יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין

לפני כך וכך שנים וכך וכך מערכות בחירות, אני כבר לא זוכרת איזה שנה ואיזה בחירות, בלילה, אחרי שהגיעו תוצאות האמת שבישרו על נצחון הימין, התקשרתי לחברה טובה שעבדה בתקשורת ושיבחתי אותה על העבודה הקשה והטובה שהיא עשתה. "קרעתי את התחת" היא אמרה לי, בלילה, מותשת וסחוטה "ותראי מה יצא".

בסופו של דבר הצידוק היחיד בעיני לקיום בחירות זה כדי שהמחנה שלי ינצח. ומכיוון שזה אף פעם לא קורה, בחוויה שלי כל מערכות הבחירות בישראל – על הרעש, ההתרגשות, ההתלהבות, התקוות, האכזבות, כל בלגן הזה – מיותרות לחלוטין. ספין של המציאות. סערה בכוס תה. משהו למכורי אדרנלנין, כמו ספורט אתגרי. (אולי זה העניין עם ביבי, אולי הוא פשוט התמכר לאדרנלין, לאשליית הנצחון. אולי בגלל זה הוא נע בין מלחמה לבחירות כל הזמן. סאקר של אדרנלין והתרגשויות).

פריחה של אביב

יום בחירות נאה. התחלות חדשות. תמיד יש התחלות חדשות

אני לא זוכרת כלום מהבחירות של 2013. כבר חייתי אז בברלין, והייתי עסוקה בשלי. הבחירות לא הגיעו אלי. אני לא זוכרת ג'ינגלים ואני לא זוכרת דאחקות ואני לא זוכרת אם באמת חשבנו, בני השבט הלאה, שיש סיכוי. את תוצאות הבחירות הלכתי לראות בבית של מכר ישראלי שהזמין את כולם. לא הכרתי שם כמעט אף אחד והלכתי לבד, כלומר, התייחסתי לעניין לגמרי כאל אירוע חברתי. הפסדנו והיה לילה קר והדירה של המארח היתה בפרידריכסהיין ובדרך חזרה הטראם לא הגיע ואחרי שהגיע נסע לאט וכשהגעתי כבר הביתה לא הצלחתי לפתוח את הדלת של האינטרקום מרוב שרעדו לי הידיים וחשבתי שאני אמות שם, בכניסה לבית שלי, אמות מהקור, וזאת תהייה הטרגדיה הגדולה של הבחירות האלה.

השנה הבחירות כן הגיעו אלי וכן תפסו אותי. אני לא יודעת בדיוק למה או אפילו מתי זה קרה. לא ישר, לא בהתחלה, לא באוטומאט, אבל זה כן קרה. מתישהו נהייתי מעורבת, לא פעילה, לא עשיתי כלום למען כלום, אבל הרגשתי מעורבת. הרגשתי שזה נוגע בי, ושזה נוגע אלי. באמת שאני לא יודעת למה. אני לא חיה עם כרטיס טיסה חזור, אין לי תוכניות ברורות לשום עתיד אפשרי. ועדיין, הרגשתי שהבחירות האלה קשורות בי והם חילחלו אלי. האופטמיות של המחנה שלי חילחלה אלי. אני חושבת שהרשתי לעצמי להאמין. לא בכוונה, זאת לא היתה התוכנית שלי, זה פשוט קרה, דרך החוטים של האינטרנט והממשק של פייסבוק נדבקתי באמונה.

פסי רכבת דרך גדר

פסי רכבת, גדר. גם חסום גם פתוח. גם נוסע גם קבוע.

יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין. עבורי זה היה יום של חוסר סינכרון קיצוני. שוטטתי ברחובות של ברלין והמחשבות שלי היו בישראל. כל ההוויה שלי היתה בישראל, רק הגוף בברלין. זה היה מוזר. הרגשתי מאוד לבד ופתאום נורא רציתי להיות שם, בישראל, עם כולם. הרגשתי, קצת כמו שהרגשתי בקיץ, בימים של המלחמה, שבעצם העדרותי אני מפוקקת ומפרקת את החוטים שמחברים אותי אל המחנה, אל השבט. וזה הפחיד אותי. פתאום לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה, שזה מה שרציתי. לרגעים, ביום ההוא, המפוצל, רציתי בדיוק ההפך, כן רציתי להיות חלק.

לא הצלחתי להתרכז בכלום. בקושי הצלחתי לעבוד. הבטן שלי כאבה. ישבתי מול המחשב ועקבתי אחרי הפיד והלב שלי דפק. היתה המון אופטימיות על המסך שלי, בשעות הראשונות של יום שלישי. המון אופטימיות ושמחה. ואז זה השתנה. אחר הצהריים כבר לא היתה אותה אופטימיות, אותה שמחה. זה כאילו המסך של המחשב שלי רקד פחות. אפשר היה להרגיש את זה. אחר הצהריים היתה מבוכה ואי ידיעה באוויר ואני חשבתי שאני מרגישה את זה כל הדרך מישראל עד הבית שלי הרחוק והמנותק. והבטן עדיין כאבה לי.

הלכתי לראות את התוצאות בבית של חברות. היינו לא אופטימיות, אולי, אבל בהחלט נרגשות. המילים כיכר רבין, מזרקה, ריקודים, נזרקו באוויר. לא באופן ישיר, לא ממש אמרנו תכף יפרצו ריקודים בכיכר רבין, אבל האפשרות שזה יקרה, לפחות לזמן קצר, חייתה ביננו. זה לא קרה. כבר מתוצאות הסקר היה ברור שזה לא יקרה, זהו לא יום לריקודים בכיכר רבין. הרגשתי מופתעת, מאוכזבת, נבוכה. אז מה עושים עכשו? התכנסנו כאן, גם אם לא אמרנו את זה, כדי לחגוג. אין חגיגה. מה עושים עכשו? הסתכלנו קצת ודיברנו קצת ואני מיהרתי ללכת כי לא רציתי לראות את נאומי הנצחון בלייב.

אביב בברלין

שוב האביב הזה עם כוח החיים שלו. מתעקש לפרוח.

בחזרה בבית שלי הסתכלתי במחשב וראיתי את הכתישה מתחילה. עוד בלילה. עוד לפני תוצאות האמת, הכתישה התחילה. זאת וזאת צריכה להתפטר. לו עשינו כך. לו אך היה ככה. כבר בלילה זה התחיל. הלכתי לישון עצובה אך זוכרת את 96 וקמתי בבוקר אופטימית, עד שהתיישבתי מול המחשב וגיליתי שאכן, 96 all over again, רק מהצד הרע ואז התקפלתי בפינה של הבית שלי, באופן מטאפורי לפחות.

הלו הלו דיכאון, בוקר טוב יאוש, כמה זמן לא נפגשנו. עבדנו כל כך קשה וזה מה שיצא. רק שאני לא עבדתי על כלום, לא קשה ולא קל. ועדיין, ככה הרגשתי.

זה היה כמו לראות בועה גדולה, שקופה ויפה, מתפוצצת באוויר ואלפי תולעים יוצאים ממנה. רגע של חלום משותף מתפרק לאלפי בועות בודדות שצורחות אחת על השנייה. השמאל התחנף לפריפריה. השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה. השמאל נותן לפריפריה. השמאל צריך להפסיק לתת לפריפריה. השמאל צריך להתאחד. השמאל צריך להתפרק. השמאל אשכנזי. השמאל צריך להיות לא אשכנזי. קראו ותפנימו, קראו ותפנימו! המחנה, השבט, יוצא כנגד עצמו, יוצא על עצמו. הו, האימה.

שקיעה, אביב

שקיעה, תעלה, כל הקיטש. אביב בברלין

אני מכירה את זה, את ההתנייה הזאת לפעולה. הריצה הזאת למסקנות אופרטיביות. התגובתיות האובססיבית. כאילו על כל דבר שקורה בעולם נדרשת תגובה מיידית וחדה. תגובה שיש בה פעולה, עשייה, שינוי, משהו. כאילו אי אפשר לשבת רגע אחד, עוד רגע אחד, ולהיות סתם עצובים. בלי פעולה. בלי חכמת הבדיעבד. בלי קריאה לעשייה, שינוי, הפנמה, הדחה וכל השאר הקריאות.

ואולי זאת המתנה של להיות בין לבין. האפשרות לראות את מה שקורה כמו בסרט, בלי שאני אהייה הגיבורה של התסריט. אני רק צופה. ואז גם שמחתי שאני לא שם, שמחתי שאני לא חלק. נחסך ממני הצורך להתנפל על מישהו, להתפצל, להתפרק בחזרה לשבטים קטנים ועויינים ובודדים. נחסך ממני הצורך להמציא פעולה, לרוץ לעשייה. הסתובבתי ברחובות ברלין עצובה עד למאוד וזהו. רק עצב.

וביום שישי קראתי שמדינת תל אביב הכריזה מלחמה על אופניים חשמליות. אני נגד אופניים חשמליות, כלומר, אני הלכנית אורבנית ואני רוצה מדרכות בטוחות עליהן אוכל להלך. אבל רבעק, בשם כל השדים, למה מלחמה? מה רע בסתם חקיקה ואכיפה, אולד סקול סטייל?

אני מסופרת

אה, והסתפרתי שוב. הרגשתי צורך בקווים ברורים, נקיים, חותכים. לפעמים אין לי כוח לכל הדדלה הזה של העולם

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

רכבות

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.
***
גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.
עמוס עוז בגרמנית

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!
 ***
 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.

הקווים הישרים של ברלין, The Jewish Nation

באחד הערבים השבוע נסעתי באובן, U8, לכיוון מערב. קצת אחרי נכנסו שלושה אמריקאים. שני גברים ואשה. אי אפשר היה לטעות בהם, אי אפשר היה לא לזהות שהם אמריקאים. אחד הגברים התיישב לידי, הגבר השני והאשה התיישבו מולי. ישבנו בספסלים שמסתכלים אחד על השני, לא בקוביות, בחלק היותר מרווח. הם דיברו ביניהם. הם היו אמריקאים כמו הישראלים מהסרטון שוקולד השבוע. הם דיברו ביניהם כמו שאנשים שחושבים שהם לבד ואף אחד לא שומע אותם מדברים אחד עם השני.

היה בהם משהו מביך. השיחה שלהם היתה קולנית. הגבר שישב ליד הבחורה כל הזמן ירד עליה. ונאם לה. הוא דיבר על הגודל של מוסקבה בהשוואה לגודל של ברלין. במוסקבה יש יותר אנשים, אמר, מה, את לא יודעת? ניסיתי לא להקשיב. כל הקרון ניסה לא להקשיב. הסתכלנו אחד על השני במבטים של אנחנו לא מקשיבים. רק שאז שמעתי את הבחור שהתיישב לידי אומר משהו על המוזיאון היהודי, והגנים השתלטו עלי.

ברלין

אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין. האופן שבו קו הבניין חותך את השמים. האופן שבו השמים נחתכים על ידי הקווים של הבניינים

הוא סיפר לזוג שמולו שאתמול היה אמור להיות בסיור במוזיאון היהודי. הוא מבקר בברלין במסגרת חילופי סטודנטים. ארכיטקטורה, אני חושבת. היתה להם משימה ללכת למוזיאון היהודי. אבל לא להיכנס, ככה הוא אמר, רק להסתכל עליו מבחוץ ולכתוב התרשמות.

יש סרטון ביוטיוב של המוזיאון, אמרה לו הבחורה, הסתכלתי על הסרטון ודווקא נראה לי מעניין, שווה לך גם להיכנס. סרטון זה לא כמו להיות במקום באמת! הוא גער בה. וחוץ מזה, אמר, אני לא צריך להיכנס! רק להסתכל במחוץ. ואתמול כל הקבוצה שלי הלכה לשם ועשתה את זה, אבל אני לא.

I couldn't bother, הוא אמר לה, and now i feel guilty.

who do you feel guilty from, היא שאלה אותו, The Jewish nation?

***

בתים, ברלין

הקווים של ברלין. האופן שבו הקו של הבניין חותך את השמיים. יום אחד אני אכתוב פוסט שלם על האופן שבו הקו של הבניינים חותך את השמים

לפני שבועיים השתתפתי בכמה ימים של workshop בנושא של Lean startups. הגעתי לזה דרך פרוייקט שאני מעורבת בו והתקבל לתוכנית אסקלציה בברלין. היזם של הפרוייקט הגיע מישראל, אני בברלין, הלכנו. האירוע התקיים ב Rainmaking loft, מקום שהוא גם startups hub, מה שזה לא אומר, וגם co working space, וגם בית ל – Startupbootcamp Berlin accelerator program, ויש שם גם בר אופנתי.

מאוד ברלינאי, הסברתי ליזם הישראלי שאיתי, הריכוז הזה של דברים ביחד. יש לנו גם כאלה בארץ, הוא אמר לי. נכנסו פנימה. האנגר גדול. רצפת עץ. מטבח משותף. קירות מכוסים לוחות עם מדבקות צבעוניות, גרפים ותרשימי זרימה. אופן ספייס מרווח, שולחנות עבודה עם מדבקות ולוגואים של החברות שעובדות שם כרגע, חדר הרצאות עם פופים ומזרונים, בקבוקי מים מינרליים בכל פינה. מאוד ברלינאי, הסברתי לידידי את האווירה הנונשלנטית. נראה בדיוק כמו בתל אביב, הוא אמר, וסיפר שיממה אחרי פתיחת ההרשמה ל  wework בתל אביב לא נשארו מקומות פנויים.

ברלין, בתים

חשבתי לכתוב על זה השבוע, על הקווים הישרים של ברלין ואיך השמים נחתכים בקו ישר על ידי הבניינים, אבל לא יצא. התמונות הן מתוך הפוסט ההוא, שיכתב יום אחד

ה  – workshop התחיל. ביום הראשון שמענו על Design thinking, בימים הבאים מתודולוגיות שונות של Lean Startups. המרצים היו צעירים. רוב המשתתפים היו צעירים. כולם צעירים בעולם הסטארטאפיים בברלין, אמרתי לו, והכנתי את השטח לקיטור עז על מצב הגיל בעולם הזה. הוא ביטל אותי ישר. אני כבר לא שם לב לגיל, הוא אמר לי, והוא, אגב, מבוגר ממני. זה מובן מאליו שאני הכי מבוגר בכל מקום. בישראל סטארטאפיים זה לגמרי עולם של ילדים, אנשים בגילנו כבר לא יכלים למצוא עבודה, אמר. גם בברלין, הסכמתי בעצב.

היה סבבה, ה – Workshop. לא דברים שלא ידעתי, אבל כן דברים שנחמד וחשוב ויש ערך לשמוע שוב, להיזכר. ובין לבין נתנו לנו תרגילים. הפעלות. הרבה תרגילים והפעלות, האמת. המנחה היה נותן משימה, מפעיל שעון, ויוצא מהחדר. או משאיר אותנו לצפות בסרטון יוטיוב או מצגת. אני לא אוהבת את ההפעלות, רטנתי לו, בטח בארץ לא עושים את ההפעלות, ניחשתי. גם את ההפעלות עושים ב Workshops מקבילים בישראל, הוא אמר, זה אותו הדבר, ושנינו הסתכלנו מסביב וראינו איך כל החדר התפצל לזוגות, כמו שנאמר לנו במשימה, וכולם עבדו. רק אנחנו ישבנו וקישקשנו.

ברלין, בתים

מסתבר שאני מצלמת את זה הרבה. כשהכנתי תמונות לפוסט הזה, עדיין מתוך מחשבה לכתוב על זה, על הבתים של ברלין והאופן שבו הם חותכים את השמים, בדקתי בתמונות שלי וגיליתי שאני מצלמת את אותה תמונה כל הזמן.

זה רק השיתוף פעולה, הוא אמר לי אחרי כמה דקות, שאני לא מבין. בישראל אף אחד לא עושה את המשימות.

נזכרתי באירוע שהשתתפתי בו לפני שנה וחצי בערך. Workshop ערב, חינאמי, בנושא של קבלת החלטות. או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת את הנושא. אני גם לא זוכרת את התוכן. את מה שנאמר. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירוע, הדבר שהכי הרשים אותי, היה שבשלב מסויים ראיתי קבוצה של גברים שנראו בסביבות ה – 40 עומדים על רגל אחת. לא משהו שאני רואה כל יום.

***

ברלין

חשבתי שזה בייחוד עובד עם שמים כחולים, או על רקע שמים כחולים. וזה נכון, בגלל זה נזכרתי בזה השבוע, כי פתאום היו שמים כחולים ואני יצאתי מהבית. אבל זה עובד, היופי של הקו המתוח, גם בשמים אפורים

הג'ינס האהוב שלי נקרע. לא משהו דרמטי, ליד הברך, שפשפוך שהפך לקרע. אני לא יכולה ללכת עם ג'ינס עם קרע, אפילו לא ליד הברך. קרעים בג'ינס זה לא אני. אז הלכתי לחברה עם מכונת תפירה ושאלתי בעצתה. היא אמרה שעדיף שלא היא תתקן, שזה ג'ינס שאני אוהבת ושווה לפיכך לקחת אותו לאשת מקצוע לתיקון.

יש שלושה מקומות שונים – מתפרות, תופרים ותופרות, לא בטוחה איך לקרוא למקומות האלה – במרחק הליכה מהבית שלי. שניים כבר ניסיתי ויצאתי לא מרוצה. השלישי, שהוא גם הכי קרוב אל הבית שלי, מאוד קפריזי. הוא פתוח רק חמישה ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1600 – 1900 וביום שישי בין השעות 1300 – 1600. קשה לתפוס את המקום עובד כמעט כמו שהיה קשה להגיע לחנות הצעצועים בגבעת ברנר, מוסד חשוב שהיה פתוח לשעתיים מתחלפות כל שבוע.

ברלין

הפינה, הפינה, איך הם ציירו את הפינה הזאת? כל כך חלקה, יפה, חדה, מדוייקת. אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין

אבל הפעם הצליח לי, איכשהו. הגעתי למקום ברווח הצר של שעות העבודה שלו ביום שישי. אשה מקסימה ומאירת פנים קיבלה אותי. היא דיברה גרמנית עולצת, אני עניתי באנגלית. התקשורת עבדה. היא בדקה את הג'ינס, צחקה, אמרה שאין בעיה והיא תתקן בשמחה ולקחה אותו ביד שלה והתיישבה ליד השולחן עם מכונת התפירה. לרגע חשבתי שאני רואה נס. תיקון במקום. חמש דקות והג'ינס האהוב שלי כמו חדש.

במקום להפעיל את המכונה כמו שקיוותי שתעשה האשה לקחה פתק קטן ורשמה עליו דברים. 9 יורו ועוד שבועיים בבקשה, היא אמרה לי, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי. עוד שבועיים מה, שאלתי אותה. עוד שבועיים הג'ינס יהיו מוכנים, אמרה ונתנה לי את הפתק עם הפרטים. תבואי ביום שישי עוד שבועיים בבקשה. תודה, אמרתי לה ויצאתי. בדרך חזרה הביתה הצטערתי קצת שלא עשיתי מסיבה פרידה או משהו, איזה טכס קטן, משהו יותר רשמי לרגל הפרידה מהג'ינס שלי.

בתים, תל אביב

ואחרון ודי. כחול על כחול. אבל זה בתל אביב! הו, תל אביב

אה, ואני מחפשת חילופי דירות, ברלין תל אביב. מגיעה לתל אביב ב – 28 לאפריל עד ה – 9 במאי. אם אתם בעניין, או חברים שלכם, או  מכרים, או סתם אנשים, יש לי דירה מקסימה בברלין ואני מחפשת להתחלף. תודה וחן חן

סיפורה של תספורת, או גלגולו של חוסר שביעות רצון

סוף שבוע עמוס עובר עלי. קדחת של אירועים ישראלים. בערב שישי שמעתי הרצאה על יחסי חנה ארדנט – גרשום שולם, בעקבות הוצאת התירגום של חליפת המכתבים ביניהם. בערב שבת שמעתי הרצאה על עברית דיאספורית. בין לבין, בבוקר שבת, הלכתי לסיור באוסף הופמן. היה מרנין ומרומם נפש, וגם, תיבל את הרצף הישראלי שלי בחוויה בינלאומיות.

הו ברלין, הו ברלין, הו ברלין! קוסמופוליטית שכמותך, אינטלקטואלית, שמאלית, מורדת. הו ברלין! אבל למה, למה, למה, כל כך קשה להסתפר בין שעריך?

אני לא מאמינה בברלין בכל מה שנוגע לתספורות, ובכלל, סגנון אישי. זה כאילו העיר נתקעה באייטיז. תספורות חדות. קשות. החלטתיות. אני לא מוצאת את עצמי.

שקיעה בברלין

הו ברלין! לא רק ערבים אינטלקטואלים, גם שקיעות מרהיבות. זה רק העניין הזה שאין לי איפה להסתפר

לפני שנתיים, אחרי הרבה שנים עם שער ארוך, החלטתי לחזור לקצר. התקשרתי לחברה טובה בישראל, חברה שכבר שנים מתחזקת תספורות קצרות מוצלחות ביותר, ביקשתי וקיבלתי המלצה, קבעתי תור, טסתי לישראל, הלכתי למספרה והסתפרתי. יצא מעולה. יצאתי שמחה. רק מה, הבעיה עם תספורת קצרה, היא שצריך לתחזק אותה. כל שלושה חודשים בערך, צריך לתחזק אותה. ואני לא יכלה לטוס לישראל כל שלושה חודשים.

לא היתה לי ברירה. נאצלתי למצוא מספרה בברלין. הדרך הכי טובה היא דרך המלצות מחברות. זה מצריך שיהיה חברות, כמובן, וגם מצריך שאני אוהב את הטעם שלהם. שאני אסמוך עליהן. התקשרתי לחברה שחיה כאן ואני סומכת עליה. עוד מישראל אני סומכת עליה ועל חוש האופנה שלה. היא המליצה על מספרה בקרויצברג ואני הלכתי לשם. הספרית שאלה אותי מה אני רוצה ואני אמרתי לה שאני רוצה לסדר את התספורת. אז היא שאלה מתי פעם אחרונה הסתפרתי ואני אמרתי לה שלפני שלושה חודשים. אז ביקשה לראות תמונות ואני הראתי לה. ואז היא סיפרה אותי. אני חושבת שהיא ניסתה לעשות את זה הכי דומה שיכלה לתספורת שהראתי לה בתמונות.

יצא פרווה. אני לא אוהבת פרווה. בשום מקום אני לא אוהבת פרווה, והכי לא בנוגע לשער שלי. אני רוצה לאהוב או לא לאהוב את התספורת שלי. לא להרגיש פרווה לגביה. התקשרתי לחברה בעלת הטעם הטוב להתייעצות. בשיחה התברר לנו שאכן, זאת המספרה עליה המליצה, אבל לא הספרית, יש שם כמה ספריות שונות ואני צריכה את יוליה. אז בפעם הבאה שהייתי צריכה להסתפר התקשרתי שוב לאותה מספרה וביקשתי להסתפר אצל יוליה.

רכבות, פסי רכבת

לפעמים, כשאני ממש מתגעגת לים, או לפחות לתחושה של אופק פתוח, אני הולכת לגשר הזה להסתכל על פסי הרכבת. הכי אופק פתוח שקרוב לבית שלי

חיבבתי את יוליה מהשניה הראשונה. היתה לה תספורת מוצלחת, היא היתה לבושה טוב והיא באה למספרה עם הכלב שלה. היא שאלה אותי מה אני רוצה ומתי בפעם האחרונה הסתפרתי והאם הייתי מרוצה ואני עניתי על הכל והיא עשתה כמיטב יכולתה לספר אותי כמו בפעם הקודמת, כמו שהיה, ויצא טוב. יצאתי שמחה. חשבתי שמצאתי בית, הגעתי אל הנחלה. מצאתי ספרית בברלין.

בביקור לפני שנה בארץ שוב הסתפרתי. אצל אותה ספרית שעשתה לי את הקצר בפעם הראשונה. היא אוששה את כל חששותי כשאמרה שהספרית שלי בברלין פגעה בהרמוניה של התספורת. הפעם לא יצאתי מרוצה. חזרתי לברלין ונתתי לשער לגדול טיפה, שיהיה עם מה לעבוד, והלכתי שוב ליוליה וביקשתי ממנה לתקן אותי.

יוליה לא הבינה. היא לא הבינה מה אני רוצה. אני רציתי שהיא תיקח אחריות ותוציא אותי יפה. זה מה שאני תמיד רוצה מהספר שלי. שייקח אחריות, יסתכל עלי מבחוץ, וימליץ לי מה לעשות כדי לשפר, לשדרג, לצאת טוב יותר. יוליה, במקום זה, שאלה אותי מתי הסתפרתי לאחרונה ואם אהבתי. אמרתי לה מתי ושלא אהבתי. היא שאלה למה ואני לא ידעתי להסביר בדיוק. חוץ מזה, אמרתי לה, אני גם לא מרוצה מהצבע. אז יוליה אמרה שהיא מבינה אבל לא יכלה לעשות כלום בנידון, קבעתי תור להסתפר, לא לצבע. היא סיפרה אותי ויצא פרווה. אני יצאתי פרווה. והרגשתי קצת מובסת. כאילו נכשלתי. יוליה מסופרת נפלא בעצמה, ואני בטוחה שיש לה טעם מעולה, רואים עליה, ואני לא הצלחתי להוציא את זה ממנה.

תמונה שלי

בדרך הביתה מהמספרה עשיתי מלא סלפיס בניסיון (נואש, כושל) לראות איך אני נראית. אהבתי את האפקט

אני חושבת שזה עניין תרבותי. הבדלים תרבותיים גדולים. תהום של ממש. אני הולכת למספרה כדי לאפשר למומחה, לאיש מקצוע, לעזור לי. אני מניחה שהספר שלי הוא איש או אישה בעלת טעם משובח, עין חדה, אינטואיציה בריאה וחוש אופנתי. אני הולכת למספרה כמו אשה מאמינה. קחו אותי ותעשו בי מה שנכון. אני לא רוצה להגיד לספר/ית מה לעשות. זה נראה לי טיפשי, לשלם לאיש מקצוע ולהגיד לו מה לעשות. תעשי כמיטב יכולתך, בבקשה, בשבילי. ככה אני רגילה ללכת למספרה. אבל נכשלתי, לא הצלחתי לגרום ליוליה לקחת אחריות ולקבל החלטות. יצאתי ממנה פרווה ולא ידעתי מה לעשות עוד והזמן עבר והשער גדל.

ניסיתי לגבש אסטרטגיה חדשה. לבדוק אופציות. יש, למשל, שני ספרים ישראלים שמפרסמים את עצמם בקבוצת פייסבוק ישראלים בברלין. בדקתי אותם. לאחד מהם יש אלבום תמונות של תספורות שיצר. מלא תספורת א-סימטריות. חלקי ראש מגולחים. מדליק, אבל לא הסגנון שלי. הספר השני כתב שהוא עושה תספורת פשוטות. לא מסובכות. גם זה לא אני. אני לגמרי במסובכות, בלא פשוטות.

אירוע

הגעתי לאירוע על ארנדט-שלום בשעה היעודה. היה מפוצץ ולא היה לי כסא. ישבתי מאחורה, על שרפרף. ככה זה נראה מהמקום שלי.

 

חברות המליצו על הספרית שלהם. הן סיפרו שהיא עושה להן מסג' בקרקפת לפני התספורת. זה נשמע לי נעים אבל לא אינדיקציה לכלום בנוגע לספרות. שמתי יהבי על חברה אחרת. היא נראית נפלא ומספורת נפלא וזאת האינדיקציה הכי טובה בשבילי, בתחום הזה. והיתה לה המלצה חמה על ספרית. רק שההמלצה שלי העירה אצלי בעיה כפולה:

1. יש לה שער ארוך, ומסולסל. לי יש שער קצר וחלק. זה עולם אחר לגמרי. כישורי ספרות שונים. זה שהיא טובה עם ארוך מסולסל לא אומר כלום לגבי היכולות שלה עם קצר חלק.

2. החברה, טובת לב שכמותה, שיבחה מאוד את הספרית, בין השאר על כמה שהיא זולה. זה ישר עורר את חשדותי. אני לא רוצה לבחור ספרית על בסיס זולות. אני רוצה לבחור ספרית על בסיס טעם עילאי וידיים מקודשות.

הזמן עבר. השער גדל. לפרקים חיבבתי אותו. לפרקים פחות. וכל הזמן התלבטתי. שקלתי. אספתי אופציות. אני נוסעת לארץ באפריל, אפשר לחכות עד אז, חשבתי. אבל אז לא יכלותי לחכות יותר. באין מוצא קבעתי עם הספרית הזולה. החברה שהמליצה עליה הזהירה אותי שהיא לא יודעת אנגלית, אבל את שיחת הטלפון לקביעת התור צלחנו יפה. התור נקבע ליום שישי האחרון. לא סופר מוצלח, כי בערב, כאמור, היה ערב ישראלי, ואני אחרי תספורת מעדיפה כמה ימים של הסתגרות, לתת לעצמי ולשער שלי זמן להתרגל, אבל גם לבררנות שלי יש גבול.

המספרה

המספרה. מכשיר הייבוש נראה לי כמו מכונת רנטגן לחוצנים. נפלא

הלכתי למספרה. לספרית המומלצת, סנדי, יש זרועות מכוסות קעקועים ושער אדום. לשתי הספריות האחרות במספרה יש שער כחול -ירקרק. לא אותו כחול-ירקרק, לכל אחת בגוון קצת אחר. על התיקרה של המספרה תמונות פרופיל של כוכבים וכל הקירות מכוסים בבלגן מאורגן. שורות של מוצרי שער מסודרים לפי צבע. סלסלות ענק מלאות במכשירים. מייבשי שער שנראים כמו מכונה לשיקוף חוצנים. לא הבחירה הטבעית שלי, לא לפי איך שזה נראה.

לשיחה על מה לעשות לא הספיקה האנגלית של סנדי והגרמנית שלי, והיא שריינה זוג בנות שהיו שם לתרגם את השיחה שלנו. הן עשו את בחינניות נמרצת. בין ארבעתנו, אני, זוג הבנות וסנדי, התקבלה לבסוף החלטה. סנדי הובילה את הדיון. היא לא חשבה שאני צריכה לחזור לקצר וטענה בחום שאסור לי לצבוע, יותר יפה ככה, כולל פתיתי הלבן. הרגשתי הקלה. הנה, סוף סוף, למישהי יש דעה על התספרות שלי. מישהי לוקחת אחריות. לפני שהלכתי סנדי אמרה לי שלכל החברות שהגיעו דרך החברה שהמליצה לי עליה יש הרבה שער והוא מסולסל. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל בת-אדם עם שער מסולסל. יצאתי מרוצה. וחוץ מזה, ובלי קשר, סנדי ממש זולה. 

בערב הלכתי לאירוע. חוץ משתי חברות להן סיפרתי מראש שאני מסתפרת, אף אחד לא הבחין בשינוי. עוד חודשיים אני בארץ. שוקלת לקבוע תור.

המספרה

תמונות של המספרה. השער האדום הוא של סנדי. אסתטיקה של עודפות ועומס

 

על קריאה וספרים ודיבור על ספרות וצייטגייסט ורוח הזמן

השבוע סיימתי לקרוא 1000 עמודים, באנגלית, של Earthsea. לקח לי חצי שנה פלוס הפסקות. בין ספר אחד לשני גיוונתי בספרים אחרים בעברית. קראתי מתוך ספר-קוורטט שמנמן, ספר שמכיל את ארבעת הספרים הראשונים, בעולם שהמציאה ותיעדה אורסולה לה גווין. מצאתי אותו בחנות סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג, חנות ספרים-יד שניה-באנגלית החביבה עלי בעיר.

Eaerthsea Quartet

Eaerthsea Quartet. אין שמחה גדולה משמחת הגילוי והקריאה בספר נפלא

 

שמחתי למצוא אותו בחנות. תמיד תכננתי לקרוא אותו. לעברית תורגמו שלושת הספרים הראשונים מתוך הסאגה, תחת השם "ארץ ים", אבל אני לא הספקתי. בעברית תמיד היה לי משהו אחר לקרוא. משהו חדש יותר. הקריאה שלי בארץ היתה מאוד אקטואלית, במובן של צמודה או לפחות קרובה לצייטגייסט של עולם הספרות הישראלי. קראתי את מה שיצא, מה שחדש. גם כי במשך שנים כתבתי ביקורות על ספרים בעיתונות, ואז במילא הרבה ממשאבי הקריאה שלי הופנו אל ספרים חדשים, וגם כי ככה זה. בארץ המירוץ הוא להספיק את הספרים החדשים. אלו שהרגע יצאו. אלו שמדברים עליהם. ובמילא בחנויות אי אפשר למצוא ספרים ישנים.

אולי זה קשור גם להבדלים שבין לקרוא ספרים מספריה ולקרוא ספרים מחנות. בספריה, לפחות בתיאוריה, אמורים להיות ספרים מכל השנים (אני מתכוונת לשנת היציאה של הספר בעברית, לא לשנת הפרסום). החנויות מחזיקות רק ספרים חדשים, ספרים שיצאו בשנה האחרונה, בכמה חודשים האחרונים. ואולי זה קשור לרוח הישראלית העדרית. לא יודעת. אני בכל מקרה קראתי ספרים מחנות, או ספרים שקיבלתי כדי לכתוב עליהם. כלומר, הקריאה שלי היתה צמודה לתוכניות של ההוצאות לאור, לרוח הזמן.

חנות ספרים

חלון הראווה של חנות הספרים החביבה עלי כרגע, סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג

מחוץ לישראל אני מחוץ לרוח הזמן שלי. אני לא קרובה מספיק לתרבות המקומית ולא רחוקה מספיק מתרבות האם שלי. אני באמצע. לא חלק בשום מקום. רק משקיפה. אני ממישכה לקרוא על ספרות וספרים בעברית כאילו הייתי בארץ. קוראת "הארץ ספרים" כל שבוע. עוקבת אחרי ביקורת. יודעת מה קורה. אני ממשיכה לדבר על ספרות ועולם הספרות עם חברים שלי שם, ועם חברים חדשים,  ישראלים, כאן. אנחנו יושבים בברלין ומדברים על ספרים לפי סדר היום שמוכתב ומתקיים בציון. אני חושבת שהקריאה שלי זקוקה לצייטגייסט. זקוקה לרוח הזמן. אני זקוקה לזה. ולו כדי להרגיש פחות לבד.

קריאה לא מחנויות ספרים, קריאה מספריות, היא קריאה שיכלה להיות מחוץ לרוח הזמן. היא קריאה שמובססת על מה שיש. ואני חלק גדול משמחת הקריאה שלי קשור לתחושת הבחירה. אני אוהבת להרגיש שיש לי אופציות, שאני בוררת ובוחרת. כשאני יוצאת מחנות ספרים עם כמה ספרים שבחרתי בקפדנות בתיק אני מרגישה שמחה של עושר, של שפע, של אפשרויות. אני זקוקה להרגשה שאני בוחרת. ספריות, וגם חנויות ספרים יד שניה, מבוססות על עקרון אחר. הן בית למה שיש. הן מאפשרות יותר בחירה, או בחירה יותר משוחררת, וגם פחות בחירה. פחות גמישות.

ספרים

פגישה עם חברים וותיקים. ספרים. הצייטגייסט. רוח הזמן. כל חנויות הספרים דומות זו לזו? Infinite Jest לנצח. סטונר ואמון בכריכה זהה, עברית אנגלית וגרמנית

אז מחוץ לרוח הזמן ובלי קשר לכלום קראתי עכשו 4 ספרים מתוך סאגת Earthsea. אלף עמודים באנגלית. פנטזיה. אורסולה לה גווין. גד הקוסם, טנר הילדה. סיפור חניכה. סיפור התבגרות. נהנתי הנאה עצומה. חווית הקריאה בהם הזכירה לי, לפרקים, את החוויה שהיתה לי כשקראתי ספרים בילדות. כשהעולם של הספר הופך לאמיתי יותר ורלוונטי יותר מהעולם שבחוץ. הישאבות טוטאלית. קריאה להוטה, מרותקת, דוחקת. זאת היתה מתנה נפלאה, להיזכר בתחושה הזאת, להיות מסוגלת להרגיש אותה שוב.

ועכשו סיימתי את הספר ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן. זה קורה לי הרבה, אחרי שאני מסיימת ספר שמאוד נהנתי לקרוא, שמאוד הרשים אותי. אני מניחה את הספר בצד ויושבת קצת, מחכה. ממתינה. כאילו אני נותנת לספר מקום, מאפשרת לו להישאר איתי עוד קצת, לרחף בתוכי, לגעת לי במחשבות. אחר כך נהייה לי ריק, ואני לא יודעת מה עושים עכשו, איך מתחילים שוב. בשלב הזה אני בדרך כלל הולכת אל החנויות. להיחשף לשפע. לבחור. לממש את הזכות שלי לבחור.

ספרים

השלל מהביקור האחרון. נגמר! נגמר! מה עכשו?

העניין הוא שעכשו אני בגרמניה, ברלין, וחנויות הספרים הפכו מחברות לסוג של אויבות. כי אני לא קוראת בגרמנית, ולא חלק מרוח הזמן, אני לא יודעת בכלל על מה מדברים ומה חשוב ומה חובה ומה קורה. וחנויות הספרים מלאות בספרים שאני לא יכלה לקרוא. גם ככה, בתמיד, בכל שפה, חנויות הספרים מציגות מלא ספרים שאני לא אספיק לקרוא. אז עכשו, כשרוב הספרים הם לא בשפה שאני מבינה, זה כמעט פארודי. ובכל מקרה, זה מאוד מבלבל.

התוכנית הראשונית שלי, כשעזבתי את ישראל, היתה ללכת דיגיטל. לא לסחוב ספרים בין ארצות, פשוט לעבור לקרוא דיגיטל. התוכנית נכשלה. כתוצאה ממנה לא קראתי בכלל כמה חודשים. אז שיניתי אסטרטגיה. עכשו אני קוראת לפי רשימות. אני ממשיכה לעקוב אחרי עולם הספרים הישראלי, וכשמשהו נראה לי מעניין אני רושמת אותו בפנקס הקטן. ובביקורים בארץ אני רוכשת את הספרים שברשימה. משני הביקורים האחרונים חזרתי עם חבילות ספרים נאות, ואני קוראת אותם אחד אחד, בשיטתיות. רשימת קריאה מסודרת, עם תוכנית.

ברלין עפה על עצמה

ברלין! ברלין! ברלין על ראש שמחתנו. וגם פינת קפה סלאש ספה. מנדטורי

אז לכאורה עכשו זה הרגע ליפול חזרה אל תוכנית הקריאה שלי, אל הרשימה, אל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. רק שסיימתי אותם, את כל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. וגם, על הדרך, עברתי בכמה ספריות נאות של חברים והוצאתי משם מה שרציתי. ועכשו מה? סיימתי ספר נפלא ואני צריכה לעשות משהו, להחליט משהו, להתחיל משהו חדש. אז יצאתי לשוטט בין חנויות הספרים.

גיליתי שלמרות שרוב החנויות מוכרות שספרים שאני לא יכלה לקרוא, אני אוהבת לשוטט בהן. גיליתי שיש לזה עדיין משמעות עבורי. אני נהנית להסתכל על מה יצא בגרמנית. נהנית לנסות לתרגם את שמות הספרים, נהנית לגלות שאני מכירה את רובם, או לפחות שמעתי עליהם, נהנית לראות שזה לא ממש שונה מבארץ, וגם, כמה שזה כן שונה מהארץ. ובכלל, פשוט נהנית מהחוויה, מהשיטוט, מהחנות עצמה.

ספרים

עוד חברים וותיקים. פול אוסטר בכל פינה. פול אוסטר רודף אחרי!

ברלין מלאה בחנויות ספרים מקסימות. שונות אחת מהשניה. בעלות אופי משלהן. לא רשתות. עצם זה שכל חנות נראית קצת אחרת, זה כבר שמחה גדולה עבורי. כמה נמאס לי מהירוק של סטימצקי! כיף לחיות בעולם שיש בו פחות רשתות. זה אומר, גם, פחות אחידות. לכאורה. מאז שאני מסתכלת על ספרים בחנויות במקום לקרוא אותם, אני גם רואה עד כמה ההיצע, בסופו של דבר, דומה. אני רואה את הצייטגייסט. בכל מקום, בכל חנות – בנווה צדק ובדיזינגוף, במיטטא ובפרנצלאוורברג ובקרויצברג – ניבט אלי המבט ההו-כה אינטנסיבי של פול אוסטר.  או התמונה של ג'ניפר טגה על כריכת הספר שלה "אמון: סבא שלי היה יורה בי".

גילתי שאני הולכת לחנויות ספרים לא רק בשביל לקנות ספרים, אלה כי עצם השיטוט בהן נותן לי הרגשה של חופש, של אופציות, של עושר, של שפע. גיליתי שרק מלהסתכל אני לומדת דברים. וגם גיליתי שכל חנות ספרים שמכבדת את עצמה בברלין חייבת ספה מרוטה אחת לפחות, או פינת קפה, או שניהם. ושבכל חנות ספרים יש כמה מדפים שמוקדשים לספרים על העיר. לא על גרמניה. על ברלין. וגם גיליתי שמוכר הספרים בסיינט ג'ורג קרא יותר ספרים ממני והוא ממש משכיל. המוכרת פחות. אזי איכות הביקור שם תלויה, גם, במוכר.

המדף הישראלי

אני מסתכלת תמיד, גם, על המדף הישראלי. מי במתורגמים? שמחתי למצוא את סנד. לא רק א.ב, גרוסמן ועוז.

השבוע הלכתי לשם וקרא לי נס קטן: מצאתי, תוך דקה, שלושה ספרים שהיו ברשימות שלי. כי בנוסף לרשימות של ספרים לרכישה בביקור הבא בארץ, אני מתחזקת עכשו גם רשימת ספרים שלא אכפת לי לנסות באנגלית. לרשימה הזאת נכנסים ספרים באנגלית שקראתי עליהם בעברית, כי אני מעדיפה לקרוא מקור אם אני יכלה, וספרים של סופרים שאני אוהבת או מכירה או סתם שמעתי עליהם דברים טובים ולא תורגמו לעברית. הפעם קניתי את Job של ג'וף רות, את Smut של אלן בנט ועוד ספר של בנג'ימין בלאק, כי במקרה נתקלתי השבוע בביקורת של אילן שיינפלד על ספר שלו ונזכרתי גם שהוא מצויין, וגם שהוא כותב באנגלית.

העניין הוא שאני מתגעגעת לקריאה המשותפת. הקריאה שלי זקוקה לקבוצת התייחסות. לסדר יום כלשהו. לתחושה של רלוונטיות. של רוח הזמן. של אני ברוח הזמן. הנה עכשו סיימתי אלף עמודים של Eaerthsea ואין עם מי לדבר. גם ככה קריאה היא אקט מבודד, משהו שעושים לבד, אז לקרוא מחוץ לצייטגיסט שלך, מחוץ לרוח הזמן, זה לקרוא ממש לבד. זה לסיים ספר מתפקעת מהתלהבות בלי שיהיה לאן להפנות את ההתלהבות הזאת, מישהו לשתף בה, מישהו שיראה ויבין.

ברלין, סימנים של אביב

וחוץ זה, השבוע, ראיתי שמים כחולים. כחולים! כחולים! אפילו עכשו, ברגע זה, השמים בחוץ כחולים. יש אור בקצה המנהרה! גם החורף הזה יעבור!

 

קל"ב, מקומי וזר. הלכתי לראות את הסרט "גט" בברלין

השבוע הלכתי לראות את הסרט "גט". מהרגע שקראתי על הבכורה בנוכחות השחקנית ואחיה חיפשתי את מועדי ההקרנות, ולפני שבוע מצאתי, בהאקשה הופה קינו, הקרנה אחת ביום, בחלק מהימים בשעה 1713, בימים אחרים בשעה 1500. או קי, סרט למהגרים, במילא כולנו מובטלים. קיין פרובלם. אמצע היום זה אמצע היום. קבעתי עם חברה, והיא היתה מעודדת ממני, היא אמרה: גם קל"ב וגם מקומי, נרגיש בבית. קל"ב – כלומר בשכונה שלנו, במרחק הליכה. מקומי – כלומר בעברית. בהחלט נרגיש בבית.

הגעתי לקולנוע לפניה ונכנסתי לאולם והאולם היה כולו שלי. הייתי לבד. יש מעט דברים משמחים יותר מאשר למצוא את עצמי לבד באולם קולנוע. זה כל כך חגיגי, וכל כך רגעי. אלו שניות של קדושה, עד שעוד מישהו יכנס לחלל, יטמא אותו. שניות של קדושה. זאת לא פעם ראשונה שאני מוצאת את עצמי לבדי בקולנוע וישר רצו לי במוח זיכרונות – הקרנות, קרעי תמונות, פיסות של זיכרון – מפעמים קודמות שזה קרה: פעם בדיזינגוף סנטר, במהלך מלחמת המפרץ, או שמא זאת היתה מלחמה אחרת? ופעם אחרת ביומית, אני ובן זוגי מבריזים להייטק ומשחקים אותה צעירים משחוררים, ופעם אחת, בהודו, אני וחברה יושבות באולם קולנוע ריק לחלוטין, ריק הכי שריק שיכול להיות, ואנחנו התיישבנו הכי באמצע של כל הכיסאות, בכוונה, ושמנו רגלים על המשענות ופיצחנו משהו ודיברנו עברית והיינו שמחות והתנהגנו כאילו בית הקולנוע שלנו ואז האורות נדלקו וראינו שמסביבנו, בשני הצדדים, שני טורים של גברים עומדים ומסתכלים עלינו. לא על המסך, רק עלינו.

אולם קולנוע ריק

רגע של אושר: לבד באולם קולנוע, לבד בעולם. רגע חולף

להיות לבד באולם לפני ההקרנה של "גט" גם שימח אותי וגם ציער אותי, במובן הלוקאל-פטריוטי-ישראלי של הדברים. ציער אותי שכל כך מעט אנשים מגיעים לראות את הסרט. התיישבתי באמצע, בכסא שלדעתי היה הכי-נוח-הכי-באמצע מול המסך. כמה דקות אחרי הגיעו גבר ואשה שדיברו ביניהם גרמנית והתיישבו כמה שורות מעלי. אחריהם הגיעו שתי נשים שדיברו עברית והתיישבו שורה לפני בכסאות מתחת לשלי. הן דיברו ביניהן כמו שישראלים מדברים בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאף אחד לא מבין אותם.

אז ככה: לאחת משתיהן יש חבר גרמני. היא לא אוהבת את החברים שלו, וגם עם בני המשפחה שלו קשה לה. הם מאוד קרובים, המשפחה של הבן זוג והבן זוג, וגם החברים של הבן זוג והבן זוג, והיא מרגישה שהם לא אוהבים אותה והנוכחות שלהם בחיים המשותפים מכבידה עליה. חברתה הרגיעה אותה. היא אמרה לה שזה לא תמיד יהיה ככה. שצריך לתת לזה זמן. היא אמרה לה שברגע שיהיו להם ילדים הכל ישתנה, החברים יתרחקו ויעזבו אותם לנפשם. השאלה היא, אם היא רוצה ילדים איתו? היא עוד לא יודעת. היא לא רוצה לבטל את האפשרות אבל היא מאוד מוטרדת מהעניין עם החברים שלו. נדמה לה שהם לא אוהבים אותה.

שלג מחלוני

המראה מחלוני, הבוקר, סביבות 0700

בשלב הזה הגיעה החברה שלי ותפסה מקום לידי ואנחנו התחלנו לדבר ואני הפסקתי להקשיב. ואז הגיעה עוד אשה והתשייבה בשורה לפניינו, כמה כיסאות משתי הנשים עם בעיית הבן זוג. אחרי דקה היא הסתובבה אלינו, אלי ואל החברה שלי, ואמרה לנו בעברית: איזה קולות חזקים! או משהו דומה לזה, משהו מתלונן, ואחרי זה היא הוסיפה משהו כמו, טוב, לא נורא, עוד לא התחיל הסרט, אם זה היה הסרט אז זה היה מפריע לי, והסתובבה חזרה אל המסך. ואז הגיעו עוד שניים, גבר ואשה, והאשה, מנפלאות הגורל, היתה חברה לעבודה של החברה שלי והבחור שאתה היה מכר ישראלי שלה. אמרנו שלום שלום והסרט התחיל.

"גט" הוא סרט של מעט מילים, ורובן מילים פשוטות שחוזרות על עצמן. כתוצאה מכך היה נדמה לי שאני מצליחה לקרוא ולהבין את הכתוביות בגרמנית, והייתי בהיי קטן מעצמי. עד שהגיעו החלקים של הצרפתית, וזה היה ממש מתחת לחגורה, או במילון החדש, זאת היתה מכה לא קלה בכלל על הכנף שלי. צרפתית עכשו. מצד שני הצרפתית חיזקה אצלי את ההרגשה שאני רואה סרט זר. סרט על עולם אחר, עולם אקזוטי ורחוק שאני לא מכירה ולא חלק ממנו והוא לא קשור בי. (גם את "בית לחם" ראיתי בברלין. עם כתוביות בגרמנית. לא הבנתי הרבה. הכי אני זוכרת את הסצינה בה חיילי צה"ל פינו בתים של תושבים מקומיים בבית לחם. הכתובית היתה: Raus, Raus. זה חוזר אלי בלילה בחלומות לפעמים, ביחד עם סצינת הסיום בה נופצה גולגלתו של רזי היפה).

שלג

המראה מחלוני, 0730 בבוקר

בשלב מסויים החברה שלי זיהתה את הקניון בסרט, הקניון בו הגיבורה ועורך הדין שלה, והיא אמרה לי בשקט, אני מכירה את הקניון הזה, הוא אמיתי וכו', אז לא באמת הצלחתי לברוח מהמחשבה שהזוועה הזאת, שרואים על המסך, קשורה בי איכשהו. ומתישהו אחר, לקראת סוף הסרט, כשכבר הרגשתי שאני אקיא אם אשמע עוד גבר מדבר אליה (אל הגיבורה) ואומר לה מה היא יכולה ומה היא לא יכולה לעשות, אמרה החברה שלצידי משהו כמו, אוף, איזה מזל שאני לסבית, ואני הסתובבתי אליה והתנפלתי עליה בחמת זעם חילונית, מה זה קשור בכלל! אף אחד לא חייב להתחתן ברבנות! זאת בחירה שלהם, זאת בחירה, זה לא חובה! ואז סיפרתי לה שאני, בתלכס, לא מכירה אף אחד שהתחתן ברבנות.

אני מדור אחר ומחנה אחר ובימים שלי, בתקופה שלי, בשבט שלי, אף אחד לא התחתן ברבנות. אף אחד. אתמול דיברתי על זה עם עוד חברה מישראל, ושתינו עברנו על רשימת החברים שלנו, כל אלו שהתחתנו והקימו בית בישראל וכו', ושתינו לא מצאנו חברים שהתחתנו ברבנות. היא מצאה זוג חברים אחד, והם התחתנו מאוד צעירים, לפני 25. כל השאר התחתנו רפורמית או התחתנו בניו יורק או לא התחתנו בכלל. חתמו חוזה. מיליון אופציות, רק לא הרבנות. בשבט שלי חתונה ברבנות כמעט לא היתה אופציה.

שלג

המראה מחלוני, 0800 בבוקר. ונמס. די, אני חייבת לצאת עכשו כדי להתעטף ביופי הזה. אבל קר. קר. מה לעשות? וזה תכף יעבור, תכף ימס

החברה מהסרט אמרה שחבריה – כאמור, דור או שניים מתחתי – כן מתחתנים ברבנות. היא סיפרה על חברה שלה שהתחתנה ברבנות כי זה היה חשוב לסבא וסתבא שלה ואני אמרתי, בזעף, שאם לשמח את סבא וסבתא שלה יותר חשוב לה מזכויותיה הבסיסיות, אז זבש"ה. אבל אולי זה לא פייר, אני לא יודעת. אולי הביקורת שלי יוצאת לא פיירית ונעדרת חמלה, ואני אשכנזית וחילונית נורא. מה שנכון כמובן, אני אשכנזית וחילונית וגדלתי בקיבוץ. בשבט שלי זה אפילו לא מחאתי או מחתרתי לא להתחתן ברבנות או להתחתן בכלל. זה די הסטנדרט. אז מהמקום הזה אני תוהה, אני לא מבינה, למה באמת להתחתן ברבנות? למה זה כל כך חשוב, לערב את המדינה בהגדרת היחסים האישים? ומי שמתחתן ברבנות לא יודע במה הוא מסתכן, או שלא אכפת לו? (יש לי חתונה במשפחה באפריל. שמתי לב שעד כה לא העזתי לשאול איזה סוג חתונה זאת זאת, רבנות או לא?).

בסוף הסרט, על רקע הכתוביות, התווכחנו עם זה אמיתי או לא. האם זה באמת ככה, ככה, כמו שראינו? ומה בדיוק המשמעות של הסוף? החברה שלי אמרה שזה סוף פתוח. אני אמרתי שזה מזעזע ומחריד. והידיד המכר הישראלי שישב בשורה שלנו אמר שזה לא בדיוק ככה היום, אבל זה אולי לא המקום לדבר על ההבדלים וכו', ויצאנו מהסרט ונפרדנו לדרכינו.

ספר, קפה, קוראסון

באחד הימים, השבוע. ספר נפלא. אז היא מתה בסוף או מה?

אזרחות ישראלית, הזכות להצביע ואני

אז למה בעצם אני לא יכלה להצביע בבחירות הישראלית הקרובות? אני לגמרי אזרחית ישראלית. אין לי אזרחות אחרת. אני ממלאת את החובות שלי בתור אזרחית. משלמת ביטוח לאומי. מטפלת בענייני מס הכנסה. אני לא מזניחה. אני חוקית. אז למה אני לא יכלה להצביע?

כי אני לא אהייה בארץ ביום הבחירות.

לכאורה. רק לכאורה. זאת לא באמת הסיבה. אני לא יכלה להצביע כי מדינת ישראל החליטה, בחוק, שרק אזרחי המדינה שנמצאים פיזית בארץ יכלים להצביע. וגם עובדי מדינה שחיים מחוץ לארץ. הם, עובדי המדינה, יכלים להצביע בארצות הזרות שלהם, איפה שהם חיים. אבל כל השאר, סתם אזרחים, כמוני, לא יכלים. לא זכאים. לא מגיע לנו. שבו בשקט. אתם לא בעניין.

רכבת תחתית

אתמול נסעתי עם חברה לבקר ב – Haus am Waldsee, לראות תערוכה. בתחנה הזאת חיכיתי לה חצי שעה אחרי שכל התיאומים ביננו הניבו אי הבנה. אין כמו קומיוניקיישן.

זה לא מובן מאליו, שזה המצב. זה לא חייב להיות ככה. אזרחים של מדינות אחרות, ארצות הברית, צרפת, יוון, כדוגמא, יכלים להצביע ביום הבחירות של ארצם היכן שהם נמצאים. גם אם הם לא נמצאים פיזית בארץ שלהם. הם יכלים ללכת לשגרירות בברלין, כדוגמא, ולהצביע. זה מאוד מקובל, מסתבר. בכלל לא חריג. המצב הישראלי, בו אזרחים שלא חיים בגבולות הארץ מודרים מהתהליך הדמוקרטי, הוא החריג.

אז למה זה ככה?

הטיעון המקובל, הטיעון שאני מכירה ומוכן במגירת התירוצים שלי מבעוד מועד אומר משהו כזה: בגלל המצב הייחודי של ישראל, קרי, המלחמות האין סופיות, רק אנשים שחיים כאן, קרי, מוכנים לשלם את המחיר, זכאים לקבוע את גורל המקום.

וככה זה נצרב בתודעה שלי, ואף פעם לא חשבתי על זה יותר. עד עכשו. אני רוצה להצביע בבחירות ואני לא יכלה. אני לא אהייה בארץ. אני אהייה כאן, בברלין, ואני לא עובדת השגרירות או המדינה, לפיכך אני לא זכאית להצביע. כלומר אני כן זכאית, זה לגמרי תלוי בי, אני יכלה לטוס לישראל לרגל הבחירות ולהצביע. 500 דולר פלוס מינוס ואני יכלה לממש את הזכות הטבעית שלי להשתתף במשחק הדמוקרטי.

לאן עפים הברווזים כשהאגם קופא?

התערוכה היתה מענינת, ואחריה יצאנו לטייל סביב krumme lake הסמוך. גיליתי לאכזבתי המרה שהברווזים לא הולכים לשום מקום, ממש לשום מקום, כשהאגם קופא. זה הפתיע אותי. תמיד חשבתי שיש להם פתרון לחורף. לא שחשבתי שהם עפים בעצמם, אני תמיד דיימנתי לעצמי שהם מועברים למקום אחר. שיש מישהו, כנראה מטעם העיריה, שבא ואוסף את הברווזים ומעביר אותם למים חמימים. מאוד מאכזב.

באמת שזה לא הטריד אותי עד כה. כל כך הפנמתי את הטענה הישראלית בדבר החובה להיות נוכח פיזית בארץ בשביל הזכות להביע דעה, שבכלל לא חשבתי על זה קודם. לא הטלתי בזה ספק. לא בדקתי את את זה. וגם אם טיפה הסתכלתי על הטיעון הזה במבט ביקורתי, ישר באה המחשבה שאומרת, נו מה כבר הבעיה, הרי בחירות יש כל 4 שנים בתאריכים ידועים מראש, אפשר לתאם את הביקורים בארץ לימים האלה.

רק שישראל כבר מזמן עברה למודל דמוקרטי של בחירות כל פעם שביבי רוצה, שזה יוצא בממוצע כל שנתיים, בין מלחמות, ותאריכי הבחירות הפכו למשהו דינאמי, משתנה, קפריזי. הבחירות האלה, למשל, הוכרזו חודש אחרי שאני קניתי כרטיס טיסה לישראל לביקור בסוף אפריל. חתונה במשפחה. אז מה אני אמורה לעשות עכשו? לבוא שוב, לבוא פעמיים בחודשיים? מה הם הערכים היהודים הנכונים במקרה הזה, חתונה במשפחה או בחירות דמוקרטיות? ומה הערכים הדמוקרטים הנכונים?

לא יודעת. יש משהו כל כך מכוער, כל כך קטנוני, בהתעקשות של המדינה. כל כך לא מפרגן. כל כך מבאס-תחת. תנו להצביע, לכל הרוחות, אני אזרחית המדינה! להיות אזרח זה לא רק אומר להיות בעל זכויות וחובות. זה לא רק אומר לשלם מיסים. זה גם מכיל בתוכו מימד של אחריות, מימד של שותפות. זה חוזה ביני לבין המדינה. זה אומר שגם אם המדינה מתנהלת בדרך מחפירה בעיני, אני לא יכלה להתנער ממעשיה. אני חלק. זה הנטל של הדמוקרטיה.

אגם קפוא, חורף, ברלין

ומה זה העיגולים האלה? ביג פוט? יצורים עגולים ירוקים וקטנים שהולכים על קרח? רמזים מטרימים לפלישה הקרובה?

נולדתי לתוך הכיבוש. התנגדתי לו כל חיי. מעולם לא הצבעתי למפלגה שנמצאת ימינה ממרצ. ואני מתנצלת באופן אישי בפני כל פלסטינאי שאני פוגשת. זה כי אני חושבת, או מבינה, שגם אני אחראית. גם אני שותפה (בגלל זה התפתח הסלוגן המצחיק "לא בשמי" שאנחנו, כלומר השמאל, מרבה להשתמש בו. כי אנחנו יודעים שמעשי המדינה נעשים כן בשמנו ומרגישים חרא עם זה). אני חושבת שזאת המשמעות של להיות אזרח בדמוקרטיה. זה המחיר. אני לא יכלה באמת להתנער ממה שהמדינה שלי עושה, גם אם הצבעתי נגד והייתי נגד ואני חושבת נגד. בדמוקרטיה כל האזרחים שותפים. אז למה המדינה מדירה אותי?

ומה המשמעות של ההדרה הזאת? אני לא שותפה יותר? המדינה ביטלה באופן חד צדדי את השותפות איתי? זה לא שווה ערך לשלילת הזכויות האזרחיות שלי?

וגם, זה לא סתימת פיות? זה מרגיש כמו סתימת פיות. זה מרגיש כאילו המדינה מצאה דרך להשתיק קולות אחרים. באופן כללי, גורף. לא בהכרח קולות של הימין או קולות של השמאל. פשוט קולות אחרים, קולות שנחשפו למציאות באופן קצת אחר. כי נכון שבדמוקרטיה הישראלית יש ריבוי קולות, קקפוניה אמיתית, אבל גם נכון שכל אזרחי המדינה נחשפים, באופן שוטף, לאותם קולות, ערוצי חדשות, סדר יום ציבורי. כולם חיים תחת אותו השוט. חוץ מאזרחים של המדינה שחיים בארצות אחרות. הם נחשפים לקולות אחרים. והם משותקים. למה למה למה? זה באמת כל כך מסוכן למדינה, מצביעים שנחפשו לשטיפת מוח אחרת?

אגם חצי קפוא

Krumme Lanke ביום קר, יום של אפס מעלות (מה זה אומר, אפס מעלות, זה כמו אין מעלות? כל כך מוזר). היה קר ויפה

ולמה זה בסדר לגייס כספים למטרות ומפיינים פוליטיים מאנשים שמעולם לא חיו בישראל ולא שותפים בשום דרך לחיים בארץ (לא עשו צבא, לא שילמו מיסים) אבל לאזרחי המדינה שלא חיים בארץ אסור להצביע? הרי לתורמים האלה יש השפעה אמיתית, ישירה, על דעת הקהל וסדר היום הציבורי. למה זה בסדר, למה להם מותר והם שותפים במשחק הדמוקרטי ואני, אזרחית המדינה שחיה מחוץ לגבולות, לא? איך הם נהיו עדיפים למדינה על פני?

מה הבעיה לתת לנו להצביע? זאת לא בעיה טכנית. ביום הבחירות בישראל יתקיימו בחירות בשגרירות הישראלית בברלין. מעטים, נבחרי המדינה – כלומר עובדי המדינה – זכאים להצביע. אחרים, כלומר הרוב הגדול של הישראלים שחיים בברלין, לא זכאים. מדינת ישראל בתפקיד הסלקטור. סלקציה בין אזרחים כמדיניות לגיטימית. פיכסה.

וכל הצביעות המטורפת הזאת, כל הדיבורים על ישראלים בברלין, על ירידה מהארץ, בריחת מוחות, שותפות גורל, כל הדיבורים על כמה שהמדינה רוצה שהבנים יחזרו, כל הקשקשת הזאת, איך זה מתיישב עם ההדרה, עם הסלקציה? הדרך הכי פשוטה של המדינה לשמור על קשר עם עוזביה היא לאפשר להם להשתתף ביום החג של הדמוקרטיה וכו'. להזכיר להם שהם אזרחים, לאפשר להם להיות אזרחים, לשמר את השותפות.

מתוך התערוכה

מתוך התערוכה. לחובבי ארכיטקטורה ו/או סיקסטיז-סבנטיז

אז לא. ישראל לא מאפשרת. היא גם לא מונעת. היא פשוט מתנערת. אני יכלה להצביע אם אטריח את עצמי להגיע לישראל. זה עלי. לשיקולי. על חשבוני. בישראל יום בחירות זה יום שבתון. זה הדרך של המדינה להראות עד כמה חשוב לה שהאזרחים ישתתפו בבחירות. הנה, אין עבודה, כולם יכלים ללכת להצביע. ומי שלא גר בתוך המדינה, בגבולות של המדינה, הוא לנפשו. זה עליו. ובכלל, די מגיע לו. כלומר, לי זה מרגיש כאילו המדינה מענישה אותי. מוציאה לי לשון. בבחינת, רצית לחיות בעולם הגדול? חה חה חה עליך. עכשו תשלמי.

***

"ואם נראה כי הגזמתי בביקורת, כדאי לזכור כי אנחנו מוכיחים את אשר אנו אוהבים" (מתוך: "דמוקרטיה באזיקים", מאת שולמית אלוני. השבוע שנה למותה)

(באמת צריך להגיד את זה שוב ושוב? זה לא מובן מאליו? גם אזרחים שנמצאים מחוץ לגבולות המדינה הם אזרחים. גם לנו יש רגשות. גם אנחנו רוצים, אחת לכמה זמן, שהמדינה לא רק תיקח מאיתנו אלה גם תכיר בנו).