תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

גשר, ברלין

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסייה, אביב, פריחה

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

ציור קיר

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

פריחת אביב

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

  1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
  2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.
אביב בברלין

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

תספורת חדשה

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

אביב הגיע, שיפוץ בא. קדחת בחצר הפנימית

השבוע התחדשו העבודות בחצר הפנימית של הבניין שלי. גם זה בעונות השנה: אביב הגיע, הטמפרטורות צנחו, התחילו עבודות בחצר. הפעם העבודות היו בחלקים אחרים של החצר, לא בחלק שמול הבניין בו אני גרה. בחלק שלנו כבר אין מקום לעבודות. כבר אין מה לעשות. הדשא מגודר ומוגן בשערים. פחי האשפה נעולים בתוך המכלאה שלהם. אין אדמה משוחררת. אין אדמה חופשייה. אבל בחלקים אחרים של החצר עוד יש מה לעשות. יש מה לגדר, יש מה לתחום, אפשר לסדר. והשבוע עשו את זה.

אביב

אביב, כמה שאתה יפה (וקרררר, כמה שאתה קררר גם. אבל יפה. מאוד יפה. יפה להפליא). בהמשך הפוסט תמונות שרלוונטיות לתוכן. כאן, כרגע, רק יופי. 

החצר הפנימית בבננין בו אני גרה היא חצר משותפת. היא משתרעת ומחברת בין מספר בניינים. היא הגולם במעגל של מספר בניינים. החלק הפנימי שלהם. באופן גס אפשר לתאר את החצר כאילו יש בה שלושה חלקים. החלק שמממש מול הבניין שלי. החלק האמצעי, והחלק המרוחק ממני. כשרק עברתי לגור כאן הייתי בטוחה שזאת חצר משותפת. שכל השטח הזה הוא איכשהו בבעלות משותפת של כל הבניינים שמקיפים אותו. שהוא משרת ומשמש את כולם.

לא היה בחצר שום קיו ויזואלי שיגיד אחרת. היא היתה פתוחה, נטולת סימונים, פשוטה, כמעט טבעית. אולי אפילו לא מטופחת. מוזחנת. אבל לא ממש לא מוזנחת. לא מטופחת ומוזחנת נוסח ברלין. כאילו עוד לא הגיעו אליה. כאילו היא חמקה עד כה מעין המשפץ, אבל לא לעולם חסד. יש מקומות כאלה בעיר, או היו, או יש אך הולכים ופוחתים. בניינים שטרם שופצו. חלקות ריקות של טבע עירוני, מקומות שהם לא בדיוק מוזנחים, אבל טרם עברו את החידוש. אבל המקומות האלה הולכים ופוחתים.

אביב בברלין

הסתכלתי לשמיים

החצר הפנימית היתה כזאת. בחלק האמצעי שלה היו זיכרונות של ארגז חול וצמחייה אקראית. בחלק שקרוב אל הבניין שלי היה דשא מוקף גדר צמחים לא אחידה. בחלק השלישי חול ודשא ועשבים. בפינות שלה ניצבו פחי אשפה. היה בה משהו פתוח, שיוויוני, נטול מאמץ. משהו אקראי. זאת היתה חצר שנראתה כאילו הניחו לה. הניחו לה פשוט להיות. אבל לא עוד. כבר מזמן לא עוד.

התחלה זה היה הבניין שלי שביתר את החצר והקיף חלק ממנה בגדר. ובנה מכלאה עבור פחי האשפה ונעל אותם בפנים. וחילק מפתחתות לדיירי הבניין בלבד. מפתח למכלאת הפחים. מפתח לדשא המגודר. ואז, באביב של לפני שנה, אחד הבניינים שמול החלק השלישי של החצר, החלק שהכי רחוק ממני, הקים מכלאה לאופניים שלו. מכלאה מעץ עם גג מעץ וקירות עץ ושער עץ עם מנעול. והשבוע שוב. חלוקות וביתורים.

החצר הפנימית

החצר הפנימית. פה היה ארגז החול הזנוח. כיום, סימונים והפרדות. סולמות וחבלים. כאילו כל העולם לקה בסתמונות "לא לדרוך על הקווים"

הפעם מרכז הפוקוס היה על החלק האמצעי של החצר, איפה שלא היה כלום, רק שרידים של ארגז חול, צמחייה אקראית ועשבים. בהתחלה עקרו את כל מה שהיה והפכו את האדמה והעלימו את כל הסימנים של הארגז חול והביאו אדמה חדשה ויישרו אותה. אבל עוד לפני כן סימנו בפלסטיק אדום לבן את כל החלק. גידרו אותו. גדר מאולתרת, אבל גדר. אחר כך חפרו את כל המסביב של החלקה ושתלו צמחים. גדר חיה חדשה וסימטרית ומקיפה.

במקביל, בחלק השלישי של החצר, הקימו עוד מכלאת פחים. הרבה יותר מרשימה מהמכלאה של הבניין שלי. למכלאה החדשה יש גג והקירות שלה מצופים בברזנט שדרכו אי אפשר לראות את הפחים, בעוד שבמכלאה של הבניין שלי הפחים אמנם נעולים ולא יכלים ללכת לשום מקום, אבל הם חשופים לאלמנטים.

החצר הפנימית

קדחת בחצר הפנימית. כל זה לא היה לפני שנה, למשל. לא המבנים ולא הסימונים

עכשו החצר מבותרת על ידי 2 גדרות מסוגים שונים, אחת גדר ממוסדת עם שערים ומפתחות, השנייה עדיין מאולתרת, רק סרט סימון, אבל נדמה לי שאני יודעת לאן זה הולך. ועוד יש בחצר שלוש מכלאות שונות, נעולות. שתיים מהן לפחי אשפה ואחת לאופניים. לכל מכלאה יש עיצוב אחר. כל מכלאה היא בבעלות של בניין אחר. וכל השטח, כל החצר, כולה, היא אוסף סימנים וקויים ויזואלים של חלקות ובעלויות. גדרות והפרדות.

וכל זה מה, מה זה אומר, למה כל זה? האם זה מסימני ג'נטריפיקציה? האם זה בגלל שהרבה דירות בקומפלקס עברו משכירות לבעלות? החצר המבותרת העלתה את ערך הדירות? זה כאילו כמה שברלין "שווה" יותר, כמה שערך הנדלן ועלות החיים בה עולה, היא נהיית קמצנית יותר. כבר אי אפשר לסבול, פשוט אי אפשר לשאת עוד שטחים לא מנוצלים. שום פיסת אדמה לא חומקת עוד מהעין המשפצת. העין המעריכה. לכל מטר במרחב הלכאורה משותף יש תג בעלות. תג מחיר.

אתר הנצחה לחומת ברלין

כל התמונות צולמו מאותה נקודה. היתה לי הארה שם. אני מוקפת חומות וגדרות. מוקפת! גדר זמנית מתחת לתמונות ההנחצה של גדר – חומה – פחות זמנית. אבל ראו, גם היא זמנית

וגם, אחרי שהסתנוורתי מכמות הביתורים והסימונים בחצר, ראיתי אותם בכל מקום. פתאום שמתי לב כמה העיר מסביבי מלאה בגדרות, מבותרת ומפורדת, מפוצלת לחתיכות. וכל חתיכה וכל גדר מספרת סיפור אחר. מסמלת משהו אחר. ואנחנו מכונות פיענוח קטן, מציתות לחוקים. וזה ככה בכל מקום, גם בפארקים. גם בגינות. גם במדרכות. המרחב העירוני המשותף הוא שתי וערב של סימונים וסמלים, הנחיות התנהגות, איפה ללכת ואיפה לא, איפה אופניים ואיפה הולכי רגל, איפה לעצור, איפה לעצמוד, איפה לא לדרוך. וזוהי קדימה. לזה אנחנו קוראים קידמה. כשאין את כל מכלול הסימונים הזה זה העדר קידמה. זה עולם שלישי. מהמם.

החומה

ומעל להכל הגדר שהוסרה. החומה. החומה שאיננה עוד. אני גרה ממש ליד החומה היתה. עכשו זה לא חומה, זה אתר הנצחה לחומה. אני יודעת. אבל אם לא הייתי יודעת, רק על בסיס מראה, הרי זוהי חומה. והיא בלב העיר. מרוב הנצחה החומה לגמרי פה.

גשר מת, פארק תלוי, תגליות חדשות

לפני כמה זמן גיליתי פארק שלא הכרתי במרחק הליכה מהבית שלי. זה קרה לגמרי במקרה ומאוד זיעזע אותי. שוטטתי לשם שיטוט באזור שאני מכנה מתחת לבית שלי, או למטה מהבית שלי, באזור של הרחובות Garten ו – Acker אבל בצד ה-ודיניגי שלהם (מלשון Weddingָׂ), שבניגוד לצד ה – Mitte שלהם, שאותו אני מכירה היטב והוא ידוע ואהוב. זה אזור מגורים ברובו, לא הוד לו ולא הדר, בתי דירות, בנייה של אחרי המלחמה, גינות קטנות עם מתקני משחקים לילדים, סופר מרקטים ובתי קפה בלי שיק. נפלא. ואז נתקלתי בגשר הסגור.

הגשר המת

ככה זה נראה מהרחוב. מכוניות למטה, גשר למעלה. רק מקרוב רואים שהגשר מת.

גשר ברזל גדול, תלוי באוויר מעל נקודת מפגש של שני כבישים, חלוד וזוהר בשמש במגוון גווני זהב. כתום מרוב חלידות. המראה של הגשר תפס אותי וגרם לי להתעכב שם. ניסיתי להבין מה אני רואה. אם הגשר סגור איפה עוברות הרכבות? ולמה סגור? מצאתי מדרגות שעלו לכיוון הגשר ועליתי בהן ומצאתי את עצמי עומדת ממש מול הגשר, בגובה של הגשר, מעל הכביש, והגשר סגור ומבודד ומגודר. לפי הפסי רכבת השבורים מתחת לגשר הסקתי שפעם עברה שם רכבת. צילמתי, תיעדתי והמשכתי הלאה.

מכיוון שכבר הייתי מעל הכביש, הייתי צריכה לעלות במדרגות כדי להגיע אל הגשר, הסתובבתי על מקומי והלכתי בכיוון ההפוך מהגשר וככה גיליתי שאני הולכת בתוך גינה גדולה או אפילו פארק, שכולו מוגבה מעל הכביש. הלכתי את כל הפארק, כל השביל היחיד של הפארק, עד שהגעתי אל הקצה שלו וירדתי במדרגות והתחברתי בחזרה אל הכביש וגיליתי שאני ממש בתחת של Nordbahnhof, על Invalidenstraße האהוב.

גשר סגור, פארק

וככה זה נראה כשמתקרבים אליו מהפארק

הייתי די מזועזעת. לא הבנתי איך זה קרה. איך חמק ממני הפארק הזה. איך לא ראיתי אותו קודם. אני תופסת את עצמי כמשוטטת אורבנית רצינית, וכבר ארבע שנים שאת השיטוטים היומיים שלי אני עושה ברחובות שמסביב אל הבית שלי, אז איך איך איך חמק ממני פארק שלהם, ועוד כזה מוגבה, עם גשר מת בקצה שלו?

זה לא שאני מכירה טוב את ברלין. אני לא. היום אני חושבת שלעולם לא אכיר טוב את ברלין. היא גדולה מדי. היא גדולה עלי. שכונות זרות, השכונות שבהן אני לא גרה, נשארו חוץ לארץ עבורי. אני לא יכלה להגיע לשום מקום מחוץ לשכונה שלי בלי להסתכל במפות קודם, בלי שגוגל מפס יחזיק לי את היד. וזה בסדר. כלומר, למדתי לקבל את זה. בברלין חיים בשכונות. כל השאר זה חוץ לארץ.

הגשר הסגור מקרוב

וככה זה נראה מקרוב. מעל גובה הכביש, גשר תלוי ומת. סגור. הקצה של הגינה

זה כאילו ככל שמתארכת השהות שלי בעיר, העולם שלי מצטמצם. אני מוצאת פחות ופחות סיבות שמצדיקות יציאה מהשכונה. לפני כמה שבועות הזמינו אותי חברים לארוחת ערב במסעדה בשרלוטנבורג. לא הבנתי את זה. מה, כבר אין מסעדות במיטטא או בפרנצלאוורברג? בשביל מה לחצות את העיר רק כדי להגיע למסעדה? איזה מין טירוף זה? לפני שבועיים חברה טובה שלי ביקרה בעיר. ביקור שלישי שלה. העברנו ביחד חמישה ימים זוהרים של שיטוטים ארוכים בלי יציאה אחת מהשכונה. הרגשתי גאווה גדולה.

אבל אז, כשיגיליתי את הפארק המוגבה, חוויתי מנעד רגשות מתנגשים. מצד אחד התמלאתי הערצה והתפעלות מהעיר. כמה היא גדולה! וכמה פינות חבויות יש בה! ואיזה עומק ועושר וגיוון! כל הג'אז הזה מילא אותי בהשתאות. מצד שלישי קצת כעסתי על הגשר. קצת נטרתי לו. הוא פידח אותי. עכשו מגיעים? ואיפה בדיוק היית עד היום? ככה יפה להתחבא? זה הביא לי לרצף מחשבות קודרות על עצמי. אולי אני לא משוטטת עירונית מקצועית כמו שחשבתי? אולי אני סתם חובבנית, מפספסת פארקים, לא רואה כלום ממטר? ובצד השביעי שוב כעס: מה זה, כמה שנים שנים צריך להלך ברחובות האלה כדי לגלות את כל הגשרים המתים שלהם? לא הגזמנו?

הגשר הסגור, תמונת תקריב

וככה זה נראה מקרוב. יום אחד כל העולם יהיה כזה. אבל אז אני לא אהייה המתעדת. שמישהו אחר יתעסק בזה.

בתקופה שאחרי הגילוי התקדמתי בבדיקת העניין, אבל התקדמתי בזהירות. גם היה חורף וקר, מה שהביא אותי להעדיף מסלולי הליכה יותר שחוקים, וגם לא רציתי להיות מופתעת שוב. הלכתי כמה פעמים אל הפארק החבוי אבל כל פעם הלכתי מכיוון אחר. גיליתי שמרחוב Garten יש כמה גרמי מדגות שמובילות אל הפארק, וניסיתי כל אחד בנפרד. גיליתי שמהצד השני שלו הפארק נושק אל המקום המשונה בעל המראה האפוקליפטי שנקרא Beach Mitte, וקצת סלחתי לעצמי שפספסתי אותי עד כה, כי ביץ מיטטא זה אחד המקומות המגוחכים שיש בעיר ואני מתעלמת ממנו באופן קבוע. אין חוף בברלין, תתמודדו עם זה. אין מה להעמיד פנים. ביץ מיטטא, חחח. באמת ביץ.

אתמול היה יום כל כך יפה שאחרי שסיימתי את השיטוטים הרגילים שלי הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם זה שוב. הלכתי אל הפארק המוגבה מתוך כוונה ללכת אליו. בהתכוונות. לא במקרה. הלכתי על Bernauer שטרסה עד סופו, עד שהגעתי אל התחת של  Nordbahnhof ושם חציתי את הכביש ועליתי על המדרגות שמובילות אל הפארק ונכנסתי בו דרך הכניסה הראשית.

הליכה בפארק

הפארק עצמו. שביל אחד, ספסלים משני הצדדים, שמים כחולים, גשר בקצה

יכול להיות שפארק זה מילה גדולה מדי על המקום. יכול להיות שזאת רק גינה. בכל מקרה היא מוגבהת, והיא מתחבאת בין  Nordbahnhof וביץ מיטטא, ויש בה מסלול הליכה מהמם, והוא נפרש במקביל אל  Gartenstr שטרסה ומסתיים בגשר מת. בגוגל מפס כתוב שלשביל הזה, המוגבה, קוראים Park am Nordbahnhof. ובקצה שלו יש שלד של גשר.

למה סגרו את הגשר? ואם סגרו את הגשר, למה השאירו אותו? זה כל כך מוזר, מצבת ענק לגשר באמצע העיר. בשכונת מגורים. בין החיים. מבנה ברזל עצום, מחליד, שמחבר בין שני נקודות, ולא מחבר בין כלום לכלום יותר. לידיו יש פסי רכבת חדשים ועליהם שטים האסבאנים. המכוניות עוברות מתחתיו. ומה יהיה איתו? הוא ישאר שם לתמיד? ככה יראה העולם יום אחד, אחרי שהמין האנושי יעלם, מבנים מחלידים וחסרי תכלית שהטבע פורץ מהם.

הלכתי את הפארק מקצה אל קצה ובחזרה וחשתי איך הרגשות שלי כלפיו מתאזנים. זה נפלא שיש מקומות של טבע בתוך העיר. זה מהמם שאני עדיין מגלה מקומות חדשים. אני לא כועסת על הפארק יותר. אבוא שוב להלך על השביל הבודד שלו, בין הספסלים, עד אל הגשר המת ובחזרה.

Beach Bar Mitte

Beach Bar Mitte זה מה שכתוב שם. ולא Beach, ולא Bar

מיטטא ביץ

מיטטא ביץ מזווית אחרת

 

חלל עבודה משותף, עיצוב להיפסטרים, שיחת עבודה

השבוע נסעתי לעבוד בחלל העבודה המשותף של hub:raum בשונברג. יושבת שם חברה ששכרה אותי לעשות לה פרוייקט. סטארט אפ מקומי, קטן, בתחילת הדרך. ארבע עובדים. חצי שולחן בשולחנות המשותפים בחלל העבודה המשותף. לפני שהתחלתי לעבוד איתם ניהלנו משא ומתן. הבחור שגייס אותי ואנוכי. התכתבנו במייל. דיברנו בטלפון. נפגשנו. שני דברים היו חשובים לו: שאני אתחיל כמה שיותר מהר, ושלפחות חלק מהזמן אני אבוא לעבוד איתם. הסכמתי. מאז שאני עובדת מהבית עולמי הצטמצם לטווחה ההליכה סביב הבית. שמחתי על ההזדמנות לבקר בשכונה זרה, להיזכר שאני חיה בעיר גדולה.

hub:raum זה לא סתם משרדים משותפים, ברור, זה בכלל חממת השקעות שמשקיעה במיני חברות ובין השאר מספקת להם חללי עבודה וחללי התרגעות והזדמנויות להיפגש אחד עם השני ועוד כל מיני דברים שלדעתם יזמים ומייסדי סטראט אפיים צריכים. באתר שלהם כתוב שיש להם 3 שלוחות: ברלין, קראקוב, תל אביב.

וטרינת הכניסה ל hubraum

הוטרינה בכניסה אל המשרדים של hubraum. אני קוראת לזה עיצוב להיפסטרים

המשרדים נראו בדיוק כמו שדיימנתי. בכניסה ויטרינה מעוצבת עם תמונות שחור לבן ומיני חפצים ממתכת שיצאו משימוש. בית קפה בקומת קרקע. חלל הרצאות וישיבות גדול עם מגוון ספות וכיסאות ושולחנות יד שנייה, כל פריט אוריגינל ולא מתאים לפריט שלידו. חצר פנימית למעשנים. סטיקרים צבעונים עם סיסמאות וסלוגנים על הקירות. שירותי בנים ושירותי בנות. המשרדים המשותפים בקומה שנייה. חלל גדול, שולחנות ארוכים ועליהם שלטים עם שמות על חברות, חדרי ישיבות שקופים, תא טלפון ישן, סלסלת פירות, כבלים ומטענים וחוטי חשמל וחיבורים ותקעים ושקעים בכל מקום. בלגן מעוצב.

קבענו להתחיל ביום שני, תשע בבוקר. הגעתי ראשונה והייתי לבדי. רבע שעה אחר כך הגיע בחור שלא הכרתי. הציג את עצמו בתור אחד משני היזמים. התנצל מאוד על האיחור ואמר לי שהבחור המגייס בכלל לא יגיע היום, אולי הוא יגיע רק לכמה דקות, להגיד לי שלום, אחרי הצהריים, אבל לא יותר מזה. אחר כך הוא שאל אם שריינתי את חדר הישיבות. אמרתי לו שלא, לא שריינתי כלום, והוא אמר שנלך לשבת שם כי יש שם מקרן ואני חייבים כזה.

חלל עבודה משותף

חלל עבודה משותף. הלוק הנכון.

המקרן לא עבד, ואחרי רבע שעה של ניסיונות הצעתי שנסתכל על מסך המחשב שלי והוא הסכים. רבע שעה אחרי שהתחלנו לעבוד הוא סיפר לי שסבא שלו היה מתנגד המשטר הנאצי. הוא סיפר שהסב היה עיתונאי שפרסם ביקורות על המשטר. אז המשטר גייס אותו בכפייה לצבא ושלח אותו להילחם בצרפת. הוא הסביר שזה היה יחס ששמור למתנגדי המשטר, כי הסבא היה אז אבא לשני ילדים קטנים ולפי החוקים היבשים הורים לילדים לא נשלחו לשרת בארצות אחרות. הסבא נהרג בצרפת והשאיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים, אחד מהם הוא האבא שלו.

אחר כך הוא סיפר לי שאבא שלו ואמא שלו היו בישראל בשנות השישים. הוא אמר עליהם שהם היו היפים. הם טיילו בישראל ובאיראן ובעוד כל מיני מקומות. הוא שאל אותי מאיפה אני בישראל וכשאמרתי שאני מקיבוץ – יש לי נוסח קבוע לזה, אני מצמצת עינים ואומרת בכאילו מבוכה, אני מקיבוץ, אתה יודעת מה זה קיבוץ? אם הפנים מולי מהנהנות בזיהוי אני עוזבת את זה, אם המבט מולי לא מתבהר אני מוסיפה משהו מעורפל צורת חיים אחרת, חווה חקלאית סוציאליסטית גדולה – אבל במקרה הזה הפנים שמולי פשוט נאורו. הוא הכיר טוב את הקיבוצים כי ההורים שלו היו מתנדבים בכמה קיבוצים שונים בשנות השישים, לפני שהוא נולד.

תא טלפון בתוך משרד

תא טלפון. כי כל חלל עבודה צריך אחד

אחר כך הוא אמר שבשנים האחרונות ההורים שלו לא נוסעים יותר לישראל. כי מסוכן. וכי הם קצת קשה להם עם המצב. והם חוששים. הנהנתי בהבנה. ואז הוא שאל אותי מה יהיה. מה יהיה עם כל זה. מה יקרה עם ישראל. עכשו אני, משלמים לי לפי שעה, ובאמת לא אכפת לי לדבר על מה יהיה עם ישראל, רק שאין לי מושג, ועוד יותר אין לי שום דבר חיובי או אופטימי להגיד. אמרתי לו שיהיה רע יותר. שאני מניחה שיהיה קשה יותר ורע יותר. הפנים שלו נכמרו בצער.

אחר כך הוא אמר לי שהוא יודע שבישראל יש סצינת סטראט-אפים טובה. ושהוא יודע שהרבה ישראלים עברו לחיות בברלין בשנים האחרונות. הוא שאל אם בישראל מוטרדים מזה, מהעזיבה של אנשים צעירים. הוא קרא לזה בריחת המוחות ואמר שהוא בטוח שבישראל נורא מודאגים מזה. הוא אמר שמה שלדעתו קורא זה שכל האנשים הטובים עוזבים ובגלל זה ביבי יכול להמשיך לשלוט. הוא אמר שלדעתו אם כל הישראלים שעזבו את ישראל יגידו שהם עזבו בגלל הכיבוש והמשטר הנוכחי, אז הממשלה תיפול, או לכל הפחות תשנה דרכיה.

חלל עבודה משותף

זה בית קפה? זה חנות יד שנייה? זה co working space?!? זאת ברלין ילדה וכו', זאת ברלין

כשהגיע הזמן לארוחת צהריים הוא הציע ללכת לאכול במסעדה מזרח תיכונית קרובה. הוא אמר שיש להם סדנוויץ חלומי מעולה. הלכנו אל המסעדה והוא הזמין לעצמו סנדוויץ חלומי ואני הזמנתי פלאפל. קיבלתי פיתה דקיקה עם כמה כדורים בתוכה ואת התוספת הכנסתי אל הפיתה בעצמי. בדרך חזרה אל המשרד הוא תהה למה כל הישראלים המעולים שעזבו את ישראל לא מתארגנים ומתאחדים יחדיו כדי להקים ממשלת צללים ולתבוע ממשלת ישראל לשנות דרכיה ולהראות לעולם איך מתנהגים כמו שצריך. הוא אמר שהוא בטוח שהיהודים יכולים לעשות את זה, להראות לכל העולם איך להתנהג כמו שצריך. הוא אמר שברור לו שאם כל האנשים הטובים האלה, שעזבו את ישראל, יתארגנו, הם יראו לעולם מה זה היהדות האמיתית ומה התפקיד של היהודים בעולם. הוא דיבר על זה ודיבר על זה ודיבר על זה והיה נראה לי שהוא באמת לא מבין. אז בסוף אמרתי לו שאני חושבת שאחד הדברים שמשותפים לישראלים שעזבו את ישראל זה שהם לא רוצים להתעסק בישראל, והוא הסתכל עלי כאילו הרגע גיליתי לו שהכדור הוא עגול. הוא אמר שהוא מבין את זה.

אחר כך הגיע הבחור השני, המגייס, זה שפגשתי בעבר. היה לו בדיוק 10 דקות והוא ביקש לראות כל מה שעשיתי. הבחור עם הרקע המשפחתי האנטי נאצי אמר לו שכבר סיכמנו שלקראת סוף השבוע ניפגש כולנו, כלומר ארבעת היזמים ואני, ואני אציג את הכל. המגייס אמר שזה רעיון מצויין ושהוא עכשיו כאן לכמה דקות והוא רוצה לראות מה כבר עשיתי, ואז היה מתח בגרמנית לכמה דקות והמגייס ניצח. דיברנו כמה דקות רק שניינו והראתי לו כל מיני מסכים ותרשימי זרימה ואז הוא אמר שהוא מאושר והוא חייב ללכת ושאל מתי ניפגש לקראת סוף השבוע. הצעתי את יום שישי אבל שניהם הגיבו בתדהמה. הם אמרו לי שיום שישי זה חופשת איסטר ולא עובדים. אז הצעתי את חמישי אחר הצהריים. אז הם אמרו שחמישי זה יום לפני חופשת האיסטר והם נוסעים, האחד לצרפת, השני לארמניה. חופשת איסטר. אז קבענו ליום חמישי בבוקר, כמה שעות לפני הטיסה שלהם. ואז שניהם הלכו. קודם הבחור שגייס אותי, ואחר כך היזם שאיתו הייתי כל היום.

ג'ניפיקציה

כתובת קיר. הופיעה השבוע בכניסה אל החצר הפנימית בבית שלי, מיטטא פינת פרנצלאוורברג. נראה לי איחור של עשור, פחות או יותר

בשעה ארבע אחר הצהריים מצאתי את עצמי לבדי בחלל העבודה המשותף. רק אני. בכניסה אל האולם המשותף תלויה מפה ענקית ועליה מסומנים השולחנות והלוגאוים של החברות השונות ששוכרות אותם. לפי המפה כרגע כל השולחנות בחלל העבודה המשותף מאויישים ותפוסים. ביום שני השבוע בשעה ארבע המקום היה ריק. בחיי שאני לא מבינה למה דווקא סטארט אפיים בברלין. מאיפה הגיע הקונספט הזה ואיך הוא התגבש וכמה זמן הוא עוד יחזיק. זה כל כך לא מתאים לעיר.

איסטר

איסטר שמח! הבן של השכנה מלמעלה הגיע לגיל המתאים. עץ מקושט בחצר הפנימית, בחלק המגודר

וגם: אני מגיעה לביקור בישראל ב – 20 במאי עד ה -4 ביוני. מחפשת להחליף את דירתי המקסימה במיטטא גבול פרנצלאוורברג עם דירה תל אביבית. פרטים ותמונות וכל השאר בפרטי. שאו ברכה.

שגרה. ימים קצרים ימים ארוכים

שגרה. שעה של שמים כחולים בבוקר, אפור ואפור כל השאר. פברואר שמרגיש כמו נובמבר. כל החורף הזה, הקל, הנוח, הידידותי, זה נובמבר אחד ארוך. נובמבר מתמשך. נובמבר של חצי שנה. נובמבר זה החורף החדש. לא נורא נעים בחוץ. וגם, לא נורא בכלל. התרגלתי. מעל האפס לא קר לי. כלומר, קר, אבל לא קר מרתיע, לא קר שמשאיר אותי בבית. מעל האפס אני יורדת מדרגה ברמות המעילים, מאפסנת את ה UGG ומטיילת בעיר כאילו נעים בחוץ. זה לא באמת נעים בחוץ, אבל גם לא משבש. התרגלתי. מד הטמפורטורות הפנימי שלי התעדכן לעולם החדש והתאים את עצמו לתנאים. כל מה שמעל האפס הוא לא קר. הוא כמעט נעים.

ועדיין, האפקט המצטבר של האפור הוא מדכדכך. אני קמה בבוקר, בחושך, ורצה לחלון, מקווה לראות כחול, או לבן, או כחול, או לבן, ולא כחול-לבן של הדגל, זה לא שיר ציוני, זה על הצורך האנושי בלראות צבעים. בלחוות צבעים. רוב שעות היום חשוך. יש ניתוק בין אור וערות בחורף. לזה לא התרגלתי. זה מרגיש לי לא טבעי. אני לא מצליחה להחליט אם הימים שלי ארוכים הם או קצרים. מצד אחד יש מעט שעות אור, אז היום מתקצר. מצד שני יש המון שעות של אפור, אז היום מתארך.

שיגרה

שגרה. אנשים קמים בבוקר והולכים אל העבודה. אבל כבר לא אני. כבר לא אני.

בשנים קודמות נסעתי לישראל בפברואר. השנה נסעתי בדצמבר. זאת בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, הזמן הנכון לנסוע לישראל. איך אפשר להכניס שני ביקורים בשנה בישראל, ושייפלו לא על הקיץ הישראלי וכן על החורף הברלינאי? אי אפשר. ניסיתי ואני מנסה והמסקנה שלי זה שאי אפשר. אין איך לייצר הרמוניה חצי שנתית בתנאים ובהגדרות האלה.

עברתי לעבוד מהבית. באופן רשמי אני עכשו עובדת מהבית. פרילנסרית. עצמאית. עובדת מהבית. זה גם מאריך לי את הימים וגם מקצר לי אותם. אני מאוד בן אדם של בוקר. מתעוררת מוקדם. זה שאני לא צריכה לצאת ולרוץ ולתפוס אובאן ולהגיע לאנשהוא ולהיות ייצוגית לא שינה את שעת ההתעוררות שלי. היום שלי מתחיל מוקדם ועכשו אני יכלה לנצל את זה לזמן עשייה. אבל זה הופך את היום למאוד ארוך.

שביל

שגרה. אני מתה על השביל הזה. יש לי מלא תמונות שלו. הוא משתנה במקביל למזג האוויר. הוא לא מוביל אותי לשום מקום

עוד לא לגמרי התארגנתי סביב העבודה מהבית. זה שינוי גדול באורך החיים. בהלך הרוח. אני יודעת שאני צריכה להתארגן, ללמוד איך לנצל את הזמן טוב יותר, להיות עסוקה, לא יודעת, כל מיני כאלה. זה בתהליך. האתגר הראשון שלי בתור עצמאית היה לקנות לעצמי מחשב. קטן, אני יודעת, אבל לגמרי תפס ממדים של אירוע בחיים שלי. מרוב שאני עובדת בתחום מעולם לא קניתי לעצמי מחשב. מבחינתי מחשב עבודה הוא מחשב, לא הרגשתי צורך להחזיק בנוסף במחשב פרטי. מחשב שהשם שלי חרוט על הדיסק שלו, או משהו כזה. סתם בלגן, שני מחשבים. מחשב העבודה שימש אותי.

אז הייתי צריכה לקנות מחשב וזה באמת לא עניין גדול, ואיכשהו גררתי את זה במשך חודשים וייגעתי את כל חברי בדיבורים חסרי תכלית על הצורך שלי במחשב חדש ואיך טרם קניתי אותו. מצאתי שיש המון אפשרויות לקנות מחשב ולא הצלחתי להחליט איזה אפשרות הכי מתאימה לי. לקנות דרך האינטרנט זה נפלא ומתקדם ומודרני ופנטסטי, כמובן, אבל אז יש את עניין השליחות. ההגעה של החבילה. ימים של מתח וחוסר וודאות ואין אונים. אז אוקי, החנות. אבל החנות היא במערב, צריך לנסוע לקודאם הנוראי ובחנות כל המקלדות הן גרמניות.

ציפורים

אפקט הציפורים מרהיב בחורף. יש הרבה ממנו

חודשים מרחתי את הנוירוזה הזאת. עד שבאחד הימים הארוכים-קצרים-אפורים בלי די האלה סיימתי את עמל יומי וישבתי מעל המחשב הישן ובהייתי בחוץ שלי בחוסר חשק, תוהה מה אפשר לעשות ולאן ללכת במזג אוויר דוחה שכזה. אני אוהבת לשוטט וזה לא יום לשיטוט. מה אחרים עושים? ואז זה נפל. זה פגע בי כמו הארה: הולכים פנימה. הולכים לקניות. מי שחייב ללכת הולך אל מקום כלשהוא. זהו מזג אוויר לקניות.

לקחתי את עצמי ונסעתי לקודאם, ונכנסתי אל ההיכל של APPLE וקניתי מחשב. זה לקח 10 דקות והיה חסר אירועים ונטול התרגשויות. אפילו סיפור טוב לא יצא לי מזה. זאת אולי חולשה של שגרה, היא לא מייצרת סיפורים טובים. אני כותבת פחות בבלוג.

בהתחלה חשבתי שגם זה תוצאה של המעבר לעבוד מהבית. יש לי פחות  מגע עם העולם. עם המקומיים. אני פחות בתנועה. אבל זה לא זה. לא רק זה לכל הפחות. זה גם קשור לזמן שעובר ולהמשכיות ולהשתנות. כן, השתנות. אני חושבת שאני עברתי שלב. אני כבר לא בהרפתקאה. ברלין והחיים בברלין הם כבר לא הרפתקאה עבורי. הם החיים. השגרה. בגרתי.

ציפורים בשמי ברלין

עוד ציפורים. גם להן יש שגרה. וגם לחורף. שיגרת חורף. ציפורים נודדות

אני חושבת שהמבחן האמיתי לאיכות חיים הוא השגרה. האיכות של השגרה. של היומיום. של הרגיל. אי אפשר ואני לא רוצה כל הזמן הרים וגאיות. אני רוצה שגרה טובה. שגרה בריאה. לקום בבוקר ולא לחשוש מהיום. צעדים קטנים. צעדים של תינוק.

עוד יום. חודש פברואר. בחוץ פסטיבל הסרטים. חברה הגיעה לביקור קצר בעיר. אני לא אוהבת פסטיבלים. הרים וגאיות. אני מעדיפה את הסרטים שלי במישור. קמתי בבוקר והיה חושך בחוץ ויום שבת היום, אין לי לאן למהר. הכנתי קפה. פתחתי מחשב. ספגתי אל קרבי קצת חדשות ישראליות מדכאות. קראתי וכתבתי מיילים. בחרתי תמונות לפוסט. התלבטתי אם לכתוב. על מה לכתוב. כמעט עשר בבוקר. בחוץ עדיין שמיים כחולים. מינוס אחת. נראה יפה מהבית. אולי הכחול יחזיק יותר. תכף אצא. שגרה.

ברלין, ספסלים

שגרה. בלי דרמות גדולות. שלווה. פינות ישיבה ריקות בחורף

ינואר. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. בכל מקום. באוברהולץ. בבית מרקחת. בחנות עם המעיל היפה שבסוף לא קניתי. כוכב שחור. שלט ענק בדרך אל צייט פור ברוט. על תיקי בד בחנות ליד הלחמים. במחשב שלי. באוזניים. בלופ. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. פעם ראשונה שאני חווה בברלין אבל ציבורי שהוא אבל פרטי שהוא אבל משותף שהוא אבל אישי באופן גורף כל כך.

בינואר ברלין היא של התושבים. אחרי החגים ואחרי החגיגות וכולם נסעו והשלג הגיע. מתחת לאפס זה כל כך קר שזה מצחיק. לא נעים אבל מצחיק. מעל האפס זה נינוחות. אני יוצאת לשיטוטים בעיר כאילו כלום. מתחת לאפס זה מאמץ. אני הולכת לאט. כמעט הליכת מדיטציה: לשמור על ריכוז. ללכת בצעדים קטנים. בתשומת לב.

ינואר, ברלין

שביל לבן וגזעי עצים לבנים ושמיים לבנים

אני יצאת מהבית עטופה ומבוצרת במעיל גדול מדי ונעלי ugg כעורות והנטייה של הגוף היא לרוץ, ללכת כמה שיותר מהר, שהוא יתחמם, שהדרך תתקצר. ואז הרגל מחליקה. לא מחליקה ממש, מתחילה להחליק, מאבדת אחיזה, שטה לרגע. אני מתקנת, דוחפת את הנעל על המדרכה, מיישרת את הגב. הגוף שלי מכווץ, במוח תסריטים של מה היה יכול היה לקרות. של הנפילה. חום עולה ממני מבפנים. אני מזיעה בתוך המעיל. לא לרוץ. לא לברוח. לא למהר. לשחרר את השרירים. לא לכווץ.

אין לי משהו מסודר לפוסט הזה. הייתי רוצה שיהיה לי – איזה סיפור מעטפת, נרטיב שמחבר בין נקודות עם תנועה וזרימה ופואנטה בסוף – אבל אין לי. אני מצליחה לאסוף רק נקודות, פלופ, פו, פוף, חלקיקי שלג שעפים באוויר ונופלים על הקרקע ונעלמים. כלום לא מתחבר.

אני צריכה אפליקציה שלא רק סופרת את מספר הצעדים שלי, אלה גם משכללת פנימה את המסלול וגרמי שמיים. כלומר תנאי מזג האוויר. 1000 צעדים על מדרכה יבשה אינם זהים ואינם שווים ל 1000 צעדים על מדרכה חבויה מתחת קרח ואבנים קטנות ובוץ ורסיסי שלג קרושים. זה לא אותו הדבר.

ינואר בברלין

ינואר. שכבות של אפור ובהיר ודהוי

תכננתי לכתוב שוב על איה קאמה. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה שלה, I give you my life, ותכננתי ורצתי וניסיתי לכתוב עליה אבל כלום לא יוצא לי בנתיים. שום דבר לא מתגבש. איך כותבים התלהבות? אני רוצה לכתוב על איה קמה כי משהו בה – בסיפור שלה – מלהיב אותי, מעניין אותי, מרתק אותי. סיפור החיים שלה. המקום אליו היא הגיעה. נקודות ההשקה שאני מוצאת ביננו. האם זה השתלם, אני רוצה לשאול אותה, הדרך היתה שווה?

(הדרך היא התירגול – אני יודעת, כך שמעתי, אני מנסה לזכור. אבל בכל זאת, ביננו, בשקט, זה שווה, היה שווה, מצאת מה שחיפשת? הצלחת להפסיק לחפש?)

אני רוצה לכתוב עליה כי מצאתי שם – בה – משהו שמרגש אותי ואני רוצה לשתף. זה כאילו אני רוצה שעוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד, יחווה מה שאני חווה. ישתתף בשמחה שלי. ירגיש כמוני. יתן אישור למה שאני מרגישה. יגיד לי שאני לא לבד. אבל זה בלתי אפשרי ואני אמורה כבר לדעת שזה בלתי אפשרי. גם מול פרח יפה, ירח מלא, נוף עוצר נשימה, אנחנו חווים את הדברים לבד.

מאורו פארק, ינואר, ברלין

מאורו פארק, עם שלג, בלי אנשים

אחרי האוטוביוגרפיה של איה קאמה עברתי לקרוא את ״הקוסמים״ של לב גרוסמן. הספר יצא בעברית כבר לפני כמה חודשים, וקיבלתי עליו המלצה חמה ואמינה, אבל לא קניתי אותו בביקור האחרון בארץ. מגבלות מקום. לפני כמה ימים קראתי איפהשהו שתכף עולה סידרה המבוססת על הספר ורצתי מהר לחנות כדי להקדים אותה.

בשנים האחרונות הספרים שסוחפים אותי, הספרים שאני קוראת בבולמוס, הם או ספרים תיעודיים או פנטזיות. איה קאמה. מארק אדלמן. פרימו לוי. hhhh. ארץ ים. הקוסמים. אני שמחה כשזה קורה לי, שהספר יותר דחוף מהעולם. שאני ממהרת הביתה בשביל לקרוא. שאני צריכה להזכיר לעצמי שיש גם מחר ועכשו הזמן ללכת לישון. זה מזכיר לי את עצמי בנעורים. זה כמו כוח על שהיה לי בנוערים ואני שמחה שמשהו ממנו נשמר.

בנעורים זה לגיטמי, לצרוח כי משהו כל כך יפה שזה כואב. לקרוא בלי הפסקה. להקשיב לאותו שיר פעם אחרי פעם אחרי פעם. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. We are the dead. את בואי שמעתי בלופ. ברצף. פעם אחרי פעם. מתוך רצון להיטמע בתוך המוסיקה, בעטיפת התקליט, במילים, באנגלית, בעולם המדומיין.

חומת ברלין, אנדרטה

החומה שאיננה

הגעתי אליו דרך פרדי מרקורי, אליל הרוק הראשון והמקורי שלי. אחרי שקווין שרו איתו את Under pressure רצתי לבדוק מי זה הזמר הזה שפרדי מרקורי מוכן לשיר איתו. בואי היה חלק מפסקול הנעורים שלי. בכל רגע נתון בטיינר – שכונת הנעורים בקיבוץ – מישהו שמע משהו של בואי. הוא תמיד היה באוויר. האבל על בואי הוא גם הצפה של זיכרונות, אנשים וריחות ורגשות מפעם. אבל פרטי לחלוטין. אבל על מה שהיה. על מה שאבד. ״עם דמעות בעינים אני שולחת לכן את אהבתי״ כתבה אלי חברת ילדות.

גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. השבוע שוב שמעתי בואי בלופ. וקראתי על נער שמגלה שהוא קוסם, הוא יכול לעשות קסמים, ושזה לא עושה אותו מאושר, זה לא פותר את כל הבעיות והקושיים שלו. והזכרתי לעצמי שזה רק ספר. זה לא באמת. זה רק מוסיקה. כמו אז. כמו עכשו.

מישהו שלא הכרתי מת. יש שלג על הדשא. אפס מעלות בחוץ. השלג תכף ויימס. אפשר להיבלע במוסיקה. אפשר ללכת לאיבוד בספר. Not all those who wander are lost היה יכול להיות כתוב על הגב של האוטוביוגרפיה של איה קאמה. אבל זה לא כתוב. זה רק משהו שאני מזכירה לעצמי מדי פעם.

כריסמס, תנועת הישוב. התנועה היא לא מעגלית

ערב כריסמס עבר, וכל הימים שלפני הכריסמס עברו ותכף עוברים גם הימים של אחרי הכריסמס וברלין תיכנס לישרות אחרונה לקראת פיצוצי הסילבסטר ואז הכל יגמר, הימים יאתחלו את עצמם והספירה תתחיל מחדש. חודש משונה, דצמבר. בין קודש לחול ועם ציפייה דרוכה לשלג.

לא היה שלג השנה, לא בינתיים, רק אפור ואפור ואפור, ואני פספסתי חלק גדול מהבליט-אפ לקראת הכריסמס כי הייתי בביקור בתל אביב והגעתי אל החג בלי שום תחושת חג, בלי ההתרגשות של לקראת החג, רק עם בלבול של אחרי ביקור באופציית החיים החלופיים שלי.

שורשים

יופיו של החורף. גם זה יופיו של החורף

בכל השנים הקודמות שוקי הכריסמס היו מריצים אותי מחוץ אל הבית. לראות ולהריח ולהיות. האורות הצבעוניים על רקע העיר החשוכה. ההתרגשות של הילדים. אווירת הנינוחות של בילוי זמן באי עשייה משותף. הגלו-ויין שהוא מגעיל וכל כך במקום ולגמרי בלתי נמנע. רוח של הרפתקאה אירופאית וקסם של סרטים משפחתיים עם סוף דביק במיוחד.

כל זה לא נגע בי השנה. חזרתי מישראל עם כובד ראש של אנשים מבוגרים ואני עוד מרגישה את הביקור עלי. אני מרגישה אותו כשאני מנסה לנער אותו ממני. כמו שמנערים חול ים שנדבק על הבגדים והפנים והעינים והשיער. צאי דכדכת אמביוולנטיות ושאלות הרות גורל. צאי. צאי. צאי. זה כאילו בישראל זה אני מבוגרת ורצינית ואחראית ובברלין אני חסרת אחריות ובורחת מהחיים. בברלין זאת אני בחופשה. חופשה מדאגות.

בעבר הייתי נכנסת לדכדכת טרום ביקור. הפעם אני חווה דכדכת של אחרי. כמו שלוחה או הארכה של הביקור. זה מאוד חכם וזדוני. אני חושבת שיותר מכל דבר אחר, דאגות וחרדות צומחות ברחובות תל אביב. איזה מין בן אדם בוחר לחיות בקיץ נצחי, בחופשה מתמשכת?

חורף, ברלין

גם זה יופיו של החורף. אור וחושך וכתומים באמצע

כמו בכל שנה גם השנה ביום שלפני הכריסמס איבדתי את הספירה של מתי הכריסמס. מה זה ערב החג, בערב שלפני ה – 24 או ב – 24 עצמו? ומתי השבתונים, ומתי הסופרמרקטים יפתחו שוב, ולכמה ימי מצור צריך להצטייד? כמה אי שקט חגים של אחרים יכלים לייצר אצלי. לא הרגשתי את רוח החג. הרגשתי את הקדחת.

בערב החג עצמו חציתי את העיר ב – u8 כדי להגיע לארוחת חג אצל חברים. היה קר ואפור אבל לא קר מדי ולא גשם ולא שלג. העיר היתה ריקה אבל לא ריקה מדי, לא ריקה מפחיד. הייתי כמעט לבדי באובאן אבל לא לגמרי לבד. שמתי לב שביחד איתי נסעו יותר גברים מנשים. זה אומר משהו? בסוף הערב, בדרך חזרה, האובאן היה צפוף יותר. הפעם היחידה שהייתי ממש לבד היתה כשנכסתי אל תחנת ברנואר שטרסה בדרך לשם ולכמה דקות הייתי לבדי על הרציף. לקחתי תמונה אבל עכשיו כשבאתי לחפש אותה גיליתי שהיא לא קיימת.

חורף, ברלין, עצים צהובים

גם זה יופיו של החורף. הצבעים. הניגודיות בין הצבעים.

***

בקיבוץ של ימי ילדותי היתה מתפרסם פעם בשבוע, כל יום שישי, יומן הקיבוץ. וביומן הקיבוץ היה מדור קבוע שנקרא ״תנועת הישוב״. במדור הזה כתבו על כל מי שבא וכל מי שהלך. לא עזב, כי הרי אף אחד אף פעם לא באמת עזב. אבל כן סוג של תיעוד, רשומון, של התנועה עצמה. מי בא ומי יצא. ותמיד בסוף היתה ברכה ליוצא שמאחלת לו לחזור הביתה גם בשלום וגם מהר. התנועה תמיד היתה מעגלית. באים והולכים ובאים שוב. אולי גם זה חלק מהאשליות של הילדות. היום אני חושבת שהתנועה לא חייבת להיות מעגלית. היא יכלה להיות חד כיוונית לגמרי.

כמה שבועות אחרי שהגעתי לברלין והתחלתי לעבוד בסאונדקלאוד עשו לי ולכל המצטרפים החדשים פגישה עם המייסדים שלה חברה. אידיאולוגיה וציונות. מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים, או רוצים ללכת. יצאתי מהפגישה נרגשת, לא מהציונות, בכלל לא, מהאנשים שהיו איתי בפגישה. היינו כל כך בין לאומיים. זה היה כל כך בינלאומי. התרגשתי להיות חלק מזה, מתנועת הישוב הזאת.

מתוך הקבוצה שהיתה איתי אז רק אחד עדיין עובד בסאונדקלאוד. הרוב עזבו את העיר. הבוס של הפיתוח עבר לקופנהגן. המתכנת מברזיל לקח עבודה בניו יורק ועבר לשם ממש לפני החג. היחיד שגם נשאר בעיר וגם עדיין עובד בחברה נהייה אבא. אני אף פעם לא חזרתי אל מקום שעזבתי. לא אל קוסטה-ריקה, לא אל הקיבוץ, לא אל הודו. מה זה אומר עלי? התנועה היא לא באמת מעגלית. יש אנשים שלא חוזרים לשום מקום ויש מקומות מהם אי אפשר לשוב.

מאורו פארק

גם זה יופיו של החורף. מאורו פארק באור יפה במיוחד.

***

היום שבת וגם שבתון בברלין. החורף עוד לא התחיל, או לכל הפחות לא התחיל ממש, אבל זה גם לא לא חורף. בשבע וחצי בבוקר חושך מלא. אני לא מצליחה להתרגל להתעורר אל תוך החושך. זה עדיין מרגיש לי כמו סטייה, תקלה, טעות של הטבע. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת שארבע בבוקר ולמה לכל השדים התעוררתי כבר.

אני מקווה שירד שלג החורף. יש עוד מספיק זמן לכך. שלג זה כל כך אירופאי. מעניין אם יום אחד הביקורים האלה בישראל יעברו עלי עם פחות דרמה פנימית. וותיקים ממני בהגירה מספרים שזה קורה אבל אחרי הרבה שנים. אני עוד לא שם. היה מאוד מקסים, ערב הכריסמס. מתי פותחים שוב את הסופרמרקטים?

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבננין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב - 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני

באחד הימים שאחרי שחזרתי הלכתי בדרך הרגילה מאוברהולץ אל הבית שלי וראיתי, בצד השני של הכביש, שלט הנצחה חדש. יש לשלטי ההנצחה בברלין מראה אחיד וככה זהיתי אותו בקלות. היה לי זמן ומספיק סקרנות כדי לחצות את הכביש ולקרוא. בבניין שלפני השלט היה פעם בית יתומים לילדים יהודים. לא בבניין שיש עכשו, הוא חדש, אבל באותו המקום. הבניין עצמו הולאם ב – 1943, החוסים נעלמו ברובם, שזה הנוסח ללא יודעים ומה קרה אתם והם בטח מתים, הבניין הופצץ. בניין חדש הוקם במקומו. ועכשו השלט. גם זה יפה בעיני