בבית. שטולפרשטיין בכניסה אל הבית בו אני גרה

לא התכוונתי לכתוב השבוע. חשבתי, כבר כתבתי על הטיול, ועל השמחה לקראתו, ומה נשאר לי? אני לגמרי בספירה לאחור, הולכת ומשמינה מהתרגשות. לא נשאר מקום לשום דבר אחר, חשבתי, ריק, אין בי דברים נוספים. רק שבאחד הבקרים השבוע, עוד בוקר רגיל בו התעוררתי הרבה לפני הזמן ההגיוני, והתחלתי את היום מוקדם, ועבדתי ועבדתי, ואז, בפעם הראשונה באותו הבוקר בו יצאתי מהבית, ממהרת, כמעט מאחרת לפגישה, נפלתי על טקס הנחת אבנים מוזהבות בכניסה אל הבית שלי. בכניסה אל הבית שלי! בכניסה אל הבית בו אני גרה! לא ידעתי נפשי.

כבר הייתי בטקס הנחת אבנים במיטטא. הגעתי בעקבות פרסום באחד הקבוצות של ישראלים בברלין. מישהו פרסם שעומד להתקיים טקס במקום זה וזה בשעה וזו וזו ויהיה נחמד אם יגיעו אנשים להשתתף. הגעתי וראיתי שאני לא לבד, יש אנשים והם חולקים כבוד. עמדתי כמה דקות והמשכתי הלאה.

טקס החנות אבנים מוזהבות

הטקס. המשתתפים. העוברים ושבים

תמיד כשבאים אלי חברים אני מקפידה להראות להם את האבנים. אני אוהבת אותן. זה מפעל הנצחה יפה בעיני. אני מראה ומסבירה למה ואיך זה התחיל ומספרת על הריכוז הגבוה של האבנים ברחובות הכה אופנתיים של מיטטא, אותם רחובות שהיו אז המרכז של הקהילה היהודית הלא גרמנית, היהודים מהמזרח שהגיעו אל ברלין אחרי המלחמה הראשונה בחיפוש חיים טובים יותר. הרחובות והשכונה ואורח חיים המתואר בספר "ברלין, אלכסנדרפלאץ". הרחובות בהם גדלה סבתא שלי. האזור הזה מלא בזהבים.

אני גרה קרוב אל האזור הזה. קרוב אל האבנים המוזהבות. אבל לא ממש שם. ברחוב שלי אין אף אבן. הרחוב שלי חף מזה. כלומר, עד עכשו. עד השבוע. עד היום בו יצאתי מהבית ממהרת וטרודה ועל גבול המאחרת ונפלתי על טקס הנחת האבנים ממש בכניסה אל קומפלקס הדירות בו אני גרה.

טקס הנחת אבנים מזהב

תמונה, פרחים, נרות זיכרון. הטקס

זה היה קטן, האירוע, ולא ממש טקס, או שאולי כן היה טקס ואני הגעתי אחריו. עשרים או שלושים אנשים, עומדים במעגל סביב משהו, סביב האבנים החדשות במדרכה שבכניסה אל הקומפלקס. שני מעגלים של אנשים. במעגל הראשון בני המשפחה, חלק חובשי כיפה, חלק נראו לי ישראלים. לא התערבתי. לא אמרתי שאני מבינה. נעמדתי במעגל השני ודמעתי. הם, בני המשפחה, הניחו תמונה של הנספים ליד האבנים, והקיפו אותם בפרחים, וצילמו והצטלמו.

עמדתי במעגל השני ודמעתי ושמעתי את הצליל של סמס נכנס והוצאתי את המכשיר לבדוק וראיתי שהפגישה שלי כבר מחכה לי אבל לא יכלתי ללכת, עוד לא, והמכשיר כבר היה ביד שלי, אז צילמתי גם ואמרתי לעצמי שזה בסדר, זה טקס ציבורי, מותר לי לצלם. כולם צילמו. ואז ראיתי את אחת השכנות שלי יוצאת מהקומפלקס דוחפת עגלה של תינוק, הבן הגדול שלה, ילד יפה בערך בן 7, או 8 או 9, לצידה. הם עקפו את הקבוצה שלנו והמשיכו ללכת ואז ראיתי שהיא נעצרת, ומסתכלת אחורה, ותופסת את הילד הגדול ומסובבת אותו. סתכל, סתכל, היא אמרה לו ושניהם נעמדו עם הפנים אל המשפחה ואל הטקס ואל הבנים. תסתכל. ואז עוד שכנה יצאה מהבניין, השכנה המבוגרת, וגם היא, כמו האמא, כמוני, עשתה את אותה תנועה של ללכת קדימה ולחזור אחורה ולעצור. ועוד יותר מהטקס, אני חושבת, ומהאבנים הנוצצות, זה שהן נעצרו שם, התעכבו, נעמדו לרגע, עשה אותי ליבבה.

טקס הנחת אבנים לזכר היהודים

מלמעלה. אחרי שהם הלכו התקרבתי

אחרי כמה דקות האמא המשיכה בדרך שלה, וגם השכנה השנייה, וגם אני, עם דמעות בלב, עזבתי את המקום והלכתי אל בית הקפה איפה שהפגישה שלי כבר התחילה. הלכתי דרך הגינה, לא דרך הכביש. ובגינה ראיתי שלושה אנשים עושים טאי צ'י. אני גם אוהבת מאוד טאי צי' וגם זה הפתיע אותי, זה לא מראה מקובל בגינה הזאת, אנשים אנשים עושים טאי צ'י. אז הסתכלתי עליהם לרגע, לא עצרתי אבל הסתכלתי מספיק כדי לקלוט את העברית שלהם.

הגעתי אל הקפה ואל הפגישה שלי, שגם היא היתה בעברית, ואחריה חזרתי הביתה. הטקס נגמר. האבנים היו שם, מוקפות בפרחים לבנים ונרות זיכרון. הפעם העזתי להתקרב. בדקתי את השמות. את הפרטים. 6 אבנים. 6 אנשים. שלושה מתו במחנה בפולין. שלושה הגיעו אל פלסטינה. אללי. בבית שלי. כל זה קרה בבית שלי.

ואלו השמות

השמות. יהיה זכרם

זה לא שחשבתי שהבית שלי מוגן או משהו. זה לא שאני לא יודעת מה קרה בברלין. איפה אני חיה. מה היה. ועדיין זה המם אותי. בבית שלי, כל הזמן רץ לי בראש, בבית שלי! למה דווקא בבית שלי. כאילו השנים לא עברו. כאילו הזמן הוא לא אחר. למה זה היה חייב לקרות בבית שלי.

מצאתי אותם באינטרנט, את משפחת Blaukopf. הם קיימים ב – geni. מידע יבש. שנים וכתובות ותמונה לכל אחד. גיליתי שאחד מהם, שהגיע אל פלסטינה, כתב ספר. "סיפורו של אזרח ותיק". לא מצאתי עוד מידע על הספר. אני לא יודעת עליהם עכשו הרבה יותר משידעתי קודם. מצד שני, אני יודעת. אני יודעת שהם היו ואני יודעת שבבית שלי. מאז כל פעם שאני יוצאת מהבית אני מתייצבת מעל המוזהבים. נעצרת לרגע. ואני יודעת שלא לעד. הקביעות והחזרתיות של הדברים ישכיחו את החגיגיות שלהם. מתישהו אפסיק לשמוע בתוכי  קול מתחנן-לוחש "בבית שלי, בבית שלי, בבית שלי,למה בבית שלי". אני יודעת שגם זה יעבור, ובכל זאת.

שלושה ימים אחרי, שני נרות זיכרון עדיין דולקים. הם נכבו מעצמם, מהרוח, ואנשים שעברו שם הדליקו אותם בחזרה. אני הדלקתי אותם פעם אחת. אתמול בצהריים יצאתי מהבית וראיתי זוג מבוגר מתכופף מעליהם, מעל האבנים. הגבר הקריא לאשה את השמות והאשה החזיקה את הזרוע שלו. אחרי כן הם התרוממו ועמדו עוד דקה והסתכלו על האבנים והחזיקו ידיים. ואז הם המשיכו ללכת ואני אחריהם, רק להיות בטוחה. הם דיברו ביניהם בגרמנית.

הטקס

הטקס

נושאים אחרים, פכים קטנים

במסגרת ההכנות לטיול הלכתי לפגוש את השעוונית. חמש שנים בברלין, וסוף סוף מצאתי שעוונית שאני סומכת עליה. באמת אושר גדול. דקה אחרי שהתחלנו את הטיפול היה צילצול בדלת. היא התנצלה והלכה לפתוח. חבילות, היא אמרה שהיא חזרה, קיבלתי חבילה לשכן. הנהנתי בראשי בהבנה והשתתפות. נושא החבילות קרוב לליבי. גם היא לא גרמניה. גם לה זה כאב. הם כל כך עצלנים, היא אמרה לי, השליחים, הם בכלל לא מנסים להגיע לקומות העליונות, ישר מצלצלים אצלי ומשאירים לי חבילות. לפני שבועיים, היא סיפרה, היו לי 15 חבילות בסטודיו.

***

יום אחד ראיתי מייצג בכניסה אל מאורופארק. ליד עמוד המודעות, איש עם גונג, שלט, מספר. השלט שואל כמה אנשים עוד יטבעו בים התיכון בשנת 2016. המספר מייצג את מספר מכות הגונג. כל מכה בגונג מייצת נפטר. אני הייתי שם במכה ה – 606. רק עוד אלפיים ארבעות to go. עד סוף היום הם צרכים להגיע ל 3000 מכות גונג וקצת.

מפגן לציון 3000 טובעים בים התיכון

המכה ה – 606, בדרך אל המכה ה – 3000. כל מכה של הגונג מייצת אדם שברח מארצו וטבע בים

***

זה לא באמת הבית שלי. זה הבית ליד. הבית השכן.

***

ועדיין, אני נוסעת. יום רביעי במוסקבה. יום ראשון הבא על הרכבת. הלג הראשון, 29 שעות נסיעה.

עוד קצת פחות משבועיים

עוד שבועיים אני נוסעת. פחות מזה. עוד שבוע וחצי. תכף זה יהיה עוד שבוע וחצי פחות יום. זה מתקרב ומתקדם והימים של לפני הנסיעה מתקצרים ונעלמים ועוברים לי, או עוברים עלי. זה תכף מגיע. וכמה יפה העולם וכמה נעימה השיגרה כשאני יודעת שהיא תכף נשברת. תכף אחרת. כאילו הטיול מתחיל עוד לפני שהתחיל, הנסיעה יצאה לדרך לפני שאני יצאתי אל הדרך. העולם שלי צבוע בצבעים עזים יותר. השיגרה יקרה לליבי. אני תכף עוזבת אותה. לקצת.

לפני 8 חודשים, פחות או יותר, אולי קצת יותר, קיבלתי מייל מחברה. במייל היה כתוב שהיא מחפשת שותפים לטיול ברכבת הטרנס-סיבירית וכל החברים והחברות שלה אמרו לא ואיזה מבאסים הם ומה דעתי, זה יכול לעניין אותי?

סנאי

היו לי הרבה ביקורים של חיות השבוע, בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה. זה היה הראשון

אהממ, כתבתי לה בחזרה ברפליי מידי, אהממ, דווקא מעניין, תני לי לבדוק. ואז גיגלתי את The Trans-sibirian train. אהממ. טיול ברכבת הטרנס-סיבירית. אהממ. זה לא שחשבתי על זה קודם. זה לא שהרעיון של הרכבת הטרנס-סיבירית היתה תקוע איפהשהו במוח שלי. הוא לא היה. הרכבת הטרנס-סיבירית לא היתה בשום מקום ברשימת החלומות שלי. לא היתה בשום רשימה. עד הרגע הפכה לתוכנית ממשית.

והנה זה כמעט כאן. עוד שבוע וחצי אני עולה על מטוס ונוחתת במוסקבה ואחרי כמה ימים במוסקבה, עיר בה לא ביקרתי קודם, נעלה אני והחברה על רכבת בתחנה הרכבת המרכזית של מוסקבה ונתחיל את הנסיעה, את הטיול, במסלול של הרכבת הטרנס-סיבירית. כל הדרך ממוסקבה אל בייג'יין, במשך חודש, כולל עצירות לאורך סיביר ומנוגוליה. איזה כיף.

***

הפעם הקודמת שנסעתי לטיול כזה, טיול של חודש, הפעם הקודמת שהיא גם הפעם האחרונה היתה בדיוק שש שנים קודם. גם אז נסעתי במהלך החודש של החגים היהודים. אם החגים מסתדרים כמו שצריך אפשר, בתקופה החגים, לקחת כמה ימים חופש ולייצר רצף של ימים בלי עבודה. אז נסעתי אל בורמה (מיאנמר). טסנו מישראל אל טוריקה ומטורקיה אל בנקוק, תיאלנד, ומבנקוק אל יאנגון, עיר הבירה של בורמה.

חתול בחצר הפנימית

וזה האורח השני. מלך החצר!

יום אחד, היינו אז ב – Kalaw, שהיא Hill station שהקימו הבריטים ועזבו, והיא מקום יפה להפליא ממנו יצאנו לטרקים קצרים בשדות האורז, ובו היה נפלא לגמרי, יום אחד נכנסתי אל אינטרנט-קפה כדי להתחבר אל העולם (זאת היתה הפעם האחרונה בה ביליתי חודש שלם בלי הלפטופ שלי. בהסתכלות אחורה אני לא מבינה איך שרדתי. לגמרי מתכוונת לקחת איתי מחשב הפעם. אז מה אם מונגוליה).

ישבתי באינטרנט-קפה ב – Kalaw ובדקתי מיילים ואחד מן המיילים, מייל שהגיע מכתובת שולח שאני לא מכירה, היתה הצעה להתראיין לעבודה ב – T mobile. כן, כתבתי בחזרה, אשמח להתראיין, רק אחזור מהטיול שלי. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום, חוץ מזה שהרעיון לעבור לארץ אחרת נשתל בראש שלי. הצעת העבודה היתה טובה, אבל בשביל לקבל אותה הייתי צריכה לעבור לגור בפרנקפורט או סביבותיה. בראיון עצמו אחד המראיינים הוציא מפה של גרמניה והראה לי איפה אנחנו ואיפה העבודה והקיף בעיגול 4 מקומות בהם לדעתו עשוי להתאים לי להתגורר. אף אחד מהם לא היה ברלין. אז לא יצא מזה כלום חוץ מזה שהרעיון לעבור לחיות בארץ באמצעות העבודה שלי, העבודה שאני כל כך אמביוולנטיות לגביה, הרעיון הזה מצב בי שותפה קשובה.

בדיוק שנה אחרי כן, כלומר בחגים היהודים של לפני חמש שנים, עברתי לחיות בברלין עם חוזה עבודה מחברה מקומית. ידה ידה ידה. והנה אני כאן. ועוד פחות משבועיים הטיול. והימים מתקצרים לי והעולם צבוע בצבעים של סוף, וזה לא בגלל הסתיו. זה בגלל או בזכות ההתרגשות שאני מרגישה, בגלל התחושה של תכף תכף הרפתקאה גדולה.

בורמה

אני, בבורמה. במהלך יום של הליכה בשדות אורז

***

היה לי הרבה זמן להכין את הטיול הזה. נראה לי שזה הטיול שהתכוננתי אליו הכי הרבה. שקבעתי אותו הכי הרבה זמן מראש. שחיכיתי לו הכי הרבה זמן. הוא צובע את העתיד שלי כבר חודשים. מקובע ביומן. חודש שלם מסומן בסגול של out of office. בסך הכל ההכנות עברו בנעימות. אני אוהבת להתכונן מראש. לקרוא ולחקור וללמוד על המקומות אליהם אני נוסעת. לסמן נקודות על המפה. לתכנן נסיעות. לצייר מסלולים בדימיון. מבחינתי כל אלו, החלקים של לפני, הם לגמרי חלק מהעניין עצמו.

תיקתקנו את ההכנות כמו גדולות, החברה מישראל, אני מברלין, הרכבות ברוסיה, מונגוליה וסין. הסוכנות נסיעות שעזרה לנו להתמודד עם הזמנות הכרטיסים של הרכבות נמצאת בלונדון. בחיי שאני לא מבינה איך אנשים חצו עולם לפני עידן האינטרנט. איך סידרו דברים? אנחנו סידרנו הכל דרך האינטרנט, הכל, את כל המחקר והתכנונים והשאלות והתהיות וקניית הכרטיסים ובחירת המקומות ושיריון מקומות לינה. זה טיול עם הרבה לוגיסטיקה. 3 ארצות. 3 שפות שאני לא מדברת. 7 אזורי זמן שונים. מזג אוויר שהולך ומתקרר. הרבה לוגיסטיקה.

הגעתי אל הישורת האחרונה לפני הטיול והכל מוכן. הכל הכל מוכן. חוץ מדבר אחד. התיק שלי. אני לא מצליחה להחליט איזה תיק לקחת איתי למסע. איזה גודל. איזה סוג. תרמיל של תרמילאים, כזה שסוחבים על הכתפיים? אבל זה כל כך לא אני. לשום טיול שלי לא נסעתי עם תרמיל של תרמילאים. לטיול בבורמה נסעתי עם טרולי שגררתי איתי. אבל בבורמה היה חם. הטרולי הספיק לכל הבגדים שלי. הפעם זה טיול סתיו-חורף. יהיה קר. בגדי חורף תופסים יותר מקום. צריך תיק גדול יותר. אבל כמה גדול? וכמה רחב וכמה גבוה? אני צריכה תיק שידע לדחוק את עצמו לשטחי האכסון המצומצמים ברכבת. תיק גמיש. אבל על גלגלים. אבל גדול. אבל לא גדול מדי. בקיצור, אין לי מושג איזה תיק אני צריכה ואיזה תיק אני רוצה ומה מתאים. ואיך יהיה לי מושג? אף פעם לא עשיתי טיול כזה. אין לי מושג איך יהיה ואיך ארגיש ומה יהיו הצרכים שלי. הניסיון לקנות תיק הוא כמו הניסיון לראות את הנולד. חסר סיכוי. רק שתיק אני ממש חייבת.

בורמה

תומנה שאני לא שוכחת. גשר להולכי רגל. בנה אותו המלך כשרצה להגיע אל אהובתו בצד השני של האגם. בורמה

העברתי הרבה זמן בשלב התכנונים. ממש נתקעתי בשלב התיכנונים. דיברתי על נושא התיק והלבטים שלי אם כל מי שאני מכירה. העברתי שעות בחיפושים באינטרנט. עשיתי שאילתות משונות כמו: best backpack for trains או recommended bags for travelling in the trans sibirian train ואחרים. זה רק החמיר את הדלימה. האמת היא שיש שם בחוץ מיליוני תיקים שיכלים להיות מתאימים, שהם כמעט מתאימים, שהם אולי מתאימים. איך אני יכלה לדעת?

השבוע, בעקבות הזמן שמתקצר, החלטתי לצאת אל השטח. להיכנס לחנויות. לגעת בתיקים. לנסות אותם. התחלתי קרוב אל הבית, אלכסה, גאלרי, חנות של Jack Wolfskin בשונהאוזראלי, וכל הזמן ידעתי בלב שזה בלתי נמנע, שבסוף אני אצטרך להגיע אל Globetrotter, היכל ה – Outdoors. הבעיה הוא שאני לא אוהבת קניות. כלומר אני מאוד אוהבת קניות אבל של דברים מסויימים. אני אוהבת לקנות ספרים ובגדים. כל השאר הוא בלבול מוח בשבילי. עודף היצע. יותר מדי אפשרויות. מעולם לא רציתי להגיע אל Globetrotter. ברור לי, גם בלי להיות שם, שכל מה שיש שם ישבור לי את הלב ומרוב שפע אני אלך לאיבוד. אני יודעת שיש מלא תיקים בעולם, אני לא באמת חייבת לראות את זה. אבל אלאס! הזמן מתקצר ותיק איין.

הגעתי אל Globetrotter. החנות השמחה. החנות הכי שמחה שראיתי אי פעם. הכל שמח ב – Globetrotter. האור רך ונעים ומאיר פנים. הרצפה חלקה ומעץ. החלל פתוח ומרווח ומאוורר. האנשים שמחים. מחייכים. מצפים. כל האנשים ב – Globetrotter לקראת משהו. מגיעים אל החנות הזאת כי תכף מתחילה הרפתקאה חדשה. בשביל להתחיל הרפתקאה חדשה. אנשים מודדים תיקים ומסתכלים על עצמם במראה ומחייכים בשמחה כאילו הם כבר שם, על החוף, או בקצה ההר, או בלב המדבר הגובי. Globtrotter הוא מקום של אופטימיות שמחה. הסתכלות קדימה. אמונה בעתיד. אפילו המוכרים היו נחמדים וחייכנים, כמה מהם ממש חייכו אלי, גם כשלא קניתי כלום. גם כשרק הסתכלתי.

תחנת רכבת

בדרך אל החנות השמחה גיליתי את תחנת ה Ubahn היפה בברלין, התחנה האחרונה של ה – U9, החלק התחתון, החלק שבשיפוצים

עם הפנים אלינו. יש בחירות בעיר

אחר הצהריים נאה אחד קבעתי עם עם חבר להיפגש להליכה ושיטוט  ב – Tiergarten. נפגשנו בתחנת ה S של Berlin Bellevue, ומשם המשכנו בהליכה נעימה אל תוך היער. אל תוך היער. התקדמנו רק קצת ונתקלנו בכרזה הבאה:

בחירות, ברלין 2016

כרזת בחירות של ה SPD. ראש העיר המכהן, Muller, זה הגבר עם העניבה. (זה לא השלט הספציפי שראינו, לא צילמתי באותו הרגע, אבל זה האימג' , זאת התמונה).

החבר, גרמני שחי 6 שנים בברלין, והוא במקור מאי שם בדרום, עצר ליד הכרזה, והסתכל, ושרק בהתפעלות. הוא חשב שהיא גאונית. הוא חשב שזה נפלא, האופן שבו הכרזה מתייחסת בטבעיות לנוכחות של מהגרים, או זרים, או אחרים לא גרמנים, במרחב העירוני, בעיר. הוא חשב שזה חכם ככה להציג את ריבוי התרבויות בעיר. הוא חשב שזה מרומז ועדיין. שמולר, ראש העיר, גם מזוהה וגם נראה כאחד האדם. שהפשטות של האימג' מספרת את הסיפור הנכון על ברלין. הוא ממש התפעל.

אני שתקתי. לקח לי כמה דקות. הסתכלתי על הכרזה ושמעתי את ההסברים שלו על כמה שהיא נכונה ולקח לי זמן להבין מה מטריד אותי, למה אני לא מתפעלת, ואחרי כמה דקות אמרתי לו, יותר נכון, שאלתי אותו, אם זה לא מפריע לו, אם זה לא בעייתי בעיניו, קצת, שהאשה, הדמות המרכזית, מצולמת מאחורה. ואז הוספתי שבתיאורה הפמיניסטית וכל זה, יש הרבה דיבורים, ולא חיובים, על תצלומי נשים שלא כוללים פנים.

דיברנו על זה. על מה בתמונה מפריע לי. על ממה בתמונה הוא מתלהב. החבר, שהוא צלם חובב, דיבר על האתגרים שבלייצר תמונה כמו "טבעית" ולהכיל בה ריבוי פרצופים. הוא אמר שבכרזה כל הפנים מטושטשות, לא רק של נשים, רק הפנים של ראש העיר גלויות.  אני אמרתי שכל שאר הפנים מטושטשות, זה נכון, אבל לפחות יש להם פנים. היא רק גב. ואז עברנו איזה פנייה בפארק ונתקלנו בכרזה הזאת:

ברלין, בחירות 2016, כרזת בחירות

ראש העיר זה הגבר הלבוש בחליפה שעומד מאחורה, ברקע, ומדבר עם גבר אחר. בפנים גלויות. 4 גברים עם פנים גלויות.

הוא רטן. הוא הזעיף פנים. אני חגגתי את נצחוני, אבל בשקט. התאפקתי והצלחתי לא להגיד כלום על הפלא שבשילוב 4 פנים גבריות בתמונת בחירות אחת. וככה נודע לי שיש בחירות בברלין.

בחירות 2016. עוד חודש, באמצע ספטמבר, מצביעים. בעלי זכות ההצבעה, זאת אומרת. אני לא. אני מסתכלת על התמונות. העיר התמלאה בתמונות. הרחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה, החלקים שבוודינג, בשכונת Brunnenviertel, התמלא בכרזות בחירות.

בחירות

שלטי בחירות, הפוסטרים המקומיים, מודבקים על עמודי הפנסים ותאורת הרחוב. למעלה השמאל נגד הנאצים. למטה ראש העיר המכהן.

הפורמט הכי נפוץ של כרזת בחירות בברלין הוא פוסטר מלבני, באורך מטר, בערך, ורוחב של 80 סמ. הם מודבקים, גב אל גב, כמו סנדוויץ, על העמודים של פנסי הרחוב. ברחוב שלי, בחלק שבו אני לא גרה, כרגע כל פנס רחוב מחזיק לפחות 2 פוסטרים, לרוב יותר.

כל הפוסטרים של הבחריות דומים אחד לשני. ברובם הגדול, המכריע, מופיע פרצוף מחייך. פנים. כמו בתמונות פספורט, רק עם חיוך. תמונת פספורט מושקעת. לי זה מזכיר את הפורמט של התמונות האישיות שמקובל לצרף כאן לקורות חיים. פנים אופטימיות. מוארות. מסתכלות קדימה. פנים לבנות. חייכניות. מסבירות פנים. פנים מוארות ומאירות. ראו.

כל התמונות צולמו באותו היום, באותו הרחוב ב – Wedding: הנה ראש העיר המכהן. מחייך.

כרזת בחירות

פנים מחייכות.

הירוקים. פנים על רקע ירוק.

בחירות

פנים מאירות.

עוד ירוקים. פנים על אופניים.

הירוקים

פנים נינוחות.

לא.

כזרת בחירות, ברלין

פנים מסבירות פנים

ד"ר מאג'ה לאסיק שולטטתתת! היא מופיעה הכי הרבה ברחוב בו אני לא גרה אבל הולכת, ב Wedding. העינים שלה בצבע כחול עז. כל כך עז שאני לא בטוחה שהוא אמיתי. אני מסתכלת מקרוב ולא מצליחה להחליט. זה נראה כאילו מישהו עבר שם עם טוש והדגיש את הכחול.

בחירות, ברלין

פנים עם עינים כחולות עזות.

ה – FDP מאמינים בצבעים.

כרזת בחירות

פנים על רקע צבעוני

שחור-לבן ואדום. השמאל עם גרפיקה מובנת מאליה.

בחירות

פנים שמאליות.

והפיראטים בכתום פלוס הומור.

בחירות

פנים הומוריסטיות.

הפיראטים בהומור גרמני שאני לא מבינה כלל וכלל.

כרזת בחירות

כל הפרצופים הפיראטים בתמונה אחת. לכל פנים כאלה גם יש כרזות עצמאיות.

יש גם כרזות עם "תוכן". כלומר תוכן אחר, לא פנים. יש מעט כאלה, אבל יש. של השמאל ושל ה SPD. במיוחד השמאל, דה לינקה, משקיע בתמונה עם סיפור בתוכה. סיפור על מהגרים, למשל:

כרזת בחירות

לא רק ראש העיר נתקל בזרים בעירו. גם השמאל. נציג המפלגה נראה שמח. אין לי מושג מה הבעת פניו של המהגר.

או סיפור על עוני.

בחירות

יש עניים בעיר, בכרזה של השמאל

ב SPD זה יותר סיפור אווירה. ראש העיר מסתובב בעירו ונפגש עם אנשים. הוא עם הפנים אלינו. תמיד עם הפנים אלינו. קצת כמו שרה נתניהו, הפנים שלו תמיד ברורות וגלויות בתמונות. ורק ה – SPD משתמש בכרזות בגודל כזה.

בחירות

ראש העיר מסתובב במרחב העירוני וופוגש נשים שיש להן גב. לגמרי menschlich.

הנה הוא שוב

בחירות

הנה הוא שוב, משוטט ברחובות העיר. והפעם גם לאשה יש פנים

וככה זה נראה בשוטף

בחירות

מלמעלה למטה: SPD, ירוקים, פיראטים. על בסיס התמונות בלבד, ולו היתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביעה לאמצעי. בזכות השיער 

ועוד אחד

בחירות

ככה, כל העמודים ב weddings, ברחוב שלי, בחלקים בהם אני לא גרה

עוד חודש זה יגמר וכל הפנים המחייכות האלה, הפנים המאירות, הטובות, יעלמו מהנוף העירוני. אני לא מצביעה. אין לי זכות. אני מסתכלת. לזה יש לי זכות. מהסתכלות בלבד נראה לי כאילו המון אנשים שבעי רצון מתמודדים בבחירות הבאות, אנשים לבנים, ידידותיים, נגישים. אנשים שמסתכלים ישר אל המצלמה, בלי למצמץ. ולמהגרים, עניים ונשים עם כיסוי ראש אין פנים. לא פלא שמפחדים מהם.

שיטוטים

לפני שבועיים נפגשתי עם חברה ישראלית שחיה בפריז. קבענו לשיטוט. נפגשנו בבית קפה בין הבית שלי והדירה בה היא התגוררה, בלב פרנצלאוורברג, והמשכנו משם. טיילנו באזור Helmholtzplatz, הלכנו לאורך דנציגר שטרסה, ירדנו בשונהאוזראלי והגענו אל רוזה לוקסנבורג פלאץ, משם המשכנו אל תוך אזור התיירות המפונפן של מיטטא, לינדן שטרסה, אוגוסט שטרסה, הבית של סבתא, פסל השולחן ההפוך, גרטן שטרסה והבריכה היפה בתבל, אינוואלידן שטרסה ובית הקברות המהמם בתבל

הראתי לה את ברלין שלי. אני חושבת שזה עבד. שהיא התרשמה. שבתחרות הקטנה שלא דיברנו עליה בכלל, בין פריז וברלין, הצלחתי להראות את העליונות החד משמעית של ברלין. או משהו כזה. ובסוף, לקראת פרידה, או אולי זה היה כבר אחרי פרידה, במייל או מסרון, היא העירה שהעיר באמת נפלאה אבל מזג האוויר שלה נוראי. הרבה יותר גרוע מפריז. האין קיץ הזה. הגשם. הרבה יותר גרוע מפריז.

בית קברות

תמונות משיטוט בבית הקברות

ישר נזעקתי ויצאתי להגנת העיר ואמרתי שקיץ גרוע זה חלק מהקסם של אירופה ושככה זה כאן, זה לא באמת קיץ גרוע, כל הקיצים כאלה, אפרורים ורטובים. אמרתי והאמנתי בזה. ומאז עברו עוד ימים של קיץ, ימים של אוגוסט, וגם הם היו קרירים ואפורים ורטובים, ואני מוכנה להודות: אפילו בשביל אירופה ואפילו בשביל ברלין הקיץ הזה הוא חרא של קיץ. אפור ורטוב וגשום. חשבתי לכתוב פוסט שלם על מזג האוויר. לא מקורי במיוחד, אבל כן רלוונטי. הקיץ הזה באמת שחון. ואין לי שום נושא אחר שבוער בי לכתוב עליו. ההפך. בוער בי לא להתייחס לסערה הנוכחית סביב ישראלים בברלין, והדרך הכי טובה לא להתחייס למשהו זה לדבר על מזג האוויר.

ואז קמתי הבוקר והשמים כחולים והשמש מאירה ואמור להיות 26 מעלות היום, שזה קרוב למושלם, ולי הלך הנושא לכתוב עליו.

***

חברה שלי נוסעת בשבוע הבא לפולין. חברה מישראל, נוסעת להשתתף באירוע תרבותי בפולין. כמה ימים לפני הנסיעה, כך סיפרה, היא קיבלה טלפון מאחד המארגנים.

יש לי בשורות רעות, הוא אמר לה, מזג האוויר קשה.

באמת, היא שאלה, חם מאוד?

לא, הוא אמר, בדיוק ההפך. קר וגשום. אין קיץ.

טיול בבית קברות

גם זה בבית הקברות

***

החברה מפריז חוזרת אל ישראל עוד כמה חודשים. אחרי ארבע וחצי שנים. היא שמחה לחזור. כל פעם שאני שומעת על מישהו שחוזר אל ישראל אני חושבת על זה. אני רוצה לחזור? אני לא רוצה? כל פעם שמגיע התור שלי לביקור במשרד הזרים, מגיע המועד, אני חושבת על זה. להאריך את השהות שלי כאן? היה לי מספיק?

שאלת הלחזור / לא לחזור היא חלק מהאוויר שאני נושמת מאז שאני לא בישראל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, תמיד שם. מרחפת מעל הראש. כמו השפיץ של אלכסנדרפלאץ. כמו צלילי הפעמונים שעולים מציוןקירץ כמה פעמים ביום. אחרי כמה זמן מתרגלים לזה כל כך שלא שמים לב שזה שם. שזה קורה.

הביקור האחרון שלי בישראל, סוף מאי – תחילת יוני, היה נפלא. כלומר, הוא היה כמו כל ביקור אחר, עליות ומורדות ותלוליות ופיתולים, אבל הרגשתי נהדר. רוב הזמן היה לי מצב רוח טוב. הייתי שמחה. סיפרתי על זה לחברה בברלין. סיפרתי לה שהיה לי טוב בתל אביב. אז היא שאלה אותי אם היה כזה טוב שזה עשה לי מחשבות על לחזור.

בית קברות Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

שאלת ה"איפה" נמצאת בקצה המוח הרבה מהזמן. כשטוב כאן. כשנעים שם. אחרי שעזבתי פעם אחת האפשרות לעזוב היא ראלית. זמינה. תמיד ולעד ברשימת האפשרויות. אחרי שעזבתי פעם אחת גיליתי שיש לי רשימת עם אפשרויות. אומרים לי, וותיקים להגירה, חברים שחיים כאן מעל עשור, שזה משתנה, עם הזמן, זה עובר. שאלת האיפה נעלמת. מפסיקה להעסיק. אומרים לי שזה קורה אחרי עשר שנים בגולה. אני עוד לא שם.

לחברה ששאלה אותי עם הביקור המוצלח בישראל עורר אצלי שאלות בנוגע לחזרה, אמרתי שלא. זה לא העסיק אותי. השאלה הזאת, הספציפיצית, של לחזור או לא, לא העסיקה אותי. שאולי בגלל זה כל כך נהנתי. כי לא הוטרדתי משאלות לגבי העתיד. החיים. המעברים. מי אני ומה אני. כבר כמה זמן שהשאלה לא מעסיקה אותי. אני לא יודעת למה. אני פשוט לא חושבת על זה. אבל יש תאריך תפוגה להפוגה הזאת. בפברואר אני צריכה להגיע שוב למשרד הזרים. עד אז, שקט. אני חושבת שחלק מהיכולת שלי לשמוח, להנות ביומיום, להנות ממה שיש, זה לא להתעסק בשאלת האיפה ולאן. אני חושבת שאני שמחה יותר כשזה לא מעסיק אותי. שחלק מהמשמעות של שמחה, של להיות שמחה, זה לא להתעסק בסוגיה הזאת.

***

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה, ואני, שוב, צריכה להסתפר. ואין אין אין לי מושג לאן ללכת. עיר כל כך גדולה, ואני לא יודעת איך להסתפר בה. להסתפר ולצאת מרוצה. מה עושים? אני עוברת ליד מספרות ומציצה פנימה ומסתכלת על התספרות של הספרים. אני שואלת ומנדנדת לכל מכרי. מבקשת המלצות. כיווני דרך. לא על מספרות, מזה כבר התייאשתי, תראו לי אנשים שמסופרים כראוי, אני אומרת. אני עושה חיפושים על הקבוצות השונות של ישראלים בברלין, מחפשת המלצות. העברתי שעות ב toytown. יש שם שרשורים ארוכים ומלאי יאוש בנושא של מספרות וספרים וספריות בברלין. שם מצאתי, סוף סוף, את הגדרת הבעיה. They dont do layers. שנים שאני מחפשת את המילים, ושם, בפורומים של toytown, מצאתי אותם. שכבות. זה כל העניין. שכבות ודירוגים. המקומיים לא עושים את זה. הם חותכים ישר. לא מדרגים. חותכים. אבל למה למה למה הם לא עושים את זה?

אין לתאר את היאוש.

Dorotheenstadt Friedhof II

וגם זה בבית הקברות

***

אז מזג האוויר מהמם, רוב הזמן. אפור וקריר וגשום. כשלא גשום מהמם. כשגשום אני בבית. גם לא נורא. מעדיפה קיץ ברלינאי עלוב על קיץ תל אביבי סטנדרטי. כשלא יורד גשם נעים לשוטט בחוץ. ואני משוטטת. השבוע גיליתי בית קברות חדש. כמה בתי קברות יש בעיר הזאת, וכמה עומק יש לה, כמה עושר. בית קברות חדש (עבורי) במרחק הליכה מהבית שלי. הליכה ארוכה ונמרצת, אבל עדיין, מרחק סביר להלכנים עירוניים.

הבית הקברות שגיליתי, Dorotheenstadt Friedhof II, הוא מהצד השני של הגשר הסגור. ראיתי אותו בשיטוטים של מסביב אל הגשר. השבוע, לראשונה, נכנסתי. כל כל יפה. מקומות כל כך יפים, בתי הקברות בברלין. פארקים קטנים, איים של ירוק, בתוך העיר, בין הבתים ובתי הקפה. בלי טכס בישבן. בתוך החיים. אחרי שטיילתי בו וצילמתי בו חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב וגיגלתי אותו וקראתי עליו. מסתבר שכבר הייתי בו, כשהלכתי לבקר את הקבר של ברכט, רק שנכנסתי אליו ממקום אחר, מכניסה אחרת, ולא זיהיתי ולא קישרתי בין בית הקברות שליד הגשר המת ובית הקברות של ברכט. ואני חיה כאן ארבע וחצי שנים. וזה הכל בשכונה שלי.

 

בדרך כל בשר

לפני כמה שבועות הלכתי באחד מאלפי מסלולי ההליכה הקבועים שלי, היומיומיים, ובאותו היום המסלול לקח אותי דרך מאוורפארק. רק שבאותו היום מאוורפארק לא היהמאוורפארק. באותו היום מאוורפארק נראה כאילו התחפש לפארק הירקון בבוקר ההופעה של מדונה. במרכז הדשא הדל של מאוורפארק ניצבה במה מוקפת עמודי תאורה, מוקפת במשאיות ממותגות הרץ, שם גם הן עומדות על הדשא, ממש ממול המדרגות, איפה שעושים את הקריוקי כל יום ראשון.

רק שבמאוורפארק לא עושים הופעות. הוא לא פארק הירקון. מאוורפארק הוא קטן. במונחים של ברלין בכלל לא מגיע לו התואר פארק. חתיכת דשא, מדרגות-מושבים בסגנון אמפי קיסריה רק הרבה פחות, שביל להולכי רגל ורוכבי אופניים. פארקון. פצפון. לא פארק של הופעות. הקריוקי בימי ראשון, זה הקטע שלו, ועל הקטע הזה הוא נכנס לכל מדריכי התיירים שבעולם. שוק יד שנייה ביום ראשון פלוס קריוקי. זה מאוורפארק. זה היה מאוורפארק עד אותו היום בו החליט מי שהחליט לקיים בו פסטיבל מוסיקה אלקטרונית.

מאורופארק, הופעות

מאוורפארק. מיקסום. מיקסום שיא

מאוורפארק

מיקסום, היה כתוב על העננים מעל מאוורפארק באותו היום, וגם על מעט הדשא שנותר חשוף מתחת לבמה ולמתקנים השונים, מעל המכוניות הממותגות שחנו על הדשא, על הבמה, על מתקני התאורה. מיקסום. ככה ממקסממים משהו. ככה נראה מיקסום.

מִיקְסוּם – זכר. הבאה לתוצאה המרבית האפשרית.

וזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. זה גם הקיץ אבל לא רק. אני מכירה את הקיץ בברלין. זה הקיץ החמישי שלי כאן ואני כבר מכירה את הפרוטוקול. בקיץ ברלין מתנפחת. מתרחבת. כמו ספוג, מתרחבת וסופגת, אנשים, אירועים, התרחשויות. רוח של צהלה מתמשכת. בקיץ ברלין נהיית יותר עצמה. יותר ברלין. המקסימום של עצמה. הקיץ בברלין הוא מיקסום של ברלין. מיקסום של החוויה הברלינאית.

פרסומת בתחת טראם בברלין

פעם, כלומר לפני חמש שנים, וגם לפני ארבע, ושלוש, ואולי אפילו שנתיים, לא היו שלטי חוצות בברלין. ולא פרסומות. המרחב הציבורי היה לא ממותג. לא עוד

השבוע נתקלתי בפקק תנועה אנושי על Invalidenstraße. נכנסתי אל הרחוב מכיוון Veteranenstraße ולא הצלחתי להתקדם. לא יכלותי להיכנס אל קצת ההליכה המהיר שלי. הייתי בדרכי לשום מקום, רק ללכת, רציתי לצעוד על המרחבים הפנויים של Invalidenstraße, אבל לא מרחבים ולא פנויים. הרחוב היה צפוף מרוב אנשים ואני נעצרתי ופילבלתי בעינים שלי, כמטאפורה – ככה הרגשתי שאני אמורה לעשות – וחשבתי שזאת הפעם הראשונה שצפוף לי על הרחובות של ברלין וכמה שהעיר השתנתה. כמה שהעיר משתנה.

קבוצות של רוכבי אופניים מזגזגים בנסיעה הססנית אחרי המדריך שלהם ברחובות הקטנים לאורך קו החומה לשעבר. תיירים רוכנים מעל המרצפות המוזהבות לאורך RosenthalerStraße, זוג ישראלים שיצא, מלא בחבילות, מהחנות של מוג'י ליד האקשה מרקט, ואני שומעת אותם מתכננים את המשך היום שלהם: ביקור בבית חרושת לסבונים שהציל הרבה יהודים בזמנו, הרי זה ממש פה ליד, רק לחצות את הרחוב.

אין כמו ברלין באטרקציות תיירותיות. אין כמו ברלין באסונות. ואין כמו ברלין לחשוף את הקשר ההדוק בין השניים. אתמול הלכתי על BernauerStraße, מולי נסעה, על המדרכה, ריקשה של אופניים. והיה חם. הנהג הזיע, ופידל, ותוך כדי שהוא מזיע ומפדל שמעתי אותו מסביר שכאן, כאן בדיוק, והוא הצביע עלי כשהוא אמר את זה, עברה החומה, ואנשים מצד אחד לא יכלו לחצות לצד השני. כאן בדיוק.

פרסומות באובאן

ועכשו הן בכל מקום. הפרסומות. המרחב הציבורי מלא בהן

האסונות של העבר, הטרגדיות, הדברים הנוראיים, הם האטרקציות התיירותיות של היום. לפני שנתיים הייתי לכמה ימים תיירת באמסטרדם. שני תורים אני זוכרת, את התור לבית אנה פרנק ואת התור לצפייה בחלון ראווה בו ישבו שתי נשים ערומות.

הנה העתיד של ישראל. ככה זה יראה. אני לא יודעת איך יסתיים הסכסוך, לאן זה יגיע, כמה נמוך וכמה נורא עוד יהיה. אבל יום אחד, אי שם בעתיד הרחוק, יום אחד כל הזוועות האלה – החומה, האוטובוסים המתפוצצים, הילדים הנשרפים, מעברי הגבול והמכלאות והשערים, ובעזרת השם גם ההתנחלויות, כל התפוח והרקב הזה – יום אחד כל זה יהיה אטרקציות לתיירים, נקודות על המפה, תורים מהבוקר המוקדם וכרטיסי כניסה עם הנחות לסטודנטים וגימלאים. כי בסופו של דבר זה הכל כסף. הכל הכל הכל כסף. הכוח המופלא של הקפטיליזים. שום התנהגות אנושית אינה זרה לו. אין התנהגות אנושית שלא מתורגמת, בסופו של דבר, לכסף. רווחים. הוצאות והכנסות. שורה תחתונה.

התיירות מפרנסת את ברלין והתיירות משנה את ברלין והתיירות מרדדת את ברלין לרמה של צ'ק פתוח. כמו שקרה וקורה בכל מקום בעולם השלישי אליו מגיעים מערביים. הם מגיעים בשביל העולם השלישי ובעצם ההגעה שלהם משנים אותו.

פרסומות באובאן

תחנות האובאן היפות של ברלין. מכוסות בפרסומות

ואני יודעת שזה לא הקיץ. זה לא רק הקיץ. ברלין משתנה ומהר ובכיוון אחד. כיוון ברור. היא מכפיפה את עצמה למולך אחד. היא מתכופפת בפני המולך היחיד. הקפיטליזים. זה שאין שני לא. אין בלתו. ההצלחה של ברלין משנה אותה. הפופולאריות של ברלין משנה אותה. הבאז החיובי של ברלין מביא להשתנות שלה. אם ברלין לא היתה מקום כה פופולארי, היא לא היתה משנתה כל כך מהר. אם לברלין לא היה באז כה חיובי אני לא הייתי מגיעה אליה. אני והמעבר שלי אל ברלין משנה את ברלין. גלי ההגירה אל ברלין, הגירה של עולם ראשון, הגירה מפונקת, אינדווידואלית, הגירה שמטרתה רק לשפר ולהיטיב את חיי הפרט המהגר, היא שמביאה ומאיצה את השינוי. אנחנו המהגרים מביאים ומאיצים את השינוי.

זה בכל מקום: איפה שפעם היתה חלקה ריקה היום עומדים בתים חדשים. איפה שפעם היה קיר חשוף היום יש שלט חוצות. תחנות האובאן היפות של העיר התכסו בפרסומות. בתוך האובאנים יש פרסומות. בתחנות של הטראם יש פרסומות. המחירים כל הזמן עולים. המחירים של הכל. ידיד, שבשש שנים האחרונות מפעיל חנות תקליטים יד שניה שמקיימת אירועים ויש לה שיש לה קהילה קטנה ועמותה מנהלת, עומד לסגור, כי הוא צריך לעזוב את המקום הנוכחי שלו, בעל הבית העלה את שכר הדירה, והוא מחפש ומחפש ולא מוצא שכירות בעלויות שתאפשר את המשך הפעילות. השבוע הוא שלח אלי לינק של מודעה של חנות ספרים קהילתית שגם היא סוגרת את שעריה. אותו הסיפור. שכר דירה. לא מוצאים מקום שיאפשר את המשך הקיום. ומחיר השנקה האהוב עלי הגיע ל 2.80 יורו. כשאכלתי אותו לראשונה הוא היה 2.40.

ברלין הפכה אטרקטיבית בזכות ההבטחה של חיים אורבניים תוססים בעלוית שפויות. בלי לפשוט את הרגל. בלי להקריב את החיים לטובת הפרנסה. על הרוח הזאת נדדתי אליה אני, ואני לא לבד, אני חלק מתופעה רחבה יותר. ואנחנו, בעצם המעבר שלנו אל העיר, בעצם הבחירה לחיות בה, אנחנו משנים את הד.נ.א שלה, את שורות הקוד שבגללם רצינו להגיע הנה מלכתחילה. בעצם ההגעה וההישתקעות שלנו, הזרים, בברלין, אנחנו משנים את מה שקסם לנו בה. אם כל כך הרבה מהגרי עולם ראשון לא היו בוחרים בברלין כבית, היא לא היתה משתנה. לא ככה. לא כל כך מהר.

זה מפלצתי וזה לא פתיר וזה הקפטיליזים. הכל הכל הכל עובד לטובתו. הכל ותמיד עובד לטובתו.

אובאן, פרסומות באובאן

עוד ועוד פרסומות מכסות את הקירות. והקירות, הם היו יפים יותר קודם

מציאויות חלופיות, יקומים מקבילים

מנותקת

כל ברלין מכוסה דגלים. בוודניג, לאורך אחד ממסלול ההליכה שלי – וזה מסלול שנמנע בכוונה מרחובות מרכזיים, דבק בשוליים, בתוך שכונות, בין בתי מגורים – כל הזמן דגלים דגלים. ממרפסות הבתים ומהחלונות. דגלים של גרמניה אבל גם של עוד ארצות. לפעמים שני דגלים במרפסת. לפעמים דגלים בכל קומה. הכי הרבה דגלי גרמניה.

כשרק חזרתי אל ברלין, אחרי הביקור בתל אביב, כל הדגלים האלה נראו לי כמו המשך טבעי של משהו שלא מדבר אלי. תל אביב מלאה בגדלים של ישראל. על המכוניות, ממרפסות הבתים. ברלין מלאה בדגלים של גרמניה. על המכוניות, ממרפסות הבתים. לא הבנתי למה הדגלים בתל אביב. הרי יום העצמאות עבר כבר, ואיזה עוד סיבה יכלה להיות להציג דגלים חוץ מיום העצמאות. לא הבנתי למה הדגלים בברלין.

אז לא הבנתי. לא התרגשתי מזה. לא הכל אני מבינה. לא הכל אני צריכה להבין. פתאום דגלים. אז בחודשיים האחרונים מסיבות שאני לא מודעת אליהן, אנשים תולים דלגים של הלאום שלהם בחזית הבתים שלהם. או קי. כולם רוצים לאום. כולם לאמוניים. זהו עידן הלאום. הלאומיות מרימה את ראשה. הלאומיות מכה שנית. פנטסטי. ברור שאני לא מבינה. מבחינתי, מכל הדגלים שאחד עשוי להרים מעל לראשו, הלאום הוא הנחות שבהם. אז הנה עוד התנהגות אנושית שאני לא מבינה.

רכבות בברלין

האופק. זה המקום, הגשר, אליו אני הולכת כשאני מתגעגעת לים. לאופק הפתוח

אבל אז נפגשתי עם חברה לכוס קפה והרצתי בפניה את תיאורית עליית-הלאום-לנוכח-ריבוי-דגלי-הלאום-במרחב -העירוני שלי. היא הקשיבה בחן ואז אמרה שכן, אולי, אבל אולי זה פשוט קשור ליורו שמתנהל ממש עכשו. ממש בימים אלו.

המממ. היורו. ממש עכשו. באמת? איפה? באיזה יקום חלופי זה מתרחש?

אני מחבבת את הסבר היורו. זה אומר שעוד שבוע שבועיים, כשהאירוע יגמר, גם הדגלים יעלמו. זה לא מסביר את הדגלים בתל אביב. ישראל לא ביורו. אבל זה כן מסביר את הדגלים בוודינג. יותר מהכל שיעשעה אותי ההבנה של עומק הניתוק שלי עצמי. היכולת שלי להסתובב בעיר הזאת, ברחובות האלה, ולהרגיש נוח, להרגיש טוב, ולא לדעת בכלל על האירוע המרכזי שמסעיר את תושבי העיר הזאת, הרחובות האלה. הגירה היא, גם, מילה אחרת לניתוק.

יקומים מקבילים

כשהייתי בישראל נפגשתי עם דוד שלי. איש בן 70 פלוס, חבר קיבוץ כל חייו, פעיל פוליטית, חבר מפלגת העבודה לדורותיה. שאלתי אותו, דוד, מה שלומך? הוא התיישב על הכסא שהנחנו לפניו, נאנח עמוקות, ואמר לי: אני מאוד מוטרד מהמצב באירופה. מאוד מוטרד.

השבוע בשיחת טלפון עם אמא שלי היא שאלה אותי עם יש איזה הופעה שאני הולכת אליה בקרוב. אמרתי לה שכן, ועוד איך, אני הולכת להופעה של בק. אני לא מכירה בק, היא אמרה, ואז הוסיפה שהרבה אמנים מגיעים השנה להופעות בארץ, ושיש הרבה שמחה סביב זה. ביונסה למשל מגיעה, היא אמרה לי. ביונסה מופיעה בברלין? היא שאלה. אמרתי לה שכן, ביונסה מופיעה גם בברלין, מן הסתם, אבל אני אין לי שום עניין בביונסה, יש לי עניין בבק, והוא גדול כמו ביונסה, בחיי, אפילו יותר. אבל אמא אמרה שהיא לא שמעה על בק. אז אמרתי לה שאולי היא לא שמעה עליו כי הוא לא מגיע לישראל, ובישראל שומעים רק על מי שמגיע לישראל.

טבע חי בעיר

יש חיים בוודניג! לא רק דגלים

כמה שעות אחר כך קראתי מייל מחברה שכתבה בו, בין השאר, שהיא הולכת לעשות מעשה נורא לא קולי, ושהיא יודעת שזה לא קול מצידה, אבל היא לא הולכת לראות את ההופעה של ביונסה. מזל שזה הגיע במייל. לא ידעתי מה לענות. איך להגיב לזה. באיזה יקום מקביל ללכת להופעה של ביונסה זה קול?

מציאויות חלופיות 

רוב מה שאני יודעת על העולם החיצון בימים אלו מגיע אלי דרך פייסבוק. הפסקתי לגלוש ישירות באתרים של עיתונים. אני יודעת על מה שצף בפיד שלי. זה יוצר תמונה מעוותת לחלוטין על העולם. גם כי ההגיון הבסיסי של האלגוריתם הוא להביא אל הפיד שלי את הסיפורים שאני רוצה לקרוא. התפקיד שלו זה לגרום לי להישאר כמה שיותר זמן באתר. אז הוא ממלא אותי בסיפורים של שמאלנים. סיפורים שאנשי שמאל מצאו לנכון להציף. וגם כי את כל הסיפורים האלה אני צורכת דרך תיווך כפול. של כותב הידיעה ושל מפיץ הידיעה.

למשל, על אירוע הירי שהיה בעיר קטנה ליד פרנקפורט שמעתי בפעם הראשונה דרך פוסט בפיד שפרסמה ישראלית החיה בברלין ובו כתבה שמפיקות חדשות מישראל יצרו אתה קשה בחיפוש אחרי ישראלים שחיים בעיר הקטנה שליד פרנקפורט שבה היה אירוע הירי ורוצים להתראיין על הנושא. אחר כך התברר שאירוע הירי הזה לא מעניין בעליל, היורה לא מוסלמי ואין הרוגים. לא סיפור. מעניין עם המפיקות הצליחו לאתר ישראלי בעיר הזאת. מן הסתם כן. הרי יש ישראלים בכל מקום.

קופסא עם דברים לקחת

מצאתי ברחוב.

אמא שלי חזרה במטיול בגיאוגריה. היא סיפרה לי שבטביליסי, הבירה, יש חנויות עם כיתוב בעברית בחלון הראווה ומסעדות עם תפריט מתורגם לעברית ויש מוכרים ונותני שירותים שיודעים קצת עברית ושומעים עברית ברחוב. חברה אחרת חזרה מחופשה בסלובניה. החלפנו רשמים במסנג'ר. היא כתבה (על סלובניה): הם מטורפים על ישראל, דגלי ישראל לצד דגלי גרמניה וצרפת ואנגליה…ברושורים בעברית. מדינה יפהפה…".

הלאום מנצח

אתמול הפיד שלי התמלא ב – Brexit. לראשונה. כלומר היה קצת brexit לפני ההצבעה, אבל ממש קצת. עקבתי אחרי הנושא מרחוק. לא הבנתי באמת, לעומק, למה הבריטים רוצים או שוקלים לעזוב את האיחוד ולא נכנסתי לזה. זה עניין אותי במידה. סיקרן אותי קצת. לא יותר. לא חוויתי את זה כמשהו שמעסיק את הסביבה שלי. לא חוויתי את זה בתור משהו שיש לו השפעה ישירה עלי.

עד אתמול בבוקר. אז התמלא הפיד שלי בפוסטים של הלם, אבל, כעס, עלבון. בבת אחת זה נהייה אירוע אישי. בבת אחת זה נהייה אירוע רלוונטי. אירוע מקומי. הפתיעה אותי התגובה הרגשית של חברי פייסבוק הגרמניים שלי. הם כותבים כאילו זה ממש משהו שקורה להם, בחיים שלהם! מעבר להלם ולהפתעה, הפוסטים שקראתי מלאים בעצב, בכעס, בתחושת עלבון.

פרחים, טבע

פריחה של קיץ. טבע עירוני

ואני מבינה, אני מבינה שאני לא  חלק. אני לא שותפה. אני מסתכלת על הדברים מהצד. אין לי אין המטען הרגשי שלהם יש. אני מופתעת מההחלטה הבריטית, אבל לא נעלבת ממנה. אני עוקבת ורואה שהפאונד צונח והשווקים קורסים ומבינה שזה לא היה אירוע רק בפייסבוק, שזה אירוע בעולם, אבל זה לא מוציא ממני תגובה רגשית. הלב שלי לא זז. זה הכל תיאוריה עבורי. ואני מבינה שעבור השכנים שלי, לדוגמא, או חברים לעבודה, זה לא תיאוריה, זה משהו נוראי שקרה להם פתאום באמצע השוטף. ואני מרגישה עד כמה אני מנותקת. עד כמה אני חיה בבועה.

וגם זה

הייתי בהופעה של בק. ההופעה היתה אמורה להתקיים בציטדלה ואני נשבעתי לעצמי, אחרי ההופעה של ביורק לפני שנה שהיתה שם, שאני שוב לא הולכת להופעות בציטדלה. נמאס לי מהמרחק, מהנסיעה חזרה הביתה ב U7 מפוצץ ומזיע, מריח הנקנקיות ואווירת הפסטיבל, מדוכני המזון והשירותים הכימיים. נמאס לי מציטדלה. אבל אז פורסם שבק מגיע, ובק הוא בק.

בק הוא האמן הגדול האחרון שמאוד מאוד רציתי לראות וטרם ראיתי. האחרון ברשימה שלי. אמן שבאמת השפיע עלי, שהמוסיקה שלו שימשה לי לפס קול לאורך החיים. רק בק נשאר ברשימה שלי, רשימת האמנים שאני חייבת לראות טרם מותי וכ'ו. והנה הוא מגיע. קניתי כרטיס.

ואז התגלה בפני האלוהים ובק לא מכר מספיק כרטיסים וההופעה עברה לקולומיבאןהלה. אולם שיכול לאכלס עד 3500 אנשים. היה נפלא. בק נראה לגמרי כמו בק. נבעך בלי גיל בחליפת אברך וחולצה פרחונית. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה.

בק בהופעה

בק. הוא לא הוריד את הכובע כל ההופעה. היה מאוד חם

ברלין > תל אביב. השקיעה הזאת עושה אותי חרמן

בוקר אחד

בוקר אחד הייתי צריכה להגיע לפגישת עבודה בשכונת המשתלה. אף פעם לא הייתי קודם בשכונת המשתלה. יש לי ידיד שגר שם והייתי מודעת לקיומה, כמו שאני מודעת לקיומה של ג', למשל, או כל שכנה כאילו תל אביבית אחרת שמעבר לירקון, אבל אף פעם לא הייתי שם. רצתי לגוגל, לברר איך מגיעים, וגוגל הפנה אותי אל קוי האוטובוס 47 ו 48. שמחתי. אני מכירה את הקווים 47 ו- 48. קווים טובים שהביאו אותי והחזירו אותי מאוניברסיטת תל אביב. הרגעתי את עצמי. עבר הירקון זה רחוק וזאת עיר אחרת, אבל זה לא מעבר לקווי האויב. זה לא אדמה עויינת.

בבוקר הפגישה צעדתי אל אבן גבירול, אל תחנת האוטובוס שנמצאת מול בניין עיריית תל אביב. שמונה וקצת בבוקר, חם אבל עוד לא נורא. צפוף אבל עוד לא נורא. ליד תחנת האוטובוס ראיתי ארומה פתוחה. נכנסתי והזמנתי אמריקנו קטן לקחת ועם הכוס ביד יצאתי לחכות לאוטובוס. התחנה עצמה, כלומר הבוטקה השקוף שהוא התחנה, היה מלא באנשים מחכים. נעמדתי מאחורי התחנה אבל אז עבר שם רוכב אופניים שזעף עלי וגיליתי שמאחורי התחנה זה שביל האופניים. זזתי עוד קצת אחורה ונתקלתי בכסאות של קפה ארומה אז זזתי עוד קצת אחורה וכמעט עליתי על אמא דוחפת עגלה ומרוב בהלה קפצתי והקפה קפץ איתי ונשפך לי על היד ונשרפה לי היד וקפצתי שוב והאמא של התינוק נבהלה ממני וניסתה לזוז הצידה ונתקלה גם היא בכסאות ושולחנות של ארומה.

שובר הגלים בתל אביב

סוף הדרך

שכונת המשתלה, רחוב דוד אבידן

קו 48 היה נעים כמו שזכרתי. היו מקומות ישיבה והמזגן עבד ורק הלוח האלקטרוני לא פעל, אבל הנהג הקפיד להקריא את שם התחנה. הגעתי אל שכונת המשתלה בזמן ונדהמתי לגלות שהיא, שכונת המשתלה, כולה גוש שיש עצום. איך זה שגוש השיש הזה נקרא "המשתלה"? אפילו העצים כאן נראים עצובים ולא במקומם. האנשים שהיו איתי בפגישה הסבירו לי שזה לא באמת שכונת המשתלה, איפה שהיינו, זה המרכז של השכונה, השכונה עצמה נהדרת ויפה ומלאת בתים פרטים וגינות נאות, ככה הם אמרו, זה רק המרכז שהוא גוש שיש עצום. עשיתי סיבוב במרכז של השכונה, יש שם כיכר וסביבה כמה מקומות ישיבה וממנה יוצא רחוב מרוצף שקוראים לו רחוב דוד אבידן.

שכונת המשתלה, תל אביב

מכל הרחובות בעיר. רחוב דוד אבידן

בסוף היום חזרתי באוטובוס, קו 47 הפעם. נסעתי איתו עד אבן גבירול וירדתי בתחנה שמול בניין העירייה. ירדתי מהאוטובוס ודרכתי על המדרכה ורוכב אופניים כמעט עף עלי ופלט איזה קללה. והוא צדק. הייתי על השביל אופניים שלו. לא בכוונה. לא עשיתי את זה בכוונה או בחוסר תשומת לב. רק הורדתי את רגל שלי מהאוטובוס והייתי באמצע שביל רוכבי האופניים.

כי זאת הבעיה. זאת אם כל הבעיות. אין מספיק שטח. אין מספיק מרחב. צפוף מדי. זה נורא נחמד, מזג אוויר קייצי ושמיים כחולים ובתי קפה פתוחים ולשבת על הרחוב ושביל לרוכבי אופניים וכל זה, אבל זה מצריך שטח, ושטח בתל אביב איין. רחוב אבן גבירול הוא יחסית רחוב רחב והמדרכה היא, יחסית, רחבה, והיא מנסה לשרת את כל השבטים ותתי השבטים של העיר. הולכי רגל. דוחפי עגלות. נוסעי אוטובוסים. יושבי בתי קפה. רוכבי אופניים.זה לא עובד יפה. אין מספיק שטח לכולם.

מרוב שאין שטחים כל פיסת רחוב הופכת לשדה קרב וכל האנשים הופכים למתחרים. על אוויר. על מדרכה. על שטח מחייה. פעמיים נסעתי לשכונת המשתלה בביקור שלי בישראל. פעמיים עמדתי בתחנה מול בית העירייה וחיכיתי לאוטובוס. זה היה מהדברים הכי מלחיצים שקראו לי בביקור. לעמוד עם כוס קפה ביד ולחכות לאוטובוס.

מגדלים מעל שוק שרונה

המגדלים

מגדלים

כל הזמן בונים בתל אביב. בונים מגדלים. מגדלים לשמים. השמים נסתמים. לפני שנסעתי גרתי במשך שנים בשדרות יהודית. האזור שמול השדרות השתנה לגמרי. ביציאה מהשדרות חופרים תחנה לרכבת התחתית. בהתחלה של רחוב החשמונאים בונים מגדלים. בנייני מגורים. כל החלק הזה של הרחוב השתנה, התמלא, נסתם. מול המגדלים החדשים הצד השני של רחוב החשמונאים, הצד של לחמים, קמל. שם לא בנו כלום. במקום זה הרבה מקומות נסגרו והכל נראה ישן יותר. מתפורר.

תל אביב מתפוררת. תל אביב בונה את עצמה מחדש ולגובה. במקביל. בו זמנית. בכל מקום בונים בניינים חדשים. לא משפצים. בונים חדש. והישן קמל. והישן בכלל לא ישן, ועדיין הוא קמל. הבתים הישנים של תל אביב, הבתים שנבנו תחת חזון העיר הלבנה, מתפוררים ומצהיבים. הם נראו לי עזובים. נטושים. אני יודעת שמבפנים זה אחרת, מבפנים הם אולי משופצים עם קירות בלבן רך ורצפת פרקט, אבל בחוץ, עם הדודי שמש ואנטנות על הגג ומזגנים על המרפסות הפתוחות והמון כבלים וחוטים וציונרות חשופים, הם נראו לי מתפוררים.

שכונת פלורנטין

אסתיטקה של עוני. כמו התמונות היפות שמצלמים בהודו. תל אביב על גבול שכונת פלורנטין

עיר של עולם ראשון, עיר של עולם שלישי. עזובה ובנייה חדשה. בתי דירות של ארבע קומות וגינה מרובעת סביבם. מגדלים מכוסים בחומרים שנוצצים בשמש, מוגנים על ידי שומר בכניסה. אחד העם שלפני אלבני. אחד העם שמתחת אלנבי. שוק לוינסקי ושוק שרונה (מרקט, שרונה הוא מרקט, לא שוק). איזה עיר! כמה אני אוהבת את תל אביב. זה מה שהרגשתי רוב הזמן. כמה שאני אוהבת את תל אביב. כמה שהעיר הזאת מדהימה. חיה. בוערת. שורפת את השמיים.

והשדרות. השדרות של תל אביב. התאהבתי בשדרות של תל אביב. שדרות בן גוריון ושדרות חן ושדרות בן ציון ואפילו שדרות רוטשילד. השדרות עם העצים המשוגעים. העצים של השדרות עם הגזעים המסואבים, כמו חבלים שנקשרו פעם ועוד פעם ועוד פעם, כמו נטיפים במערת המכפלה, גזעים גרוטקסקים, מעוותים, מציירים מפלצות בלילה, נותנים צל ביום. כל הקסם.

השדרות בתל אביב

העצים המשוגעים

עיר שיש בה מהכל. מכילה את הכל. כל האפשרויות והגוונים של הקיום האורבני. עיר שהגיוון בה הוא מרתק. ומבעית. כי כל הקסם הזה של מישמש, הכל בהכל, בלגן, כל הקסם הוא גם סימבול או שיקוף של הפערים. של התרחבות הפערים. עומק הפערים. הפערים עצמם. זאת הויזואליה של הפערים. ככה נראית עיר לא המוגנית. עיר שהיא ההפך מהמוגנית. עיר של למעלה ועיר של למטה. עזובה ובנייה חדשה. עיר של עולם ראשון. עיר של עולם שלישי. האנשים בעיר הזאת, הם חיים בעולם ראשון או בעולם שלישי?

תל אביב

יש את תל אביב הזאת

וחמש דקות הליכה משם:

תל אביב

ויש את תל אביב הזאת

ערב אחד

ערב אחד, לקראת סוף הביקור, עשיתי הליכת שקיעה לאורך הטיילת. הייתי נרגשת. מודעת להתקצרות הזמן, הלכתי מתוך תחושה שזאת הפעם האחרונה שלי בביקור זה להריח ים, לראות שקיעה. עצרתי לסיגריה על ספסל בגן העצמאות. מאחורי היתה מסיבת יום הולדת של ילדים. אמא אחת הגיעה אל הספסל שלי, מבוהלת, ושאלה אם ראיתי שלושה ילדים. ילדה גדולה עם שני בנים קטנים. לא ראיתי, אמרתי לה, והצעתי לעזור בחיפושים. תודה, היא אמרה, לא צריך, והלכה לה.

אבא ובתו הגיעו והתיישבו בספסל לידי. הילדה החזיקה ביד עוגה. ילדה אחרת עברה לידם ואמרה לה שהיא רוצה את העוגה. הילדה הושיטה את היד שלה לתת את העוגה אבל האבא עצר אותה ואמר לילדה השנייה שתלך לקחת חתיכה עוגה משל עצמה, שמחלקים עוגה  ביום הולדת, ושזאת החתיכה של הבת שלו. הילדה השנייה נעלמה והאבא אמר לילדה שלו שהוא רוצה שהם ידברו ברצינות.

שקיעה, תל אביב

שקיעה. (ניסיון לצלם שקיעה מושלמת)

היתה תקרית באותו היום בבית הספר. הילדה איבדה שליטה והרביצה למישהו. זאת לא היתה הפעם הראשונה. התקשרו אליו מבית הספר לעדכן אותו. הוא רצה לדבר עם הילדה על המקרים האלה. על ההתנהגות שלה כשהיא מאבדת שליטה. הוא אמר שהוא מבין שזה קורה לה ממוצקה ותיסכול. הוא הזכיר לה שזה מקרי שני באותו שבוע, ושהיא כבר תחת עונש. הוא אמר שהוא חשב על זה והוא רוצה לבטל את העונש, שהמטרה היא לא להעניש אותה, אלה למצוא דרך לעזור לה. הוא אמר שהוא מבטל את העונש והיא יכלה לחזור להשתמש באייפאד שלה.

הוא אמר שהיא חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם תחושות של מצוקה ותיסכול. שהיא חייבת לדעת איך להתנהג במקרים כאלה, איך להתרחק, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. הוא אמר שהוא ואמא יעזרו לה בזה. שהם כאן בשבילה. שביחד הם ימצאו את הדרך. הוא אמר שהתפקיד שלה זה כל יום, כשהיא חוזרת מבית ספר, לספר להם על היום שלה. אם היה לה יום טוב או לא. הילדה שאלה אם לספר גם על הימים הרעים והוא אמר לה שאין ימים רעים, יש לא טובים, ושביחד הן ימצאו את הדרך להפוך אותם לטובים ושזה יקח זמן ולא יקרה ביום, אבל ביחד הם יעזרו לה. הם ישבו בספסל לצידי ואני שמעתי הכל והעמדתי פנים שזאת השמש הנוצצת על הים שגורמת לי לבכות.

אחרי שהם הלכו עזבתי את הספסל והלכתי על הטיילת לכיוון בריכת גורדון. עברתי דרך מצטלמי השקיעה וירדתי במדרגות מהגן אל הטיילת ועברתי את הבריכה ואז התקיפה אותי מוסיקה מהגהנום. זאת היתה הגרועה במוסיקות העולם. מוסיקה של מסיבות. הקפתי את בריכה גורדון מהצד שקרוב לים ואז ראיתי אותם, קבוצה של עושי ספינינג על הטיילת, כנגד כיוון השקיעה, ומולם, מנחה אותם, קצת מורם, לבוש בשחור ועם מיקרופון מדונה מחובר אליו, המאמן.

ספינינג על הטיילת של תל אביב

האימה

הוא צעק. הוא שר. הוא האיץ. הוא דירבן. ולצידו שעטה העזר כנגדו. עוזרת המאמן. היא החרה החזיקה אחריו. אף פעם לא ראיתי מישהי מחרה-מחזיקה בצורה כזאת. הוא צעק: קדימה!, היא צעקה: קדימה, הוא צעק: אני אש!, היא צעקה: הוא אש! הוא אש!. הוא צעק: אני נשרף בשקיעה!, היא צעקה: הוא נשרף בשקיעה! הוא נשרף בשקיעה!, הוא צעק: אני חרמן! השקיעה הזאת עושה אותי חרמן!, היא צעקה: הוא חרמן! השקיעה הזאת עושה אותו חרמן! זה היא לא יאמן. זה היה הטקסט הכי דלוח ששמעתי אי פעם. אני לא מבינה איך אף אחד לא ירה בו.

המשכתי ללכת לאורך הטיילת ואז על השובר גלים שלצד בריכת גורדון והמרינה. הלכתי אל תוך המים, לכיוון השקיעה. התרכזתי בשקיעה. חשבתי לנסות לעשות תמונה שקיעה מושלמת. וברקע כל הזמן המוסיקה והקול שלו מעל המוסיקה: קאם און! קאם און! תזיזו את התחת! קאם און!. והיא: קאם און! הוא מבקש שתזיזו את התחת! קאם און!, והוא: לת זה סאן שיין! לת זה סאן שיין!, והיא: לת דה סאן שיין! לת דה סאן שיין!, והוא: אני רוצה לספר לכם משהו אישי!, והיא: הוא רוצה לספר לנו משהו אישי!, והוא: רוצים?, וכלום: כן!, והוא: יש לי מאוד גדול!, והיא: יש לו מאוד גדול! מאוד גדול! והוא: יש לי איי קיו מאוד גדול! מאוד גדול!, והיא: אי קיו! אי קיו!, והוא: מה חשבת? מה חשבת?, והיא: גם זה גדול וגם זה גדול! הוא גדול!. לו היה לי עוזי ואלמלא השקיעה היפה, הייתי יורה בהם בעצמי.

הלכתי את הטיילת והלכתי את שובר הגלים וראיתי את השמש שוקעת ואת החוף מתרוקן ואת האנשים הולכים הביתה וכל הזמן שמעתי את האיש הצועק והמוסיקה האיומה בעולם ומעל להכל, בתוך השמים הכחולים, ריחפו להם הליקופטרים שחורים. בכל הערבים בהם הלכתי לאורך הטיילת היו בשמים הילקופטרים שחורים. שניים שניים. תמיד בזוגות.

השמיים מעל הטיילת בתל אביב

זוגות זוגות, הליקופטרים שחורים

ובנתיים, ביקום מקביל

בימים שאני הייתי בתל אביב ליברמן התמנה לשר הבטחון, המשטרה המליצה לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה וראש הממשלה אמר שזאת רדיפה פולטית, ושגריר ישראל באו"ם הבטיח שהמדינה חזקה והיא תדע לעמוד נגד כל תוכניות השלום הארורות באשר הן. אה, ואיש צעיר בשם מייסם אבו אלקיעאן חטף מכות משמונה שוטרים כשיצא לרגע ממקום העבודה שלו, סופר יהודה, כדי לנשום אוויר.

לא הכרתי את סופר יהודה לפני התקרית הזאת. זאת רשת חדשה יחסית, לא מהזמנים שלי. אחרי כן ראיתי סופר יהודה בכל העיר. ברחוב בו גרתי היה סופר יהודה. יום אחד נכנסתי לשם. האיש בקופה ניסה לשכנע אותי ואת חברתי לקנות שוקולד מסויים. הוא נתן לנו לטעום. הוא הסביר לנו שזה שוקולד לאפייה שמגיע בצורת מטבעות אבל שהוא טעם אותו וזה שוקולד מעולה והרבה יותר זול משוקלדים אחרים. הוא מאוד המליץ לנו לקנות אותו. אמרנו לו, לא תודה, אנחנו לא צריכות שוקולד לאפייה עכשו, רק שוקולד לגרגור. הוא אמר, לא נורא, יום אחד כן נצטרך שוקולד לאפייה ואז נזכור אותו. והכי חשוב החיוך. על זה כולנו הסכמנו. הכי חשוב החיוך.

לסיום

  • בכיכר רבין היתה תערוכה של תמונות מילואים.
  • כל העיר דגלים. דגלי ישראל ודגלי גאווה. דגלי ישראל לצד דגלי גאווה. יותר דגלי ישראל מאשר דגלי גאוה. דגל גאוה ועליו מגן דוד. בשדרות. על מכוניות. ממרפסות הבתים. בטיילת. לאורך שובר הגלים. בכל מקום. דגלים דגלים.