סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

כביש ביער

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

תחנת אוטובוס, בנדנבורג ברלין, גרמניה

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

עץ עם לב וחור

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

אגם בחורף, לא קפוא

מים רבים. התחלות

מודעות פרסומת

לונדון, יום בלונדון

בתחילת השבוע נסעתי ללונדון. נסיעת עבודה. נסעתי כדי להשתתף בישיבה. נסיעה לצורך ישיבה. בכל מקרה. נסעתי באחר הצהריים של היום לפני הישיבה וחזרתי למחרת בטיסה היומית האחרונה שיוצאת מלונדון אל ברלין. פעם קודמת שעשיתי את הנסיעה הזאת, לאותה מטרה, ישיבת עבודה, עשיתי אותה ביום אחד. זה היה מאוד חסכוני בזמן ובהתרגשות, ומאוד מאוד מתיש.

בבוקר של הנסיעה התעוררתי עם ידיעה וודאית שכבל ההטענה של המחשב שלי הולך להיקרע. זה לא קרה בהפתעה. אני עוקבת אחרי התפרקות הכבל כבר כמה שבועות. עוד כשהייתי בישראל הבחנתי בסימני הקריעה הראשונים. ועשיתי כלום. מניסיון העבר אני יודעת שתהליך ההיקרעות של הכבל לוקח זמן. את הזמן ניצלתי לדילמה: לקנות כבל אורגינגלי חדש, ובמקרה הזה כבל של מק שעולה הרבה יותר ממה שמתחשק לי לשלם על כבל מחשב ארור, או לקנות כבל לא אוריגינגל ולהסתכן בהכעסת המק שלי. טרם התקבלה החלטה.

IMG_20180313_170413_009.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מהשיבה אל תחנת הרכבת שתיקח אותי אל שדה התעופה

ביום שלפני הנסיעה העלתי את נושא הכבל עם חברות חובבות מק, והן הציעו לי דרכים לחזק את הכבל במקום להחליף אותו. למשל להשתמש בחומר שהוא כמו פלסטלינה רק מיועד באמת לכבלים של מחשב, או בסוג של נייר דבק מיוחד. את שני הדברים היה להן בבית והייתי יכלה לעבור אצלן ולקחת, רק שבאותו הבוקר, ביום שלפני הנסיעה שלי, זה בכלל לא נראה לי דחוף, אז לא עשיתי עם זה כלום.

אבל בבוקר של הנסיעה זה הפך לדחוף ביותר. הרגשתי שאני יודעת שהכבל יתפרק עוד היום. שאני אגיע ללונדון ואגלה שהכבל לא עמד בכיפופים ובקיפולים של הנסיעה. ואיזה פאדיחה זאת תהייה, להגיע כל הדרך מברלין אל לונדון עם מלא מצגות על המקבוק שלא עובד כי אין לו חשמל כי הכבל נקרע.

במשך כמה דקות ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא הכבל, זאת החרדה. ישבתי למדיטציה. קמתי מהמדיטציה ועדיין לא היה לי אוויר. משכתי עוד קצת וכמה דקות לפני 0900 בבוקר יצאתי מהבית נחושה למצוא פתרון. דבר ראשון הלכתי אל הסופר הגדול של רווה באינוואלידין שטרסה. יש לי אמונה בסיסית שכל צרכי החיים נמצאים ברווה של אינוואלידין שטרסה. אם יש בו את הכבל המתאים אני לא מצאתי אותו. הלכתי משם אל חנות ניירות. היה להם משהו, אני לא בטוחה שהמשהו הנכון, אבל קניתי אותו ועם המשהו החדש בתיק שלי הלכתי לכיוון הבית ועל הדרך נכנסתי לחנות של חומרי אמנות שפתאום, משום מה, נראתה לי רלוונטית לחיפושים שלי. בחנות היתה אשה מקסימה ששמחה לדבר איתי אנגלית ואחרי שסיפרתי לה על הבעיה אמרה לא לדאוג, לקחה סולם, הורידה משהו ממדף קרוב לתקרה, משהו שנראה כמו מסקינטייפ אבל לא היה, והיא אמרה לי שאני צריכה רק חתיכה ממש קטנה, וחתכה בעצמה חתיכה באורך של 10 ס"מ ונתנה לי וביקשה בתמורה 20 אגורות. יצאתי משם שמחה ונינוחה, איזה יום נחמד, איזה עיר מקסימה, איזה אנשים נפלאים, פגשתי מוכרת והיא עזרה לי, ואז, פוף, הרגל שלי התקפלה מתחתי.

IMG_20180312_175323_021.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מרציף תחנת הרכבת אל בית המלון

פאק, פאק, פאק, פאק – עבר לי במוח בזמן שניסיתי לאזן את עצמי, רק לא לקרוס באמצע הרחוב, רק לא קריסה מלאה – פאק, זאת רגל ימין, זאת שוב רגל ימין, זאת אותה הרגל מאז, מכמה ימים לפני שנסעתי לקופנהגן והרגל התקפלה לי בבית ואחר כך שכבתי שבוע עם הרגל על הר כריות ומאז יש לי תחושה שהרגל חזרה לעצמה אבל לא, לא כמו שהיתה לפני, לא אותה עוצמה בטוחה שהיתה בה לפני הקיפול הראשון והנה שוב אבל לא, אולי לא, כי אז אחרי הצעד המכריע עשיתי עוד כמה צעדים והתקפלתי על הספה בבית ביאוש נורא והנה עכשיו אני עומדת, אפילו הולכת, ברחוב, אז אולי זה לא כזה נורא, זאת אותה הרגל אבל לא אותה עוצמה, לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום, אני אסתדר. עד שחזרתי הביתה שכחתי מהרגל.

בבית עשיתי דברים, או ניסיתי לעשות דברים, ונכשלתי, ואז הודתי בפני עצמי שגם הפעם אני לא אצליח לנסוע בקוליות, ושקצת חבל על המאמץ, וחצי שעה לפני הזמן המתוכנן יצאתי מהבית  ולקחתי U8 לאלכסנדרפלאץ ושם נתקעתי על הרציף לכמעט שעה כי הרכבת האזורית לה חיכיתי כדי שתיקח אותי אל שונפלד התעכבה מאחורי שתי רכבות שהגיעו מפרנקפורט, או היו אמורות לנסוע לפרנקפורט, ובכל מקרה היו באיחור נוראי. תודות ל – BVG הגעתי אל שנופלד קצת פחות משעתיים לפני הטיסה, עברתי מהר את כל שלבי הבידוק, והלכתי את אזור הדיוטיפרי הלוך וחזור בחיפוש אחרי exchange. פאק השונפלד הזה, בדיחה של שדה תעופה, אין בו שום אקסצ'יינג ולי אין כסף אנגלי. לא נורא, לא נורא, נשאר עלי שטר של 10 פאונד מהנסיעה הקודמת, נחליף כבר שם, יהיה בסדר.

היתה לי טיסה טובה, עד כמה שטיסות של ryanair יכולות להיות טובות. תכלס, הטיסות האלה של ryanair זה סוג של עינוי מודרני. אכן, הכרטיסים זולים, ואכן, יש 4 טיסות כאלה ביום, אבל התמורה היא שעה וחמישים דקות, הזמן שלוקח למטוס להגיע מברלין אל לונדון, של אור ישר בפנים, אוויר עומד, צפיפות, רעש ואין סוף דיבורים, דיבורים, דיבורים. נדמה לי שבטיסות ryanair הטייס ומנהל הטיסה כל הזמן מדברים אל הנוסעים, כל הזמן מישהו עם מבטא מזעזע מדבר ברמקול, משדל, מפציר, מאיים, רק תקנו משהו, בשם כל השדים, בשמים, סנדוויצים יבשים, קפה במחיר מופקע, הכל הכל הם מוכרים שם, רק תקנו משהו קמצנים ארורים שכמותכם, מתקמצנים על כרטיס טיסה, רק תקנו משהו. ישבתי ליד החלון והכסא שלידי היה ריק. ריק. כסא ריק בטיסת ryanair. היתה לי ממש טיסה טובה. סיימתי את "עשרה ימים ברה" של סרחיו ביסיו וחשבתי לעצמי איזה יופי ביסיו מתאר מערכות יחסים של מבוגרים.

IMG_20180312_163726.jpg

לונדון, השבוע. ליברפול סטריט סטיישן, ברציף ליד הרכבת שתיקח אותי מהתחנה אל בית המלון

נחתתי בלונדון ב – stansted airport, ירדתי מהמטוס, מילאתי את הטופס המטופש שהבריטים מחייבים כל מי שאינו נושא דרכון אירופאי למלא, עברתי את כל השלבים והבידוקים, יצאתי אל החלל הפנימי של שדה התעופה והלכתי להחליף כסף. כל המחשבים של הכספרים קרסו. לא נורא, יש לי כרטיס אשראי, הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת שתביא אותי אל מרכז העיר וכמעט קניתי כרטיסים לאוטובוס שיעשה את אותו הדבר רק יותר לאט. תפסתי את הטעות בזמן, הצלחתי להזדכות על כרטיסי האוטובוס והלכתי לחפש את הדוכן הנכון. בדרך ראיתי שהאקסציינג' חזר לפעול אז החלפתי 50 יורו – כי תכלס הכל ממומן לי, לא חשבתי שאצטרך יותר מזה – וקיבלתי 30 פאונד בתמורה ואז הלכתי לדוכן הרכבות, הפעם הנכון, וקניתי באותם 30 פאונד כרטיסים הלוך וחזור אל ליברפול סטריט סטיישן.

ירדתי אל קומת הקרקע, מצאתי את הרכבת ועליתי עליה. בשלב הזה לא מיהרתי. בשלב הזה הייתי נינוחה. מה כבר יש לי לעשות. הגעתי ואני בלונדון והישיבה רק מחר. ישבתי ברכבת רגועה, הסתכלתי על הנופים, בהחלט לא משהו, לא משהו בכלל, למה כולם כל כך אוהבים את לונדון הזאת? וגם אפור וגשום, הלוואי ויפסיק הגשם כי התוכנית שלי מליברפול סטריט סטיישן היא ללכת אל המלון ברגל, לפי גוגל מפס זה עניין של חצי שעה הליכה ב – Shoreditch, וזאת בערך ההזדמנות היחידה שלי לראות פיסה של לונדון בנסיעה הזאת.

הגענו אל ליברפול סטיישן. התרוממתי מהכסא והעמסתי את התיק על הגב ופאק, פאק, פאק, הרגל שלי, אני לא יכלה לעמוד על הרגל, אני קורסת, אני קמה, אני צולעת, גוררת רגל, לא יכלה להתיישר, הרגל שלי, אין ספק שזאת הרגל שלי, אני מרגישה אותה נפוחה ומתנפחת, ממלאת את הנעל באופן לא טבעי, אני מרגישה אותה חמה וקודחת, פאק, הרגל.

IMG_20180313_083500.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מבית המלון אל ה – co working space בו התקיימה הישיבה

מה אני עושה, מה אני עושה? צלעתי לאורך ליברפול סטריט סטיישן והבנתי שאין מצב שאני הולכת על הרגל הזאת חצי שעה, אפילו שאין גשם, אין מצב, אז מה כן? מה עושים, מה עושים? הנה מכונת כרטיסים, וגוגל מפס תמיד עלי וגוגל מפס טוען שאם אקח רכבת תחתית זאת וזאת אגיע לרחוב כך וכך וממנו זה רק שלוש דקות הליכה אל המלון. בחרתי בכרטיס הנכון ודחפתי אל תוך המכונה את השטר של ה – 10 פאונד שהיה איתי  מאז הביקור הקודם, ואיזה מזל שהיה, אבל המכונה לא הסכימה לקבל אותו אז פניתי לבקש עזרה מגברת שעמדה ליד המכונה לבושה במדים של חברת הרכבות והיא הסבירה לי שהשטר הזה הספציפי בדיוק יצא משימוש ואני יכלה להחליף אותו בבנק. אמרתי לה שהוא נשאר לי מביקור לפני חודש והיא אמרה כן, הוא יצא משימוש בתחילת מרץ. נפלא. מזל שהמכונות מקבלות כרטיסי אשראי. כמה חבל שאני לא זוכרת את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי. אה, אבל לא נורא! המכונות לא מבקשות קוד סודי. נפלא ביותר. קניתי כרטיס ומהירתי עד כמה שיכולתי אל הרכבת כי הגברת הסבירה לי שהרכבת הדרושה יוצאת ממש תכף. איחרתי לרכבת. ראיתי את התחת שלה עוזב את התחנה. עמד שם מישהו לבוש בבגדי חברת הרכבות, הוא אמר לי לא נורא, תכף תבוא אחרת, לאן את צריכה, אמרתי לו והוא אמר איזה מזל שלא הגעת בזמן! הרכבת הזאת נוסעת למקום אחר.

הגעתי אל המלון. נרשמתי. שאלתי על אקסציינג'. אין במלון. יש בדואר. הדואר נסגר בחמש וחצי. שוין, אין עלי כסף. מי בכלל צריך כסף עליו בעיר זרה. מזל שיש כרטיס. נאכל במלון, נשלם בכרטיס. רק שלא יבקשו קוד. עליתי אל החדר שלי. צלעתי. הורדתי את הנעליים והסתכלתי על הנזק. הרגל שלי התנפחה יפה יפה. שום דבר טוב לא יצא מזה. הלכתי להתקלח. במקלחת היו מלא כרמים שונים ולא היתה משחת שינים. שיט. דווקא על משחת שינים בניתי. חסכתי מקום באריזה. משחת שינים זאת שפורפרת גדולה. כנראה שכבר מלא לא הייתי בבית מלון. יכול להיות שכבר מלא זמן לא הייתי בבית מלון? איך זה שאני לא זוכרת?

הבית מלון הקודם שאני זוכרת היה במונגוליה, בלילה בו נשברתי ואמרתי למדריך שלנו שאני לא יכלה, פשוט לא יכלה, לישון באוהל הזה שמשפחה של nomad's פינתה בשבילנו, אז הוא הביא אותנו אל המלון הכי קרוב שמצא, וזה היה בית מלון חדש, שרק נפתח, ככה הוא סיפר לנו, אבל בעינים שלי הוא היה מפורר וריק ומוזנח ובלובי הענקי שלו, שהיו בו רק שולחנות וכסאות מעץ לארוחת הבוקר, כל הקירות היו מכוסים בתמונות של וונציה. וונציה!

IMG_20180313_083808.jpg

לונדון, השבוע. מה – co working space אל ליברפול סטריט סטיישן

ירדתי בחזרה אל קומת הקרקע, הלכתי אל המסעדה של המלון, הזמנתי משהו לאכול, סיימתי, שילמתי ויצאתי החוצה כדי לעשן. הכאב ברגל וחוסר הרצון להשתמש בה עשו אותי מאוד יעילה. היה עלי ג'וינט. נעמדתי בפתח של המלון ועישנתי. ניגשה אלי קבצנית. היא הסבירה לי שהיא קבצנית, הומלסית. שאלתי אותה איך ולמה. היא אמרה שזה בגלל אמא שלה, שהיא מכורה ולכן אין להן כסף, ושהיא עצמה בת 24 ולא רואה תקווה. שאלתי אותה על shelters במזג אוויר כזה והיא אמרה שכן, אבל הם עולים כסף. אני צריכה לקבץ נדבות כדי שיהיה לי מספיק ללכת אל shelter, אמרה, ושאלה אם אני יכלה לתת לה משהו. התנצלתי ואמרתי שאין עלי כלום כרגע, אבל אם אראה אותה בבוקר אתן לה. אז היא ביקשה סיגריה. גם זה לא היה עלי, אז נתתי לה את הג'וינט שלי והיא אמרה תודה תודה והלכה משם ואני עליתי בחזרה אל החדר שלי ועשיתי הר של כריות על המיטה והנחתי עליו את הרגל ונרדמתי. וזהו.

למחרת היתה הפגישה, שהתקיימה ב co working space בשם סוהו ב – Shoreditch ונראה כמו co working space בכל מקום אחר. הפגישה עצמה היתה מוצלחת למדי ואחריה הלכתי 10 דקות עד לליברפול סטריט סטיישן, נסעתי ברכבת שהביאה אותי אל שדה התעופה, עמדתי בתורים, קניתי ואכלתי אוכל מחורבן, טסתי והפעם לא היה לידי מקום פנוי, קראתי סיפורים מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר" והתפעלתי מאיזה יופי יצאו לו הטקסטים האלה שלא היו מיועדים ולא נכתבו בשביל קריאה, ועוד לפני שסיימתי נחתנו בשונפלד ושוב כל הטררם מחדש. יש מצב שאני לא אוהבת נסיעות עבודה.

IMG_20180313_162102_704.jpg

לונדון, השבוע. אני משתקפת בחלון של קיר מכוסה גרפיטי עומדת לפני קיר אחר מכוסה גרפיטי כמה דקות לפני שהישיבה התחילה

מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

ברכבת, בדרך אל מינכן

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

בית, כסא, אין דלת

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

טל של בוקר

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

דשא

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow