חלון חורק, ויקינג נאה, חצ׳קון לפני פיצוץ

כבר הרבה זמן שחלון המטבח שלי חורק. לא שבור, לא מפורק, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, חורק. וחריקה רמה. כל פעם שאני פותחת אותו או סוגרת אותו, ואני עושה את זה די הרבה כי זה חלון מושב מקסים שפונה אל החצר הפנימית, כל פעם כזאת הוא חורק. וצריך להפעיל קצת כוח בשביל להזיז אותו. לא משהו דרמטי, לא צריך לטלטל אותו חלילה, אבל כן תנועת יד נחושה.

הרבה זמן התעלמתי ודחיתי. אני די טובה בזה, בלהתעלם ולדחות. מכיוון שאני כל כך שונאת לטפל בדברים האלה, בסידורים, בתחזוקה, ביומיום, קל לי להתעלם ולדחות. זה לא משהו חדש. זה לא קשור לחיים בגולה. עוד בארץ מולדת התקשתי לטפל בתחזוקה של הבית. אני נלחצת מהשיחה עם בעל הבית. אני חוששת שהוא יאשים אותי במשהו, אני חוששת שהוא לא ירצה לטפל, אני חוששת מהוויכוח.

ברלין

טיול ברחוב. כדור בקיר. טבע עירוני דומם

ואם עברתי את שלב בעל הבית מגיע שלב איש התיקונים. למצוא מישהו אמין, ואז לתאם איתו. ואז להמציא הסברים בעבודה על למה אני יוצאת באמצע היום. ואז לחכות בבית. ואז איש זר בבית שלי עושה דברים. להציע לו קפה? לפתח שיחה? להתעלם? מה לעשות כדי שהוא יעשה את שלו הכי מהר שאפשר וילך? אני לא יודעת, עוד לא גיליתי. אני מתכווצת בפינה, מחכה שהעצם הזר ילך כבר. אפילו בלי לתקן, רק שילך. אני שונאת תיקונים.

והמעבר לגולה רק החמיר את המצב. כי עכשו אני באמת לא יודעת ולא יכלה לדבר עם איש התיקונים, או עם חברת הניהול של הבניין. כי אין לי שפה. ואני מתביישת שאין לי שפה, אז לביישנות הרגילה שלי נוספת גם הבושה. אז אני דוחה. חלון חורק? שוין, אפשר לחשוב. קצת רעש, קצת אי נוחות. מה כבר קרה?

אז דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי עוד. מתישהו הכרתי בחור ישראלי מקסים שבאותה תקופה התפרנס מתיקונים. הורי! הזמנתי אותו לביתי. הרבה דברים הוא תיקן אבל על החלון אמר שאין לו מה לעשות. זה לא שהצירים חורקים, זה שמשהו שבור, אמר, ואני צריכה לפנות לחברת הניהול. הם מטפלים בדברים כאלה, הוא אמר.

צינורות

טיול במקום ישן. צינורות, ולא חדשים.

ואני דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי שוב. עד שכל מיני סיבות – מערך הכוכבים, מזג האוויר שהשתפר, רגע של זחיחות דעת – החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. כתבתי מייל לבעל הבית שלי וסיפרתי על החלון. בעל הבית שלי הוא גם ישראלי מקסים וגם יעיל להפליא, ותוך שעות הוא חזר אלי עם טלפון של הנדימן שחברת הניהול המליצה עליו. אני רק צריכה להתקשר ולתאם, כל השאר מסודר.

הו בוי. איך אני אספר לאיש נורמאלי ושפוי שעבורי הטלפון הזה, הראשוני, של התיאומים, הוא מכשול ענק? לא סיפרתי. דחיתי. ודחיתי. ודחיתי שוב. והזמן עבר. והמומנטום שהצלחתי לצבור כבר וחלף. והשבוע, ביום שני בבוקר, הבנתי שאין ברירה. שאני עם הגב אל הקיר. שאני חייבת לעשות את זה. התקשרתי אל מספר הטלפון וירקתי החוצה את המשפט שאני כבר לא מסוגלת לשמוע את עצמי אומרת:?i'm sorry but i dont speak German, is it ok if i speak English

I have no problem with English, ענה לי קול נעים בצד השני. שום בעיה בכלל. צ׳ק. שלב שני. סיפרתי לו, בחשש ורעד, את הבעיה שלי עם החלון ואיך הגעתי אליו, והוא אמר שאין בעיה ושאל מתי נוח שהוא יגיע לראות. אימה. הסברתי לו, ברעד וחשש, שאני עובדת, אני לא בבית בשעות היום, האם הוא יכול למשל, בבקרים מוקדם, או אולי בשבת?

גזע עץ

טיול בפארק. זה לא הטבע עשה, זה הטבע פלוס מעשי ידי אדם

האיש ענה לי בחביבות אין קץ שאין שום בעיה עם שבת. ברור ששבת זה בסדר. ואז הוא שאל למה אני מתכוונת מוקדם בבוקר. אמרתי, מלאת בושה, שבע וחצי כזה או שמונה. אין בעיה, אמר האיש, מחר אני אצלך בשעה 0730.

למחרת בשעה 0730 הוא הגיע. איש תמיר ונאה, 2 מטר של איש בסרבל עבודה כחול ועם קוקו קטן. ויקינג אמרתי לעצמי. ויקינג אמיתי. הוא הסתכל על החלון ואני הסתכלתי עליו. הוא אמר שהוא מבין מה הבעיה, ואין בעיה, ושהוא הולך רגע לאוטו שלו להביא כלים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לקבוע לשבת, לתיקון. הוא אמר שהוא רק קופץ לאוטו וכבר חוזר וינסה משהו ואז נראה. הוא הלך וחזר ועשה משהו ואחרי עוד חמש דקות סיפר לי שהכל בסדר, הכל תוקן.

איך זה יתכן? התפרצתי עליו, איך זה יכול להיות?

אחרי זה שאלתי אותו מה לגבי הכסף והוא אמר שהוא כבר יטפל בזה מול בעל הבית וחברת הניהול. מרי פופינס ויקינגי יקר. קוסם. איש פלא. בשמונה בבוקר הוא הלך והחלון חזר לשתיקתו.

גזע עץ בוכה

טיול בפארק. זה כן הטבע עשה. לבדו

השבוע. סוף יוני, 12 מעלות, 100 אחוזי גשם.

אני בטראם, בדרך אל העבודה. בחוץ אפור וגשום. אני רטובה. בפנים טחוב ולח ומחניק. מולי במושב בחור יפה עם חצ׳קון ענק על הפנים. חצ׳קון לפני פיצוץ, בשלב האדום והנפוח. חצ׳קון מהסוג שאמור לא להיות כבר לאנשים מבוגרים. חצ׳קון מהסוג שעושה חשק להישאר בבית. שאם לא חייבים, ממש חייבים, אז מוצאים הסבר, סיבה, תירוץ, מחלה, כדי להישאר איתו בבית. עשה לי חשק לבכות.

כסא חסר

טיול ברחוב שלי, בצד השני שלו. כסא חסר. מעשה ידי אדם

להיות בחוץ

ליד דלת הכניסה אל המשרד בעבודה החדשה, על הקיר החיצוני, תלוי שלט. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, עוד בשלב הראיונות, העפתי מבט. ד״ר חוסה ריזאל, 1861 – 1896. שם לא מוכר, שנים לא רלוונטיות. ברלין מלאה בשלטים והנצחות. לא התעכבתי על זה.

***

חזרתי לעבוד בחוץ, בעבודה מסודרת, אחרי תקופה של עבודה בבית. זה מרגיש לי כמו להחליף חיים. כמו להגר לארץ אחרת. כמו לעבור, בבת אחת, מכביש חד סיטרי לאוטובאן רב מסלולי. הרחבה מטורפת של העולם. כשעבדתי מהבית נקודות המגע שלי עם העולם היו מצומצמות, מבוקרות, נשלטות על ידי ומבחירה. לעבוד מחוץ לבית זה לעבוד בעולם. להיות בעולם. אין לי בחירה ואין לי יכולת סינון. אני נפגשת עם מה שמגיע, מתחככת במה שנמצא.

כשעבדתי מהבית הרגשתי שזה מצמצם לי את ברלין. שאני פוגשת את ברלין, את הסביבה שלי, הגיאוגרפאית והאנושית, רק דרך פריזמה אחת, מצומצמת, ישראלית. חיי החברה שלי כאן הם ישראלים, וגם הרבה מחיי התרבות. חוויתי את ברלין דרך נקודות המגע האלה, דרך הפריזמה הזאת. במובן הזה לחזור לעבוד זה כמו לחזור אל העולם, אל ברלין. אל הבינלאומיות של ברלין.

ברלין

אחד הבתים לידם אני משוטטת בהפסקות העישון

***

בחדר שלי בעבודה אנחנו שני גרמנים, שני ספרדים, טורקיה וישראלית שהיא אני. השיחות בחדר נעות בין גרמנית אנגלית וספרדית. לרובנו יש חוויות הגירה לספר. ביקורים במשרד הזרים. הקושי בלמצוא דירה. מתי הגעת? כמה זמן אתה פה? הבחורה מטוריקה רוצה להגיע לסיליקון וואלי. הבחורה מספרד מתכוונת לחזור הביתה, יום אחד. הבחור הספרדי מתכוון להישאר בברלין. זאת התוכנית שלו. לחזור לעבוד בחוץ היה עבורי, גם, לחזור להתקיים בתוך קהילה בינלאומית.

***

פינת העישון שלנו בחוץ היא לרגלי השלט שעל הקיר. השלט שמנציח את ד״ר ריזאל. בשביל לצאת ולהיכנס בדלת צריך מפתח. זה נורא טרחני בעיני, לקחת מפתח כדי לעשן, והרבה אני לא עושה את זה וצריכה ללחוץ על האינטרקום ולגמגם ששכחתי מפתח, בבקשה תנו לי להיכנס.

פעם אחת יצאה איתי החברה הגרמניה לעשן. היא לא מעשנת אבל היא החליטה להתלוות אלי. התלוננתי לה על עניין המפתח והיא הסבירה לי שכבר היו פריצות ודברים נעלמו, בגלל זה חשוב לשמור על הדלת סגורה. היא סיפרה שפעם אחת, בערב, היא והבוס שלנו יצאו אחרונים מהמשרד, היא אמרה שעה מדוייקת אבל אני הדחקתי אותה, גם המידע שהם יצאו אחרונים לא עשה לי טוב. בכל מקרה, היא סיפרה שכשהם יצאו היתה בחוץ קבוצה של תיירים מהפיליפינים שהצטלמו על רקע התמונה והדלת לא היתה סגורה כראוי. הם יכלו להיכנס ולרוקן את כל המשרד! היא אמרה, בגלל זה חשוב לסגור את הדלת.

המשרד

כל המשרדים דומים זה לזה. אבל העובדים האומללים, כל עובד אומלל בדרכו שלו. טבע דומם במשרד

***

כל יום אנחנו מתלבטים מה לעשות עם ארוחת צהריים. סנדוויץ מהיר ליד המחשב. ארוחה מסודרת מסעדה. טייקאווי. כל המשרד מלא בבקבוקים. בפינות מונחות קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים. בחצר הפנימית יש ערמות של קופסות עם בקבוקים מלאים. בישראל השתמשו במיני בר. כאן סוחבים קופסאות של בקבוקים פנימה והחוצה, ומי הברז בברלין בכלל טובים לשתייה.

כל בוקר יש לחץ במטבח, תור למכונות קפה, טרוניות בכל מיני שפות על הכוסות שלא שטופות יפה או החלב שחסר. פעמיים בשבוע ממלאים את המשרד בפירות טריים. לחדרי הישיבות יש שמות (עלאק) מגניבים, כמו חוף הים, או הירגעות, או חדר הנוף, וכולם מביאים את הלפטופים שלהם לישיבות. בחצר הפנימית יש שולחן פינגפונג ובצהריים הקהילה הספרדית עושה שם בשר על האש. הריח ממלא את שירותי הנשים שבקומת הקרקע.

***

הקושי המרכזי שלי עם העבודה זה שהיא ממלאת את כל היום. את מיטב השעות. את הנתח המרכזי של החיים. זאת בעיה. אני חושבת שזה טעות בקונספט. כל המערכת הזאת, משולש האימה הזה של פרנסה, עבודה, ופנאי, הכל בו שגוי. כל מערכת היחסים בין המרכיבים. כל האיזונים. שגוי ולא נכון ולא מפרגן לרוח האדם. זה מה שאני חושבת.

האיש הירוק, ציור קיר, ברלין

האיש הירוק. רחוב אחר, תמונה לא קשורה. תמונה שצולמה ביום ראשון.

***

למה הם מצטלמים על רקע השלט, שאלתי אותה באותה הפסקת עישון, ולמה הם מצלמים את השלט, ומי בכלל היה האיש הזה, ד״ר ריזאל. היא לא ידעה. היא עובדת שם כבר חצי שנה, שזה בערך הכי הרבה זמן שמישהו עובד בחברה הזאת, והיא לא ידעה מה כתוב בשלט. היא אמרה שהיא אף פעם לא קראה אותו והציעה לי לקרוא.

היינו בחוץ לא רק שתינו, היו שם עוד כמה, וכולם אמרו, בתשובה לשאלה שלי, שהם לא יודעים מי זה האיש הזה, ובסוף השותפה הגרמניה שלי לחדר אמרה אז מה הבעיה, תקראו. רק שרובנו, במעגל המעשנים, גם לא יודעים לקרוא גרמנית וגם לא ששים להודות בזה. אז כלום לא קרה עד שאני לא עמדתי בזה יותר ושאלתי אותה עם היא מוכנה לקרוא ולהגיד לנו.

***

לפני שבועיים בירכתי את חברי לחדר הספרדיים על תוצאות הבחירות בארץ שלהם. השבוע בירכתי את החברה שהגיעה מאיסטנבול. היא היתה מאושרת. היו לה דמעות בעינים. גם הספרים. go left! קראנו ביחד, go left!

***

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה, אגב, צולמה בבית קברות. החיים מתנקזים לבית קברות

לעבוד בחוץ זה לאכול, כל יום, ארוחת צהריים מחוץ לבית. זה לנסוע בבוקר בתחבורה ציבורית. זה אורח חיים ממושטר. מסודר. לכל יום יש התחלה, אמצע וסוף. זה עייפות של בריאות נפשית בסוף היום. זה תחושת קומפיטטניות. זה להיות עסוקה. זה להיות בעולם. זה לעבור ימים שלמים עם מעט מאוד מגע עם עצמי. בלי להרגיש את עצמי כמעט בכלל.

לעבוד מהבית היה עבורי, גם, ימים שלמים של קשב רק לעצמי. לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה להיות המלכה של הדומיין שלי. הקובעת היחידה. זה לבשל לעצמי בצהריים את מה שבא לי לאכול וזה לאכול לבד. זה לשתות קפה בבית קפה באמצע היום. זה להזניח את המלתחה (כי מי בדיוק רואה). זה לצאת לשיטוטים באמצע היום. זה להיות מוזרה בלי לנסות להסתיר את זה.

יתרונות וחסרונות. איזונים. זה הכל עניין של איזונים. איך אני שונאת את משפטי החכמה התפלה הזאת. חכמת הברור מאליו. נולדתי במזל מאזניים. אני לא באמת טובה באיזונים.

***

ד״ר חוסה ריזאל מהפיליפינים, לאומן, משורר, סופר, עיתונאי, רופא עינים, מהפכן. כך בוויקיפדיה. גיבור לאומי בפיליפינים. הוצא להורג בשנת 1896 על ידי קבוצה של חיילים מהפיליפינים שהשתייכו לצבא הספרדי. הוא עזב את הפיליפינים בגיל צעיר ויצא להסתובב בעולם ולרכוש השכלה. מדריד, פריז, ברלין. הוא נדד בין אוניברסיטאות. ארצות הברית. יפן. חזרה הביתה. בברלין הוא התמחה באנתרופולגיה. בפרק על הנצחתו בוויקיפידה גיליתי שיש גם פסל שלו בעיר, ושיש אוניברסיטה על שמו בפיליפינים ושהוא מונצח במטבעות כסף ובעוד הרבה צורות ודרכים. בבית הזה בברלין, הבית שהוא היום משרדים, הוא כתב את הביוגרפיה שלו. כל כך הרבה היסטוריות יש לברלין.

ד״ר יוסה ריזאל

השלט

טרפת הטראם, משקפי קריאה, שכנה חדשה, וכו'

חזרתי אל ברלין לפני שבועיים. לכאורה, חזרה אל שיגרת החיים שלי. רק שלא. רק שהפעם חזרתי וישר התחלתי משהו חדש. לא המשך השיגרה של לפני הנסיעה, אלה משהו שאמור לההפך לשיגרה שלי מעכשו. אבל הוא עדיין לא שיגרה. הוא עדיין חדש. עבודה חדשה. אנשים חדשים. מנהגים חדשים. מק חדש. אוטוטו שיגרה. אבל כרגע עוד לא. עוד לא שיגרה. עדיין חדש.

בייחוד זה אומר מקום חדש ללכת אליו בבוקר. מסלול חדש. נסיעה חדשה. הפעם הנסיעה שלי מערבת טראם והליכה, או טראם ונסיעה של 2 תחנות באובאן. באמת, לא נורא. בין המעלות שרשמתי לזכות המקום החדש היה המיקום שלו ומשך הנסיעה אליו. ממש לא נורא. בימים יפים אני יכלה לעשות את הדרך ברגל. ואת הטראם אני בכל מקרה אוהבת.

רק שלרגל ההתחלה שלי, או יותר מדוייק, בלי שום קשר להתחלה החדשה שלי, הטראמיים מבצעים בשבועיים האחרונים את אחד השיגועים החביבים עליהם ויצאו לגמרי מהשיגרה שלהם. העילה לזה היא שיפוץ קל, מקומי, על פרידריך שטרסה. זה הוציא את הטראמיים מדעתם. M1 ו M12 השתגעו. בשבועיים האחרונים עם עושים פעלולים משונים כל הזמן, ואני, למרות שאני עוקבת מקרוב וכל יום, לא מצליחה לאתר את ההגיון בטרפת הנוכחית שלהם.

ברלין

התמונה היחידה שצילמתי בברלין מאז שחזרתי. עדות חותכת וקורעת לב כמה אין לי זמן לכלום

קודם כל הם לכאורה ממשיכים לעבוד כרגיל, ממשיכים לנסוע. אבל המסלול שלהם אחר. במקום לפנות שמאלה באורניינבורגר שטרסה הם פונים ימינה ומגיעים לתחנה של מוזיאון הטבע. מה מוזיאון הטבע עכשו? בבוקר הראשון מצאתי את עצמי בתחנה לא מוכרת ליד מוזיאון הטבע תוהה למה, למה, למה זה מגיע לי, ביומי הראשון וכו'. בתבונה וביעילות אין קץ, בבטחון של מי שכבר אינה חדשה באמת, שכבר נעה ברווחה מסויימת במרחב, חציתי את הכביש, נכנסתי לאובאן, נסעתי 3 תחנות, תיקנתי את הטעות של הטראם והגעתי בזמן.

אבל שינוי מסלול זה לא השגעת היחידה של הטראמים. חוץ משינוי המסלול הם גם הוסיפו נסיעות. לא בטראמים, באוטובוסים צהובים ארוכים שנראים כמו טראמים אבל נוסעים רגיל, על הכביש. ולמה הוסיפו אותם אין לי מושג. חלק מהם נוסעים כמו הטראם הרגיל, כלומר, כולל השיבוש התורן בפנייה מרחוב אורניינבורגר. אבל אחרים, והם רבים, עושים רק חלק זערורי מהמסלול הרגיל ועוצרים בתחנה של האקשה מרקט. תחנה סופית. באמצע הכביש, לפני צומת גדולה, ליד הכניסה להאקשה מרקט. ולמה הם עוצרים שם אין לי מושג. הדבר היחידי שאני יכלה לעשות שם זה לחכות לטראם הבא, האמיתי, לעלות עליו, לנסוע עוד שלוש תחנות ואז לרדת, לפני שהוא פונה ימינה אל מוזיאון הטבע. חוסר יעילות מטורף. בייחוד זה שאין מבחוץ שום סימן מזהה לטראמים שהולכים להפסיק לזוז בהאקשה מרקט. מבחוץ הם נראים כמו הטראמים השפויים. רק במסכים הדיגיטלים שבפנים הטראם כתוב שטראם זה יעצור בהאקשה מרקט.

הבעיה המרכזית עם השיטה החדשה הזאת זה שהיא לא מאפשרת לי לקרוא בדרך. מרוב עצירות, ירידות ועליות והחלפות, זה פשוט לא הגיוני לנסות ולקרוא. כדי לקרוא אני זקוקה לרצף זמן מסויים. בייחוד מאז שיש לי משקפי הקריאה. לפני המשקפיים יכלתי להוציא ספר בכל מקום ופשוט לקרוא. אם היה צורך בהחלפה השארתי את הספר ביד וקראתי גם בזמן ההמתנה על הצריף. אבל מאז המשקפיים זה פחות עובד.

משקפי קריאה זה קסם. אני מאוד אוהבת את המשקפיים שלי. קודם כל כי הם מאפשרים לי לקרוא בחדווה. לפני המשקפיים הרגשתי את המאמץ בקריאה. מאז המשקפיים האותיות צמחו בחזרה לגודל הראוי. שום מאמץ. חוץ מזה אני אוהבת את הלוק שלי עם המשקפיים. רצינית כזאת וחכמה. הייתי הולכת אתם כל היום, בחיי, רק שאני לא צריכה. אני צריכה משקפיים רק לקריאה.

משקפי קריאה

משקפי הקריאה המהממים שלי. כמה אין לי זמן? ככה שלא הספקתי לצלם כלום מאז שחזרתי, חוץ מהתמונה למעלה, וזה מה שיש לי להציג. ככה אין לי זמן

וכאן מסתתרת החולשה של קונספט משקפי הקריאה. הם טובים רק לקריאה. אני מסתכלת על אותיות והן גדולות ומובחנות וברורות. אני מסתכלת על העולם והוא מטושטש ומעורפל. יש בזה יתרונות, כמובן, והגיון פנימי שאני לגמרי מבינה: קודם כל קריאה וכתיבה, כל השאר זניח. ("שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." אורהאן פאמוק, 'הספר השחור').

אבל זה גם עושה סחרחורת. אני, עם המשקפיים עלי, מסתכלת על ספר, והעולם מתחדד. אני, עם המשקפיים עלי, מרימה את הראש מהספר, והעולם מתערפל. לגמרי שיר הייקו. אבל לא מוצלח לקריאה ספונטאנית, מהירה, חטופה. קריאה בין רגעים אחרים. מצריך יותר התארגנות. אולי זה חלק מהתבלות הגוף וכל זה, כל דבר בחיים מחייב יותר התארגנות. בכל מקרה זה מקשה עלי להיכנס לספר בנסיעה של 3 תחנות. אני באמת מקווה שמשבר הטראמים הנוכחי יסתיים בקרוב.

***

בוקר אחד יצאתי מהדירה שלי בדרך אל היום. בחדר המדרגות עמדו דיירת חדשה, צעירה, והשכנה המבוגרת מלמעלה. הן דיברו. אמרתי מורגן, גוטן מורגן, והשכנה המבוגרת ענתה לי ועוד הוסיפה כמה דברים, בטון כועס ומזועזע, ואני מכל מה שהיא אמרה הבנתי שזה קשור לנסיעות ונהיגה, היא אמרה משהו עם Fahr, והגבתי בהבעת זעם על שביתת רכבות ה – S הנוכחית, שגם היא לא תורמת למצב הטראמים. השכנה המבוגרת נפרדה מאיתנו ואני והשכנה הצעירה המשכנו ביחד אל מחוץ לחצר הפנימית.

בדרך השכנה החדשה הסבירה לי שנגנבו לה האופניים אתמול, מהחצר הפנימית. אחרי הבעת הזעזוע המתבקשת שאלתי אותה מאיפה היא, האנגלית שלה לא היתה אנגלית גרמנית, והיא אמרה שברזיל ואני השמעתי קריאות שמחה והיא שאלה מאיפה אני ואמרתי תל אביב והיא השמיעה קריאות שמחה ושתינו אמרנו אחת לשניה כמה אנחנו רוצים לנסוע אל ברזיל ותל אביב, בהתאמה.

ללכת בשדות הכחולים, קלייר קיגן

כמה אין לי זמן? זה הספר היחיד שהספקתי לקרוא מהערמה שהבאתי איתי. וזה ספר קטן מאוד. 4 סיפורים. ספר נפלא לגמרי לגמרי. סיפורים מקסימים. אבל עדיין, קטן. ככה אין לי זמן

אחר כך שאלתי אותה על הגרמנית שלה, איך זה שהיא יודעת גרמנית כל כך טוב, והיא אמרה שזאת עבודה קשה באמת. גם בעבודה החדשה פגשתי שני אנשים, אחד מספרד ואחת מטורקיה, שניהם מתקשרים בגרמנית. שניהם פחות זמן ממני כאן. זה לא עושה טוב לתחושת הערך העצמי שלי.

***

מארק אנדירסן, יזם, משקיע ואחד מהשמות הידועים בתרבות עמק הסילקון והסטארט אפים וכל זה, אמר פעם ש Software is eating the world. בתור פועלת זוטרה בעולם הזה, אני רוצה לחדד, או להבהיר, או לדבר על המחיר: העבודה על software שיאכל את העולם אוכלת לי את החיים. וגם שותה אותם.

כמה אין לי זמן: כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי אני רק מסתכלת על ערמת הספרים שהבאתי איתי. לא קוראת. מסתכלת. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי לא העלתי אף תמונה לאינסטהגראם. או, כל כך אין לי זמן שמאז שחזרתי עוד לא הספקתי לדבר עם כל מי שאני רוצה לדבר איתו.

***

במובן הזה עוד לא חזרתי באמת. ואני גם לא אחזור. אי אפשר לחזור באמת לאותו המקום, לאותה הנקודה. המקום עצמו השתנה. הנקודה זזה. אני מרגישה כאילו חזרתי, אבל חזרתי למקום אחר. שזה נכון. אז בעצם יוצא שזה מרגיש לי כמו שזה. שיגרה חדשה.

הו, תל אביב. בחזרה אל ברלין

רציתי לכתוב משהו יפה לפרידה מתל אביב. עזבתי את העיר ביום שישי ורציתי להעלות לפייסבוק תמונה עם פוסט, משהו מסכם, אולי נוגע ללב, אולי עם מבט לעתיד. היתה לי תמונה, שדרות רוטשילד תמיד מצטלמות נפלא, אבל לא מצאתי את המילים לצרף אליה. רציתי להביע רגש אבל לא להשתפך, וכל מה שעלה לי בראש נפסל בגלל עודף מגניבות או התחכמות או ציניות או קיטשיות או נדושות. כלום לא צילצל לי נכון. בסוף העלתי את התמונה וכתבתי TelAviv ואז שיניתי ל – הו, תל אביב, אבל פייסבוק השאיר את הגרסא האנגלית ואני יצאתי ליום אחרון בישראל, יום שברובו לא היה לי אינטרנט ולא תשומת לב, ורק בלילה, בחזרה בדירה בברלין, ראיתי מה נהייה.

הבוקר קמתי בדירה שלי בברלין ולרגע הפסקתי לנשום מכמה שירוקה ועסיסית החצר הפנימית שלי, המראה שאני רואה דרך החלון. ביום הראשון של הביקור בתל אביב, לפני שהתגלתה טרגדיית המזוודה, יצאתי לטייל באזור יהודה הלוי, קרית ספר, אלנבי דרום והלאה, וקצת הפסקתי לנשום מכמה שהעיר נראתה לי מפוררת, מתפוררת, הרוסה. רחוב גרוזנברג, בחלק שצמוד לאלנבי, כולו מבנים סגורים, ריקים, מבנים שאין בהם חיים והם מין תפאורה למה שהיה פעם או למה שיהיה יום אחד, רק שלא ראיתי סימנים של בנייה מחדש. העליבות הדהימה אותי, ואז נבהלתי שאני חושבת על תל אביב במונחים כאלה, של עליבות.

חצי פנימית ירוקה

הפסקתי לנשום לרגע מכמה שירוק ועסיסי ושופע

***

יום אחד, בשעות אחר הצהריים, יצאתי מרכבת שלום והייתי בלי כוח ושורה של נהגי מוניות התנפלו עלי ושאלו לאן וזרקו מחירים לאוויר. נתתי להם כי רציתי להתפתות אבל המחיר שהם הציעו היה נראה לי מוגזם. ניגשה אלי אשה מאוד יפה ושאלה אם אני צריכה מונית ולאן ואני עניתי והיא זרקה מחיר זול יותר ואני הנהנתי בהסכמה והיא הובילה אותי אל המונית שלה והושיבה אותי מקדימה. אל המושב האחורי היא הכניסה אשה עם שני ילדים קטנים ושלושתנו הסכמנו על יעדים ומחיר ויצאנו לדרך.

בדרך הנהגת שאלה אותי אם אני צריכה קבלה ואני אמרתי שלא, אין מי שיממן לי את הנסיעה הזאת, אמרתי, ושתינו צחקנו. האשה מאחורה כן ביקשה קבלה. בשביל תביעת המזונות, היא הסבירה. היא סיפרה שהיא מגדלת את שתי הבנות שלהם לבדה, כבר שנים, ורק לאחרונה החליטה להגיש תביעת מזונות. הנהגת סיפרה שגם היא אם חד הורית לשניים, וגם היא לא מקבלת מזונות. שאלתי אותה למה היא לא תובעת והיא אמרה שאין טעם. הוא רשם את הנכסים על שם אמא שלו, היא אמרה, אני לא אצליח להוציא ממנו כלום.

האשה מאחורה אמרה שהיא לא מוכנה לוותר. שהיא וויתרה יותר מדי זמן. שבעלה לא עושה כלום למען הילדות, כלום, רק מתגאה בהן כשהן עושות משהו מוצלח אבל לא יותר מזה, ושהיא לא מוכנה יותר ככה, ואני והנהגת עודדנו אותה. הנהגת סיפרה שגם בעלה לא עושה כלום למען הילדים. היא סיפרה שלפני שנתיים היתה חולה, מאושפזת, ניתוח, במשך כמה חודשים היתה בבית חולים ושאז דווקא הוא כן עזר עם הילדים, הגרוש, וכשהיא יצאה מהבית החולים, לפני שנה, היא ביקשה ממנו שפעם בחודש יקח את הילדים לסוף שבוע, כדי שהיא תוכל להתאוור. היא אמרה שהוא הסכים בשמחה ומאז עברה שנה וזה טרם קרה, סוף שבוע של הילדים איתו והיא יכלה לנוח, ואז הגענו ליעד שלי.

תל אביב

הו, תל אביב. העליבות. תמיד תל אביב נראתה ככה, מתפרקת, מתפוררת, או שאני התגרמנתי?

***

בתור של הבידוק הבטחוני בטרמינל 1 עמדו מאחורי שתי נשים, אמא מבוגרת ובתה. הן היו מאוד נרגשות והיו להן הרבה שאלות, בין השאר איך להגיע משונפלד אל היעד שלהן בברלין. ניסיתי לעזור קצת והצעתי מסלול נסיעה והזכרתי לקנות כרטיס לרכבת ולחורר אותו במכונה לפני שעולים אל הרכבת. מלפני עמדה בחורה צעירה וגם היא הצטרפה לשיחה עם עצות והצעות, והכי היא אמרה להן לא לדאוג, שברלין נפלאה, שהן מאוד יהנו.

האשה הצעירה יותר מבין השתיים הסבירה לנו שהן לא מגיעות לברלין בתור תיירות. היא סיפרה שהבן שלה מאושפז בבית חולים בברלין והיא נוסעת אליו. הוא, הבן, היה בטיול ארוך במרכז אמריקה, ואחרי הטיול נסע לברלין והחליט להירשם ללימודים רק שמשהו הציק לו כל הזמן, בריאותית, והוא לא טיפל בזה כמו שצריך. בשבוע שאני הייתי בארץ מצבו הידרדר והוא אושפז בבית חולים בברלין וצריך לעבור ניתוח, מהר מהר. היא סיפרה שהיא ניסתה להביא אותו לארץ אבל הרופאים בברלין התעקשו שזה לא הזמן לנסיעות ולכן היא מגיעה לברלין, להיות לצידו, בניתוח, ואמא שלה נוסעת איתה לעזור לה.

עד שעברנו את הבידוק שמעתי גם את הסיפור חיים של הבחורה הצעירה, זאת שהיתה לפני בתור. היא בת 27, למדה צילום ונורא רוצה לעבוד בזה אבל בנתיים היא ממלצרת, כלומר מילצרה עד אתמול, אתמול היה היום האחרון שלה והיום היא נוסעת לברלין, שוב, היא כבר היתה בעיר ומתה עליה והיא מקווה הפעם להישאר. יש לה איזה ליד של מקום עבודה שאולי ירצה בה ואולי יארגן לה ויזה. על זה היא בונה. היא מאוד קינאה בי שאני כבר שלוש וחצי שני מכנה את ברלין בית. זאת המטרה שלה כרגע.

הבימה

ישבתי על הכיסאות נוח בשדרות רוטשילד. הכיסאות שצופים על כיכר הבימה.

את האמא והבת ראיתי שוב בסוף הטיסה, מחפשות את הדרך אל הרכבות, והצעתי להן להצטרף אלי ואני אראה להן על איזה רכבת לעלות, רק שאז התערבה בשיחה בחורה אחרת שהיתה על הטיסה ודיווח שה – Sבאן לא עובד. הם המשיכו משם ביחד ואני איחלתי להן שיעבור קל, הניתוח של הבן, והמון בהצלחה ונפרדנו ובטח לא נתראה עוד לעולם. אני מקווה שהניתוח באמת עבר בקלות והילד בסדר ושהחברה הגרמנית תיתן הצעה לבחורה הצעירה. אני מקווה שדברים יסתדרו.

***

בלילה האחרון שלי בתל אביב הלכתי על שדרות רוטשילד בדרך לבקר חברה. היתה לי סיגריה ביד אבל לא היתה לי מצית ולא היה לי איך להדליק אותה. ראיתי שני נשים יושבות על ספסל, מעשנות, ניגשתי אליהן וביקשתי אש. ומה שלומך, שאלה אותי אחת מהן. היא רוצה אש, אמרה לה חברתה. אני יודעת שהיא רוצה אש, היא אמרה, אבל אני רוצה לשאול אותה מה שלומה. אני בסדר, אמרתי לה, במאמץ מסויים, כי זה היה רגע בו הרגשתי לגמרי נורא. אני משתדלת, אמרתי לה.

כן, היא אמרה לי בחזרה. ולפעמים זה לא הולך, היא אמרה, אני יודעת, ואז היא הושיטה לי מצית. הדלקתי את הסיגריה שלי וזה לקח קצת זמן כי האש של המצית היתה קטנה מאוד. המצית גמורה, אמרה האשה על הספסל, ואני עשיתי את כל השטיקים של לנער את המצית ובסוף זה הלך והסיגריה נדלקה. החזרתי לה את המצית ואמרתי, כן כן, אבל את רואה, בנחישות ורגישות הכל הולך, ושלושתנו התפרקנו מצחוק ואני הלכתי משם והשארתי אותן על הספסל בשדרות רוטשילד, שהיו, באותה הרגע, בלי ספק בכלל, השדרות היפות בעולם.

הו, תל אביב

הו, תל אביב. תמונת הסיכום. שדרות רוטשילד

***

הו, תל אביב, זה מה שבסוף כתבתי בפוסט-תמונת סיכום שלי, הו, תל אביב. ופייסבוק מחק. שלוש וחצי שנים בגולה, ביקור מספר 7 בתל אביב, ואני הולכת בעיר גואה מרגשות. הו, תל אביב.

במקום בו חייתי בהודו, בטירוונאמאלי, יש הר קדוש. ארונצ'לה קוראים לו. התשובה הסטנדרטית לשאלה שזרים שואלים אחד את השני כל הזמן, אז מה בעצם אתה עושה פה, היתה, ההר קרא לי. אז זה לא ששמעתי את העצים המאובקים של העיר קוראים לי, אומרים את שמי, אני לא שומעת קולות חיצוניים והאגו שלי לא כזה נפוח, אבל זה גם כן. זה גם כן הפעם הראשונה שהלכתי בתל אביב והשאלה האם אני רוצה להיות כאן בכלל לא עלתה בראש שלי. זה היה כאילו לא היה טעם בשאלה הזאת, כל כך הרגשתי כאן. ברור שתל אביב. ברור שתל אביב. אני חושבת שלא הצלחתי למצוא מילות סיכום שיהדהדו לי כנות כי הרגשות שלי היו בכל מקום. או כי לא העזתי להרגיש את מה שהרגשתי, ועוד פחות לתת לזה מילים.

הו, תל אביב. כשהלכתי ברחובות שלה, בין מקומות שאני מכירה ואנשים שאני אוהבת, הרגשתי לא תיירת ולא מבקרת. הרגשתי את עצמי והרגשתי בבית. הרגשתי שאני בבית.

ומחר יום חדש ושבוע חדש ואצלי התחלה חדשה. בברלין. הו, תל אביב. הו, ברלין. הו, בילבול.

ספרים חדשים

השלל. מלא מלא דברים חדשים לקרוא. התחלות חדשות. חיים עליהם אני לא יודעת כלום.

ברלין – תל אביב. יום ברכבת ישראל

היתה לי טיסה נפלאה לישראל. המונית לשדה התעופה חיכתה לי בזמן והנהג לא התעקש לדבר. הטיסה יצאה בשעתה, בלי עיכובים. אמנם, באלכסון ממני ישבו אמא פלוס שני ילדיה, והילדים לא סתמו את הפה לרגע במהלך הטיסה, ועוד הכל בקולות גבוהים ונרגשים, והאמא, היא לא העירה להם אפילו פעם אחת, במשך ארבע שעות, אף מילה, גם לא משהו כמו, הי, ילדים, כאן זה לא הבית שלכם וזה, כלום, אבל מהצד השני שלי היה כסא ריק, ככה שהדברים התקזזו. נחתנו לפני הזמן. המזוודה שלי יצאה ראשונה. שטתי החוצה, אל אולם מקבלי הפנים, בליבי שמחה על קלות הקיום, ונפגשתי את אחותי. נכנסו לרכב שלה ונסענו לתל אביב.

בדרך החלטנו שיש מקום וצורך בארוחת צהריים, ואני הצעתי את המעבר בפסאז' באלנבי, מסעדת פועלים טבעונית, כך שמעתי. הכנסנו את הכתובת אל וויז ונסענו בעקבות ההנחיות של הגברת. תל אביב. תל אביב. זאת את שנהיית אחרת או שזאת אני? העיר נראתה לי מבולגנת, פרועה, כמעט פראית. בתים צהובים. קירות מתפוררים. צינורות חשופים. מזגנים צמודים כמו עלוקות אל קירות הבתים. דודי שמש על הגגות. גבשושים גדלים על הבתים של תל אביב. והכל חשוף, גלוי, נראה. מתחת לאלמנטים, באור החיוור, המגולען והמגורען. האור של תל אביב.

ארוחה עם אחותי

אחותי ואני. אני ואחותי.

אכלנו והיה טעים ואז אחותי הסיעה אותי אל הדירה הזמנית שלי בעיר, ברחוב קריית ספר, ונפרדנו. נכנסתי לדירה. הריח המוכר של דירות שכורות בתל אביב. צינורות חשופים של ביוב וחשמל ומים בתוך המקלחת. מרפסת שהיא מטבח. בחוץ בונים. השארתי את הדברים שלי בדירה ויצאתי בחזרה אל הרחוב והתחלתי לטייל וקרה לי מה שיכול לקרות לי רק בתל אביב, פגשתי במקרה, ברחוב, כל מיני אנשים שלי. אנשים מהעבר שלי. חברה מלפני עשור. בן זוג לשעבר. חיבוקים ונשיקות. קפה ונישנושים.

העיר הזאת טובה אלי. שוטטתי במשך שעות וכשנגמר האור חזרתי לדירה. התכוונתי להתקלח. להסתדר. להוריד את היום. פתחתי את המזוודה כדי להוציא את הדברים הדרושים שלי ואוח, הופ, אויש, זאת לא המזוודה שלי. אני לא הבאתי 2 קופסאות ענקיות של שוקולד לינדט. אני השקעתי בשוקולדים פחות מוכרים, פחות מסחריים. זאת לא המזוודה שלי. הולי פאקינג שיט, יצאתי מהנתבג עם לא המזוודה שלי.

אני שונאת לטוס! שונאת שונאת שונאת טיסות! זה כל כך פרימיטבי, שאלוהים ישמור.

תל אביב

דברים גדלים על הבתים בתל אביב. מבחוץ. כמו גבשושיות או עובש

פעם, בטיסה חזרה ממדריד, המזוודה שלי לא חזרה איתי. פעם אחרת הטיסה שלי איחרה בשש שעות וכמעט פספסתי את טיסת ההמשך. כשהמטוס עצר הדיילות ליוו אותי החוצה ראשונה והורו לי לרוץ, לרוץ, על פני כל נמל התעופה, בעיר שאני כבר לא זוכרת איזו, כדי לתפוס את הטיסה שלי. איש בטחון של השדה רץ לצידי ועודד אותי. כשעליתי על המטוס 200 זוגות עינים עוינות הסתכלו עלי. עיכבו את הטיסה בשעתיים בשבילך, הסבירה לי הדיילת. ופעם אחרת ישנתי לילה בשדה התעופה של קופנהגן בגלל טיסה שנדחתה. רק צרות. ואני לא טסה עד כדי כך הרבה! והפעם, הכי גרוע, כי הפעם אין לי את מי להאשים. זאת אני שלקחה מזוודה לא לה ויצאה אתה משדה התעופה. אני.

מה עושים מה עושים מה עושים?

התקשרתי לשדה התעופה. חברת QAS, כך למדתי, אחראית על שירותי הקרקע של חברות התעופה הזרות בנתב"ג. בטלפון של אבדות ומציאות היתה מזכירה אלקטורנית. היא אמרה להתקשר מחר, בין עשר לשתיים. התקשרתי לשרות לקוחות. גברת חביבה הסבירה לי שבאמת אין עם מי לדבר, באבדות ומציאות, ושאנסה מחר. משמונה בבוקר יהיה שם מישהו, היא הבטיחה. רק מחר בבוקר. ואני, אין עלי אפילו זוג תחתונים להחלפה. ובחוץ חם. כאן זה לא אירופה, אי אפשר לדלג על מקלחת. בגדים צריך להחליף כל יום.

מרפסת תל אביבית

מרפסת תל אביבית מעוצבת

שקעתי אל תוך סערת רגשות מדוכדכת. האשמתי את עצמי ואת טימטומי. רציתי הביתה. רציתי שזה יגמר. חברה שסיפרתי לה על רוע מזלי הציעה, בעדינות, שאולי אסתכל אם יש טלפון במזוודה, כי בכל זאת, כך אמרה, זה לא שדפקתי לעצמי את החזרה לארץ, דפקתי גם לעוד מישהו את החזרה לארץ. הסתכלתי על המזוודה ואכן, היה שם טלפון. התקשרתי. בצד השני ענו ההורים של הבחור שזוגתו חזרה לארץ בלי מזוודה. הם נתנו לי את הטלפון שלו. התקשרתי אליו. הוא סיפר לי שהמזוודה היא של אשתו, שהיא חיכתה וחיכתה לי בנתבג, קיוותה שאחזור. היא מבינה, הוא אמר, כי המזוודה שלי באמת דומה וכמעט זהה למזוודה שלה, והיא ניסתה להתקשר אלי עוד מהנתב"ג אבל על המזוודה שלי היה רק מספר טלפון זר. אכן כך, אמרתי לו, מספר הטלפון שלי זר.

במהלך הלילה התיידדנו, אני והאיש שאת המזוודה של אשתו לקחתי. וגם אני והאיש בשרות לקוחות, משמרת לילה, של QAS. אני חושבת שסיפרתי לשניהם, בנפרד, שאין לי תחתונים להחלפה. שאני מבקרת כאן, למרות העברית שלי, אני רק אורחת ואין לי אפילו תחתונים להחלפה. הבחור הנחמד שאת המזוודה של אשתו לקחתי שאל אותי אם יש לי כסף, אם הוא יכול לעזור. הבחור בשדה התעופה גם היה מלא אמפטיה. כולם היו ממש נחמדים ורק אני לא יכלתי להירגע. איך אפשר לישון בכלל כשאין זוג תחתונים נקיים לבוקר הבא?

אני ברכבת ישראל

אני ברכבת ישראל. נסיעה ראשונה מתוך אלפי נסיעות שעשיתי באותו היום

בשמונה וחצי בבוקר של אחרי הייתי על הרכבת לכיוון הנתב"ג. בנתיים כבר הספקתי לדבר עם האשה שאת המזוודה שלה לקחתי. היא סיפרה לי שהתקשרו אליה מאבדות ומציאות, למרות שעוד לא 10 בבוקר, וסיפרו לה בצער שגנבת המזוודה שלה טרם התייצבה. היא סיפרה להם שיצרתי אתם קשר ישיר וכולם ביחד הסכימו שהפתרון הכי טוב לצרה שרקחתי הוא שאני אחזור לשדה התעופה עם המזוודה שאינה שלי, אחליף מזוודה, ושדה התעופה כבר ידאג לשלוח אל הזוג הנחמד שאת חזרתם מחופשה חירבתי את המזוודה שלהם.

בתחנת רכבת שלום קניתי כרטיס רכבת אל הנתב"ג. לפני בתור עמדו שתי נשים. היו להן מלא שאלות ומלא מה להגיד. כשהגעתי לראש התור ראיתי יאוש בעינים של הבחורה הצעירה מעבר לדפלק. שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה שזה יום נוראי, שכל הלקוחות מפגרים. האשה שהיתה בתור לפני חזרה פתאום ונדחפה, היו לה עוד שאלות. היא כבר שאלה את זה, אמרה לי הקופאית, רק שבמקום להקשיב כל הזמן דיברה בטלפון. גם עכשו היא דיברה בפלאפון. עוד אשה נדחפה לפני. גם לה היו שאלות. בסוף חזרתי לראש התור ואני והקופאית גילגלנו עינים אחת אל השניה. היא הצביעה על הלחי שלה, שהיתה נפוחה, ואני שאלתי מה קרה. שינים, היא אמרה, אתמול. אז למה את לא בחופש? נזעקתי. בעיות שינים זה בלי ספק הדרך הקצרה אל ליבי. לא אישרו לי, היא אמרה ביאוש. המסכנה. נפרדנו בנשיקות.

יום ברכבת ישראל

יום ברכבת ישראל. מתל אביב השלום לשדה התעופה, לתל אביב דרום, לרחובות, וחזרה לתל אביב השלום. המזוודה הנכונה הפעם

ברכבת אל הנתב"ג התחילה לדבר איתי אישה מבוגרת. היא שאלה אותי לאן אני טסה. הסברתי לה שאני לא טסה לשום מקום, אני סתם מחליפה מזוודות. היא הסבירה לי שגם היא לא טסה לשום מקום, היא נוסעת לנתב"ג כדי להיפרד מהנכד שלה. הוא חי בבלגיה, עם ההורים שלו, והגיע לארץ במסגרת טיול שנתי של כיתה ג' בבלגיה. הם כל כך משקיעים, היא אמרה, טיול שנתי של כיתה ג' בארץ אחרת!

במחלקת אבדות ומציאות של QAS התקבלתי כמו כוכבת. כולם הכירו את הסיפור שלי. החלפתי מזוודות, לקחתי את שלי ויצאתי, שוב, דרך המכס אל אולם מקבלי הפנים. לקחתי רכבת חזרה לתל אביב. בתחנת תל אביב הגגנה החלפתי רכבת ועליתי על רכבת לרחובות. בדרך עברנו בתחנות לוד ובאר יעקב. בתי דירות מכוערים ומתפוררים צמודים אל קיר הפרדה שאמור להגן עליהם מרעשי הרכבת. עולם שלישי. עולם שלישי.

בתחנת הרכבת רחובות לקחתי מונית שתיקח אותי את שארית הדרך אל הקיבוץ. כי בתחנת הרכבת רחובות אין אוטובוסים או  משהו כזה, להמשך הדרך. קיבוץ. משפחה. ערב. בדרך חזרה הדוד שלי הקפיץ אותי אל תחנת הרכבת רחובות ומשם לקחתי רכבת חזרה אל תל אביב וביום רביעי, מאוחר בערב, יותר מעשרים וארבע שעות אחרי שנחתתי, הגעתי. אויה תל אביב, את מקסימה, באמת, אבל כלום כלום כלום אף פעם לא קל איתך.

אוכל הודי

האוכל במעבר היה מצויין. אבל הטאלי ההודי שקיבלתי במסעדה ההודית שעל אלבני, בומבי משהו, עוד יותר. איזה מנה יפה! למה אין מסעדות הודיות שוות בברלין, למה למה למה?

ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

אביב בברלין

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

אביב בברלין

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

בית קפה בברלין

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון ראווה בברלין

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury

עבודה של Fouad Elkoury

גם זרות זה משהו שאפשר לאבד

אני מאוד אוהבת חומוס. מאוד. חומוס פשוט, בריא, טרי. אני אוהבת לאכול חומוס לארוחת צהריים. אחרי חומוס בצהריים העולם נראה אחרת, יפה יותר, רפוי. חומוס בצהריים זה איכות חיים לדעתי. לפיכך השקעתי זמן ומשאבים בחיפוש אחרי החומוסיה שלי כאן, בברלין. בדקתי מקומות ממולצים ובדקתי מקומות של ישראלים ובדקתי מקומות מפורסמים. אבל תנאי היסוד שלי כדי שמקום יהפך לחומוסיה שלי זה שהוא יהיה במרחק הליכה מהבית, אחרת אין טעם.

בהכללה סצינת החומוס המקומית מתחלקת לשניים: חומוסיות ישראליות וחומוסיות מקומיות. בישראליות אני מתכוונת לחומוסיות בבעלות ישראלים לשעבר. בחומוסיות מקומית הכוונה לכל השאר, כלומר, לבנוניות, פלשתינאיות, ערביות כאלה ואחרות. מקומיות מקומיות. אני לא באמת יודעת מאיזה ארץ מוצא הגיע החומוס ועובדי החומוסיה שאני אוכלת בה. זה לא מעניין ואני לא שואלת. אני מנחשת לפי סימנים ושפה ומוסיקה, אבל לא שואלת. לפיכך כאן אצמד אל החלוקה הגסה של ישראלים ומקומיים.

ברלין, אביב

לבן-ורדרד! אביב

בטווח הליכה ממני נמצאות שלוש חומוסיות ישראליות ועוד לא מעט מקומיות. ניסיתי את רובן. החומוס שלי, עד לפני שבועיים בערך, היה חומוס עכו בוודינג. יותר מדי מיץ לימון בחומוס אבל חוץ מזה אין לי טענות. מנה של חומוס פול או חומוס מסאבחה או סתם חומוס בארבע יורו וכוללת תה שחור חופשי, צלוחית חמוצים, צלחת ירקות, קצת חריף, פיתות דקות בשקית עם דגל לבנון. הפיתות הן בעיה עבורי, באמת, אני מתגעגעת לפיתות השמנמנות שאני מכירה מתל אביב. שניים מהמקומות הישראלים שבדקתי מתגאים בפיתות שמנמנות וראויות. באחת מהן היתה אווירה מפחידה. בשנייה הזמנתי חומוס וירקות וקיבלתי צלוחית חומוס קטנה עם שלושה גזרים, עבניית שרי אחת ו2 פיסות מלפפון תקועים בתוך החומס, עלאק עיצוב אוכל שעשה אותי עצובה עצובה. בשלישית קיבלתי פיתות יבשות. הישראליות יקרות יותר מהמקומיות.

אני יכלה להוסיף, יש לי הרבה מה להגיד על מצב החומוס. אני יכלה לכתוב על זה מלא מילים, לתאר את החוויה, לספר, לדקדק בפרטים, להשוות. כן, כן, להשוות. להשוות בין איכות החומוס והחוויה הכללית בתל אביב וברלין, אבל עוד יותר מזה, בין החומוסיות המקומיות והחומוסיות הישראליות. כל פעם שאני אוכלת חומוס אני מחלטה לכתוב על זה ומשפטים רצים לי בתוך הראש אבל אז אני מפסיקה ועוזבת. למה לי, אני חושבת לעצמי, למה לי הבלגן הזה עכשו. למה לי הרעש. למה לי המהומה.

אביב בברלין

צהוב! אביב.

אבל ממה אני מפחדת? מאיזה, רעש, בלגן ומהומה אני חוששת? אני לא מכירה את האנשים האלה אישית, הישראלים בעלי החומוסיות. אבל אני קצת כן מכירה. אני מודעת לקיום שלהם. קראתי ראיון עם אחד מהם באיזה עיתון. אחר אני מזהה בתור אוואטר בפייסבוק. זאת רמת ההכרות. וזה מספיק כדי להשתיק אותי.

על זרות וחופש

בתקופה האחרונה אני שמה לב שיש יותר ויותר נושאים עליהם אני לא רוצה לכתוב. כלומר, אני כן רוצה לכתוב ומתחילה לכתוב ואז אני מפסיקה כי לא נוח לי, או לא נעים, או משהו אחר מאותה משפחה משתיק אותי. ואני מסתכלת על זה. מה זה שמשתיק אותי? ולמה? ולמה עכשו כן וקודם לא הרגשתי את זה בכלל?

התחלתי את הבלוג כשעברתי לברלין. רציתי לכתוב על החוויה. על המעבר. על המקום החדש. בראש שלי, בתפקיד הקוראות, היו חמשת חברותי האהובות. לא הכרתי ישראלים בברלין ולא הייתי מודעת לקיומם ולא חשבתי עליהם כעל קוראים. לא חשבתי עליהם נקודה. פשוט לא. בדיעבד אני יודעת שזאת הזרות. לא להכיר אף אחד זה המהות של זרות. הרי זאת לא העיר שזרה, זה אני.

אביב בברלין

ורווד! אביב

יש כל כך הרבה חופש בזרות. כל כך הרבה העדר. העדר של כבלים, חסמים, מסגרות, מנהגים, הרגלים. זה סוג של חופש שחי וניזון ממה שאין. ממה שנעדר. כשלא מכירים את הכללים אי אפשר לקיים אותם. כשלא מכירים את האנשים פחות מרגישים את הצורך להתחשב בהם. במובן הזה להיות זר, שזה תמיד חוויה זמנית, זה כמו להיות בגיל ההתבגרות. לעוף על עצמך בלי מעצורים. אגואיסטיות מוחלטת. אני אני אני. מפגש ישיר מאוד, פנים אל פנים, עם עצמך. בלי שום דבר אחר להיאחז בו.

אבל זרות היא לא מצב סטטי, קפוא. אנחנו מדברים כאילו היא כן, אני מוגדרת כזרה ולעד אהייה זרה בברלין. אבל המהות של זרות, ההרגשה של זרות, היא דינאמית לגמרי. היא משתנה כל הזמן. כל יום אני קצת פחות זרה. כל יום אני יותר משולבת, רקומה פנימה, משתדרגת אל תוך המקום. הרחובות נהיים מוכרים. לאנשים יש פנים ושמות ("לא טוב שיש למישהו פנים. לא טוב לפגוש את מבטו ליותר מהרף-עין. פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל, פתאום עומד מולך אדם" – חנוך לוין, הילד החולם).

אביב בברלין

לבן! אביב

היום אני חלק מקהילה. לא כי בחרתי בזה. כי ככה זה. אני חלק מקהילה של ישראלים בברלין בין השאר במובן הזה שאני מודעת לקהילה, לקיומה של הקהילה, לנקודות המגשרות, לזה שאני חלק. וזה לא שאני מכירה את כל האנשים בקהילה, זאת לא קהילה שמובססת על הכרות אישית. זאת קהילה שמובססת על הגדרות ביוגרפיות, מרחב גיאוגרפי, הצורך האנושי להתקהל וטכנולוגיה מודרנית נוסח פייסבוק.

עצם זה שאני קוראת בקבוצות פייסבוק השונות של ישראלים בברלין מביא אותי אל הקהילה ועושה אותי לחלק. ואני לא אוהבת להרגיש, להיות מודעת, לכך שאני חלק מקהילה. אני לא אוהבת את קהילות. אני, עוד מהקיבוץ אני לא אוהבת קהילות. קהילות קטנות הן בית גידול חם לטירוף. פטריות רעל על הנשמה. וזה לא שקהילת הישראלים בברלין היא קיבוץ. אבל יש רגעים, מקומות, חוויות, שזה כן, שזה מזכיר לי כן.

אביב בברלין

אדום! אביב

למשל במנגנון ההשתקה הפנימי. למשל ברשימת הדברים שנוח לי לכתוב עליהם. עכשו כשאני מודעת לקהילה, לקוראים, לאנשים ופרצופים ושמות, אני מצנזרת את עצמי הרבה יותר. כי אני לא רוצה לפגוע ואני לא רוצה להיחשף ואני לא רוצה להעליב ואני לא רוצה להסתבך וכך עוד ועוד. מיליון סיבות ושיקולים שקשורים לחיים בקהילה. לא לכתיבה, לא לכנות, אלה להסדרים של חיים בקהילה.

קהילות קטנות, השתקה גדולה

וזה בסדר הרי, לא? כלומר, זה שאנשים מתחשבים אחד בשני, זה בסדר, זה חיובי, זה טוב, זה חברתי. וזה גם משתיק. זה גם מסרס. זה גם מביא לאיבוד הקול. רשימת הנושאים עליהם אני רוצה לכתוב ובוחרת שלא הולכת ומתארכת ככל שמרבים הימים שאני פה. אני כבר לא זרה. אני כבר לא בת ששעשרה שיכלה להתעסק רק בעצמה, רק בבפנים שלה. אני יותר מדי מודעת לסביבה. מסתבר שגם זרות זה משהו שאפשר לאבד. ולחוש צער על אובדנו.

אביב בברלין

סגול-כחול-לבן! אביב

על החומוס

באחד הימים של האיסטר שוטטתי בוודינג ומצאתי מקום קטן, חומוסיה, על רחוב צדדי, בתוך שכונת מגורים. נכנסתי והזמנתי חומוס-פול. קיבלתי צלחת גדולה ויפה ועליה צלחת החומוס-פול, צלחת ירקות, צלוחית חמוצים, קצת חריף, פיתות דקות וחביבות במידות של הפיתות הישראליות. החומוס היה לימוני מדי אך עדיין טעים. המנה היתה נדיבה. הסביבה חביבה. ברקע מוסיקה ערבית. המחיר זול. 4 יורו להכל.

אכלתי וחשבתי לעצמי איזה פוסט נפלא הייתי יכלה לכתוב על זה, על ההבדלים בין החומוסיות הישראליות והמקומיות ומה זה אומר וכו'. וידעתי שאני לא אכתוב. אני לא אכתוב. זה לא שווה את זה. אז רק את זה אני אגיד: נדיבות זה פיצ'ר נפלא. אני הולכת על נדיבות.

צלחת החומוס היפה בעיר

וזה מה שרציתי להגיד, בעצם. זה כל מה שרציתי להגיד: נדיבות היא פיצ'ר. נדיבות היא ערך. אני ממליצה בחום על החומוסיות המקומיות מקומיות כי נדיבות היא פי'צר בעיני.

וגם זה: עוד 10 ימים אני בתל אביב. שמחה להגיע.