סיבות שונות, בלוג חדש

מכל מיני סיבות, מסיבות רבות ושונות, שכרגע כולן נראות לי לא רלוונטיות, התחלתי בלוג או אתר חדש, ואני מוצאת את עצמי מפרסמת בו.

אז במידה ומעניין אותכם לקרוא, לעקוב או להמשיך לעקוב, אני ב https://lirazaxelrad.com

אחלה url לא?

יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

הנורמאלי החדש. או, ימי קורונה – סרט בהמשכים

הנורמאלי החדש 

הנורמאלי החדש שלי זה ילדים קופצים על טרמפולינה בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת, באזור התחום, בתוך האזור שעד לא מזמן היה מוקף בגדר ונעול בשער שרק בעלי מפתח מיוחד, מפתח הקסם, יכלו לפתוח. כלומר רק האנשים שמתגוררים בבניין שלי. 

הנורמאלי החדש זה אנשים זרים שאני לא מכירה ולא גרים בבניין שלי יושבים על הדשא הלא מטופח של החצר הפנימית בבניין בו אני מתגוררת ולא עושים כלום, סתם יושבים על הדשא, על גבי שמיכה או מזרון שהביאו איתם, לצד בקבוק מים ושקית עם פירות, או משהו אחר, ולי, המשקיפה עליהם דרך החלון, משולחן העבודה שלי, הם נראים שקטים, נינוחים. 

הנורמאלי החדש זה סרט קיץ שמשתקף מבעד לחלון שמול שולחן העבודה שלי. 

יש חיים בחצר הפנימית! יש חיים! 

ימי הקורונה 

הכל התחיל בהתחלה, כלומר בשבוע הראשון או השני של העוצר, כשהילדים שוחררו לבתים שלהם. בבניין בו אני גרה יש 12 דירות. באחת מהן – ורק באחת מהן – מתגוררת משפחה. אמא, אבא, שני ילדים. הילדה הגדולה היא שעשתה את הדיל על הטרמפולינה. 

זה מה שאני חושבת שקרה: 

בבניין מול הבניין שלי, בצד השני של הגדר, בקומת קרקע, גרה משפחה יהודיה. אני יודעת את זה כי הגברים והילדים במשפחה חובשים כיפה והנשים והילדות לבושות בשמלות ארוכות והנשים עם פאות. להם אין חצר פנימית, אבל ביציאה מהבניין שלהם, בין דלת האינטרקום לשביל שמקיף את החצר הפנימית, יש כמה מטרים של גינה ואל תוכה הם דחסו טרמפולינה. פה ושם ראיתי ילדים קופצים עליה. כשאני עוברת שם אני מברכת אותם בעברית והם תמיד עונים לי. 

אז השינוי הראשון, המובהק, הבלתי ניתן להכחשה שאני הבחנתי בו בימי הקורונה היה המעבר של הטרמפולינה אל תוך החלק המגודר של החצר הפנימית, החלק שמותר, לכאורה (כי הרי אחרת, למה הגדר?) רק לבעלי המפתחות, כלומר, רק לאנשים שמתגוררים ב 12 הדירות שבבניין בו אני מתגוררת. 

סרט הקורונה שלי: אנשים זרים, שבכלל לא גרים כאן, נראים נינוחים בחצר הפנימית

טיפה אקספוזיציה

אוי, הגדר הזאת. גדר, גדר, גדר, מה את מגדרת? פעם החצר הפנימית היתה שדה פתוח, אחר כך הגיעו המגדרים והפכו חל מהחצר הפנימית לאזור מגודר ונעול בשער. מסתבר שהחלק הזה, המגודר, פתוח רק בפני הדיירים בבניין שלי. וככה עברו הימים. האנשים היחידים שיכלו לעבור בחצר הפנימית היו אנחנו. בימים החמים של הקיץ השכנים המבוגרים מלמעלה משחררים את החתולה שלהם בתוך החצר הפנימית. והיא נשארת שם, ימים שלמים ולילות שלמים. החצר מגודרת, אפשר לטפס על הגדר, יש עצים, אין בעיה לצאת, אבל החתולה לא הולכת לשום מקום, החתולה נשארה באזור המגודר. 

ואז, לפני שני חורפים אני חושבת, הסירו חלק מהגדר. 

ראיתי את זה מתרחש בלייב, דרך החלון שלי, ונסערת, יצאתי מהדירה וניגשתי לשכנה המבוגרת שעמדה בחוץ ושאלתי אותה, למה, למה, מה קרה עכשיו?

צריך להוציא את העלים הנושרים, היא הסבירה לי. בעלה גרף את כל העלים יפה וריכז אותם בהר קטן ליד אחד הצדדים של הגדר, והיא התקשרה אל החברה שאמורה לטפל בדברים האלה, לפנות את העלים, והם הסבירו להם שהם צרכים גישה ישירה אל ערמת העלים. לא דרך שער, לא מבעד לגדר. גישה ישירה. אז הסירו דופן אחד של גדר, והאנשים שאוספים את העלים הגיעו ברכב המיוחד שלהם ופינו את העלים, והגדר שלנו נשארה ככה, חסרת צלע, פרוצה לכל. וככה זה נשאר. 

עדויות: ערמות של עלים, גדר מפורקת. ככה נשארה הגדר עד עצם היום הזה

ואז הגיעה הקורונה 

הילדה הגדולה של המשפחה מלמעלה, והאמא, והאבא, גררו את הטרמפולינה אל תוך החצר הפנימית שלנו, ומיקמו אותה במקום מוצל. והילדה קפצה. ואז האח שלה הצטרף אליה ושניהם קפצו. ואז הגיעו עוד ילדים, עם ההורים שלהם, והילדים קפצו, וההורים פרשו שטיחונים ושמיכות על הדשא והוציאו בקבוקי מים וספרים וככה הם בילו, ילדים והורים, בתוך החצר הפנימית שלנו. ילדים והורים לא מוכרים, כאלה שלא גרים כאן. וככה זה נמשך. קצת זמן לפחות. 

ועכשיו, עכשיו מה?

הילדה חזרה לבית הספר וגם האח שלה. הטרמפולינה עדיין בחצר הפנימית, בחלק המוצל, אבל היא נראית הרבה פחות זוהרת. צד אחד נפגע, והחלק העליון מכוסה עלים. כאילו היא לא היתה בשימוש כמה ימים. מצד שביעי, היו כמה ימים קרירים של גשם. אז מי יודע? 

שולחן העבודה שלי עדיין משקיף על החצר הפנימית. אני עוקבת. הסרט נמשך. שינוי הוא אפשרי. דברים משתנים. דברים לא נשארים אותו הדבר. והתצוגה הפנימית הזאת של שינוי מתמשך מעודדת אותי, היא תזכורת יומיומית בשבילי לדבר הפשוט הזה: הכל משתנה, כל הזמן. שינוי הוא אפשרי. ראו, אני חיה בברלין, ובחצר הפנימית של הבניין שלי משחקים ילדים. 

הפרקים הבאים יגיעו כשיגיעו. 

מבט אחרון לפרידה: שער, גדר, חצר

חזרה לשיגרה? סוג של – חזרה לתירגול. הזמנה ליום תירגול מיינדפולנס

הקורונה כאן, או שלא. ההגבלות הוסרו, ברובן. המציאות התבהרה, או שלא. החיים נמשכים, כי ככה זה, והסטודיו נפתח שוב, כי ככה החליטו הרשויות ובעלת הסטודיו.

אני שמחה ביותר להזמין אותכם ואותכן ליום תירגול מיינדפולנס בסטודיו בפרנצלאוורברג. נשמור על מרחק. נשמור על שתיקה. ונתרגל. להיות ברגע. להיות כאן. להיות בעכשיו. להעביר את התודעה שלנו – את תשומת הלב, את המודעות – לכאן ועכשיו. להשאיר את התודעה שלנו – את תשומת הלב, את המודעות – בכאן ועכשיו. כי כאן ועכשיו זה מה שיש. כל השאר – עננים חולפים. עננים חולפים.

היום תירגול יתחיל באחת עשרה ויסתיים בחמש ובין לבין נתרגל ונאכל ביחד (בשתיקה) ונתרגל עוד קצת. לא יהיו דיבורים, רק שלי ורק הנחיות תירגול, ולא יהיו שיתופים. לא נעשה חברים ולא נכיר אנשים חדשים. רק נתרגל. שזה קצת כמו רק נהייה. או רק נתרגל להיות.

נתרגל בשכיבה, בתנועה, בהליכה, בישיבה.

אין צורך בניסיון קודם. מתאים לכל מי שרוצה לנסות ולהיתנסות. ואין שום דרך להיכשל!

בואו כמו שאתם.

תאריך: יום שבת, 11.7, מתחילים בשעה 1100 מסיימים בשעה 1700.

מיקום: סטודיו בפרנצלאוורברג, קרוב לקאסטנייהאללי. כתובת מדוייקת בפרטי.

.לפרטים, שאלות והרשמה אנא פנו אלי.

עלויות: היום הוא חינמי. תרומה (דנה) תתקבל בברכה

כנסיית ציון, וברקע השמיים כפי שהיו באותו הרגע, ברגע בו נלקחה התמונה

בימים האלה

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל. 

הימים האלה

איש מבוגר עומד על המדרכה. הוא זז קצת, אחורה, נסוג, כשהוא רואה אותי הולכת בכיוון שלו. גם אני עושה צעד הצידה, מרחיבה את המרחק ביננו. ואז אני נעצרת. אני מסתובבת אליו והוא מסתובב אלי ואנחנו מחייכים אחד לשני. אני ממשיכה ללכת. הוא נשאר עומד על המדרכה.  

יום אחד הלכתי – לבדי, שומרת מרחק, ההליכה היומית שלי – לאורך הרחוב בו אני גרה, בחלקים בהם אני לא מתגוררת, בחלקים של וודינג. בחלק הזה של הרחוב הוא הופך למדרחוב. מדרכות מרוצפות, גינות משותפות, ספסלי עץ לישיבה, פינות משחקים לילדים, קולר למים שעובד רק בקיץ. מוסיקה עזה בקעה מאיפהשהו, הציפה אל כל המרחב. מוסיקה של ילדים. מוסיקה של אוטו גלידה ביום קיץ חם. או של תאטרון בובות. או של פסטיבלים. הלכתי בעקבות המוסיקה. רציתי לגלות מאיפה היא בוקעת. התחקתי אחריה עד לבניין דירות מול כנסייה. באחת המרפסות ראיתי איש מבוגר יושב מאחורי תיבת עץ גדולה ועושה תנועות של גלגלי אופניים בידיים. על מרפסת אחרת עמדה אישה עם תינוק בידיים. על שתי מרפסות נוספות ראיתי נשים עם ילדים. האיש המבוגר ישב במרפסת של הקומה הכי גבוה בבניין. נפנפתי לו לשלום והוא החזיר לי נפנוף. 

למעלה זה האיש, למטה המרפסת. התמונה לא משקפת כלום. שום דבר מהקסם 

כשכל זה התחיל, התלבטתי. איפה איפה איפה הכי כדאי לי להיות בסוף העולם, קץ הימים, מגפה, דבר, כל זה. והתשובה עלתה צלולה וברורה: בכל מה שקשור לקטסטרופות, להישרדות, לסיכויי הישרדות, אני מהמרת על היהודים. חשבתי, כלומר המוח שלי סיפר לי, שבטח עדיף שם, בישראל, שם ייערכו טוב יותר, יתגוננו חזק יותר, יסגרו אטום יותר. 

אבל לא נסעתי. היו לי חובות, או ככה המוח שלי סיפר לי, מחויבויות, חיים להמשיך בהם. לא נסעתי. המשכתי ללכת לעבודה כל יום. הרגשתי את עצמי מתמלאת טינה על התגובה / אין תגובה הגרמנית. כעסתי עליהם, שבישראל כבר כמעט עוצר והם לא זזים. שפטתי אותם, ביני לבין עצמי, המוח שלי שפט אותם, ולחומרה. איך הם לא יודעים!?! איך הם לא עושים כלום?!? מה יהיה יה יה?!? בישראל הכניסו את כל מי שמגיע מגרמניה לבידוד של שבועיים, המוח שלי המשיך בשלו, לנסוע או לא? 

ואז העבירו אותנו לעבוד מהבית, וכמה ימים אחרי כן התחילו להגיע הנחיות, מה כן, מה לא, המרחב צומצם, הדוב המנמנם התעורר והוא מהלך בעיר, בעצלתיים, מתנודד מצד לצד, אבל ער, זז, בתנועה. וגם אז, גם אחרי שעברתי לעבוד מהבית, ודברים התחילו להתבטל, להתחם, להיסגר, להצטמצם, גם אז המוח שלי המשיך: איפה עדיף, מה לעשות, ישראל או ברלין, לנסוע או לא? התבטלו הטיסות, שדה התעופה בישראל נסגר, המוח שלי ממשיך, כאילו שזה תלוי בו, כאילו יש לו השפעה על הדברים, לנסוע, לא לנסוע. לנסוע, לא לנסוע. 

כי פה אביב. כי גם זה קרה. אביב. קורונה. אביב 

וישראל, מלכת דרמה שכמותה, בישראל הכל יותר. 

חזק יותר, גבוה יותר, אלים יותר. 

הדרמה האישית מולאמת בדרמה הלאומית. הדרמה הלאומית מאפילה על הדרמה האישית, הפרטית. בכל העולם יש מגפה. בישראל יש מגפה פלוס בחירות שלישיות בשנה פלוס – לא יודעת, מה זה הדבר הזה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית, איך קוראים לו? קריסה? בגידה? זין ענק מרחף מעל האנשים? הבן של ראש הממשלה משתין על בית המשפט העליון, כל זה – מגפה עולמית זה לא מספיק. רק מגפה עולמית זה לחלשים. 

בישראל כל יום טוח וטח מסוג חדש, בום ובם, לכאן ולכאן, מכונת דרמה גם כשיש עוצר, גם כשאין תנועה, גם כשכולם כלואים בביתם, ישראל תופסת את המרחב, ממלאת את הסלון. כמו לוחם סומו ענקי שמתיישב באמצע הבית ותפוס את כל החלל. כמו הנשימה ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, ונדמה שהיא – הנשימה – בתגובה משנה את עצמה, בקצב, בעוצמה, בעומק, ככה ישראל, תובעת את תשומת הלב אליה, אליה, אליה. הדרמה של האישי, מחלה, קריסה כלכלית, פחדים, ישר מולאמת בדרמה גדולה יותר, הקץ לדמוקרטיה, יחי הבלגן. 

ברלין, בימים של ריחוק חברתי

שמחתי לעבור לעבוד מהבית. זה הרגיש לי אחראי. מתקשר עם התקופה והזמנים. הדבר הנכון לעשות. וגם, כל עוד אפשר לצאת לשוטט, אני בסדר. העיקר שאפליקצית הצעדים שלי לא תכעס. בימים הראשונים הסקרנות דחפה אותי החוצה, לא רק הצורך לרצות את האפליקציה. הסקרנות. רציתי לראות, מה השתנה, מה אחר, איך אחר? 

יום אחד נכנסתי לסופר וראיתי התקהלות של שלושה עובדים. ידעתי שהם עובדים בגלל הבגדים שלהם, וידעתי שזאת התקהלות כי הם דיברו אחד עם השני בקולות רמים. שלושה עובדים, בסופר. דבר כזה טרם ראיתי. כמה ימים אחרי כן הגעתי לסופר והיה בו רעש, באוויר, היו דיבורים וצלילים ולא הבנתי מה זה ומאיפה זה מגיע, עד שהגעתי לדוכן הירקות ובו מצאתי בפינה השמאלית העליונה רדיו מפלסטיק לבן. רדיו, בסופר, בדוכן הירקות! 

זה היה אות מובהק. סימן משמיים. הימים אינם כסדרם. הדברים אינם תקינים. רדיו, בסופר, עובד. שכולם ישמעו. 

רדיו בסופרמרקט! עובד! קץ הימים

מהרגע שעברנו לעבוד מהבית, אמצע מרץ, השמים נהיו כחולים והטמפרטורות ידידותיות. אביב הגיע. ריחוק חברתי בא. יום אחד הלכתי מסביב לכנסייה הקרובה לביתי. זה מה שאני עושה כשחסרים לי צעדים למכסה היומית ואין בי דמיון. מקיפה את הכנסייה. בהקפה הראשונה דיברתי עם אמא שלי בטלפון, שאלתי אותה על מצבה. בהקפה השנייה הרגעתי אותה שזה ממש בסדר לשוטט ברחוב הברלינאי כל זמן שאני לבד או בזוג. בהקפה השלישית שמתי לב שבסדר או לא, חוץ ממני כל מי שברחוב מוליך כלב. 

אנשים והכלבים שלהם

מסלול השיטוט הכי אהוב עלי הוא ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה. כלומר בחלקים של וודינג. אחרי חוצים את החומה לשעבר ונכנסים לוודינג הרחוב הופך להיות מדרחוב. מושלם להליכה. אני הולכת בו כל יום, הלוך וחזור, ואני בודקת. מה השתנה? מה אחר? מה אני מזהה? האנשים שם, מחוץ למכולת, 4 גברים עומדים במעגל ומדברים, הם שומרים מרחק כרגע או שהם מתעלמים מההנחיות? והנשים על הספסל? זאת התקהלות או שאלו אמהות לא קשורות משגיחות על הילדים שלהן? מה אני רואה, ואיפה, איפה, איפה היא, הפניקה?

זה מטעה אותי. מבלבל. אני מצפה לראות את המצוקה. הפניקה. אני מחפשת לראות את הימים האלה, ומה שאני רואה זה אביב. שמים כחולים. פריחה ולבלוב. צבעים עזים. אנשים נהנים מהשמש. על הדשא. על ספסלים. על אופניים. בהליכה. בריצה. בטרנגינגים. איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי מבפנים, למה זה מרגיש לי כל כך רגוע, מה אני מפספסת?

רמז: התשובה בתמונה

בלי לדעת את התשובה נכנסתי לסופר ביו. בסופרים קל למצוא מה שמחפשים. בחרתי משהו והלכתי לעמוד בתור וראיתי שעל הרצפה סימנו בעזרת מסקינג טייפ אדום סימונים של איפה לעמוד. סימנים של תור לקופות וסימנים של מרווחים בתור. הרגשתי אנחת רווחה בתוכי. הכל ברור. הכל מסודר. אני יודעת – אבל בדיוק – איפה לעמוד כדי שהוירוס לא יקפוץ עלי, כדי שהוירוס לא יקפוץ ממני למישהו אחר. אה, תורים! עוד תורים! זה הכל, עוד תורים, ויותר מרווחים. זה הכל. וזה הבחנתי שזה ככה בכל מקום שנותר פתוח. בכניסה אל צייט פור ברוט, מסקינג טייפ אדום שמתחיל במדרכה ומוליך פנימה. ברוסמאן, קווים אדומים על הרצפה מסמנים את התור, מרווחים את התור. בכניסה אל OBI. בשוק אוכל של יום שישי בארקונה פלאץ. שבוע אחד – רק שבוע אחד – השוק היה סגור. ואז הוא חזר. פלוס סימנים על הרצפה. איך זה קרה בבית אחת? מאיפה לכולם יש כל כך הרבה מסקינג טייפ? והצבעוניות האחידה, זה משהו שהוחלט עליו? 

כי כן, זה מה שאני מזהה במרחב הציבורי, השינוי הכי ויזואלי, בולט: יש עוד תורים, והם מרווחים. זה לא רק תור שמראה לנו איפה לעמוד, זה גם מראה לנו את המרחק בין אחד לשני. עוד סימונים, עוד תורים, יותר מ ר ו ו ח י ם. זה הכל. זה כל הקורונה הזה. תמצית השינוי: עוד תורים. יותר מרווחים. אה! 

אם האסטרטגיה הגרמנית (מה שזה לא יהיה, מתוך קריאה במלא מקורות אחרים הבנתי שככה אומרים, האסטרטגיה) תצליח זה יהיה לקח העל: אין בעיה בעולם שאי אפשר להתמודד איתה באמצעות יותר סדר, יותר תיחום, יותר תורים. לכך זה מיתמצת. עוד תורים. תורים יותר מרווחים! שלווה גדולה ירדה על העיר. 

תורים! עוד ועוד תורים! זה הכל. תורים, ומרווחים יותר. 

ימים מוזרים, אנחנו אומרים אחד לשני, תקופה מעניינת. 

זה לא קל, אנחנו אומרים אחד לשני, לא קל.

***************************************************************** 

ועוד כמה דברים שלא נכנסים לא בפסיקה מלאה, ועדיין, אני לא מוכנה לוותר עליהם. 

• עשיתי מכונת כביסה. תחתונים, טרנינגים וקפוצ'ונים. Oh ya. 
• זום, ZOOM, זום, ZOOM. איזה כאב תחת. כי גם בקץ הימים, אופנתיות, מעל לכל. 
• כל פעם שאני חושבת שאין, אי אפשר, אין נמוך, עלוב, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי מבפנים מזה, מתגלה שכן, אפשר, נמוך יותר, עלוב יותר, מצער, שובר לב, חסר הגיון, מטורלל ופשוט שבור לגמרי בפנים יותר מזה. ישראל, ביום של גנץ. 
• התגלו סימני חיים בחצר הפנימית שלי

גם זה לא קרה אף פעם קודם: חיים בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת. חיים! 

 

חורף וקר ואפור וחשוך. הזמנה להתחמם

לפעמים, יש ימים כאלה, ימים בהם על הבוקר מתעוררת בי צעקה פנימית, בתוך ראש, המוח מנפיק מחשבה קולנית, תובענית, נרגנת: למה חושך? למה, למה, למה חושך? למה בוקר ואין אור? איך זה שהתעוררתי משינת לילה ויום חדש וחושך? איך זה יכול להיות?

תרגעי, המוח שלי אומר בחזרה, מתישהו, כשהוא מתאושש מעוצמת המחשבה הקודמת. זה רק החורף. תרגיעי. לכי לכרית. שבי קצת. 

אז אני הולכת לכרית. ויושבת. ועוצמת עיניים. והזמן עובר, ככה או ככה. נשימה, אוויר נכנס אל הגוף. נשיפה, אוויר יוצא מהגוף. מחשבה. נשיפה. אי נוחות ברגל. שאיפה. מחשבה אחרת. נשימה. הזמן עובר. ככה או ככה. הטיימר מצלצל. אני פותחת עיניים לאט: חושך! עדיין חושך בחוץ! 

אם לא עולה האור איך יודעים שעולה היום? שיום חדש התחיל? אולי זה המשך של אתמול, אולי ישנתי בכלל רק כמה דקות ועכשיו אמצע הלילה? 

אולי. 

אולי. 

אבל לא. עכשיו בוקר. השעון מראה. השעון לא טועה. הייתי רוצה שיטעה. הייתי רוצה למצוא או לקבל הסבר טוב לתופעה הזאת, לחושך הזה, משהו שירגיע את המוח והגוף. אבל אין. השעון מראה. עכשיו בוקר. לעבודה. אני תכף מאחרת. 

שמונה בבוקר, ליד הבית

רוטינת בוקר. אני נשענת על רוטינת הבוקר: קפה, מקלחת, בגדים, איפור, להכין את התיק: סלולרי ומטען, צ'ק, ארנק עם קצת כסף, צ'ק, אוכל, לפעמים כן לפעמים לא, צ'ק, כרטיס BVG, צ'ק, אל הדרך, אל הדרך לירז! 

אה, עוד רגע, גרביים, נעליים, מעיל, צעיף, כובע, תיק על הכתף, צ'ק. 

אני יוצאת! אני בדרך! אני בחוץ! 

ובחוץ חושך. אני הולכת אל האובאן ובדרך אל האובן רואה את השמש זורחת. תעתועים. 

זה יפה. זה קר. זה מצמית. זה לא טבעי. כל שנה בחורף. זה לא טבעי. 

***

מבעד לחלונות של האובאן שמסיע אותי אל העובדה אני רואה את האפקטים שזריחת השמש עושה בשמיים. הצבעים. צבעוניות. בין ורוד לבורדו לסגול. השמש זורחת בזמן שאני בדרך אל העבודה! 

זה מרגיש לי כל כך לא טבעי. כאילו משהו מקולקל. משהו שבור, או חולה. ואני לא יודעת להגיד מה זה, למה זה. זה רק חושך, לירז. זה רק החורף. זה לא חולה. זה לא שבור. 

מה זאת אומרת שמשהו מרגיש לי לא טבעי? 

זה אולי לא טבעי לי, במובן של חדש עבורי. 

אבל החורף בברלין לא חדש עבורי. ועדיין. 

השמש זורחת. הקור נשאר. 

כן, כן, זה יפה. זה שמונה בבוקר, וזה יפה

בנובמבר ביליתי שבוע בכפר קטן בפוטסדאם לצורך לימודי הכשרת מורים (MBSR). סדר היום שלנו התחיל בשבע וחצי. סדר היום הפנימי שלי התחיל הרבה לפני כן. אז בזמן שבין לבין לקחתי את עצמי להליכה בכפר. הליכת בוקר. הליכה בחושך. 

בכפר הזה יש כביש אחד. הגסט האוס בו השתכנו באמצע הכביש. אם אני יוצאת בבוקר ופונה לצד שמאל יש לי משהו כמו 10 דקות הליכה. אם אני פונה לצד ימין, 15 דקות הליכה. אז פניתי ימינה והלכתי בחושך ורק הסיגריה שלי האירה את הדרך ועל פני חלפה ילדה על אופניים ואמרה לי morgen ואני אמרתי לה morgen ותהייתי למה ילדה קטנה על אופניים באמצע הלילה, כלומר בחושך הזה. אז עצרתי והסתובבתי להסתכל עליה, לאן היא נוסעת, מה היא עושה בחוץ בשעה הזאת, ילדה קטנה. 

וראיתי את הילדה עוצרת את הנסיעה שלה, וקושרת את האופניים, וחוצה את הכביש ונעמדת ולידה ראיתי כמה צללים קטנים ואז ראיתי אוטובוס נוסע, האורות שלו האירו את הכביש היחיד והסתכלתי עליו עובר על פני והסתכלתי על התחת שלו וראיתי שכתוב עליו שהוא אוטובוס בית ספר. 

החורף, בכל חורף, אני מרגישה את הזרות שלי כאילו היא מעיל שעוטף אותי ולא מחמם בכלל. 

אוטובוס בית ספר. כי לא לילה

אבל להתחמם צריך. בלי חום אי אפשר. אז כרית. ותירגול. ותשומת לב. זה מה שאני מציעה לעצמי. וזה מה שאני מציעה לעולם. למי שרוצה. 

להתחמם קצת. 

בחודש פברואר אני פותחת קורס MBSR – mindfulness based stress reduction חדש. הקורס נמשך על פני 9 שבועות: 8 מפגשים של שעתיים וחצי בימי שבת ב – 1100 בבוקר, פלוס יום תירגול מלא בין השיעור השישי לשביעי. 

המפגשים יתקיימו בסטודיו מחומם היטב בפרנצלאוורברג. 

ביחד נתרגל לשים לב. להסתכל. להבחין. להישאר. לא לברוח (במחשבות). להישאר. לנשום. לשים לב. 

הרבה נתרגל. קצת נדבר. כל הזמן נשתדל לשים לב. לשים לב. 

אולי אפשר אחרת? 

אולי באמת. 

ובכל מקרה, להתחמם ביחד אפשר. 

מוזמנים ומוזמנות ביותר! 

לגבי הפרטים וכל השאלות שעולות אנא פנו אלי בפרטי. 

כרית מדיטציה. כי להתחמם אפשר

הייתי בהולנד, בכפר, ואין לי שום דבר להראות בעקבות זה

לפני כמה ימים חזרתי מריטריט בהולנד. בדרך חזרה, ברכבת, ישבו מולי זוג צעיר, גבר ואשה. הם הזמינו ארוחת צהריים מקרון המסעדה ומלצר לבוש מדים הביא להם את הארוחה לקרון. אחר כך הם הזמינו שתייה, יין לה, בירה לו. ועוד אחת. ועוד אחת. ואז הם הזמינו מתוקים, וקפה, ומים, ועוד בירה לו ויין לה. כל פעם, כל הזמנה, היא נשארה לשבת ולהסתכל דרך החלון, הוא הלך לקרון המסעדה וחזר בידיים ריקות וכמה דקות אחרי כן הגיע מלצר במדים וסידר יפה את מה שהם הזמינו על השולחן בקרון. 

שנה לפני כן, בסיטואציה דומה – אני ברכבת, אחרי ריטריט, בדרך אל ברלין – ישבה מולי גרמניה מבוגרת עם הבעת פנים נוזפת. כיווץ סביב הפה, לסת שמוטה, סנטר מרובע ונוזף. אילו היה לי אומץ הייתי מצלמת אותה ושולחת לקבוצה "הגרמני הנוזף". אני חושבת שהיא היתה ראויה להיות תמונת הפוסטר של הקבוצה. 

זאת שנה שנייה ברציפות שאני נוסעת בקיץ לריטריט בהולנד. שנה שנייה, פעם שנייה, הופך משהו חד פעמי למשהו קרוב לשגרה. ונותן בסיס להשוואה. לא שזה חיובי או משהו, אבל זה מה שקרה לי. בשני המקרים את הריטריט ארגנה עמותה הולנדית בשם  https://sanghametta.nl/. הם הזמינו את Shaila Catherine ללמד. אני הגעתי בגלל המורה. רציתי ללמוד ולתרגל איתה, ספציפית. 

הריטריט הראשון היה בכפר בשם Loenen. השנה הריטריט התקיים בכפר בשם Naarden. זאת היתה בעיה קלה, או אתגר, כי אני כבר הייתי מאוהבת בכפר Loenen, והצטערתי שאני לא חוזרת לשם והשוותי קצת, כלומר לא אני השוותי, המוח שלי עשה את זה, בין המקום הקודם והמקום הנוכחי וההשוואה נטתה לכיוון העבר, המקום שהיה, הריטריט שהיה, על פני ההווה. 

ספסל בקצה של הכביש, אל מול שקיעה. הכל שטוח בהולנד! וגם, על מה הם משקיפים (ראו פרטים בסוף של הפוסט)

המשותף: 

• שני המקומות הם כפרים הולנדים קטנים. פתאום יש לי דעות ועמדות והעדפות אישיות בנוגע לכפרים הולנדים קטנים. 
• אל שני המקומות הגעתי במסע רכבת. זה הולך ככה: אני יוצאת מהבית שלי ולוקחת טראם אל ברלין האופטבאנוף (תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). בהאופטבאנוף אני עולה על רכבת מסוג ICE שנוסעת לאמסטרדם. באמסטרדם אני לוקחת עוד רכבת, הפעם רכבת הולנדנית-מקומית, ואיתה נוסעת עד לתחנה הכי קרובה לכפר בו מתקיים הריטריט, ואת החלק האחרון אני עושה במונית – כי המרכז בו מתקיים הריטריט הוא לעד בתוך חורשה או אפילו יער, או בין אגמים, או משהו אחר שאינו צמוד אל כביש עם תחנת רכבת מסודרת. 
• תמיד יש בעיות עם הדויטשה באהן. (ביום האחד לפני אחרון של הריטריט פתחתי את הסלולר שלי. צפיתי מראש בעיות עם הרכבת. בכל הנסיעות שלי עד כה היו. כולל בנסיעה הזאתי. כמה ימים לפני הנסיעה הגיעה הודעה שחלק קטן מהדרך אינו אפשרי לרגל שיפוצים ולפיכך עלי לעשות כל וכך והנסיעה שלי תפחה בעוד שעתיים. וגם זה: בעבודה שלי יש בחור שבן זוגו/אהובו חי בברמן. כל סוף שבוע הבחור מהעבודה שלי נוסע אל ברמן. הוא סיפר לי שבחצי שנה האחרונה היתה לו נסיעה אחת, אחת! בלבד בה הרכבת הגיעה בשעה היעודה. אז צפיתי בעיות ופתחתי את הסלולר לראות מה קורה, ואכן, היה מכתב מדויטשה באהן שמודיעה לי על שינויים של הרגע האחרון בנסיעה. פתחתי את הטלפון בסתר, ישבתי בחדר שלי, השותפה היתה במקלחת, חשבתי שאני אעשה את זה מהר מספיק והיא לא תראה, אבל היא כן ראתה, היא יצאה מהמקלחת והטלפון שלה היה בידה והיא אמרה משהו כמו אה, גם את, והיתה הקלה אמיתית ונשמעת בקול שלה, אבל אני התגוננתי ואמרתי כן, כן, אבל רק בגלל הדויטשה באהן, הרכבת שלי השתנתה, והיא אמרה, ברור, כן, גם אני רק בגלל דויטשה בהאן – וכאן היא הוסיפה השמצה – גם הרכבת שלי השתנה, ואז היא אמרה: אה ג'ה, די דויטשה באהן). 

השונה:

• אני מעדיפה את Loenen. האוכל שם היה טוב יותר, החדרים נעימים יותר, החוץ מהמם יותר. לצד המרכז בו התקיים הריטריט היו פסי רכבת ישנים. פעם בשבוע רכבת קיטור עם ארבעה קרונות נוסעת על הפסים האלה. רכבת ישנה עם קטר שעושה רעש וקרונות שבשני הצדדים שלהם יש מרפסות קטנות עליהם עומדים הנוסעים ומנפנפים החוצה. הרכבת עוברת שם פעם בשבוע. משפחות עם ילדים קטנים וסלי פיקניק עולים עליה ועומדים על המרפסות שבצדדים של הקרונות ומנפנפים שלום לכולם. 
• פעם אחת הגיעה תזמורת – אנשים במדים עם כלי נגינה, הולכים בשני שורות ומנגנים מוסיקה שלא הכרתי ונשמעה לי קשורה לאירועים צבאיים – צעדה בכביש הראשי ועצרה ליד התחנה של הרכבת וניגנה וניגנה ואחרי שעה בערך המשיכה, עדיין מנגנת, למקום אחר. 
• המרכז בו התקיים הריטריט ישב על הכביש הראשי של הכפר. בזמן הארוחות הסתכלתי על הכביש. מזה נולדה בתוכי הגדרה חדשה לשאלה מה זה איכות חיים: איכות חיים זה כאשר יש שבילי אופניים משני הצדדים של הכביש, ושביל האופניים רחב מספיק כדי לאפשר לשלושה אנשים, שלושה זוגיות אופניים, לנסוע אחד לצד השני ולדבר תוך כדי נסיעה. זוהי איכות חיים (ואני לא נוסעת על אופניים). 
• הכל יפה בכפר: מחוץ למרכז היה אחו. בייחוד אחו. בין אחו לאחו היו, פה ושם, בתים. בייחוד היו חיות באחו. אני יכלה לכתוב "אחו" עוד מיליון פעם, זה עושה לי חיוך בלב. אחו. באחו ממש מול הרכבת רעו סוסים לבנים. באחו מול המרכז רעו סוסים חומים. מאחוריהם רעו כבשים. בצד רעו פרות. כל הפרות היו לבנות עם פס חום שחתך אותם באמצע. כל הפרות. פס חום. בכל שעות היום שמעתי ציפורים מצייצות. הכל היה יפה בכפר הזה. 
• אחרי שחזרתי מהריטריט סיפרתי לחברות כמה יפה הכפר. לא היו לי תמונות להראות – זה ריטריט, כיביתי את הטלפון – אז הלכנו לגוגל. התמונות שעלו בגוגל היו של עיירה עשירה, של בורגנות, של בתים עם מכוניות יפות בכניסה. אני לא יודעת ליישב את הסתירה הזאת. יכול להיות שהריטריט היה כל כך מוצלח עבורי. יכול להיות. 

תמונה מהריטריט הקודם. כפר אחר בהולנד. כל התמונות צולמו ביום הראשון, יום ההגעה, לפני שסגרתי את המכשיר ואפסנתי אותו

ב – Naarden, הכפר השני, ירד מלא גשם. המרכז (שהוא המרכז של האגודה התיאוסופית בהולנד. הרבה מחשבות על קרישנמורטי עלו לי בראש בזמן שהלכתי, לאט לאט, בשבילים של המרכז או בשבילים של היער שמקיף את המרכז. Truth has no path, אמר האיש, I maintain that Truth is a pathless land, אמר, ועוד מלא דברים שווים ציטוט, אבל לא עכשיו). 

כרגע המרכז שם בשיפוצים. כתוצאה מכך ישנו ואכלנו בבניין אחד, וישבנו למדיטציה בבניין אחר. כתוצאה מכך העברנו הרבה זמן בהליכה שבילים הבוציים בין חלל המדיטציה לחדרים וחדר האוכל. כתוצאה מכך רוב הזמן בריטריט הלכתי עם נעליים ביד. ליתר ביטחון. 

עוד משותף:

• ההולנדים.
• בריטריט הראשון, בפתיחה, עשו לנו שיחה על המקום ואיך להתנהג בו. אמרו לנו שמרכז יש 19 דלתות, אבל לנו מותר להשתמש רק באחת. אחר כך אמרו לנו מה לעשות במקרה של שרפה. איך להתנהג. לאן לרוץ. אחרי כמה זמן כזה שאיילה, המורה, שאלה האם יש סיבה מיוחדת לדאוג משרפה. לא, אמרה לה האחראית על המקום, פשוט היתה כאן שרפה לפני 10 שנים, ומאז אנחנו נזהרים. 
• אל הריטריט השני הגעתי באיחור. כאמור, שבוע לפני הריטריט הדויטשה באהן שינה את הנסיעה שלי. הגעתי, ירדתי מהמונית, וישר נשלחתי אל שיחת הפתיחה של הריטריט, להקשיב לחוקים. הייתי כל כך לא ממוקדת שאני לא זוכרת כלום המשיחה הזאת. רק זה: ביקשו מאיתנו לא להדליק נרות. לא בחדרים, לא בחלל המדיטציה. בשום מקום. 
• כולם כותבים בריטריט. באמת. ברגע שהמורה מתחילה לדבר (פעמיים ביום, בימים מסוימים, בבוקר הנחיות מדיטציה, בערב שיחה דהרמה) מתחילים לכתוב. בריטריט הקודם גם אני עשיתי את זה. מעולם לא הסתכלתי בדפים האלה מאז. זה חסר תועלת עבורי. אני לא מבינה את הכתב יד שלי, לא מצליחה לקרוא אותו. אבל לשבת עם לפטופ בחלל המדיטציה זה – במחשבה שלי – בלתי נסבל. אסור. לא יתכן. לא מקובל. אז הפעם לא כתבתי בכלל. כן הערצתי את האחרים, שכתבו במרץ במחברות או פנקסים או יומנים עם ציפוי עור. אני לא מבינה, לכולם יש כזה בבית? כמה פעמים הרגשתי צורך כן לכתוב משהו. השתמשתי בפתקיות הצבעוניות שנמצאות בכל מקום. אחרי כך שמתי אותם בכיס של המכנסיים. אחר כך הגעתי מאוחר בערב חזרה אל ברלין ושפכתי את כל התיק שלי לתוך מכונת הכביסה. למחרת בבוקר, באס באן בדרך אל העבודה, נזכרתי בפתקיות הורודות שלי. 
• בשני מקומות שונים, בכניסה על חלל המדיטציה ובכניסה אל חדר האוכל, יש לוח מודעות. על הלוח תלוי הסדר יום, הודעות מיוחדות, מטלות וכו'. יש גם אזור להשאיר בו פתקים למורה ואזור להשאיר פתקים לאחראי (המארגנים, האחראיים על התפעול השוטף). בחלק של הפתקים לאחראי תמיד יש פתקים. הייתי כבר ביותר מעשר ריטריטים ארוכים, אף פעם לא עלה בי הצורך לכתוב לאחראי. על מה הם כותבים שם כל כך הרבה? 
• סביב המרכז יש יער. ביער יש שבילים. אחד השבילים האלה מוביל לצומת, בתוך היער, התפצלות של כמה דרכים, ובאמצע יש ספסל. הספסל שלי. לשם הלכתי כדי גם להנות מהיער וגם מפרטיות. עד שיום אחד, יותר נכון לילה, היתה סופה. למחרת קמנו בבוקר וכל השבילים היו מכוסים בעלים וענפים שנשרו במהלך הסופה. הדרך את הספסל שלי נחסמה מעץ שנפל. אחלה סופה. 
• מחוץ למרכז יש כביש, משני צדדיו בתים (מהממים), בקצה שלו יש שער ומאחוריהם שדות. ליד השער יש ספסל. השדות שטוחים, הכל שטוח בהולנד. בסוף של השדות יש אופק, שמים, עננים, שקיעה. בשדות רעו חיות. מאחורי השדות יש אגם גדול. פה ושם אני מזהה תורן של סירה. כל יום בשעת שקיעה הלכתי אל הספסל. כל יום פגשתי שם אנשים. פעם זוג מבוגר עם משקפת. יום אחר בחור עם גיפ ומשקפת. עוד פעם זוג עם משקפת. וכו. על מה הם משקיפים? כל יום הסתכלתי, כל יום לא הבנתי. אולי על הציפורים? אני לא יודעת. 

וזהו. כלומר, אני יכלה להמשיך ולהמשיך, אבל כבר מזמן עברתי את האורך המומלץ לבלוג לפי מומחי גוגל, וחוץ מזה, אני יודעת שאני כותבת על מה שלא חשוב. על כל מה שלא חשוב. זה לא מטריד אותי. הייתי רוצה לכתוב על מה שחשוב, ויום אחד אולי אעשה את זה, אבל כרגע, עדיין לא מצאתי את השפה שלי, הקול שלי. יש בתרגול משהו שהוא מאוד פרטי עבורי. מאוד לא מדובר, לא ידובר, לא ניתן לדיבור. זה לא נכון, לא תמיד, אבל זה נכון לרגע זה עבורי. נכון לכרגע. 

תמונה מהרכבת

https://lirazaxelrad.com/ חוץ מזה, הקורס מיינדפולנס בהנחייתי פתוח להרשמה! לפרטים תצרו קשר או לכו אל האתר שלי באנגלית,

קורס MBSR בברלין

חברים יקרים,

באמצע חודש אוקטובר 2019 יפתח קורס MBSR בהנחייתי בפרנצלאוורברג, ברלין. הקורס יתקיים בשפה האנגלית. אני שמחה וגאה להציע את הקורס לכל מי שרוצה, לכל מי שאי פעם שאל את עצמו “מה זה מיינדפולנס”, לכל מי שניסה וזה לא תפס, לכל מי שחשבה שאולי פעם – כשהיא תהייה גדולה ויהיה לה מלא זמן פנוי – היא תנסה. לכל מי שטיפה סקרן, או חקרן, או סתם רוצה לדעת ולהכיר יותר טוב את עצמו – בגוף, בראש, באיך הקומפלקס הזה שמורכב מבשר ודם ומחשבות ורגשות, איך הוא פועל, איך הוא עובד, איך הוא משפיע עלי ואיך אני יכול ויכלה, אולי, להשפיע עליו – לכל מי שמתמודד עם מתחים ולחצים ודאגות וחרדות וחושב לעצמו שבטח אפשר לעבור את זה, את החיים האלה, קצת אחרת. לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא בטוח. לכל מי.

הקורס MBSR – Mindfulness based stress reduction, או בשמו העברי: “מיינדפולנס – שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי, תרגול יומיומי להפחתת לחצים ושיפור איכות החיים”, מציע 8 שבועות של חקירה, לימוד ותירגול מגוון טכניקות של מדיטציית מיינדפולנס מתוך הקשר רחב יותר של להכיר, להתבונן ולעבוד עם לחצים נפשיים, מתחים, דאגות וחרדות בחיי היומיום שלנו. לא בדרמה, או לא רק בדרמה. בשיגרה. בקטנה. בפקק תנועה, בתור בסופרמרקט, באסיפת הורים, בדד ליין, בשוטף של החיים.

הקורס, שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין, מציג מודל חילוני (ולא רוחניקי בכלל) להתבוננות והבנה של מתחים נפשיים משפיעים עלינו ועל הבריאות הכללית שלנו ומציע כלים ודרכים להתמודדות מיטיבה יותר עם לחצים נפשיים. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו.

בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

• מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
• דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
• כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
• כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

תאריכים ושעות: שבת אחרי הצהריים, 1715 – 1945.
שיעור ראשון: 12.10.
יום תירגול מלא: 1.12 (שימו לב, זה יוצא יום ראשון)
שיעור אחרון: 14.12
פירוט מלא של הימים והשיעורים.
שפה: אנגלית
מחיר: 250 יורו

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

הרמוניה (בית קברות, ברלין)

 

נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

• מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
• דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
• כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
• כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

מים רבים. התחלות