החומה הסינית, התחתית, שיחה עם הבנות מהקבלה וזהו: סוף הדרך

"במונגוליה אין אטרקציות" אמרה לנו Bilegt בבוקר, לפני שיצאנו אל הטיול במונגוליה.

בבייג'ין יש אטרקציות. בייג'ין כולה אטרקציות. מקומות אליהם תיירים חייבים להגיע. החומה. העיר העתיקה. ארמון הקיץ. מקדש זה וטמפל זה. אין לזה סוף. ואני, החולשה שלי כתיירת זה שאין לי סבלנות לאטרקציות. אני מתקוממת כנגד הצו החברתי. אני נרתעת מלהיות מוקפת בתיירים, וכשזה קורה לי, אני יותר מרותקת אל התנהגות התיירים מאשר אל האטרקציה. כשאני במקום חדש, הכל חדש עבורי. זה נראה לי קטנוני לראות דווקא את זה ולא דבר אחר. הייתי בלונדון כמה וכמה פעמים ומעולם לא ראיתי את חילופי המשמרות של משמר המלכה, למשל.

החומה הסינית

הטיפוס שלי על החומה הסינית הגדולה. מתה על רכבלים

בזמן שטיילנו ביחד יאלי דאגה שנכסה את נקודות החובה, את האטרקציות. זה אחד מההיתרונות שבלטייל עם מישהו אחר, זה עוזר לפרוץ, ולו קצת, את גבולות ההתנהגות הרגילה, את הקבעונות, את אוסף הנחות היסוד של מה מתאים ומה לא מתאים לי. אבל בבייג'ין הייתי לבד ושקעתי בחזרה אל ההרגלים שלי. ואני ההרגל שלי הוא לשוטט. אני אוהבת לשוטט. שיטוט סתמי. חסר תכלית.

אז עם החומה לא לקחתי סיכון. נרשמתי דרך הבית מלון לסיור מאורגן. ב – 0700 אוטובוס תיירים היה אמור לאסוף אותנו מהבית מלון. היינו, חוץ ממני, עוד 3 צרפתים. אחד מהם מורה לגרמנית שחי בגרמניה קרוב אל הגבול עם צרפת. הם הגיעו לסין לשבועיים והיו בתחילת הטיול, בימים הראשונים בביג'ין. מכיוון שהאוטובוס לא יכול להיכנס אל הרחוב הצר של המלון אחד העובדים הוביל אותנו אל הצומת הקרובה לחכות לאוטובוס. חיכינו. האוטובוס לא הגיע. לקראת 0800 האחראי הציע שנחזור אל המלון. פקק תנועה, הוא אמר, יקראו לכם.

החומה הסינית הגדולה

הנוף הוא לא האטרקציה. החומה היא האטרקציה. הנוף סתם יפהפה

אחרי עוד שעה בערך באמת קראו לנו וחזרנו אל הצומת ועלינו על האוטובוס. היינו האחרונים לעלות והאטובוס היה מלא ולא מצאנו מקומות ישיבה משותפים. אני התיישבתי מאחורה, בין החלון ובחור גבוהה למדי. התחלנו לדבר. הוא מאיראן. אני מישראל. הוא חי בלוס אנגלס, אני בברלין. לפני לוס אנגליס הוא חי 12 שנים בלונדון. עזב את איראן בגיל 17, לפני גיוס החובה. בגלל זה אסור לו לחזור לשם לתקופה של מעל 3 חודשים. זה יכניס אותו לצרות עם הצבא. הוא הגיע ללונדון כדי ללמוד ונשאר שם. מהנדס.

שאלתי אותו אם זה היה קשה, לעבור מלונדון אל לוס אנגלס, והוא אמר שלא, שזה הלך לו מאוד בקלות והוא מאוד מרוצה באל.איי. שאלתי אם היה קשה לעבור מאיראן ללונדון, והוא אמר שלא, והסביר שאחיו הבכור, שגם טייל איתו וישב במושב לפניינו, כבר היה בלונדון ועזר לו להיקלט. אחר כך סיפר שבקושי ידע אנגלית כשהגיע. אחיו חזר אחרי הלימודים אל איראן, אל שירז, העיר שלהם. הוא נשאר. מצא עבודה, הסביר, וכל הזמן חשב שבשנה הבאה יחזור. הוא עדיין בטוח שיחזור, לא משנה כמה שנים עברו, הוא בטוח שהוא יחזור כשיעשה משפחה. הוא מעדיף לגדל ילדים בשירז, אמר.

החומה הסינית

על החומה הסינית. מבט מתוך אחד ממגדלי השמירה החוצה

הוא שאל למה עזבתי את ישראל ואני אמרתי לו שבישראל קשה, והוא שאל למה, ואני אמרתי שהשתשובה נראית לי מובנת מאליה, אבל הוא אמר, לא, לא, זה לא מובן מאליו, אני באמת רוצה לדעת. אז ניסיתי להסביר, בכנות, את המצב וכמה קשה לי איתו, והוא הקשיב ואחר כך אמר שמה שאני מתארת גם מזכיר לו את איראן וגם מייאש. שאלתי אותו אם הוא לא נתקל בעויינות, על רקע היותו איראני שנראה כמו איראני (או גבר בעל חזות ים תיכונית, לצורך העניין) והוא אמר שלא, שבכלל לא, לא בארצות הברית לפחות, ואני סיפרתי לו על ידיד שלי, ישראלי שחי בברלין והוא בן למשפחה ממוצא איראני ומגדל זקן ומדי פעם חוטף הערות ועויינות ברחוב הברלינאי, אז הוא שאל למה הידיד לא מוריד את הזקן, ואני אמרתי שאני לא יודעת, אולי הוא מתקומם כנגד, והוא אמר שאין מה להתקומם. שככה זה. שעדיף פשוט לעשות את החיים יותר קלים לעצמך.

הוא סיפר שבשתיים עשרה שנים שחי בלונודון היה מרוצה, אבל הוא לא השתלב חברתית בכלל. כל החברים שלי, אמר, הם איראנים, מהקהילה האיראנית. הוא אמר שלא הצליח לייצר יחסים קרובים עם הבריטים. הוא אמר שבארצות הברית הרבה יותר קל לו, וטוב. לאף אחד לא אכפת מאיפה אתה, אמר, כולם שם מהגרים, הבית שעזבת לא מעניין אותם. הוא אמר שבאמריקה הוא לא חלק מהקהילה האיראנית. הם אחרים, הסביר לי, אני קורה להם פרסים. הוא סיפר שיום קודם פגש זוג בריטי במלון שלו, ושהם התחילו לדבר, ואז הבריטי שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה לו, איראן, והבריטי אמר: הולי שיט. אני אמרתי שזה נורא והוא אמר שזה לא נורא, שהבריטי לא התכוון למשהו רע, שזה פשוט ככה. ככה זה.

על החומה הסינית

על החומה הסינית, בין תיירים

בדרך אל החומה כיסינו את הסיבות להגירה, הקשיים, קצת פוליטיקה כל אחד של ארצו ותוכניות לעתיד. בדרך חזרה עברנו לדבר על בני זוג, דייטים עם אנשים ממוצא אחר, הקושי שלו עם נשים מקומיות, ועם נשים איראניות (הן רוצות להתחתן נורא מהר, והוא עוד צעיר, והן ישר, אחרי כמה שבועות של ביחד מתחילות לדבר על חתונה). הוא אמר שנשים איראניות הן high maintenance. שאלתי על יהודית והוא צחק ואמר שגם הן. היו לו יחסים קצרים עם ישראלית שפגש באל.איי, אבל היא בכלל לא ידעה אנגלית, ככה אמר. אחרי זה דיברנו על הרגלי עישון והרגלי שתייה והרגלי סמים והרגלי יציאות ולבסוף על מתנות. שניינו היינו לקראת סיום הטיול והיינו צרכים לקנות מתנות. את חייבת להתמקח, הוא אמר לי, זה מה שמצפים פה.

בין שתי השיחות שלנו האטובוס הגיע אל החומה וחזר ממנה. על האוטובוס פיקדה מדריכת טיולים. היא דיברה אנגלית וסינית. כל מה שאמרה אמרה בשתי השפות. באנגלית היה לה מנהג של לחזור על אותה מילה פעמיים. כמו במשחק שהייתי משחקת עם האחיינית שלי כשהיא היתה קטנה. we will meet at the resturant, at the resturant, או, we go to the left, we go to the left. התוכנית שלה היתה להביא אותנו אל החומה, לשחרר אותנו ל 3 שעות, ואז  we meet again at one o'clock, one o'clock. לארוחת צהריים. ואז חזרה אל המלון.

החומה הסינית

החומה הסינית, מבט מהרכבל, בדרך למטה

כשהגענו לשם היינו צרכים לבחור מסלול. הצרפתים רצו לעלות למעלה ברכבל, ואז ללכת, ואז לרדת בגלישה. האיראני רצה לטפס עד לנקודה הכי גבוהה ולרדת בגלישה. ואני רציתי לעלות ברכבל ולרדת ברכבל. נפרדו לדרכנו ואני עליתי על הרכבל ביחד עם מדריכה סינית ושתי נשים שאני זיהיתי בתור יהודיות אמריקאיות, ומיד התברר שזה בדיוק מה שהן. הן הזכירו לי את פראן הנני מהסידרה ההיא. שיער צבוע ומנופח. דיבור מאונפף. מבט ריק. הן לא ידעו כלום. בזמן שעלינו ברכבל הן שאלו את המדריכה שלהן, מדריכה פרטית, איפה החומה והאם לא עולים על החומה היום ומי בנה את החומה ומי זה מינג. אחרי שהן מיצו את הנושא הן עברו אלי.

מאיפה את?

מישראל.

אה! צהלה אחת מהשתיים, אני גדלתי ברמת גן.

שאלתי למה עזבו. ענתה שאביה חלה, זה היה בשנת 1963, היא היתה ילדה בת 7, והמשפחה הגיעה למסקנה שהוא חייב רופאים מאמריקה. היא אמרה שהיא לא זוכרת איך לדבר עברית ושיש לה עד היום משפחה ברמת גן.

את מטיילת לבד? הן שאלו, ואני מיהרתי להסביר שלא, לא באמת, למרות שאני כרגע לגמרי לבד, אני בכלל טיילתי עם חברה ואז מה שקרה זה, הסברתי להם הכל, מה שקרה זה שהבת של החברה שלי חלתה באיזה אי בפיליפינים והיא נסעה להיות אתה.

איזה מחלה? שאלה הרמת-גנית לשעבר.

אמרתי לה.

אה! צהלה הרמת-גנית לשעבר, זאת מחלה מהארץ שלי, אמרה, מקסיקו. ואחרי זה השיחה עברה לכמה אני מסכנה, אוי ויי, כמה מסכנה החברה שלי, או ויי, כמה מסכנה הילדה של החברה שלי, אוי ויי, ואיזה מזל שבארי, בעלה של הרמת-גנית לשעבר, לא נסע איתה לטיול. בארי מאוד חולה, הסבירה, הוא לא היה מצליח לטפס.

איבדתי אותם כשהגענו למעלה. איבדתי אותן בין כמויות התיירים האחרים. וגם איבדתי קצת את עצמי ואת המוטיבציה לעשות משהו. הסתובבתי למעלה, על החומה הגדולה, בחוסר תכלית, הלכתי בן מגדל שמירה אחד לאחר, עישנתי סיגריה, קניתי קפה במחיר מופקע, הבנתי שאני לא עושה הייק ולא מטפסת לשום מקום, צילמתי, וכשממש לא היה לי מה לעשות התחלתי את הדרך למטה. הצלחתי למרוח שעה מתוך ה – 3 שעותשהקוצבו לנו. את השעתיים הנותרות העברתי בלחכות לארוחת הצהריים במסעדה ובניסיון לשכנע, בתוך הראש שלי, את כל שרי ממשלת ישראל שגורל כל החומות בעולם הוא להפוך לאתר תיירות המוני, ואם כבר אז למה לא עכשו, באמת, למה לא עכשו, ויפה שעה אחת קודם.

כלי שולחן מחכים לאוכל

בזמן שחיכיתי במסעדה. האיראני הגיע וסיפר שזה היה היום הכי מוצלח בטיול שלו. הצרפתיים הגיעו למסעדה באיחור, לא ירדו בזמן. הם לא הבינו איך זה שכולם סיימו עם החומה לפניהם.

***

לתחנות הרכבת התחתית בבייג'ין אין אופי. לא חן, לא הדר. לא מיסתורין ולא היסטוריה. שום קסם אירופאי. התחנות בבייג'ין, כל השלוש בהן אני הייתי, הן ענייניות. פונקציונאליות. הן עובדות. הן עושות את העבודה. הן עושות את העבודה כל כך טוב שהצלחתי להגיע לאן שרציתי בנסיעה הראשונה שלי. וזה לא טריוויאלי בכלל.

בכל תחנה יש מכונה למכירת כרטיסים ויש גם חלון שרות עם מוכר ממנו אפשר לקנות ישירות. ניסיתי את המכונה. מסך מגע. על המסך מפה של הקו. ממשק בסינית ואנגלית. כדי לקנות כרטיס צריך ללחוץ על שם התחנה אליה רוצים להגיע. אין מקום לטעויות. רק שהמכונה לא לקחה את הכסף שלי אז הלכתי אל המוכר והראתי לו את שם התחנה אליה אני רוצה להגיע. קיבלתי שני כרטיסים, כי הייתי צריכה החלפה.

על הקיר מהצד השני של הרכבת מקרינים פרסומות

אני בצד החיצוני, מאחורי קיר ההפרדה, מחכה לרכבת. על הקיר מולי מקרינים פרסומות. רגע של מדע בדיוני: איך הם יודעים על תסביך ה UGG שלי?

ההחלפה מתבצעת למטה, מתחת לאדמה, בתוך התחנה. לא צריך לצאת אל הרחוב בשביל לתפוס קווי המשך. בתחנה יש טיפוגרפיה שלא מאפשרת ללכת לאיבוד. ממשק משתמש עילאי. איקונוגרפיה מושלמת. כל שלט מופיע בשלוש שפות: סינית, אנגלית, אייקונית. מאות שלטים. חצים. סימונים על הרצפה. סימונים על הקירות. מסכי טלוויזיה שמקרינים סרטי הדרכה. פרסומות מוקרנות על הקיר מול הרציף, על קירות התחנה מצויירים קווים צבעוניים, תאומיים של קווי הרכבת. הלכתי בעקבות צבע הקו והגעתי אל המקום הנכון.

הרכבת התחתית בבייג'ין היא כמו לוח של משחק מונופול. מעוצבת ככה שכל אחד, כל אחד, ידע להשתמש. ילדים. אנאלפביתים. מיליוני התיירים שהגיעו בשביל האולימפיאדה. אני. אי אפשר ללכת לאיבוד בתחנות התחתית של בייג'ין. הן כל כך יעילות. כל כך מסודרות. כל כך קלות לשימוש. ראו בעצמכם. (לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותחשוף גם את הפרשנות שלי).

***

ביום האחרון בבייג'ין היו לי המון שעות להעביר בלי בית. הטיסה שלי יצאה בלילה, 0230 של יום המחר, ואת הצ'ק אווט עשיתי בשעה 1200 של יום הלפני. כל פעם שיש לי טיסה לילה אני מתבלבלת וטועה בחישובים. כשהבנתי שהזמנתי חדר ליום אחד פחות מדי כבר היה מאוחר לשנות את זה. אין חדרים פנויים כתבו לי בתשובה לבקשתי. אבל אל תדאגי, כתבו, תוכלי להשאיר את הציוד שלך אצלנו בקבלה, ולצאת to play in the city, כך במקור, ואחר כך לעשות מקלחת כי יש לנו מקלחת ציבורית במלון.

כל בוקר ניגשתי אל הבנות בקבלה ושאלתי אותן אם התפנה חדר עבורי, אם היה ביטול, וכל יום אמרו לי שלא, ובין לבין גם התפתחו שיחות. בקבלה עבדו 3 בחורות צעירות שהתחלפו ביניהן. אחת מהן, זאת שקלטה אותי במלון, ידעה מעט מאוד אנגלית. השנייה ידעה אנגלית מצויין והיתה סקרנית וידידותית. היא שאלה אותי מאיפה אני ועל הטיול שעשיתי. אמרתי לה שאני מברלין, והיא אמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לבקר בברלין. היא שאלה אותי על מזג האוויר שם ועל מסיבות הסילבסטר. היא אמרה שהיא רוצה יום אחד לצאת לטיול בעולם, כמוני. גם הבחורה השלישית שעבדה בקבלה ידעה אנגלית מצויין, אבל היא לא דיברה איתי הרבה. היא עבדה לילות, וכשבאתי לדבר אתה על מצב האין חדר שלי היא אמרה לא לדאוג, שאני אוכל לתפוס a nap על הספה בלובי-מסעדה של המלון ואפילו יש להם שמיכה לתת לי.

Beihai Park

ביום האחרון שוטטתי ב Beihai Park. בדימיוני הייתי אני לבדי, והפארק, הטבע, הציפורים, השקט. בדימיוני

ביום האחרון, בשעות הערב, ישבתי בלובי של המלון והעברתי את הזמן. אכלתי קצת. עשיתי דברים במחשב. החלפתי חיוכים עם הבנות בקבלה. באותו הערב עבדו השתיים שידעו אנגלית טוב, זאת שרוצה לבקר בברלין וזאת שהציעה לי את השמיכה. הסתכלתי עליהן מטפלות בפניות של התיירים. עונות לטלפון. פותרות בעיות. בזמן שהן לא עשו משהו שקשור לעבודה הן חתכו עם סכין פרצופים בדלעות קטנות. הן עשו את זה כל הימים שהייתי שם וביום האחרון כבר היו מקבצים של דלעות מחייכות באופן קריפי פזורים בכניסה ובמסעדה.

מתישהו במהלך הערב המסעדה התרוקנה ונשארנו רק הבחורה שהציעה לי את השמיכה ואני. את השנייה, זאת שרוצה להגיע אל ברלין, ראיתי יושבת בחוץ, בגינה, ואחר כך לא ראיתי יותר. הלכתי לשירותים הציבוריים דרך הגינה אבל השירותים היו תפוסים אז חזרתי פנימה והסתובבתי במסעדה סתם והבחורה בקבלה, זאת שהציעה לי את השמיכה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שכלום, השירותים היו תפוסים, אז היא הציעה לי ללכת לשירותים ציבוריים אחרים, ברחוב, ואני אמרתי שאין לחץ, אחכה עד שאלו יתפנו, והיא הזמינה אותי לשבת לידה, היא הצביעה על כסא בר גבוה שעמד ליד הדלפק של הקבלה, ואמרה לי שבי, בואי נדבר קצת.

Beihai Park

רוקדים ב – Beihai Park. כל הקסם

היא סיפרה שהיא חדשה בעיר, כלומר בביג'ין. עברה לפני 7 חודשים. לא מתה על העיר. העיר גדולה מדי לטעמה. ויש בה יותר מדי סוגים של אנשים. כלומר, זה טוב הגיוון, אבל יש בה גם אנשים לא טובים, מרירים. היא ציירה בעט על נייר מפה של סין והראתה לי מאיפה היא הגיעה. ישוב עירוני אבל הרבה יותר קטן בדרום. היא אמרה שבייג'ין זאת רק תחנה עבורה. ככה אני רוצה לחשוב על זה, אמרה, תחנה בדרך שלי בחיים, לא המקום הסופי שלי. שאלתי אותה איפה היא גרה בעיר והיא אמרה שהיא גרה בדירה ממש קטנה, היא הצביעה על השטח של הקבלה, בין הדפלק והקיר, ואמרה שזה הגודל של הדירה שלה, שהיא גרה בה עם חברים ולוקח לה שעה להגיע אל העבודה. היא אמרה שביום שהמשמרת שלה מתחילה ב – 0800 בבוקר היא צריכה לקום בשש. הבעתי צער בשבילה ושתינו הסכמנו שללכת לעבודה ברגל זה איכות חיים.

אחרי זה היא סיפרה לי שהיא מאוד רוצה לטייל. שאחרי הלימודים, היא למדה אמנות באוניברסיטה בדרום סין, היא הצביעה על המפה שציירה להראות לי איפה האוניברסיטה, ואחרי הלימודים היא לקחה לעצמה 3 חודשים של חופש ונסעה לישוב ממש בדרום, שוב הראתה על המפה, ורק חייתה שם. היא אמרה שהיה שם מקסים, לראות את האנשים בחיים שלהם, ושכולם היו נגישים ופתוחים. לא כמו בבייג'ין. אחרי שלושת החודשים, ובלחץ המשפחה שלה, היא עברה אל בייג'ין ומצאה את העבודה בבית מלון. היא אמרה שזה יחסית עבודה טובה, אבל בשבילה זה רק דרך לחסוך כסף לטיול שהיא רוצה לעשות.

Beihai Park

עץ עטוף ב – Beihai Park

שאלתי אותה לאן היא רוצה לטייל והיא אמרה Lake Baikal, ברוסיה, אז סיפרתי לה על כל הטיול שעשיתי, ממוסקה אל בייג'ין ברכבת הטרנס-סיבירית כולל עצירה באגם, והיא אמרה שזה בדיוק הטיול שהיא רוצה לעשות רק הפוך, לצאת מדרום סין, להגיע אל בייג'ין ומשם להמשיך אל מונגוליה, סיביר, עד מוסקבה. היא אמרה שיש שיר שהיא מאוד אוהבת, שיר של להקה רוסית על אגם בייקל, ושאלה אם אני רוצה לשמוע ואני אמרתי שבטח שכן, והיא התחילה לחפש את השיר על המחשב שלה ואמרה שהיא צריכה להוריד אותו ולהעביר אל המערכת כדי שנוכל להקשיב ברמקולים של המסעדה. אמרתי לה שנהדר ובזמן שהיא התעסקה במחשב הלכתי אל השירותים וראיתי שהפקידה השנייה, זאת שרוצה לבקר בברלין, בדיוק סיימה להתקלח.

היא שאלה אותי אם חיכיתי הרבה ואמרתי לה שלא חיכיתי בכלל, ישבתי בקבלה בנחת ורק קפצתי לראות אם השירותים התפנו. היא התנצלה שתפסה אותם ואני אמרתי לה כמה פעמים שהיא לא תפסה אותם ואין בעיה ואין כלום. היא סיפרה שהיא גרה בדירה נפלאה, נפלאה, וגם קרובה לעבודה, והכל טוב בדירה שלה חוץ מזה שאין בה שירותים ומקלחת. בכלל. שלכל דבר היא והשותפים בדירה צרכים לצאת אל הרחוב וללכת את השירותים הציבוריים. ואני חשבתי שהבנתי בפעם הראשונה למה בבייגין יש כל כך הרבה שירותים ציבוריים. כמעט בכל רחוב יש מבנה של שירותים ציבורים.

Beihai Park

בפארק

אחרי זה שתינו נכנסנו בחזרה והתיישבנו בקבלה ודיברנו שלושתנו במין שיחה מבולבלת שכזאת, והקשבנו למוסיקה, לשיר על אגם בייקל, ולעוד שירים של אותה הלהקה, והחבורה השנייה אמרה שגם היא מאוד רוצה לבקר באגם, ואני עודדתי את שתיהן ואמרתי שזה מקום נפלא וחובה לבקר בו והראתי להן תמונות שצילמתי באגם. על אחת התמונות היא אמרה, הו, זה בדיוק כמו תמונה שראיתי בפייסבוק פיד שלי, ואני שאלתי אותה איך, הרי פייסבוק סגור כאן, והיא צחקה ואמרה we have ways.

שאלתי אותן אם זה מקובל שצעירים יוצאים לטייל בעולם בסין, והן צחקו ואמרו שלא. אחת מהן, זאת שהשמיעה את השיר, אמרה שממש לא, וזה מאוד בעיה. היא אמרה שמופעל המון לחץ על הצעירים בסין, כי הם ילדים יחידים. היא שאלה אם אני יודעת על חוק הילד היחיד בסין והיא הסתכלה עלי תוך כדי ששאלה ואני הנהנתי בראש לסמן שאני יודעת על החוק, למרות שאני לא מבינה בכלל מה זה אומר. היא אמרה שכל המשפחה שלה, הוריה ושני זוגות של סבא וסבתא, מודאגים ודואגים לעתיד שלה. היא אמרה שזה כל מה שהם עושים, כל השישה, שזה כל ההווה שלהם, לדאוג לעתיד שלה. היא אמרה שמופעל עליה המון לחץ, המון לחץ. היא אמרה שמבחינת המשפחה שלה צריכה לעבוד קשה ולעבוד קשה כדי לחסוך כסף למחר. כדי שהמחר שלה יהיה יותר טוב. היא אמרה שבסין שכל הזמן דוחפים את הצעירים לחשוב על ה -tomorrow ואף פעם לא על ההווה. היא אמרה שכל הזמן הם חושבים על העתיד ועל העתיד והוא לעולם לא מגיע, תמיד יש עוד עתיד, היא לא יודעת מתי אפשר להפסיק לדאוג, מתי אפשר להיות בהווה. אמרתי לה, בלי לשים לב למה אני אומרת, שאני חושבת שככה זה בכל המערב.

Beihai Park

בפארק. בדמיוני ראיתי את עצמי משוטטת לבד, מתפעלת מהיופי. בפועל לא הצלחתי למצוא את עצמי אפילו שניה לבד. תיירים בכל מקום

ואז הגיע הזמן שלי והן הזמינו עבורי מונית והמונית הגיעה ושתיהן עזרו לי עם המזוודות ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ברחוב ליד המונית ואני נכנסתי אל המונית ונסעתי משם. וכל הדרך אל שדה התעופה הדהדה לי בראש השיחה איתן והתמלאתי בצער. הצטערתי שלא שאלתי לשמות שלהן, ולעמוד הפייסבוק, והצטערתי שלא שאלתי ולא רשמתי את שם השיר הרוסי על האגם והמשפט שהיא אמרה, שכל הזמן אומרים להם לחשוב על העתיד, הדהד לי בראש וחזר בלופים צמוד אל "היינו העתיד", שם הספר של יעל נאמן, ואל הילדות שלי בקיבוץ, ואז התעכבתי רגע לחשוב על זה באמת, על מה זה אומר, חברה של בנים יחידים, ילדים יחידים. בלי אחים. כל החברות וכל החברים של הבנות האלה הם ילדים  יחידים. מה זה אומר? איך זה משפיע עליהם, על המשפחה שלהם, על מבנה המשפחה. תמיד, יחידים. הצטערתי שלא שאלתי אותן יותר על זה.

וזהו. זה היה הסוף של הטיול שלי. היה עוד נמל התעופה והטיסה אל מוסקבה ועצירת הביינים במוסקבה וסערת שלג ועיכובים בטיסה ונחיתה בברלין ועל הכל הייתי יכלה לכתוב עוד עוד. מילים מילים ומילים. טיילתי חודש ימים. כתבתי על הטיול במשך חודש. פרסמתי את הפוסטים על הטיול במשך חודשיים אחרי הטיול. כתבתי יותר מעשרת אלפים מילים. ואני מרגישה כאילו לא העברתי כלום. לא הצלחתי לתאר. לא הצלחתי לגעת. ואני יכלה להמשיך עוד ועוד. אבל די. מספיק עם זה.

היה לי טיול נהדר. פשוט נהדר.

אם יש בי חרטה אחת מהטיול היא על שפספסתי את השיחה האחרונה הזאת עם הבנות בבית מלון בבייג'ין. שלא הצלחתי להיות בה יותר. זאת היתה שיחה מרתקת של נשים שרצו לדבר איתי ואני פספסתי אותה. לא הייתי זמינה. לא הייתי ברגע. הייתי ברגע הבא. הראש שלי היה במונית ובנסיעה חזרה ואני פספסתי ועל זה אני מצטערת. אני לא מצטערת שלא הגעתי אל העיר האסורה, ולא ראיתי את ארמון הקיץ, אפילו את כיכר טינאנמן לא ראיתי ואני יכלה לחיות עם זה. אני כן מצטערת שלא הצלחתי להיות אתן, שם, ברגע ההוא, קצת יותר. שלא הייתי קשובה ולא הייתי נוכחת. על זה אני קצת כן מצטערת.

ברלין, דצמבר 2016, לג אחרון.

(כל הפוסטים על המסע ברכבת הטרנס סיבירית)

תחנה אחרונה: בייג'ין

בסופו של דבר, הרכבת הסינית היתה הגרועה והישנה והעלובה שברכבות. את הלג האחרון של המסע, מאולן-בטור אל ביג'יין, עשיתי על רכבת של חברת הרכבות הסינית. רכבת שיצאה ממוסקבה ונסעה ברצף, 7 ימים ו – 6 לילות, עד בייג'ין. אני עליתי עליה ללילה האחרון של המסע. המיחם בקרון היה מקולקל. בשירותים לא היו ניירות טואלט. החלונות, החלון בתא שלנו והחלונות לאורך הקרון, הוחזקו במקומם בעזרת ניירות טישו פחוסים, דחופים בין החלון ומסילות החלון.

כל העובדים על הרכבת היו גברים והם כל הזמן עבדו. פעמים ביום מישהו עבר לאורך הקרון וניקה את החלונות במטלית. אבל הוא ניקה רק במפנים, מבחוץ החלונות נשארו מכוסים אבק משנות השמונים, היתה לזה אפס השפעה על המראה.

הרכבת הסינית

הרכבת הסינית, בתחנה המרכזית של מונגוליה. האשה בתמונה שייכת לצוות המונגולי. נשארה באולן-בטאור. על הרכבת עבדו רק גברים

בקרון איתי נסעה בחורה אוסטרלית צעירה וחולה. קילקול קיבה, התחיל אתמול. היא התנצלה מלמפרע, למקרה שתצטרך להקיא. היא עשתה את הטרנס -סיבירית פלוס. התחילה אצל אחות שלה באנגליה,  משם טסה למוסקבה. במשך חודש נסעה ברחבי סיביר, חודש במנגוליה ונשאר לה חודש עבור סין. השוונו מקומות. מה היא ראתה, מה אני. היא ניצחה. היתה במדבר הגובי. 5 ימים בלי מים זורמים.

בלילה היו את אירועי הגבול ובבוקר התעוררתי בסין. נופים אחרים. נופים של קידמה. הנופים מהחלון היו ההפך ממה שראיתי קודם, בסיביר, במונגוליה. מחוץ לרכבת הכל היה בנוי. מעובד. מתחוזק. מתורבת. מעשה ידי אדם. בכל הדרך, בכל הנסיעה ממוסקבה עד מונגוליה, עברנו דרך מנהרה אחת, בקטע של אגם בייקל. בקטע שבין מעבר הגבול הסיני ובייג'ין הרכבת נסעה דרך מיליוני מנהרות ועשרות אלפי גשרים. הנדסת כבישים המאה ה – 23. מחלון הרכבת הסתכלתי החוצה וספרתי גשרים ומנהרות ותחנות כוח. הסתכלתי למעלה, אל פסגות גבוהות, ולמטה, אל עמקים נמוכים, וגם למעלה וגם למטה, איפה שהעין שלי עברה, הכל בנוי וחצוב ומהונדס. ההרים מנוקבים במנהרות. העמקים חפורים לטרסות, מחלוקים לחלקות חקלאיות קטנות. הנהרות זורמים מתחת לגשרים. הטבע מהונדס. הו הקדימה. הגעתי אל הקדימה. הזאת היא קידמה?

תלושי מזון לרכבת

תלושי מזון על הרכבת. ארוחת בוקר בשעה 0630. ארוחת צהריים בשעה 1000. צפי הגעה לתחנה מרכזית בייג'ין, שעה 1200. וויתרתי.

***

הגעתי אל בייג'ין בשעות הצהריים, אחרי 28 שעות על הרכבת ועם עצבים מרוטים. בשעה האחרונה של הנסיעה הרכבת התקדמה בקצב של 7 ק"מ לשעה. השותפה האוסטרלית הסבירה שזה החוק, בגלל הזיהום אוויר, קצב הנסיעה של הרכבת במרחב העיר בייג'ין מוגבל. אני רציתי להתקלח. כל מה שעבר לי בראש זה מקלחת, מקלחת. מקלחת. אמרתי את זה לאוסטרלית. היא אמרה לי שגם היא ככה. היא אמרה שעוד שעתיים בערך, שזה הזמן שייקח לה להגיע מהרכבת אל הגסט האוס בתחבורה  ציבורית. אני אמרתי שאקח מונית. היא אמרה שהיא מקנאה בי, ואני אמרתי שזה מיתרונות הגיל.

ניסיתי להזמין מראש מונית. שלחתי מייל בקשה אל בית המלון. התשובה היתה שהם לא שולחים מוניות לתחנה הזאת כי היא צפופה מדי ואין בה מקום למכונית שלהם לחנות. הם כתבו שיש שם הרבה מוניות ויהיה בסדר. הם לא מכירים אותי. יצאתי מהתחנה וחיפשתי את התור למוניות. חציתי את התחנה מקצה אחד אל הקצה השני ולא מצאתי. בקצה של התחנה ראיתי איש במדים ושאלתי אותו איפה ה – Taxi. הוא סימן לי ללכת אחריו והוביל אותי אל מכונית טנדר גדולה. הוא קרא לנהג. הראתי לנהג את הכתובת ושאלתי למחיר והוא זרק מחיר כל כך מופקע, שהיה לי ברור שהוא מופקע. אמרתי לו, לא, תודה, ושאלתי שוב את המלווה איפה המוניות והפעם הוא הצביע לכיוון כלשהו והלכתי לשם.

הרחוב של המלון שלי בבייג'ין

הרחוב של הבית מלון ברגע יחסית שקט

ראיתי את המוניות, מאות מוניות עומדות אחת אחרי השנייה, שורות של מוניות במגרש חניה גדול, אבל ביני לבין המגרש היתה גדר ואני הייתי בצד הלא נכון של הגדר. ראיתי שני אנשים במדים בתוך החלק הנכון של הגדר, גבר ואשה, התקרבתי אליהם וצעקתי טקסי, טקסי, והם צחקו והצביעו על ים המכוניות שמסביבם, ואני גם צחקתי וניסיתי להסביר שאני לא יודעת איך להגיע אל כל המוניות האלה, לאן ללכת. הגבר במדים הצביע על שתי מוניות שעמדו במרחק כמה צעדים ממני, מהצד הנגיש לי, והלכתי אליהם ואחד הנהגים פתח לי את הדלת ואני נכנסתי והתיישבתי והראתי לו את הכתובת שלי בטלפון. הוא לקח את המכשיר, הסתכל בו, אז הסתובב אלי ואמר לי לצאת. אני לא מבינה שום מילה בסינית, והוא דיבר רק סינית, אבל הבנתי שהוא אומר לי לצאת. ממש עכשו, לצאת לו מהמונית.

יצאתי מהמונית והסתכלתי על הגבר במדים, שמבחינתי היה האחראי על כל המוניות בעיר, והוא צחק וקרא לנהג מונית והתפתחה ביניהם שיחה, בסופה האיש במדים לקח את הטלפון של נהג המונית, ואת הטלפון שלי, והסתכל בטלפון שלי על ההזמנה והכתובת של הבית מלון, וחייג את מספר הטלפון שהופיע בהזמנה מהטלפון של נהג המונית ונתן את הטלפון לנהג. מישהו ענה בצד השני והיתה שיחה ואז הנהג סגר את הטלפון וסימן לי לעלות על המונית והעמיס את התיק הגדול שלי מאחורה. אמרתי לאיש במדים הרבה תודה.

בייג'ין

בייג'ין. כל הזמן היא נראתה לי כמו בייג'ין. אבל בדיוק כמו בייג'ין. כמו בכל התמונות וכל הסרטים וכל הדימויים שהיו לי בראש

***

אחרי שהתארגנתי במלון, והתקלחתי, ושמחתי שמחה אמיתית מהמפגש עם מים זורמים, מגבות רכות וכלי מיטה ריחניים, הלכתי אל הקבלה ושאלתי איפה אפשר להחליף כסף. פקידת הקבלה לקחה מפה קטנה, סימנה עליה את הבית מלון, ואת הרחוב שלנו, והראתה שלי שבקצה הרחוב יש מקום להחליף כסף. הלכתי לשם, ולא מצאתי את המקום. הרחוב של הבית מלון מסתיים במפגש עם רחוב רחב יותר, 8 נתיבים, ובצד השני היו כמה חנויות קטנות. הלכתי אליהם ונכנסתי אל החנות שנראתה לי הכי רלוונטית. על חלון הראווה היה כתוב "אינטרנט" ו"אמייל" ועוד כמה מילים באנגלית שנראו לי מבטיחות. בכניסה ישבה בחורה צעירה בחליפה. ביקשתי ממנה להחליף כסף, כלומר, אמרתי לה Exchange, exchange. היא אמרה לי שכאן לא אקסצ'יינג. היא לא אמרה את זה. היא ניסתה לתקשר איתי באנגלית, ואחרי שהתייאשה הוציאה את הסמרטפון שלה והשתמשה בתוכנת תירגום. היא כתבה לי, כמה כסף את רוצה להחליף. עניתי לה. היא כתבה לי, זה יותר מדי עבורי. שאלתי אותה כמה יש והיא כתבה סכום בתגובה. זה היה מעט מדי. אמרתי לה תודה והתחלתי ללכת משם והיא הלכה אחרי והראתה לי על מפה בסמרטפון שלה לאן ללכת, איפה יש בנק. הלכתי לשם. בכניסה עמד שומר. אמרתי לו שאני צריכה אקסציינג'. הוא ביקש לראות דרכון. לא היה עלי דרכון.

חזרתי אל בית המלון. לקחתי דרכון ויצאתי אל הדרך שוב. הפעם היתה אשה בכניסה אל הבנק. אמרתי לה שאני צריכה אקסציינג'. היא שאלה אותי אם יש לי כרטיס וסימנה משהו לבחור צעיר לבוש במדים של הבנק. הוא ניגש אלי וביקש לראות דרכון. הראתי לו והוא לקח את הדרכון שלי והלך למכונת צילום וצילם אותו. הוא צילם את העמוד הראשון, והשני, והויזה, ואז נתן לי את הדרכון ואת הדפים המצולמים. בנתיים האשה במדים של הבנק אמרה שלא נורא שאין לי כרטיס ולחצה על מכונה ליד והוציאה לי פתקית עם מספר עליה. היא אמרה לי באנגלית לשבת ולחכות למספר שלי. היו בבנק חמישה כספרים פעילים וכמה שורות של כסאות לממתינים וכל הכסאות היו מלאים. הרבה תנועה.

בייג'ין

בייג'ין, הסימטאות שמסביב לבית מלון

כשהגיע התור שלי התיישבתי מול הכספרית. היא נראתה כמו גלויה של כספרית סינית צעירה. כמו דמות מקומיקס. היא היתה לבושה בחליפה של הבנק עם עניבה וחולצה לבנה וג'קט שחור, והחליפה היתה גדולה עליה, היא נראתה קטנה ומכווצת בתוך החליפה. היה לה שער קצר מאחורה והרבה פוני מקדימה ומשקפיים עם מסגרת שחורה גדולה. הפוני נפל לה על המצח והיא כל הזמן הזיזה אותו ביד.

מסרתי לה את היורואים שלי, ואת הדרכון, ואת הצילומים של הדרכון שהבחור הכין. היא הוציאה ערמה של טפסים והתחילה למלא. היא העתיקה פרטים מהדרכון שלי ומילאה את הטפסים שלה בכתב יד. ואז היא שאלה איפה החתימה בדרכון והראתי לה והיא סרקה את החתימה במין מכשיר שנראה כמו מיקרופון אליו מחוברת עין ענקית. היא הוציאה עוד טפסים ומילאה אותם וביקשה חתימות וכל חתימה סרקה והשוותה. עבר זמן ובכספרים לידי התחלפו אנשים ואני ישבתי שם. שאלתי אותה אם הכל בסדר. דיברנו באנגלית והאנגלית שלה היתה ממש סבירה. היא אמרה לי שהכל בסדר מהצד שלה. המשכנו לשבת. זה לקח חצי שעה ושלוש פעמים שהחתימה שלי נסרקה ונבדקה, ובסוף קיבלתי בחזרה 3 טפסים שונים ואת הכסף. אחרי שזה נגמר הייתי כל כך מותשת שחיפשתי כסא לשבת. מצאתי שלושה כאלה והלכתי אליהם ושנייה לפני שהתיישבתי ראיתי שכתוב עליהם: Courtesy Seat. יצאתי מהבנק וחזרתי אל המלון.

כורסות של כבוד

כורסאות כבוד, או מושבי כבוד, או מושבים מכובדים, או מושבים למכובדים. בכל מקרה, לא עבורי

***

בדרך חזרה מהבנק אל הבית מלון הרגשתי שעל השפתיים שלי יש אבק וניסיתי לנקות אותו והוא לא התנקה. גרגירים קטנים שאפשר להרגיש רק עם השפה השנייה או הלשון, מאיפה באתם? הלכתי בחזרה אל המלון והרטבתי את השפתיים שלי וניסיתי להבין מה אני מרגישה ואז זה נפל עלי, כמו פצצה, כמו בועה של דיבור בקומיקס, כמו מנורה שנדלקה מעל הראש שלי, הבנתי שזה זה, זה הזיהום האוויר. זה מה שזה אומר: שהאוויר מזוהם. ממש. האוויר מזוהם. ולכן השפתיים שלי מכוסות בגרגירים בלתי נראים. זה האוויר. לאוויר בבייג'ין יש נוכחות, אפשר להרגיש אותו. יש לו משקל וצבע וטעם. הוא ההפך מהאוויר אליו אני רגילה: שקוף ונוטל נוכחות ומובן מאליו. האוויר בבייג'ין הוא לא מובן מאליו.

נהג המונית שהביא אותי אל המלון השתעל. אני השתעלתי. הפקידה במלון השתעלה. נהג הריקשה השתעל. האיש במסעדה השתעל. כולם משתעלים בבייג'ין. וזה כי האוויר מטונף. יש רגעים שאפשר לראות את זה, רוח קלה מעיפה את האוויר או כשהאור נוצץ בזמן השקיעה. ממש אפשר לראות את הליכלוך באוויר. והשמיים מכוסים. כל הימים שהייתי בבייג'ין השמים היו אפורים. באחד הימים ירד גשם מהבוקר עד הלילה. השמים נראו כמו בשאר הימים. שמים אפורים בהירים. שמי קבע.

***

בייג'ין, במיוחד בחלקים היותר ישנים, בסימטאות שלה, מלאה בכלי רכב יצירתיים ומקוריים ואחרים, כלי רכב שלא ראיתי בשום מקום אחר. (לחצו על התמונה להגדלה ואז גם תוכלו לקרוא את הטקסט המלווה).

***

המלון שלי היה באחת הסימטאות הקטנות, Hutong קוראים להם בביג'יין, והיה מעולה ונפלא חוץ מזה שנהגי מונית סירבו לקחת אותי אליו. זה קרה 3 פעמים עד שהבנתי, או לפחות נראה לי שהבנתי,שהם לא רוצים להיכנס אל הצפיפות של ההוטונג'ס. אז שיניתי טקטיקה וביקשתי מונית אל תחנת הרכבת הקרובה.

ה Hutong, שכונות הסימטאות שממלאות את מרכז בייג'ין, הן שכונות ישנות, מפעם, הן מכילות בתוכן אורח חיים של פעם. חלקן שופצו והן יפות בנוסח נווה צדק, וחלקן לא. חלקן נראות כמו שכונות עוני בעיר אסייתית. הרחוב שלי היה בין לבין. לא מודרני בשום דרך, לא עני ומעליב. רחוב ארוך וצר ונמוך, משני הצדדים שלו בתים חד קומתיים, רובם מסעדות או מכולות או קצבים. אוכל בכל מקום. מכל פינה. אוכל נשפך אל הרחוב. ארגזים של ירקות ופירות מונחים חשופים בכניסה אל המכולת. חיות תלויות באטליז שהחלון שלו פתוח אל הרחוב. מתקני אש וחימום, תנורי פחמים וגרילים ותנורי עץ ברחוב, לצד המסעדות שלהם.

בייג'ין

הסימטאות. זאת יותר בנוסח נווה צדק. משופצת לתיירים

וכל הזמן אנשים, כל הזמן תנועה. קקפוניה של חיים. מעט מכוניות, הרבה אופנים, קלנועים, קטנועים, מיני סוגים של רכבים דו גלגלים ותלת גלגלים – אפילו איסוף הזבל מתבצע אל תוך רכב תלת גלגלי עם אחורה פתוח – וביניהם בעלי המסעדות מושכים שולחנות אל הרחוב וסבלים פורקים סחורה ומטאטאי רחובות מנפנפים במטאטא שהוא מקל ועלה צהוב וענקי בקצה שלו, והולכי הרגל, הולכי הרגל שכל הזמן מסתכלים אחורה בחשש, קופצים מצד אחד של הרחוב אל הצד השני, בודקים איפה שאפשר לדרוך ואיפה לא, כמה אפשר להיצמד אל הקיר כדי שהמכונית הזאת תעבור, מהר מהר לחמוק מהאופניים.

***

גלריה של תמונות כלבים (לא ראיתי שאוכלים כלבים בבייג'ין, ראיתי המוני כלבים מטופחים, גזומים היטב, לבושים, מתנהלים בנינוחות בטוחה. כלבים עם זנב מיטלטל. (לחצו על התמונה להגדלה).

***

יום אחד הגעתי אל הרחוב של הבית מלון והוא היה חסום. מכונית גדולה מדי חשבה שתצליח לעבור ונתקעה במראה של מכונית חונה. הרחוב נחסם. תוך שניות נוצר פקק אנושי משני הצדדים של המכונית התקועה. הנהג של המכונית התקועה ירד מהמכונית והתקשר אל מישהו, נדמה לי שניסה להשיג פינוי כל המכונית החונה, אבל אני לא יודעת, כי בזמן הזה ראיתי מישהו מנסה לעבור בין המכונית התקועה והקיר והוא הצליח, אז עברתי גם אני אחריו.

***

במרחק הליכה מהמלון – באותו הרובע, Dongcheng District – יש מלא אטרקציות כמו העיר האסורה ומרכזי קניות ופארקים. ניסיתי להגיע לשם ובמקום זה הגעתי למקומות אחרים. רחובות של עושר וכסף ועסקים. ארכיטקטורה מודרנית. מגדלים עם פגודות בראשן או מגדלים של מיליון חלונות. מרכזי קניות של כמה קומות. רחובות רחבים ומוארים. מגדלי מגורים. קומפלקסים של מגדלי מגורים, כל מגדל עשרים ומשהו קומות, חלונות חלונות חלונות. 12 או 13 מגדלים בקומפלקס, לכל המגדלים אותו עיצוב. וליד זה עוד קבוצה של מגדלים. ועוד אחת. בייג'ין מכילה בתוכה את העבר של עצמה לצד הווה שנראה בעינים שלי כמעט עתידני.

אהבתי את הסימטה של המלון מהרגע שנכנסתי אליה. היא הזכירה לי סימטאות אחרות בערים אחרות בהן חייתי במזרח. ואני אוהבת את המזרח. אהבה שאני לא יכלה לנמק אותה. אני לא אוהבת את העוני והליכלוך והצפיפות והרעש, אני לא אוהבת את הפרטים, אבל הכלל, החוויה הכללית, עושה אותי לחייך. אני הולכת בסימטאות האלה, מנווטת בין הכביש והמדרכה, מתפתלת בין האנשים ובעלי החיים, נזהרת מכלי הרכב, ומרגישה שחיוך תקוע לי על הפנים.

בייג'ין של מעלה

בייג'ין של מעלה. במרחק הליכה משכונות ה – hutong, עיר של מעלה, מודרנה, כסף

מתקיים בהן ריבוי, בסימטאות האלה, ריבוי של הכל. ריבוי של חיים. אנשים. כלי רכב. כלבים. מסעדות. חנויות של חפצים. חפצים בעלי מראה מתוק. דוכני אוכל. דוכני מזכרות. פיצוציות. סוגים שונים ומשונים של פיצוחים. כבלים וחוטי חשמל. חצרות פנימיות. כניסות נסתרות. אנשים. כאילו הדברים משכפלים את עצמם. מרבים את עצמם.

הלכתי וצילמתי ושלחתי תמונות לחברים. אכן, כתבה לי חברה טובה בחזרה, זה נראה כמו בייג'ין. הכל בבייג'ין נראה לי כמו בייג'ין. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי נראות כמו שדיימינית שבייגי'ן נראית. וזה לא שדימיינתי. זה שראיתי את התמונות האלה קודם. בייג'ין כל כך מתווכת בתודעה שלי שכל מה שראיתי נראה לי בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

לא הרגשתי ככה קודם בטיול, בסיביר וגם במונגוליה, מה שראיתי הפתיע אותי, היה חדש עבורי. לא נפל על ידע מוקדם. לא התיישב באף אחת מהמגירות הישנות שלי. בבייג'ין הרגשתי את הכוח של התיווך האין סופי. כמו מסך עשן ביני לבין העולם  מסביבי. כל הזמן זיהיתי דברים אבל לכיוון ההפוך, זיהיתי את הבניין שראיתי בעבר בתמונה, זיהיתי את הפארק, העץ, הסימבול. המציאות שראיתי התיישבה עם הדימוי שהיה לי בראש. בייגי'ן נראתה לי כמו בייג'ין. ממש ולגמרי כמו בייג'ין.

בפוסט הבא: עוד על בייג'ין. סיור בחומה. סיור בחנות ספרים. שיחות עם בחור מאיראן, 3 בחורים צרפתיים ושתי בחורות סיניות

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית.

בייג'ין

בייג'ין של מעלה

סוף שבוע לבד באולן – בטור

ביום שישי בבוקר התעוררתי במיטה זרה, בדירה זרה באולן-בטור, עיר זרה. והייתי לבדי. יאלי נסעה ערב קודם ואני הייתי לבד. פעם ראשונה אחרי שלושה שבועות. ביום חמישי בבוקר קיבלנו בשורה שהביאה אותנו לשינוי בתוכניות שלנו, ובמקום להמשיך בטיול במונגוליה חזרנו אל אולן-בטור, הבירה, ויאלי יצאה את מונגוליה בטיסת לילה. לא משנה הפרטים, הם לא קשורים בי ולא נוח לי לכתוב על אחרים, וזה גם עבר, היום כולם בסדר, בריאים ושלמים וממשיכים בחיים שלהם. אבל באותו יום חמישי העולם התערב בתוכניות שלנו ויאלי חברתי היתה צריכה לנסוע ואני נשארתי לבד.

לא הייתי בפניקה. לא באימה. זה כבר קרה לי פעם, שנסעתי ביחד ומצאתי את עצמי לבד. כשנסעתי להודו. אחרי חודשיים וחצי כל התוכניות שהיו לי נמחקו ומצאתי את עצמי לבד בטירוונאמאלי בדרום הודו ואז בהחלט כן הייתי בפניקה. אבל באותו בוקר של יום שישי, ביום הראשון שלי לבד באולן – בטור לא הייתי בפניקה. הייתי פשוט לבדי, והיום רק התחיל, ורציתי לעשות משהו. לא רציתי להישאר בחדר כשהבעת הלם מרוחה לי על הפנים. רציתי החוצה.

אולן בטור

אולן בטור, בדרך אל מרכז העיר

ערב קודם, בערב הפרידה הלחוץ, Bilegt באה לדירה ודיברה איתי. ביקשתי ממנה המלצה על חנות לקניית מזכרות והיא והיא סימנה לי על מפה מודפסת חנות, כלבו בעצם, בשם State Department Store, ואמרה שבקומה השישית יש חנות של מזכרות. לפי גוגל מפס החנות היא במרחק 3.2 קילומטר מהדירה. 40 דקות הליכה, כך העריכו בגוגל מפס, אבל הם לא מכירים את הקצב שלי. החנות יושבת על Peace evenue, הרחוב הראשי של אולן בטור. Bilegt אמרה לי לשים לב אל התיק כשאני ברחוב. ולהשאיר את הדברים יקרי הערך, כמו פספורט וכסף, בבית. היא אמרה שעדיף לא להסתובב בעיר אחרי שש בערב. עדיף לי, כלומר. בתפקידי כאשה לבד, עדיף שאחזור הביתה עם רדת החשכה. היא ביקשה שאתקשר אליה אחר הצהריים, כשאני חוזרת הביתה, שלא תדאג.

ישבתי במטבח בדירה של Bilegt ו – Mejet, שתיתי נס קפה בלי חלב, כי זה מה שהיה, ומשכתי את הזמן עד שתגיע שעה סבירה לצאת מהבית. סבירה מבחינת מזג האוויר, שיעלה מעל האפס, ועוד יותר חשוב, סבירה בשביל למצוא את החנות פתוחה. אני מאוד בן אדם של בוקר, ולחכות קשה לי, אז קראתי בפייסבוק, העימות השלישי בין קליטון וטרמפ, שלילת האזרחות של יושב ראש בצלם, ידה ידה ידה, וחיכיתי שהזמן יעבור. בשעה 0930 החלטתי שהגיע הזמן, הזמן בשל, ויצאתי מהדירה.

אולן בטור

הכניסה אל בניין הדירות בו השתכנתי. צילמתי מתוך תקווה שזה יעזור לי למצוא את הדרך בחזרה

הדירה היתה בקומה רביעית בניין של 9 קומות. יש מעלית, אבל היא לא עובדת. חדר המדרגות מרווח, יש חימום בכל קומה, המרצפות שבורות, הצבע של המדרגות נמחק, הקירות מתקלפים. ירדתי במדרגות ויצאתי דרך שתי הדלתות וירדתי עוד מדרגות והגעתי אל הרחוב ונתקעתי. לא היה לי מושג לאן ללכת. איך לצאת מהחצר הפנימית אל הרחוב הרצוי. לא ידעתי איפה, באיזה כיוון, נמצא הרחוב הרצוי. זה לא באמת רחוב, מה שיש מתחת לבניין, זה מין רחבה קטנה שיש בה חנייה של מכוניות ומגרש משחקים לילדים ומכל עבר בנייני דירות גבוהים ומתפוררים והרבה אנשים הולכים לכאן ולשם. לא ראיתי את הדרך החוצה.

הוצאתי את המפה ש Bilegt נתנה לי וניסיתי להבין ממנה משהו, אבל אלאס, כשלתי, אז פניתי אל בחור צעיר שעבר לידי. הוא הסתכל במפה, והסתכל מסביבו, ואמר לי, ok, ועשה תנועה של ללכת איתו. הלכתי כמה צעדים מאחוריו והחזקתי על התיק שלי, כמו ש – Bilegt הציעה, לא על הגב, כמו תמיד, אלה מקדימה, והצעיר שאל שלושה אנשים שונים משהו שחשבתי שקשור אלי ואל הבעיה הקטנה שלי, אבל אין לי דרך לדעת באמת, ובסוף הוא הוביל אותי אל הרחוב הרצוי דרך פתח צר בין שני בניינים והראה לי על המפה שאני במקום הנכון ולאיזה כיוון לפנות. אמרתי Thank you very much, thank you והוא אמר ok והסתובב והלך בחזרה דרך הפתח הצר בדיוק הפוך מאיפה שהגענו.

אולן בטור

אולן בטור, מונגוליה. תמונות מהדרך אל מרכז העיר

הלכתי לאט, והלכתי בזהירות, והלכתי במודעות. הלכתי בתשומת לב. בדקתי את המפה וצילמתי בתים וצמתים, גם כדי לצלם אבל גם כדי לזכור את הדרך. שמתי לב מי בא מולי ומי בא מאחורי. נדרכתי מדי פעם, כשמישהו הגיח במפתיע מאחורה. הלכתי רק על המדרכות, וזה קשה באולן – בטור, כי המדרכות שבורות וההבדל בין המדרכה והכביש לא תמיד ברור. התנועה ב – UB (קיצור של Ulan – Bator) די מטורפת. יש בעיר הרבה יותר מכוניות ממה שהיא יכלה לספוג. ויש הרבה יותר מעברי חצייה מאשר רמזורים. לא תמיד ידעתי איך לחצות את הכביש. האסטרטגיה שלי היתה להיצמד לחוצים אחרים, מקומיים, ולהתנהג כמוהם. אם ראיתי שיש אשה, או ילד, או מישהו מבוגר ממני, בין החוצים, הלכתי אחריו. ב – UB חציתי כבישים כמו גרמניה.

בדרך אל מרכז העיר הלכתי לאורך מלא בבניינים גבוהים, בנייני דירות בני שבע או שמונה או תשע קומות, ואני יודעת שהביינים חדשים יחסית, לא בני יותר מאשר שלושים שנה, אבל הם נראים כבר ישנים, או לא ישנים, מוזנחים, ולא כתוצאה מהזנחה, העיר נקייה להפליא ומלאה במנקי רחובות, הבניינים נראים מתפוררים, קירות חשופים, מרפסות שפונות אל הרחוב מלאות בחלודה, החלודה שלהם נוצצת בשמש. השמים היו כחולים. האויר רך. הקור נסבל. 300 ימים בשנה של שמים כחולים יש במונגוליה, ומזג האוויר נע בין קיץ של 40 מעלות חום לחורף של מינוס 40. היה 0 מעלות בימים שאני הייתי שם. לגמרי באמצע.

אולן בטור

אולן בטור. תמונות מהדרך אל מרכז העיר

חנות הכלבו State Department Store היא הגדולה והמומלצת בעיר. 6 קומות. בקומה התחתונה סופר מרקט ענקי ותחנות להחלפת כסף. מחליפים הכל. כסף רוסי וכסף סיני. בקומה העליונה חנות מזכרות. קומת אוכל אין. חנות של Jack Wolfskin יש. מוכרות בחליפות כחולות עם חולצה לבנה ומטפחת צבעונית סביב הצוואר. מקבלים כרטיסי אשראי. עושים משלוחים הביתה. כל מי שפניתי אליו ענה לי באדיבות וידע לפחות קצת אנגלית.

יש משהו מתעתע ב – UB. למרות המכוניות, והבניינים הגבוהים, והכבישים הסלולים והניקיון, שום דבר בעיר לא נראה לי מודרני. לא בדיוק ישן, אני יודעת שהרבה מהעיר הוא חדש, אבל לא מודרני. כאילו חדש ומודרני הם דברים שונים ונפרדים. אולן בטור נראתה לי לא ישנה ולא מודרנית. כאילו היא עוד לא הגיעה. עוד לא נהייתה. המסע שלי מרוסיה אל מונגוליה היה מסע ממקום שפעם היה ועכשו הוא בנסיגה אל מקום שעוד לא הגיע. מארץ שהולכת אחורה אל ארץ שטרם.

שום דבר לא נראה לי מודרני ב – UB חוץ מהאנשים, האנשים היפים בבגדים היפים שלהם. צעירים בכובעי קסקט או כובעי צמר ומעילי עור עם תספורות משונות שחותכות את השיער לאורכים שונים, מוהיקן, פוני שנופל על העינים, חצי ראש מגולח חצי שני פחות. זקנים ושפמפמים מטופחים. והנשים, הנשים היפות, בבגדים מודרנים, ג'ינס צמוד או חצאית צרה, נעלי עקב, שיער ארוך, מטופח, נוצץ, מסודר עם סיכות או בקוקו, גוונים וגיוונים. וגם בתי הקפה. גם בתי הקפה נראו לי מודרנים. קפה מיובא. קלייה במקום. תפריט כתוב בגיר לבן על לוח קיר. האנשים ובתי הקפה ב – UB נראו לי כאילו הם חיים בעיר אחרת, בתקופה אחרת. כאילו הם והעיר שלהם מתקיימים במישורים שונים.

שתי מסעדות טבעוניות יש ב – UB ואת שתיהן בדקתי ושתיהן היו נפלאות. ארץ של 3 מיליון בני אדם ו 60 מיליון בעלי חיים, מצוקת מזון אין בה. ועדיין, שתי מסעדות טבעוניות בעיר הבירה. בכניסה אל אחת מהן יש שלט: Be vegan, make peace. עמדתי מול השלט ומחאתי כפיים. כמה נפלא. באותו רחוב, מול המסעדות הטבעוניות, מוזיאון היסטורי ומוזיאון לאמנות מודרנית. במוזיאון ההיסטורי מספרים הרבה על שנות הרדיפה הפוליטית, השנים בהם הקומוניסטים תפסו את השלטון, ועל הנרדפים. הרבה הנצחה. הרבה חרטה. הרבה התביישות במה שהיו, מה שעשו אחד לשני.

אולן בטור

אולן בטור. מסעדה טבעונית. Make Peace

בדרך חזרה לדירה עצרתי מונית. Bilegt ו-Mejet אמרו שאין בעיה לתפוס מונית בעיר, פשוט לעשות את התנועה המקובלת ביד, אמרו ו – Mejet הדגים, ומישהו כבר יעצור. זה נשמע לי מוזר. חשבתי שעדיף לי לעצור מונית עם שלט מונית. עמדתי בצומת וחיפשתי מוניות עם שלט מונית. אחת כזאת עברה ליד אבל לא עצרה. המשכתי לעמוד, מכונית רגילה נעצרה מולי, הנהגת, אשה, צעקה אלי משהו דרך החלון. הסתכלתי עליה בתור תשובה. Taxi, היא צעקה אלי, Taxi, ואני לא יכלתי להתעלם ממנה, היא היתה ממש מולי, אז הנהנתי ונכנסתי אל המכונית אל המושב האחורי.

הילד שלה ישב שם. הוא בירך אותי לשלום. היא אמרה לו לדבר איתי באנגלית. good evning הוא אמר לי, good afternoon, אמרתי לו. האשה נהגה. הילדה הראה לי את תיק בית הספר שלו. school bag, הוא אמר ואני צחקתי. אמא שלו אמרה לו משהו. הוא שר לי את ה abc באנגלית ואני שיבחתי אותו. אחרי זה הוא הסתובב ומשך את התיק שלו מהאחורה של הרכב ופתח את התיק והוציא חוברת ללימוד אנגלית והראה לי. תמונות וציורים. הוא הצביע על ציור ואמר מה זה באנגלית. אני הצבעתי על ציור והוא אמר מה זה באנגלית. הוא הצביע על ציור וחיכה שאני אגיד איך אומרים באנגלית.

עברנו על חלקי גוף, בעלי חיים, מבנה המשפחה. היה לו שיר ומשחק לשינון בני המשפחה על האצבעות. הוא הרים אצבע ואמר father, אצבע אחרת Mother, עוד שתי אצבעות ל – sister ו – brother ובסוף, הקטנה ל – baby. המונית עצרה במקום שלא זיהיתי. הנהגת אמרה שהגענו. הסתכלתי עליה במבט אטום. לא זיהיתי כלום. לא נראה לי אפילו מוכר. היא ביקשה שוב את הפתק שלי, היה כתוב עליו את הכתובת במונגולית באותיות קיריליות והמספר, 38. היא הצביעה על בית עליו היה כתוב מספר 38. לא היתה לי ברירה. שילמתי ויצאתי. Mejet אמר שכל אחד בעיר יכול להיות מונית והמחיר אחיד, שטר של 1000 כסף מקומי על כל קילומטר. אין מה לחשב לפי זמן, הפקקים בעיר אין סופיים, אז 1000 לקילומטר. שילמתי ובירכתי את שניהם ב good evening. כלכלה שיתופית אמיתית. Uber בלי חברה שעושה מיליונים על הגב של אף אחד.

ירדתי מהמונית, הסתובבתי קצת לכאן ולכאן ומצאתי את הפתח בין שני הבניינים דרכו יצאתי בבוקר. חזרתי אל הדירה מלאה בתחושת ניצחון של מי שהצליחה לחזור הביתה.

בפוסט הבא: בייג'ין, תחנה אחרונה

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס – סיבירית.

 

דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה

הרכבת שלנו עצרה בתחנה המרכזית של אולן-בטור. היה חושך מוחלט. שש בבוקר. מבעד לחלון של הקרון ראינו את Mejet. הוא החזיק ביד שלט עם השמות שלנו. ירדנו מהרכבת ונתנו לו לאסוף אותנו אל המכונית והוא הסיע איתנו אל הגסט האוס שהוא ואשתו מנהלים ובדרך ראינו את השמים נצבעים בכתום ואת השמש זורחת.

בגסט האוס, שהיה דירת 2 חדרים בבניין דירות 2.5 קילומטרים ממרכז העיר, פגשנו את Bilegt, אשתו של Mejet ושותפתו. ביחד עם מנהלים חברת תיירות ממש קטנה במונגוליה. Mejet נהג ומדריך, Bileget מארגנת את כל השאר. הגענו אליהם דרך הזוג הרוסי שפגשנו אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם. באמיילים סיכמנו את הפרטים היבשים, מתי אנחנו מגיעים, כמה ימים, מה הם מציעים שנעשה.

מונגוליה

הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ישבנו במטבח של הדירה עם Bileget והיא עברה איתנו שוב על הפרטים והסבירה לנו מה עומד לקרות. היא פתחה בלהגיד שבמונגוליה אין אטרקציות. אין מה לראות. צחקנו ואמרנו לה שזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לראות והיא אמרה נהדר ופתחה מפה והראתה לנו איפה אנחנו ולאן ניסע. בלוחות זמנים שלנו נספיק לטייל רק במרכז מונגוליה. Mejet הלך להכין את הגיפ. אנחנו צריכות ללכת לסופרמרקט, לקנות אוכל, וגז, ונייר טואלת. Bileget הסתכלה על הציוד שלנו, המעילים, הנעלים. היא אמרה שאין מה לצאת בלי טייץ מתחת למכנסיים, קר מדי, ושהמעילים שלנו בסדר. היא אמרה לנו שנישן בגריים (גר = אוהל בד עגול, צורת המגורים של ה – nomad, הנוודים המקומים). היא אמרה שאין שירותים בדרך, שנגיד ל Mejet מתי שאנחנו צריכות והוא יעצור לנו. היא אמרה שמאוד יבש בחוץ ושנשים לב לכבות טוב טוב את הסיגריות שלנו, כי בקלות מתחילה שרפה. היא אמרה לנו לא לגשת לבד לחיות. היא אמרה לנו לא לנסות להדליק את התנור עץ בגר לבד, לבקש מ Mejet והוא יעשה את זה. היא אמרה לנו שיהיה לא קל, והיא מאוד מקווה שנהנה.

אחרי זה נסענו עם Bileget אל מרכז העיר, החלפנו כסף, עשינו קניות בסופר, אכלנו ארוחת בוקר ונפגשנו עם Mejet ועם הג'יפ הרוסי שלהם. לפני היציאה Bileget הציעה להראות לנו את הטמפל המרכזי בעיר. היא סיפרה לנו שבמונגוליה חיים 3 מיליון בני אדם, חצי מהם, מיליון וחצי, גרים בבירה. היא אמרה שאין תשתיות בבירה לכמות כזאת של אנשים. שהמעבר הגדול מהכפר אל העיר התחיל בעקבות קריסה המשטר הקומוניסטי, בתחילת שנות התשעים, במקביל לקריסת הקומוניזם בברית המועצות. עד אז, במשך 70 שנה, מונגוליה נשלטה על ידי הקומוניסטים וכולם כולם כולם קיבלו משכורות. המשטר קבע לאנשים איפה הם יחיו ודאג שתהייה להם הכנסה. אחרי שהסידור הזה נפסק התחילה התנועה אל העיר. בחיפוש אחרי עבודה. בחיפוש אחרי הכנסה. אנשים שוב לא יכלו להישאר בשוליים, במרחבים, ולהרוויח כסף מזה. מיליון אנשים היגרו אל אולן-בטור מאז שנות התשעים של המאה הקודמת. ובאולן-בטור אין עבודה לכולם, ואין בתים לכולם, ואין תשתיות מתאימות לכאלה כמויות של אנשים. אז בנו מגדלי דירות, ובנו מהר, ושלושים שנה אחרי המגדלים האלה מתפוררים ומתפרקים ומתקלפים ומחלידים. תשתיות של תחבורה ציבורית, למשל, לא בנו. אז אין בעיר רכבות משום מסוג, רק אוטובוסים או מכוניות פרטיות. וכולם רוצים לנהוג, ככה אמר Mejet, כולם רוצים מכונית פרטית. אז יש פקקים. Bileget אמרה שמרוב פקקים ונהגים גרועים היא לא מעיזה לנהוג בעיר, רק Mejet נוהג עבורם.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. כאן, בעמק בו ישנו את הלילה הראשון

Mejet החנה את הג'יפ במגרש חניה בכניסה אל הטמפל ונשאר ברכב, ואנחנו נכנסנו פנימה עם Bileget. היא סיפרה לנו שלמרות שהטמפל נראה ישן, הוא מאוד חדש. כשהקומוניסטים תפסו את השלטון זאת היתה מהפכה אלימה. הקומוניסטים המונגוליים יצאו למלחמה בבודהיזם. הם שרפו את כל הטמפלים במדינה (אחד בלבד שרד, וגם זה בזכות תושיה של מישהו להכריז עליו כעל מוזיאון). הם רצחו יותר מ 2000 לאמות מקומיים. הם חיסלו את הבודהים במונגוליה, מסורת עתיקה של אלפי שנים. הדאלי למה הראשון היה ממונגוליה, למשל, כזאת ארוכה ומושרשת המסורת הבודהיסטית במונגוליה, והקומוניסטים חיסלו אותה.

וגם את השפה הם חיסלו. במונגוליה של היום מדברים, קוראים וכותבים מונגולית, כלומר, בשפה המונגולית, בשפה המקומית, אבל הא"ב, בקריאה ובכתיבה, הוא קרילי. כמו ברוסיה. והם מעולם לא היו כבושים על ידי רוסיה. לא חלק מברית המועצות. לא באופן רשמי. ובכל זאת. 70 שנה של קומוניזים, שני דורות שגדלו לתוכו, והם איבדו אם היכולת לכתוב בשפה שלהם. בטמפל החדש כל הכתבים הבודהיסטים הם בטיבטית. עכשו, בשנים האחרונות, סיפרה Bileget, יש תנועה של צעירים שקוראים לחזור אל הכתב המקורי, המונגולי, והם מלמדים את עצמם קריאה וכתיבה ומתרגמים כתבים בודהיסטים אל מונגולית ומנסים לייצר תנועה של חזרה אל השפה.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. נהר מתפתל כמו נחש

Bileget גדלה בעיר. Mejet הוא בן הכפר. היא חילונית. הוא דתי. הם הכירו כשהיו שניהם סטודנטים בברית המועצות. ב – Yekaterinburg. הוא למד הנדסה. היא רפואה. הקומוניזים קרס באמצע הלימודים שלהם. בבת אחת הפכו מסטודנטים ממומנים לחסרי כל. איכשהו הסתדרו. הכירו. התאהבו. התחתנו וחזרו אל אולן-בטור. יש להם שני בנים. הבכור סטונדט להנדסת חומרים. הקטן בתיכון. שניהם גרים בבית.  Bileget אמרה שבאולן-בטור צעירים עוזבים את בית ההורים רק כשהם מתחתנים.

נפגשנו אתם יום לפני בחירות מוניציפאליות במונגוליה. שאלנו אותם למי יצביעו.  Bileget הסבירה שיש שתי מפלגות, הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא ממשיכת דרכם של הקומונוסיטים. היא אמרה שהיא תבציע לדמוקרטים. Mejet לא יצביע, הוא יהיה יתנו בג'יפ. הוא אמר שזה לא משנה לו, שהכל אותו דבר. אבל שאילו היה מצביע כנראה היה מצביע לסוציאליסטים.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. עופות טורפים.

סיירנו עם  Bileget בטמפל הבודהיסטי. היא הראתה לנו את המקום כמו מדריכת תיירים. לא כמו איגור, באולן – אודה שהיה בעצמו בודהיסט והביקור בטמפל היה חלק מהחיים שלו. Bileget הדריכה אותנו וצחקה והסבירה שהיא באמת חילונית, כל זה לא אומר לה כלום. היא סיפרה שכשהם רק התחתנו, היא ו Mejet, הוא היה המום מזה שהיא לא יודעת איך עושים דברים נכון. היא לא מכירה את החוקים. אז הוא פנה אל אמא שלה בבקשת עזרה. רק שהאם עוד יותר חילונית ממנה. האם חייתה את כל חייה תחת המשטר הקומוניסטי. החוקים שהיא מכירה הם אחרים. היא לא יכלה לעזור לו, צחקה Bileget, ואחרי זה היא נתנה לנו חיבוק ונשיקה, נתנה ל Mejet חיבוק ונשיקה ויצאנו אל הדרך.

הג'יפ של Mejet

דברים שראיתי במונגוליה. הג'יפ של Mejet. שעה מעיר הבירה ואנחנו לבד בעולם, על הירח

***

במונגוליה, בימים שטיילנו ברחבי מרכז מונגוליה, הרגשתי כאילו אני על הירח. כאילו אני הולכת על הירח. מקום קדום, קסום, ריק. מקום שלא עובד על ידי בני אדם. שמים גדולים, פתוחים, בהירים. גוונים של תכלת, ענני כבשים מתגלגלים, כל הזמן בתנועה, מחליפים צורות. גבעות רכות. חשופות. מכוסות שיער רך, צהבהב. אוייר צלול. ראות. שקיפות. אופק בלי סוף. מכל מקום רואים את האופק. מרחבים עצומים, משטחים פתוחים, חום, צהוב ותכלת.

הגבעות, מרחוק, מנוקדות. נקודות שחורות מסודרות במעגל, בחצי קשת, בקבוצה. כשמתקרבים אליהם הגבעות מתעוררות. הנקודות מתמלאות, מקבלות צורה של חיים. זזות. בתנועה. עדרים של בעלי חיים. כבשים. טליים. פרות. יאקיים שעירים שנראים כמו סבאיים. גמלים עם שתי דבשות מצויירים במכחול על רקע גבעות חול צהובות. סוסים, כמו קשתות שמחוברות לאדמה, חצי קשת שחורה מעל אדמה צהובה, הראשיים שלהם מורכנים, סוסים אוכלים. בעלי חיים בצורה הטבעית שלהם. אורחים מכוכב אחר. תמיד בקבוצה, בלהקה, ביחסים עם אחד עם השני. בתוך הטבע. יופי שכמותו לא ראיתי. יופי שמילא אותי בתחושת הודיה, תחושת תודה, תחושת זכות גדולה. הלב שלי התפוצץ משמחה. זכיתי. זכיתי לראות ולחוות ולהיות בעולם הזה, בתוך מראות האלה, מתחת לשמים האלה.

***

לפני שהתחלנו את הטיול, בגסט האוס באולן-בטור, Bileget סיפרה לנו על הנוודים, ה Nomad. היא אמרה שבאחד הערבים של הטיול נתארח אצלם לארוחת ערב ונישן ב"גר" שלהם. חששתי מזה, מהאירוח אצל משפחה מקומית. זה מקובל. זה מה שעושים תיירים במונגוליה. מתארחים אצל משפחת נוודים מקומית. בכל המדריכים והאתרים זה מופיע כחלק מהתפריט. לילה עם משפחה נוודים. חששתי שזה יהיה עקב אכילס שלי. Bileget סיפרה ש Mejet גדל בכפר ומכיר את הנוודים והחיים שלהם טוב והוא ידאג לנו.

הנוודים במונגוליה חיים ביחידות קטנות. משפחה גרעינית וזהו. לא שבט. לא עדר. לא קבוצה. משפחה גרעינית ובעלי החיים שלה. המשפחה ש Mejet לקח אותנו לפגוש, זאת שהיינו אמורות לישון אצלה, היתה שני אחים, שתי נשים ויותר מ – 1000 בעלי חיים. לאחד משני הזוגות יש ילדים. שתי בנות. הילדה הקטנה חיה אתם ב"גר". הילדה הגדולה, בת 7, ב"בורדינג" בעיר. כל הילדים מעל גיל 7 נשלחים לבתי ספר בעיר או בכפר הגדול הקרוב. שם הם חיים בתנאי פנימיה. בורדינג. חוזרים הביתה כל סוף שבוע ואחרי סיום תיכון. איך הם עומדים בזה, הילדים האלה שגדלו מתחת לשמים וליד הגמלים, איך הם עומדים במעבר הזה, מחיים בתוך משפחה גרעינית, בלי קהילה מסביב, בתוך הטבע, בין החיות, לחיים בעיר, בין אנשים, בתוך מערכת חוקים ומנהגים אחרים לגמרי. מה זה עושה להם?

ב"גר" של המשפחה שביקרנו היתה תלויה על דופן האוהל תעודה ממסוגרת שמראה שהם הבעלים הגאים של יותר מ – 1000 בעלי חיים. סוסים ופרות. את התעודה חילקה המדינה. הם מסגרו ותלו. מה הם עושים עם כל החיות, שאלתי שוב ושוב. שאלתי את Mejet ושאלתי את  Bileget עוד כשישבנו ביחד והיא סיפרה לנו על הטיול הקרוב. מה הם עושים עם כל הבעלי חיים האלה? הם לא אוכלים אותם. זאת אומרת, חלק כן. אבל כמה חיות כבר יכלים 4 אנשים בוגרים לאכול? הם לא מוכרים אותם. לא מוכרים בשר ולא מוכרים חלב ולא מוכרים כלום. הם לא עושים מהן כסף. החיות הן לא המודל העסקי שלהן. אין להם מודל עסקי. הם לא עושים חקלאות. הם חיים לצד בעלי החיים שלהם.

פגשנו אותם ביום המעבר ממושב הקיץ שלהם אל מושב החורף. הם עוברים פעמיים בשנה, לפי מזג האוויר. את המקומות שלהם הם בוחרים בהתאם לצרכים של בעלי חיים. ליד מקור מים נקיים. ליד מרחבים של עשבים או צמחייה אחרת שמהווה אוכל לחיות. את המעבר הם עושים בעזרת שתי משאיות. הם הבעלים של המשאיות ויש להם גם אופנוע. האופנוע מחליף את הסוס. המשאיות את הגמלים. Bileget אמרה שצריך להיזהר מהסוסים כי מאז שהנוודים התחילו להשתמש באופנועים, הסוסים נהיו יותר פראיים, פחות מאולפים, פחות רגילים ומקבלים בני אדם שירכבו עליהם.

לאחד משני האחים היתה יד חבושה. תוצאה של תאונת אופנוע. עזרנו להם להוציא דברים מהאוהל ולהעמיס על המשאית. הילדה שלהם היתה קסם. יאלי הראתה לה את עצמה בסמרט פון. הם הציעו לנו גבינה לבנה ושמנה שהם עושים עם חתיכות לחם לניגוב. היו להם פאנליים סלולרים וחתול שהם העבירו איתם.

למה הם חיים ככה, שאלתי ושאלתי, למה הם צרכים כל כך הרבה בעלי חיים, מה הם עושים אתם?

זה אורח חיים, אמר לי Mejet, אמרה לי Bileget. זה פשוט אורח חיים.

מונגוליה

אני, במונגוליה

***

בלילה הראשון ישנו ב"גר" בשטח של משפחת נוודים אחרת. במושב הקיץ שלהם. עמק בין הרים סלעים, ארבעה אוהלים עגולים לתיירים, מבנה קבוע אחד, בית קטן בנו מלבנים. 2 טמפלים בודהיסטים. 3 פאנלים סלולרים. 1 צלחת לווין. חיות. עדר סוסים. עדר פרות. כלב שמירה. חתול שחור. ואשה אחת בת 62, האמא של המשפחה, כולה לבדה. המשפחה עברה למקום החורף. Mejet אמר שהאמא היא שהקימה את המקדשים הבודהיסטים והיא לא רוצה לעזוב אותם, מפחדת שיגנבו דברים. אז בחורף המשפחה נודדת והיא נשארת לבדה. כל החורף. כמעט חצי שנה היא, החיות, והטלוויזיה. מה היא רואה, כשהיא מסתכלת בטלוויזיה? מה היא מבינה מזה? אשה שכל חייה בעמק הזה, בבעלי חיים, בבני משפחה, בטמפל שהיא בונה בעצמה. מה היא רואה כשהיא רואה טלוויזיה, איך היא מפרשת את זה, איך זה נראה למישהו שחוויות החיים שלו כל כך שונה ואחרת. על איזה ידע מוקדם זה נופל? איזה חלומות זה מעיר?

לפני שהלכנו לישון Mejet מילא את התנור בעץ. הוא אמר לנו שזה לא יספיק לכל הלילה. שבערך בשלוש או ארבע בבוקר הקור יחדור אל האוהל. הוא אמר לא לדאוג, שאם קר לנו להעיר אותו והוא יחדש את החימום. התעוררתי בשעה שלא ידעתי מה היא והיה לי קר אבל לא רציתי להעיר את  Mejet אז שכבתי על הדרגש שלי, בתוך השק שינה ש Bileget השאילה לנו, מתחת לשלוש שמיכות צמר שהגברת המבוגרת הביאה, וחשבתי לעצמי, והמחשבה הראשונה שהיתה בי כשהתועררתי, זה שהתנאים כאן אפילו גרועים מאלו שהכרתי בהודו. אין מים זורמים. זה היכה בי בבוקר. אין מים זורמים. בשום מקום. השירותים היו צריף בור קליעה. אני בסדר עם שירותים כאלה. גם בהודו השתמשתי בכאלה וזה היה בסדר. אבל בהודו, ליד כל שירותים, היה ברז קטן ולצידו קערה ואפשר לשתוף את הידיים ולהתנקות קצת. במונגוליה אין כלום. כלום. לא נייר ולא מים. לא שירותים ולא ברז עם מים זורמים. זה המם אותי. לא העלתי בדעתי שזה יכול להיות. חיים בלי מים זורמים.

***

בדרך לראות קבוצה סטופות לבנות מסודרות במעגל על גבעה, התחילה סערת רוחות. טיפסנו אל הגבעה והרוח כמעט הפילה אותנו. קוצים שהתנתקו מהאדמה התעופפו מסביב לנו. הם נראו כמו יצורים חיים, ידיים ורגליים, מתגלגלים מהרוח. בלילה השני ישנו במחנה של אוהלים לתיירים. זוג נוודים צעיר תיחזק את המקום. ההורים שלהם עברו למושב החורף. הם נשארו הם הבן לשמור על המקום פתוח כל זמן שמגיעים תיירים. האבא סידר אותנו בגר, הביא לנו עוד שמיכות, עצים, הדליק את התנור. את הכל עשה בריצה. והבן אחריו. האבא רץ והילד אחריו. ניסיתי לתפוס אותו במצלמה ולא הצלחתי, הוא רץ מהר מדי. כשנפרדנו מהם הילד עמד ליד אבא שלו ושניהם נפנפנו לנו לשלום. אותה עמידה, אותה תנועת נפנפוף ביד.

ראינו גבעות חול לבנות. ראינו עדרי גמלים שותים מים. ראינו נהר ארוך ושטוח מתפתל כמו נחש בתוך האדמה הצהובה. ראינו מעיין של מים חמים עם ריח של גופרית וצבעוניות עזה, צבעים של ירוק וכתום ושקוף בין המים והאדמה והסלעים. ראינו גשר עקום מעל נהר. Mejet סיפר שהגשר חדש. שאלנו למה כזה עקום, אם חדש, והוא הסביר שאמנם חדש, אבל היה חורף קשה (מזג האוויר במנוגוליה נע בטווח של 80 מעלות. בקיץ עשוי להגיע למעל 40, בחורף אל מתחת ל 40. שום כביש לא יכול לעמוד בתנאים האלה. הגשר לא עמד). אז אחרי החורף הקשה באו לשקם את הגשר שוב, רק שחיברו אותו מחדש עקום.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. צהוב וכחול. נהר מתפתל

***

באחר הצהריים של היום השלישי הגענו אל מושב החורף של משפחת הנוודים שפגשנו קודם, ביום המעבר. כשהגענו אליהם הם עסקו בהתקנת האוהל השני. הראשון כבר עמד. כמה צעירים מהכפר עזרו להם, וגם הילדה הגדולה, בת ה 7, קיבלה חופש מבית ספר כדי לעזור במעבר. Mejet הראה לי את האוהל הראשון, זה שכבר עמד. הוא אמר שכאן נישן הלילה. נכנסתי אל האוהל וראיתי שהבפנים שלו נראה בדיוק כמו האוהל שעזרנו להם לפנות. אותה תעודה ממוסגרת שמראה שהם הבעלים של יותר מ1000 בעלי חיים. אותו שולחן, כוננית, כסאות. התנור באמצע האוהל עוד לא היה מחובר. היה לי קר והייתי עייפה ובבת אחד ידעתי שאני לא אוכל לישון שם, באוהל הזה, בין הדברים שלהם. זה גדול עלי. אני לא רוצה.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. המפל

אמרתי את זה ל Mejet ואחרי זה היתה שעה מאוד לא נעימה בה התנצלנו וניסינו להסביר ולרכך ולנמק. Mejet אמר שהוא חשב שלראות איך הם חיים יהיה מאוד מעניין עבורנו. אני ניסיתי להסביר לו שעבורי להתארח בבית של אנשים שאני לא מכירה, ולא יכלה לתקשר אתם, זה אי נעימות גדולה. זה חוסר נימוס. זה לא בסדר. אני לא יודעת אם הוא הבין. אני לא יודעת אם הוא יכול לראות את זה דרך העינים שלי.

Mejet הסיע אותנו כל הכפר הכי גדול הקרוב, שם היה בית מלון. בית מלון אמיתי. חדש. ושם ישנו את הלילה השלישי. הדלת כניסה של הבית מלון היתה כל כך כבדה שלא הצלחתי לדחוף אותה קדימה בעצמי. בקומה התחתונה היתה מסעדה ועל הקירות היו תלויים תמונות בשחור לבן של וונציה. בקומה העליונה היו החדרים. היה בו, בבית מלון, כל העצב והיאוש שבבתי מלון מפוארים בארצות עולם שלישי. קירות מתקלפים. חימום שבקושי מחמם (אחרי שהתלוננו בפעם השלישית שקר לנו הביאו לנו אל החדר תנור פרטי). בחדר הראשון שהראו לנו המקלחת לא עבדה אז העבירו אותנו אל חדר אחר. באותו לילה היו שני חדרים מלאים בבית מלון. אנחנו וזוג תיירים מקומי. בבוקר הגישו לנו ארוחת בוקר של קפה משקיות ושני טוסטים לכל אחת. אחרי כן התחלנו את היום הרביעי בביקור במוזיאון המקומי, ואז קיבלנו טלפון מהארץ ששינה את הכל.

(הייתי יכלה להמשיך, לכתוב על מונגוליה עוד ועוד. 4 ימים טיילתי במרכז מונגוליה, 2600 מילים כתבתי ואני מרגישה, בכאב, את חולשת המילים וקריסה התמונות. שום דבר ממה שהיה לא הצלחתי לתאר כאן).

בפוסט הבא: על הימים באולן בטור, לבד.

כל הפוסטים של הטיול.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. יש לי עוד תמונות, ולסנן ביניהן קשה לי. כל כך הרבה יופי

 

ברכבת, עד לקצה של רוסיה

הקטע הכי יפה בנסיעה הוא בין Irkutsk ו –Ulan ude. שמונה שעות נסיעה, כמעט חצי מהן לאורך Lake Baikal. כזה גדול הוא האגם, וכשהמים שלו מציצים מאחורה הכל נראה יותר יפה. לאורך הטיול, במצטבר, נסענו ארבעה ימים שלמים ברוסיה וסיביר. הנוף היה מונוטוני. יפה אבל לא מהמם. נטול אטרקציות. חוזר על עצמו.

משטחים אדירים של כלום, אדמה לא מעובדת, קצת עשבים, יערות דלילים, אורנים, מחליפים צבעים, מירוק לצהוב. פה ושם רואים מקבצים של בתי עץ, או פחונים. כמה בתים מאחורי גדר עץ וכלום. מכונית ישנה. באר מים. פרה. האדמה רחבה ואין סופית, החיים האנושיים מצומקים. מעט שדות מעובדים, מעט שטחים שנראים כאילו גדל בהם משהו, מעט חקלאות פעילה. פה פרה, שם עז. הכל במספרים קטנים. האנשים נראים ספורים. המרחבים אין סופיים.

ארבעה ימים שלמים נסענו לאורך יערות וגבעות ונהרות ואגמים ועוד יערות, ואף על פי כן הרושם שסיביר הותירה בי היתה של שממה. של ערבות. של משהו שטוח ואין סופי. יערות באורך וברחוב ובגודל של נסיעה מרובת ימים על הרכבת. ובטווח מעט מאוד חיים אנושים. והמעט שיש נראה קשה, חשוף, בודד.

לאורך המסלול של הרכבת הטרנס סיבירית

לאורך אגם בייקל. כפר. יש בו חיים?

אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם פגשתי בחורה מבייגי'ן, שעשתה את המסלול ההפוך, מבייג'ין דרך מונגוליה אל האגם. דיברנו על הדרך, על המראות שראינו בדרך. היא אמרה שהכפרים שראתה בצידי הדרך בסיביר, החיים שראתה, הזכירו לה את הכפרים בסין של ילדותה, בשנות השמונים, כמו שהם היו פעם, לפני כל השינויים והקידמה. היא אמרה שמה שראתה מרוסיה בחלון נראה לה כאילו נתקע בזמן. נשאר כמו פעם.

רוסיה נראתה לי מתיישנת. לא ישנה, מתיישנת, בפעולה רציפה, בהווה מתמשך, כאילו זה משהו שאפשר לראות לפני העינים, התיישנות. נהיית ישנה בזמן שאני צופה בה. מתיישנת בהילוך מהיר, כמו קצב התקדמות הטכנולוגיה, ככה רוסיה מתיישנת. כמו הרכבת שבה נסענו. משהו שפעם היו מפואר ומתקדם והיום הוא ישן, מתחלד, מתפרק. ישן ולא מתחוזק. ישן ולא מתחדש. ישן ומתיישן. וזה לא רק עניין של עוני ועושר. עושר הוא יחסי ועוני הוא יחסי. ברוסיה הכל תקוע. הכל מפעם. הכל מחליד. מתבלה. נפרם.

גשר לאורך הרכבת

מהרכבת, בלג האחרון, בדרך אל אולן אודה. אילתורים וחלודה.

***

עד Ulan – ude נסענו ברכבות של חברת הרכבות הרוסית. פוק. רכבות ישנות, כבדות, איטיות. רכבות שעושות רעש מאוד ספיצפי: טוק, טוק, ווושששש, דפיקה, דפיקה, נשיפה ארוכה, טוק, טוק, וושששש, קבוע, יציב, רציף. כל זמן שהרכבת נוסעת ככה זה נשמע. התרגלתי לזה. כמו שמתרגלים לנשימה. כשלא שמעתי את זה דאגתי. כשלא שמעתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר. משהו התקלקל. התנועה קדימה נפסקה.

המעברים בין הקרונות הם דרך דלתות ברזל כבדות ובאמצע, בחלק שמחבר בין הקרונות, אפשר לעשן. זה לא רשמי אבל ככה זה. בנסיעה הראשונה, ממוסקבה אל Yekaterinburg, ראתה אותי אחראית הקרון עם סיגריה ביד ועשתה לי סימנים שאסור לעשן. ככל שהתרחקנו ממוסקבה העישון במעברים בין הקרונות התרבה. החוקים התפרופפו.

מהרכבת

מחלון הרכבת. רכבת שנסעה מולנו. חלודה עם חלודה.

מ – Ulan Ude נסענו אל אולן באטור, בירת מונגוליה. הרכבת שלנו היתה רכבת מונגולית. ברובה. הקרון האחרון וקרון המסעדה היו רוסים. הקרונות המנוגולים היו חדשים, נקים, עם דלתות אוטומאטיות בין הקרונות שנפתחות בלחיצה על כפתור. בקרון שלנו היו גם שירותים וגם מקלחת, בנפרד. בקרון של השירותים היתה מדבקה עם עיגולים בצבעים שונים. כל עיגול סימן צבע של שתן. המדבקה הציעה לנו לוודא שצבע השתן שלנו תקין.

על הרציף נסע טנדר עם חלק אחורי פתוח ומלא בגושי פחם. הטנדר עצר בכניסה אל כל קרון ואחראית הקרון העמיסה שקיות עם פחם אל תוך הרכבת. החימום של הרכבת, המיחם והמים החמים במקלחת עובדים על פחם. לרכבת היה ריח קל של פחם מעורבב באוויר חם ועומד. בקרון שלנו היה מסך טלוויזיה. נסעו איתנו זוג הולנדים. הבחור סיפר לנו שפעם עצרו אותנו ביציאה מישראל. חמש שעות הוא נחקר בשדה התעופה, פספס את הטיסה שלו חזרה, ואין לו מושג למה.

מעמיסים פחם על הרכבת

מעמיסים פחם על הרכבת. ריח פחממי קל ליווה אותנו. הטוק, טוק, ווששששש נפסק. נסיעה חלקה

הוא ובת הזוג צאו לטיול ארוך בעולם. הם היו בחלק הראשון של הטיול. מאירופה אל אסיה דרך הטרנס – סיבירית. הם נסעו עם הספר, המדריך, של הלונלי פלנט. הם סיפרו לנו כל מה שעומד לקרות לפני שהוא קרה. כמה זמן נתעכב בגבול. האם מותר או אסור לרדת מהרכבת. כולנו הסכמנו שהרכבת המונגולית היא שידרוג מהמם אחרי הרכבות הרוסיות. היא נוסעת בשקט, בלי טוק, טוק, וושששש, נוסעת חלק ונוסעת מהר.

הצוות ברכבת המעורבת היה מעורב. גם גברים וגם נשים עבדו על הרכבת. היו להם מדים יפים ומודרנים והם נראו שמחים. ראינו אותם מהקרון שלנו מכינים לעצמם ארוחת ערב בשרית בקרון ליד. הם היו אדיבים ונחמדים וחייכנים. ברכבות הרוסיות הצוות היה רק נשי. רק נשים. בכל הגילאים והצבעים. נשים שעבדו נורא קשה, עבדו כל היום, וחייכו מעט, אם בכלל. (אחרי זה, ממונגוליה אל סין, נסעתי ברכבת סינית. כל הצוות היה גברי. לא היתה אשה אחת במדים על כל הרכבת. גם הם חייכו רק מעט).

***

ב – Krasnoyarsk סיפר אנטולי, המדריך שלנו ליום סיור בשמורת הטבע Stolby, שלעיר היו שתי תקופות של קפיצה קדימה. הראשונה היתה בזמן שבנו את קו הרכבת הטרנס-סיבירי, לפני 100 שנה, והשנייה במלחמת העולם השנייה. אז נפתחו בעיר הרבה מפעלים של התעשייה הצבאית וסיפקו עבודה. ומאז יוק. שאלתי אותו, בשביל להיות בטוחה, אם נפילת הקומוניזים וכל השינויים של תחילת שנות ה – 90 לא הביאו לזינוק קדימה, והוא אמר שלא, ממש לא. ההפך. מספר התושבים בעיר גדל, ב – 2012 Krasnoyarsk חגגה את חגיגות מליון תושבים. אנטולי סיפר שעשו בעיר חגיגות לציון האירוע, שבעצם רק אז Krasnoyarsk הפכה לעיר, לפני כן היתה ישוב, אבל הגידול במספר התושבים לא הביא לגידול בשום דבר אחר. מאז נפילת הקומוניזים התעשייה הצבאית, המעסיק הכי גדול בכל סיביר, מצטמצמת. מפעלים נסגרו או הקטינו את היקף פעילותם, ושום דבר חדש לא קרה. לא נפתחו מפעלים חדשים. לא נוצרו מקומות עבודה. מה שהיה ולא נסגר נשאר, אבל פחות. פיחות מתמיד.

שמורת הטבע Stolby

בשמורת הטבע Stolby. שמורת הטבע הוותיקה באירופה

היה פרוייקט הנדסי אחד מאוד גדול שסיפק עבודה לזמן מה. אנטולי הצביע על שני גשרים שנראו בדיוק אותו הדבר והסביר שהגשר הראשון נבנה בתחילת המאה ה – 20 והיה אז מופת של אדריכלות והנדסה מתקדמת, אפילו הציגו דגם שלו בתערוכה העולמית בניו יורק ב – 1939 מרוב שהיה מתקדם ומקור לגאווה. בשנות האלפיים החליטו לבנות גשר חדש. הגשר הראשון התיישן ונהייה מסוכן לשימוש אז החליטו לבנות אחד שיחליף אותו, ואת החדש בנו בדיוק, אבל בדיוק, אבל בדיוק, כמו הישן. אותו מראה. אותה אדריכלות. אותה קידמה הנדסית. 100 שנה אחרי. אחרי שהסתיימה הבנייה פיטרו את כל העובדים המקומיים.

אנטולי אמר שחישבו ומצאו שכדי להתקיים על קו העוני ב – Krasnoyarsk צריך לעשות משכורת של 35 אלף רובל לחודש. קצת פחות מ – 500 יורו. משכורת של מורה מתחילה היא 10 – 15 אלף רובל. משפחה של 4 נפשות, כדי להתקיים על קו העוני, צריכה הכנסה של שתי משרות מלאות, 70000 אלף רובל בחודש. כדי לחיות בקו העוני. אבל עבודה אין. משפחות של שני עובדים במשכורת ממוצעת זה נדיר. אנטולי סיפר שאשתו מורה, אז יש לה משכורת קבועה, והוא יזם עצמאי בעל עסק, אבל העסק שלו הוא עונתי. בחורף אין לאנטולי עבודה בתיירות. הוא מלמד באוניברסיטה. ד"ר למדעי המדינה. השלמת הכנסה. כשהוא הסיע אותנו מהגסט-האוס אל השמורה – והשמורה היא האטרקציה המרכזית של Krasnoyarsk, הסיבה שתיירים, כולל אנחנו, מגיעים לשם, עברנו דרך שולי העיר וראינו אנשים שואבים מים מהבאר. ירד שלג באותו היום. ב Krasnoyarsk יורד שלג כמעט חצי שנה. מנובמבר עד אפריל. איך הם שואבים מים בשלג?

שמורת הטבע Stolby, הרכבל

סוף הסיור בשמורה, ירדנו מההר באמצעות הרכבל

בשמורה יש אתר סקי. שאלנו אותו מי משתמש באתר והוא אמר שתיירות מקומית. תיירים זרים לא מגיעים לרוסיה לעשות סקי, ולבני העיר, תושבי Krasnoyarsk, אין מספיק כסף. ב – Yekaterinburg נכנסנו בוקר אחד, בחיפושים אחרי קפה, אל בית קפה-גלריה ובו פגשנו את סרגיי. הוא ידע קצת אנגלית והיה אדיב ורצה לשוחח. סיפרנו לו על המסע שלנו, ממוסקבה לבייג'ין דרך אגם בייקל, והוא נאנח ואמר שהוא מקנא בנו, גם הוא היה רוצה לראות את המקומות האלה. שאלנו אותו למה הוא לא נוסע והוא אמר שאין כסף. הוא עבר אל Yekaterinburg מכפר קטן כדי לעשות כסף, וזה היה לפני 10 שנים, ומאז הוא עובד. זה הזכיר לי את האיש ברכבת מבאנגלור אל גואה, בתחילת שנות האלפיים. נסעתי ברכבת לילה והייתי לבד בקרון של 6, ומולי ישב גבר הודי. הוא שאל אותי לאן אני נוסעת ואני אמרתי לו, לגואה, והוא נאנח ואמר שהטרגדיה שלו הודו זה שהוא לא יכול לנסוע ולראות את כל המקומות היפים אליהם אנחנו, התיירים מהמערב, נוסעים. אין כסף, אמר. לנו אין כסף לטייל בהודו.

במרכז של העיר Yekaterinburg, לא רחוק מהבית קפה של סרגיי, יש פסל של מייקל ג'קסון. תיירים מצטלמים ליד הפסל. מסביב אל הפסל יש תערוכת פוסטרים של מייקל ג'קסון. בתמונות הוא צעיר עם תלתלים ועור פנים כהה. ב Ulan – Ude ראיתי שלט חוצות לסרט שרלוק הולמס עם רוברט דאוני גו'נייר. הסרט הראשון בסדרה, זה שיצא ב – 2009.

שאלתי את אנטולי על גלות סיביר, שאלתי אותו מה זה אמר, הרי הנה אנחנו בסיביר, לכאן שלחו אנשים לגלות? אנטולי אמר שכן, שבכל הערים הגדולות של סיביר, גם ב Krasnoyarsk, יש גולים לשעבר, אנשים שהגיעו לחיות שם כי נשלחו לגלות. הוא הסביר, או שתוך כדי שהוא דיבר אני הבנתי, בפעם הראשונה, שגלות סיביר זה לא גלות בסיביר, זה גלות מבית. גלות מהחיים וההרגלים והמנהגים שהיו לך. זה לא גלות אל, זה גלות מ-. עבורנו, עבורי ועבור חלק מהאנשים-גולים שאני מכירה, היציאה לגלות היא כמו יציאה אל חופש. מימוש זכות גדולה. עבורם זה היה עונש, ולא בגלל מיקום הגלות. בגלל עצם הגלות.

ברכבת

ככה זה נראה בתוך הרכבת, חדר הפחמים, במעברים בין הקרונות

***

כל הזמן, כל הימים שהייתי ברוסיה, הרגשתי את הלב שלי כואב. כל הזמן הייתי בתחושה שאני תכף מתחילה לבכות. ואני לא יודעת אם זה במציאות או בעינים שלי. אמא רוסיה נראתה לי עצובה עד בלי קץ. עצב שנשפך ומציף את כל הערים ואת כל המרחבים הריקים. עצב שהוא כמו אבק על הקירות ועל המכוניות. עצב שהוא באוויר. עצב שהתקבע במשך אלפי שנים של חיים קשים עד שהפך לדרך חיים. לאורח חיים.

אולי זה גם הסתיו והדברים שהוא עושה לשמים, לאור, לעצים ולצמחים. ואולי זה גם הלכלוך על הצד החיצוני של חלונות הרכבת. העולם סביבי היה צבוע באפור וצהוב ומטושטש. אבק וחלודה. אמא רוסיה. אבק וחלודה. שיר עצוב ברקע. געגועים למשהו שאני לא יודעת מהו. בראש שלי רצה שורה שקראתי בספר של אילנה המרמן, "אשה לבדה". עולם אחר, מקום אחר, סיטואציה אחרת. אבל השורה הזאת רצה לי בראש כל הזמן.

בספר המרמן מספרת על מערכת יחסים עם משפחה פלסטינאית. אב המשפחה מובטל. צריך עבודה. היא מזמינה אותו לעשות עבודה אצלה בדירה בירושלים. אבל אין לו אישור עבודה. הוא לא יכול להיכנס אל ישראל. אז היא מסיעה אותו אליה, אל ירושלים, כשהוא בתא המטען של המכונית. לפני שהוא נכנס אל הבגאז של המכונית היא שואלת אותו אם כבר נסע ככה פעם. היא כותבת את התשובה שלו:

"נסעתי, לא נסעתי, מה זה חשוב" הוא ענה לה וראה שלא הניח את דעתה וחייך והוסיף: "מתרגלים. אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות". (עמ' 75).

הסוף של רוסיה

תמונה אחרונה, רגעים אחרונים של רוסיה

***

את הגבול בין רוסיה אל מונגוליה חצינו ברכבת המעורבת. במעברי הגבול עצרנו לכמעט 7 שעות. הזוג ההולנדי דיווח לנו בדיוק כמה זמן נעמוד בכל מקום ומה יקרה. קודם עצרנו בצד הרוסי והצוות המונגולי עבר בין הקרונות וביקש לסגור את הווילונות ולא להסתכל החוצה. אחר כך עלו אל הקרונות אנשי ביקורת גבולות ובדקו דרכונים והחתימו אותם באשרת יצאה. אחרי זה הרכבת נסעה חצי שעה ועצרה במעבר הגבול המונגולי. בחלק הזה כבר ישנתי וכשהתעוררנו בבוקר היה חושך מוחלט והיינו במונגוליה. הרכבת עצרה בתחנה ואנחנו הצצנו החוצה והזוג ההולנדי אמר שלא יכול להיות שזאת התחנה המרכזית של אולן באטור, היא קטנה מדי, הם אמרו. אבל זאת כן היתה התחנה המרכזית של אולן באטור, ו – Mejet, המדריך שלנו למונגוליה, חיכה לנו על הרציף.

מונגוליה

מונגוליה, היום הראשון

בפוסט הבא: מונגוליה

כל הפוסטים על הטיול

פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת

לרכבות ברוסיה קוראים פוק. לחברת הרכבות. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז כן שמתי לב, ואחרי ששמתי לב לא יכולתי שלא לראות. פוק בכל מקום. על מייחם המים ברכבת. על מחזיק הכוסות שמחלקים ברכבת. על כלי המיטה ומגבת הפנים שמקבלים על הרכבת. על קרונות הרכבת, מבחוץ ומבפנים. על בתים. על מבנים גדולים. על שלטי חוצות. על המדים של כל מי שעובד ברכבת. פוק בכל מקום. פוק פוק פוק.

פוק בכל מקום

פוק בכל מקום. חברת הרכבות הרוסית פוק

***

אנחנו נסענו בעקבות המסלול של הרכבת הטרנס-סירית. לרכבת, שחגגה 100 להיווסדה באוקטובר 2016, ממש בימים שאנחנו נסענו בה, יש שלושה קווים. אנחנו נסענו על קו מוסקבה – בייג'ין. אם עושים את הקו ברצף הוא נמשך 7 ימים ו – 6 לילות. אנחנו עשינו אותו במשך חודש, עם 5 עצירות בדרך (לא כולל תחנת ההתחלה במוסקבה ותחנת הסיום בבייגי'ן).

בני הזוג הרוסי שפגשנו ב – Lake Baikal שאלו אותנו מה קסם לנו במסלול הזה. הם סיפרו שפגשנו טיילים מערביים רבים שנוסעים במסלול של הטרנס-סיבירית ושזה הפתיע אותם. הם אמרו שהם לא מבינים מה הקסם של הרכבת הזאת. מה כל כך מיוחד בטרנס-סיבירית, הם שאלו, היא איטית כל כך, למה לא פשוט לטוס?

אפשר לטוס. בכל המקומות בהם עצרנו יש שדה תעופה. אבל הרעיון לטוס למקומות האלה בכלל לא עלה בדעתי. הרכבת, זה העניין. זאת הסיבה. האתוס של הרכבת הטרנס – סיבירית. הקיום הממשי שלה, כלומר, זה שבאמת יש קו כזה, באמת אפשר לעשות את המסע הזה. יש לזה ריח של הרפתקנות מתקופה קודמת. במקום לטוס, צ'ופ צ'ופ יעיל והגענו, אנחנו יצאנו למסע. הרכבת והשימוש רק ברכבות כדי להתקדם הפכו את הטיול שלנו למסע.

ברכבת

ברכבת. בפאסיביות. בלי אוויר טרי. יושבת ובוהה בדרך. צברתי 6 ימים שלמים של כזה.

היו לנו 7 נסיעות רכבת, 6 מהם נסיעות לילה. הנסיעה הכי ארוכה היתה 32 שעות (מינוס שעה שאיבדנו לטובת שגעת השעון המקומי מוסקבה) וכללה 2 לילות על הרכבת. הנסיעה הכי קצרה נמשכה 8 שעות. נסענו ברכבות של 3 חברות רכבות לאומיות שונות: רוסיה, מונגוליה וסין. זה היה קשה.

לקח לי זמן להבין שקשה לי. מראש חשבתי שזה יהיה טיול קשה, הרבה מקומות חדשים, הרבה תנועה, מעט ימים בכל מקום. אבל לא חשבתי שהנסיעה עצמה תהייה קשה לי. מה כבר יכול להיות קשה בלנסוע? לכאורה, לשבת ברכבת, להסתכל על הנוף. אני אוהבת להסתכל על הנוף.

אבל זה היה קשה. קושי חמקמק. קושי שקשה לכמת במילים. הפאסיביות היתה לי קשה. יש משהו כל כך פאסיבי בלנסוע. אין לי שליטה על כלום. אין לי אחריות. אין לי מה לעשות. אין מטרה, תכלית. כלום. כמו בוואקום. לשבת ולשבת. שעות ארוכות בלי תנועה, בלי אוויר טרי, בלי מרחב אישי. בתא קטן עם אנשים זרים, בקרבה פיסית, אחד בתוך הריחות של השני. יצאתי מותשת מהנסיעות. אחרי כל נסיעה רק רציתי לנוח, לישון, לאכול, לעשות משהו, ולא יכלתי להגיד מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה יעשה לי טוב. כאילו הנסיעה טישטשה אותי. עם כל נסיעה שעברנו הרגשתי איך החרדה שלי מהנסיעה הבאה עולה. והיו לנו שבע נסיעות כאלה.

דרך חלון הרכבת

הנוף, דרך חלון הרכבת. צברתי 6 ימים של בהייה בנופים כאלה ואחרים

***

הנסיעה השנייה שלנו, מ – Yekaterinburg אל – Krasnoyarsk, התחילה בשש בערב. עלינו על הרכבת ונכנסנו אל הקרון שלנו והוא היה ריק, הקרון, אבל היו בו סימנים של חיים. הדרגש העליון היה מסודר לשינה, היו פריטי אוכל שונים על השולחן ושלושה לבבות תפוחים חשופים, אכולים למחצה, שכבו על הדרגש התחתון, הלא מסודר. יש כאן גבר, אמרה חברתי למסע בזמן שסידרנו את התיקים שלנו והתארגנו. אחרי זה יצאתי לעשן וראיתי על הרציף גבר מבוגר לבוש בחליפת טרנינג בלויה וכפכפי אצבע. החליפת טרנינוג שלו היתה בצבע מלוכלך, צבע שפעם אולי היה אפור בהיר ודהה ואולי היה לבן או גוון של לבן, ועכשו נראה בייחוד  ישן, בלוי ומלוכלך. הוא עישן על הרציף. חזרתי אל הקרון ואמרתי לחברתי שראיתי אותו, את הגבר שאיתנו, ואני בטוחה לגמרי שזה הוא.

כשהזמנו את הכרטיסים לרכבת סימנו בטפסים שאנחנו רוצות קרון לנשים בלבד. אבל זאת בקשה, אין התחייבות של חברת הרכבות הרוסית שכך יהיה. בנסיעה הראשונה שלנו היינו קרון של נשים בלבד ואני מניחה שזה עודד אותנו לחשוב שכך יהיה הלאה. לא כך היה. הגבר עם המראה הבלוי באמת היה השותף שלנו לתא. אחריו עלתה אשה מבוגרת עם שיער בלונדיני. קרון מלא.

לא אהבתי אותו מהרגע הראשון, את הגבר. נרתעתי ממנו. זה לא רק המראה המלוכלך או שלישיית התפוחים האכולים שהוא השאיר לנו, זה גם, אבל יותר מזה, הוא נראה לי שיכור-רוסי-מגעיל. הוא התאים לאיזה סטריאוטיפ שלא הייתי מודעת לקיומו עד שראיתי וישר סיווגתי במוח, שיכור-רוסי-מגעיל. הוא נכנס בתודעה שלי לתפקיד הזה ושום דבר שקרה אחר כך לא שיחרר את זה.

דרך חלון הרכבת

דרך חלון הרכבת. בחוץ סיביר. בפנים האוויר עומד

בתחילת הנסיעה ישבנו אחד מול השני, חברתי ואני על דרגש אחד, שניהם על הדרגש התחתחון מולנו, וניסינו לדבר. זה לא עלה יפה. הוא לא ידע שום אנגלית, היא  ידעה מילים בודדות. אין אפשרות לדבר. הוא עזב אותנו והתרכז בשיחה עם האשה לצידו. הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד, היא ענתה לו במילים בודדות. הוא נראה לי לוחץ. היא נראתה לי נרתעת. האופן בו הניח את היד שלו במרחק קטנטן מהתחת שלה. האופן בו רכן עליה כשדיבר. זה היה כמו לראות סרט גרוע משנות השבעים במסגרת מצגת על הטרדות מינית, ואנחנו בתפקיד המורות, רק שלימדנו אחת את השנייה. כל מה שהוא עשה היה בגדר מה שמוגדר היום, לפחות בשיח הפמיניסטי, פלישה למרחב האישי, התקרבות יתר, הטרדה. אני חושבת שגם הרוסיה הרגישה ככה. היא לא שיתפה פעולה איתו, ומהר מאוד השיחה דעכה וכולנו התארגנו לשינה.

אני עליתי ראשונה אל הדרגש העליון. הוא עלה אחרי. זה היה לו מאוד קשה, לעלות אל הדרגש העליון. ראו את הקושי על הפנים שלו, את המאמץ. הוא נעזר בשתי ידיים, יד אחת על הדרגש שלו, ויד שניה על הדרגש שלי. רעדתי מחוסר נוחות אבל היה לי ברור שהוא במצוקה ולא אמרתי כלום. הוא גבר גדול עם כרס שבצבצה מתחת לחולצה והוא נראה תקוע, ממש תקוע בין שני הדרגשים ובין הרצפה לתקירה. ואז היד שלו זזה עוד קצת בכיוון שלי, ואז היא נגעה במעקה ברזל שמגן על הדרגש העליון מפני נפילה, ואז היא נגעה בברך שלי ואני צעקתי. פשוט צרחתי עליו, באנגלית, שלא יעיז לגעת בי, שבשום פנים ואופן לא יעיז לגעת בי. הוא כבר היה על הדרגש העליון והוא הסתכל עלי ואמר דברים ברוסית ושני הנשים מהדרגשים התחתונים קפצו לראות מה קורה והיתה מהומה, אבל מהומה קלה. הסברתי בעברית לחברה שלי מה קרה ודיברנו קצת ואיכשהו זה עבר, נגמר, עזבתי את זה, כיבינו אורות, סגרנו את הדלת של הקרון והלכנו לישון.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת.

כבר כמעט ונרדמתי, או שממש נרדמתי אבל הייתי בשינה קלה, שינה של התחלה, ופתאום הוא צעק. ממש צעק. לא משהו שהבנתי אבל ממש צעקה. ועוד אחת. ועוד אחת. צעקה בלי מילה. צעקה שהיתה מין נהי, הקול שיצא ממנו כאילו נפלט החוצה, כאילו בקע מהבטן שלו ונפלט אל החלל. שלושתנו זינקנו. כל אחת שאלה בנפרד מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה. הוא התהפך בדרגש העליון והמשיך לישון. שמענו נחירות. ואז שוב, צעקה, אה, אה, אה, ואז רצף של מילים, או מילמולים ברוסית, ואז שוב מתהפך. שוב נחירות. ככה. מדי פעם הידיים שלו עפו באוויר, פעם אחת ראיתי שבזמן שהוא ממלמל כל הגוף שלו התרומם לכמעט ישיבה.

זה היה נורא. רציתי שזה יפסיק. כל פעם שהוא השתתק קיוויתי שזה הפסיק, שזה לא יחזור, שרק הנחירות ישארו. היה לי ברור שהוא סובל. שזה סבל בל יתואר, מה שהוא עבר שם, חשבתי שהוא אולי רופא צבאי שחזר מהמלחמה, לא יודעת, מלא סיוטים, ועדיין, רק רציתי שזה יפסיק. חשבתי שאין מצב שאני אצליח לישון ככה וזה מילא אותי ביאוש.

ואז הנוסעת השלישית התרוממה מהדרגש שלה והתחילה לארוז את עצמה. התברר שהיא תכף יורדת, היא לא נשארת ללילה. גם אנחנו לא רצינו להישאר ללילה. אז החלטנו לעשות מעשה. לא באמת אני, החברה שלי החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לדבר עם האחראית על הקרון. שקראה לבכירה ממנה. שגם היא לא ידעה אנגלית. אז הן דיברו באמצעות גוגל טרנסלייט וסימנים ותנועות ידיים. האחראית על הקרון נכנסה אל הקרון ודיברה עם הנוסעת השלישית וניסתה להעיר את הישן, אמרה לו דברים ברוסית, והוא ענה לה, אני לא בטוחה מה נאמר שם אבל נאמרו דברים וכלום לא השתנה.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת. יש לי עשרות תמונות כאלו. בנסיעות הראשונות כל הזמן צילמתי. זה עבר לי

הרכבת עצרה והנוסעת מהתא שלנו ירדה ובמקומה נכנס גבר צעיר, שדווקא ידע אנגלית והצלחנו להסביר לו את הבעיה, והוא היה חביב וצחקן, אבל אז חזרו האחראיות והוציאו אותו מהתא ובקומו הביאו אשה מבוגרת שנראתה כאילו העירו אותה משינה. עזרנו לה להתארגן בקרון והמשא ומתן מול אחראיות הקרון נמשך. ניסינו להסביר להן שזה נהדר שהן מכניסות אלינו עוד אשה, אבל זה לא עוזר עם הבעיה שלנו בכלל, כי הבעיה היא הגבר הצועק.  זה לקח הרבה זמן ובסוף הן העבירו את שתינו לישון את הלילה בקרון אחר.

בבוקר חזרנו אל הקרון שלנו. הגבר היה על הדרגש שלו, הדרגש העליון, ובדרגש התחתון היתה האשה המבוגרת. היא היתה מקסימה. היה לה עור פנים חלק ועינים כחולות וצוחקות. היא לא ידעה אנגלית ותיקשרנו אתה כל היום באמצעות חיוכים והבעות פנים ותנועות ידיים. כל הבוקר הזה הגבר נשאר על הדרגש העליון ושלושתנו ישבנו בדרגשים התחתונים וגלגלנו עיניים והעברנו ביננו פיצוחים והצענו אחת לשנייה קפה או תה או עוגיה.

לקראת השעה 18:00, אחרי שכל היום התעלמנו אחד מהשני באופן שלי היה מאוד ברור ומאוד קר, הגבר הוריד את עצמו מהדרגש העליון, נעמד על רצפת הקרון בין שני הדרגשים וסגר את דלת הקרון. כשזה קרה אני והאשה המבוגרת ישבנו על הדרגשים התחתונים והחברה שלי נחה על הדרגש העליון. הוא סגר את הדלת ואני זזתי, אינסטקטיבית, לכיוון ההפוך ממנו. נצמדתי אל החלון של הקרון וניסיתי לא להתסכל עליו ולא לשים לב אליו וראיתי שהוא עומד מאחורי באמצע הקרון ומתפשט. מוריד את הבגדים שלו. חולצה. מכנסיים. הנה הוא מאחורי בתחתונים.

מתוך הרכבת

מתוך הרכבת. הרבה מהזמן זה נראה ככה, מטוטש, חולף, בתנועה איטית

ישבתי צמודה לחלון ומילמלתי ביני לביני שיום אחד, והוא לא רחוק, יום אחד התהנגות כזאתי תעלם מהעולם. גברים שמתנהגים ככה יעלמו מהעולם. יום אחד אף גבר בעולם לא יעלה בדעתו להתפשט בתוך קרון רכבת בין 3 נשים עוינות במקום ללכת כמה צעדים אל חדר השירותים ולעשות את זה שם. יום אחד זה יעלם. בנתיים הגבר סיים להתלבש והתיישב לצד האשה המבוגרת על הדרגש התחתון. כמה דקות אחר כך הרכבת נעצרה בתחנה והוא אסף את התיקים שלו, הנהן אלינו בראשו וירד מהרכבת.

***

בלילה השני הקרון היה רק של שלושתנו. התעוררתי מוקדם ולפני הזמן. היינו אמורות לקום מוקדם ולרדת מהרכבת בשש וחצי ואני התעוררתי עוד הרבה יותר מוקדם מהרצוי והערתי את כל הקרון, כולל האשה המבוגרת שלא היתה צריכה לקום בכלל, זאת לא היתה התחנה שלה. הערנו אותה משינה והיא היתה חביבה ומתוקה ועזרה לנו להתארגן ולארוז ולפני שירדנו מהרכבת, עמדתי במסדרון בין התיקים שלנו ואני הסתובבתי אליה להגיד לה שלום והיא באה עד אלי, התרוממה על כפות הרגלים וחיבקה אותי.

***

הכיכר לפני תחנת הרכבת ב - Krasnoyarsk

המראה הראשון שראינו ב – Krasnoyarsk. הכיכר לפני תחנת הרכבת.

ירדנו מהרכבת בתחנה של Krasnoyarsk ולקחנו מונית אל הגסט האוס. היה קר מאוד ומוקדם מאוד והעיר היתה ריקה. לא מצאנו את הכניסה אל הגסט האוס. ב – Krasnoyarsk הכניסות אל הבניינים הם מאחורה, מהחצר הפנימית, והאיש שהיה אמור לחכות לנו לא היה שם, כי אני הודעתי לו שנגיע שעה אחרי כן, אז התקשרנו אליו, וזה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הגיע ואנחנו נכנסנו אל הגסט האוס והתקלחנו והתארגנו ויצאנו שוב אל הרחוב לחפש בית קפה פתוח. ואחרי שהתיישבנו ואחרי שהזמנו קפה דיברנו קצת על הנסיעה ואירועי הלילה, ואמרנו אחת לשנייה כמה מוזר וכמה רחוק זה נראה עכשו, מה שקרה עם האיש הצועק, זה נראה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים. היינו ממש צריכות להתאמץ כדי להיזכר בזה, במה היה, באיך הרגשנו, בלמה הרגשנו כל כך רע.

הזמן ברכבת מתמרח, נשפך, זולג לכל הכיוונים. הזמן מתעבה. נהייה סמיך. כבד. איטי. הזמן נמשך אבל בזמן הנסיעה אני מחוץ לזמן. הזמן נמשך והוא לא רלוונטי ולא משנה כלום, לא משפיע על שום דבר, יש רק זמן אחד על הרכבת, הזמן בו צריך לרדת ממנה. כל השאר זה כמו זמן שהוא חלל חיצון, משהו שנמשך ונמרח ונמתח מחוץ לחלון הרכבת, בעולם האמיתי.

ברגע שירדתי מהרכבת הזמן של הרכבת מפסיק. כאילו ביצעתי בעצמי איתחול מחדש. כאילו הזמן ברכבת היה חלום. זמן בועה. ועכשו הזמן האמיתי. זמן טיול. ובזמן טיול אין זמן למחשבות על מה שהיה, על קודם. זמן טיול הוא זמן הווה. וקצת עתיד. הרשמים החדשים דוחפים את הקודמים החוצה, מכסים עליהם, וברווח שנשאר מסתכלים קדימה, על מה שעתיד לבוא. אין קיבולת להכיל גם את מה שהיה, וזה נפלא. זה חלק מהרגשת הקלילות שהיתה לי במהלך הטיול. כאילו אני סוחבת איתי פחות. פחות הפרעות ופחות רעשי רקע. כאילו אני ממוקדת יותר. מדוייקת יותר. מתומצתת יותר. בהווה.

בפוסט הבא: ברכבת עד הקצה. שלום לאמא רוסיה.

כל הפוסטים על הטיול.

רציף רכבת

רציף. הרציף הוא חבר. הרציף הוא תנועה. ברציף אפשר לזוז

נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 
"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".
הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.
"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.
"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 
"מתי?" שאלתי
"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.
"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"
"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"
בין irkutsk ואולן אודה

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

בין irkutsk ואולן אודה, לאורך אגם בייקל

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

אולן אודה

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.