מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

IMG_20170503_131809_977

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

IMG_20170411_083917.jpg

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

IMG_20170411_083540.jpg

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

IMG_20170425_093540_641.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

IMG_20170424_172505_284.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

IMG_20170407_133638_936.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

IMG_20170405_173828_796

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

IMG_20170411_084037

תל אביב, יום אחרי הגשם, ריח של ילדות

לבמהלך הטיסה מברלין אל ישראל קראתי את הסיפור "הנשמה היא לא נפחייה" של דיוויד פוסטר וואלאס (מתוך הספר "מיסטר סקווישי"). סיפור מדכא עד מחריד שמשחזר בדקדקנות פוסטר וואלאסית טראומת ילדות שחווה הגיבור כשהיה בבית ספר יסודי. הוא מתאר את הכיתה ואת השולחנות ואת הסידור הכיסאות ואת החלון שדרכו רואים את מגרש הבייסבול בחוץ והיה מכוסה "סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל".

כשגיבור הסיפור ישב בשיעורי אזרחות של מר ג'ונסון, מקום התרחשות של הטראומה, היה לו שדה ראייה טוב, ולכן "בחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורת פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה".

החלון המחולק לריבועים נפרדים גרם "לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלה גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי…מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים…". ועם המבנה הנרטיבי הזה בראש – ריבועים, תמונות סטטיות, תנועת זליגה מריבוע לריבוע, נרטיב – ירדתי מהמטוס והגעתי אל תל אביב.

IMG_20170403_171354_388

כל פעם שאני מגיעה לביקור בישראל, כלומר בתל אביב, אני משתכנת במקום אחר. בית אחר, רחוב אחר, שכונה אחרת ואזור אחר. זה נהדר. כל ביקור אני חווה את העיר – אותה עיר, העיר שלי, העיר בה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר – קצת אחרת, דרך פריזמה טיפה שונה. מנדשלטם, ריינס, גאולה, שפרינצק, קרית ספר. הייתי במקומות. בביקור הזה אני בכרם. לא ברחוב גאולה, הפעם אני בנג'ארה.

***

נחתתי במוצאי שבת. אמא ואחותי הגדולה חיכו לי בנתב"ג. נסענו אל הקיבוץ ובדרך עצרנו לאכול באזור התעשייה של רחובות המכונה קריית המדע. אחר כך נסענו אל הקיבוץ ונפרדנו מאמא והמשכנו אל תל אביב, שכונת הכרם.

מזג האוויר היה נעים. השכונה הומה. עשינו סיבובים לחפש חנייה. בסוף מצאנו אחת כזאת ממש מתחת לבית. נכנסנו אל הדירה. נפגשתי עם בני משפחה. עלינו אל הגג. הסתכלנו אל הרחוב. הורדתי את הג'קט וקיפלתי אותו. הפשרתי. הלכנו לישון.

באמצע הלילה היה התעוררתי לתוך רעש ורטיבות. לא הבנתי איפה אני. מה זה הרעש הזה. למה אני מרגישה טיפות באוויר. שבר ענן. נזילה מהגג. קר או חם? בבוקר של יום ראשון הלכתי לשתות קפה ב"שלג". נפגשתי עם ידיד שנוסע לברלין. החלפנו מפתחות. חזרתי אל הדירה אבל לא יכולתי לשבת. אני בעיר חדשה! הסתערתי החוצה והלכתי אל הים, הטיילת, אלנבי, רוטשילד, חזרה אל הכרם, הלכתי והסתכלתי והרחתי האוויר המלוח של תל אביב, ים וזיעה וחמימות השמש וקרירות הצל ומזג האוויר כל הזמן השתנה, שמים כחולים התחלפו בעננים אפורים וגשם ירד וגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה והשמש נעלמה ואני המשכתי ללכת.

IMG_20170407_134758_075

בית אחד בשכונת הכרם. מימין למעלה, דרך ימין למטה, ואז שמאל

בתל אביב שום ריבוע לא זולג בטבעיות אל הריבוע הבא. שום ריבוע לא מחזיק את אותה שפה ויזואלית כמו הריבוע שקדם לו. כל הריבועים אחרים זה מזה. אחרים זה לזה. אין אחידות. אין רציפות. מבעד לכיול של רשת החלון, דרך שורות הריבועים הנפרדים תל אביב נראתה לי כמו פסיפס שבור. שעטנז. בלגן אטומי. כל ריבוע צויר על ידי מישהו אחר בעל סגנון ציורי אחר. חתימה אישית. חוסר שקט בעיניים. אפילו הוויזואליות של תל אביב מעוררת חוסר שקט. אין לעיניים על מה לנוח. איפה להירגע.

***

הלכתי בעיר וצילמתי דברים כאילו אני תיירת והסנפתי את האוויר והרחתי את הילדות שלי. הריח של העולם אחרי הגשם. הריח של האדמה. בראש שלי צפו גילגולים. כשהייתי קטנה בקיבוץ בימים של אחרי הגשם הייתי הולכת עם החברה הכי טובה שלי אל משטחי הדשא – בגבעת ברנר גידלו משטחי דשא, זה היה מאוד חדשני אז – והיינו עושות גילגולים וגילוגלים וגילגולים עד שלא יכולנו יותר כי הסחרחורת עירבלה אותנו ונשארנו שוכבות על הדשא, מותשות, בוהות בשמים הכחולים, מחכות שהעולם יתצייב שוב. יפסיק לנוע.

ביום הראשון שלי בתל אביב, שהיה גם יום ראשון וגם אולי היום האחרון של גשם לשנה הזאת, תל אביב הריחה כמו הילדות שלי.

חגים שמחים לחוגגים.

IMG_20170405_173828_796

גרפיטי בכרם. גרפיטי לעצלנים. רק טקסט. סיסמאות וסיסמאות

*הציטוטים מתוך הספר: "מיסטר סקווישי", תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת ספרית הפועלים (גרסת קינדל).

 

על ערמומיותם של החגים היהודים ועל יופיו של האביב, או ההפך

Here the beautiful thing your majesty, you can tear it out and cut it down, you can burn it and through it all away, but if you want, it can all grow back

(דמות לא חשובה אל המלך יחזקאל, דמות כן חשובה, ב – Walking dead)

היום יהיה יום יפה, אני חושבת, אם מזג האוויר לא יתהפך. כרגע יפה בחוץ. השמים כחולים. אין עננים. לפי האפליקציה גם אין טמפרטורות. אבל עוד מוקדם. הטמפרטורות יעלו.  החוץ יתחמם. אולי אפילו נגיע לדו ספרתי. אולי לא. השמים אולי ישארו כחולים. אולי לא. הלוואי וכן. כבר היו השבוע, כלומר בשבוע שעבר, שני ימים יפים. לא ברצף, לא אחד אחרי השני. ימים מופרדים. נבדלים. בין שלל הימים האפורים והדלוחים והרטובים היו שני ימים יפים. אבל ממש. ימים יפים באמת. הימים היפים של האביב בברלין.

IMG_20170325_171926.jpg

האביב: עצים שעמדו קפואים, כלומר בלי תנועה, חודשים רבים, רק ענפים, עצים חשופים בלי כיסוי ובלי עלים ובלי השתנות פתאום, בבת אחת, עושים את הדבר הזה. בעוז, בתנופה, בלי פחד, דברים מתפרצים מהם, פורצים מהם, בוקעים על השמים. כמו מאטפורה על התחלה חדשה. כאילו היו תמונה במצגת של איזה מומחה לשיפור עצמי, הדגמה של איך כל דבר יכול להשתנות, איך אפשר להתחיל מחדש

עשיתי טעות החורף, עכשיו אני יודעת. עשיתי טעות. לא נסעתי. כל החורף נשארתי בברלין. ברציפות. כל הימים האפורים כולם. זה החורף השישי שלי בעיר ועשיתי טעות של חדשה. נשארתי בה. לא יצאתי. לא טיילתי. לא נפשתי. לא פיסקתי את הימים האפורים בימים אחרים. כבר חצי שנה שאני יוצאת מהבית ספונה בתוך מעיל כאילו הייתי Cocoon. מכוסה, עטופה. מבודדת.

ספירת החורף שלי מתחילה ביום בו אני עולה על המעיל היותר רציני. עוברת מג'קטים למעילים. כלומר, עונות השנה עבורי הן השתקפות של המלתחה. אני יודעת שאוביקטיבית, זה לא היה חורף נוראי. אבל סובייקטיבית, במבחן המעיל, אני חבושה במעילים הכבדים שלי, מעילי החורף הראויים, מאז אמצע ספטמבר. מאז שטסתי למוסקבה והתחלתי את הטיול. השבוע, לראשונה, הורדתי רמה במעיל, עברתי למשהו קל יותר. חצי שנה של ללכת ברחוב עם צללית גוף כמו של איזה טלאטאביס עליז או מתנחלת גבעות נמרצת. שני דברים שאני לא.

IMG_20170325_172125_197.jpg

ככה זה נראה. וזאת לא גינה של מישהו. זה בשולי הדרך. בין המדרכה לגינה. בלי מגע ים אדם. ככה סתם. פתאום הם צצו עם הצהיבות העזה שלהם, צהוב בתוך לבן, פרח צהוב מוקף פרח לבן, פלא הבריאה, קסם עז.

אני לא טאליטאביז עליז. אני לא מתנחלת גבעות נמרצת. ימים ארוכים בלי שמש כשאני תחובה בתוך מעיל משמין עושים אותי עגמומית וקפואה. זה היה חורף מסריח. חורף קקה. חורף ארוך ומדכא של ימים סטטים-אפורים. חורף שלא נגמר. עד השבוע. עד היום היפה הראשון. והשני. ואולי היום גם, אולי היום יהיה היום היפה השלישי.

ימים יפים בברלין זה לא סתם. זה לא עוד ביטוי. יום יפה בברלין זה חגיגה. זה שיר. זה השמלה הצהובה של אמה סטון בסרט האיוולת לה לה לנד. זה כל החגים ביחד. זה חולצות לבנות וילדים מצחקקים. שתילים של אמנון ותמר בכניסה לסופרמרקט. דוכני פרחים. אנשים עובדים בגינות. שתילות חדשות בעציצי הרחוב. טיפות גשם שנשארו תלויות על העץ התגלגלו לעלעלים ירוקים קטנים, נוצצים, כמעט שקופים. משטחים עירונים מכוסים כרכומים סגולים ולבנים וצהובים. מיליוני אנשים פורצים החוצה, ממלאים את הרחובות. איפה הייתם, ילדים לבושים בצבעוניות עזה וממלאים את הגינות, איפה הייתם כל החודשים האחרונים?

IMG_20170324_155509.jpg

האביב, הוא בכל מקום. אני מסתכלת על הסימנים הקטנים שהוא משאיר בכל מקום ומשתאה. איך זה שהם יודעים לפרוץ ככה, בבת אחת, קדימה. כמה כוח יש בתנועה הזאת. בקיעה. פריצה. התפרצות החוצה. תנועה כמעט אלימה של התפרצות קדימה. תנועה מבקעת, שוברת כלים וטיפוגרפיות. תנועה כל כך טבעית. פשוטה. נטולת מאמץ. איך איך איך?

יום יפה בברלין זה התפרצות חיים מטורללת, עזה, סוחפת. זה כל כך יפה וכל כך מתפרץ וכל כך טוטאלי שהשבוע, אפילו אני, ספונה בתוך דכדכת החורף שלי, הרגשתי שמשהו השתנה. שהאוויר אחר. החורף נגמר. האביב הגיע. אפשר לצאת מהבתים. להתהלך ברחובות. לשוטט. אפליקצית ספירת הצעדים שוב לוחשת לי מילים יפות. השיח מול חלון העבודה התכסה פריחה צהובה. אפשר לצאת אל הרחובות לשאוב מים. אפשר לרוץ בשדות ולשאוג לשמים. לו הייתי אשה ששואבת מים או חיה בין שדות ושואגת לשמים. אבל אני לא.

במקום זה אני נוסעת בשבוע הבא. סוף סוף נגמר החורף והימים יפים ומזג האוויר מושך אותי החוצה ואני נוסעת. העונה הכי יפה בברלין, בתחרות רק עם הסתיו, ואני נוסעת. שבוע הבא אני בישראל. זה הצד השני של טרגדיית אי נסיעתי בחורף. אני נוסעת באביב. וגם בסתיו לא הייתי בעיר. השנה היו לי עונות כאילו אני בישראל. רק חורף או קיץ. וזה נורא. זה נורא בעיני. החמצה נוראה. כי בברלין ארבע עונות, חורף קיץ סתיו אביב, ואני הכי אוהבת את הסתיו, והאביב, והשנה החמצתי ואחמיץ את שתיהן.

IMG_20170325_170609.jpg

דברים חדשים, מנצנצים, כמו טיפות גשם שנשארו תלויות על עץ אחרי שהמבול חלף, רק שלא טיפות ולא גשם. פריחה. דברים קטנים וחדשים. 

מה שהביא אותי להרהר על ערמומיותם של החגים היהודים. איכשהו, למרות החילוניות שלי ולמרות שאני לא חיה בישראל, החגים היהודים הכתיבו לגמרי את הלוז השנתי שלי. בגלל שרציתי לנסוע לטיול ארוך יחסית עם חברה מישראל, חודש חגי הסתיו הוקדש לטיול. ובגלל שאני רוצה לבוא לבקר בישראל, ובן דוד שלי מתחתן ממש לפני פסח – זה בטח היה נורא רומנטי בעיניו, להתחתן באביב, יום לפני ערב פסח, יציאת מצרים, מעבדות לחרות, כל זה, זה בטח היה נורא רומנטי בעיניהם – זה היה נורא הגיוני לנסוע באביב, לחתונה, לפסח.

משונה, מין כשל מערכות כללי תקף אותי השנה בענייני הנסיעות וביקורים בארץ ותאריכים ועונות. במקום לנסוע בעונות בהן אני לא אוהבת את העיר, אני נוסעת ממנה בעונות שאני הכי אוהבת אותה. מה שמחזיר אותי אל החגים היהודים. איך הם קיבלו את שתי עונות המעבר? איזה מין סידור זה? אפליה מתקנת? יש איך לנתק את הקשר העז הזה? אני לגמרי בעד החגים היהודים, וכל החגים האחרים גם, אבל למה החגים היהודים הם עונה שלמה? למה כל חג נמשך שבועות ואיך, לכל השדים והרוחות, הם קיבלו דווקא את היפות שבעונות, את העונות שמסמלות שינוי, השתנות והתהוות של משהו חדש?

IMG_20170321_161607.jpg

התחלות וניצנוצים. מתחילים ומנצנצים. 

 

 

שיטוטים: פחות בעיר, יותר בין הספרים

"בארץ הזאת אתה חייב להיות חייב, אחרת אינך רשאי. כאן אינך הולך במקום כלשהו, אלא אל מקום כלשהו. לא קל כאן לנו ולשכמותנו" (פרנץ הסל, שיטוטים בברלין).

IMG_20170223_172534.jpg

התחלתי לקרוא את הספר של פרנץ הסל, "שיטוטים בברלין". אני רק בהתחלה, בתחום הפרק הראשון, והסל משוטט כרגע במערב, לא באזורים שלי, ואני מאוד אוהבת את הספר ומקנאה קצת. גם אני רוצה לכתוב ספר על שיטוטים בברלין, או שיטוטים בכלל, ואני חושבת מה הדרך הנכונה עבורי לתת כבוד למשוטט-על יסודי שכזה, כמו הסל, משוטט ומתעד, מתעד ומשוטט. "אלבום תמונות במילים" היא כותרת המשנה של הספר, להסל לא היתה מצלמת סמארט פון בתיק, נטוראליש, ובספר יש יותר מחמש מאות עמודים כתובים. אולי אם היתה לו מצלמה היו פחות עמודים בספר, אני חושבת.

התלבטתי איך לקרוא בספר הזה, המשוטט, איך נכון לקרוא בו. אולי לקרוא בתנועה, תוך כדי שיטוט, הרי אני פה וזאת מין הזדמנות יוצאת מן הכלל שכזאת. או אולי לתת לספר להכתיב את מרחבי השיטוט שלי, אולי לקחת את הספר איתי לשיטוט ולהשתמש בו כמו במפה או מדריך פרטי, הסל מכסה בספר את כל השכונות של העיר, אני אגיע למקומות, שכונות בהם לא ביקרתי, הפנים של בתים שראיתי רק מבחוץ, הסל ידריך אותי, הוא יסודי ומכסה את העיר כולה, כלומר, כמו שהיתה בשנת 1927. או אולי, חשבתי, אולי אני אהייה למצלמה שלו, 90 שנה אחרי, אצלם את מה שהוא כתב עליו, או מה שנשאר ממה שהוא כתב עליו. אז כמה זמן הספר שכב אצלי ואני חשבתי מה הדרך הנכונה עבורי לקרוא אותו, וגם דחיתי קצת את תחילת הקריאה כדי שתסתכרן יותר טוב עם מזג האוויר, כלומר, מבאס לקרוא ספר על שיטוטים בימים של מזג אוויר כה לא ידידותי למשוטט. בנתיים קראתי ספרים אחרים.

IMG_20170212_165010.jpg

הסל כותב: "בברלין הישנה החיים שמאחורי הבתים הפנימיים ובתי הגן נהיים דחוסים יותר, פנימיים יותר, ומעשירים את החצרות, החצרות העניות עם הצמחייה הדלה בפינה, עם מוטות החביטה בשטיחים, עם פחי האשפה ועם בארות המים שנשארו שם מין הימים שלפני המים הזורמים"

***

מאז שחזרתי מהטיול ברכבת הטרנס-סיבירית אני קוראת במכשיר קינדל. לפני כן, כשרק עברתי אל ברלין, עשיתי ניסיון לעבור לקורא אלקטרוני, אייפאד היתה הבחירה שלי אז, ונכשלתי. לא סבלתי את החוויה. לא קראתי. בסוף חזרתי אל ספרים פיזים. אבל לפני הטיול הייתי חייבת לעצור ולחשוב. כמה ספרים לגרור איתי ברחבי סיביר? הרי זה מטורף, ופתטי. אז השאלתי מחברה מכשיר קינדל ונסעתי לטיול מצויידת בעשרות שעות אופציונאליות של קריאה נעימה, ואהבתי, ואחרי שחזרתי מהטיול קניתי קינדל ובגללו אני לא בטוחה כמה עמודים באמת יש בספר של הסל, אני קוראת אותו על המכשיר והמכשיר אמר לי, כשהייתי בעמוד הפותח, עמוד השער, שיש לי 6 שעות ו – 21 דקות של קריאה בספר.

לא התחלתי עם הסל על הקינדל. כדי לאפשר לקינדל להיקלט טוב בחיי, החלטתי להתחיל איתו עם ספר שהיה הימור כמעט בטוח עבורי. התחלתי עם ספר של אורסולה לה גווין, The Lathe of Heaven שמו, והקדשתי שעתיים ושש דקות לסיפורו של ג'ורג' אורר (Orr), הגיבור שחולם חלומות אפקטייבים, כלומר, החלומות שלו, הדברים שהוא חולם, הופכים להיות המציאות של כולם, ורק הוא, המסכן, רק ג'ורג' יודע את זה, עבור כל האחרים, כל המילארדים שחיים על פני כדור הארץ, המציאות היא המציאות והם לא זוכרים מה היה קודם, רק ג'ורג' זוכר, וזה נטל ממש לא קל.

להחלטה הראשונית שלי על הספר הפותח את תקופת הקינדל היו השלכות שלא חזיתי מראש. אחרי שסיימתי גם ג'ורג' קינדל העלה בפני הצעות פרקטיות לספרים נוספים, בנוסח החביב על אמאזון, אנשים שקראו את זה קראו גם את זה. והזה השני היה The Three Body Problem, ספר שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו, ומהרגע שכן שמעתי הוא מאוד סיקרן אותי. גם הספר הזה מד"ב, ואני בכלל לא רציתי להמשיך עם מד"ב, רציתי לשנות, אבל אז פשפשתי קצת ולמדתי שהספר הוא סיני, ושהוא תורגם לאנגלית, ושזה ספר המד"ב הסיני הראשון שתורגם לאנגלית, והוא זכה בפרס הוגו, שזה האוסקר של המד"ב, וזה הספר הראשון שלא נכתב באנגלית וזכה בהוגו, וגם ברק אובמה וגם מארק צוקרברג המליצו עליו. וחוץ מזה, כותרת המשנה שלו היא Remembrance of earth’s past, וזאת לא כותרת שאני יכלה לעבור לידה בלי להיעצר.

IMG_20170214_160302.jpg

"מסביב לבילופלאץ ולאלכסנדרפלאץ קם ונהייה עולם חדש בגושי בניינים כבירים. פרוייקטים חדשים משורטטים חדשות לבקרים כדי ליישב את הבעיות בשוק הנדל"ן ובתחום התחבורה. בעתיד שוב לא יוכלו היזם ומהנדס הבניין לקלקל את סגנון העיר באמצעות מבניהם החריגים. את זה לא ירשה תקנון הבנייה שלנו". הסל. ואני בלב: חחח

28 שעות מהמלאי שיש לי הלכו עד כה אל הסאגה הזאת, שמתעדת 470 שנה בדרך אל חורבן האנושות, מימי מהפכת התרבות בסין והלאה 4 מאות קדימה, מתוכן 450 שנה האנושות יודעת שהיא הולכת להיחרב ולא מצליחה למנוע את זה, גם בגלל שהמצב מורכב והיקום על מגוון הציביליזציות שמתקיימות בתוכו הוא יער שחור (Dark Forest הוא השם של הספר השני בטרילוגיה, והוא אכן dark), וגם בגלל שהאנושות היא האנושות, כלומר, מטוררלת ומסוכסכת ומלאת קונפליקטים ולא מסוגלת להסכים על שום דבר.

הסאגה הזאת, שאני טבעתי בה כמו שטבעתי באודיסאה כשקראתי בו בפעם הראשונה, או בסיפורי המיתולגיה היוונית, משמר או משחזר את רוח הסאגות הגדולות. גדול ועצום ועמוק ורחב ומתחת למים ומעל השמים. אלפי מילים שמנסחים רעיונות אפשריים, טכנולוגיות שלא קיימות, צורות חיים שטרם פגשנו, סיוצילוגיה של ציווליזציות ביקום, כלי נשק עתיידניים, התפתחויות חברתיות, אסונות ופריצות דרך, שני צעדיים קדימה ושלושה אחורה. קראתי משתאה אל מול הגדול, תוהה איך Liu Cixin כתב את זה, איך עובד המוח שלו, כמה הוא קדח בתוך עצמו לברוא את כל השמים וארץ ותקווה וחורבן הזה.

אחרי 28 שעות כאלה (11 שעות ו – 45 דקות לטובת הראשון, 16 שעות ו – 2 דקות לטובת השני) החלטתי שאני חייבת להתנתק מהסאגה הזאת, על גודלו האין סופי של היקום וקטנותו האין סופית של האדם, אפילו שיש עוד ספר אחד, השלישי והמסכם, ובו עוד 11 שעות פלוס עד לסוף כל הסופים. די לי. מספיק. במילא חורף ומזג האוויר מחורבן ומצב הרוח שלי מגעגע. מספיק. רציתי משהו אחר. רציתי משהו מנחם. רציתי משהו שאני יכלה לראות את ההתחלה ואת הסוף שלו. אז קראתי את "מנדל של הספרים" של סטפן צוויג.

IMG_20170212_174956_197.jpg

"ואני חש כמה אני עייף מכל כך הרבה ברלין" כותב הסל, וזה רק בפרק הראשון, וזה נכתב בשנת 1927.

***

ב"מנדל של הספרים" הדובר, שהוא לא מנדל אל מכר של מנדל, ואולי בכלל בן דמותו של צוויג, חוזר אל וינה מביקור "ברובעים החיצוניים של העיר" ויורד עליו גשם אז הוא נכנס אל בית קפה שהיא "בית קפה בורגני כמו בווינה של פעם, מלא עד להתפקע אנשים קטנים שצרכו יותר עיתונים מדברי מאפה", ושם הוא יושב ו – "כבר התחלתי להתפתות לאותה בטלה עצלה הזורמת בחשאי כסם מרדים מכל בית קפה וינאי אמיתי" אז שהוא נזכר במנדל ועובר לספר עליו, ואני, הקוראת, נזכרתי כמה צוויג נפלא וגם בזה שמכל התקופות הסיפרותיות החולשה הכי גדולה שלי היא אירופה בין שתי מלחמות עולם.

מנדל עצמו הוא סוחר ספרים ש – "כל יצירה – בין שאחז בה פעם בידיו ובין שרק הבחין בה פעם מרחוק בחלון ראווה או בספרייה – ראה באותה דייקנות אופטית שבה האמן היוצר מבחין בפנימיותו בצורות שעודן בלתי נראות בעולמם של אחרים". וחוץ מזה הוא מהגר יהודי רוסי שסוחר בספרים מתוך בית קפה ווינאי וברשותו תעודות סוחר בלבד. לא אזרח. לא תושב. לא חוקי. עוצרים אותו. תובעים ממנו להבהיר את עניין האזרחות. הוא רוסי, הסביר, "מובן שרוסי. והוא עצמו? אה, כדי להתחמק מן השירות בצבא הרוסי, ענה, גנב את הגבול כבר לפני שלושים ושלוש שנה, ומאז הוא חי בווינה".

ואני יכלה להמשיך ולצטט. "מנדל של הספרים" הוא ספר מקסים ומקסים שמציע ספרות יפה בלי נחמה, למנדל אין באמת מקום בעולם, ושום דבר לא נשאר אחרי המוות, חוץ מהספרות, אולי, כי "ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב".

***

הספרים המוזכרים בפוסט:

The Three body problem,  Liu Cixin

The Dark Forest,  Liu Cixin

מנדל של הספרים, סטפן צוויג, תרגום: הראל קין

שיטוטים בברלין, פרנץ הסל, תרגום: טלי קונס

חוץ מזה קראתי את אוגוסט של כריסטה וולף וגם הוא מקסים, אבל לא מצאתי איך לשלב אותו בפוסט הזה.

החומה הסינית, התחתית, שיחה עם הבנות מהקבלה וזהו: סוף הדרך

"במונגוליה אין אטרקציות" אמרה לנו Bilegt בבוקר, לפני שיצאנו אל הטיול במונגוליה.

בבייג'ין יש אטרקציות. בייג'ין כולה אטרקציות. מקומות אליהם תיירים חייבים להגיע. החומה. העיר העתיקה. ארמון הקיץ. מקדש זה וטמפל זה. אין לזה סוף. ואני, החולשה שלי כתיירת זה שאין לי סבלנות לאטרקציות. אני מתקוממת כנגד הצו החברתי. אני נרתעת מלהיות מוקפת בתיירים, וכשזה קורה לי, אני יותר מרותקת אל התנהגות התיירים מאשר אל האטרקציה. כשאני במקום חדש, הכל חדש עבורי. זה נראה לי קטנוני לראות דווקא את זה ולא דבר אחר. הייתי בלונדון כמה וכמה פעמים ומעולם לא ראיתי את חילופי המשמרות של משמר המלכה, למשל.

החומה הסינית

הטיפוס שלי על החומה הסינית הגדולה. מתה על רכבלים

בזמן שטיילנו ביחד יאלי דאגה שנכסה את נקודות החובה, את האטרקציות. זה אחד מההיתרונות שבלטייל עם מישהו אחר, זה עוזר לפרוץ, ולו קצת, את גבולות ההתנהגות הרגילה, את הקבעונות, את אוסף הנחות היסוד של מה מתאים ומה לא מתאים לי. אבל בבייג'ין הייתי לבד ושקעתי בחזרה אל ההרגלים שלי. ואני ההרגל שלי הוא לשוטט. אני אוהבת לשוטט. שיטוט סתמי. חסר תכלית.

אז עם החומה לא לקחתי סיכון. נרשמתי דרך הבית מלון לסיור מאורגן. ב – 0700 אוטובוס תיירים היה אמור לאסוף אותנו מהבית מלון. היינו, חוץ ממני, עוד 3 צרפתים. אחד מהם מורה לגרמנית שחי בגרמניה קרוב אל הגבול עם צרפת. הם הגיעו לסין לשבועיים והיו בתחילת הטיול, בימים הראשונים בביג'ין. מכיוון שהאוטובוס לא יכול להיכנס אל הרחוב הצר של המלון אחד העובדים הוביל אותנו אל הצומת הקרובה לחכות לאוטובוס. חיכינו. האוטובוס לא הגיע. לקראת 0800 האחראי הציע שנחזור אל המלון. פקק תנועה, הוא אמר, יקראו לכם.

החומה הסינית הגדולה

הנוף הוא לא האטרקציה. החומה היא האטרקציה. הנוף סתם יפהפה

אחרי עוד שעה בערך באמת קראו לנו וחזרנו אל הצומת ועלינו על האוטובוס. היינו האחרונים לעלות והאטובוס היה מלא ולא מצאנו מקומות ישיבה משותפים. אני התיישבתי מאחורה, בין החלון ובחור גבוהה למדי. התחלנו לדבר. הוא מאיראן. אני מישראל. הוא חי בלוס אנגלס, אני בברלין. לפני לוס אנגליס הוא חי 12 שנים בלונדון. עזב את איראן בגיל 17, לפני גיוס החובה. בגלל זה אסור לו לחזור לשם לתקופה של מעל 3 חודשים. זה יכניס אותו לצרות עם הצבא. הוא הגיע ללונדון כדי ללמוד ונשאר שם. מהנדס.

שאלתי אותו אם זה היה קשה, לעבור מלונדון אל לוס אנגלס, והוא אמר שלא, שזה הלך לו מאוד בקלות והוא מאוד מרוצה באל.איי. שאלתי אם היה קשה לעבור מאיראן ללונדון, והוא אמר שלא, והסביר שאחיו הבכור, שגם טייל איתו וישב במושב לפניינו, כבר היה בלונדון ועזר לו להיקלט. אחר כך סיפר שבקושי ידע אנגלית כשהגיע. אחיו חזר אחרי הלימודים אל איראן, אל שירז, העיר שלהם. הוא נשאר. מצא עבודה, הסביר, וכל הזמן חשב שבשנה הבאה יחזור. הוא עדיין בטוח שיחזור, לא משנה כמה שנים עברו, הוא בטוח שהוא יחזור כשיעשה משפחה. הוא מעדיף לגדל ילדים בשירז, אמר.

החומה הסינית

על החומה הסינית. מבט מתוך אחד ממגדלי השמירה החוצה

הוא שאל למה עזבתי את ישראל ואני אמרתי לו שבישראל קשה, והוא שאל למה, ואני אמרתי שהשתשובה נראית לי מובנת מאליה, אבל הוא אמר, לא, לא, זה לא מובן מאליו, אני באמת רוצה לדעת. אז ניסיתי להסביר, בכנות, את המצב וכמה קשה לי איתו, והוא הקשיב ואחר כך אמר שמה שאני מתארת גם מזכיר לו את איראן וגם מייאש. שאלתי אותו אם הוא לא נתקל בעויינות, על רקע היותו איראני שנראה כמו איראני (או גבר בעל חזות ים תיכונית, לצורך העניין) והוא אמר שלא, שבכלל לא, לא בארצות הברית לפחות, ואני סיפרתי לו על ידיד שלי, ישראלי שחי בברלין והוא בן למשפחה ממוצא איראני ומגדל זקן ומדי פעם חוטף הערות ועויינות ברחוב הברלינאי, אז הוא שאל למה הידיד לא מוריד את הזקן, ואני אמרתי שאני לא יודעת, אולי הוא מתקומם כנגד, והוא אמר שאין מה להתקומם. שככה זה. שעדיף פשוט לעשות את החיים יותר קלים לעצמך.

הוא סיפר שבשתיים עשרה שנים שחי בלונודון היה מרוצה, אבל הוא לא השתלב חברתית בכלל. כל החברים שלי, אמר, הם איראנים, מהקהילה האיראנית. הוא אמר שלא הצליח לייצר יחסים קרובים עם הבריטים. הוא אמר שבארצות הברית הרבה יותר קל לו, וטוב. לאף אחד לא אכפת מאיפה אתה, אמר, כולם שם מהגרים, הבית שעזבת לא מעניין אותם. הוא אמר שבאמריקה הוא לא חלק מהקהילה האיראנית. הם אחרים, הסביר לי, אני קורה להם פרסים. הוא סיפר שיום קודם פגש זוג בריטי במלון שלו, ושהם התחילו לדבר, ואז הבריטי שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה לו, איראן, והבריטי אמר: הולי שיט. אני אמרתי שזה נורא והוא אמר שזה לא נורא, שהבריטי לא התכוון למשהו רע, שזה פשוט ככה. ככה זה.

על החומה הסינית

על החומה הסינית, בין תיירים

בדרך אל החומה כיסינו את הסיבות להגירה, הקשיים, קצת פוליטיקה כל אחד של ארצו ותוכניות לעתיד. בדרך חזרה עברנו לדבר על בני זוג, דייטים עם אנשים ממוצא אחר, הקושי שלו עם נשים מקומיות, ועם נשים איראניות (הן רוצות להתחתן נורא מהר, והוא עוד צעיר, והן ישר, אחרי כמה שבועות של ביחד מתחילות לדבר על חתונה). הוא אמר שנשים איראניות הן high maintenance. שאלתי על יהודית והוא צחק ואמר שגם הן. היו לו יחסים קצרים עם ישראלית שפגש באל.איי, אבל היא בכלל לא ידעה אנגלית, ככה אמר. אחרי זה דיברנו על הרגלי עישון והרגלי שתייה והרגלי סמים והרגלי יציאות ולבסוף על מתנות. שניינו היינו לקראת סיום הטיול והיינו צרכים לקנות מתנות. את חייבת להתמקח, הוא אמר לי, זה מה שמצפים פה.

בין שתי השיחות שלנו האטובוס הגיע אל החומה וחזר ממנה. על האוטובוס פיקדה מדריכת טיולים. היא דיברה אנגלית וסינית. כל מה שאמרה אמרה בשתי השפות. באנגלית היה לה מנהג של לחזור על אותה מילה פעמיים. כמו במשחק שהייתי משחקת עם האחיינית שלי כשהיא היתה קטנה. we will meet at the resturant, at the resturant, או, we go to the left, we go to the left. התוכנית שלה היתה להביא אותנו אל החומה, לשחרר אותנו ל 3 שעות, ואז  we meet again at one o'clock, one o'clock. לארוחת צהריים. ואז חזרה אל המלון.

החומה הסינית

החומה הסינית, מבט מהרכבל, בדרך למטה

כשהגענו לשם היינו צרכים לבחור מסלול. הצרפתים רצו לעלות למעלה ברכבל, ואז ללכת, ואז לרדת בגלישה. האיראני רצה לטפס עד לנקודה הכי גבוהה ולרדת בגלישה. ואני רציתי לעלות ברכבל ולרדת ברכבל. נפרדו לדרכנו ואני עליתי על הרכבל ביחד עם מדריכה סינית ושתי נשים שאני זיהיתי בתור יהודיות אמריקאיות, ומיד התברר שזה בדיוק מה שהן. הן הזכירו לי את פראן הנני מהסידרה ההיא. שיער צבוע ומנופח. דיבור מאונפף. מבט ריק. הן לא ידעו כלום. בזמן שעלינו ברכבל הן שאלו את המדריכה שלהן, מדריכה פרטית, איפה החומה והאם לא עולים על החומה היום ומי בנה את החומה ומי זה מינג. אחרי שהן מיצו את הנושא הן עברו אלי.

מאיפה את?

מישראל.

אה! צהלה אחת מהשתיים, אני גדלתי ברמת גן.

שאלתי למה עזבו. ענתה שאביה חלה, זה היה בשנת 1963, היא היתה ילדה בת 7, והמשפחה הגיעה למסקנה שהוא חייב רופאים מאמריקה. היא אמרה שהיא לא זוכרת איך לדבר עברית ושיש לה עד היום משפחה ברמת גן.

את מטיילת לבד? הן שאלו, ואני מיהרתי להסביר שלא, לא באמת, למרות שאני כרגע לגמרי לבד, אני בכלל טיילתי עם חברה ואז מה שקרה זה, הסברתי להם הכל, מה שקרה זה שהבת של החברה שלי חלתה באיזה אי בפיליפינים והיא נסעה להיות אתה.

איזה מחלה? שאלה הרמת-גנית לשעבר.

אמרתי לה.

אה! צהלה הרמת-גנית לשעבר, זאת מחלה מהארץ שלי, אמרה, מקסיקו. ואחרי זה השיחה עברה לכמה אני מסכנה, אוי ויי, כמה מסכנה החברה שלי, או ויי, כמה מסכנה הילדה של החברה שלי, אוי ויי, ואיזה מזל שבארי, בעלה של הרמת-גנית לשעבר, לא נסע איתה לטיול. בארי מאוד חולה, הסבירה, הוא לא היה מצליח לטפס.

איבדתי אותם כשהגענו למעלה. איבדתי אותן בין כמויות התיירים האחרים. וגם איבדתי קצת את עצמי ואת המוטיבציה לעשות משהו. הסתובבתי למעלה, על החומה הגדולה, בחוסר תכלית, הלכתי בן מגדל שמירה אחד לאחר, עישנתי סיגריה, קניתי קפה במחיר מופקע, הבנתי שאני לא עושה הייק ולא מטפסת לשום מקום, צילמתי, וכשממש לא היה לי מה לעשות התחלתי את הדרך למטה. הצלחתי למרוח שעה מתוך ה – 3 שעותשהקוצבו לנו. את השעתיים הנותרות העברתי בלחכות לארוחת הצהריים במסעדה ובניסיון לשכנע, בתוך הראש שלי, את כל שרי ממשלת ישראל שגורל כל החומות בעולם הוא להפוך לאתר תיירות המוני, ואם כבר אז למה לא עכשו, באמת, למה לא עכשו, ויפה שעה אחת קודם.

כלי שולחן מחכים לאוכל

בזמן שחיכיתי במסעדה. האיראני הגיע וסיפר שזה היה היום הכי מוצלח בטיול שלו. הצרפתיים הגיעו למסעדה באיחור, לא ירדו בזמן. הם לא הבינו איך זה שכולם סיימו עם החומה לפניהם.

***

לתחנות הרכבת התחתית בבייג'ין אין אופי. לא חן, לא הדר. לא מיסתורין ולא היסטוריה. שום קסם אירופאי. התחנות בבייג'ין, כל השלוש בהן אני הייתי, הן ענייניות. פונקציונאליות. הן עובדות. הן עושות את העבודה. הן עושות את העבודה כל כך טוב שהצלחתי להגיע לאן שרציתי בנסיעה הראשונה שלי. וזה לא טריוויאלי בכלל.

בכל תחנה יש מכונה למכירת כרטיסים ויש גם חלון שרות עם מוכר ממנו אפשר לקנות ישירות. ניסיתי את המכונה. מסך מגע. על המסך מפה של הקו. ממשק בסינית ואנגלית. כדי לקנות כרטיס צריך ללחוץ על שם התחנה אליה רוצים להגיע. אין מקום לטעויות. רק שהמכונה לא לקחה את הכסף שלי אז הלכתי אל המוכר והראתי לו את שם התחנה אליה אני רוצה להגיע. קיבלתי שני כרטיסים, כי הייתי צריכה החלפה.

על הקיר מהצד השני של הרכבת מקרינים פרסומות

אני בצד החיצוני, מאחורי קיר ההפרדה, מחכה לרכבת. על הקיר מולי מקרינים פרסומות. רגע של מדע בדיוני: איך הם יודעים על תסביך ה UGG שלי?

ההחלפה מתבצעת למטה, מתחת לאדמה, בתוך התחנה. לא צריך לצאת אל הרחוב בשביל לתפוס קווי המשך. בתחנה יש טיפוגרפיה שלא מאפשרת ללכת לאיבוד. ממשק משתמש עילאי. איקונוגרפיה מושלמת. כל שלט מופיע בשלוש שפות: סינית, אנגלית, אייקונית. מאות שלטים. חצים. סימונים על הרצפה. סימונים על הקירות. מסכי טלוויזיה שמקרינים סרטי הדרכה. פרסומות מוקרנות על הקיר מול הרציף, על קירות התחנה מצויירים קווים צבעוניים, תאומיים של קווי הרכבת. הלכתי בעקבות צבע הקו והגעתי אל המקום הנכון.

הרכבת התחתית בבייג'ין היא כמו לוח של משחק מונופול. מעוצבת ככה שכל אחד, כל אחד, ידע להשתמש. ילדים. אנאלפביתים. מיליוני התיירים שהגיעו בשביל האולימפיאדה. אני. אי אפשר ללכת לאיבוד בתחנות התחתית של בייג'ין. הן כל כך יעילות. כל כך מסודרות. כל כך קלות לשימוש. ראו בעצמכם. (לחיצה על התמונה תגדיל אותה ותחשוף גם את הפרשנות שלי).

***

ביום האחרון בבייג'ין היו לי המון שעות להעביר בלי בית. הטיסה שלי יצאה בלילה, 0230 של יום המחר, ואת הצ'ק אווט עשיתי בשעה 1200 של יום הלפני. כל פעם שיש לי טיסה לילה אני מתבלבלת וטועה בחישובים. כשהבנתי שהזמנתי חדר ליום אחד פחות מדי כבר היה מאוחר לשנות את זה. אין חדרים פנויים כתבו לי בתשובה לבקשתי. אבל אל תדאגי, כתבו, תוכלי להשאיר את הציוד שלך אצלנו בקבלה, ולצאת to play in the city, כך במקור, ואחר כך לעשות מקלחת כי יש לנו מקלחת ציבורית במלון.

כל בוקר ניגשתי אל הבנות בקבלה ושאלתי אותן אם התפנה חדר עבורי, אם היה ביטול, וכל יום אמרו לי שלא, ובין לבין גם התפתחו שיחות. בקבלה עבדו 3 בחורות צעירות שהתחלפו ביניהן. אחת מהן, זאת שקלטה אותי במלון, ידעה מעט מאוד אנגלית. השנייה ידעה אנגלית מצויין והיתה סקרנית וידידותית. היא שאלה אותי מאיפה אני ועל הטיול שעשיתי. אמרתי לה שאני מברלין, והיא אמרה שהיא נורא רוצה לנסוע לבקר בברלין. היא שאלה אותי על מזג האוויר שם ועל מסיבות הסילבסטר. היא אמרה שהיא רוצה יום אחד לצאת לטיול בעולם, כמוני. גם הבחורה השלישית שעבדה בקבלה ידעה אנגלית מצויין, אבל היא לא דיברה איתי הרבה. היא עבדה לילות, וכשבאתי לדבר אתה על מצב האין חדר שלי היא אמרה לא לדאוג, שאני אוכל לתפוס a nap על הספה בלובי-מסעדה של המלון ואפילו יש להם שמיכה לתת לי.

Beihai Park

ביום האחרון שוטטתי ב Beihai Park. בדימיוני הייתי אני לבדי, והפארק, הטבע, הציפורים, השקט. בדימיוני

ביום האחרון, בשעות הערב, ישבתי בלובי של המלון והעברתי את הזמן. אכלתי קצת. עשיתי דברים במחשב. החלפתי חיוכים עם הבנות בקבלה. באותו הערב עבדו השתיים שידעו אנגלית טוב, זאת שרוצה לבקר בברלין וזאת שהציעה לי את השמיכה. הסתכלתי עליהן מטפלות בפניות של התיירים. עונות לטלפון. פותרות בעיות. בזמן שהן לא עשו משהו שקשור לעבודה הן חתכו עם סכין פרצופים בדלעות קטנות. הן עשו את זה כל הימים שהייתי שם וביום האחרון כבר היו מקבצים של דלעות מחייכות באופן קריפי פזורים בכניסה ובמסעדה.

מתישהו במהלך הערב המסעדה התרוקנה ונשארנו רק הבחורה שהציעה לי את השמיכה ואני. את השנייה, זאת שרוצה להגיע אל ברלין, ראיתי יושבת בחוץ, בגינה, ואחר כך לא ראיתי יותר. הלכתי לשירותים הציבוריים דרך הגינה אבל השירותים היו תפוסים אז חזרתי פנימה והסתובבתי במסעדה סתם והבחורה בקבלה, זאת שהציעה לי את השמיכה, שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שכלום, השירותים היו תפוסים, אז היא הציעה לי ללכת לשירותים ציבוריים אחרים, ברחוב, ואני אמרתי שאין לחץ, אחכה עד שאלו יתפנו, והיא הזמינה אותי לשבת לידה, היא הצביעה על כסא בר גבוה שעמד ליד הדלפק של הקבלה, ואמרה לי שבי, בואי נדבר קצת.

Beihai Park

רוקדים ב – Beihai Park. כל הקסם

היא סיפרה שהיא חדשה בעיר, כלומר בביג'ין. עברה לפני 7 חודשים. לא מתה על העיר. העיר גדולה מדי לטעמה. ויש בה יותר מדי סוגים של אנשים. כלומר, זה טוב הגיוון, אבל יש בה גם אנשים לא טובים, מרירים. היא ציירה בעט על נייר מפה של סין והראתה לי מאיפה היא הגיעה. ישוב עירוני אבל הרבה יותר קטן בדרום. היא אמרה שבייג'ין זאת רק תחנה עבורה. ככה אני רוצה לחשוב על זה, אמרה, תחנה בדרך שלי בחיים, לא המקום הסופי שלי. שאלתי אותה איפה היא גרה בעיר והיא אמרה שהיא גרה בדירה ממש קטנה, היא הצביעה על השטח של הקבלה, בין הדפלק והקיר, ואמרה שזה הגודל של הדירה שלה, שהיא גרה בה עם חברים ולוקח לה שעה להגיע אל העבודה. היא אמרה שביום שהמשמרת שלה מתחילה ב – 0800 בבוקר היא צריכה לקום בשש. הבעתי צער בשבילה ושתינו הסכמנו שללכת לעבודה ברגל זה איכות חיים.

אחרי זה היא סיפרה לי שהיא מאוד רוצה לטייל. שאחרי הלימודים, היא למדה אמנות באוניברסיטה בדרום סין, היא הצביעה על המפה שציירה להראות לי איפה האוניברסיטה, ואחרי הלימודים היא לקחה לעצמה 3 חודשים של חופש ונסעה לישוב ממש בדרום, שוב הראתה על המפה, ורק חייתה שם. היא אמרה שהיה שם מקסים, לראות את האנשים בחיים שלהם, ושכולם היו נגישים ופתוחים. לא כמו בבייג'ין. אחרי שלושת החודשים, ובלחץ המשפחה שלה, היא עברה אל בייג'ין ומצאה את העבודה בבית מלון. היא אמרה שזה יחסית עבודה טובה, אבל בשבילה זה רק דרך לחסוך כסף לטיול שהיא רוצה לעשות.

Beihai Park

עץ עטוף ב – Beihai Park

שאלתי אותה לאן היא רוצה לטייל והיא אמרה Lake Baikal, ברוסיה, אז סיפרתי לה על כל הטיול שעשיתי, ממוסקה אל בייג'ין ברכבת הטרנס-סיבירית כולל עצירה באגם, והיא אמרה שזה בדיוק הטיול שהיא רוצה לעשות רק הפוך, לצאת מדרום סין, להגיע אל בייג'ין ומשם להמשיך אל מונגוליה, סיביר, עד מוסקבה. היא אמרה שיש שיר שהיא מאוד אוהבת, שיר של להקה רוסית על אגם בייקל, ושאלה אם אני רוצה לשמוע ואני אמרתי שבטח שכן, והיא התחילה לחפש את השיר על המחשב שלה ואמרה שהיא צריכה להוריד אותו ולהעביר אל המערכת כדי שנוכל להקשיב ברמקולים של המסעדה. אמרתי לה שנהדר ובזמן שהיא התעסקה במחשב הלכתי אל השירותים וראיתי שהפקידה השנייה, זאת שרוצה לבקר בברלין, בדיוק סיימה להתקלח.

היא שאלה אותי אם חיכיתי הרבה ואמרתי לה שלא חיכיתי בכלל, ישבתי בקבלה בנחת ורק קפצתי לראות אם השירותים התפנו. היא התנצלה שתפסה אותם ואני אמרתי לה כמה פעמים שהיא לא תפסה אותם ואין בעיה ואין כלום. היא סיפרה שהיא גרה בדירה נפלאה, נפלאה, וגם קרובה לעבודה, והכל טוב בדירה שלה חוץ מזה שאין בה שירותים ומקלחת. בכלל. שלכל דבר היא והשותפים בדירה צרכים לצאת אל הרחוב וללכת את השירותים הציבוריים. ואני חשבתי שהבנתי בפעם הראשונה למה בבייגין יש כל כך הרבה שירותים ציבוריים. כמעט בכל רחוב יש מבנה של שירותים ציבורים.

Beihai Park

בפארק

אחרי זה שתינו נכנסנו בחזרה והתיישבנו בקבלה ודיברנו שלושתנו במין שיחה מבולבלת שכזאת, והקשבנו למוסיקה, לשיר על אגם בייקל, ולעוד שירים של אותה הלהקה, והחבורה השנייה אמרה שגם היא מאוד רוצה לבקר באגם, ואני עודדתי את שתיהן ואמרתי שזה מקום נפלא וחובה לבקר בו והראתי להן תמונות שצילמתי באגם. על אחת התמונות היא אמרה, הו, זה בדיוק כמו תמונה שראיתי בפייסבוק פיד שלי, ואני שאלתי אותה איך, הרי פייסבוק סגור כאן, והיא צחקה ואמרה we have ways.

שאלתי אותן אם זה מקובל שצעירים יוצאים לטייל בעולם בסין, והן צחקו ואמרו שלא. אחת מהן, זאת שהשמיעה את השיר, אמרה שממש לא, וזה מאוד בעיה. היא אמרה שמופעל המון לחץ על הצעירים בסין, כי הם ילדים יחידים. היא שאלה אם אני יודעת על חוק הילד היחיד בסין והיא הסתכלה עלי תוך כדי ששאלה ואני הנהנתי בראש לסמן שאני יודעת על החוק, למרות שאני לא מבינה בכלל מה זה אומר. היא אמרה שכל המשפחה שלה, הוריה ושני זוגות של סבא וסבתא, מודאגים ודואגים לעתיד שלה. היא אמרה שזה כל מה שהם עושים, כל השישה, שזה כל ההווה שלהם, לדאוג לעתיד שלה. היא אמרה שמופעל עליה המון לחץ, המון לחץ. היא אמרה שמבחינת המשפחה שלה צריכה לעבוד קשה ולעבוד קשה כדי לחסוך כסף למחר. כדי שהמחר שלה יהיה יותר טוב. היא אמרה שבסין שכל הזמן דוחפים את הצעירים לחשוב על ה -tomorrow ואף פעם לא על ההווה. היא אמרה שכל הזמן הם חושבים על העתיד ועל העתיד והוא לעולם לא מגיע, תמיד יש עוד עתיד, היא לא יודעת מתי אפשר להפסיק לדאוג, מתי אפשר להיות בהווה. אמרתי לה, בלי לשים לב למה אני אומרת, שאני חושבת שככה זה בכל המערב.

Beihai Park

בפארק. בדמיוני ראיתי את עצמי משוטטת לבד, מתפעלת מהיופי. בפועל לא הצלחתי למצוא את עצמי אפילו שניה לבד. תיירים בכל מקום

ואז הגיע הזמן שלי והן הזמינו עבורי מונית והמונית הגיעה ושתיהן עזרו לי עם המזוודות ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ברחוב ליד המונית ואני נכנסתי אל המונית ונסעתי משם. וכל הדרך אל שדה התעופה הדהדה לי בראש השיחה איתן והתמלאתי בצער. הצטערתי שלא שאלתי לשמות שלהן, ולעמוד הפייסבוק, והצטערתי שלא שאלתי ולא רשמתי את שם השיר הרוסי על האגם והמשפט שהיא אמרה, שכל הזמן אומרים להם לחשוב על העתיד, הדהד לי בראש וחזר בלופים צמוד אל "היינו העתיד", שם הספר של יעל נאמן, ואל הילדות שלי בקיבוץ, ואז התעכבתי רגע לחשוב על זה באמת, על מה זה אומר, חברה של בנים יחידים, ילדים יחידים. בלי אחים. כל החברות וכל החברים של הבנות האלה הם ילדים  יחידים. מה זה אומר? איך זה משפיע עליהם, על המשפחה שלהם, על מבנה המשפחה. תמיד, יחידים. הצטערתי שלא שאלתי אותן יותר על זה.

וזהו. זה היה הסוף של הטיול שלי. היה עוד נמל התעופה והטיסה אל מוסקבה ועצירת הביינים במוסקבה וסערת שלג ועיכובים בטיסה ונחיתה בברלין ועל הכל הייתי יכלה לכתוב עוד עוד. מילים מילים ומילים. טיילתי חודש ימים. כתבתי על הטיול במשך חודש. פרסמתי את הפוסטים על הטיול במשך חודשיים אחרי הטיול. כתבתי יותר מעשרת אלפים מילים. ואני מרגישה כאילו לא העברתי כלום. לא הצלחתי לתאר. לא הצלחתי לגעת. ואני יכלה להמשיך עוד ועוד. אבל די. מספיק עם זה.

היה לי טיול נהדר. פשוט נהדר.

אם יש בי חרטה אחת מהטיול היא על שפספסתי את השיחה האחרונה הזאת עם הבנות בבית מלון בבייג'ין. שלא הצלחתי להיות בה יותר. זאת היתה שיחה מרתקת של נשים שרצו לדבר איתי ואני פספסתי אותה. לא הייתי זמינה. לא הייתי ברגע. הייתי ברגע הבא. הראש שלי היה במונית ובנסיעה חזרה ואני פספסתי ועל זה אני מצטערת. אני לא מצטערת שלא הגעתי אל העיר האסורה, ולא ראיתי את ארמון הקיץ, אפילו את כיכר טינאנמן לא ראיתי ואני יכלה לחיות עם זה. אני כן מצטערת שלא הצלחתי להיות אתן, שם, ברגע ההוא, קצת יותר. שלא הייתי קשובה ולא הייתי נוכחת. על זה אני קצת כן מצטערת.

ברלין, דצמבר 2016, לג אחרון.

(כל הפוסטים על המסע ברכבת הטרנס סיבירית)

תחנה אחרונה: בייג'ין

בסופו של דבר, הרכבת הסינית היתה הגרועה והישנה והעלובה שברכבות. את הלג האחרון של המסע, מאולן-בטור אל ביג'יין, עשיתי על רכבת של חברת הרכבות הסינית. רכבת שיצאה ממוסקבה ונסעה ברצף, 7 ימים ו – 6 לילות, עד בייג'ין. אני עליתי עליה ללילה האחרון של המסע. המיחם בקרון היה מקולקל. בשירותים לא היו ניירות טואלט. החלונות, החלון בתא שלנו והחלונות לאורך הקרון, הוחזקו במקומם בעזרת ניירות טישו פחוסים, דחופים בין החלון ומסילות החלון.

כל העובדים על הרכבת היו גברים והם כל הזמן עבדו. פעמים ביום מישהו עבר לאורך הקרון וניקה את החלונות במטלית. אבל הוא ניקה רק במפנים, מבחוץ החלונות נשארו מכוסים אבק משנות השמונים, היתה לזה אפס השפעה על המראה.

הרכבת הסינית

הרכבת הסינית, בתחנה המרכזית של מונגוליה. האשה בתמונה שייכת לצוות המונגולי. נשארה באולן-בטאור. על הרכבת עבדו רק גברים

בקרון איתי נסעה בחורה אוסטרלית צעירה וחולה. קילקול קיבה, התחיל אתמול. היא התנצלה מלמפרע, למקרה שתצטרך להקיא. היא עשתה את הטרנס -סיבירית פלוס. התחילה אצל אחות שלה באנגליה,  משם טסה למוסקבה. במשך חודש נסעה ברחבי סיביר, חודש במנגוליה ונשאר לה חודש עבור סין. השוונו מקומות. מה היא ראתה, מה אני. היא ניצחה. היתה במדבר הגובי. 5 ימים בלי מים זורמים.

בלילה היו את אירועי הגבול ובבוקר התעוררתי בסין. נופים אחרים. נופים של קידמה. הנופים מהחלון היו ההפך ממה שראיתי קודם, בסיביר, במונגוליה. מחוץ לרכבת הכל היה בנוי. מעובד. מתחוזק. מתורבת. מעשה ידי אדם. בכל הדרך, בכל הנסיעה ממוסקבה עד מונגוליה, עברנו דרך מנהרה אחת, בקטע של אגם בייקל. בקטע שבין מעבר הגבול הסיני ובייג'ין הרכבת נסעה דרך מיליוני מנהרות ועשרות אלפי גשרים. הנדסת כבישים המאה ה – 23. מחלון הרכבת הסתכלתי החוצה וספרתי גשרים ומנהרות ותחנות כוח. הסתכלתי למעלה, אל פסגות גבוהות, ולמטה, אל עמקים נמוכים, וגם למעלה וגם למטה, איפה שהעין שלי עברה, הכל בנוי וחצוב ומהונדס. ההרים מנוקבים במנהרות. העמקים חפורים לטרסות, מחלוקים לחלקות חקלאיות קטנות. הנהרות זורמים מתחת לגשרים. הטבע מהונדס. הו הקדימה. הגעתי אל הקדימה. הזאת היא קידמה?

תלושי מזון לרכבת

תלושי מזון על הרכבת. ארוחת בוקר בשעה 0630. ארוחת צהריים בשעה 1000. צפי הגעה לתחנה מרכזית בייג'ין, שעה 1200. וויתרתי.

***

הגעתי אל בייג'ין בשעות הצהריים, אחרי 28 שעות על הרכבת ועם עצבים מרוטים. בשעה האחרונה של הנסיעה הרכבת התקדמה בקצב של 7 ק"מ לשעה. השותפה האוסטרלית הסבירה שזה החוק, בגלל הזיהום אוויר, קצב הנסיעה של הרכבת במרחב העיר בייג'ין מוגבל. אני רציתי להתקלח. כל מה שעבר לי בראש זה מקלחת, מקלחת. מקלחת. אמרתי את זה לאוסטרלית. היא אמרה לי שגם היא ככה. היא אמרה שעוד שעתיים בערך, שזה הזמן שייקח לה להגיע מהרכבת אל הגסט האוס בתחבורה  ציבורית. אני אמרתי שאקח מונית. היא אמרה שהיא מקנאה בי, ואני אמרתי שזה מיתרונות הגיל.

ניסיתי להזמין מראש מונית. שלחתי מייל בקשה אל בית המלון. התשובה היתה שהם לא שולחים מוניות לתחנה הזאת כי היא צפופה מדי ואין בה מקום למכונית שלהם לחנות. הם כתבו שיש שם הרבה מוניות ויהיה בסדר. הם לא מכירים אותי. יצאתי מהתחנה וחיפשתי את התור למוניות. חציתי את התחנה מקצה אחד אל הקצה השני ולא מצאתי. בקצה של התחנה ראיתי איש במדים ושאלתי אותו איפה ה – Taxi. הוא סימן לי ללכת אחריו והוביל אותי אל מכונית טנדר גדולה. הוא קרא לנהג. הראתי לנהג את הכתובת ושאלתי למחיר והוא זרק מחיר כל כך מופקע, שהיה לי ברור שהוא מופקע. אמרתי לו, לא, תודה, ושאלתי שוב את המלווה איפה המוניות והפעם הוא הצביע לכיוון כלשהו והלכתי לשם.

הרחוב של המלון שלי בבייג'ין

הרחוב של הבית מלון ברגע יחסית שקט

ראיתי את המוניות, מאות מוניות עומדות אחת אחרי השנייה, שורות של מוניות במגרש חניה גדול, אבל ביני לבין המגרש היתה גדר ואני הייתי בצד הלא נכון של הגדר. ראיתי שני אנשים במדים בתוך החלק הנכון של הגדר, גבר ואשה, התקרבתי אליהם וצעקתי טקסי, טקסי, והם צחקו והצביעו על ים המכוניות שמסביבם, ואני גם צחקתי וניסיתי להסביר שאני לא יודעת איך להגיע אל כל המוניות האלה, לאן ללכת. הגבר במדים הצביע על שתי מוניות שעמדו במרחק כמה צעדים ממני, מהצד הנגיש לי, והלכתי אליהם ואחד הנהגים פתח לי את הדלת ואני נכנסתי והתיישבתי והראתי לו את הכתובת שלי בטלפון. הוא לקח את המכשיר, הסתכל בו, אז הסתובב אלי ואמר לי לצאת. אני לא מבינה שום מילה בסינית, והוא דיבר רק סינית, אבל הבנתי שהוא אומר לי לצאת. ממש עכשו, לצאת לו מהמונית.

יצאתי מהמונית והסתכלתי על הגבר במדים, שמבחינתי היה האחראי על כל המוניות בעיר, והוא צחק וקרא לנהג מונית והתפתחה ביניהם שיחה, בסופה האיש במדים לקח את הטלפון של נהג המונית, ואת הטלפון שלי, והסתכל בטלפון שלי על ההזמנה והכתובת של הבית מלון, וחייג את מספר הטלפון שהופיע בהזמנה מהטלפון של נהג המונית ונתן את הטלפון לנהג. מישהו ענה בצד השני והיתה שיחה ואז הנהג סגר את הטלפון וסימן לי לעלות על המונית והעמיס את התיק הגדול שלי מאחורה. אמרתי לאיש במדים הרבה תודה.

בייג'ין

בייג'ין. כל הזמן היא נראתה לי כמו בייג'ין. אבל בדיוק כמו בייג'ין. כמו בכל התמונות וכל הסרטים וכל הדימויים שהיו לי בראש

***

אחרי שהתארגנתי במלון, והתקלחתי, ושמחתי שמחה אמיתית מהמפגש עם מים זורמים, מגבות רכות וכלי מיטה ריחניים, הלכתי אל הקבלה ושאלתי איפה אפשר להחליף כסף. פקידת הקבלה לקחה מפה קטנה, סימנה עליה את הבית מלון, ואת הרחוב שלנו, והראתה שלי שבקצה הרחוב יש מקום להחליף כסף. הלכתי לשם, ולא מצאתי את המקום. הרחוב של הבית מלון מסתיים במפגש עם רחוב רחב יותר, 8 נתיבים, ובצד השני היו כמה חנויות קטנות. הלכתי אליהם ונכנסתי אל החנות שנראתה לי הכי רלוונטית. על חלון הראווה היה כתוב "אינטרנט" ו"אמייל" ועוד כמה מילים באנגלית שנראו לי מבטיחות. בכניסה ישבה בחורה צעירה בחליפה. ביקשתי ממנה להחליף כסף, כלומר, אמרתי לה Exchange, exchange. היא אמרה לי שכאן לא אקסצ'יינג. היא לא אמרה את זה. היא ניסתה לתקשר איתי באנגלית, ואחרי שהתייאשה הוציאה את הסמרטפון שלה והשתמשה בתוכנת תירגום. היא כתבה לי, כמה כסף את רוצה להחליף. עניתי לה. היא כתבה לי, זה יותר מדי עבורי. שאלתי אותה כמה יש והיא כתבה סכום בתגובה. זה היה מעט מדי. אמרתי לה תודה והתחלתי ללכת משם והיא הלכה אחרי והראתה לי על מפה בסמרטפון שלה לאן ללכת, איפה יש בנק. הלכתי לשם. בכניסה עמד שומר. אמרתי לו שאני צריכה אקסציינג'. הוא ביקש לראות דרכון. לא היה עלי דרכון.

חזרתי אל בית המלון. לקחתי דרכון ויצאתי אל הדרך שוב. הפעם היתה אשה בכניסה אל הבנק. אמרתי לה שאני צריכה אקסציינג'. היא שאלה אותי אם יש לי כרטיס וסימנה משהו לבחור צעיר לבוש במדים של הבנק. הוא ניגש אלי וביקש לראות דרכון. הראתי לו והוא לקח את הדרכון שלי והלך למכונת צילום וצילם אותו. הוא צילם את העמוד הראשון, והשני, והויזה, ואז נתן לי את הדרכון ואת הדפים המצולמים. בנתיים האשה במדים של הבנק אמרה שלא נורא שאין לי כרטיס ולחצה על מכונה ליד והוציאה לי פתקית עם מספר עליה. היא אמרה לי באנגלית לשבת ולחכות למספר שלי. היו בבנק חמישה כספרים פעילים וכמה שורות של כסאות לממתינים וכל הכסאות היו מלאים. הרבה תנועה.

בייג'ין

בייג'ין, הסימטאות שמסביב לבית מלון

כשהגיע התור שלי התיישבתי מול הכספרית. היא נראתה כמו גלויה של כספרית סינית צעירה. כמו דמות מקומיקס. היא היתה לבושה בחליפה של הבנק עם עניבה וחולצה לבנה וג'קט שחור, והחליפה היתה גדולה עליה, היא נראתה קטנה ומכווצת בתוך החליפה. היה לה שער קצר מאחורה והרבה פוני מקדימה ומשקפיים עם מסגרת שחורה גדולה. הפוני נפל לה על המצח והיא כל הזמן הזיזה אותו ביד.

מסרתי לה את היורואים שלי, ואת הדרכון, ואת הצילומים של הדרכון שהבחור הכין. היא הוציאה ערמה של טפסים והתחילה למלא. היא העתיקה פרטים מהדרכון שלי ומילאה את הטפסים שלה בכתב יד. ואז היא שאלה איפה החתימה בדרכון והראתי לה והיא סרקה את החתימה במין מכשיר שנראה כמו מיקרופון אליו מחוברת עין ענקית. היא הוציאה עוד טפסים ומילאה אותם וביקשה חתימות וכל חתימה סרקה והשוותה. עבר זמן ובכספרים לידי התחלפו אנשים ואני ישבתי שם. שאלתי אותה אם הכל בסדר. דיברנו באנגלית והאנגלית שלה היתה ממש סבירה. היא אמרה לי שהכל בסדר מהצד שלה. המשכנו לשבת. זה לקח חצי שעה ושלוש פעמים שהחתימה שלי נסרקה ונבדקה, ובסוף קיבלתי בחזרה 3 טפסים שונים ואת הכסף. אחרי שזה נגמר הייתי כל כך מותשת שחיפשתי כסא לשבת. מצאתי שלושה כאלה והלכתי אליהם ושנייה לפני שהתיישבתי ראיתי שכתוב עליהם: Courtesy Seat. יצאתי מהבנק וחזרתי אל המלון.

כורסות של כבוד

כורסאות כבוד, או מושבי כבוד, או מושבים מכובדים, או מושבים למכובדים. בכל מקרה, לא עבורי

***

בדרך חזרה מהבנק אל הבית מלון הרגשתי שעל השפתיים שלי יש אבק וניסיתי לנקות אותו והוא לא התנקה. גרגירים קטנים שאפשר להרגיש רק עם השפה השנייה או הלשון, מאיפה באתם? הלכתי בחזרה אל המלון והרטבתי את השפתיים שלי וניסיתי להבין מה אני מרגישה ואז זה נפל עלי, כמו פצצה, כמו בועה של דיבור בקומיקס, כמו מנורה שנדלקה מעל הראש שלי, הבנתי שזה זה, זה הזיהום האוויר. זה מה שזה אומר: שהאוויר מזוהם. ממש. האוויר מזוהם. ולכן השפתיים שלי מכוסות בגרגירים בלתי נראים. זה האוויר. לאוויר בבייג'ין יש נוכחות, אפשר להרגיש אותו. יש לו משקל וצבע וטעם. הוא ההפך מהאוויר אליו אני רגילה: שקוף ונוטל נוכחות ומובן מאליו. האוויר בבייג'ין הוא לא מובן מאליו.

נהג המונית שהביא אותי אל המלון השתעל. אני השתעלתי. הפקידה במלון השתעלה. נהג הריקשה השתעל. האיש במסעדה השתעל. כולם משתעלים בבייג'ין. וזה כי האוויר מטונף. יש רגעים שאפשר לראות את זה, רוח קלה מעיפה את האוויר או כשהאור נוצץ בזמן השקיעה. ממש אפשר לראות את הליכלוך באוויר. והשמיים מכוסים. כל הימים שהייתי בבייג'ין השמים היו אפורים. באחד הימים ירד גשם מהבוקר עד הלילה. השמים נראו כמו בשאר הימים. שמים אפורים בהירים. שמי קבע.

***

בייג'ין, במיוחד בחלקים היותר ישנים, בסימטאות שלה, מלאה בכלי רכב יצירתיים ומקוריים ואחרים, כלי רכב שלא ראיתי בשום מקום אחר. (לחצו על התמונה להגדלה ואז גם תוכלו לקרוא את הטקסט המלווה).

***

המלון שלי היה באחת הסימטאות הקטנות, Hutong קוראים להם בביג'יין, והיה מעולה ונפלא חוץ מזה שנהגי מונית סירבו לקחת אותי אליו. זה קרה 3 פעמים עד שהבנתי, או לפחות נראה לי שהבנתי,שהם לא רוצים להיכנס אל הצפיפות של ההוטונג'ס. אז שיניתי טקטיקה וביקשתי מונית אל תחנת הרכבת הקרובה.

ה Hutong, שכונות הסימטאות שממלאות את מרכז בייג'ין, הן שכונות ישנות, מפעם, הן מכילות בתוכן אורח חיים של פעם. חלקן שופצו והן יפות בנוסח נווה צדק, וחלקן לא. חלקן נראות כמו שכונות עוני בעיר אסייתית. הרחוב שלי היה בין לבין. לא מודרני בשום דרך, לא עני ומעליב. רחוב ארוך וצר ונמוך, משני הצדדים שלו בתים חד קומתיים, רובם מסעדות או מכולות או קצבים. אוכל בכל מקום. מכל פינה. אוכל נשפך אל הרחוב. ארגזים של ירקות ופירות מונחים חשופים בכניסה אל המכולת. חיות תלויות באטליז שהחלון שלו פתוח אל הרחוב. מתקני אש וחימום, תנורי פחמים וגרילים ותנורי עץ ברחוב, לצד המסעדות שלהם.

בייג'ין

הסימטאות. זאת יותר בנוסח נווה צדק. משופצת לתיירים

וכל הזמן אנשים, כל הזמן תנועה. קקפוניה של חיים. מעט מכוניות, הרבה אופנים, קלנועים, קטנועים, מיני סוגים של רכבים דו גלגלים ותלת גלגלים – אפילו איסוף הזבל מתבצע אל תוך רכב תלת גלגלי עם אחורה פתוח – וביניהם בעלי המסעדות מושכים שולחנות אל הרחוב וסבלים פורקים סחורה ומטאטאי רחובות מנפנפים במטאטא שהוא מקל ועלה צהוב וענקי בקצה שלו, והולכי הרגל, הולכי הרגל שכל הזמן מסתכלים אחורה בחשש, קופצים מצד אחד של הרחוב אל הצד השני, בודקים איפה שאפשר לדרוך ואיפה לא, כמה אפשר להיצמד אל הקיר כדי שהמכונית הזאת תעבור, מהר מהר לחמוק מהאופניים.

***

גלריה של תמונות כלבים (לא ראיתי שאוכלים כלבים בבייג'ין, ראיתי המוני כלבים מטופחים, גזומים היטב, לבושים, מתנהלים בנינוחות בטוחה. כלבים עם זנב מיטלטל. (לחצו על התמונה להגדלה).

***

יום אחד הגעתי אל הרחוב של הבית מלון והוא היה חסום. מכונית גדולה מדי חשבה שתצליח לעבור ונתקעה במראה של מכונית חונה. הרחוב נחסם. תוך שניות נוצר פקק אנושי משני הצדדים של המכונית התקועה. הנהג של המכונית התקועה ירד מהמכונית והתקשר אל מישהו, נדמה לי שניסה להשיג פינוי כל המכונית החונה, אבל אני לא יודעת, כי בזמן הזה ראיתי מישהו מנסה לעבור בין המכונית התקועה והקיר והוא הצליח, אז עברתי גם אני אחריו.

***

במרחק הליכה מהמלון – באותו הרובע, Dongcheng District – יש מלא אטרקציות כמו העיר האסורה ומרכזי קניות ופארקים. ניסיתי להגיע לשם ובמקום זה הגעתי למקומות אחרים. רחובות של עושר וכסף ועסקים. ארכיטקטורה מודרנית. מגדלים עם פגודות בראשן או מגדלים של מיליון חלונות. מרכזי קניות של כמה קומות. רחובות רחבים ומוארים. מגדלי מגורים. קומפלקסים של מגדלי מגורים, כל מגדל עשרים ומשהו קומות, חלונות חלונות חלונות. 12 או 13 מגדלים בקומפלקס, לכל המגדלים אותו עיצוב. וליד זה עוד קבוצה של מגדלים. ועוד אחת. בייג'ין מכילה בתוכה את העבר של עצמה לצד הווה שנראה בעינים שלי כמעט עתידני.

אהבתי את הסימטה של המלון מהרגע שנכנסתי אליה. היא הזכירה לי סימטאות אחרות בערים אחרות בהן חייתי במזרח. ואני אוהבת את המזרח. אהבה שאני לא יכלה לנמק אותה. אני לא אוהבת את העוני והליכלוך והצפיפות והרעש, אני לא אוהבת את הפרטים, אבל הכלל, החוויה הכללית, עושה אותי לחייך. אני הולכת בסימטאות האלה, מנווטת בין הכביש והמדרכה, מתפתלת בין האנשים ובעלי החיים, נזהרת מכלי הרכב, ומרגישה שחיוך תקוע לי על הפנים.

בייג'ין של מעלה

בייג'ין של מעלה. במרחק הליכה משכונות ה – hutong, עיר של מעלה, מודרנה, כסף

מתקיים בהן ריבוי, בסימטאות האלה, ריבוי של הכל. ריבוי של חיים. אנשים. כלי רכב. כלבים. מסעדות. חנויות של חפצים. חפצים בעלי מראה מתוק. דוכני אוכל. דוכני מזכרות. פיצוציות. סוגים שונים ומשונים של פיצוחים. כבלים וחוטי חשמל. חצרות פנימיות. כניסות נסתרות. אנשים. כאילו הדברים משכפלים את עצמם. מרבים את עצמם.

הלכתי וצילמתי ושלחתי תמונות לחברים. אכן, כתבה לי חברה טובה בחזרה, זה נראה כמו בייג'ין. הכל בבייג'ין נראה לי כמו בייג'ין. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי נראות כמו שדיימינית שבייגי'ן נראית. וזה לא שדימיינתי. זה שראיתי את התמונות האלה קודם. בייג'ין כל כך מתווכת בתודעה שלי שכל מה שראיתי נראה לי בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

לא הרגשתי ככה קודם בטיול, בסיביר וגם במונגוליה, מה שראיתי הפתיע אותי, היה חדש עבורי. לא נפל על ידע מוקדם. לא התיישב באף אחת מהמגירות הישנות שלי. בבייג'ין הרגשתי את הכוח של התיווך האין סופי. כמו מסך עשן ביני לבין העולם  מסביבי. כל הזמן זיהיתי דברים אבל לכיוון ההפוך, זיהיתי את הבניין שראיתי בעבר בתמונה, זיהיתי את הפארק, העץ, הסימבול. המציאות שראיתי התיישבה עם הדימוי שהיה לי בראש. בייגי'ן נראתה לי כמו בייג'ין. ממש ולגמרי כמו בייג'ין.

בפוסט הבא: עוד על בייג'ין. סיור בחומה. סיור בחנות ספרים. שיחות עם בחור מאיראן, 3 בחורים צרפתיים ושתי בחורות סיניות

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית.

בייג'ין

בייג'ין של מעלה

סוף שבוע לבד באולן – בטור

ביום שישי בבוקר התעוררתי במיטה זרה, בדירה זרה באולן-בטור, עיר זרה. והייתי לבדי. יאלי נסעה ערב קודם ואני הייתי לבד. פעם ראשונה אחרי שלושה שבועות. ביום חמישי בבוקר קיבלנו בשורה שהביאה אותנו לשינוי בתוכניות שלנו, ובמקום להמשיך בטיול במונגוליה חזרנו אל אולן-בטור, הבירה, ויאלי יצאה את מונגוליה בטיסת לילה. לא משנה הפרטים, הם לא קשורים בי ולא נוח לי לכתוב על אחרים, וזה גם עבר, היום כולם בסדר, בריאים ושלמים וממשיכים בחיים שלהם. אבל באותו יום חמישי העולם התערב בתוכניות שלנו ויאלי חברתי היתה צריכה לנסוע ואני נשארתי לבד.

לא הייתי בפניקה. לא באימה. זה כבר קרה לי פעם, שנסעתי ביחד ומצאתי את עצמי לבד. כשנסעתי להודו. אחרי חודשיים וחצי כל התוכניות שהיו לי נמחקו ומצאתי את עצמי לבד בטירוונאמאלי בדרום הודו ואז בהחלט כן הייתי בפניקה. אבל באותו בוקר של יום שישי, ביום הראשון שלי לבד באולן – בטור לא הייתי בפניקה. הייתי פשוט לבדי, והיום רק התחיל, ורציתי לעשות משהו. לא רציתי להישאר בחדר כשהבעת הלם מרוחה לי על הפנים. רציתי החוצה.

אולן בטור

אולן בטור, בדרך אל מרכז העיר

ערב קודם, בערב הפרידה הלחוץ, Bilegt באה לדירה ודיברה איתי. ביקשתי ממנה המלצה על חנות לקניית מזכרות והיא והיא סימנה לי על מפה מודפסת חנות, כלבו בעצם, בשם State Department Store, ואמרה שבקומה השישית יש חנות של מזכרות. לפי גוגל מפס החנות היא במרחק 3.2 קילומטר מהדירה. 40 דקות הליכה, כך העריכו בגוגל מפס, אבל הם לא מכירים את הקצב שלי. החנות יושבת על Peace evenue, הרחוב הראשי של אולן בטור. Bilegt אמרה לי לשים לב אל התיק כשאני ברחוב. ולהשאיר את הדברים יקרי הערך, כמו פספורט וכסף, בבית. היא אמרה שעדיף לא להסתובב בעיר אחרי שש בערב. עדיף לי, כלומר. בתפקידי כאשה לבד, עדיף שאחזור הביתה עם רדת החשכה. היא ביקשה שאתקשר אליה אחר הצהריים, כשאני חוזרת הביתה, שלא תדאג.

ישבתי במטבח בדירה של Bilegt ו – Mejet, שתיתי נס קפה בלי חלב, כי זה מה שהיה, ומשכתי את הזמן עד שתגיע שעה סבירה לצאת מהבית. סבירה מבחינת מזג האוויר, שיעלה מעל האפס, ועוד יותר חשוב, סבירה בשביל למצוא את החנות פתוחה. אני מאוד בן אדם של בוקר, ולחכות קשה לי, אז קראתי בפייסבוק, העימות השלישי בין קליטון וטרמפ, שלילת האזרחות של יושב ראש בצלם, ידה ידה ידה, וחיכיתי שהזמן יעבור. בשעה 0930 החלטתי שהגיע הזמן, הזמן בשל, ויצאתי מהדירה.

אולן בטור

הכניסה אל בניין הדירות בו השתכנתי. צילמתי מתוך תקווה שזה יעזור לי למצוא את הדרך בחזרה

הדירה היתה בקומה רביעית בניין של 9 קומות. יש מעלית, אבל היא לא עובדת. חדר המדרגות מרווח, יש חימום בכל קומה, המרצפות שבורות, הצבע של המדרגות נמחק, הקירות מתקלפים. ירדתי במדרגות ויצאתי דרך שתי הדלתות וירדתי עוד מדרגות והגעתי אל הרחוב ונתקעתי. לא היה לי מושג לאן ללכת. איך לצאת מהחצר הפנימית אל הרחוב הרצוי. לא ידעתי איפה, באיזה כיוון, נמצא הרחוב הרצוי. זה לא באמת רחוב, מה שיש מתחת לבניין, זה מין רחבה קטנה שיש בה חנייה של מכוניות ומגרש משחקים לילדים ומכל עבר בנייני דירות גבוהים ומתפוררים והרבה אנשים הולכים לכאן ולשם. לא ראיתי את הדרך החוצה.

הוצאתי את המפה ש Bilegt נתנה לי וניסיתי להבין ממנה משהו, אבל אלאס, כשלתי, אז פניתי אל בחור צעיר שעבר לידי. הוא הסתכל במפה, והסתכל מסביבו, ואמר לי, ok, ועשה תנועה של ללכת איתו. הלכתי כמה צעדים מאחוריו והחזקתי על התיק שלי, כמו ש – Bilegt הציעה, לא על הגב, כמו תמיד, אלה מקדימה, והצעיר שאל שלושה אנשים שונים משהו שחשבתי שקשור אלי ואל הבעיה הקטנה שלי, אבל אין לי דרך לדעת באמת, ובסוף הוא הוביל אותי אל הרחוב הרצוי דרך פתח צר בין שני בניינים והראה לי על המפה שאני במקום הנכון ולאיזה כיוון לפנות. אמרתי Thank you very much, thank you והוא אמר ok והסתובב והלך בחזרה דרך הפתח הצר בדיוק הפוך מאיפה שהגענו.

אולן בטור

אולן בטור, מונגוליה. תמונות מהדרך אל מרכז העיר

הלכתי לאט, והלכתי בזהירות, והלכתי במודעות. הלכתי בתשומת לב. בדקתי את המפה וצילמתי בתים וצמתים, גם כדי לצלם אבל גם כדי לזכור את הדרך. שמתי לב מי בא מולי ומי בא מאחורי. נדרכתי מדי פעם, כשמישהו הגיח במפתיע מאחורה. הלכתי רק על המדרכות, וזה קשה באולן – בטור, כי המדרכות שבורות וההבדל בין המדרכה והכביש לא תמיד ברור. התנועה ב – UB (קיצור של Ulan – Bator) די מטורפת. יש בעיר הרבה יותר מכוניות ממה שהיא יכלה לספוג. ויש הרבה יותר מעברי חצייה מאשר רמזורים. לא תמיד ידעתי איך לחצות את הכביש. האסטרטגיה שלי היתה להיצמד לחוצים אחרים, מקומיים, ולהתנהג כמוהם. אם ראיתי שיש אשה, או ילד, או מישהו מבוגר ממני, בין החוצים, הלכתי אחריו. ב – UB חציתי כבישים כמו גרמניה.

בדרך אל מרכז העיר הלכתי לאורך מלא בבניינים גבוהים, בנייני דירות בני שבע או שמונה או תשע קומות, ואני יודעת שהביינים חדשים יחסית, לא בני יותר מאשר שלושים שנה, אבל הם נראים כבר ישנים, או לא ישנים, מוזנחים, ולא כתוצאה מהזנחה, העיר נקייה להפליא ומלאה במנקי רחובות, הבניינים נראים מתפוררים, קירות חשופים, מרפסות שפונות אל הרחוב מלאות בחלודה, החלודה שלהם נוצצת בשמש. השמים היו כחולים. האויר רך. הקור נסבל. 300 ימים בשנה של שמים כחולים יש במונגוליה, ומזג האוויר נע בין קיץ של 40 מעלות חום לחורף של מינוס 40. היה 0 מעלות בימים שאני הייתי שם. לגמרי באמצע.

אולן בטור

אולן בטור. תמונות מהדרך אל מרכז העיר

חנות הכלבו State Department Store היא הגדולה והמומלצת בעיר. 6 קומות. בקומה התחתונה סופר מרקט ענקי ותחנות להחלפת כסף. מחליפים הכל. כסף רוסי וכסף סיני. בקומה העליונה חנות מזכרות. קומת אוכל אין. חנות של Jack Wolfskin יש. מוכרות בחליפות כחולות עם חולצה לבנה ומטפחת צבעונית סביב הצוואר. מקבלים כרטיסי אשראי. עושים משלוחים הביתה. כל מי שפניתי אליו ענה לי באדיבות וידע לפחות קצת אנגלית.

יש משהו מתעתע ב – UB. למרות המכוניות, והבניינים הגבוהים, והכבישים הסלולים והניקיון, שום דבר בעיר לא נראה לי מודרני. לא בדיוק ישן, אני יודעת שהרבה מהעיר הוא חדש, אבל לא מודרני. כאילו חדש ומודרני הם דברים שונים ונפרדים. אולן בטור נראתה לי לא ישנה ולא מודרנית. כאילו היא עוד לא הגיעה. עוד לא נהייתה. המסע שלי מרוסיה אל מונגוליה היה מסע ממקום שפעם היה ועכשו הוא בנסיגה אל מקום שעוד לא הגיע. מארץ שהולכת אחורה אל ארץ שטרם.

שום דבר לא נראה לי מודרני ב – UB חוץ מהאנשים, האנשים היפים בבגדים היפים שלהם. צעירים בכובעי קסקט או כובעי צמר ומעילי עור עם תספורות משונות שחותכות את השיער לאורכים שונים, מוהיקן, פוני שנופל על העינים, חצי ראש מגולח חצי שני פחות. זקנים ושפמפמים מטופחים. והנשים, הנשים היפות, בבגדים מודרנים, ג'ינס צמוד או חצאית צרה, נעלי עקב, שיער ארוך, מטופח, נוצץ, מסודר עם סיכות או בקוקו, גוונים וגיוונים. וגם בתי הקפה. גם בתי הקפה נראו לי מודרנים. קפה מיובא. קלייה במקום. תפריט כתוב בגיר לבן על לוח קיר. האנשים ובתי הקפה ב – UB נראו לי כאילו הם חיים בעיר אחרת, בתקופה אחרת. כאילו הם והעיר שלהם מתקיימים במישורים שונים.

שתי מסעדות טבעוניות יש ב – UB ואת שתיהן בדקתי ושתיהן היו נפלאות. ארץ של 3 מיליון בני אדם ו 60 מיליון בעלי חיים, מצוקת מזון אין בה. ועדיין, שתי מסעדות טבעוניות בעיר הבירה. בכניסה אל אחת מהן יש שלט: Be vegan, make peace. עמדתי מול השלט ומחאתי כפיים. כמה נפלא. באותו רחוב, מול המסעדות הטבעוניות, מוזיאון היסטורי ומוזיאון לאמנות מודרנית. במוזיאון ההיסטורי מספרים הרבה על שנות הרדיפה הפוליטית, השנים בהם הקומוניסטים תפסו את השלטון, ועל הנרדפים. הרבה הנצחה. הרבה חרטה. הרבה התביישות במה שהיו, מה שעשו אחד לשני.

אולן בטור

אולן בטור. מסעדה טבעונית. Make Peace

בדרך חזרה לדירה עצרתי מונית. Bilegt ו-Mejet אמרו שאין בעיה לתפוס מונית בעיר, פשוט לעשות את התנועה המקובלת ביד, אמרו ו – Mejet הדגים, ומישהו כבר יעצור. זה נשמע לי מוזר. חשבתי שעדיף לי לעצור מונית עם שלט מונית. עמדתי בצומת וחיפשתי מוניות עם שלט מונית. אחת כזאת עברה ליד אבל לא עצרה. המשכתי לעמוד, מכונית רגילה נעצרה מולי, הנהגת, אשה, צעקה אלי משהו דרך החלון. הסתכלתי עליה בתור תשובה. Taxi, היא צעקה אלי, Taxi, ואני לא יכלתי להתעלם ממנה, היא היתה ממש מולי, אז הנהנתי ונכנסתי אל המכונית אל המושב האחורי.

הילד שלה ישב שם. הוא בירך אותי לשלום. היא אמרה לו לדבר איתי באנגלית. good evning הוא אמר לי, good afternoon, אמרתי לו. האשה נהגה. הילדה הראה לי את תיק בית הספר שלו. school bag, הוא אמר ואני צחקתי. אמא שלו אמרה לו משהו. הוא שר לי את ה abc באנגלית ואני שיבחתי אותו. אחרי זה הוא הסתובב ומשך את התיק שלו מהאחורה של הרכב ופתח את התיק והוציא חוברת ללימוד אנגלית והראה לי. תמונות וציורים. הוא הצביע על ציור ואמר מה זה באנגלית. אני הצבעתי על ציור והוא אמר מה זה באנגלית. הוא הצביע על ציור וחיכה שאני אגיד איך אומרים באנגלית.

עברנו על חלקי גוף, בעלי חיים, מבנה המשפחה. היה לו שיר ומשחק לשינון בני המשפחה על האצבעות. הוא הרים אצבע ואמר father, אצבע אחרת Mother, עוד שתי אצבעות ל – sister ו – brother ובסוף, הקטנה ל – baby. המונית עצרה במקום שלא זיהיתי. הנהגת אמרה שהגענו. הסתכלתי עליה במבט אטום. לא זיהיתי כלום. לא נראה לי אפילו מוכר. היא ביקשה שוב את הפתק שלי, היה כתוב עליו את הכתובת במונגולית באותיות קיריליות והמספר, 38. היא הצביעה על בית עליו היה כתוב מספר 38. לא היתה לי ברירה. שילמתי ויצאתי. Mejet אמר שכל אחד בעיר יכול להיות מונית והמחיר אחיד, שטר של 1000 כסף מקומי על כל קילומטר. אין מה לחשב לפי זמן, הפקקים בעיר אין סופיים, אז 1000 לקילומטר. שילמתי ובירכתי את שניהם ב good evening. כלכלה שיתופית אמיתית. Uber בלי חברה שעושה מיליונים על הגב של אף אחד.

ירדתי מהמונית, הסתובבתי קצת לכאן ולכאן ומצאתי את הפתח בין שני הבניינים דרכו יצאתי בבוקר. חזרתי אל הדירה מלאה בתחושת ניצחון של מי שהצליחה לחזור הביתה.

בפוסט הבא: בייג'ין, תחנה אחרונה

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס – סיבירית.