הו, תל אביב. בחזרה אל ברלין

רציתי לכתוב משהו יפה לפרידה מתל אביב. עזבתי את העיר ביום שישי ורציתי להעלות לפייסבוק תמונה עם פוסט, משהו מסכם, אולי נוגע ללב, אולי עם מבט לעתיד. היתה לי תמונה, שדרות רוטשילד תמיד מצטלמות נפלא, אבל לא מצאתי את המילים לצרף אליה. רציתי להביע רגש אבל לא להשתפך, וכל מה שעלה לי בראש נפסל בגלל עודף מגניבות או התחכמות או ציניות או קיטשיות או נדושות. כלום לא צילצל לי נכון. בסוף העלתי את התמונה וכתבתי TelAviv ואז שיניתי ל – הו, תל אביב, אבל פייסבוק השאיר את הגרסא האנגלית ואני יצאתי ליום אחרון בישראל, יום שברובו לא היה לי אינטרנט ולא תשומת לב, ורק בלילה, בחזרה בדירה בברלין, ראיתי מה נהייה.

הבוקר קמתי בדירה שלי בברלין ולרגע הפסקתי לנשום מכמה שירוקה ועסיסית החצר הפנימית שלי, המראה שאני רואה דרך החלון. ביום הראשון של הביקור בתל אביב, לפני שהתגלתה טרגדיית המזוודה, יצאתי לטייל באזור יהודה הלוי, קרית ספר, אלנבי דרום והלאה, וקצת הפסקתי לנשום מכמה שהעיר נראתה לי מפוררת, מתפוררת, הרוסה. רחוב גרוזנברג, בחלק שצמוד לאלנבי, כולו מבנים סגורים, ריקים, מבנים שאין בהם חיים והם מין תפאורה למה שהיה פעם או למה שיהיה יום אחד, רק שלא ראיתי סימנים של בנייה מחדש. העליבות הדהימה אותי, ואז נבהלתי שאני חושבת על תל אביב במונחים כאלה, של עליבות.

חצי פנימית ירוקה

הפסקתי לנשום לרגע מכמה שירוק ועסיסי ושופע

***

יום אחד, בשעות אחר הצהריים, יצאתי מרכבת שלום והייתי בלי כוח ושורה של נהגי מוניות התנפלו עלי ושאלו לאן וזרקו מחירים לאוויר. נתתי להם כי רציתי להתפתות אבל המחיר שהם הציעו היה נראה לי מוגזם. ניגשה אלי אשה מאוד יפה ושאלה אם אני צריכה מונית ולאן ואני עניתי והיא זרקה מחיר זול יותר ואני הנהנתי בהסכמה והיא הובילה אותי אל המונית שלה והושיבה אותי מקדימה. אל המושב האחורי היא הכניסה אשה עם שני ילדים קטנים ושלושתנו הסכמנו על יעדים ומחיר ויצאנו לדרך.

בדרך הנהגת שאלה אותי אם אני צריכה קבלה ואני אמרתי שלא, אין מי שיממן לי את הנסיעה הזאת, אמרתי, ושתינו צחקנו. האשה מאחורה כן ביקשה קבלה. בשביל תביעת המזונות, היא הסבירה. היא סיפרה שהיא מגדלת את שתי הבנות שלהם לבדה, כבר שנים, ורק לאחרונה החליטה להגיש תביעת מזונות. הנהגת סיפרה שגם היא אם חד הורית לשניים, וגם היא לא מקבלת מזונות. שאלתי אותה למה היא לא תובעת והיא אמרה שאין טעם. הוא רשם את הנכסים על שם אמא שלו, היא אמרה, אני לא אצליח להוציא ממנו כלום.

האשה מאחורה אמרה שהיא לא מוכנה לוותר. שהיא וויתרה יותר מדי זמן. שבעלה לא עושה כלום למען הילדות, כלום, רק מתגאה בהן כשהן עושות משהו מוצלח אבל לא יותר מזה, ושהיא לא מוכנה יותר ככה, ואני והנהגת עודדנו אותה. הנהגת סיפרה שגם בעלה לא עושה כלום למען הילדים. היא סיפרה שלפני שנתיים היתה חולה, מאושפזת, ניתוח, במשך כמה חודשים היתה בבית חולים ושאז דווקא הוא כן עזר עם הילדים, הגרוש, וכשהיא יצאה מהבית החולים, לפני שנה, היא ביקשה ממנו שפעם בחודש יקח את הילדים לסוף שבוע, כדי שהיא תוכל להתאוור. היא אמרה שהוא הסכים בשמחה ומאז עברה שנה וזה טרם קרה, סוף שבוע של הילדים איתו והיא יכלה לנוח, ואז הגענו ליעד שלי.

תל אביב

הו, תל אביב. העליבות. תמיד תל אביב נראתה ככה, מתפרקת, מתפוררת, או שאני התגרמנתי?

***

בתור של הבידוק הבטחוני בטרמינל 1 עמדו מאחורי שתי נשים, אמא מבוגרת ובתה. הן היו מאוד נרגשות והיו להן הרבה שאלות, בין השאר איך להגיע משונפלד אל היעד שלהן בברלין. ניסיתי לעזור קצת והצעתי מסלול נסיעה והזכרתי לקנות כרטיס לרכבת ולחורר אותו במכונה לפני שעולים אל הרכבת. מלפני עמדה בחורה צעירה וגם היא הצטרפה לשיחה עם עצות והצעות, והכי היא אמרה להן לא לדאוג, שברלין נפלאה, שהן מאוד יהנו.

האשה הצעירה יותר מבין השתיים הסבירה לנו שהן לא מגיעות לברלין בתור תיירות. היא סיפרה שהבן שלה מאושפז בבית חולים בברלין והיא נוסעת אליו. הוא, הבן, היה בטיול ארוך במרכז אמריקה, ואחרי הטיול נסע לברלין והחליט להירשם ללימודים רק שמשהו הציק לו כל הזמן, בריאותית, והוא לא טיפל בזה כמו שצריך. בשבוע שאני הייתי בארץ מצבו הידרדר והוא אושפז בבית חולים בברלין וצריך לעבור ניתוח, מהר מהר. היא סיפרה שהיא ניסתה להביא אותו לארץ אבל הרופאים בברלין התעקשו שזה לא הזמן לנסיעות ולכן היא מגיעה לברלין, להיות לצידו, בניתוח, ואמא שלה נוסעת איתה לעזור לה.

עד שעברנו את הבידוק שמעתי גם את הסיפור חיים של הבחורה הצעירה, זאת שהיתה לפני בתור. היא בת 27, למדה צילום ונורא רוצה לעבוד בזה אבל בנתיים היא ממלצרת, כלומר מילצרה עד אתמול, אתמול היה היום האחרון שלה והיום היא נוסעת לברלין, שוב, היא כבר היתה בעיר ומתה עליה והיא מקווה הפעם להישאר. יש לה איזה ליד של מקום עבודה שאולי ירצה בה ואולי יארגן לה ויזה. על זה היא בונה. היא מאוד קינאה בי שאני כבר שלוש וחצי שני מכנה את ברלין בית. זאת המטרה שלה כרגע.

הבימה

ישבתי על הכיסאות נוח בשדרות רוטשילד. הכיסאות שצופים על כיכר הבימה.

את האמא והבת ראיתי שוב בסוף הטיסה, מחפשות את הדרך אל הרכבות, והצעתי להן להצטרף אלי ואני אראה להן על איזה רכבת לעלות, רק שאז התערבה בשיחה בחורה אחרת שהיתה על הטיסה ודיווח שה – Sבאן לא עובד. הם המשיכו משם ביחד ואני איחלתי להן שיעבור קל, הניתוח של הבן, והמון בהצלחה ונפרדנו ובטח לא נתראה עוד לעולם. אני מקווה שהניתוח באמת עבר בקלות והילד בסדר ושהחברה הגרמנית תיתן הצעה לבחורה הצעירה. אני מקווה שדברים יסתדרו.

***

בלילה האחרון שלי בתל אביב הלכתי על שדרות רוטשילד בדרך לבקר חברה. היתה לי סיגריה ביד אבל לא היתה לי מצית ולא היה לי איך להדליק אותה. ראיתי שני נשים יושבות על ספסל, מעשנות, ניגשתי אליהן וביקשתי אש. ומה שלומך, שאלה אותי אחת מהן. היא רוצה אש, אמרה לה חברתה. אני יודעת שהיא רוצה אש, היא אמרה, אבל אני רוצה לשאול אותה מה שלומה. אני בסדר, אמרתי לה, במאמץ מסויים, כי זה היה רגע בו הרגשתי לגמרי נורא. אני משתדלת, אמרתי לה.

כן, היא אמרה לי בחזרה. ולפעמים זה לא הולך, היא אמרה, אני יודעת, ואז היא הושיטה לי מצית. הדלקתי את הסיגריה שלי וזה לקח קצת זמן כי האש של המצית היתה קטנה מאוד. המצית גמורה, אמרה האשה על הספסל, ואני עשיתי את כל השטיקים של לנער את המצית ובסוף זה הלך והסיגריה נדלקה. החזרתי לה את המצית ואמרתי, כן כן, אבל את רואה, בנחישות ורגישות הכל הולך, ושלושתנו התפרקנו מצחוק ואני הלכתי משם והשארתי אותן על הספסל בשדרות רוטשילד, שהיו, באותה הרגע, בלי ספק בכלל, השדרות היפות בעולם.

הו, תל אביב

הו, תל אביב. תמונת הסיכום. שדרות רוטשילד

***

הו, תל אביב, זה מה שבסוף כתבתי בפוסט-תמונת סיכום שלי, הו, תל אביב. ופייסבוק מחק. שלוש וחצי שנים בגולה, ביקור מספר 7 בתל אביב, ואני הולכת בעיר גואה מרגשות. הו, תל אביב.

במקום בו חייתי בהודו, בטירוונאמאלי, יש הר קדוש. ארונצ'לה קוראים לו. התשובה הסטנדרטית לשאלה שזרים שואלים אחד את השני כל הזמן, אז מה בעצם אתה עושה פה, היתה, ההר קרא לי. אז זה לא ששמעתי את העצים המאובקים של העיר קוראים לי, אומרים את שמי, אני לא שומעת קולות חיצוניים והאגו שלי לא כזה נפוח, אבל זה גם כן. זה גם כן הפעם הראשונה שהלכתי בתל אביב והשאלה האם אני רוצה להיות כאן בכלל לא עלתה בראש שלי. זה היה כאילו לא היה טעם בשאלה הזאת, כל כך הרגשתי כאן. ברור שתל אביב. ברור שתל אביב. אני חושבת שלא הצלחתי למצוא מילות סיכום שיהדהדו לי כנות כי הרגשות שלי היו בכל מקום. או כי לא העזתי להרגיש את מה שהרגשתי, ועוד פחות לתת לזה מילים.

הו, תל אביב. כשהלכתי ברחובות שלה, בין מקומות שאני מכירה ואנשים שאני אוהבת, הרגשתי לא תיירת ולא מבקרת. הרגשתי את עצמי והרגשתי בבית. הרגשתי שאני בבית.

ומחר יום חדש ושבוע חדש ואצלי התחלה חדשה. בברלין. הו, תל אביב. הו, ברלין. הו, בילבול.

ספרים חדשים

השלל. מלא מלא דברים חדשים לקרוא. התחלות חדשות. חיים עליהם אני לא יודעת כלום.

ברלין – תל אביב. יום ברכבת ישראל

היתה לי טיסה נפלאה לישראל. המונית לשדה התעופה חיכתה לי בזמן והנהג לא התעקש לדבר. הטיסה יצאה בשעתה, בלי עיכובים. אמנם, באלכסון ממני ישבו אמא פלוס שני ילדיה, והילדים לא סתמו את הפה לרגע במהלך הטיסה, ועוד הכל בקולות גבוהים ונרגשים, והאמא, היא לא העירה להם אפילו פעם אחת, במשך ארבע שעות, אף מילה, גם לא משהו כמו, הי, ילדים, כאן זה לא הבית שלכם וזה, כלום, אבל מהצד השני שלי היה כסא ריק, ככה שהדברים התקזזו. נחתנו לפני הזמן. המזוודה שלי יצאה ראשונה. שטתי החוצה, אל אולם מקבלי הפנים, בליבי שמחה על קלות הקיום, ונפגשתי את אחותי. נכנסו לרכב שלה ונסענו לתל אביב.

בדרך החלטנו שיש מקום וצורך בארוחת צהריים, ואני הצעתי את המעבר בפסאז' באלנבי, מסעדת פועלים טבעונית, כך שמעתי. הכנסנו את הכתובת אל וויז ונסענו בעקבות ההנחיות של הגברת. תל אביב. תל אביב. זאת את שנהיית אחרת או שזאת אני? העיר נראתה לי מבולגנת, פרועה, כמעט פראית. בתים צהובים. קירות מתפוררים. צינורות חשופים. מזגנים צמודים כמו עלוקות אל קירות הבתים. דודי שמש על הגגות. גבשושים גדלים על הבתים של תל אביב. והכל חשוף, גלוי, נראה. מתחת לאלמנטים, באור החיוור, המגולען והמגורען. האור של תל אביב.

ארוחה עם אחותי

אחותי ואני. אני ואחותי.

אכלנו והיה טעים ואז אחותי הסיעה אותי אל הדירה הזמנית שלי בעיר, ברחוב קריית ספר, ונפרדנו. נכנסתי לדירה. הריח המוכר של דירות שכורות בתל אביב. צינורות חשופים של ביוב וחשמל ומים בתוך המקלחת. מרפסת שהיא מטבח. בחוץ בונים. השארתי את הדברים שלי בדירה ויצאתי בחזרה אל הרחוב והתחלתי לטייל וקרה לי מה שיכול לקרות לי רק בתל אביב, פגשתי במקרה, ברחוב, כל מיני אנשים שלי. אנשים מהעבר שלי. חברה מלפני עשור. בן זוג לשעבר. חיבוקים ונשיקות. קפה ונישנושים.

העיר הזאת טובה אלי. שוטטתי במשך שעות וכשנגמר האור חזרתי לדירה. התכוונתי להתקלח. להסתדר. להוריד את היום. פתחתי את המזוודה כדי להוציא את הדברים הדרושים שלי ואוח, הופ, אויש, זאת לא המזוודה שלי. אני לא הבאתי 2 קופסאות ענקיות של שוקולד לינדט. אני השקעתי בשוקולדים פחות מוכרים, פחות מסחריים. זאת לא המזוודה שלי. הולי פאקינג שיט, יצאתי מהנתבג עם לא המזוודה שלי.

אני שונאת לטוס! שונאת שונאת שונאת טיסות! זה כל כך פרימיטבי, שאלוהים ישמור.

תל אביב

דברים גדלים על הבתים בתל אביב. מבחוץ. כמו גבשושיות או עובש

פעם, בטיסה חזרה ממדריד, המזוודה שלי לא חזרה איתי. פעם אחרת הטיסה שלי איחרה בשש שעות וכמעט פספסתי את טיסת ההמשך. כשהמטוס עצר הדיילות ליוו אותי החוצה ראשונה והורו לי לרוץ, לרוץ, על פני כל נמל התעופה, בעיר שאני כבר לא זוכרת איזו, כדי לתפוס את הטיסה שלי. איש בטחון של השדה רץ לצידי ועודד אותי. כשעליתי על המטוס 200 זוגות עינים עוינות הסתכלו עלי. עיכבו את הטיסה בשעתיים בשבילך, הסבירה לי הדיילת. ופעם אחרת ישנתי לילה בשדה התעופה של קופנהגן בגלל טיסה שנדחתה. רק צרות. ואני לא טסה עד כדי כך הרבה! והפעם, הכי גרוע, כי הפעם אין לי את מי להאשים. זאת אני שלקחה מזוודה לא לה ויצאה אתה משדה התעופה. אני.

מה עושים מה עושים מה עושים?

התקשרתי לשדה התעופה. חברת QAS, כך למדתי, אחראית על שירותי הקרקע של חברות התעופה הזרות בנתב"ג. בטלפון של אבדות ומציאות היתה מזכירה אלקטורנית. היא אמרה להתקשר מחר, בין עשר לשתיים. התקשרתי לשרות לקוחות. גברת חביבה הסבירה לי שבאמת אין עם מי לדבר, באבדות ומציאות, ושאנסה מחר. משמונה בבוקר יהיה שם מישהו, היא הבטיחה. רק מחר בבוקר. ואני, אין עלי אפילו זוג תחתונים להחלפה. ובחוץ חם. כאן זה לא אירופה, אי אפשר לדלג על מקלחת. בגדים צריך להחליף כל יום.

מרפסת תל אביבית

מרפסת תל אביבית מעוצבת

שקעתי אל תוך סערת רגשות מדוכדכת. האשמתי את עצמי ואת טימטומי. רציתי הביתה. רציתי שזה יגמר. חברה שסיפרתי לה על רוע מזלי הציעה, בעדינות, שאולי אסתכל אם יש טלפון במזוודה, כי בכל זאת, כך אמרה, זה לא שדפקתי לעצמי את החזרה לארץ, דפקתי גם לעוד מישהו את החזרה לארץ. הסתכלתי על המזוודה ואכן, היה שם טלפון. התקשרתי. בצד השני ענו ההורים של הבחור שזוגתו חזרה לארץ בלי מזוודה. הם נתנו לי את הטלפון שלו. התקשרתי אליו. הוא סיפר לי שהמזוודה היא של אשתו, שהיא חיכתה וחיכתה לי בנתבג, קיוותה שאחזור. היא מבינה, הוא אמר, כי המזוודה שלי באמת דומה וכמעט זהה למזוודה שלה, והיא ניסתה להתקשר אלי עוד מהנתב"ג אבל על המזוודה שלי היה רק מספר טלפון זר. אכן כך, אמרתי לו, מספר הטלפון שלי זר.

במהלך הלילה התיידדנו, אני והאיש שאת המזוודה של אשתו לקחתי. וגם אני והאיש בשרות לקוחות, משמרת לילה, של QAS. אני חושבת שסיפרתי לשניהם, בנפרד, שאין לי תחתונים להחלפה. שאני מבקרת כאן, למרות העברית שלי, אני רק אורחת ואין לי אפילו תחתונים להחלפה. הבחור הנחמד שאת המזוודה של אשתו לקחתי שאל אותי אם יש לי כסף, אם הוא יכול לעזור. הבחור בשדה התעופה גם היה מלא אמפטיה. כולם היו ממש נחמדים ורק אני לא יכלתי להירגע. איך אפשר לישון בכלל כשאין זוג תחתונים נקיים לבוקר הבא?

אני ברכבת ישראל

אני ברכבת ישראל. נסיעה ראשונה מתוך אלפי נסיעות שעשיתי באותו היום

בשמונה וחצי בבוקר של אחרי הייתי על הרכבת לכיוון הנתב"ג. בנתיים כבר הספקתי לדבר עם האשה שאת המזוודה שלה לקחתי. היא סיפרה לי שהתקשרו אליה מאבדות ומציאות, למרות שעוד לא 10 בבוקר, וסיפרו לה בצער שגנבת המזוודה שלה טרם התייצבה. היא סיפרה להם שיצרתי אתם קשר ישיר וכולם ביחד הסכימו שהפתרון הכי טוב לצרה שרקחתי הוא שאני אחזור לשדה התעופה עם המזוודה שאינה שלי, אחליף מזוודה, ושדה התעופה כבר ידאג לשלוח אל הזוג הנחמד שאת חזרתם מחופשה חירבתי את המזוודה שלהם.

בתחנת רכבת שלום קניתי כרטיס רכבת אל הנתב"ג. לפני בתור עמדו שתי נשים. היו להן מלא שאלות ומלא מה להגיד. כשהגעתי לראש התור ראיתי יאוש בעינים של הבחורה הצעירה מעבר לדפלק. שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה שזה יום נוראי, שכל הלקוחות מפגרים. האשה שהיתה בתור לפני חזרה פתאום ונדחפה, היו לה עוד שאלות. היא כבר שאלה את זה, אמרה לי הקופאית, רק שבמקום להקשיב כל הזמן דיברה בטלפון. גם עכשו היא דיברה בפלאפון. עוד אשה נדחפה לפני. גם לה היו שאלות. בסוף חזרתי לראש התור ואני והקופאית גילגלנו עינים אחת אל השניה. היא הצביעה על הלחי שלה, שהיתה נפוחה, ואני שאלתי מה קרה. שינים, היא אמרה, אתמול. אז למה את לא בחופש? נזעקתי. בעיות שינים זה בלי ספק הדרך הקצרה אל ליבי. לא אישרו לי, היא אמרה ביאוש. המסכנה. נפרדנו בנשיקות.

יום ברכבת ישראל

יום ברכבת ישראל. מתל אביב השלום לשדה התעופה, לתל אביב דרום, לרחובות, וחזרה לתל אביב השלום. המזוודה הנכונה הפעם

ברכבת אל הנתב"ג התחילה לדבר איתי אישה מבוגרת. היא שאלה אותי לאן אני טסה. הסברתי לה שאני לא טסה לשום מקום, אני סתם מחליפה מזוודות. היא הסבירה לי שגם היא לא טסה לשום מקום, היא נוסעת לנתב"ג כדי להיפרד מהנכד שלה. הוא חי בבלגיה, עם ההורים שלו, והגיע לארץ במסגרת טיול שנתי של כיתה ג' בבלגיה. הם כל כך משקיעים, היא אמרה, טיול שנתי של כיתה ג' בארץ אחרת!

במחלקת אבדות ומציאות של QAS התקבלתי כמו כוכבת. כולם הכירו את הסיפור שלי. החלפתי מזוודות, לקחתי את שלי ויצאתי, שוב, דרך המכס אל אולם מקבלי הפנים. לקחתי רכבת חזרה לתל אביב. בתחנת תל אביב הגגנה החלפתי רכבת ועליתי על רכבת לרחובות. בדרך עברנו בתחנות לוד ובאר יעקב. בתי דירות מכוערים ומתפוררים צמודים אל קיר הפרדה שאמור להגן עליהם מרעשי הרכבת. עולם שלישי. עולם שלישי.

בתחנת הרכבת רחובות לקחתי מונית שתיקח אותי את שארית הדרך אל הקיבוץ. כי בתחנת הרכבת רחובות אין אוטובוסים או  משהו כזה, להמשך הדרך. קיבוץ. משפחה. ערב. בדרך חזרה הדוד שלי הקפיץ אותי אל תחנת הרכבת רחובות ומשם לקחתי רכבת חזרה אל תל אביב וביום רביעי, מאוחר בערב, יותר מעשרים וארבע שעות אחרי שנחתתי, הגעתי. אויה תל אביב, את מקסימה, באמת, אבל כלום כלום כלום אף פעם לא קל איתך.

אוכל הודי

האוכל במעבר היה מצויין. אבל הטאלי ההודי שקיבלתי במסעדה ההודית שעל אלבני, בומבי משהו, עוד יותר. איזה מנה יפה! למה אין מסעדות הודיות שוות בברלין, למה למה למה?

ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

אביב בברלין

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

אביב בברלין

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

בית קפה בברלין

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון ראווה בברלין

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury

עבודה של Fouad Elkoury

גם זרות זה משהו שאפשר לאבד

אני מאוד אוהבת חומוס. מאוד. חומוס פשוט, בריא, טרי. אני אוהבת לאכול חומוס לארוחת צהריים. אחרי חומוס בצהריים העולם נראה אחרת, יפה יותר, רפוי. חומוס בצהריים זה איכות חיים לדעתי. לפיכך השקעתי זמן ומשאבים בחיפוש אחרי החומוסיה שלי כאן, בברלין. בדקתי מקומות ממולצים ובדקתי מקומות של ישראלים ובדקתי מקומות מפורסמים. אבל תנאי היסוד שלי כדי שמקום יהפך לחומוסיה שלי זה שהוא יהיה במרחק הליכה מהבית, אחרת אין טעם.

בהכללה סצינת החומוס המקומית מתחלקת לשניים: חומוסיות ישראליות וחומוסיות מקומיות. בישראליות אני מתכוונת לחומוסיות בבעלות ישראלים לשעבר. בחומוסיות מקומית הכוונה לכל השאר, כלומר, לבנוניות, פלשתינאיות, ערביות כאלה ואחרות. מקומיות מקומיות. אני לא באמת יודעת מאיזה ארץ מוצא הגיע החומוס ועובדי החומוסיה שאני אוכלת בה. זה לא מעניין ואני לא שואלת. אני מנחשת לפי סימנים ושפה ומוסיקה, אבל לא שואלת. לפיכך כאן אצמד אל החלוקה הגסה של ישראלים ומקומיים.

ברלין, אביב

לבן-ורדרד! אביב

בטווח הליכה ממני נמצאות שלוש חומוסיות ישראליות ועוד לא מעט מקומיות. ניסיתי את רובן. החומוס שלי, עד לפני שבועיים בערך, היה חומוס עכו בוודינג. יותר מדי מיץ לימון בחומוס אבל חוץ מזה אין לי טענות. מנה של חומוס פול או חומוס מסאבחה או סתם חומוס בארבע יורו וכוללת תה שחור חופשי, צלוחית חמוצים, צלחת ירקות, קצת חריף, פיתות דקות בשקית עם דגל לבנון. הפיתות הן בעיה עבורי, באמת, אני מתגעגעת לפיתות השמנמנות שאני מכירה מתל אביב. שניים מהמקומות הישראלים שבדקתי מתגאים בפיתות שמנמנות וראויות. באחת מהן היתה אווירה מפחידה. בשנייה הזמנתי חומוס וירקות וקיבלתי צלוחית חומוס קטנה עם שלושה גזרים, עבניית שרי אחת ו2 פיסות מלפפון תקועים בתוך החומס, עלאק עיצוב אוכל שעשה אותי עצובה עצובה. בשלישית קיבלתי פיתות יבשות. הישראליות יקרות יותר מהמקומיות.

אני יכלה להוסיף, יש לי הרבה מה להגיד על מצב החומוס. אני יכלה לכתוב על זה מלא מילים, לתאר את החוויה, לספר, לדקדק בפרטים, להשוות. כן, כן, להשוות. להשוות בין איכות החומוס והחוויה הכללית בתל אביב וברלין, אבל עוד יותר מזה, בין החומוסיות המקומיות והחומוסיות הישראליות. כל פעם שאני אוכלת חומוס אני מחלטה לכתוב על זה ומשפטים רצים לי בתוך הראש אבל אז אני מפסיקה ועוזבת. למה לי, אני חושבת לעצמי, למה לי הבלגן הזה עכשו. למה לי הרעש. למה לי המהומה.

אביב בברלין

צהוב! אביב.

אבל ממה אני מפחדת? מאיזה, רעש, בלגן ומהומה אני חוששת? אני לא מכירה את האנשים האלה אישית, הישראלים בעלי החומוסיות. אבל אני קצת כן מכירה. אני מודעת לקיום שלהם. קראתי ראיון עם אחד מהם באיזה עיתון. אחר אני מזהה בתור אוואטר בפייסבוק. זאת רמת ההכרות. וזה מספיק כדי להשתיק אותי.

על זרות וחופש

בתקופה האחרונה אני שמה לב שיש יותר ויותר נושאים עליהם אני לא רוצה לכתוב. כלומר, אני כן רוצה לכתוב ומתחילה לכתוב ואז אני מפסיקה כי לא נוח לי, או לא נעים, או משהו אחר מאותה משפחה משתיק אותי. ואני מסתכלת על זה. מה זה שמשתיק אותי? ולמה? ולמה עכשו כן וקודם לא הרגשתי את זה בכלל?

התחלתי את הבלוג כשעברתי לברלין. רציתי לכתוב על החוויה. על המעבר. על המקום החדש. בראש שלי, בתפקיד הקוראות, היו חמשת חברותי האהובות. לא הכרתי ישראלים בברלין ולא הייתי מודעת לקיומם ולא חשבתי עליהם כעל קוראים. לא חשבתי עליהם נקודה. פשוט לא. בדיעבד אני יודעת שזאת הזרות. לא להכיר אף אחד זה המהות של זרות. הרי זאת לא העיר שזרה, זה אני.

אביב בברלין

ורווד! אביב

יש כל כך הרבה חופש בזרות. כל כך הרבה העדר. העדר של כבלים, חסמים, מסגרות, מנהגים, הרגלים. זה סוג של חופש שחי וניזון ממה שאין. ממה שנעדר. כשלא מכירים את הכללים אי אפשר לקיים אותם. כשלא מכירים את האנשים פחות מרגישים את הצורך להתחשב בהם. במובן הזה להיות זר, שזה תמיד חוויה זמנית, זה כמו להיות בגיל ההתבגרות. לעוף על עצמך בלי מעצורים. אגואיסטיות מוחלטת. אני אני אני. מפגש ישיר מאוד, פנים אל פנים, עם עצמך. בלי שום דבר אחר להיאחז בו.

אבל זרות היא לא מצב סטטי, קפוא. אנחנו מדברים כאילו היא כן, אני מוגדרת כזרה ולעד אהייה זרה בברלין. אבל המהות של זרות, ההרגשה של זרות, היא דינאמית לגמרי. היא משתנה כל הזמן. כל יום אני קצת פחות זרה. כל יום אני יותר משולבת, רקומה פנימה, משתדרגת אל תוך המקום. הרחובות נהיים מוכרים. לאנשים יש פנים ושמות ("לא טוב שיש למישהו פנים. לא טוב לפגוש את מבטו ליותר מהרף-עין. פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל, פתאום עומד מולך אדם" – חנוך לוין, הילד החולם).

אביב בברלין

לבן! אביב

היום אני חלק מקהילה. לא כי בחרתי בזה. כי ככה זה. אני חלק מקהילה של ישראלים בברלין בין השאר במובן הזה שאני מודעת לקהילה, לקיומה של הקהילה, לנקודות המגשרות, לזה שאני חלק. וזה לא שאני מכירה את כל האנשים בקהילה, זאת לא קהילה שמובססת על הכרות אישית. זאת קהילה שמובססת על הגדרות ביוגרפיות, מרחב גיאוגרפי, הצורך האנושי להתקהל וטכנולוגיה מודרנית נוסח פייסבוק.

עצם זה שאני קוראת בקבוצות פייסבוק השונות של ישראלים בברלין מביא אותי אל הקהילה ועושה אותי לחלק. ואני לא אוהבת להרגיש, להיות מודעת, לכך שאני חלק מקהילה. אני לא אוהבת את קהילות. אני, עוד מהקיבוץ אני לא אוהבת קהילות. קהילות קטנות הן בית גידול חם לטירוף. פטריות רעל על הנשמה. וזה לא שקהילת הישראלים בברלין היא קיבוץ. אבל יש רגעים, מקומות, חוויות, שזה כן, שזה מזכיר לי כן.

אביב בברלין

אדום! אביב

למשל במנגנון ההשתקה הפנימי. למשל ברשימת הדברים שנוח לי לכתוב עליהם. עכשו כשאני מודעת לקהילה, לקוראים, לאנשים ופרצופים ושמות, אני מצנזרת את עצמי הרבה יותר. כי אני לא רוצה לפגוע ואני לא רוצה להיחשף ואני לא רוצה להעליב ואני לא רוצה להסתבך וכך עוד ועוד. מיליון סיבות ושיקולים שקשורים לחיים בקהילה. לא לכתיבה, לא לכנות, אלה להסדרים של חיים בקהילה.

קהילות קטנות, השתקה גדולה

וזה בסדר הרי, לא? כלומר, זה שאנשים מתחשבים אחד בשני, זה בסדר, זה חיובי, זה טוב, זה חברתי. וזה גם משתיק. זה גם מסרס. זה גם מביא לאיבוד הקול. רשימת הנושאים עליהם אני רוצה לכתוב ובוחרת שלא הולכת ומתארכת ככל שמרבים הימים שאני פה. אני כבר לא זרה. אני כבר לא בת ששעשרה שיכלה להתעסק רק בעצמה, רק בבפנים שלה. אני יותר מדי מודעת לסביבה. מסתבר שגם זרות זה משהו שאפשר לאבד. ולחוש צער על אובדנו.

אביב בברלין

סגול-כחול-לבן! אביב

על החומוס

באחד הימים של האיסטר שוטטתי בוודינג ומצאתי מקום קטן, חומוסיה, על רחוב צדדי, בתוך שכונת מגורים. נכנסתי והזמנתי חומוס-פול. קיבלתי צלחת גדולה ויפה ועליה צלחת החומוס-פול, צלחת ירקות, צלוחית חמוצים, קצת חריף, פיתות דקות וחביבות במידות של הפיתות הישראליות. החומוס היה לימוני מדי אך עדיין טעים. המנה היתה נדיבה. הסביבה חביבה. ברקע מוסיקה ערבית. המחיר זול. 4 יורו להכל.

אכלתי וחשבתי לעצמי איזה פוסט נפלא הייתי יכלה לכתוב על זה, על ההבדלים בין החומוסיות הישראליות והמקומיות ומה זה אומר וכו'. וידעתי שאני לא אכתוב. אני לא אכתוב. זה לא שווה את זה. אז רק את זה אני אגיד: נדיבות זה פיצ'ר נפלא. אני הולכת על נדיבות.

צלחת החומוס היפה בעיר

וזה מה שרציתי להגיד, בעצם. זה כל מה שרציתי להגיד: נדיבות היא פיצ'ר. נדיבות היא ערך. אני ממליצה בחום על החומוסיות המקומיות מקומיות כי נדיבות היא פי'צר בעיני.

וגם זה: עוד 10 ימים אני בתל אביב. שמחה להגיע.

Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח

ליד אלכסאנדרפלאץ, לצד ומתחת המגדל והכיכר, יש שכונה של בניינים גבוהים. תחומה בין כבישי ענק, היא מובדלת ונפרדת מהעיר שעוטפת אותה. מרכזית לגמרי, ליד אלכס, אבל נפרדת. מבודדת. שכונת מגורים של בניינים גובהים, פשוטים, פרקטים. שכונ, משפחות. שכונה שמרגישה כאילו היא בעיר אחרת ובגלל זה היא נורא ברלינאית. לא נראית כמו שום דבר אחר. פעם חברה שלי שכרה שם דירה, בקומה 10 של אחד הבניינים. בדירה היו חלונות ענקיים שהשקיפו, מגובה שווה, על השפיץ של אלכסנדרפלאץ. בלילה, בדרך חזרה לבית שלי, ביקשתי ממנה ללוות אותי, ליתר בטחון.

בית קומות ,ברלין

שכונה של בתי מגורים. משפחות. בלי הוד והדר. בלי הייפ והיפסטרים

בתוך השכונה הזאת נמצא מרכז בודהסיטי בשם Lotos Vihara, ואני כבר שנים מנסה להגיע לבקר בו. יש שם, אליבא-דה האתר שלהם, חצר פנימית קטנה עם סטופה, וספריה בודהיסטית, וחלל מדיטציה, ופעילויות נוספות, ואני מצאתי את המקום כשרק הגעתי לברלין וחיפשתי מקומות ללימוד ותירגול בודהיסטי.

את החיפושים שלי התחלתי באינטרנט. יש מלא מקומות ללימוד ותירגול בודהיזים בברלין ואני מצאתי אותם ברשת ומיקמתי אותם על גוגל מפס ובדקתי באתרים שלהם וקראתי הכל וסיננתי וסימנתי ופיתחתי העדפות ורצונות ותוכניות ואת המקומות הנבחרים הוספתי לרשימת ה"מקומות בהם אני רוצה לבקר בברלין". אבל אני לא תיירת. אני לא נחנקת מחוסר זמן. אני לא מלאת עזוז של התרגשות ומקומות חדשים. אני חיה כאן. רשימת המקומות אליהם אני רוצה להגיע כל הזמן מתארכת.

מרכז בודהיסטי, ברלין

ה –  Buddhistisch Haus, על גבעה קטנה בלב שכונת מגורים בורגנית וחד קומתית

המקום הראשון שהגעתי אליו היה Das Buddhistisch haus וגם זה לקח לי יותר משנה של חיים בברלין. אני חושבת שהגעתי אליו ראשון כי הוא ממש רחוק ממני, בשכונת Frohnau, עיר זרה ואחרת מבחינתי. וחוץ מזה קראתי עליו שהוא מאוד יפה והוא ממוקם בלב שכונת מגורים בורגנית וזה סיקרן אותי. אז לקחתי יום חופש ויצאתי לטיול. זה נחמד להיות תיירת, גם בפועל, בעיר, ברחובות בהם לא הייתי קודם, וגם מבחינה רעיונית. ביקור במקום כזה הוא עבורי, גם, תזכורת לחיים אחרים ולאפשרויות אין סוף. הייתי, צילמתי, ישבתי, דיברתי עם נזיר בודהיסטי שהגיע מבורמה (מיאנמר) להשתלמות. הוא סיפר לי שהמצב בארצו הרבה יותר טוב, הרבה יותר טוב.

das-buddhistische-haus

מסביב לבית יש גינה. עם פינות מבודדות ופסלוני הבודהה וכל השאר. באמת מקום מאוד יפה

אבל זה לא פרקטי. מרכז בודהיסיטי שממוקם שעה נסיעה ממני לא יכול להיות מקום שיהפך לחלק מהחיים שלי, מהיומיום. זה פשוט רחוק מדי. המשכתי לחפש והתרכזתי במקומות במרחק הליכה. מצאתי מרכז בפרנצלאוורברג שפעם בשבוע מקיים הרצאה למתחילים באנגלית ופעם בשבוע מדיטציה מונחית באנגלית. ניסיתי אותו. לצערי בביקור הראשון נפלתי על הרצאת אורח, מורה מארצות הברית שהגיע לביקור. היה מתקתק. היה לי יותר מעניין להסתכל על הקהל ולנסות לאפיין אותו, להבין ממנו משהו, מאשר להקשיב להרצאה שהיתה מאוד בסיסית ונדושה.

אל ה Lotos Vihara הגעתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל המיקום שלו: ליד אלכסנדרפלאץ. בשכונה שלי. מרחק הליכה. פרקטי. אבל נשארתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל Ayya Khema, נזירה ומורה בודהיסטית שהיתה פעילה בהקמת המקום ומהווה השראה ללימוד שם. לא הכרתי את השם Ayya Khema ואני מניחה שסקרנות פמיניסטית הביאה אותי ללחוץ על הלינק. מסתבר שאיה קאמה היתה נזירה הבודהיסטית-מערבית מרכזית בהנגשת לימודי הבודהיזים לנשים במזרח ועוד יותר מרכזית בהבאת הבודהיזים לגרמניה. אה, וגם, היא נולדה בברלין, בשנת 1923, בשם Ilse Ledermann, להורים יהודים.  

בצל של אלכסנדרפלאץ

שכונת מגורים רגילה. לא הוד לה ולא הדר. החיים עצמם וכו', גרסת ברלין

מאז אני קוראת עליה. יש עליה הרבה מידע ברשת וכולו מאוד זהה. היא מופיעה באתרים על בודהיזים במערב ובאתרים גרמנים של בודהיזים בגרמניה ויש לה דף בויקי, ובכל המקומות האלה מופיע אותו תיאור קצר של החיים שלה. משוכפל ומשועתק, וחלקי ביותר. זה מעניין, איזה פרטי חיים נכנסים לביוגפריה הרשמית ואיזה לא. על Ayya Khema כתוב שהיא נולדה להורים יהודים. לא שהיא יהודיה (מי הכניס את ההגדרה הזאת ולמה? הבודהיסטים? הגרמנים? היא?). איה קאמה היתה יהודיה אבל, אולי בגלל ש"הומרה" לבודהיזים (?) לא אומרים עליה שהיתה יהודיה. אומרים: בת להורים יהודים.

בשנת 1938 היא ברחה (הוצאה? הוברחה?) מברלין עם עוד ילדים יהודים אל גלאסגו, סקוטלנד. המשפחה שלה ברחה לסין ובשנת 1940 היא הצטרפה אליהם בשנחאי. כשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנה אסירים יפני. האבא נפטר במחנה. חמש שנים אחרי שיחרור המחנה איה קאמה קיבלה אשרת הגירה לארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים ובתחילת שנות השישים, כמו הרבה צעירים אמריקאים אחרים, הם נסעו כל המשפחה לטיול ארוך במזרח ואיה קאמה התוודעה לבודהיזים.(אגב, חוץ מהפרטים האלה – בעל, שני ילדים, טיול משפחתי במזרח – לא הילדים ולא הבעל מופיעים עוד בביגורפיות עליה. לא בויקי, לא באתרים של מוסדות שהיא הקימה, לא בשום מקום).

בתוך ה - Lotos Vihara

הסטופה. בלב ברלין יש סטופה.

בשנת 1979, אחרי יותר מעשור בו למדה ולימדה בודהיזים באירופה ואוסרטליה, היא הוסמכה לנזירות בסרי לנקה. בהמשך היא הקימה, בין השאר, מנזר-יער באוסטרליה, מרכז ללימודי בודהיזם לנשים בקולומבו (סרי לנקה), ואת ה Buddha – Haus בגרמניה, בו שימשה spiritual director. היא הביאה אל גרמניה את המסורת של מנזרי יער והיתה המייסדת של המנזר הראשון. בשנת 1987 היא היתה בין המארגנים של הכינוס הראשון של נזירות בודהיסטיות בכל ההיסטוריה של הבודהיזים. באותה שנה היא הוזמנה לדבר באו"ם והיתה לאשה-נזירה-בודהיסטית-מערבית הראשונה שדיברה בפני המילאה. היא דיברה על בודהיזים ושלום עולמי. היא כתבה עשרים וחמישה ספרים על מדיטציה ובודהיזם, כולל ספר ביגורפי (אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית). היא נפטרה בשנת 1997, ב Buddha-haus שהיא הקימה, בגרמניה.

ביום אפרורי וקר ומטפטף הגעתי אל  ה – Lotos Vihara לראשונה. הלכתי ברגל לאורך Alexander str, חציתי ב – Gruner str והמשכתי על Karl Marx Allee עד למקום בו גוגל מפס סימן לי להיכנס לשכונה שלא נראית כמו כלום ולכן נראית לגמרי כמו ברלין.

בתוך אולם המדיטציה

בתוך אולם המדיטציה. התמונה הקטנה היא של Ayya Khema

נכנסתי לשכונה ואיבדתי את הדרך. כל הבניינים נראו לי דומים: גבוהים וחיוורים. בניינים שנבנו כדי לאחסן הרבה בני אדם. מדרכות רחבות. חלקות דשא קטנות חוצצות בין הבניינים. השפיץ של אלכסאנדרפלאץ משתקף מכל זווית. שכונת מגורים רגילה, אפרורית. בלי הוד והדר, בלי "הו ברלין!", בלי היפ והיפסטרים. וגם בלי שום אווירה או רמז למרכז מדיטציה בודהיסטי. לא קרוב אפילו. הלכתי והלכתי והקפתי את אותם רחובות ולא מצאתי את המקום ולא הצלחתי ליישב בין המציאות שמסביבי ומה שראיתי בגוגל מפס.

חטפתי את הקריזה והתייאשתי וסגרתי את הטלפון והסתכלתי סביבי ונשבעתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, עד לשכונה הכה אפרורית הזאת, אני לא מוכנה לוותר. ואז, בזווית העין, ראיתי צבעים וחשבתי שמה שאני רואה זה את הדגלים הצבעוניים הקטנים שתולים בכניסה אל מקומות בודהיסטים והרגשתי שמצאתי את המקום. הדגלים הצבעוניים הקטנים של הבודהיזם. קל לזהות. רק שזה לא היה הדגלים הקטנים הצבעוניים של הבודהיזם, אלו היו סדינים וציפות תלויים על חבל לייבוש בחצר. בברלין. מי עוד תולה בגדים לייבוש בחצר? מתי פעם אחרונה ראיתי מראה כזה? הלב של נכמר. הסתובבתי סביב הסדינים וסביב עצמי עוד קצת ובסוף מצאתי את המקום.

סדינים מתייבשים על חבל

דגלים צבעונים קטנים. סדינים מתעופפים ברוח. מראה מחמם לב. וגם סימני דרך. וגם מסע בזמן

מבנה שטוח, נמוך, בין בניינים גבוהים, לצד כיכר נסתרת. מצאתי. אמממה, למרות שקראתי עשרות פעמים את האתר של המקום ולמרות שראיתי את שעות הפתיחה והכל, הגעתי ממש בזמן הלא נכון. ב – Lotos Vihara פועלת מסעדה-בית קפה טבעונית שמגישה ארוחות צהריים וכל יום בשתיים יש מדיטציה שפתוחה לכולם. אני הגעתי בערך ב 1100. לא קפה ולא צהריים טבעוני והמקום היה די ריק ואולם המדיטציה נטוש.

שוטטתי לכל עבר, צילמתי, נכנסתי לחדר בו ישבו שלושה אנשים על כריות ואשה אחת על כסא וארבעתם היו שקועים במדיטציה והאשה, ששמעה את הדלת נפתחת, פתחה עינים ועשתה לעברי תנועה חדה בראש ואני ברחתי משם. ראיתי דוכן ספרים שכל הספרים בו של אותו כותב (מורה, ראש המרכז היום). אמרתי שלום לאשה שעבדה במסעדה. היא החזירה בשלום קפוץ. לא היה לי מה לעשות שם והלכתי. עכשו המטרה שלי, החדשה, היא להגיע בזמן הנכון.

הכניסה לבית Lotos Vihara

מתוך מכתב שכתבה Ayya Khema ב 11 במאי, 1995: When the Nazis were persecuting the Jews here in Germany, my father said the same thing you wrote in your letter, namely that he could not believe that a civilised people like the Germans, who had produced, Bach, Beethoven, Schubert, Wagner, Goethe, Schiller, Lessing, Kleist, Kant, etc. etc. could go along with an uneducated man like Hitler. But eventually he had to believe it and emigrate to China, where he died in a Japanese prisoner of war camp, 5 days before the end of the war. I fully agree that only the Dhamma will and can bring true peace and am directing all my efforts and energy to propagate this, which especially here in Germany finds many willing ears

יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין

לפני כך וכך שנים וכך וכך מערכות בחירות, אני כבר לא זוכרת איזה שנה ואיזה בחירות, בלילה, אחרי שהגיעו תוצאות האמת שבישרו על נצחון הימין, התקשרתי לחברה טובה שעבדה בתקשורת ושיבחתי אותה על העבודה הקשה והטובה שהיא עשתה. "קרעתי את התחת" היא אמרה לי, בלילה, מותשת וסחוטה "ותראי מה יצא".

בסופו של דבר הצידוק היחיד בעיני לקיום בחירות זה כדי שהמחנה שלי ינצח. ומכיוון שזה אף פעם לא קורה, בחוויה שלי כל מערכות הבחירות בישראל – על הרעש, ההתרגשות, ההתלהבות, התקוות, האכזבות, כל בלגן הזה – מיותרות לחלוטין. ספין של המציאות. סערה בכוס תה. משהו למכורי אדרנלנין, כמו ספורט אתגרי. (אולי זה העניין עם ביבי, אולי הוא פשוט התמכר לאדרנלין, לאשליית הנצחון. אולי בגלל זה הוא נע בין מלחמה לבחירות כל הזמן. סאקר של אדרנלין והתרגשויות).

פריחה של אביב

יום בחירות נאה. התחלות חדשות. תמיד יש התחלות חדשות

אני לא זוכרת כלום מהבחירות של 2013. כבר חייתי אז בברלין, והייתי עסוקה בשלי. הבחירות לא הגיעו אלי. אני לא זוכרת ג'ינגלים ואני לא זוכרת דאחקות ואני לא זוכרת אם באמת חשבנו, בני השבט הלאה, שיש סיכוי. את תוצאות הבחירות הלכתי לראות בבית של מכר ישראלי שהזמין את כולם. לא הכרתי שם כמעט אף אחד והלכתי לבד, כלומר, התייחסתי לעניין לגמרי כאל אירוע חברתי. הפסדנו והיה לילה קר והדירה של המארח היתה בפרידריכסהיין ובדרך חזרה הטראם לא הגיע ואחרי שהגיע נסע לאט וכשהגעתי כבר הביתה לא הצלחתי לפתוח את הדלת של האינטרקום מרוב שרעדו לי הידיים וחשבתי שאני אמות שם, בכניסה לבית שלי, אמות מהקור, וזאת תהייה הטרגדיה הגדולה של הבחירות האלה.

השנה הבחירות כן הגיעו אלי וכן תפסו אותי. אני לא יודעת בדיוק למה או אפילו מתי זה קרה. לא ישר, לא בהתחלה, לא באוטומאט, אבל זה כן קרה. מתישהו נהייתי מעורבת, לא פעילה, לא עשיתי כלום למען כלום, אבל הרגשתי מעורבת. הרגשתי שזה נוגע בי, ושזה נוגע אלי. באמת שאני לא יודעת למה. אני לא חיה עם כרטיס טיסה חזור, אין לי תוכניות ברורות לשום עתיד אפשרי. ועדיין, הרגשתי שהבחירות האלה קשורות בי והם חילחלו אלי. האופטמיות של המחנה שלי חילחלה אלי. אני חושבת שהרשתי לעצמי להאמין. לא בכוונה, זאת לא היתה התוכנית שלי, זה פשוט קרה, דרך החוטים של האינטרנט והממשק של פייסבוק נדבקתי באמונה.

פסי רכבת דרך גדר

פסי רכבת, גדר. גם חסום גם פתוח. גם נוסע גם קבוע.

יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין. עבורי זה היה יום של חוסר סינכרון קיצוני. שוטטתי ברחובות של ברלין והמחשבות שלי היו בישראל. כל ההוויה שלי היתה בישראל, רק הגוף בברלין. זה היה מוזר. הרגשתי מאוד לבד ופתאום נורא רציתי להיות שם, בישראל, עם כולם. הרגשתי, קצת כמו שהרגשתי בקיץ, בימים של המלחמה, שבעצם העדרותי אני מפוקקת ומפרקת את החוטים שמחברים אותי אל המחנה, אל השבט. וזה הפחיד אותי. פתאום לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה, שזה מה שרציתי. לרגעים, ביום ההוא, המפוצל, רציתי בדיוק ההפך, כן רציתי להיות חלק.

לא הצלחתי להתרכז בכלום. בקושי הצלחתי לעבוד. הבטן שלי כאבה. ישבתי מול המחשב ועקבתי אחרי הפיד והלב שלי דפק. היתה המון אופטימיות על המסך שלי, בשעות הראשונות של יום שלישי. המון אופטימיות ושמחה. ואז זה השתנה. אחר הצהריים כבר לא היתה אותה אופטימיות, אותה שמחה. זה כאילו המסך של המחשב שלי רקד פחות. אפשר היה להרגיש את זה. אחר הצהריים היתה מבוכה ואי ידיעה באוויר ואני חשבתי שאני מרגישה את זה כל הדרך מישראל עד הבית שלי הרחוק והמנותק. והבטן עדיין כאבה לי.

הלכתי לראות את התוצאות בבית של חברות. היינו לא אופטימיות, אולי, אבל בהחלט נרגשות. המילים כיכר רבין, מזרקה, ריקודים, נזרקו באוויר. לא באופן ישיר, לא ממש אמרנו תכף יפרצו ריקודים בכיכר רבין, אבל האפשרות שזה יקרה, לפחות לזמן קצר, חייתה ביננו. זה לא קרה. כבר מתוצאות הסקר היה ברור שזה לא יקרה, זהו לא יום לריקודים בכיכר רבין. הרגשתי מופתעת, מאוכזבת, נבוכה. אז מה עושים עכשו? התכנסנו כאן, גם אם לא אמרנו את זה, כדי לחגוג. אין חגיגה. מה עושים עכשו? הסתכלנו קצת ודיברנו קצת ואני מיהרתי ללכת כי לא רציתי לראות את נאומי הנצחון בלייב.

אביב בברלין

שוב האביב הזה עם כוח החיים שלו. מתעקש לפרוח.

בחזרה בבית שלי הסתכלתי במחשב וראיתי את הכתישה מתחילה. עוד בלילה. עוד לפני תוצאות האמת, הכתישה התחילה. זאת וזאת צריכה להתפטר. לו עשינו כך. לו אך היה ככה. כבר בלילה זה התחיל. הלכתי לישון עצובה אך זוכרת את 96 וקמתי בבוקר אופטימית, עד שהתיישבתי מול המחשב וגיליתי שאכן, 96 all over again, רק מהצד הרע ואז התקפלתי בפינה של הבית שלי, באופן מטאפורי לפחות.

הלו הלו דיכאון, בוקר טוב יאוש, כמה זמן לא נפגשנו. עבדנו כל כך קשה וזה מה שיצא. רק שאני לא עבדתי על כלום, לא קשה ולא קל. ועדיין, ככה הרגשתי.

זה היה כמו לראות בועה גדולה, שקופה ויפה, מתפוצצת באוויר ואלפי תולעים יוצאים ממנה. רגע של חלום משותף מתפרק לאלפי בועות בודדות שצורחות אחת על השנייה. השמאל התחנף לפריפריה. השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה. השמאל נותן לפריפריה. השמאל צריך להפסיק לתת לפריפריה. השמאל צריך להתאחד. השמאל צריך להתפרק. השמאל אשכנזי. השמאל צריך להיות לא אשכנזי. קראו ותפנימו, קראו ותפנימו! המחנה, השבט, יוצא כנגד עצמו, יוצא על עצמו. הו, האימה.

שקיעה, אביב

שקיעה, תעלה, כל הקיטש. אביב בברלין

אני מכירה את זה, את ההתנייה הזאת לפעולה. הריצה הזאת למסקנות אופרטיביות. התגובתיות האובססיבית. כאילו על כל דבר שקורה בעולם נדרשת תגובה מיידית וחדה. תגובה שיש בה פעולה, עשייה, שינוי, משהו. כאילו אי אפשר לשבת רגע אחד, עוד רגע אחד, ולהיות סתם עצובים. בלי פעולה. בלי חכמת הבדיעבד. בלי קריאה לעשייה, שינוי, הפנמה, הדחה וכל השאר הקריאות.

ואולי זאת המתנה של להיות בין לבין. האפשרות לראות את מה שקורה כמו בסרט, בלי שאני אהייה הגיבורה של התסריט. אני רק צופה. ואז גם שמחתי שאני לא שם, שמחתי שאני לא חלק. נחסך ממני הצורך להתנפל על מישהו, להתפצל, להתפרק בחזרה לשבטים קטנים ועויינים ובודדים. נחסך ממני הצורך להמציא פעולה, לרוץ לעשייה. הסתובבתי ברחובות ברלין עצובה עד למאוד וזהו. רק עצב.

וביום שישי קראתי שמדינת תל אביב הכריזה מלחמה על אופניים חשמליות. אני נגד אופניים חשמליות, כלומר, אני הלכנית אורבנית ואני רוצה מדרכות בטוחות עליהן אוכל להלך. אבל רבעק, בשם כל השדים, למה מלחמה? מה רע בסתם חקיקה ואכיפה, אולד סקול סטייל?

אני מסופרת

אה, והסתפרתי שוב. הרגשתי צורך בקווים ברורים, נקיים, חותכים. לפעמים אין לי כוח לכל הדדלה הזה של העולם

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

רכבות

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.
***
גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.
עמוס עוז בגרמנית

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!
 ***
 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.