דברים שעשיתי ודברים שראיתי במונגוליה

הרכבת שלנו עצרה בתחנה המרכזית של אולן באטור. היה חושך מוחלט. שש בבוקר. מבעד לחלון של הקרון ראינו את Mejet. הוא החזיק ביד שלט עם השמות שלנו. ירדנו מהרכבת ונתנו לו לאסוף אותנו אל המכונית והוא הסיע איתנו אל הגסט האוס שהוא ואשתו מנהלים ובדרך ראינו את השמים נצבעים בכתום ואת השמש זורחת.

בגסט האוס, שהיה דירת 2 חדרים בבניין דירות 2.5 קילומטרים ממרכז העיר, פגשנו את Bilegt, אשתו של Mejet ושותפתו. ביחד עם מנהלים חברת תיירות ממש קטנה במונגוליה. Mejet נהג ומדריך, Bileget מארגנת את כל השאר. הגענו אליהם דרך הזוג הרוסי שפגשנו אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם. באמיילים סיכמנו את הפרטים היבשים, מתי אנחנו מגיעים, כמה ימים, מה הם מציעים שנעשה.

מונגוליה

הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ישבנו במטבח של הדירה עם Bileget והיא עברה איתנו שוב על הפרטים והסבירה לנו מה עומד לקרות. היא פתחה בלהגיד שבמונגוליה אין אטרקציות. אין מה לראות. צחקנו ואמרנו לה שזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לראות והיא אמרה נהדר ופתחה מפה והראתה לנו איפה אנחנו ולאן ניסע. בלוחות זמנים שלנו נספיק לטייל רק במרכז מונגוליה. Mejet הלך להכין את הגיפ. אנחנו צריכות ללכת לסופרמרקט, לקנות אוכל, וגז, וניירות טואלת. Bileget הסתכלה על הציוד שלנו, המעילים, הנעלים. היא אמרה שאין מה לצאת בלי טיץ מתחת למכנסיים, קר מדי, ושהמעילים שלנו בסדר. היא אמרה לנו שנישן בגריים (גר = אוהל בד עגול, צורת המגורים של ה – nomad, הנוודים המקומים). היא אמרה שאין שירותים בדרך, שנגיד ל Mejet מתי שאנחנו צריכות והוא יעצור לנו. היא אמרה שמאוד יבש בחוץ ושנשים לב לכבות טוב טוב את הסיגריות שלנו, כי בקלות מתחילה שרפה. היא אמרה לנו לא לגשת לבד לחיות. היא אמרה לנו לא לנסות להדליק את התנור עץ בגר לבד, לבקש מ Mejet והוא יעשה את זה. היא אמרה לנו שיהיה לא קל, והיא מאוד מקווה שנהנה.

אחרי זה נסענו עם Bileget אל מרכז העיר, החלפנו כסף, עשינו קניות בסופר, אכלנו ארוחת בוקר ונפגשנו עם Mejet ועם הג'יפ הרוסי שלהם. לפני היציאה Bileget הציעה להראות לנו את הטמפל המרכזי בעיר. היא סיפרה לנו שבמונגוליה חיים 3 מיליון בני אדם, חצי מהם, מיליון וחצי, גרים בבירה. היא אמרה שאין תשתיות בבירה לכמות כזאת של אנשים. שהמעבר הגדול מהכפר אל העיר התחיל בעקבות קריסה המשטר הקומוניסטי, בתחילת שנות התשעים, במקביל לקריסת הקומונויזם בברית המועצות. עד אז, במשך 70 שנה, מונגוליה נשלטה על ידי הקומוניסטים וכולם כולם כולם קיבלו משכורות. המשטר קבע לאנשים איפה הם יחיו ודאג שתהייה להם הכנסה. אחרי שהסידור הזה נפסק התחילה התנועה אל העיר. בחיפוש אחרי עבודה. בחיפוש אחרי הכנסה. אנשים שוב לא יכלו להישאר בשוליים, במרחבים, ולהרוויח כסף מזה. מיליון אנשים היגרו אל אולן  באטור מאז שנות התשעים של המאה הקודמת. ובאולן באטור אין עבודה לכולם, ואין בתים לכולם, ואין תשתיות מתאימות לכאלה כמויות של אנשים. אז בנו מגדלי דירות, ובנו מהר, ושלושים שנה אחרי המגדלים האלה מתפוררים ומתפרקים ומתקלפים ומחלידים. תשתיות של תחבורה ציבורית, למשל, לא בנו. אז אין בעיר רכבות משום מסוג, רק אוטובוסים או מכוניות פרטיות. וכולם רוצים לנהוג, ככה אמר Mejet, כולם רוצים מכונית פרטית. אז יש פקקים. Bileget אמרה שמרוב פקקים ונהגים גרועים היא לא מעיזה לנהוג בעיר, רק Mejet נוהג עבורם.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. כאן, בעמק בו ישנו את הלילה הראשון

Mejet החנה את הג'יפ במגרש חניה בכניסה אל הטמפל ונשאר ברכב, ואנחנו נכנסנו פנימה עם Bileget. היא סיפרה לנו שלמרות שהטמפל נראה ישן, הוא מאוד חדש. כשהקומוניסטים תפסו את השלטון זאת היתה מהפכה אלימה. הקומוניסטים המונגוליים יצאו למלחמה בבודהיזים. הם שרפו את כל הטפלים במדינה (אחד בלבד שרד, וגם זה בזכות תושיה של מישהו להכריז עליו כעל מוזיאון). הם רצחו יותר מ 2000 לאמות מקומיים. הם חיסלו את הבודהים במונגוליה, מסורת עתיקה של אלפי שנים. הדאלי למה הראשון היה ממונגוליה, למשל, כזאת ארוכה ומושרשת המסורת הבודהיסטית במונגוליה, והקומוניסטים חיסלו אותה.

וגם את השפה הם חיסלו. במונגוליה של היום מדברים, קוראים וכותבים מונגולית, כלומר, בשפה המונגולית, בשפה המקומית, אבל הא"ב, בקריאה ובכתיבה, הוא קרילי. כמו ברוסיה. והם מעולם לא היו כבושים על ידי רוסיה. לא חלק מברית המועצות. לא באופן רשמי. ובכל זאת. 70 שנה של קומוניזים, שני דורות שגדלו לתוכו, והם איבדו אם היכולת לכתוב בשפה שלהם. בטמפל החדש כל הכתבים הבודהיסטים הם בטיבטית. עכשו, בשנים האחרונות, סיפרה Bileget, יש תנועה של צעירים שקוראים לחזור אל הכתיב המקורי, המונגולי, והם מלמדים את עצמם קריאה וכתיבה ומתרגמים כתבים בודהיסטים אל מונגולית ומנסים לייצר תנועה של חזרה אל השפה.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. נהר מתפתל כמו נחש

Bileget גדלה בעיר. Mejet הוא בן הכפר. היא חילונית. הוא דתי. הם הכירו כשהיו שניהם סטודנטים בברית המועצות. ב – Yekaterinburg. הוא למד הנדסה. היא רפואה. הקומוניזים קרס באמצע הלימודים שלהם. בבת אחת הפכו מסטודנטים ממומנים לחסרי כל. איכשהו הסתדרו. הכירו. התאהבו. התחתנו וחזרו אל אולן באטור. יש להם שני בנים. הבכור סטונדט להנדסת חומרים. הקטן בתיכון. שניהם גרים בבית.  Bileget אמרה שבאולן באטור צעירים עוזבים את בית ההורים רק כשהם מתחתנים.

נפגשנו אתם יום לפני בחירות מוניציפאליות במונגוליה. שאלנו אותם למי יצביעו.  Bileget הסבירה שיש שתי מפלגות, הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהיא ממשיכת דרכם של הקומונוסיטים. היא אמרה שהיא תבציע לדמוקרטים. Mejet לא יצביע, הוא יהיה יתנו בג'יפ. הוא אמר שזה לא משנה לו, שהכל אותו דבר. אבל שאילו היה מצביע כנראה היה מצביע לסוציאליסטים.

מונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. עופות טורפים.

סיירנו עם  Bileget בטמפל הבודהיסטי. היא הראתה לנו את המקום כמו מדריכת תיירים. לא כמו איגור, באולן – אודה שהיה בעצמו בודהיסט והביקור בטמפל היה חלק מהחיים שלו. Bileget הדריכה אותנו וצחקה והסבירה שהיא באמת חילונית, כל זה לא אומר לה כלום. היא סיפרה שכשהם רק התחתנו, היא ו Mejet, הוא היה המום מזה שהיא לא יודעת איך עושים דברים נכון. היא לא מכירה את החוקים. אז הוא פנה אל אמא שלה בבקשת עזרה. רק שהאם עוד יותר חילונית ממנה. האם חייתה את כל חייה תחת המשטר הקומוניסטי. החוקים שהיא מכירה הם אחרים. היא לא יכלה לעזור לו, צחקה Bileget, ואחרי זה היא נתנה לנו חיבוק ונשיקה, נתנה ל Mejet חיבוק ונשיקה ויצאנו אל הדרך.

הג'יפ של Mejet

דברים שראיתי במונגוליה. הג'יפ של Mejet. שעה מעיר הבירה ואנחנו לבד בעולם, על הירח

***

במונגוליה, בימים שטיילנו ברחבי מרכז מונגוליה, הרגשתי כאילו אני על הירח. כאילו אני הולכת על הירח. מקום קדום, קסום, ריק. מקום שלא עובד על ידי בני אדם. שמים גדולים, פתוחים, בהירים. גוונים של תכלת, ענני כבשים מתגלגלים, כל הזמן בתנועה, מחליפים צורות. גבעות רכות. חשופות. מכוסות שער רך, צהבהב. אוייר צלול. ראות. שקיפות. אופק בלי סוף. מכל מקום רואים את האופק. מרחבים עצומים, משטחים פתוחים, חום, צהוב ותכלת.

הגבעות, מרחוק, מנוקדות. נקודות שחורות מסודרות במעגל, בחצי קשת, בקבוצה. כשמתקרבים אליהם הגבעות מתעוררות. הנקודות מתמלאות, מקבלות צורה של חיים. זזות. בתנועה. עדרים של בעלי חיים. כבשים. טליים. פרות. יאקיים שעירים שנראים כמו סבאיים. גמלים עם שתי דבשות מצויירים במכחול על רקע גבעות חול צהובות. סוסים, כמו קשתות שמחוברות לאדמה, חצי קשת שחורה מעל אדמה צהובה, הראשיים שלהם מורכנים, סוסים אוכלים. בעלי חיים בצורה הטבעית שלהם. אורחים מכוכב אחר. תמיד בקבוצה, בלהקה, ביחסים עם אחד עם השני. בתוך הטבע. יופי שכמותו לא ראיתי. יופי שמילא אותי בתחושת הודיה, תחושת תודה, תחושת זכות גדולה. הלב שלי התפוצץ משמחה. זכיתי. זכיתי לראות ולחוות ולהיות בעולם הזה, בתוך מראות האלה, מתחת לשמים האלה.

***

לפני שהתחלנו את הטיול, בגסט האוס באולן באטור, Bileget סיפרה לנו על הנוודים, ה Nomad. היא אמרה שבאחד הערבים של הטיול נתארח אצלם לארוחת ערב ונישן ב"גר" שלהם. חששתי מזה, מהאירוח אצל משפחה מקומית. זה מקובל. זה מה שעושים תיירים במונגוליה. מתארחים אצל משפחת נוודים מקומית. בכל המדריכים והאתרים זה מופיע כחלק מהתפריט. לילה עם משפחה נוודים. חששתי שזה יהיה עקב אכילס שלי. Bileget סיפרה ש Mejet גדל בכפר ומכיר את הנוודים והחיים שלהם טוב והוא ידאג לנו.

הנוודים במונגוליה חיים ביחידות קטנות. משפחה גרעינית וזהו. לא שבט. לא עדר. לא קבוצה. משפחה גרעינית ובעלי החיים שלה. המשפחה ש Mejet לקח אותנו לפגוש, זאת שהיינו אמורות לישון אצלה, היתה שני אחים, שתי נשים ויותר מ – 1000 בעלי חיים. לאחד משני הזוגות יש ילדים. שתי בנות. הילדה הקטנה חיה אתם ב"גר". הילדה הגדולה, בת 7, ב"בורדינג" בעיר. כל הילדים מעל גיל 7 נשלחים לבתי ספר בעיר או בכפר הגדול הקרוב. שם הם חיים בתנאי פנימיה. בורדינג. חוזרים הביתה כל סוף שבוע ואחרי סיום תיכון. איך הם עומדים בזה, הילדים האלה שגדלו מתחת לשמים וליד הגמלים, איך הם עומדים במעבר הזה, מחיים בתוך משפחה גרעינית, בלי קהילה מסביב, בתוך הטבע, בין החיות, לחיים בעיר, בין אנשים, בתוך מערכת חוקים ומנהגים אחרים לגמרי. מה זה עושה להם?

ב"גר" של המשפחה שביקרנו היה תלוי על דופן האוהל תעודה ממסוגרת שמראה שהם הבעלים הגאים של יותר מ – 1000 בעלי חיים. סוסים ופרות. את התעודה חילקה המדינה. הם מיסגרו ותלו. מה הם עושים עם כל החיות, שאלתי שוב ושוב. שאלתי את Mejet ושאלתי את  Bileget עוד כשישבנו ביחד והיא סיפרה לנו על הטיול הקרוב. מה הם עושים עם כל הבעלי חיים האלה? הם לא אוכלים אותם. זאת אומרת, חלק כן. אבל כמה חיות כבר יכלים 4 אנשים בוגרים לאכול? הם לא מוכרים אותם. לא מוכרים בשר ולא מוכרים חלב ולא מוכרים כלום. הם לא עושים מהן כסף. החיות הן לא המודל העסקי שלהן. אין להם מודל עסקי. הם לא עושים חקלאות. הם חיים לצד בעלי החיים שלהם.

פגשנו אותם ביום המעבר ממושב הקיץ שלהם אל מושב החורף. הם עוברים פעמיים בשנה, לפי מזג האוויר. את המקומות שלהם הם בוחרים בהתאם לצרכים של בעלי חיים. ליד מקור מים נקיים. ליד מרחבים של עשבים או צמחייה אחרת שמהווה אוכל לחיות. את המעבר הם עושים בעזרת שני משאיות. הם הבעלים של המשאיות ויש להם גם אופנוע. האופנוע מחליף את הסוס. המשאיות את הגמלים. Bileget אמרה שצריך להיזהר מהסוסים כי מאז שהנוודים התחילו להשתמש באופנועים, הסוסים נהיו יותר פראיים, פחות מאולפים, פחות רגילים ומקבלים בני אדם שירכבו עליהם.

לאחד משני האחים היתה יד חבושה. תוצאה של תאונת אופנוע. עזרנו להם להוציא דברים מהאוהל ולהעמיס על המשאית. הילדה שלהם היתה קסם. יאלי הראתה לה את עצמה בסמרט פון. הם הציעו לנו גבינה לבנה ושמנה שהם עושים עם חתיכות לחם לניגוב. היו להם פנאליים סלולרים וחתול שהם העבירו איתם.

למה הם חיים ככה, שאלתי ושאלתי, למה הם צרכים כל כך הרבה בעלי חיים, מה הם עושים אתם?

זה אורח חיים, אמר לי Mejet, אמרה לי Bileget. זה פשוט אורח חיים.

מונגוליה

אני, במונגוליה

***

בלילה הראשון ישנו ב"גר" בשטח של משפחת נוודים אחרת. במושב הקיץ שלהם. עמק בין הרים סלעים, ארבעה אוהלים עגולים לתיירים, מבנה קבוע אחד, בית קטן בנו מלבנים. 2 טמפלים בודהיסטים. 3 פאנלים סלולרים. 1 צלחת לווין. חיות. עדר סוסים. עדר פרות. כלב שמירה. חתול שחור. ואשה אחת בת 62, האמא של המשפחה, כולה לבדה. המשפחה עברה למקום החורף. Mejet אמר שהאמא היא שהקימה את המקדשים הבודהיסטים והיא לא רוצה לעזוב אותם, מפחדת שיגנבו דברים. אז בחורף המשפחה נודדת והיא נשארת לבדה. כל החורף. כמעט חצי שנה היא, החיות, והטלוויזיה. מה היא רואה, כשהיא מסתכלת בטלוויזיה? מה היא מבינה מזה? אשה שכל חייה בעמק הזה, בבעלי חיים, בבני משפחה, בטמפל שהיא בונה בעצמה. מה היא רואה כשהיא רואה טלוויזיה, איך היא מפרשת את זה, איך זה נראה למישהו שחוויות החיים שלו כל כך שונה ואחרת. על איזה ידע מוקדם זה נופל? איזה חלומות זה מעיר?

לפני שהלכנו לישון Mejet מילא את התנור בעץ. הוא אמר לנו שזה לא יספיק לכל הלילה. שבערך בשלוש או ארבע בבוקר הקור יחדור אל האוהל. הוא אמר לא לדאוג, שאם קר לנו להעיר אותו והוא יחדש את החימום. התעוררתי בשעה שלא ידעתי מה היא והיה לי אבל לא רציתי להעיר את  Mejet אז שכתבתי על הדרגש שלי, בתוך השק שינה ש Bileget השאילה לנו, מתחת לשלוש שמיכות צמר שהגברת המבוגרת הביאה, וחשבתי לעצמי, והמחשבה הראשונה שהיתה בי כשהתועררתי, זה שהתנאים כאן אפילו גרועים מאלו שהכרתי בהודו. אין מים זורמים. זה היכה בי בבוקר. אין מים זורמים. בשום מקום. השירותים היו צריף בור קליעה. אני בסדר עם שירותים כאלה. גם בהודו השתמשתי בכאלה וזה היה בסדר. אבל בהודו, ליד כל שירותים, היה ברז קטן ולצידו קערה ואפשר לשתוף את הידיים ולהתנקות קצת. במונגוליה אין כלום. כלום. לא נייר ולא מים. לא שירותים ולא ברז עם מים זורמים. זה המם אותי. לא העלתי בדעתי שזה יכול להיות. חיים בלי מים זורמים.

***

בדרך לראות קבוצה סטופות לבנות מסודרות במעגל על גבעה, התחילה סערת רוחות. טיפסנו אל הגבעה והרוח כמעט הפילה אותנו. קוצים שהתנתקו מהאדמה התעופפו מסביב לנו. הם נראו כמו יצורים חיים, ידיים ורגליים, מתגלגלים מהרוח. בלילה השני ישנו במחנה של אוהלים לתיירים. זוג נוודים צעיר תיחזק את המקום. ההורים שלהם עברו למושב החורף. הם נשארו הם הבן לשמור על המקום פתוח כל זמן שמגיעים תיירים. האבא סידר אותנו בגר, הביא לנו עוד שמיכות, עצים, הדליק את התנור. את הכל עשה בריצה. והבן אחריו. האבא רץ והילד אחריו. ניסיתי לתפוס אותו במצלמה ולא הצלחתי, הוא רץ מהר מדי. כשנפרדנו מהם הילד עמד ליד אבא שלו ושניהם נפנפנו לנו לשלום. אותה עמידה, אותה תנועת נפנפוף ביד.

ראינו גבעות חול לבנות. ראינו עדרי גמלים שותים מים. ראינו נהר ארוך ושטוח מתפתל כמו נחש בתוך האדמה הצהובה. ראינו מעיין של מים חמים עם ריח של גופרית וצבעוניות עזה, צבעים של ירוק וכתום ושקוף בין המים והאדמה והסלעים. ראינו גשר עקום מעל נהר. Mejet סיפר שהגשר חדש. שאלנו למה כזה עקום, אם חדש, והוא הסביר שאמנם חדש, אבל היה חורף קשה (מזג האוויר במנוגוליה נע בטווח של 80 מעלות. בקיץ עשוי להגיע למעל 40, בחורף אל מתחת ל 40. שום כביש לא יכול לעמוד בתנאים האלה. הגשר לא עמד). אז אחרי החורף הקשה באו לשקם את הגשר שוב, רק שחיברו אותו מחדש עקום.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. צהוב וכחול. נהר מתפתל

***

באחר הצהריים של היום השלישי הגענו אל מושב החורף של משפחת הנוודים שפגשנו קודם, ביום המעבר. כשהגענו אליהם הם עסקו בהתקנת האוהל השני. הראשון כבר עמד. כמה צעירים מהכפר עזרו להם, וגם הילדה הגדולה, בת ה 7, קיבלה חופש מבית ספר כדי לעזור במעבר. Mejet הראה לי את האוהל הראשון, זה שכבר עמד. הוא אמר שכאן נישן הלילה. נכנסתי אל האוהל וראיתי שהבפנים שלו נראה בדיוק כמו האוהל שעזרנו להם לפנות. אותה תעודה ממוסגת שמראה שהם הבעלים של יותר מ1000 בעלי חיים. אותו שולחן, כוננית, כסאות. התנור באמצע האוהל עוד לא היה מחובר. היה לי קר והייתי עייפה ובבת אחד ידעתי שאני לא אוכל לישון שם, באוהל הזה, בין הדברים שלהם. זה גדול עלי. אני לא רוצה.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. המפל

אמרתי את זה ל Mejet ואחרי זה היתה שעה מאוד לא נעימה בה התנצלנו וניסינו להסביר ולרכך ולנמק. Mejet אמר שהוא חשב שלראות איך הם חיים יהיה מאוד מעניין עבורנו. אני ניסיתי להסביר לו שעבורי להתארח בבית של אנשים שאני לא מכירה, ולא יכלה לתקשר אתם, זה אי נעימות גדולה. זה חוסר נימוס. זה לא בסדר. אני לא יודעת אם הוא הבין. אני לא יודעת אם הוא יכול לראות את זה דרך העינים שלי.

Mejet הסיע אותנו כל הכפר הכי גדול הקרוב, שם היה בית מלון. בית מלון אמיתי. חדש. ושם ישנו את הלילה השלישי. הדלת כניסה של הבית מלון היתה כל כך כבדה שלא הצלחתי לדחוף אותה קדימה בעצמי. בקומה התחתונה היתה מסעדה ועל הקירות היו תלויים תמונות בשחור לבן של וונציה. בקומה העליונה היו החדרים. היה בו, בבית מלון, כל העצב והיאוש שבבתי מלון מפוארים בארצות עולם שלישי. קירות מתקלפים. חימום שבקושי מחמם (אחרי שהתלוננו בפעם השלישית שקר לנו הביאו לנו אל החדר תנור פרטי). בחדר הראשון שהראו לנו המקלחת לא עבדה אז העבירו אותנו אל חדר אחר. באותו לילה היו שני חדרים מלאים בבית מלון. אנחנו וזוג תיירים מקומי. בבוקר הגישו לנו ארוחת בוקר של קפה משקיות ושני טוסטים לכל אחת. אחרי כן התחלנו את היום הרביעי בביקור במוזיאון המקומי, ואז קיבלנו טלפון מהארץ ששינה את הכל.

(הייתי יכלה להמשיך, לכתוב על מונגוליה עוד ועוד. 4 ימים טיילתי במרכז מונגוליה, 2600 מילים כתבתי ואני מרגישה, בכאב, את חולשת המילים וקריסה התמונות. שום דבר ממה שהיה לא הצלחתי לתאר כאן).

בפוסט הבא: על הימים באולן באטור, לבד.

כל הפוסטים של הטיול.

דברים שראיתי במונגוליה

דברים שראיתי במונגוליה. יש לי עוד תמונות, ולסנן ביניהן קשה לי. כל כך הרבה יופי

 

ברכבת, עד לקצה של רוסיה

הקטע הכי יפה בנסיעה הוא בין Irkutsk ו –Ulan ude. שמונה שעות נסיעה, כמעט חצי מהן לאורך Lake Baikal. כזה גדול הוא האגם, וכשהמים שלו מציצים מאחורה הכל נראה יותר יפה. לאורך הטיול, במצטבר, נסענו ארבעה ימים שלמים ברוסיה וסיביר. הנוף היה מונוטוני. יפה אבל לא מהמם. נטול אטרקציות. חוזר על עצמו.

משטחים אדירים של כלום, אדמה לא מעובדת, קצת עשבים, יערות דלילים, אורנים, מחליפים צבעים, מירוק לצהוב. פה ושם רואים מקבצים של בתי עץ, או פחונים. כמה בתים מאחורי גדר עץ וכלום. מכונית ישנה. באר מים. פרה. האדמה רחבה ואין סופית, החיים האנושיים מצומקים. מעט שדות מעובדים, מעט שטחים שנראים כאילו גדל בהם משהו, מעט חקלאות פעילה. פה פרה, שם עז. הכל במספרים קטנים. האנשים נראים ספורים. המרחבים אין סופיים.

ארבעה ימים שלמים נסענו לאורך יערות וגבעות ונהרות ואגמים ועוד יערות, ואף על פי כן הרושם שסיביר הותירה בי היתה של שממה. של ערבות. של משהו שטוח ואין סופי. יערות באורך וברחוב ובגודל של נסיעה מרובת ימים על הרכבת. ובטווח מעט מאוד חיים אנושים. והמעט שיש נראה קשה, חשוף, בודד.

לאורך המסלול של הרכבת הטרנס סיבירית

לאורך אגם בייקל. כפר. יש בו חיים?

אצל ניקיטה בגסט האוס על האגם פגשתי בחורה מבייגי'ן, שעשתה את המסלול ההפוך, מבייג'ין דרך מונגוליה אל האגם. דיברנו על הדרך, על המראות שראינו בדרך. היא אמרה שהכפרים שראתה בצידי הדרך בסיביר, החיים שראתה, הזכירו לה את הכפרים בסין של ילדותה, בשנות השמונים, כמו שהם היו פעם, לפני כל השינויים והקידמה. היא אמרה שמה שראתה מרוסיה בחלון נראה לה כאילו נתקע בזמן. נשאר כמו פעם.

רוסיה נראתה לי מתיישנת. לא ישנה, מתיישנת, בפעולה רציפה, בהווה מתמשך, כאילו זה משהו שאפשר לראות לפני העינים, התיישנות. נהיית ישנה בזמן שאני צופה בה. מתיישנת בהילוך מהיר, כמו קצב התקדמות הטכנולוגיה, ככה רוסיה מתיישנת. כמו הרכבת שבה נסענו. משהו שפעם היו מפואר ומתקדם והיום הוא ישן, מתחלד, מתפרק. ישן ולא מתחוזק. ישן ולא מתחדש. ישן ומתיישן. וזה לא רק עניין של עוני ועושר. עושר הוא יחסי ועוני הוא יחסי. ברוסיה הכל תקוע. הכל מפעם. הכל מחליד. מתבלה. נפרם.

גשר לאורך הרכבת

מהרכבת, בלג האחרון, בדרך אל אולן אודה. אילתורים וחלודה.

***

עד Ulan – ude נסענו ברכבות של חברת הרכבות הרוסית. פוק. רכבות ישנות, כבדות, איטיות. רכבות שעושות רעש מאוד ספיצפי: טוק, טוק, ווושששש, דפיקה, דפיקה, נשיפה ארוכה, טוק, טוק, וושששש, קבוע, יציב, רציף. כל זמן שהרכבת נוסעת ככה זה נשמע. התרגלתי לזה. כמו שמתרגלים לנשימה. כשלא שמעתי את זה דאגתי. כשלא שמעתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר. משהו התקלקל. התנועה קדימה נפסקה.

המעברים בין הקרונות הם דרך דלתות ברזל כבדות ובאמצע, בחלק שמחבר בין הקרונות, אפשר לעשן. זה לא רשמי אבל ככה זה. בנסיעה הראשונה, ממוסקבה אל Yekaterinburg, ראתה אותי אחראית הקרון עם סיגריה ביד ועשתה לי סימנים שאסור לעשן. ככל שהתרחקנו ממוסקבה העישון במעברים בין הקרונות התרבה. החוקים התפרופפו.

מהרכבת

מחלון הרכבת. רכבת שנסעה מולנו. חלודה עם חלודה.

מ – Ulan Ude נסענו אל אולן באטור, בירת מונגוליה. הרכבת שלנו היתה רכבת מונגולית. ברובה. הקרון האחרון וקרון המסעדה היו רוסים. הקרונות המנוגולים היו חדשים, נקים, עם דלתות אוטומאטיות בין הקרונות שנפתחות בלחיצה על כפתור. בקרון שלנו היו גם שירותים וגם מקלחת, בנפרד. בקרון של השירותים היתה מדבקה עם עיגולים בצבעים שונים. כל עיגול סימן צבע של שתן. המדבקה הציעה לנו לוודא שצבע השתן שלנו תקין.

על הרציף נסע טנדר עם חלק אחורי פתוח ומלא בגושי פחם. הטנדר עצר בכניסה אל כל קרון ואחראית הקרון העמיסה שקיות עם פחם אל תוך הרכבת. החימום של הרכבת, המיחם והמים החמים במקלחת עובדים על פחם. לרכבת היה ריח קל של פחם מעורבב באוויר חם ועומד. בקרון שלנו היה מסך טלוויזיה. נסעו איתנו זוג הולנדים. הבחור סיפר לנו שפעם עצרו אותנו ביציאה מישראל. חמש שעות הוא נחקר בשדה התעופה, פספס את הטיסה שלו חזרה, ואין לו מושג למה.

מעמיסים פחם על הרכבת

מעמיסים פחם על הרכבת. ריח פחממי קל ליווה אותנו. הטוק, טוק, ווששששש נפסק. נסיעה חלקה

הוא ובת הזוג צאו לטיול ארוך בעולם. הם היו בחלק הראשון של הטיול. מאירופה אל אסיה דרך הטרנס – סיבירית. הם נסעו עם הספר, המדריך, של הלונלי פלנט. הם סיפרו לנו כל מה שעומד לקרות לפני שהוא קרה. כמה זמן נתעכב בגבול. האם מותר או אסור לרדת מהרכבת. כולנו הסכמנו שהרכבת המונגולית היא שידרוג מהמם אחרי הרכבות הרוסיות. היא נוסעת בשקט, בלי טוק, טוק, וושששש, נוסעת חלק ונוסעת מהר.

הצוות ברכבת המעורבת היה מעורב. גם גברים וגם נשים עבדו על הרכבת. היו להם מדים יפים ומודרנים והם נראו שמחים. ראינו אותם מהקרון שלנו מכינים לעצמם ארוחת ערב בשרית בקרון ליד. הם היו אדיבים ונחמדים וחייכנים. ברכבות הרוסיות הצוות היה רק נשי. רק נשים. בכל הגילאים והצבעים. נשים שעבדו נורא קשה, עבדו כל היום, וחייכו מעט, אם בכלל. (אחרי זה, ממונגוליה אל סין, נסעתי ברכבת סינית. כל הצוות היה גברי. לא היתה אשה אחת במדים על כל הרכבת. גם הם חייכו רק מעט).

***

ב – Krasnoyarsk סיפר אנטולי, המדריך שלנו ליום סיור בשמורת הטבע Stolby, שלעיר היו שתי תקופות של קפיצה קדימה. הראשונה היתה בזמן שבנו את קו הרכבת הטרנס-סיבירי, לפני 100 שנה, והשנייה במלחמת העולם השנייה. אז נפתחו בעיר הרבה מפעלים של התעשייה הצבאית וסיפקו עבודה. ומאז יוק. שאלתי אותו, בשביל להיות בטוחה, אם נפילת הקומוניזים וכל השינויים של תחילת שנות ה – 90 לא הביאו לזינוק קדימה, והוא אמר שלא, ממש לא. ההפך. מספר התושבים בעיר גדל, ב – 2012 Krasnoyarsk חגגה את חגיגות מליון תושבים. אנטולי סיפר שעשו בעיר חגיגות לציון האירוע, שבעצם רק אז Krasnoyarsk הפכה לעיר, לפני כן היתה ישוב, אבל הגידול במספר התושבים לא הביא לגידול בשום דבר אחר. מאז נפילת הקומוניזים התעשייה הצבאית, המעסיק הכי גדול בכל סיביר, מצטמצמת. מפעלים נסגרו או הקטינו את היקף פעילותם, ושום דבר חדש לא קרה. לא נפתחו מפעלים חדשים. לא נוצרו מקומות עבודה. מה שהיה ולא נסגר נשאר, אבל פחות. פיחות מתמיד.

שמורת הטבע Stolby

בשמורת הטבע Stolby. שמורת הטבע הוותיקה באירופה

היה פרוייקט הנדסי אחד מאוד גדול שסיפק עבודה לזמן מה. אנטולי הצביע על שני גשרים שנראו בדיוק אותו הדבר והסביר שהגשר הראשון נבנה בתחילת המאה ה – 20 והיה אז מופת של אדריכלות והנדסה מתקדמת, אפילו הציגו דגם שלו בתערוכה העולמית בניו יורק ב – 1939 מרוב שהיה מתקדם ומקור לגאווה. בשנות האלפיים החליטו לבנות גשר חדש. הגשר הראשון התיישן ונהייה מסוכן לשימוש אז החליטו לבנות אחד שיחליף אותו, ואת החדש בנו בדיוק, אבל בדיוק, אבל בדיוק, כמו הישן. אותו מראה. אותה אדריכלות. אותה קידמה הנדסית. 100 שנה אחרי. אחרי שהסתיימה הבנייה פיטרו את כל העובדים המקומיים.

אנטולי אמר שחישבו ומצאו שכדי להתקיים על קו העוני ב – Krasnoyarsk צריך לעשות משכורת של 35 אלף רובל לחודש. קצת פחות מ – 500 יורו. משכורת של מורה מתחילה היא 10 – 15 אלף רובל. משפחה של 4 נפשות, כדי להתקיים על קו העוני, צריכה הכנסה של שתי משרות מלאות, 70000 אלף רובל בחודש. כדי לחיות בקו העוני. אבל עבודה אין. משפחות של שני עובדים במשכורת ממוצעת זה נדיר. אנטולי סיפר שאשתו מורה, אז יש לה משכורת קבועה, והוא יזם עצמאי בעל עסק, אבל העסק שלו הוא עונתי. בחורף אין לאנטולי עבודה בתיירות. הוא מלמד באוניברסיטה. ד"ר למדעי המדינה. השלמת הכנסה. כשהוא הסיע אותנו מהגסט-האוס אל השמורה – והשמורה היא האטרקציה המרכזית של Krasnoyarsk, הסיבה שתיירים, כולל אנחנו, מגיעים לשם, עברנו דרך שולי העיר וראינו אנשים שואבים מים מהבאר. ירד שלג באותו היום. ב Krasnoyarsk יורד שלג כמעט חצי שנה. מנובמבר עד אפריל. איך הם שואבים מים בשלג?

שמורת הטבע Stolby, הרכבל

סוף הסיור בשמורה, ירדנו מההר באמצעות הרכבל

בשמורה יש אתר סקי. שאלנו אותו מי משתמש באתר והוא אמר שתיירות מקומית. תיירים זרים לא מגיעים לרוסיה לעשות סקי, ולבני העיר, תושבי Krasnoyarsk, אין מספיק כסף. ב – Yekaterinburg נכנסנו בוקר אחד, בחיפושים אחרי קפה, אל בית קפה-גלריה ובו פגשנו את סרגיי. הוא ידע קצת אנגלית והיה אדיב ורצה לשוחח. סיפרנו לו על המסע שלנו, ממוסקבה לבייג'ין דרך אגם בייקל, והוא נאנח ואמר שהוא מקנא בנו, גם הוא היה רוצה לראות את המקומות האלה. שאלנו אותו למה הוא לא נוסע והוא אמר שאין כסף. הוא עבר אל Yekaterinburg מכפר קטן כדי לעשות כסף, וזה היה לפני 10 שנים, ומאז הוא עובד. זה הזכיר לי את האיש ברכבת מבאנגלור אל גואה, בתחילת שנות האלפיים. נסעתי ברכבת לילה והייתי לבד בקרון של 6, ומולי ישב גבר הודי. הוא שאל אותי לאן אני נוסעת ואני אמרתי לו, לגואה, והוא נאנח ואמר שהטרגדיה שלו הודו זה שהוא לא יכול לנסוע ולראות את כל המקומות היפים אליהם אנחנו, התיירים מהמערב, נוסעים. אין כסף, אמר. לנו אין כסף לטייל בהודו.

במרכז של העיר Yekaterinburg, לא רחוק מהבית קפה של סרגיי, יש פסל של מייקל ג'קסון. תיירים מצטלמים ליד הפסל. מסביב אל הפסל יש תערוכת פוסטרים של מייקל ג'קסון. בתמונות הוא צעיר עם תלתלים ועור פנים כהה. ב Ulan – Ude ראיתי שלט חוצות לסרט שרלוק הולמס עם רוברט דאוני גו'נייר. הסרט הראשון בסדרה, זה שיצא ב – 2009.

שאלתי את אנטולי על גלות סיביר, שאלתי אותו מה זה אמר, הרי הנה אנחנו בסיביר, לכאן שלחו אנשים לגלות? אנטולי אמר שכן, שבכל הערים הגדולות של סיביר, גם ב Krasnoyarsk, יש גולים לשעבר, אנשים שהגיעו לחיות שם כי נשלחו לגלות. הוא הסביר, או שתוך כדי שהוא דיבר אני הבנתי, בפעם הראשונה, שגלות סיביר זה לא גלות בסיביר, זה גלות מבית. גלות מהחיים וההרגלים והמנהגים שהיו לך. זה לא גלות אל, זה גלות מ-. עבורנו, עבורי ועבור חלק מהאנשים-גולים שאני מכירה, היציאה לגלות היא כמו יציאה אל חופש. מימוש זכות גדולה. עבורם זה היה עונש, ולא בגלל מיקום הגלות. בגלל עצם הגלות.

ברכבת

ככה זה נראה בתוך הרכבת, חדר הפחמים, במעברים בין הקרונות

***

כל הזמן, כל הימים שהייתי ברוסיה, הרגשתי את הלב שלי כואב. כל הזמן הייתי בתחושה שאני תכף מתחילה לבכות. ואני לא יודעת אם זה במציאות או בעינים שלי. אמא רוסיה נראתה לי עצובה עד בלי קץ. עצב שנשפך ומציף את כל הערים ואת כל המרחבים הריקים. עצב שהוא כמו אבק על הקירות ועל המכוניות. עצב שהוא באוויר. עצב שהתקבע במשך אלפי שנים של חיים קשים עד שהפך לדרך חיים. לאורח חיים.

אולי זה גם הסתיו והדברים שהוא עושה לשמים, לאור, לעצים ולצמחים. ואולי זה גם הלכלוך על הצד החיצוני של חלונות הרכבת. העולם סביבי היה צבוע באפור וצהוב ומטושטש. אבק וחלודה. אמא רוסיה. אבק וחלודה. שיר עצוב ברקע. געגועים למשהו שאני לא יודעת מהו. בראש שלי רצה שורה שקראתי בספר של אילנה המרמן, "אשה לבדה". עולם אחר, מקום אחר, סיטואציה אחרת. אבל השורה הזאת רצה לי בראש כל הזמן.

בספר המרמן מספרת על מערכת יחסים עם משפחה פלסטינאית. אב המשפחה מובטל. צריך עבודה. היא מזמינה אותו לעשות עבודה אצלה בדירה בירושלים. אבל אין לו אישור עבודה. הוא לא יכול להיכנס אל ישראל. אז היא מסיעה אותו אליה, אל ירושלים, כשהוא בתא המטען של המכונית. לפני שהוא נכנס אל הבגאז של המכונית היא שואלת אותו אם כבר נסע ככה פעם. היא כותבת את התשובה שלו:

"נסעתי, לא נסעתי, מה זה חשוב" הוא ענה לה וראה שלא הניח את דעתה וחייך והוסיף: "מתרגלים. אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות". (עמ' 75).

הסוף של רוסיה

תמונה אחרונה, רגעים אחרונים של רוסיה

***

את הגבול בין רוסיה אל מונגוליה חצינו ברכבת המעורבת. במעברי הגבול עצרנו לכמעט 7 שעות. הזוג ההולנדי דיווח לנו בדיוק כמה זמן נעמוד בכל מקום ומה יקרה. קודם עצרנו בצד הרוסי והצוות המונגולי עבר בין הקרונות וביקש לסגור את הווילונות ולא להסתכל החוצה. אחר כך עלו אל הקרונות אנשי ביקורת גבולות ובדקו דרכונים והחתימו אותם באשרת יצאה. אחרי זה הרכבת נסעה חצי שעה ועצרה במעבר הגבול המונגולי. בחלק הזה כבר ישנתי וכשהתעוררנו בבוקר היה חושך מוחלט והיינו במונגוליה. הרכבת עצרה בתחנה ואנחנו הצצנו החוצה והזוג ההולנדי אמר שלא יכול להיות שזאת התחנה המרכזית של אולן באטור, היא קטנה מדי, הם אמרו. אבל זאת כן היתה התחנה המרכזית של אולן באטור, ו – Mejet, המדריך שלנו למונגוליה, חיכה לנו על הרציף.

מונגוליה

מונגוליה, היום הראשון

בפוסט הבא: מונגוליה

כל הפוסטים על הטיול

פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת

לרכבות ברוסיה קוראים פוק. לחברת הרכבות. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז כן שמתי לב, ואחרי ששמתי לב לא יכולתי שלא לראות. פוק בכל מקום. על מייחם המים ברכבת. על מחזיק הכוסות שמחלקים ברכבת. על כלי המיטה ומגבת הפנים שמקבלים על הרכבת. על קרונות הרכבת, מבחוץ ומבפנים. על בתים. על מבנים גדולים. על שלטי חוצות. על המדים של כל מי שעובד ברכבת. פוק בכל מקום. פוק פוק פוק.

פוק בכל מקום

פוק בכל מקום. חברת הרכבות הרוסית פוק

***

אנחנו נסענו בעקבות המסלול של הרכבת הטרנס-סירית. לרכבת, שחגגה 100 להיווסדה באוקטובר 2016, ממש בימים שאנחנו נסענו בה, יש שלושה קווים. אנחנו נסענו על קו מוסקבה – בייג'ין. אם עושים את הקו ברצף הוא נמשך 7 ימים ו – 6 לילות. אנחנו עשינו אותו במשך חודש, עם 5 עצירות בדרך (לא כולל תחנת ההתחלה במוסקבה ותחנת הסיום בבייגי'ן).

בני הזוג הרוסי שפגשנו ב – Lake Baikal שאלו אותנו מה קסם לנו במסלול הזה. הם סיפרו שפגשנו טיילים מערביים רבים שנוסעים במסלול של הטרנס-סיבירית ושזה הפתיע אותם. הם אמרו שהם לא מבינים מה הקסם של הרכבת הזאת. מה כל כך מיוחד בטרנס-סיבירית, הם שאלו, היא איטית כל כך, למה לא פשוט לטוס?

אפשר לטוס. בכל המקומות בהם עצרנו יש שדה תעופה. אבל הרעיון לטוס למקומות האלה בכלל לא עלה בדעתי. הרכבת, זה העניין. זאת הסיבה. האתוס של הרכבת הטרנס – סיבירית. הקיום הממשי שלה, כלומר, זה שבאמת יש קו כזה, באמת אפשר לעשות את המסע הזה. יש לזה ריח של הרפתקנות מתקופה קודמת. במקום לטוס, צ'ופ צ'ופ יעיל והגענו, אנחנו יצאנו למסע. הרכבת והשימוש רק ברכבות כדי להתקדם הפכו את הטיול שלנו למסע.

ברכבת

ברכבת. בפאסיביות. בלי אוויר טרי. יושבת ובוהה בדרך. צברתי 6 ימים שלמים של כזה.

היו לנו 7 נסיעות רכבת, 6 מהם נסיעות לילה. הנסיעה הכי ארוכה היתה 32 שעות (מינוס שעה שאיבדנו לטובת שגעת השעון המקומי מוסקבה) וכללה 2 לילות על הרכבת. הנסיעה הכי קצרה נמשכה 8 שעות. נסענו ברכבות של 3 חברות רכבות לאומיות שונות: רוסיה, מונגוליה וסין. זה היה קשה.

לקח לי זמן להבין שקשה לי. מראש חשבתי שזה יהיה טיול קשה, הרבה מקומות חדשים, הרבה תנועה, מעט ימים בכל מקום. אבל לא חשבתי שהנסיעה עצמה תהייה קשה לי. מה כבר יכול להיות קשה בלנסוע? לכאורה, לשבת ברכבת, להסתכל על הנוף. אני אוהבת להסתכל על הנוף.

אבל זה היה קשה. קושי חמקמק. קושי שקשה לכמת במילים. הפאסיביות היתה לי קשה. יש משהו כל כך פאסיבי בלנסוע. אין לי שליטה על כלום. אין לי אחריות. אין לי מה לעשות. אין מטרה, תכלית. כלום. כמו בוואקום. לשבת ולשבת. שעות ארוכות בלי תנועה, בלי אוויר טרי, בלי מרחב אישי. בתא קטן עם אנשים זרים, בקרבה פיסית, אחד בתוך הריחות של השני. יצאתי מותשת מהנסיעות. אחרי כל נסיעה רק רציתי לנוח, לישון, לאכול, לעשות משהו, ולא יכלתי להגיד מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה יעשה לי טוב. כאילו הנסיעה טישטשה אותי. עם כל נסיעה שעברנו הרגשתי איך החרדה שלי מהנסיעה הבאה עולה. והיו לנו שבע נסיעות כאלה.

דרך חלון הרכבת

הנוף, דרך חלון הרכבת. צברתי 6 ימים של בהייה בנופים כאלה ואחרים

***

הנסיעה השנייה שלנו, מ – Yekaterinburg אל – Krasnoyarsk, התחילה בשש בערב. עלינו על הרכבת ונכנסנו אל הקרון שלנו והוא היה ריק, הקרון, אבל היו בו סימנים של חיים. הדרגש העליון היה מסודר לשינה, היו פריטי אוכל שונים על השולחן ושלושה לבבות תפוחים חשופים, אכולים למחצה, שכבו על הדרגש התחתון, הלא מסודר. יש כאן גבר, אמרה חברתי למסע בזמן שסידרנו את התיקים שלנו והתארגנו. אחרי זה יצאתי לעשן וראיתי על הרציף גבר מבוגר לבוש בחליפת טרנינג בלויה וכפכפי אצבע. החליפת טרנינוג שלו היתה בצבע מלוכלך, צבע שפעם אולי היה אפור בהיר ודהה ואולי היה לבן או גוון של לבן, ועכשו נראה בייחוד  ישן, בלוי ומלוכלך. הוא עישן על הרציף. חזרתי אל הקרון ואמרתי לחברתי שראיתי אותו, את הגבר שאיתנו, ואני בטוחה לגמרי שזה הוא.

כשהזמנו את הכרטיסים לרכבת סימנו בטפסים שאנחנו רוצות קרון לנשים בלבד. אבל זאת בקשה, אין התחייבות של חברת הרכבות הרוסית שכך יהיה. בנסיעה הראשונה שלנו היינו קרון של נשים בלבד ואני מניחה שזה עודד אותנו לחשוב שכך יהיה הלאה. לא כך היה. הגבר עם המראה הבלוי באמת היה השותף שלנו לתא. אחריו עלתה אשה מבוגרת עם שיער בלונדיני. קרון מלא.

לא אהבתי אותו מהרגע הראשון, את הגבר. נרתעתי ממנו. זה לא רק המראה המלוכלך או שלישיית התפוחים האכולים שהוא השאיר לנו, זה גם, אבל יותר מזה, הוא נראה לי שיכור-רוסי-מגעיל. הוא התאים לאיזה סטריאוטיפ שלא הייתי מודעת לקיומו עד שראיתי וישר סיווגתי במוח, שיכור-רוסי-מגעיל. הוא נכנס בתודעה שלי לתפקיד הזה ושום דבר שקרה אחר כך לא שיחרר את זה.

דרך חלון הרכבת

דרך חלון הרכבת. בחוץ סיביר. בפנים האוויר עומד

בתחילת הנסיעה ישבנו אחד מול השני, חברתי ואני על דרגש אחד, שניהם על הדרגש התחתחון מולנו, וניסינו לדבר. זה לא עלה יפה. הוא לא ידע שום אנגלית, היא  ידעה מילים בודדות. אין אפשרות לדבר. הוא עזב אותנו והתרכז בשיחה עם האשה לצידו. הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד, היא ענתה לו במילים בודדות. הוא נראה לי לוחץ. היא נראתה לי נרתעת. האופן בו הניח את היד שלו במרחק קטנטן מהתחת שלה. האופן בו רכן עליה כשדיבר. זה היה כמו לראות סרט גרוע משנות השבעים במסגרת מצגת על הטרדות מינית, ואנחנו בתפקיד המורות, רק שלימדנו אחת את השנייה. כל מה שהוא עשה היה בגדר מה שמוגדר היום, לפחות בשיח הפמיניסטי, פלישה למרחב האישי, התקרבות יתר, הטרדה. אני חושבת שגם הרוסיה הרגישה ככה. היא לא שיתפה פעולה איתו, ומהר מאוד השיחה דעכה וכולנו התארגנו לשינה.

אני עליתי ראשונה אל הדרגש העליון. הוא עלה אחרי. זה היה לו מאוד קשה, לעלות אל הדרגש העליון. ראו את הקושי על הפנים שלו, את המאמץ. הוא נעזר בשתי ידיים, יד אחת על הדרגש שלו, ויד שניה על הדרגש שלי. רעדתי מחוסר נוחות אבל היה לי ברור שהוא במצוקה ולא אמרתי כלום. הוא גבר גדול עם כרס שבצבצה מתחת לחולצה והוא נראה תקוע, ממש תקוע בין שני הדרגשים ובין הרצפה לתקירה. ואז היד שלו זזה עוד קצת בכיוון שלי, ואז היא נגעה במעקה ברזל שמגן על הדרגש העליון מפני נפילה, ואז היא נגעה בברך שלי ואני צעקתי. פשוט צרחתי עליו, באנגלית, שלא יעיז לגעת בי, שבשום פנים ואופן לא יעיז לגעת בי. הוא כבר היה על הדרגש העליון והוא הסתכל עלי ואמר דברים ברוסית ושני הנשים מהדרגשים התחתונים קפצו לראות מה קורה והיתה מהומה, אבל מהומה קלה. הסברתי בעברית לחברה שלי מה קרה ודיברנו קצת ואיכשהו זה עבר, נגמר, עזבתי את זה, כיבינו אורות, סגרנו את הדלת של הקרון והלכנו לישון.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת.

כבר כמעט ונרדמתי, או שממש נרדמתי אבל הייתי בשינה קלה, שינה של התחלה, ופתאום הוא צעק. ממש צעק. לא משהו שהבנתי אבל ממש צעקה. ועוד אחת. ועוד אחת. צעקה בלי מילה. צעקה שהיתה מין נהי, הקול שיצא ממנו כאילו נפלט החוצה, כאילו בקע מהבטן שלו ונפלט אל החלל. שלושתנו זינקנו. כל אחת שאלה בנפרד מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה. הוא התהפך בדרגש העליון והמשיך לישון. שמענו נחירות. ואז שוב, צעקה, אה, אה, אה, ואז רצף של מילים, או מילמולים ברוסית, ואז שוב מתהפך. שוב נחירות. ככה. מדי פעם הידיים שלו עפו באוויר, פעם אחת ראיתי שבזמן שהוא ממלמל כל הגוף שלו התרומם לכמעט ישיבה.

זה היה נורא. רציתי שזה יפסיק. כל פעם שהוא השתתק קיוויתי שזה הפסיק, שזה לא יחזור, שרק הנחירות ישארו. היה לי ברור שהוא סובל. שזה סבל בל יתואר, מה שהוא עבר שם, חשבתי שהוא אולי רופא צבאי שחזר מהמלחמה, לא יודעת, מלא סיוטים, ועדיין, רק רציתי שזה יפסיק. חשבתי שאין מצב שאני אצליח לישון ככה וזה מילא אותי ביאוש.

ואז הנוסעת השלישית התרוממה מהדרגש שלה והתחילה לארוז את עצמה. התברר שהיא תכף יורדת, היא לא נשארת ללילה. גם אנחנו לא רצינו להישאר ללילה. אז החלטנו לעשות מעשה. לא באמת אני, החברה שלי החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לדבר עם האחראית על הקרון. שקראה לבכירה ממנה. שגם היא לא ידעה אנגלית. אז הן דיברו באמצעות גוגל טרנסלייט וסימנים ותנועות ידיים. האחראית על הקרון נכנסה אל הקרון ודיברה עם הנוסעת השלישית וניסתה להעיר את הישן, אמרה לו דברים ברוסית, והוא ענה לה, אני לא בטוחה מה נאמר שם אבל נאמרו דברים וכלום לא השתנה.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת. יש לי עשרות תמונות כאלו. בנסיעות הראשונות כל הזמן צילמתי. זה עבר לי

הרכבת עצרה והנוסעת מהתא שלנו ירדה ובמקומה נכנס גבר צעיר, שדווקא ידע אנגלית והצלחנו להסביר לו את הבעיה, והוא היה חביב וצחקן, אבל אז חזרו האחראיות והוציאו אותו מהתא ובקומו הביאו אשה מבוגרת שנראתה כאילו העירו אותה משינה. עזרנו לה להתארגן בקרון והמשא ומתן מול אחראיות הקרון נמשך. ניסינו להסביר להן שזה נהדר שהן מכניסות אלינו עוד אשה, אבל זה לא עוזר עם הבעיה שלנו בכלל, כי הבעיה היא הגבר הצועק.  זה לקח הרבה זמן ובסוף הן העבירו את שתינו לישון את הלילה בקרון אחר.

בבוקר חזרנו אל הקרון שלנו. הגבר היה על הדרגש שלו, הדרגש העליון, ובדרגש התחתון היתה האשה המבוגרת. היא היתה מקסימה. היה לה עור פנים חלק ועינים כחולות וצוחקות. היא לא ידעה אנגלית ותיקשרנו אתה כל היום באמצעות חיוכים והבעות פנים ותנועות ידיים. כל הבוקר הזה הגבר נשאר על הדרגש העליון ושלושתנו ישבנו בדרגשים התחתונים וגלגלנו עיניים והעברנו ביננו פיצוחים והצענו אחת לשנייה קפה או תה או עוגיה.

לקראת השעה 18:00, אחרי שכל היום התעלמנו אחד מהשני באופן שלי היה מאוד ברור ומאוד קר, הגבר הוריד את עצמו מהדרגש העליון, נעמד על רצפת הקרון בין שני הדרגשים וסגר את דלת הקרון. כשזה קרה אני והאשה המבוגרת ישבנו על הדרגשים התחתונים והחברה שלי נחה על הדרגש העליון. הוא סגר את הדלת ואני זזתי, אינסטקטיבית, לכיוון ההפוך ממנו. נצמדתי אל החלון של הקרון וניסיתי לא להתסכל עליו ולא לשים לב אליו וראיתי שהוא עומד מאחורי באמצע הקרון ומתפשט. מוריד את הבגדים שלו. חולצה. מכנסיים. הנה הוא מאחורי בתחתונים.

מתוך הרכבת

מתוך הרכבת. הרבה מהזמן זה נראה ככה, מטוטש, חולף, בתנועה איטית

ישבתי צמודה לחלון ומילמלתי ביני לביני שיום אחד, והוא לא רחוק, יום אחד התהנגות כזאתי תעלם מהעולם. גברים שמתנהגים ככה יעלמו מהעולם. יום אחד אף גבר בעולם לא יעלה בדעתו להתפשט בתוך קרון רכבת בין 3 נשים עוינות במקום ללכת כמה צעדים אל חדר השירותים ולעשות את זה שם. יום אחד זה יעלם. בנתיים הגבר סיים להתלבש והתיישב לצד האשה המבוגרת על הדרגש התחתון. כמה דקות אחר כך הרכבת נעצרה בתחנה והוא אסף את התיקים שלו, הנהן אלינו בראשו וירד מהרכבת.

***

בלילה השני הקרון היה רק של שלושתנו. התעוררתי מוקדם ולפני הזמן. היינו אמורות לקום מוקדם ולרדת מהרכבת בשש וחצי ואני התעוררתי עוד הרבה יותר מוקדם מהרצוי והערתי את כל הקרון, כולל האשה המבוגרת שלא היתה צריכה לקום בכלל, זאת לא היתה התחנה שלה. הערנו אותה משינה והיא היתה חביבה ומתוקה ועזרה לנו להתארגן ולארוז ולפני שירדנו מהרכבת, עמדתי במסדרון בין התיקים שלנו ואני הסתובבתי אליה להגיד לה שלום והיא באה עד אלי, התרוממה על כפות הרגלים וחיבקה אותי.

***

הכיכר לפני תחנת הרכבת ב - Krasnoyarsk

המראה הראשון שראינו ב – Krasnoyarsk. הכיכר לפני תחנת הרכבת.

ירדנו מהרכבת בתחנה של Krasnoyarsk ולקחנו מונית אל הגסט האוס. היה קר מאוד ומוקדם מאוד והעיר היתה ריקה. לא מצאנו את הכניסה אל הגסט האוס. ב – Krasnoyarsk הכניסות אל הבניינים הם מאחורה, מהחצר הפנימית, והאיש שהיה אמור לחכות לנו לא היה שם, כי אני הודעתי לו שנגיע שעה אחרי כן, אז התקשרנו אליו, וזה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הגיע ואנחנו נכנסנו אל הגסט האוס והתקלחנו והתארגנו ויצאנו שוב אל הרחוב לחפש בית קפה פתוח. ואחרי שהתיישבנו ואחרי שהזמנו קפה דיברנו קצת על הנסיעה ואירועי הלילה, ואמרנו אחת לשנייה כמה מוזר וכמה רחוק זה נראה עכשו, מה שקרה עם האיש הצועק, זה נראה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים. היינו ממש צריכות להתאמץ כדי להיזכר בזה, במה היה, באיך הרגשנו, בלמה הרגשנו כל כך רע.

הזמן ברכבת מתמרח, נשפך, זולג לכל הכיוונים. הזמן מתעבה. נהייה סמיך. כבד. איטי. הזמן נמשך אבל בזמן הנסיעה אני מחוץ לזמן. הזמן נמשך והוא לא רלוונטי ולא משנה כלום, לא משפיע על שום דבר, יש רק זמן אחד על הרכבת, הזמן בו צריך לרדת ממנה. כל השאר זה כמו זמן שהוא חלל חיצון, משהו שנמשך ונמרח ונמתח מחוץ לחלון הרכבת, בעולם האמיתי.

ברגע שירדתי מהרכבת הזמן של הרכבת מפסיק. כאילו ביצעתי בעצמי איתחול מחדש. כאילו הזמן ברכבת היה חלום. זמן בועה. ועכשו הזמן האמיתי. זמן טיול. ובזמן טיול אין זמן למחשבות על מה שהיה, על קודם. זמן טיול הוא זמן הווה. וקצת עתיד. הרשמים החדשים דוחפים את הקודמים החוצה, מכסים עליהם, וברווח שנשאר מסתכלים קדימה, על מה שעתיד לבוא. אין קיבולת להכיל גם את מה שהיה, וזה נפלא. זה חלק מהרגשת הקלילות שהיתה לי במהלך הטיול. כאילו אני סוחבת איתי פחות. פחות הפרעות ופחות רעשי רקע. כאילו אני ממוקדת יותר. מדוייקת יותר. מתומצתת יותר. בהווה.

בפוסט הבא: ברכבת עד הקצה. שלום לאמא רוסיה.

כל הפוסטים על הטיול.

רציף רכבת

רציף. הרציף הוא חבר. הרציף הוא תנועה. ברציף אפשר לזוז

נסיעה, Irkutsk, נסיעה, Ulan ude, נסיעה. הסוף של רוסיה.

"שימו חגורות!" צעק אלינו הנהג. הוא הסתובב אחורה אל תוך המכונית וצעק, אפילו צרח: "משטרה, שימו חגורות!"

עד אותו הרגע בכלל לא שמתי לב שיש חגורות. שיש אפשרות לשים חגורות. מי שם חגורות על האי? ישבתי בהסעה שהביאה אותנו בחזרה מהאי אל היבשת, אל Irkutsk, דרך החלון ראיתי את ההתקרבות של העיר, בתים חד קומתיים ועוד בתים, בנייני מגורים, מרכזי קניות, יציאות וירידות מהכביש, גשרים, ארובות עשן, מפעלים, מכוניות, מגרשי חניה, הצוויליזציה סגרה עלינו מכל כיוון, האורבניות, העירונית. ואז רמזור והצעקה של הנהג. מהר! משטרה! חגורות! רוסיה חזרה. חזרנו אל רוסיה.

irkutsk

irkutsk, ליד הבית מלון, בדרך אל הסופרמרקט

Irkutsk נראתה לי אפורה ומאובקת וזקנה. כמו רוסיה. כמו מה שראיתי מרוסיה. בייקל, האגם, והאי שהיינו עליו, הם לא רוסיה. הם רוסיה הגיאגרפית, חלק מהמרחב הלאומי הרוסי, אבל ברוח, במראה, אפילו בשפה המדוברת, הם לא רוסיה. הם משהו באמצע, מונגוליה, אבל בחלק האירופאי שלה, או אסיה בחלק הרוסי שלה. על האי יש אור והאוויר נקי והאנשים מחייכים. רוסיה היא בטון וחלודה. Irkutsk נראתה לי כמו ערים רוסיות אחרות שראיתי. כמו ל –  Yekateringburg, כמו – Krasnoyarsk. שמים אפורים. בתים מתפוררים. בנייני מגורים מחלידים. כיכר לנין. פסל לנין. נהר רחב באמצע העיר. גשר עצום וחלוד מעליו. עצים מכוסי אבק. מכוניות מכוסות אבק. מדרכות שבורות. אוטבוסים ציבורים ישנים, צרים, צפופים. טראמיים רזים וצרים שמחוברים לחשמל בקומפלקס עצום של חוטים וחיבורים שמכסים את השמים (פעם ראשונה שראיתי אותם הם נראו לי חמודים, כמעט רומנטיים. עכשו הם נראו לי ישנים. פשוט ישנים).

כשנהג המונית עצר ליד הבית מלון אמרנו לא שזה לא יכול להיות המקום. אנחנו הזמנו מקום דרך בוקינג דוט קום ולמקום שהזמנו היו המלצות, אין מצב שזה המקום. רחוב ללא מוצא. שכונת מגורים. מול המלון בנייני דירות גבוהים, 9 או 10 קומות, מרפסות חלודות, צבע חום מתפורר, בראש הבניין כתוב 1990. הם נראו כמעט אדומים מתחת לשמים האפורים, באור של השקיעה. לא יכול להיות שזה כאן, אמרנו לנהג, אבל הוא התעקש ואנחנו ירדנו מהמונית והורדנו את התיקים וגררנו אותם אל הבית מלון.

irkutsk

irkutsk, ליד הבתים החומים מהתמונה הקודמת. בדרך אל הסופרמרקט

פקידת הקבלה שקלטה אותנו היתה צעירה ויפה עם שער שחור ארוך וחלק. היא אמרה לנו שעדיף להשתמש בשם באנגלית כשעושים בוקינג לבית מלון ברוסיה. היא אמרה שהם לא ידעו לקרוא את השם והתנצלה על כך. היא רשמה אותנו והובילה אותנו אל החדר. ביקשנו להתחבר לאינטרנט. היא התנצלה ואמרה שזה מסובך ושהיא תעשה את זה בשבילנו. נתנו לה שני מכשירים סלולרים ואחד מקבוק והיא הכניסה סיסמא (שהיא זמנית ומשתנה כל יום, ככה אמרה) לכל אחד מהמכשירים. שאלנו אותה מה אפשר לעשות בעיר ואיפה אוכלים והיא התנצלה ואמרה שבאזור של המלון יש מסעדה אחת וסופרמרקט, ושבמרכז העיר יש יותר אבל אין מה לעשות. היא הביאה מפה קטנה והראתה לנו איפה הבית מלון ואיפה מרכז העיר. מרחק של חצי שעה הליכה דרך הגשר, היא אמרה, ואז הצביעה על תחנות אוטובוס שיכולות לעזור לנו בדרך. שאלתי על טראם והיא צחקה ואמרה שיש גם טראם ואולי באמת כדי לנו לנסוע על טראם רוסי, היא אמרה שזאת תהייה חוויה. רציתי להגיד לה שזה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, באנו כי רצינו, אנחנו כאן כי רצינו להיות כאן, את לא צריכה להתנצל בפנינו על כלום, רציתי להגיד לה אבל לא אמרתי. גם אני לפעמים מתנצלת על המקום ממנו באתי. גם אז זה מביך אותי.

irkutsk

irkutsk. בסופרמרקט. קיר מכוסה מדפים עם עוגיות השקם. עוגיות בשקיות פלסטיק לא ממותגות

לא היה לנו כוח להגיע אל מרכז העיר. היינו רעבות והלכנו אל הסופרמרקט שהפקידת קבלה הציעה. הוא היה גדול והיה בו מדף שלם של עוגיות שקם. קנינו קצת אוכל וחזרנו אל המלון וישבנו במטבח של הבית מלון ואכלנו. שלחתי הודעה לחברות לעדכן איפה אני. בהודעה צירפתי תמונה של העוגיות שקם וכתבתי שאני בעיר עם השם הכי בלתי אפשרי בעולם. מכל המקומות בהם הייתי, Irkutsk הכי בלתי אפשרי לי לבטא.

"אירקוטסק!", כתבה חברה אחת. 
"אירקוצק!" כתבה חברה שניה, והוסיפה, "אבא של סבתא שלי משם תמיד רציתי אותה במשחקי ריסק".
הן הציעו לבטא את זה כמו עיר קוצק, או אירקוצק, מה שהזכיר לי את המטפלות בבית ילדים שהיו מוסיפות צ'ק אל הסוף של כל שם.
"נראה מאובק להחריד", כתבתי לחברה שסבא שלה הגיע מהמקום.
"טוב", היא כתבה בחזרה, "הוא (הסב) נמלט משם על רקע פוליטי, אז משערת שזה לא כזה הפסד". 
"מתי?" שאלתי
"אי שם בתחילת המאה…היה בדרך לניו יורק והחליט לעצור במקום זה בפלשתינה", כתבה.
"אז מה קרה?" שאלתי, "למה עבר בפלסטינה מלכתחילה אם רצה להגיע לניו יורק?"
"שאלת מיליון הדולר של המשפחה", כתבה, "וגם למה לעצור? רד מהאוניה, שתה קפה ותמשיך בדרכך, טמבל!"
בין irkutsk ואולן אודה

מתוך הרכבת, בדרך בין irkutsk ואולן – אודה. הנסיעה מ – Irkutsk אל אולן אודה נחשבת לקטע הכי יפה במסלול של הטרנס – סיבירית. כמעט חצי מהדרך נוסעים לצד האגם, בייקל. כזה גדול הוא. 3 או 4 שעות של נסיעת רכבת גדול הוא.

למחרת מוקדם בבוקר לקחנו רכבת מ –  Irkutsk אל אולן אודה, תחנה אחרונה באמא רוסיה. גם ב –  Irkutsk וגם באולן אודה לא באמת רציתי להיות. אלו היו תחנות של אילוצים. ב – Irkutsk עצרנו כי הרכבת המשך יצאה ממנה מוקדם בבוקר, ואין שום דרך להגיע מהאי אל העיר מוקדם בבוקר, אז היינו חייבות להגיע ערב לפני, ובאולן אודה החלטנו לעצור כי רצינו לשבור את רצף הלילות ברכבת, וגם כי זה מקום של בודהיזים ורצינו לראות. זה נראה כמו תוכנית טובה על הנייר, אבל כשהגענו לשם בפועל היינו עייפות מלכתחילה, רק מהמחשבה על הנסיעות הצפויות, המעברים, שני לילות שכל לילה במקום אחר. היינו בלי ציפיות. חיכינו כבר למונגוליה.

אחרי נסיעה של 8 שעות הגענו אל תחנת הרכבת של אולן אודה. לקחנו מונית והראנו לנהג את כתובת הבית מלון שלנו. בדרך הוא שאל מאיפה אנחנו וכשאמרנו לו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו על יעקב קדמי. הוא ידע הכל על יעקב קדמי. הוא רצה להראות לנו בטלפון שלו סרטוני youtube של יעקב קדמי. אמרנו לו שאין צורך, אנחנו יודעות מי זה, אבל זה לא היה ממש נכון.

בין irkutsk ואולן אודה, לאורך אגם בייקל

מתוך הרכבת, בין irkutsk ואולן אודה

שמעתי בפעם הראשונה על יעקב קדמי מאנטולי בזמן שירדנו ברכבל בשמורת הטבע Stolby. אנטולי היה המדריך שלנו ובעל הגסט האוס בו שהינו. אחרי חצי יום טרק בשמורה ירדנו ברכבל ארוך כדי לחזור אל העיר. ירד עלינו שלג ואנטולי דיבר על יעקב קדמי. באותו זמן לא ידענו מי זה והוא סיפר לנו שיעקב קדמי הוא דמות מאוד ידועה ברוסיה, יהודי רוסי שהיה מסורב עליה, ואחרי כן הגיע אל ישראל, ועשה דברים, ויש לו הרבה ביקורת על ישראל, ואת הביקורת הוא אומר ברוסית והוא מאוד מוכר ומוערך ברוסיה. זה בערך מה שאמר אנטולי עליו. אז אמרנו לנהג מונית באולן אודה שאנחנו יודעות מי זה יעקב קדמי אבל זה לא היה נכון. רק אחרי שחזרתי בדקתי באינטרנט מי זה.

נהג המונית באולן אודה נסע בערך חמש דקות ואז עצר על דרך עפר בשוליים של כביש ליד משהו שנראה כמו בית דירות. לא האמנו שזה קורה לנו שוב. חשבנו ששוב אנחנו בחלק הלא נכון של העיר, לא נראה כלום, לא נספיק כלום, ומבחוץ המלון נראה נורא. היינו קודרות. אפילו דיברנו על לכתוב לבוקינג דוט קום תלונה, כי גם המקום הזה היה מומלץ, ואיך זה יכול להיות ככה, אבל בסוף לא היה צורך. זה היה מלון מקסים ובעל הבית מלון היה מקסים והכמעט יום באולן אודה היה נפלא.

בין irkutsk ואולן אודה

בין irkutsk ואולן אודה, מתוך הרכבת. לאורך אגם בייקל

אני נשארתי בחדר במלון ושתיתי קפה ובזמן הזה החברה שלי ובעל בית המלון דיברו והיא חזרה ודיווחה שהוא איש נפלא ושאנחנו לגמרי במרכז העיר. הוא הראה לה על המפה איפה אנחנו ואיפה המרכז והמליץ לה על שתי מסעדות קרובות, וסיכם אתה שלמחרת הוא יקח אותנו במכונית לראות את שני הטמפלים הבודהיסטים בעיר ואחרי זה יביא אותנו בזמן אל תחנת הרכבת, ועל כל זה הם הצליחו להסכים בעזרת גוגל טרנסלייט על הטבלט שלו, כי הוא לא ידע אנגלית.

הלכנו לאכול באחת המסעדות עליהן המליץ. בדרך עברנו את מרכז העיר וראינו את הראש של לנין. במדריכי הטיולים כתוב על אולן אודה, שבנוסף לזה שהיא המרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה, נמצא בה פסל לנין הכי גדול ברוסיה. עברנו ליד הפסל. רק ראש. ענק. בכל הערים בהן היינו ראינו פסלי לנין. בכולם היה רחוב מרקס. רק סטאלין לא ראינו בשום מקום. סטאלין יוק. במסעדה הגישו אוכל מונגולי. היו להם מנות צמחונית. היה מאוד טעים. לידנו היה שולחן מעורב, תיירים ומקומיים. אחד התיירים אמר לנו, אתן מישראל, נכון? אמרנו שכן. עושות את הטרנס-סיבירית, נכון? הוא אמר. אמרנו שכן. ברור, הוא אמר, איזה עוד סיבה יש להגיע לכאן.

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי

בדרך אל המרכז הבודהיסיטי, תמונה מתוך המכונית של איגור

למחרת בעל הבית מלון לקח אותנו לסיור. נסענו אל מחוץ לעיר לבקר במרכז הבודהיסטי הכי גדול ברוסיה. במרכז יש טמפל ואוניברסיטה ולאמות מקומיים שגרים שם. הוא נראה כמו דיסינלנד של פסלי אלים צבעוניים. כמו טמפלים הינדואיזים שראיתי בהודו. קקפוניה של פסלים וצבעים ונרות ואורות וריחות.

הלכנו אחרי איגור, בעל בית המלון. נגענו בגלגלי תפילה. נכנסו אל תוך הטמפל. ראינו נזירים בכתום מתפללים. ראינו מבקרים אחרים נוגעים בפסלים, מנשקים, כורעים ברך, משטחים על הרצפה מתחת לפסל. המרכז הזה הוקם בשנת 1945 והוא פעיל. יש בו לאמות שחיים בו, ויש בו נזירים בשלבי לימודים שונים ויש בו מתפללים. איגור התפלל. הוא עצר ליד כל פסל ונגע בכל אחד מגלגלי התפילה ואנחנו אחריו. הרחנו עשן. קניתי בודהה קטן. קדנו קידות והרכנו ראש בפני אלפי פסלים ודמויות של הבודהה. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קפה ואמרנו לאיגור שהיה מאוד מעניין אבל היה לנו מספיק, אנחנו רוצות לחזור אל המלון ולנוח לפני הרכבת, אבל איגור שיכנע אותנו שאסור לפספס גם את הטמפל השני בעיר ונסענו גם אליו.

איגור

איגור בטמפל הבודהיסטי שבתוך העיר. טמפל במסורת הטיבטית, ככה הסביר איגור

במוסקבה נכנסנו יום אחד אל תוך כנסיית ישו המושיע, לראות את הבפנים בזמן תפילה. הכנסייה היא יחסית חדשה, כלומר מחודשת. פעילה שוב רק בשנים האחרונות. במהלך הטכס ראיתי אנשים מכל הגילאים מנשקים תמונות של ישו, משטחים על הרצפה מול הפסל שלו. זה הפתיע אותי. שנוצרים מתנהגים ככה, מתפללים ככה, נוגעים ומשטחים. בראש שלי, החילוני, התנהגות כזאת היא עבודת אלילים. ככה נראית עבודת אלילים. לא חשבתי שיש אותה גם בנצרות. בשנים שחייתי בטירוונאמלי בדרום הודו ראיתי את זה כל הזמן. זה ריתק אותי והקסים אותי. קינאתי בהם, כמעט, במתפללים ובמשטחים ובנוגעים ובמנשקים. כאילו יש בהם איזה חופשיות וכנות שבי אין, שאני לא מסוגת לה. יש בהם התמסרות. בי יש מרדנות. הרגשתי איך אני תמיד נגד. אהבתי את מה שראיתי כיכולת להתמסר. זה נראה לי מעלה.

אחרי הסיור איגור החזיר אותנו אל הבית מלון. נחמד המלון שלי, הוא שאל, נוח לכן? כן כן, אמרנו, הבית מלון מקסים. איגור הנהן בראש וביקש שכנתוב ביקורות טובות ואנחנו הבטחנו לו והלכנו אל החדר שלנו להתקלח ולהתארגן ואז איגור הסיע אותנו אל הרכבת וזהו. זה היה הסוף של רוסיה עבורנו. הרכבת שלנו, הרכבת שהביאה אותנו מאולן אודה אל אולן – באטור, בירת מונגוליה, היתה רכבת מונגולית. לא רוסית. מונגולית. לפחות ברוב החלקים שבה. היו בה גם חלקים רוסים, מהם היא נפטרה במעבר הגבול. זאת היתה הרכבת הכי טובה בה נסענו בכל הטיול.

אולן אודה

סטופה באולן אודה, בטמפל שתוך העיר

בפוסט הבא: פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת.

כל הפוסטים על הטיול.

סיור בחלק הצפוני של האי, אינטרנט, יום הולדת וחוסר שקט

יום אחד הצטרפנו לסיור בחלק הצפוני של האי. ג'יפ רוסי בלי גמישות ובלי רכות, נהג מקומי, 6 תיירים, כולם מהגסט האוס של ניקיטה. הנהג נהג אותנו אל החלק הצפוני של האי ועצר בנקודות אסטרטגיות כדי שנוכל לצלם. הנקודות האסטרטגיות היו קבועות מראש. בכל פעם שהגענו אל נקודה כזאת נתקלנו בקבוצות אחרות של תיירים, יורדים מהאוטבוס, מצלמים, מצטלמים, חוזרים אל האוטובוס ויאללה, לתחנה הבאה. לתמונה הבאה. בתחנות העצירה לא היו הסברים או דיבורים, רק לצלם. כל מה שהיינו אמורים לעשות זה לצלם.

תיירים מצלמים את האגם

כל האנשים בתמונה הם תיירים שמצלמים את האגם ואת עצמם על רקע האגם

בעצירה השנייה הבחורה מהזוג הצרפתי שנסע איתנו סיפרה שבן זוגה לא יכול להמשיך, הטלטלות של הרכב עושות אותו חולה, הוא לא יכול יותר, הם רוצים לחזור ברגל אל הגסט האוס, או לחכות שנחזור מהסיור בסוף היום ונאסוף אותם, או לצאת לטרקים קצרים, רק לא לחזור אל המכונית. היא דיברה קצת אנגלית, דורין תירגמה את הדברים שלה לרוסית, והנהג שלנו התקשר אל הגסט האוס להיוועץ מה עושים. בסוף הוחלט להזמין עבורם מונית שתפנה אותם בחזרה אל הגסט האוס.

בעצירה אחרי ירדתי מהג'יפ, צילמתי, ואז התיישבתי לגלגל סיגריה על גזע עץ כרות ששכב שם. ישבתי עם הגב אל האגם והפנים אל הדרך עפר והסתכלתי על אוטובוס תיירים שעצר ועל התיירים שירדו ממנו. זאת היתה קבוצה סינית, או יפנית, או קוראנית, לצערי אני לא יודעת לזהות. הם נשפכו מתוך אוטובוס ובראשם מדריכה שמיקרופון מדונה כיסה לה את הפנים.

אגם בייקל

בסיור צילמנו את האגם וצילמנו את האגם. הוא מצטלם נפלא, בכל זווית

ישבתי וגלגלתי סיגריה והסתכלתי עליהם בעצלות ובלי עניין ממשי, הנחתי שהם יתפזרו בשטח ויתקתקו ויתקתקו אבל הם לא התפזרו בשטח, הרבה מהם, כמה גברים ואשה, הלכו ישר אלי, אל איפה שישבתי וגילגלתי. הם הגיעו עד אלי, נעמדו מעלי, מסביבי, הקיפו אותי והסתכלו מה אני עושה. מגלגלת. הושטתי להם את שקית הטבק, שיריחו. הם העבירו אותה ביניהם וכל אחד הריח קצת ועשה פרצוף. מריחואנה, אמר אחד מהם והם כולם התגלגלו בצחוק. לא לא, אמרתי, טבק. רק טבק. אני לא חושבת שהם הבינו. סיימתי לגלגל והושטתי את הסיגריה לאחד מהם. הוא לקח, הדליק, שאף, השתעל נורא, צחק והעביר הלאה.

ואז הם התיישבו סביבי, שניים או שלושה מכל צד שלי, חמישה או ששה גברים ועוד האשה, כולנו מצופפים ומחובקים על הגזע הכרות ששכב שם, וחברים שלהם נעמדו מולנו והתחילו לצלם. עשינו צ'יז. צחקתי אל המצלמות. האנשים מצדדי התחלפו. עוד תמונות. עוד צחוקים, ואז קראו לקבוצה שלי והיינו צריכים להיכנס אל הג'יפ ולנסוע. לא הספקתי לבקש שישלחו לי את התמונות.

ראיתי אותם שוב, בתחנה הבאה, כשעצרנו לארוחת צהריים. הם הלכו על שביל עפר צר ממש מולי. זיהיתי אותם בוודאות. שלושה גברים שכל אחד מהם הצטלם איתי והאשה. עשינו אחד לשני מקום על השביל, הם זזו קצת לפנות מקום, אני זזתי קצת, והמשכנו הלאה. העינים שלנו לא נפגשו.

סיור בחלק הצפוני של האי

בחלק הצפוני של האי

***

רוב החלק הצפוני של האי הוא שמורת טבע. יערות של עצי אורן דקים ורזים ומתחתיהם מרבצים של אצטורבלים קטנים. מצוקים מחודדים מסלעים נשפכים אל המים, או עולים מן המים. לסלעים יש גוון כתום. ניסיתי לגרד אותו, את הכתום, מהסלע, אבל הוא לא ירד. הדרכים לא סלולות ולא קיימות. הנהג שלנו כל הזמן חיפש את השביל הפחות מעוקם והמכונית נטתה כל הזמן לצד זה או אחר. מהמושב האחורי הסתכלתי על האחורה של הראש של הנהג והבחור שישב לידו והראשים שלהם כל הזמן לא היו באותו הגובה.

נסענו בתוך יערות של עצי אורן דקים ומשטחים פתוחים של דשא צהוב ואדמת חול ים. איך כל זה מתקיים ביחד? האגם, המים השקופים, חול הים, העצים, העשבים. חלק מהחוליות של האי הוא תוצאה של מעשי אדם. כריתה מאסיבית מדי של היערות השאירו את האדמה דלילה, חולית. באזור מסויים נעשים ניסיונות ייעור מחדש. (לחיצה על אחת התמונות תפתח גלריה).

האזור שלצד הגסט האוס של ניקיטה נחשב אזור מקודש. יש שם סלע שאמני עצום שבוקע מהמים, והוא מקום מקודש והאזור סביבו מקודש לשאמניים. ממש על קצה הצוק יש מספר עמודי קודש עליהם קושרים המתפללים סרטים צבעונים, כל סרט הוא בקשה מהאל האחראי. כל צבע מסמל תחום אחר. לפני האגדה השאמנית 13 ישויות קדושות, בנים של האל, ירדו אל כדור הארץ לראות איך בני האדם חיים ולהנחות אותם. והגדול והחזק שבהם בחר להתיישב על האי, במערה שבסלע. מכאן הקדושה של המקום.

***

אחד הימים בהם הייתי על האי היה היום הולדת שלי. לא התכוונתי לעשות מזה סיפור. אני לרוב לא עושה סיפור מהיום הולדת שלי. שמחת להיות במקום כל כך יפה ושמחתי להיות עם חברים וזהו. ערב לפני כן, אחרי שחזרנו מהסיור, יאלי ודורין קבעו איתי בבית קפה הצרפתי שבמתחם של הגסט האוס. שתינו תה ואכלנו עוגת יום הולדת שהן הזמינו מראש עבורי. הבחורה שעובדת במקום יצאה מהמטבח עם עוגה ונעמדה ליד השולחן שלנו ושרה לי באנגלית Happy birth day. אחרי זה הלכנו מהר, לפני שירד החושך, אל עמודי התפילה השמאניים על הצוק מעל האגם ועשינו טכס קצר. הבנות קנו לי סרטי תפילה. קשרתי סרטים. רעדתי מקור. הרגשתי שמחה. ויש סרטון שמתעד.

טכס יום הולדת

טכס יום הולדת. אני שנולדתי והעמודים השמאניים. קשרתי סרטים. לכל סרט צבע אחר. כל צבע מסמל כוח טבע אחר. שיהיה טוב.

בבוקר של היום הולדת התעוררתי מוקדם ובדקתי את הנייד, ואז נזכרתי שאין חיבור וזינקתי מהמיטה והלכתי, בטרנינג וכפכפים, עוד לפני המקלחת ולפני ההתארגנות, הלכתי אל הלובי של החדר אוכל, איפה שיש חיבור, רק כדי לבדוק אם הגיעו הודעות. אם קיבלתי יחס.

לא קיבלתי. בישראל היה אמצע הלילה. בברלין גם. אז בדקתי שוב, אחרי 10 דקות בערך, ואז בדקתי שוב. ושוב. וכדי שלא יהיו פאדיחות, שמישהו יברך אותי ואני לא אשים לב, נשארתי קרוב אל האינטרנט, לא יצאתי להסתובב בכפר, עשיתי הליכה מהירה על המצוק מעל האגם, צמצמתי את הטווח שלי, בלי לשים לב, בלי להיות מודעות שזה מה שאני עושה, נשארתי כל היום קרוב אל הרשת. סובבתי את הגב שלי אל כל היופי שבחוץ ונשארתי קרוב אל החיבוריות.

וכל פעם שהתחברתי, וכל פעם שבדקתי, וכל פעם שקיבלתי הודעה וכל פעם שעניתי על ברכה, הרגשתי את החוסר שקט של עצמי, איך הוא עולה, גובר, מתחזק, איך אני כבר רוצה לבדוק שוב, להתחבר שוב. קצת כמו לעשן סיגריות. כל סיגריה עושה חשק לעוד סיגריה.

הגסט האוס, אגם בייקל

הגסט האוס של ניקיטה, תמונה מבחוץ

***

הכל באי סטרילי, איכשהו, נקי, מסודר, שקט. כפר שאין בו עיר ואין בו אורבניות. אין בו חלקים רועשים או צפופים. אין קרחנה. אין מרכז. אין מקומות בילוי. האי הוא מקום מוגן לתיירים. אני יודעת שיש שם חיים אמיתים, שאנשים באמת חיים שם, אבל כמעט ולא ראיתי את זה.

אחר הצהריים אחד שוטטתי על הצוק, לאורך פסלי העץ, חשבתי לרדת אל מפרצון עם אדמת חול ים לבנה ואז שמעתי מוסיקה. מוסיקה מודרנית. מוסיקה חזקה. הלכתי בעקבות המוסיקה והגעתי אל מבנה עץ לא גמור עם תצפית נפלאה על האגם.

על המרפסת הפתוחה והלא גמורה של המבנה הלא גמור, מול השקיעה, עמדו זוג צעירים. המוסיקה הגיעה מהמכונית שלהם, הם השאירו את הדלת פתוחה ונעו בעדינות לקצב המוסיקה. על אחד מעמודי העץ שהקיפו את המרפסת הלא גמורה עם הניחו בקבוקי בירה וליד זה חבילה עם משהו שנראה לי כמו נקניק שמן. הוא לבש מכנסי טרנינג. היא כובע צמר מצחיק. הם היו לגמרי ברגע שלהם.

באגם בייקל

הרגע שלהם

***

ואז נגמרו לנו הימים והיינו צריכות לחזור אל היבשת. אל רוסיה. אל הטיול. הימים באגם היו כמו חופשה מהטיול. כמו  חופשה מרוסיה. הם היו משהו אחר. ימים בתוך בועה של יופי של קשורה אל כלום. ועכשו הזמן שלנו נגמר. צריך לחזור. עשינו את אותו המסלול רק הפוך. טנדר מלא בתיירים. מעבורת. נסיעה. הפסקת צהריים. נסיעה. Irkustsk. שוב. חזרנו לרוסיה.

בפוסט הבא:
כל הפוסטים על הטיול.
אגם בייקל, שקיעה

שקיעה אחרונה באגם בייקל. למחרת בבוקר עזבנו.

ב – Olkhon Island, על המים של Lake Baikal

לפני היציאה אל הטיול סיכמתי עם עצמי על תוכנית תקשורת פשוטה: לנחות במוסקבה, לקנות כרטיס סים. בלי להתבלב. בלי להסתבך. לקנות כרטיס סים כבר בשדה התעופה, לפני שאני יוצאת אל העיר, לפני שאני מתחילה. אני מכירה את עצמי, חשבתי, ואני אוהבת להיות מחוברת. סחבתי איתי לטיול מקבוק וקינדל וסלולר, ואין לי שום כוונה לעבור חודש שלם בלי אינטרנט בנייד.

בימים לפני הנסיעה הייתי בציפייה לאיימיל. לא משהו כללי, אימייל אחד, בודד, ספציפי לחלוטין. כל כמה דקות שלפתי את הנייד ולחצתי על המעטפה של ג'ימייל (וזה בגלל שכמה חודשים קודם ביטלתי את כל הנוטיפיקיישנס. די, לא רוצה יותר להיות במצב תמידי של מוכנות להתרעות). ואז נחתתי במוסקבה ולא קניתי סים. לא תכננתי את זה, פשוט הייתי עסוקה. חשבתי, אקנה מחר, או אקנה כשממש שאצטרך, כשלא אוכל עוד שלא לבדוק עידכונים. כרגע זה דווקא בסדר לי, חשבתי, כמעט נחמד, לא לבדוק מייל כל כמה דקות. ובמילא בבית מלון יש ויפי, אבדוק אז.

האי, אגם בייקל, תמונה ממצוק על האי

אחרי מאתיים אלף שעות ברכבת וטנדר הגענו אל האי ונכנסנו אל הגסט האוס של ניקיטה. התקלחתי, אכלתי ולפני שקיעה הספקתי טיול ראשון על המצוק מעל האגם. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי חיוורות ודהויות ולא מצליחות לתאר

הימים עברו ולא קניתי כרטיס. נהנתי מהשינוי. נהנתי להיות בלי. נזכרתי שלטייל, שחלק מהכיף, חלק מהאושר שבלטייל, זה לעשות דברים אחרת. להיות קצת אחרת. לצאת לטייל זה גם לצאת. לצאת מהבית. לצאת מהשיריון. לצאת מעצמי. לצאת מעורי. לצאת מההרגלים שלי. להשאיר חלק מהם מאחור. להיות קלה יותר. ככה אם כרטיס הסים הארור. שמחתי על כל יום שלא קניתי אותו, על כל יום שלא התחברתי, עד שהפסקתי לזכור שלא קניתי או כן קניתי סים כי הפסקתי להסתכל על המכשיר כל כמה דקות, הפסקתי לבדוק אימיילים. לאורך הזמן, עם התמשכות הימים בהם לא בדקתי אימייל כי אין טעם, המכשיר לא מחובר,הפסקתי גם לחכות לאימייל. הפסקתי לחכות.

עד שהגענו אל האי Olkhon שבלב אגם בייקל, ואל הגסט האוס של ניקיטה היה לי אינטרנט בבית מלון. בערב, לפני השינה, התבצרתי מאחורי מסך המקבוק והרגלי הגלישה שלי. כתבתי שני פוסטים (הראשון ב – Yekaterinburg והשני ב – Krasnoyarsk), העלתי תמונות לאינסטאגרם ופייסבוק, בדקתי לייקים. שיבחתי את עצמי שאני בשליטה, שאני לא מכורה. אני רק בודקת. מדי פעם. תחומה בזמן ובמקום. לא משהו מתמשך כל היום. לא בן לוויה קבוע. ואז הגעתי אל הגסט האוס של ניקיטה והבחירה ניטלה ממני.

אצל ניקיטה אין אינטרנט. כלומר יש, אבל לא חופשי. כלומר יש וחופשי, אחרי שקונים כרטיס עם סיסמא שמספיק ל – 3 שעות גלישה, אבל הוא לא בכל מקום. הוא לא מגיע אל החדר שלנו, למשל. בלובי של המסעדה יש ויפי ומשם אפשר להתחבר, אבל רק משם. לא עוד ללכת לישון תוך בהייה במסך. באיזשהו מסך. אצלי ניקיטה יכולתי לגלוש רק במקום ציבורי ואני לא יכלה לכתוב ככה, ובמילא, ב – Lake Baikal חוויתי תחושה עזה של אין מלים. אין לי מילים.

אגם בייקל

ביום שהגענו השמיים היו אפורים וקודרים ובאמצע השטח של הגסט האוס היתה ביצה של מים עומדים, קפואים. למחרת היה כחול ויפה ונשאר ככה כל שאר הימים. המים בביצה הפשירו

***

אין לי מילים. אין לתאר. אין לי איך לתאר את זה. אין לי מילים לתאר את זה. זה מה שהרגשתי ומה שחשבתי בימים בהם הייתי על האי. אני לא יכלה לספר עד כמה זה יפה. עד כמה זה מדהים. זה לא ניתן לתיאור. זה לא נתפס בתמונה ולא נכנס אל תוך המילים שאני מכירה. היופי הזה. כל היופי הזה שמסביבי. כל כך יפה וכל כך אחר, לא נראה כמו שום דבר שאני יכלה להשוות אליו. כל כך הוא עצמו. כל כך – Father Baikal. היינו על האי ארבע לילות וחמישה ימים ורוב הזמן הסתובבתי ונענעתי בראשי כאילו אני סובלת, אבל זה לא היה מסבל, זה היה מגודש האין מילים, אין לתאר, אין לי איך לתאר את כל זה.

בסביבות 3000 תושבים חיים על האי, רובם מתפרנסים מתיירות. אנחנו הגענו אחרי העונה ורוב המקומות היו סגורים והרגשת נטישות קלה שרתה על הכפר. בקיץ מעבורת מחברת בין האי והיבשה. בחורף האגם קופא ונוצרת שכבת שלג שמגיעה עד מטר וחצי. או אז יכלים תושבי האי לחצות את האגם ולהתחבר אל היבשה בנסיעת מכונית. התושבים המקוריים של האי (הילידים?indigenous people באנגלית) הם מונגוליים, תת קבוצה מונגולית בשם Buryats. הדת השלטת: שאמניזים. השפה: מונגולית. מקור שם האי, Olkhon, הוא מהשפה של ה – Buryats. שתי פרשנויות למקור השם. האחת מוצאת קשר אל המילה oyhon, שזה עץ, או עצי, ואילו השנייה גורסת שהשם מגיע מהמילה olhan שזה יבש. קשה להכריע בין שתי הפרשנויות כי שתיהן מאוד מדייקות בתיאור המקום. Olkhon Island הוא באמת מאוד עצי, והוא באמת מאוד יבש.

עמודי תפילה שאמאניים

עמודי תפילה שאמאנים על קצה הצוק מעל האגם. לפי המיתולוגיה המקומית 13 ישויות קדושות ירדו אל כדור הארץ כדי לראות איך חיים בני האדם, והחשוב שבהם בחר לו את האי כמקום מגורים. מקום קדוש.

פסלי עץ

שורה ארוכה ארוכה של פסלים מעץ. כל ראש פסל הוא של חיה אחרת. אמנות מקומית

***

אין גרפיטי כאן, אמרתי לדורין. בכל הכפר ראיתי רק גרפיטי אחד, אמרתי, ואני די בטוחה שהלכתי את כל הכפר.

את דורין פגשנו בטנדר-הסעה אבל היא התחילה לדבר איתי רק על המעבורת. בהסעה בזמן שכל המערביים דיברו היא שתקה. על המעבורת היא ניגשה אלי ואמרה לי, בגרמנית, ששמעה שאני מברלין. הסברתי לה את התרכובת, ישראלית שחיה בברלין ולא יודעת גרמנית, אבל דורין התעקשה לדבר איתי גרמנית כל הימים שהיינו ביחד על האי.

היא בת 49. נולדה במזרח ברלין. מדברת רוסית, קצת. זוכרת מבית ספר. מתביישת שהיא לא זוכרת יותר. בבית הספר גם לימדו אותה על Father Baikal, ועל עוד אגמים ונהרות ברוסיה. מאז היא סוחבת אתה את הרצון להגיע אל המקומות האלה, לראות את המים זורמים. דורין גרושה, שלוש שנים לגירושים, ואמא לבת שגרה איתה. הטיול הזה, שהיא עושה לבדה, הוא הדבר הגדול שלה, הפעם הראשונה שהיא עושה משהו לבדה, משהו בשביל עצמה. הגשמת חלום ילדות. היא אומרת שתמיד רצתה לטייל באמא רוסיה, אבל לא יכלה. הילדה. הבעל. הוא לא הרתפקן. הילדה היתה צריכה אותה. עכשו הילדה בת 20 והבעל לא בעל יותר ודורין יכלה.

היא נסעה לטיול של חודש. גילינו שאנחנו חוזרות בטיסה באותו היום, אני בטיסת בוקר והיא בטיסת ערב, ושהיא גרה ממש לידי. כשזה נודע לה דורין אמרה שזה עושה לה צמרמורת. היא הציעה לנו לעשות אתה באנייה, שזה סאונה רוסית. הסכמנו אבל הסברנו לה שלא נוח לנו עם ערום. כל אחת סיפרה משהו על הערום הגרמני. דורין צחקה וצחקה והבטיחה להישאר בתחתוניה. שכרנו את הבאנייה לשעה. הצלחתי לשבת אולי חצי שעה. איזה חום נוראי.

כשאמרתי לה על האין גרפיטי, דורין צחקה ואמרה שאני חושבת כמו ברלינאית. אין כאן מבנים עם קירות, היא אמרה, זאת לא ברלין, ברור שאין גרפיטי.

***

כל הבתים על האי בנויים מעץ. בתים נמוכים, חד קומותיים, צבעוניים ופשוטים. בתים של קווים ישרים ונקיים. כמו בתים שילדים מציירים. מרובע ועליו משולש. כמה סוגים של עץ באותו הבית. כל חלק – הגג המשולש, המבנה המרובע, החלונות – צבוע בצבע אחר. ומסביב גדר עץ. כל הכפר גדרות. כל הבתים מוקפים בגדר. כמה בתים מקובצים יחד, קרובים אחד אל השני, וסביבם גדר.

הרחובות לא סלולים – אין אף כביש סלול על האי – ומאוד מאוד רחבים. רוחב שלא קשור אל כלום ולא מתקשר עם גודל האוכלוסיה או כמות הבתים או תנועת כל הרכב. משני הצדדים של הרחובות הראשיים מסעדות, סוכניות נסיעות, חנויות שמוכרות מזכרות. רובן סגורות. הרחובות ריקים. מדי פעם מוכנית בודדת בעננת אבק ותיירים וכלבים. בייחוד תיירים וכלבים מסתובבים ברחובות באמצע היום.

***

זה לא רוסיה, האי. זה לא דומה בשום דבר לרוסיה. למה שאני ראיתי מרוסיה. רוסיה היא בטון וברזל. בטון מתפורר וברזל מחליד. באי הכל כחול רך ומנצנץ בהשתקפויות של אור וצל. התושבים נראים יותר אסייתים מאשר רוסים. השפה המדוברת היא לא רוסית. האי מנותק מהיבשה פיזית ותרבותית. הוא מתקיים כמו בועה סגורה. עצמאית. שמספקת את צרכיה בכוחות עצמה.

לא ברור לי עד כמה החיים באי כפי שאני ראיתי אותם הם אותנטיים. האם יש שם חיים אותנטיים. האי הרגיש לי כמו בועת תיירות סגורה. בכל שאר הימים ברוסיה הייתי ברוסיה, ממש, בלי תיווך. את האי חוויתי כאילו הוא שמורת טבע ואני תיירת מוגנת, נעה בתוך חלל ותפאורה שנועדה לרצות תיירים מערביים (בגסט האוס היו שירותים מערביים, רק היה צריך למלא מים באופן עצמאי בניאגרה). הגסט האוס של ניקיטה מספק שתי ארוחות ביום, בוקר וערב, סביב שולחנות גדולים שצריך למלא. תיירים יושבים לאכול עם תיירים. אפשר לצאת אל הכפר בכל רגע אבל אין באמת סיבה, יש הכל בפנים, וגם אם יוצאים אל הכפר, לא באמת יוצאים באמת, הכפר הוא הרחבה של הבועה.

אגם בייקל

אין לתאר

***

קר והאוויר צלול ומלא ניצנוצים והשמים כחולים והמים באגם ירוקים-שקופים וההרים מהצד השני של האגם חומים והאדמה מסביב צהובה ויבשה. פסים של צבע. בלוקים של צבע. חותכים זה את זה. משלימים זה את זה. תמונה נקייה, מינימליסטית. עץ בודד על רקע האגם. מצוק בצבעים קודרים. מדרון אבנים תלול. סלע גדול, כהה ומחוספס עולה מהמים. חוף קטן, חצי קשת של אדמה חול ים בהירה, רכה. עצי אורן דקים באופק. ניצנוצים של אור וסינוור בין המים והשמים.

תמונת נוף מושלמת. ציור של ילדים. קליגרפיה. טבע מצוייר במכחול דק, בציפורן. קווים רזים. ריקים. חללים רחבים. באמצע שקיפות. צבע המים של האגם הוא הרקע של הכל. אור וצל. כל תנועה של ענן משנה את גוון האור, מכהה את צבע המים, מצלילה את ההרים. ביום שהגעתי הלכתי בשעת השקיעה על המצוק מעל האגם וראיתי קרן שמש חודרת דרך קרע ענן ומאירה, כמו ספוט, על אי קטן בתוך האגם. יופי שאין לי איך לתאר במילים ואני יודעת ובכל זאת מנסה. לא מהעולם הזה, כתבתי בסוף לחבר. באנגלית אני אוהבת את זה יותר: Out of this world.

עץ בודד

אין לתאר

בפוסט הבא:

סיור בחלק הצפוני של האי, יום הולדת, סלולר מחובר וחוסר שקט

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית

ברכבת, בטנדר, במעבורת. הדרך אל Father Baikal

Father Baikal, אמרה לי דורין בזמן ששטנו על המעבורת, גם את תמיד רצית לבקר את Father Baikal, שאלה.

לא הכרתי את הביטוי, Father Baikal, ו – Lake Baikal לא היה חלק משום חלום ילדות שלי. הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו, שבכלל למדתי על עצם קיומו של האגם, היתה במסגרת ההכנות לטיול. אחרי שהחלטתי לנסוע. כשכבר היינו בשלב הפרטים הקטנים של איפה לעצור ואיפה לרדת מהרכבת, חברה של חברה שעשתה טיול דומה העבירה מסר שזה מקום שאסור לפספס.

Lake Baikal. מלך מלכי האגמים. האבא של כל האגמים כולם. אגם המים המתוקים הגדול בעולם, מכיל 20% מכמות המים המתוקים על הכדור. האגם הכי עמוק בעולם. והכי עתיק. 25 מליון שנה, מעריכים המומחים וכו'. תופעת טבע. אתר הנצחה מוכר על ידי אונסקו. על המעבורת שחצתה את האגם כדי להביא אותנו אל Olkhon Island, אי באמצע האגם, כשאני מוקפת במים ירוקים וצלולים ושטוחים, מים שקטים, הבנתי למה Father Baikal.

תמונה של המעבורת

על המעבורת. כמה מכוניות, 6 או 7, ובערך 20 אנשים והמעבורת מלאה. אסור להישאר בתוך המכונית על המעבורת. זה לא חוקי

הדרך לשם

  • רכבת לילה מ – Krasnoyarsk אל – Irkutsk. נסיעה של 16 שעות.
  • מיניבוס מתחנת האטובוס של Irkutsk אל Olkhon Island שבאגם Baikal. נסיעה של 6 שעות.

הגענו אל תחנת הרכבת של Irkutsk מוקדם בבוקר, אחרי לילה על הרכבת. רצינו קפה. רצינו סיגריה. רצינו לנוח. רצינו להתאושש. היה לנו זמן. לא התכוונו לעצור ב – Irkustsk, היתה לנו נסיעת המשך שסידרנו מראש, והיא תצא ב – 1000 מתחנת האוטובוס של העיר. כל מה שהיה לנו לעשות בשעות הקרובות זה להגיע מתחנת הרכבת אל תחנת האוטובוס בזמן כדי לתפוס את נסיעת ההמשך.

אבל תחנת הרכבת של Irkustsk היתה מפוצצת באנשים ופעילות ותנועה כאילו אמצע היום ולא שש בבוקר ואפס מעלות ואפור ומטפטף בחוץ ואנחנו לא הרגע ירדנו מרכבת לילה הלומות ומבולבלות. לא מצאנו איך לעצור. לא מצאנו איפה אפשר לשתות קפה. זרם האנשים סחף אותנו החוצה, אל מחוץ לתחנה, ומחוץ לתחנה היה קר, לא היה לנו מה לעשות שם. אז לקחנו מונית והראנו לנהג את הכתובת של המקום ממנו תצא נסיעת ההמשך. במייל שהגיע לאישור הזמנת הכרטיסים היה כתוב שההסעה תחכה לנו ליד מסעדה זאת וזאת. שם, אמרנו לנהג המונית, קח אותנו לשם.

Irkustsk דרך המונית נראתה לי עייפה ומלוכלכת וישנה וקודרת. שמחתי שאנחנו לא עוצרות שם. שאנחנו לא עוצרות בעוד עיר סובייטית, סיברית, מלאה בבטון וברזל. שמחתי שיש לנו  יעד אחר, יפה יותר. חיכיתי לחופשה מהערים. המונית עצרה והנהג הצביע על המסעדה והצביע על המקום ממנו תצא ההסעה. שילמנו לו והלכנו אל המסעדה. חברתי נשארה בחוץ לשמור על התיקים ואני נכנסתי פנימה וקניתי לנו קפה ועמדנו בחוץ משקשקות מקור ושתינו קפה ועישנו סיגריה ואז, אחרי שסיימנו, רצינו להיכנס פנימה אל המסעדה, להחזיר את הכוסות, לקנות עוד כוס קפה, לשבת לארוחת בוקר, אבל השומר עצר אותנו. שבע בבוקר. המסעדה נסגרה.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

בניין חחנת הרכבת ב – Irkutsk. הבניין הכי יפה שראיתי בעיר. אבל לא ראיתי את העיר, רק עברתי בה בדרך אל האגם. Lake Baikal היה היעד

***

ההסעת המשך שלנו היתה טנדר גדול שהכניסו אליו יותר מושבים משיש מקום באמת. חלק מהמושבים היו מסודרים הפוך אם הגב אל הדרך, חלק מושבים פנו אל הצד. היינו הראשונות להיכנס ותפסנו מקומות ליד חלונות וניסינו להתחמם וראינו איך ההסעה מתמלאת. רוב הנוסעים היו מקומיים, כלומר לא מערביים, אבל הם גם לא נראו מקומיים, כלומר לא בעלי מראה רוסי. הם נראו מונגוליים (או אסייתים ואני ניחשתי מונגולים) ודיברו שפה שהיא לא רוסית ועישנו המון סיגריות וזרקו את הבדלים על הרצפה מחוץ לרכב. כשהרכב התמלא והתחיל לנסוע היינו בתוכו 7 מערביים וכולנו, כך התברר, היינו בדרך אל אותו המקום, אבל ממש, ברמת הגסט האוס. כולנו, כל המערביים על הטנדר, הזמנו חדרים בגסט האוס של ניקיטה ב – Olkhon Island, אי בלב האגם.

חוץ משתינו היתה שם דורין, זאת ששאלה אותי על  Father Baikal, והיה שם תום, צעיר בריטי שלקח שנת חופש כדי לטייל בעולם. הוא היה בהתחלת הטיול. מאנגליה נסע אל גרמניה ומשם אל מוסקבה לעשות את הטרנס-סיבירית. הוא הגיע ישירות ממוסקבה, כלומר, היה אחרי 3 לילות ברכבת. את המושב האחורי תפסו זוג רוסים צעירים ובחור מסינגפור. הם נפגשו על טרנס-סיבירית במסלול ההפוך, על הרכבת שהגיעה מבייג'ין. הוא טייל לבד, מאסיה אל אירופה דרך הטרנס-סיבירית. היו לו 3 חודשים והוא תכנן, אחרי מוסקבה, להמשיך לאירופה, כולל גרמניה, ולסיים בנורווגיה לקראת סוף השנה, שם מחכה לו זוגתו לטיול משותף. הוא לבש מעיל דקיק וסיפר שזה המעיל הכי חם שלו. הוא רעד מקור.

הזוג הרוסי היה באמצע טיול הקפה של העולם. הם יצאו כמה חודשים קודם לכן מניו יורק, חצו את אמריקה במכונית, לקחו מעבורת מסחרית לחצות את האוייקנוס והגיעו אל הונג קונג ומשם המשיכו. מתישהו החליטו לעשות את הטרנס-סיבירית. הם אמרו שבדרך פגשו מערביים שעושים את הטרנס-סיבירית והם לא בדיוק הבינו את זה, למה לכם לנסוע ברכבת במקום לטוס? אבל אז, בביייג'ין, החליטו שבעצם למה לא, והרי הם מטיילים בכל העולם, אז למה לא לטייל גם ברוסיה. אז הם עידכנו תוכניות ושריינו רכבות ותיכננו לנסוע עד הבית שלהם, בקאזן, ברכבת הטרנס-סיבירית, ואז, בקאזן, לקחת את המוכנית הפרטית ולהמשיך לאירופה. הם מתכוונים לטייל עד סוף השנה. הם שאלו אותנו עם עצרנו בקאזן ואמרנו להם שלא והם אמרו שנורא חבל, קאזן היא היפה בערים של רוסיה, אמרו, והמתקדמת שבהן. הוא סיפר שנולד במוסקבה ותמיד חשב שמוסקבה זה השיא עד שעבר לקאזן והיום הוא הרבה יותר אוהב אותה. אמרתי לו שאולי בפעם הבאה, קאזן, בשבילנו. הפעם לא יצא.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

עוד תמונה של תחנת הרכבת ב – Irkutsk. שתי התמונות לא צולמו ביום המתואר אלה שבוע אחרי כן, בדרך חזרה.

הגבול

נסענו בטנדר וראינו את העיר נגמרת ואת רוסיה מתמעטת ואת הכביש מתרוקן ממכוניות ואת המרחבים מקיפים אותנו. נסענו על כביש סלול ומסביב לנו עלה המדבר, אבל זה לא היה מדבר, זה רק נראה כמו מדבר. אדמה צהובה, יבשה, סדוקה. צחיחה. מרחבים פתוחים, שטוחים, גלויים, מכוסים עשב רך, צהבהב. קצת צמחייה יבשה. פה ושם עצי אורן מאובקים. קרח קפוא בשולי הכביש או בין עצים אקראיים. השמים היו אפורים וכבדים, כאילו גשם יתחיל בכל רגע, אבל הנוף מסביב נראה צמא, קמול, דואב. קשה. לא מעובד. נסענו בתוך מרחבים עצומים של אדמה לא מעובדת, לא מטופלת.

אחרי כמה שעות עצרנו, עצירה מתוכננת, לארוחת צהריים, ואני רצתי אל השירותים, שלא היו בתוך המסעדה, כמקובל, אלה בצריף ליד המסעדה, והריצה שלי אליהם היתה כמו לרוץ אחורה בשנים אל משהו שהייתי עושה פעם, וכמו לרוץ הצידה, אל מחוץ לאירופה, אל העולם האחר: הו שירותי בור קליעה, כמה לא התגעגתי אליכם, ואל הריח שלכם, ואל האין נייר טואלת, אין מים זורמים, אין איך לשטוף ידיים. הו, שירותי בור קליעה. מתישהו בנסיעה בין Irkustsk והאי חצינו את הגבול ועברנו מאירופה אל אסיה.

נייר טואלת מהצד השני של הגבול

הגבול האמיתי. אפילו הנייר טואלת אחר. צר יותר, מחוספס יותר, עבה יותר.

למרות שהגבול הרשמי, הקצה של רוסיה, נמצא במרחק של עוד יומיים נסיעת רכבת איטית, חצינו את הגבול. אין כמו השירותים כדי לספר את זה. לפני שנים, כשהייתי באוניברסיטה, פרופ' איתמר אבן זוהר הסביר לנו על הבדלים תרבותיים בתוך אירופה דרך בדיקה דקדקנית של כריות המיטה בבתי מלון. בצרפת משתמשים בכרית זוגית, עגולה ונוקשה, שנצמדת אל ראש המיטה. בחלקים אחרים, גרמניה למשל, משתמשים בשתי כריות מלבניות. ב – Irkustsk ובכל המקומות בהם היינו עד כה ברוסיה השתמשו בשירותים  מערביים. חצינו את הגבול הזה. מאותו רגע רוב הטיול שלנו היה בעולם השירותי בור קליעה. גבולות לאומיים הם כזה קשקוש לפעמים.

בפוסט הבא:

על האגם ועל האי ועל הגסט האוס של ניקיטה. בועה של תיירים.

Lake Baikal

לשם, לשם, נגיע, לשם אני נוסעת ולשם אגיע. אגם בייקל. אבא בייקל. Lake Baikal