ינואר. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. בכל מקום. באוברהולץ. בבית מרקחת. בחנות עם המעיל היפה שבסוף לא קניתי. כוכב שחור. שלט ענק בדרך אל צייט פור ברוט. על תיקי בד בחנות ליד הלחמים. במחשב שלי. באוזניים. בלופ. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. פעם ראשונה שאני חווה בברלין אבל ציבורי שהוא אבל פרטי שהוא אבל משותף שהוא אבל אישי באופן גורף כל כך.

בינואר ברלין היא של התושבים. אחרי החגים ואחרי החגיגות וכולם נסעו והשלג הגיע. מתחת לאפס זה כל כך קר שזה מצחיק. לא נעים אבל מצחיק. מעל האפס זה נינוחות. אני יוצאת לשיטוטים בעיר כאילו כלום. מתחת לאפס זה מאמץ. אני הולכת לאט. כמעט הליכת מדיטציה: לשמור על ריכוז. ללכת בצעדים קטנים. בתשומת לב.

ינואר, ברלין

שביל לבן וגזעי עצים לבנים ושמיים לבנים

אני יצאת מהבית עטופה ומבוצרת במעיל גדול מדי ונעלי ugg כעורות והנטייה של הגוף היא לרוץ, ללכת כמה שיותר מהר, שהוא יתחמם, שהדרך תתקצר. ואז הרגל מחליקה. לא מחליקה ממש, מתחילה להחליק, מאבדת אחיזה, שטה לרגע. אני מתקנת, דוחפת את הנעל על המדרכה, מיישרת את הגב. הגוף שלי מכווץ, במוח תסריטים של מה היה יכול היה לקרות. של הנפילה. חום עולה ממני מבפנים. אני מזיעה בתוך המעיל. לא לרוץ. לא לברוח. לא למהר. לשחרר את השרירים. לא לכווץ.

אין לי משהו מסודר לפוסט הזה. הייתי רוצה שיהיה לי – איזה סיפור מעטפת, נרטיב שמחבר בין נקודות עם תנועה וזרימה ופואנטה בסוף – אבל אין לי. אני מצליחה לאסוף רק נקודות, פלופ, פו, פוף, חלקיקי שלג שעפים באוויר ונופלים על הקרקע ונעלמים. כלום לא מתחבר.

אני צריכה אפליקציה שלא רק סופרת את מספר הצעדים שלי, אלה גם משכללת פנימה את המסלול וגרמי שמיים. כלומר תנאי מזג האוויר. 1000 צעדים על מדרכה יבשה אינם זהים ואינם שווים ל 1000 צעדים על מדרכה חבויה מתחת קרח ואבנים קטנות ובוץ ורסיסי שלג קרושים. זה לא אותו הדבר.

ינואר בברלין

ינואר. שכבות של אפור ובהיר ודהוי

תכננתי לכתוב שוב על איה קאמה. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה שלה, I give you my life, ותכננתי ורצתי וניסיתי לכתוב עליה אבל כלום לא יוצא לי בנתיים. שום דבר לא מתגבש. איך כותבים התלהבות? אני רוצה לכתוב על איה קמה כי משהו בה – בסיפור שלה – מלהיב אותי, מעניין אותי, מרתק אותי. סיפור החיים שלה. המקום אליו היא הגיעה. נקודות ההשקה שאני מוצאת ביננו. האם זה השתלם, אני רוצה לשאול אותה, הדרך היתה שווה?

(הדרך היא התירגול – אני יודעת, כך שמעתי, אני מנסה לזכור. אבל בכל זאת, ביננו, בשקט, זה שווה, היה שווה, מצאת מה שחיפשת? הצלחת להפסיק לחפש?)

אני רוצה לכתוב עליה כי מצאתי שם – בה – משהו שמרגש אותי ואני רוצה לשתף. זה כאילו אני רוצה שעוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד, יחווה מה שאני חווה. ישתתף בשמחה שלי. ירגיש כמוני. יתן אישור למה שאני מרגישה. יגיד לי שאני לא לבד. אבל זה בלתי אפשרי ואני אמורה כבר לדעת שזה בלתי אפשרי. גם מול פרח יפה, ירח מלא, נוף עוצר נשימה, אנחנו חווים את הדברים לבד.

מאורו פארק, ינואר, ברלין

מאורו פארק, עם שלג, בלי אנשים

אחרי האוטוביוגרפיה של איה קאמה עברתי לקרוא את ״הקוסמים״ של לב גרוסמן. הספר יצא בעברית כבר לפני כמה חודשים, וקיבלתי עליו המלצה חמה ואמינה, אבל לא קניתי אותו בביקור האחרון בארץ. מגבלות מקום. לפני כמה ימים קראתי איפהשהו שתכף עולה סידרה המבוססת על הספר ורצתי מהר לחנות כדי להקדים אותה.

בשנים האחרונות הספרים שסוחפים אותי, הספרים שאני קוראת בבולמוס, הם או ספרים תיעודיים או פנטזיות. איה קאמה. מארק אדלמן. פרימו לוי. hhhh. ארץ ים. הקוסמים. אני שמחה כשזה קורה לי, שהספר יותר דחוף מהעולם. שאני ממהרת הביתה בשביל לקרוא. שאני צריכה להזכיר לעצמי שיש גם מחר ועכשו הזמן ללכת לישון. זה מזכיר לי את עצמי בנעורים. זה כמו כוח על שהיה לי בנוערים ואני שמחה שמשהו ממנו נשמר.

בנעורים זה לגיטמי, לצרוח כי משהו כל כך יפה שזה כואב. לקרוא בלי הפסקה. להקשיב לאותו שיר פעם אחרי פעם אחרי פעם. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. We are the dead. את בואי שמעתי בלופ. ברצף. פעם אחרי פעם. מתוך רצון להיטמע בתוך המוסיקה, בעטיפת התקליט, במילים, באנגלית, בעולם המדומיין.

חומת ברלין, אנדרטה

החומה שאיננה

הגעתי אליו דרך פרדי מרקורי, אליל הרוק הראשון והמקורי שלי. אחרי שקווין שרו איתו את Under pressure רצתי לבדוק מי זה הזמר הזה שפרדי מרקורי מוכן לשיר איתו. בואי היה חלק מפסקול הנעורים שלי. בכל רגע נתון בטיינר – שכונת הנעורים בקיבוץ – מישהו שמע משהו של בואי. הוא תמיד היה באוויר. האבל על בואי הוא גם הצפה של זיכרונות, אנשים וריחות ורגשות מפעם. אבל פרטי לחלוטין. אבל על מה שהיה. על מה שאבד. ״עם דמעות בעינים אני שולחת לכן את אהבתי״ כתבה אלי חברת ילדות.

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. השבוע שוב שמעתי בואי בלופ. וקראתי על נער שמגלה שהוא קוסם, הוא יכול לעשות קסמים, ושזה לא עושה אותו מאושר, זה לא פותר את כל הבעיות והקושיים שלו. והזכרתי לעצמי שזה רק ספר. זה לא באמת. זה רק מוסיקה. כמו אז. כמו עכשו.

מישהו שלא הכרתי מת. יש שלג על הדשא. אפס מעלות בחוץ. השלג תכף ויימס. אפשר להיבלע במוסיקה. אפשר ללכת לאיבוד בספר. Not all those who wander are lost היה יכול להיות כתוב על הגב של האוטוביוגרפיה של איה קאמה. אבל זה לא כתוב. זה רק משהו שאני מזכירה לעצמי מדי פעם.

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

ברלין – ישראל. לקראת ביקור

It’s all about identity. Lets not learn how to actually do anything, lets just sit and contemplate the glory of me, in all my complexity. Who am I? i’m a black jewish woman, hear me roar (הדמות של ג׳ון גודמן ב – Treme, עונה ראשונה, פרק שני)

עוד כמה ימים אני נוסעת לישראל ואני מאוד מתרגשת. הרבה יותר מתרגשת ממה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות קולית: ישראל. ברלין. מה הסיפור. ככה זה אצלי. ככה אני חיה. גרה בברלין, פעמיים בשנה נוסעת לישראל. הנסיעה הזאת תהייה השמינית שלי. לכאורה שיגרה. אפשר היה להניח שזה יכנס לשיגרה. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מתרגשת כאילו זה משהו שלא עשיתי אף פעם. מתרגשת כאילו אני נוסעת למשהו לא מוכר. כאילו אני נוסעת לטיול שנתי ואלוהים יודע אם אחזור ומה יהיה אחר כך.

הנסיעה הזאת היא השמינית שלי. חציתי את קו ארבע השנים כאן. כלומר לא שם. לא בתל אביב. לא בנרטיב של חיי. לא בנרטיב ההוא של חיי. לא ליד החברים שלי. לא ליד המשפחה. ואני מרגישה את הזמן שעובר. אני מרגישה אותו כמו חול ים שנשאר על העור גם אחרי המקלחת. כמו אחרי שטיפה בים כשכל העור צורב ומגורה. הפצעים שנשארים איתי. הדברים שאני מאבדת. החברות שלי. מערכות היחסים שלי. המרחק שנוצר. המרחק מהאנשים שלי. מאהבות שלי. מחיים שהיו לי.

ברלין בחורף

חורף ירד. החורף עוד לא התחיל. לא יהיה חורף השנה. יהיה חורף מאוד קשה השנה. כל הגרסאות אפשריות. בכל הגרסאות נשאר האפור

שום דבר לא נשאר אותו הדבר. כלום. הכל משתנה. זה לא שאני מאבדת את החברות שלי, אני אומרת לעצמי, זה רק שהיחסים משתנים. ואז בא לי לבכות. אבל היחסים היו טובים, אני רוצה לצעוק. לא בגלל זה נסעתי. לא את זה רציתי לשנות.

***

לפני כמה ימים הלכתי להפגנה. הפגנת ״לא בשמנו״. בעד קליטת פליטים, נגד דבריו של ראש הקהילה היהודית בגרמניה שפרסם בקשה ממשלת גרמניה לא לקלוט פליטים מוסלמים כי הם מגיעים עם רגש אנטי יהודי בילט-אין, או משהו כזה. בעד קליטת פליטים. לא בשמנו. כמה חברים אמרו לי שיגיעו. המיקום היה קרוב לבית, ליד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר שטראסה, השעה נוחה. הפגנה של השמאל המפונק במונחים השאולים מעולם אחר.

הגעתי לפני הזמן ועמדתי לבד. היה אזוטרי. יהודים נגד יהודים קראתי להפגנה בלבי. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטר של אנה פרנק. זיהיתי בחורה שפגשתי בהפגנה אחרת, הפגנה נגד מתווה פאוור בקוטבוסר טור. אפילו כשאני כותבת את זה זה נשמע לי אזוטרי לגמרי. ובכל זאת, היה. הייתי. אחר כך הגיעו כמה ידידים ונהייה משעשע יותר. היו שם יותר דוברי גרמנים מעברית. סך הכל היינו בערך 50 אנשים והיה אפס מעלות. אחר כך צילמנו את הירח והלכנו לקפה ועוגה.

הפגנה

יהודים נגד יהודים. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטרים של אנה פרנק והילד הקטן שמרים ידיים

באותו ערב היתה גם הופעה של המקהלה העברית בברלין. תכננתי ללכת אבל לא הלכתי. הרגשתי שבעה מאיידשקייט לערב אחד. ההופעה התקיימה בכנסייה באחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין, ממש מול מרכז מחקר יהודי שמסונף אל האוניברסיטה. הייתי שם ערב קודם, לערב של הגמנסיה על "רפובליקת העברית בין וינה לברלין". היה מרתק. למדתי דברים שלא ידעתי על ברדיצ׳בסקי, ז׳בוטינסקי, פוגל וקניוק. אלוהים יהודי אולי יש רק אחד, אבל עמים נבחרים רבים ומשונים לו.

***

במקום שהנסיעות החצי-שנתיות לארץ יקבלו אצלי מימד של שיגרה, הן מתנפחות למשהו כמעט מיסטי. אני שומעת את תופי התם תם והם יוצאים לי מתוך הבטן. נדמה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לפני נסיעה לארץ. אבל אני גם זוכרת: תמיד אני מרגישה ככה. לפני כל נסיעה לארץ הרגשתי ככה. כאילו אף פעם לא התרגשתי כל כך. כאילו הפעם זה הכי.

אני מסתבכת אפילו בהגדרה ובשם של הדבר הזה – נסיעה לארץ. ביקור בארץ. ביקור בישראל. נסיעה לישראל. נוסעת לתל אביב. ביקור. נסיעה. חופשה. עבודה. מחוייבות. עול. מה זה הדבר הזה, שאני עושה פעמיים בשנה?

חורף, ברלין

החורף, צבעים יפים לו

בפעם הקודמת הגעתי ישר אחרי מלחמת עזה השלישית. ההתרגשות שלי קיבלה פנים של חשש ממה אני אמצא. חשבתי, הכל יהיה אחרת. גדודים של הצל ישטפו את תל אביב, ינקו את מדרכותיה משמאלנים. זה נראה מצחיק עכשו, אבל ככה חשבתי. המצב נקלט אחרת מכאן. אין בו את תחושת החיים, היומיום, הלב הפועם. יש רק את המצב. אני לא נוסעת לבקר את המצב. אני נוסעת לבקר אנשים אהובים.

לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי להגיד שאני נוסעת כי אני רוצה. להגיד את זה גם לעצמי. זה כאילו שצריך לספק הסבר רציונאלי לנסיעות האלה. סיבה. תירוץ. הנמקה. לרוב, כשאני אומרת לחברים שלי כאן שאני נוסעת לארץ, הם מסתכלים עלי בצער, בהשתתפות. שואלים אותי למה. למה אני נוסעת. למה אני עושה את זה לעצמי. כאילו שיש למה. כאילו שאני יכלה אחרת. בהתחלה הייתי אומרת שאני חייבת. יש לי הורים. מגיע להם לראות אותי פעמיים בשנה. ככה נכון בעיני. השתמשתי במילים כמו צריכה, חייבת, מחוייבות.

זה לא נכון. היום אני יודעת שזה קשקוש פחדני. אני נוסעת כי אני רוצה. אני רוצה לנסוע לישראל. אני רוצה לראות את תל אביב ואני רוצה לראות את עצמי ולחוש את עצמי בתל אביב. אני נוסעת כי אני רוצה לבקר את החברים שלי. כי אני רוצה להסתכל בעינים של האנשים שאני אוהבת. לראות אותם ושהם יראו אותי. יש משהו בחיים של מהגרים שזה כמו יתומים. אנשים בלי עבר ובלי היסטוריה. אנשים שלא רואים את החיים שלהם עליהם. רואים רק את העזיבה. אני לא רוצה את זה. יש לי עבר ויש לי היסטוריה ואני קשורה אליה, היא חלק ממני. אני נוסעת כי אני רוצה לשמור את הקו, להיות על הרצף. זאת לגמרי בחירה. אני לא חייבת לנסוע. אני נוסעת כי אני רוצה.

חורף בברלין

עוד חורף. עוד חצי שנה חורף.

יומן ריטריט

היום הראשון, הגעה

לקחתי רכבת מברלין אל קלן. שעה לפני הזמן בו היינו אמורים להגיע אל קלן הרכבת נעמדה. איחרתי את הקונקשיין שלי בקלן. עליתי על רכבת אחרת שהביאה אותי אל – Andernach ומשם המשכתי במונית.

במסגרת הקליטה לריטריט היינו צרכים ללכת אל אם הבית ולקבל ממנה את סידור ״העבודה״ שלנו. אם הבית אמרה לי לבחור קלף מתוך ערמת קלפים. בחרתי. היה כתוב בו בגרמנית. אם הבית התנצלה שהיא לא יודעת אנגלית וקראה לבחורה צעירה שתסביר לי. הצעירה קראה את הקלף שלי ואחר כך ביקשה הנחיות מאם הבית. אם הבית עשתה לנו סימן ללכת אחריה והלכנו, היא בראש, אחריה הצעירה ואני בסוף. אם הבית דיברה והצביעה על דברים, הצעירה תרגמה ואני הנהנתי בראש.

מתוך הרכבת

בצהרי היום, בדרך אל הריטריט. הרכבת נעצרה לשעה. עמדה. ככה, להרהר.

העבודה שלי היא לדאוג לכניסות של הבית, שיהיו נקיות מעלים ומבוץ, ולשטוף את הסמרטוטים שמשמשים אותנו כמנקי רגליים. היא הסבירה לי שסמרטוטים רטובים קולטים יותר טוב את הבוץ מהנעליים. היא הלכה איתי בבניין והראתה לי את כל המקומות בהם יש סמרטוטים כאלה על הרצפה. אחר כך היא הראתה לי איפה נמצאים הדליים. היו שם כמה סוגים של דליים והיא התלבטה באיזה גודל דלי עלי להשתמש ובסוף הכריעה לטובת הדלי בגודל חמש ליטר. היא הראתה לי באיזה חומר ניקוי להשתמש, איך לפתוח את הפקק ולהשתמש בו בתור כוס, לשים שני פקקים מלאים בתוך הדלי ולמלא אותו מים ואת הבקבוק להחזיר סגור אל המקרר.

אחרי שסיימנו את הרשמיות שאלתי אותה אם היא עובדת ב – Waldhaous והיא אמרה לי שלא, היא בכלל מברלין, והיא הגיעה יום לפני הריטריט כדי לעזור לצוות בתמורה להנחה בתשלום על הריטריט, ״כי אני נורא ענייה״ היא אמרה. היא סיפרה לי שכבר עשתה ריטריט אחד ב – Waldhaus לפני שנה וחצי ואני סיפרתי לה שעשיתי ריטריט לפני שנתיים. היא הצביעה על גליל צלוטיפ שעמד ליד מיחם התה ואמרה לי שזה בשביל לרשום את השם שלי על הכוס. זכרתי את המנהג הזה מהריטריט הקודם שלי, אנשים התהלכו צמודים אל כוסות התה שלהם ועל הכוס היה רשום השם ואני לא הבנתי את זה. היא הסבירה לי שככה רק אני אשתמש בכוס שלי ואם אני רוצה שינקו אותה אז להוריד את השם ולשים בערמה הכללית. אמרתי לה שזה בסדר, אני יכלה לשטוף את כוס שלי בעצמי והיא אמרה שזה באמת הרעיון מאחורי השם על הכוס, שכל אחד ישטוף את הכוס שלו.

אחר כך שאלתי אותה על האגם. ה – Waldhaus נמצא בלב שמורת טבע ליד אגם. ככה כתוב באתר ובכל הפרסומים וככה מראות המפות. רק שבריטריט הקודם לא הצלחתי לגלות את האגם והנחתי שזה בגלל שלא הלכתי רחוק מספיק. אז שאלתי אותה על זה, אם היא הגיעה לאגם, והיא אמרה לי שבטח שהגיעה ואני שאלתי אותה איך להגיע לשם והיא הסבירה לי וזה יצא בדיוק בכיוון ההפוך ממה שאני חשבתי. היא אמרה שזה קצת רחוק וצריך יותר משעה כדי ללכת אל האגם ובחזרה. ואז שאלתי באיזה סוג של חדר היא, והיא אמרה לי שהיא בדורמטוריום.

מבט אל האגם

לא הגעתי עד האגם. ביום הרביעי הברזתי לסשן של הצהריים והלכתי לטייל ביער ולחפש את האגם. לא מצאתי. כנראה לקחתי שביל לא נכון. זה הכי קרוב שהגעתי אליו.

ארבע חודשים לפני התאריך של הריטריט שלחתי מייל אל ה – Waldhaus וביקשתי להזמין מקום. בתגובה כתבו לי שהכל מלא ונותרו רק מיטות פנויות בדורמטוריום המעורבב. Mixed dormitorium, נכתב במייל ואני לא ידעתי נפשי. לא רק דורמטוריום, אלה גם משותף. נרשמתי על תנאי וביקשתי שיעדכנו אותי אם מתפנה חדר ופעם בשבוע כתבתי להם כדי לבדוק. ככל שהתקרב המועד של הריטריט גברה האימה שלי ושבועיים לפני הבנתי שאין סיכוי, אני לא אסע לריטריט יען כי אני לא מסוגלת להתמודד עם ה – Mixed dormitorium הזה שלהם. ואז הגיע מייל שמישהו ביטל והאם אני רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים ואני אמרתי כן! כן! רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים.

היא סיפרה לי שהדורמטוריום זה המבנה שעומד לצד הבית הראשי, יותר בעומק היער, ובכניסה אליו כתוב "Forest temple". הלכתי לראות. חלל מרווח, ריח של עץ, בפינה פסל בודהה יפה ומסביב לו פורסים 8 מזרונים על הרצפה. הייתי מתה שם אלפי מיתות נוראיות. חזרנו אל חדר האוכל ושתינו תה והסתכלנו על האנשים החדשים שהגיעו ונרשמו ובחרו קלף וסימנו את הכוסות שלהם. סיפרנו אחת לשנייה את מי אנחנו מזהות מהריטריטים הקודמים שלנו. ראיתי את השותפה שלי לחדר מלפני שנתיים. היא לא זיהתה אותי ולא עשתה לי שלום. זיהינו אשה אחת שהיתה גם בריטריט הקודם שלי וגם בריטריט הקודם שלה. קראנו לה ״החזקה״.

IMG_20151020_143420

ביער, ביער

בשבע בערב היתה ארוחת קלה ואחריה נכנסה השתיקה. תודה לאל. השתיקה משחררת. לפני הריטריט הראשון שלי השתיקה היתה מה שהכי הפחיד אותי. לא עוד. אני מאוהבת בשתיקה. הפעם רק חיכיתי שהשתיקה תיכנס ותשחרר אותי מהצורך לתקשר. עד שזה קרה הספקתי לספר כמה וכמה פעמים שאני מברלין, כלומר מישראל, כלומר מברלין, ושאני מכירה את כריסטופר מישראל, כלומר גם מהריטריט הקודם שעשיתי ב Waldhaus אבל גם מישראל. אשה אחת שאלה אותי מה השפה שלי ואני אמרתי לה עברית והיא אמרה לי שהיא לא ידעה שמדברים עברית בבריסל ואני אמרתי ברלין והיא שמעה בריסל ולא היה לזה סוף. עד השתיקה. תודה לשתיקה. מתחילים.

היום השני

בנוסף לפעילות הרגילה היו פגישות של קבוצות קטנות עם כריסטופר. בקבוצה שלי שתי נשים שאלו שאלות נדל״ן. שאלות שקשורות לרגשות שלהם בעקבות רכישות נדל״ן חדשות.

נגמר לי הטבק. (לפני הריטריט לא הצלחתי להחליט מה עמדתי לגבי עישון הפעם. אני מעשנת או לא? אני מנצלת את הריטריט לטובת הפסקת עישון או לא? לא הצלחתי להחליט. כתוצאה מזה נסעתי לריטריט בלי החלטה ועם שקית טבק כמעט ריקה).

הגוף שלי ייצר כאב והמוח שלי מחשבות אימה ויאוש.

ביער

ביער, ביער

היום השלישי

כמה כולם כאן מכוערים! חיוורים וחסרי צבע וחסרי הבעה וכבויים ודהויים. מי בכלל רוצה להיות חלק מהם!

למה למה למה אני עושה את זה לעצמי?

אחרי ארוחת הערב שוטטתי על הרכס שמול הבית וחשבתי מחשבות רעות. ואז ראיתי גבר עומד מול הבית ומעשן. מעשן! רצתי אליו. לא רצתי אבל הלכתי הכי מהר שיכולתי בלי שזה יהיה ריצה. הגעתי אליו וביקשתי סיגריה. אחרי שביקשתי זיהיתי אותו בתור הבחור שיושב מאחורי בריטריט. מלמלתי משהו על זה שלא הבאתי איתי טבק כי חשבתי להפסיק לעשן ועכשו אני משתגעת. הוא צחק. ״למה להפסיק לעשן״ הוא שאל, ״לא קשה לך מספיק?״.

קשה לי מספיק.

הוא נתן לי סיגריה. הייתי נותנת לו את ידי באותו הרגע, לו רק ביקש.

בשתיית השוקו שלפני השינה הוא עבר לידי והצביע על הכוס שלו. Martin, היה כתוב עליה. השמות על הכוסות הם תגיות הזיהוי שלנו. מרטין ולירז לנצח.

גם היום הגוף שלי ייצר כאב והמוח מחשבות אימה וייאוש.

חלל המדיטציה המסודר בעולם

חלל המדיטציה. בסוף כל סשן ישיבה השכן שלי מאחורה והשכן שלי מקדימה והשכן שלי מהצד מקפלים את השמיכות ומסדרים את מזרון שלהם. אני לא מבינה את זה. הרי עוד רגע נתשייב עליהם שוב!

היום הרביעי

קפצתי מהגונג ורצתי בחושך מלא לתפוס ראשונה את המקלחת. חזרתי לחדר נקיה וקפואה. השותפה לחדר ישבה על המיטה שלה ופישפשה בתיקים. ״יש לך אולי אצטון״ היא שאלה אותי ״אני רוצה להוריד את הלק מאצבעות הרגליים״. לא היה לי. הצעתי לה לקלף בעזרת הציפורן והיא אמרה לי שכן, זה מה שהיא עושה. באותו רגע סלחתי לה בלבי על הבגדים שלה שהיו כולם בצבע טורקיז. בזכותה הרגשתי פחות רע על כל השעות שהעברתי במחשבות ותהיות וחרטות על זה שלא הבאתי איתי את המספרים הקטנים והפינצטה.

עשינו צעדה-ייטרה (yatra) אל האגם. לא הגענו עד אליו. כמו משה בשעתו, עמדנו מעל האגם, רואים אותו אבל לא לידו, ועשינו מדיטציה בעמדה.

מדור מיוחד בגיהנום, מדיטציה בעמידה.

היום החמישי

כריסטופר זיהה את המבטא שלי! היתה לי שיחת אחד על אחד איתו והוא זיהה את המבטא שלי ואני הודתי שאני אחת מאלה, ישראלים בברלין, והוא שאל אם מצאתי את הפספורט של סבא וסבתא בים ואני אמרתי לו שלא היה פספורט למצוא, סבתא היתה אוסט יודן ואני על ויזת עבודה. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הפרטים האלה.

היום האחרון, פיזור

מרטין ושרלוטה, השותפה הקודמת שלי לחדר, נשואים! הם התחתנו באפריל השנה ועברו לגור ביחד עם עוד חבר והם משפצים מקום ורוצים להקים בו חיי קהילה!

הדברים שלומדים כאשר מדברים.

אני והבחורה מברלין נסענו ביחד לתחנת הרכבת ב – Andernach ומשם לקחנו רכבת אחרת שתביא אותי אל בון ואותה אל קלן. בבון התברר שהרכבת שלי מבון אל ברלין בוטלה ועלי לנסוע אל קלן ומשם לקחת רכבת אל ברלין. הרכבת מקלן אל ברלין עצרה ונעמדה לשעה באמצע הדרך. הגעתי אל ברלין ב – 2130. הלו האופטבאנוף ברלין, טוב לראות אותך.

May all beings live with wisdom

May all beings live with compassion

May all beings live an awakened life

!May all beings know the happiness & joy of surviving a buddhist retreat

תחנת הרכבת בקלן

תחנת הרכבת בקלן. לא הייתי אמורה להיות בך! בטח לא למספיק זמן כדי לצלם. הרכבות בגרמניה, לא מה שהיה וכו׳. אני תוהה אם מדברים על זה כאן, על זה שנסיעה בדויטשה באן זה הימור מפוקפק כל כך. אף רכבת לא לייעדה הגיעה בזמן

בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין

ראיתי אותה כשירדתי מהרכבת ב – Andernach. היא יצאה מאותה רכבת כמוני והיא סחבה תרמיל גב ומשהו בהופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – היא נראתה לי מתאימה. רציתי לעצור אותה, להגיד לה משהו, להגיד לה שאני חושבת שאנחנו נוסעות לאותו המקום. שגם אני, כמוה, נוסעת לריטריט. אבל היא לא התעכבה עלי ולא נוצר קשר עין. היא הלכה מהר ובנחישות. היא יצאה מהתחנה ונכנסה אל אחת המוניות שחנו בחוץ ונעלמה. עמדתי מחוץ לתחנה והסתכלתי על המונית שלה נוסעת ועישנתי סיגריה ומתחתי את הזמן. הייתי בין חול לקודש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, לפני הכניסה לריטריט. סיימתי את הסיגריה ונכנסתי למונית אחרת שלקחה אותי אל ה – Waldhaus, לחמישה ימים של תשומת לב ושתיקה.

רכבת

אני, בדרך אל הריטריט. ברכבת.

הגעתי לפני הזמן. המשרד היה סגור והקבלה לריטריט עוד לא התחילה. השארתי את המזוודה שלי בבית ויצאתי לטייל מסביב, לראות מה השתנה. זה לא שהרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, אבל כבר הייתי בריטריט ב – Waldhaus, לפני שנתיים בדיוק, והכרתי את הנופים והשבילים והבוץ. טיילתי בשדות, עצרתי בנקודות אסטרטגיות, הסתכלתי על הנוף, שאפתי את האוויר וניסיתי לכבות את עצמי ואת המחשבות שלי. כשבאה מחשבה על העבודה שמחכה לי אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע לא מחכה לי שום עבודה, לא בחמשת הימים הקרובים. וכשבאה מחשבה על המצב אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע זה המצב, אני, הבית, הנוף. וכשבאה המחשבה להוציא את המכשיר וללחוץ על האייקון של פייסבוק הזכרתי לעצמי שעדיף לא, שאני לכמה ימים משוחררת מזה ואני יכלה לא לבדוק. אז במקום ללחוץ על האייקון של פייסבוק לחצתי על האייקון של המצלמה ואמרתי לעצמי שאני רק מצלמת לצורכי הבלוג. בשביל הכתיבה.

שמחתי להשתיק מיני קולות ודוברים שבתוכי. הרגשתי הקלה. ואז הגעתי אל הקול הכותב. הקול שמייצר בראש שלי מילים ומשפטים. מילים ומשפטים ורעיונות שאני רוצה להקפיא. זה קול שאני מחבבת, הקול הכותב. אותו לא רציתי לכבות ולא ידעתי מה לעשות בנושא וחשבתי לעצמי שבעצם זאת יכלה להיות שאלה טובה ל – כריסטופר, המורה בריטריט, כשאגיע לשיחת אחד על אחד איתו. מה עושים עם הקול הכותב?

ספסל

ספסל צופה אל האופק. ספסל בודד

בטירוונאמאלי שבדרום הודו, מקום של רוחניות הארד קור, הכרתי בחור בשם יואכים שהיה גם מוסיקאי וגם מחפש רוחני מסור. יואכים סיפר לי שלפני שנים, בימים שרמנה (רמנה מהרישי, הגורו המרכזי, או הכי ידוע, שחי ופעל בטירוונאמלי) היה בחיים, התקיימה באשראם שלו הופעה של מוסיקאים. אחרי ההופעה אנשים שהיו באשראם שאלו את רמנה מה דעתו על הלהקה, האם נהנה מההופעה. רמנה ענה שהוא הכי אהב את הנגן שנתן קצב. הוא הפיק רק צליל אחד, אמר רמנה. יואכים ניגן על פסנתר וסקסופון ועוד כמה כלים וכל פעם שהוא סיפר את הסיפור הזה היו לו דמעות בעינים.

ברור שצריך או רצוי או עדיף להשתיק גם את הקול הכותב. הוא לא שונה מכל האחרים. ברור. כששאלתי את כריסטופר על זה הוא הציע שבמהלך הריטריט אקח לעצמי עד 45 דקות בכל יום לעבוד על כתיבה וזהו, לא יותר. בשאר הזמן תניחי לזה, הוא אמר, ככה יהיה לך למה לחזור אחרי הריטריט. עכשו יש לי פתקים קטנים עם בועות ומשפטים עליהם ואני מנסה להרכיב מהם נרטיב. על אחד הפתקים כתוב: איך ליישב את הסתירה, תודעה כותבת, תודעה צלולה.

ספסלים

ספסלים צופים על חלקת יער פתוחה

על פתק אחר כתוב: אין דבר כזה ״הם״. כריסטופר אמר את זה באנגלית כמובן, הוא אמר, אין דבר כזה them or they וזה היה במסגרת דיבור שלו על הסכנה וההחמצה והרדוקציה שבלחוות את העולם דרך סטריאוטיפים והכללות. אנשים הם אף פעם לא מה שהם נראים, הוא אמר, הכללות תמיד מחמיצות, ואין דבר כזה ״הם״. כמו שאין דבר כזה ״אני״.

אבל בכתיבה יש, רציתי להגיד לו, בכתיבה לפעמים צריך להשתמש בסטריאוטיפים והכללות, כדי לקצר בתיאורים, לייצר הבנות מהירות, אינטואטיביות, לבסס השקפת עולם והסכמות. בכתיבה אני לפעמים משתמשת בהכללות וסטריאוטיפים כדי להעביר בקצרה סיטואציה מורכבת. כדי להדגים הבדלים. לתאר את הזרות שלי. לייצר נגדה. בכתיבה אני מסתמכת על הנחות יסוד משותפות. אני לא מתחילה כל פעם מחדש.

או למשל האשה שראיתי ברכבת וישר ידעתי שהיא לריטריט. זיהיתי אותה רק על בסיס ההופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – וזה נורא וזה טעות וזה חשיבה סטריוטיפית אבל זה גם היה נכון. כשחזרתי מהשיטוטים שלי ביער מצאתי אותה יושבת בפינת הישיבה ב – Waldhaus, שותה תה. אבל לא אמרתי כלום.

***

ספסל

ספסל ביער

באחת השיחות שלו כריסטופר דיבר על הכוח של מילים כמעצבות תודעה וכמה חשוב להשתמש בהן בזהירות ובדיוק בגלל זה. הוא נתן, כדוגמא, את ישראל. הוא אמר שבישראל אי אפשר יותר להגיד את המילה ״שלום״. שהיא מילה טעונה מדי. לא השמאל ולא הימין, לא ישראלים ולא פלסיטינאים, אמר, מסוגלים להתייחס היום למילה ״שלום״. היא מזכירה להם יותר מדי אכזבות ותסכולים וכשלים, הוא אמר, עד שעדיף לא להשתמש בה בכלל. וכריסטופר מכיר את ישראל לא רע, הוא כבר שנים מגיע לבקר פעמיים בשנה כדי ללמד במסגרת ריטריטים של עמותת תובנה והוא אקטיביסט פוליטי שקשור בכל מיני פעילויות משותפות של פלסטינאים וישראלים.

הוא הגיע לריטריט בגרמניה ישר מישראל והשתמש בהרבה סיפורים ואנקדוטות מישראל כדי להמחיש דברים. למשל, הוא סיפר שלפני שנתיים הגיע בטיסה מישראל לברלין, ושבטיסה איתו היו מלא ישראלים שעברו או תיכננו לעבור לחיות בברלין. הוא סיפר את זה כדוגמא לעד כמה אנחנו לא יודעים כלום על העתיד ואיך אין גבולות וחסמים בפני הטבע האנושי שהוא להשתנות, לייצר שינוי. הוא אמר שכשהסבים והסבתות של הישראלים האלה הגיעו לפלשתינה אחרי השואה, אחרי כל הזוועות שקרו להם בגרמניה, הם זרקו את הפספורטים הגרמניים שלהם לים בתור סמל של הישרדות והתחלה חדשה, ושכעכשו הנכדים שלהם קופצים לים בחיפוש אחרי הפספורטים הטבועים האלה. תארו לעצמכם, הוא אמר, אחרי כל מה שקרה להם בגרמניה, אחרי כל הזוועות שפקדו אותם כאן, הם חוזרים.

ספסל

ספסל

לא תיקנתי אותו על הפרטים, בנוגע לים ולפספורטים הטבועים. הפרטים לא חשובים. אבל הרוח, הרוח! אני לא אוהבת את המיתוג של ״ישראלית בברלין״. לא נוח לי עם השיוך לקבוצה, לשבט הלאום. אבל אם המותג הזה, ״ישראלים בברלין״ ייצג, ולו קצת, את היכולת להשתנות, יחזק את ההבנה שהכל משתנה, הכל, כל הזמן, כל הזמן, בתנועה, ואין לנו מושג לאן, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד, מה יקרה מחר, מה יקרה עוד שעה, והכל הכל הכל יכול להיות כך אבל יכול להיות גם אחרת, אז דייני.

***

והריטריט, איך היה? עולם ומלואו. ברור. ואני מוצפת בו. המשך יבוא (ויש מצב שכבר מחר).

אני ברכבת

אני, בחזור. השתנתי?

קצרים. שני דיאלוגים

השבוע הלכתי לערב שארגנו ״הגמנסיה״ בנושא: המין החזק – נשים יהודיות בגרמניה. הערבים הקודמים של הגמנסיה התקיימו באחד החדרים במרכז ללימודים יהודים שבסופיהן שטרסה. הפעם, בגלל שהרבה אנשים עשו ״אטנדינג״, הוחלט להעביר את הערב לאולם גדול יותר, אולם בקומת הקעקע של המרכז ללימודים יהודים שבסופיהן שטרסה. (וההמשך אחרי הפסקת פרסומות לסתיו).

סתיו

סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו (נו פילטר)

הגעתי. האולם היה כמעט מלא. בהכללה גסה (ושיסלח לי אלוהים), נשים והומואים. היה מעניין ביותר ולמדתי דברים שלא ידעתי (כמו למשל שבשנות החמישים בתנועה הפמיניסטית הגרמנית היו קולות שטענו שנשים לא היו חלק מהמפעל הנאצי, שבעצם היותם קורבן הן לא יכולות להיות גם מקרבן ולפיכך לא אחראיות כלל למה שקרה במלחמה). באיזהשהו שלב הסתובבתי בכניסה אל האולם שם היה דוכן קטן של ״שפיץ״. דפדפתי בעיתון והחלפתי מילים עם אנשים שאני מכירה ומזווית העין הבחנתי במישהו, גבר, נכנס אל האולם. הוא התקדם כמו מי שאין לו מושג איפה הוא וכשראה אותי, בדיוק עמדתי ודיברתי עם מישהי בעברית צחה, הוא ניגש אלינו ושאל, בעברית, ״מה הולך פה״?

״זה כאן״ אמרתי לו ״האירוע״.

״מה זה כאן״ הוא אמר ״איזה אירוע״?

״האירוע של ישראלים בברלין״ אמרתי לו ״לא את זה אתה מחפש?״

״לא״ הוא אמר ״אני סתם במקרה כאן״.

״באמת״? אני ובת שיחי התפקענו מצחוק ״סתם נפלת על כאן?״

״כן״ הוא אמר ״ומחכים לי בחוץ״ הוא נראה לחוץ וממהר בזמן שאני התפקעתי מצחוק. אמרתי לבת שיחי ולו שהנה הגיע הרגע הקומי של הערב. הוא צחק רק קצת.

״אני נורא ממהר״ הוא אמר ״מחכים לי, אז אולי תוכלי להגיד לי מהר מה זה״.

אז אמרתי לו. לא זכרתי את השם המדוייק של הערב אז אמרתי לו שזה ערב בנושא הדימוי של נשים יהודיות בגרמניה לאורך השנים.

״וכל האנשים האלה באו לשמוע על זה?״ הוא שאל

״כן״

״וזה בעברית?״

״כן״ אמרתי. ״ויש ארבע דוברות שזה תחום המחקר שלהן, והן מדברות בעברית״.

הוא נראה המום.

״ואיך כולם יודעים על זה?״ הוא שאל

נתתי לו את חוברת שפיץ ליד והוא אמר תודה והלך.

ברוך בואך אח, רציתי להגיד לו. וולקם טו דה דיאספורה.

סתיו

סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו סתיו (יש פילטר)

***

שיחת סקייפ עם בחור ישראלי שאני לא מכירה. שיחה ראשונה. רקע כללי: ענייני עבודה. מתישהו במהלך השיחה הוא שאל אם באתי לארץ לחגים ואני אמרתי שלא והוא אמר שכשהוא ואשתו חיו בחו״ל הם תמיד הגיעו לארץ לחגים ואני שאלתי איפה הם חיו והוא סיפר שבברזיל, ושהם חיו שם במשך שנים ושמאוד נוצרי שם.

״אז למה חזרתם?״ שאלתי

״כי אשתי אמרה שצריך״, הוא אמר וצחק, ״אני לא רציתי, האמת, אבל אשתי אמרה שצריך לחזור, והיא צדקה״

״למה צדקה?״ שאלתי

״כי אשתי תמיד צודקת״, הוא צחק, ״לא נעים לי להודות בזה״, אמר, ״אבל היא תמיד צודקת״. ואז הוא שאל אם יש לי ילדים.

״לא״, אמרתי, ״אין לי ילדים״.

״אה״, הוא אמר, ״אז זה אחרת עבורך, אז לך אין בעיה. לנו יש שלושה ילדים״, אמר, ״השניים הקטנים נולדו שם, והגדולה התחילה בית ספר״.

״הבנתי פתאום״, הוא אמר, ״שאם לא נחזור, אלו יהיו החברים שלה, של הגדולה, המקומיים, וזה מה שהיא תכיר, ומה יהיה אתה, אלו יהיו כל החברים שלה״.

״אני חילוני גמור״, הוא אמר, ״אבל היו חסרים לי החגים, ברזיל ארץ מאוד נוצרית, והיה לנו קשה בלי החגים וגם חשבנו על הילדה, מה יהיה כשהיא תגדל, מי יהיו החברים שלה, בני זוג, כאלה״.

״כן״, אמרתי, והיתה שתיקה.

״אני הכי חילוני שיש״, הוא אמר אחרי קצת זמן, ״אבל הפריע לי המחשבה שאלו יהיו החברים של הילדה, שזה מה שיהיה לה. את מבינה״, הוא אמר, ״זה היה בסדר עבורי ועבור אשתי, וכשהילדים היו קטנים, אבל הבנתי שאם נישאר כאן כל החברים של הילדה יהיו נוצרים ובני הזוג ו…״ הוא גמגם, ברר, חיפש מילים.

״ועד כאן״? הצעתי בטון של סימן שאלה.

״כן״, הוא אמר בהקלה, כאילו נתתי לו מתנה, ״כן, עד כאן. כלומר, אני חילוני גמור, באמת, אבל עד כאן״.

עוגה

בצק שקדים מופלא, קרם קרמל עם מגוון אגוזים וציפוי של גנאש שוקולד. מתכון של שרון היינריך http://parischezsharon.blogspot.co.il/2015/09/blog-post_8.html. יצא טעים להפליא. עכשו אני צריכה ללמוד לצלם את המוצרים שאני אופה

נ.ב: עדיין מחפשת חילופי דירות ברלין תל אביב, 3 – 13 בדצמבר. ספרו לחברים וכו׳.