ברלין, שיפוצים, ימים כאלה וימים אחרים

בוקר. בוקר טוב. שמים כחולים וציוץ ציפורים. המכשיר מראה 11 מעלות. בשש בערב יהיו 26 מעלות. שיא החום. בשמונה בערב כבר כמעט חושך. המכשיר גם מראה שיש ערפל בחוץ. פוג. אני מסתכלת אל החצר הפנימית בבניין שלי ולא רואה שום ערפל. העולם חד וברור.

כל השבוע זה ככה, מזג אוויר שמשתנה במהלך היום. משתנה מיום ליום. יום אחד כחול, יום אחרי אפור. בבוקר קר, אחר הצהריים חם. גם אצלי ככה. מזג אוויר שמשתנה במהלך היום, משתנה מיום אל יום. דברים שקיוויתי להם לא הסתדרו. דברים אחרים, שאני עוד לא יודעת מהם, יקרו.

הכיוון ברור. עץ המשכוכית, העץ המוביל בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה, מחליף צבעים. חצי מהעלים שלו כבר עברו לצד הצהוב. אוקטובר הטוב עומד להתחיל.

פסי רכבת

האופק של ברלין. גשר מעל פסי רכבת

***

זה כמה חודשים שאני משתמשת קבועה של קו הטראם M1. אני נוסעת בו כמעט כל יום. שש תחנות. אותן שש תחנות כמעט כל יום. בתקופה הזו, בערך שלושה חודשים – חודשי של קיץ, חופש, תיירים ממלאים את העיר – סגרו את ה – M1 פעמיים. כל פעם לכמה ימים. שיפוצים ותיקונים. פעמיים, שלושה חודשים, אותו קו, אותן שש תחנות. בחיים לא יצליחו לבנות רכבת תחתית בתל אביב.

***

השיפוצים באינוואלידין שטרסה מתקדמים, כמעט נגמרים, או לכל הפחות לקראת סיום. כבר ארבע שנים שמשפצים את אינוואלידין שטרסה. מאז שעברתי לכאן. מאז שאני מכירה בקיומו של רחוב בשם אינוואלידין שטרסה, הוא בשיפוצים. והשיפוצים התקדמו בו כמו זחל, עברו את הרחוב מטר אחרי מטר. הרימו את הרחוב, חפרו, עשו דברים, כיסו שוב. כשרק הגעתי מוקד השיפוצים היה ליד המבורגר מוזיאון. היום הם בגארדן שטרסה. תכף יגמר להם הרחוב.

חופרים את אינוואלידין שטרסה כדי לבנות מתחתיו את המשך הקו של –  U5. חופרים מעליו כדי לבנות תחנות עבור הקו החדש, וגם תחנות עבור ה – M8. הכל כבר מוכן. בסוף השבוע הזה פותחים את הקו והתחנות של ה M8. עברתי שם השבוע וראיתי שניים מסדרים משהו בקוי החשמל הרבים שמעל לכביש ואחרים מתקינים את לוח הניסעות. ה – M8 יגיע עד להאופטבאנוף.

שיפוצים בברלין

קווי חשמל וגברים במדים על רקע שמי ברלין. שיפוצים באינוואלידין שטרסה

ברלין יודעת לספוג פרוייקטי בנייה כאלה, שנמשכים שנים. הם נבלעים בתוכה. היא גדולה מספיק וחזקה וסבלנית ומאמינה בעתיד מספיק כדי להכיל את זה. ותל אביב? האם תל אביב יכלה? אני חשה צער משונה שלא הייתי בתל אביב ברגעים האחרונים של הגשר. התרחשויות גדולות בעיר שלי גורמות לי להרגיש את הזמן שעבר, הפער. כמו חור ברצף. כאילו משפצים אצלי בפנים.

אני מאוד אוהבת את אינוואלידין שטרסה. הוא ארוך ומתפתל ומשתנה. הוא משמש לי מטאפורה לעיר כולה. אני אוהבת ללכת איתו לאורך השינויים שלו. בקצה הרחוק ממני, ליד המוזיאון והנהר, נמצא פארק קטן בשם אינוואלידין פארק. כיכר גדולה, מרובעת, מרוצפת בטון. ספסלי עץ בקצוות. עצים חדשים. מראה מאוד נקי, נוקשה, מינימאליסטי. באמצע הכיכר בריכת מים שטוחה ומבנה אלכסוני. פסל. לא אנדרטה. מזרקת מים. לרוב אני עוברת במידרכה ליד הפארק, עושה שלום, ממשיכה הלאה. יותר נעים לעצור על הגשר, להסתכל על הנהר.

השבוע נעצרתי שם והקפתי את הפסל. אני לא יודעת למה דווקא השבוע. מהצד השני שלו גיליתי גינה קטנה וחבויה. עצים, דשא, צל, כמה ספסלים. על ספסל אחד ישן מישהו. התיישבתי על ספסל אחר ופתחתי ספר. תומאס ברנהרד צעק לי באוזניים, העולם הארור, המייסטרים הגדולים מזוייפים, אין ערך לדברים. הפסל שאינו אנדרטה הרבה יותר מעניין מהצד האחורי שלו, הצד שאינו פונה אל הרחוב. יומיים אחרי כן הלכתי שם שוב. כל הכיכר כוסתה באוהלים לבנים והפסל נבלע ביניהם. בטח יש שם היום שוק אוכל, או שוק יד שניה או שוק אמנים.

אינוואלידין שטרסה

ככה זה נראה מהצד השני. לא הלכתי בתוך זה. פעם הבאה

***

הלכתי לקונצרט, רסיטל. בוודינג, בתוך סדנה של פסנתרים. הגעתי לשם פעם, במקרה. חיפשתי מקום אחד, הגעתי למקום אחר. סדנה לתיקון פסנתרים. הרבה פסנתרים ישנים. ריח טחב קל. כסאות פשוטים מסודרים בשורות, מסתכלים אל במה מאולתרת. על הכיסאות היו מונחים פתקים עם שמות. השם שלי לא הופיע שם, גיליתי אחרי שהתיישבתי. אני לאירוע אחר.

הפעם הגעתי עם חברות במיוחד. השמות שלנו כן היו על הכיסאות. היה יום חמים וכל החלונות של הסדנא היו סגורים. בפנים חילקו יין ובירה ומים. הכיסאות היו קשים ולא נוחים. המוסיקה יפה. אני לא מומחית למוסיקה קלאסית, לצערי. בסוף הערב ביקשו שנשלם כמה שמתאים לנו. תרומה. לפעמים אני נורא אוהבת את ברלין.

ברלין

סדנה לתיקון פסנרתים, אולם לרסיטלים

***

גם בבית הקברות משפצים. זה הפתיע אותי. אני לא יודעת למה, אני חילונית גמורה, ועדיין, זה הפתיע אותי שמשפצים אחוזת קבר. ברלין חילונית ממני.

שיפוצים, בית קברות

שיפוצים באחוזת הקבר. שיפוצים בבית קברות. גם זה על אינוואלידין שטרסה

***

לאחיינית הקטנה שלי יש מסיבת בת מצווה היום. של המשפחה. המסיבה של הכיתה כבר היתה והיום כל המשפחה נפגשת בבית של אחותי לחגוג. כל המשפחה שבישראל. לפני כמה ימים קיבלתי הודעת ואטסאפ מקבוצה שקוראים לה ״משפחה בחו״ל״. אחותי ביקשה שנשלח ברכות לאחיינית, לרגל האירוע. שלחנו. משפחה מפוזרת. מזל טוב טוב טוב רומי היקרה!

 

ברלין, יצרנית היסטוריות

בברלינשה גאלרי מוצגת תערוכה בשם Radically Mondern. התערוכה מתעסקת באדריכלות. הבנייה המואצת של ברלין, על שני חלקיה השונים, בשנות הששים. הגאונות היא בשם. Radically Modern. איך אפשר להגיד לא לתערוכה בשם הזה? מי לא רוצה להיות, או להבין, או ללמוד על מודרניות ראדיקאלית (או להיות מודרני באופן ראדיקאלי. באנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). אני מתעננינת באדריכלות עד רמה מסויימת, ויש בזה סקס אפיל עבורי, אבל השם, השם! Radically Modern זה שם כל כך נפלא שיש מצב שהייתי הולכת בכל מקרה.

זה שם נפלא כי הוא לוכד את הרוח. לא את הרוח של התערוכה ולא בהכרח את הרוח של מה שהתערוכה מנסה להציג. את רוח השעה. את הרוח של ברלין העכשווית. את הרוח של האנשים שנמשכים אל ברלין העכשווית. Radically Mondern זה שם מעולה כי המון אנשים שאני מכירה בברלין לא יכלים לעמוד בפניו. זה שם שפונה אל האנשים שקסם האגדה האורבנית שהיא ברלין, האתוס של ברלין, מדבר אליהם. זה שם לוכד. הוא לכד אותי. כבר הרבה זמן שאני מתכננת ומתכוונת ללכת לראות את התערוכה. והשבוע היה השבוע שלי להשלים פערים עם מה שיש לעולם הזה להציע חוץ ממלא שעות עבודה. הלכתי.

ברלין. אלכסנדרפלאץ

ברלין. אלכסנדרפלאץ. התוכניות. תמונה מהתערוכה

תערוכה. ברלין. תמונות בשחור לבן. סרטי וידאו ישנים של העיר. טקסטים ארוכים ודידקטים ליד כל מוצג, כל תמונה. ותמונות של העיר מפעם. לא פעם פעם, פעם קרוב, פעם מספיק קרוב שאני יכלה לזהות רחובות, להתפעל מהשינוי. תמונות של הכיכר באלכסנדרפלאץ לפני המגדל. תמונות של המגדל בשלבי הקמה. תמונה של השפיץ מ – 1967. ותמונה של השפיץ מ – 1968. ותמונה של התוכנית לבניית השפיץ מ – 1959. ותמונה שאמן צייר של השפיץ בעתיד הלא מוגדר.

הסתובבתי בתערוכה והסתכלתי על העיר מסתכלת עלי. הסתובבתי בתערוכה על העיר שבה אני חיה והסתכלתי על העיר שבה אני חיה מדגמנת את עצמה על הקירות. הסתובבתי בתערוכה שהקירות שלה משקפים את העיר בה אני חיה וניסיתי לזהות רחובות וצמתים ובתים ותהיתי לעצמי למה אנחנו צרכים, למה אנחנו כל כך צרכים אמצעי תיווך ביננו לבין העולם. הרי במקום התערוכה הזאת אפשר היה פשוט לשלוח את האנשים לרחוב. ראו. הנה זה. זה הבית. זה הבניין. זה השפיץ. הסתובבתי בתערוכה שמתעדת פיקסל מחיי העיר בה אני חיה וחשבתי לעצמי, אוי ברלין, יקירתי, כמה שאת מתה על עצמך.

ברלין, תמונה מתערוכה

ברלין. בתים. תמונה מהתערוכה. אכן Radically Modern.

יותר מהכל ברלין היא עיר שמייצרת היסטוריה. אין כאן תעשייה או חקלאות. לא מייצרים כאן משהו משמעותי, חוץ מהסיטוריה. עיר העכשיו, עיר השעה, המקום בו כולם רוצים להיות, כאן ועכשו, וכל הזמן שם, פעם, בעבר, או בעתיד, בתוכניות. לפני חודש ומשהו ציינו כאן מאה שנים להקמת הטראם. השלטים האלקטרונים שביום יום מציגים את זמני הנסיעה בישרו על האירועים המתוכננים. בכל רגע נתון מציינים בעיר כך וכך שנים לאירוע זה או אחר. קטן וגדול. המלחמה. הכניעה. הקמת החומה. נפילת החומה. שנה אחת ה – 9.11 הוקדש לציון 70 שנה ליל הבדולה. שנה אחרי ל – 20 שנה לנפילת החומה. 100 שנים לטראם.

ויש משהו בתיעוד הזה של הכל שמשטיח את העבר לרצף היסטורי נטול עומק. שמקריב ומרחיק בו זמנית ומאחד לזמן עבר שהוא גם ארוך וגם שטוח וגם לא מובחן. כי בברלין הכל ראוי לתיעוד. והתיעוד אינו עושה פעולה של סינון. התיעוד אינו מסנן. הוא דרך חיים. זה לא רק את השואה שזוכרים כאן, או המלחמה, או המחנות, או היהודים. זה הכל. 100 שנה לטראם. הכל ראוי לתעוד ומיון וציון ואיזכור. אין דבר שקרה בעיר ואינו ראוי לתיעוד. אז אולי המניע הוא בכלל לא תיעוד היסטורי והרצון לזכור אלה סנטימנטליות פשוטה? בסופו של דבר ההיסטוריה מצטלמת טוב. כל היסטוריה.

ברלין. אלכסנדרפלאץ

ברלין. אלכסנדרפלאץ. תמונה מהתערוכה. הפעם: העתיד. או, עתיד אפשרי

השבוע אני מתכננת ללכת לראות את ״B-movie״. עוד סרט על ברלין שחוגג נרטיב היסטורי ספציפי של העיר. עוד מבט היסטורי מצועף על העבר. אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי. עוד לא זכיתי לחיות במקום שלא היה בו שמח לפני שהגעתי. הקיבוץ. המפעל הציוני. שנקין. לב העיר. הודו. גואה. ברלין. תמיד תמיד תמיד היה שמח לפני שהגעתי. ואין עדויות שיצליחו לערער את העינים המצועפות. ברלין עיר שמושכת אליה אנשים מכל העולם עכשו, בשנים האלה, בהווה, אבל הקסם שלה, האתוס, מה שמושך אותם, נשען על סיפורים מהעבר, על דברים שהיו, על פעם.

התערוכה בברלינשה גאלרי מציגה גם את תוכניות הבנייה וגם תוצרים של הבנייה שהתרחשה בפועל. גם תוכניות שלא מומשו וגם תוכניות שכן מומשו. גם פנטזיות וגם מציאות. וההצגה של שניהם ביחד מבטלת את ההבדלים, אינה נותנת העדפה למה שיש על פני מה שנחלם ולא התקיים. ברלין היא עיר הסלפי. מתי תיעוד עצמי הופך לאובססיה? יכול להיות דבר כזה, יותר מדי היסטוריה? לפעמים אני חושבת שברלין מצליחה איפה שכולנו נכשלים, גם לאכול את העוגה וגם לשמור על העוגה. היא גם חיה וגם מתה. גם כאן ועכשו גם כל הזמן חופרת בעבר שלה. חיה ומתעדת את עצמה עד מוות.

אנדרטה וזיכרון

באב אל וואד זה כאן. השבוע. חמש דקות מביתי. לזכר חללי החומה

אנקדוטה

אחרי שיצאתי מהתערוכה שוטטתי קצת בעיר וכשהיה לי חם מדי, כי אלוהים ישמור, כמה חם היה השבוע האחרון, ירדתי לאובאן שייקח אותי הביתה. עליתי על ה u8 והיה לא צפוף מדי אבל חם ולח ומסריח ומגעיל. תחנה אחרי עלו 4 תיירים גרמנים מבוגרים. הם דיברו ביניהם גרמנית והיה קל לראות עליהם שהם לא מהעיר. הם היו לבושים כמו תיירים, סאפרי סטייל: בגדים בצבעי בז׳ קלים, כובעים רחבי שוליים כאילו היו במדבר סהרה, נעלי הליכה. הם התיישבו ביחידה של ארבע כסאות באלכסון ממני. רצפת האובאן מתחת לרגליים שלהם היתה מכוסה בניירות עיתון, כאילו היינו באמצע סופת שלגים והניירות עיתון נועדו לספוג את הרטיבות. הם הסתכלו על הרצפה ונראו מזועזעים. קלטתי את המבטים שלהם וצחקתי והם קלטו אותי צוחקת והחיוכים של כולנו התרחבו ואחר מהם לקח נשימה עמוקה, מודגשת, הצביע על הרצפה, הסתכל עלי ואמר: Das ist Berlin.

ולקינוח. הכי ברלין:

מרסיי-בריסל-ברלין. לבקר באירופה מתוך אירופה

חזרתי ממרסיי אל ברלין דרך בריסל. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בבריסל. ביליתי שעה וחצי בהליכה בדיוטיפרי הענק שלהם. את מרסיי יצאנו בשש בבוקר. הגענו אל הדיוטיפרי של מרסיי בסוף הלילה והכל היה סגור וראינו את המקום מתעורר ונפתח. הדיוטיפרי של מרסיי לא משהו מבחינת היצע והוא גם הולך לישון בלילה. ציינו לעצמנו שרק בישראל יש דיוטיפרי שלא הולך לישון אף פעם.

אל הדיוטיפרי של בריסל הגעתי באמצע היום והוא היה מלא. זה דיוטיפרי ענק, מרווח ומלא באפשרויות קנייה של מותגים ידועים. יש בו מעט חדרי שירותים והם קטנים וצפופים ומרוחקים זה מזה. בחדרי השירותים של הנשים היה תור וריח לא נעים. כל מקומות הואכל היו מלאים ועמדתי בתור כדי לקנות קפה וקוראסון. הדיוטיפרי הוא גם שיקוף של המקום, הארץ, בו הוא ממוקם. הדיוטיפרי של בריסל מתוכנן לקניות מאסיביות, לא להירגעות. בריסל היא צומת מרכזית בעניין של החלפת טיסות ומעברים. הרבה נוחתים שם כמוני, כדי לעשות כלום, והדיוטיפרי הוא התוכן היחיד.

מרסיי

ה – view מחלון העישון בבית הזמני במרסיי

בבריסל עליתי על טיסה של אייר בריסל לברלין. המטוס היה יותר מחצי ריק וישבתי לבד בשורה של 3 כסאות. לטיסה היתה קפטנית ואת הנחיות הבטחון אמרו בשפה שאני לא מבינה אבל זה לא משנה, זה לגמרי אוניברסאלי. בכל הטיסות ובכל השפות אומרים את אותו הדבר. לכבות מכשירים אלקטרונים. להישאר חגורים. הטיסה הזו היא טיסה ללא עישון. למה הם ממשיכים להגיד את זה? מתי בפעם האחרונה היה כן מותר לעשן בטיסות? למה מייצרים מטוסים חדשים עם הסימן אסור לעשן מוטבע בהם? זה כאילו הזמן קפא שם אצלם, אצלי ייצרני המטוסים וכותבי הטקסטים של הקפטנים. ולמה, בעצם, צריך לעבור בבריסל כדי להגיד ממרסיי לברלין? אין שום דבר הגיוני באופן בו מתנהל עולם הטיסות.

כשאני מגיעה למקום חדש המוח שלי נכנס למוד של השוואה. אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל הנטייה הראשונה של המוח שלי כשהוא נפגש עם משהו חדש זה לחפש נקודות אחיזה. להשוות. לפני שעברתי לחיות בברלין הייתי משווה כל מקום חדש אל מול ישראל. עכשו נוספו לי נקודות על המפה. אני משווה אל מול ברלין, אל מול ישראל.

אני במטוס ריק

זה כל כך נעים לטוס בטיסה ריקה

הטראם במרסיי חדש מזה של ברלין. לקרונות יש צורה של חללית ובפנים חלונות כחולים, נגד השמש.
האור של מרסיי מזכיר את תל אביב. לברלין אור טוב יותר. הכל מצטלם יפה באור של ברלין. אין דודי שמש על הגגות במרסיי וכן יש ארובות ובחוץ 34 מעלות. מרסיי חושבת שהיא באירופה ומרגישה כמו תל אביב. בקופנהגן יש יותר אופניים מאשר בברלין ויותר שבילי אופניים ורוכבים על אופניים. במרסיי יש יותר גרפיטי מאשר בברלין והוא נגיש, נמוך, בקיר מולי, בעוד שבברלין הוא לרוב גובה ומרוחק. בלונדון התחתית הכי צפופה ואין טראמים. בלונדון וקומפנהגן יש שיטת כירטוס דומה לתחבורה הציבורית. במרסיי כרטיס מחזיק רק לשעה. בברלין שעתיים. אני יכלה להמשיך ככה כל היום, אבל מה זה נותן?
מרסיי

תמונת פרידה ממרסיי. הרחוב בו גרנו

לבקר באירופה מתוך אירופה שינה את האופן בו אני חווה את אירופה. לפני כן אירופה היתה גוש אחד, אמורפי. עכשו היא מפורקת בתודעה של לחתיכות וליחידות ואני יודעת שיש בתוך הגוש שלה טווח גדול של אפשרויות והבדלים.  קופנהגן היא כמו ברלין אבל יותר. אמסטרדם היא כמו ברלין אבל פחות. לונדון היא לונדון, אחות בכורה לכולם. ברצלונה איפהשהו באמצע. מלגה ואסטפונה בדרום ספרד מזכירות לי את תל אביב יותר מאשר את ברלין.
מרסיי

היופי של מרסיי

המעבר לברלין הרחיב את נקודת המבט שלי. את הטווח שאני מסוגלת לקלוט. זה נתן לי יותר נקודות התייחסות, יותר נקודות השוואה. כאילו יש לי יותר צבעים על המפה, יותר גוונים במפת הצבעים. כאילו התעדנתי ביכולת ההתבוננות שלי. כאילו נוספה לי פרספקטיבה, או הפרספקטיבה שלי התרחבה. האופקים שלי התרחבו. שזה כל העניין בעצם, הרחבת אופקים.
הפגנה בוודינג, ברלין

הפגנה בוודינג, ברלין, תמיכה במהגרים או נגד מדיניות ההגירה של אירופה. משהו כזה. גם במרסיי ראיתי הפגנה סביב אותם תכנים. בשני המקרים צילמתי ורצתי הביתה כדי לתרגם לעצמי מה אני רואה. בברלין היו פי מאה יותר שוטרים

בקיבוץ של ילדותי השתמשו בביטוי ״הרחבת אופקים״ כדי לנמק ולהצדיק לימודים אקדמאיים, למשל. מימוש עצמי והרחבת אופקים. ביובל החמישים של הקיבוץ העלו הצגה וכל הילדים של הקיבוץ השתתפו בה. המשפט שלי בהצגה היה: ״גבעת ברנר זה העולם. כל השאר זה חוץ לארץ״. כשבגרתי הקלו קצת על החוקים שהגדירו את תהליך ההצטרפות של הבנים אל הקיבוץ. לפי החוקים שהיו בתוקף בשנים הרלוונטיות אלי כל בן קיבוץ היה רשאי לחיות כמה שנים מחוץ לקיבוץ לפני שנדרש להצטרף לחברות. אמרו על השנים האלה שהן שנות התנסות, שהבנים יחיו קצת במקום אחר ויקבלו פרספקטיבה רחבה יותר ואז יחזרו הביתה, משופרים ובוחרים. בכיתה שלי הרוב בחר לא לחזור.
מתכון מפלסטין

מתכון מפלסטין. מצאתי במכולת בוודינג. ברור שקניתי

 לפעמים, כשאני נעה בתוך אירופה, מאירופה לאירופה, אני מרגישה כאילו ניצלתי מכת סגורה. לחיות במקום אחר באמת משנה את השקפת העולם. באמת פותח ערוצי חשיבה חדשים. באמת מאפשר לתודעה להתרחב, ולו בקצת. לא פלא שישראל הרשמית שמה על הכוונת את העוזבים אותה. פעם שמעתי שבאוסטרליה מעודדים את הבנים לקחת שנה לטייל בעולם. לפני הלימודים. לפני ההתבגרות. לפני ההתישבות. ככה סתם, כדי שיראו דברים אחרים. מאז שאני חייה בברלין כל המקומות החדשים מתמקמים אצלי על הציר שבין ישראל לברלין. מרסיי יותר קרובה לתל אביב מאשר אל ברלין.

 

שני סיפורים על ברלין ואחד על מרסיי

אני הולכת על קאסטאנייהאללי לכיוון רוזנטאלהרפלאץ. לפני הולכת אשה ודוחפת עגלת תינוק. עוד קצת מלפנינו שיפוצים. בניין מכוסה, מדרכה חסומה, מחסומים וסימנים מאולתרים מכוונים אותנו למעבר צר ובטוח מתחת לבניין. האשה עם העגלה מגיעה לפני. באותה שניה ממש צצה משום מקום אשה שלישית. גם היא עם עגלת תינוק. הן הגיעו אל המעבר הצר והמאולתר באותה שנייה ממש. אני הגעתי אחריהן. ועכשו מה, מה עכשו?

מרסיי

בניין טיפוסי, מרסיי. לכל הדירות בקומה הראשונה יש סורגים. התריסים סגורים. מעקה המרפסות מפורזל ויפה. תכף התמונה תהייה רלוונטית גם לפוסט הזה

מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשו עומדים ומתנהגים כמו גרמנים. לפעמים זה ממלא אותי יסוריים, לראות את האנשים הטובים האלה מנסים להתנהג כמו שצריך. כמו שלימדו אותם. כמקובל. להיות בסדר. לא לקבל החלטה. העיקר, לא לקבל החלטה. אינשולדיגונג ואינשולדיגונג. תות מיר לייד ותות מיר לייד. ביטטא ביטטא ואינשולדיגונג. אף אחת לא עשתה את הצעד הראשון. אף אחת לא תעשה את הצעד הראשון. הרגשתי איך החיוך שלי מתמצק למסכה קריפית. זוזו כבר בנות נימוסיות! שמישהי תקבל החלטה. הן לא. אני נשברתי. חתכתי ביניהן. פשוט עשיתי את זה. נדחקתי בין שתי הנשים ושתי העגלות. הן לא עשו מקום. פיתלתי את הגוף, זזתי מהר, לחשתי התנצלויות לכל עבר ועברתי ביניהן כמו רוח.

מרסיי

מרסיי. רחובות צרים, גרפיטי מהמם. תכף זה יהיה רלוונטי, בחיי

***

ישיבת מנהלי מוצר. לא כולם הגיעו לחדר. ישיבות אף פעם לא מתחילות בזמן במקום הזה. היינו 3. גרמניה, טורקיה, ישראלית. חיכינו שהישיבה תתחיל. היינו צריכות להעביר את הזמן. הגרמניה פתחה בשיחה. היא סיפרה לנו שהיא ובן זוגה ביטלו את החופשה המתוכננת שלהם ביוון. זה לא הזמן לנסוע ליוון, היא אמרה. זה בדיוק הזמן, אמרתי לה אני, זה בדיוק הזמן לנסוע ליוון. הם צרכים את הכסף של התיירים. זה בדיוק הזמן. לא לגרמנים, היא התעקשה, זה לא זמן לגרמנים לנסוע ליוון, שונאים אותנו שם, אני לא רוצה להיקלע לתוך המון זועם, היא אמרה, עוד יעשו בנו לינץ. היתה שתיקה קצרה ואז היא הוסיפה, שונאים את הגרמנים בכל העולם.

מרסיי

מרסיי. צפוף וצר ודחוק וכל שטח מנוצל עד למיקסום

אבל למה, שאלה אותה הטורקיה, למה את חושבת ששונאים את הגרמנים בכל העולם?. כי התחלנו שתי מלחמות עולם, ענתה הגרמניה. אה, זה נכון, אמרה הטורקיה והיה רגע של שקט. ואז היא אמרה, ופניה אורו, גם אותנו שונאים בכל העולם, את הטורקים, היא אמרה. ואז אני אמרתי, נו שוין, אני מישראל, גם אותנו שונאים בכל העולם. הגרמניה לא צחקה. פניה לא זזו. עוד אנשים נכנסו אל החדר. הישבה התחילה.

מרסיי

מרסיי. הרחובות צרים ונגמרים ברחובות אחרים. גרפיטי בכל מקום. אוכלים על הרחוב.

***

ועכשו מה, מה עכשו? מסמרים ונוצות. אני כותבת את הפוסט הזה במטבח של אנשים זרים בדירה במרכז מרסיי. 34 מעלות בצל ואני כותבת ומזיעה. בברלין פחות מעשרים מעלות. אני מקווה שהם, הזוג ממרסי שמתארח אצלי, מסתדרים עם המקינטה. אני לא מסתדרת עם מכונת הקפה שלהם. קפסולות. לא יודעת לתפעל. הלכתי לסופר הקרוב כדי לקנות לי קפה פשוט וגיליתי שקפסולות זה העניין כאן. מדפים שלמים של קפה בקפסולות. קניתי נס קפה והוא דוחה. לא מבינה איך אנשים שותים את זה כל החיים שלהם. תכף אצא החוצה לחפש קפה ברחוב.

מרסיי

מרסיי, צבעוניות אנושית מרהיבה. (mitte זה לא בכלל).

במרסי הרחובות צרים והמכוניות חונות משני הצדדים של הרחוב חצי על המדרכה וחצי על הכביש והמדרכות שבורות ומשובשות ומלאות חורים מסתוריים וקקה של כלבים. לבתים יש חלונות גבוהים וצרים עם תריסים מעץ ובצהריים כל התריסים סגורים. בכל הקומות התחתונות מותקנים סורגים מחודדים שנראים כמו חניתות ולבתים יש צבע של זמן עבר. הרבה רחובות נחסמים בקצה שלהם על ידי רחובות אחרים. מהרחובות שכן פתוחים אפשר לראות את הים, או את ההרים. לכל הבתים ברחוב יש גובה אחר. הירידות תלולות והעליות קשות וברחבי העיר מפוזרים מתקנים להשכרת אופניים אבל לא ראיתי אף אחד נוסע על אופניים. יש תחתית ויש אוטובוסים ויש טראם ולטראם יש צורה חללית מבחוץ ובפנים יש מזגן וחלונות כחולים.

מרסיי

מרסיי. פעם, לפני שנים, חשבתי שאם אהגר יום אחד זה יהיה רק לארץ ים תיכונית. זה לא מה שקרה

במרסי אני מרגישה את הרוח הים תיכונית כאילו היא דבר אמיתי, ממשי, עם ריח וצורה ותוכן. משהו שאפשר להצביע עליו. פריחה של הרדופים ועצי פיקוס והאוויר ספוג לחות מלוחה ומדרכות שפולטות ריח שתן. האור חיוור ובהיר וקשה בעינים. כלום לא מצטלם יפה באור הזה. יש ים אבל אין חופים. המרינה מפוצצת. בבתים אין מזגנים ועל הגגות אין דודי שמש אבל יש מכסים של ארובות. מרסיי מתנדנדת. על התפר בין אירופה למזרח התיכון.

מרסיי

מרסיי. כל העיר גרפיטי. צבעוני, עז, שמח, בוטה.

מרסיי מזכירה לי מקומות בהם לא הייתי. קפריסין, יוון, טורקיה, הדרום של ספרד, הדרום של איטליה. מקומות שנשחקים תחת רוחות הים. רחובות צרים. מדרכות שבורות. כביסה תלויה ליבוש מחוץ לבתים, מתנפנפת ברוח. כמו חלום שהיה לי פעם ושכחתי ממנו. אגם הים התיכון. ההיתכנות של ישראל להתקיים במרחב הגיאוגראפי שלה. עוד אפשרות לחיים שדחינו. דרך בה לא הלכנו. על הקרמיקה במטבח איורים של תפוזים.

מרסיי

מרסיי

קיץ, דם נשפך

קיץ בברלין. כל יום מזג אוויר אחר. במהלך היום מזג האוויר משתנה בקיצוניות. לפעמים ביותר מעשר מעלות ביום. בבקרים קר. טמפרטורות חד ספרתיות. שיא החום מגיע בשש בערב. היום צפויות להיות 23 מעלות. כרגע 8. השמים כחולים. גם זה יכול להשתנות בכל רגע. זה יום טיפוסי.

קיץ בגינה בברלין

קיץ בברלין. הגינה. תרבות של פארקים וגינות. לפני שהגעתי הנה לא ידעתי שיש דבר כזה, תרבות של פארקים. זה נהדר. זה כל הקסם

האור נמשך עד 10 בלילה. הוא הכי יפה בשעה האחרונה שלו, אחרי שהשמש שוקעת. אין חושך מלא. בארבע בבוקר מתחילה הזריחה, ארבע וחצי אור יום. כל היום אני בודקת את אפליקציית מזג האוויר. נדמה לי שיותר מאשר בחורף. נדמה לי שאצלם רבים זה ככה.

עברנו כבר גל חום אחד. גל חום זה לא נעים. במשרד הכי קשה. חם ואין מצוא ואין הקלה. כשהתחילו הטמפרטורות לעלות הביאו לנו מאווררים חדשים. זה הקיץ הרביעי שלי כאן. כל קיץ במשרדים אחרים. כל קיץ מאווררים חדשים. לאן הולכים המאווררים אחרי שהקיץ נגמר?

מאווררים חדשים במשרד

מאווררים מגל החום האחרון. כל גל חום מביא לגל של רכישת מאווררים. לאן הם הולכים אחרי שגל החום עובר?

מאווררים עם סטייל

מאוורר במשרד מהעבר, גל חום מהעבר. מאוורר עם סטייל. עושה רוח, לא קרירות, אני רוצה להגיד להם. אבל מה זה יעזור

אם הטמפרטורות בעשר בבוקר עוברות את ה – 30 מעלות אין בית ספר, כך שמעתי. עבודה יש. שיא גל החום היה בסוף השבוע הקודם. הרחובות היו ריקים. כולם ברחו לאגמים או התחבאו בצל של הבתים. שוק יד השנייה בכיכר ליד הבית כן פעל. זה הפתיע אותי. אחר כך הפתיע אותי שאני עוד מופתעת: הגרמנים לא נותנים למזג האוויר לשנות את סדר יומם.

כשלא יכלתי לשבת בבית יותר יצאתי מהבית. חיפשתי צל ושקט. הגינות היו מלאות. הלכתי לבית הקברות החביב עלי. שם תמיד שקט ותמיד מוצל. אנשים הולכים לכל מיני מקומות כדי לברוח קצת. אני הולכת לבית הקברות שבאינוואלידין שטרסה. עבורי זהו מקום שקט ונעים ומטופח ואין בו שום דבר שקשור למוות, לסוף. ישבתי שם על ספסל וחשבתי שכל הגינון הזה נועד בדיוק לזה, לטשטש את הייעוד של המקום, לטשטש את הסוף.

יום חם בברלין

תמונות מגל החום. לא רואים את הגל חום, אבל הוא שם. רובץ. למרות שהוא גל הוא רובץ.

בעבודה שלי אנחנו גרמנים וספרדים ואנגלי וטורקיה וישראלית ומקסיקני ובחור מארגנטיה. הכי הרבה אנחנו מדברים על מזג האוויר. הוא אף פעם לא נכון ואנחנו תמיד מייחלים שהוא יהיה קצת אחר. כולנו בחרנו לחיות כאן. אנחנו מתלוננים קצת ואז קולטים שזה מגוחך ומפסיקים בקצת מבוכה עד ששוב שוכחים ומתלוננים.

***

חזרתי מארוחת צהריים עם מכרה מהעבודה, הגרמניה היחידה בצוות שלנו. בדרך דיברנו על הבדלים תרבותיים ואיך הם באים לידי ביטוי בעבודה. היא האשימה, בעקיפין ובעדינות, את אחד הבחורים שעובדים איתנו באי דיבור אמת. לא בשקר חלילה, אבל בחוסר כנות והסתרה. הוא ספרדי. היא אמרה שזה אולי קשור, שאולי זה ככה אצלם, הם מתנחמדים.

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע אחר, לא זה של הגל חום. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה היא מבית הקברות. החיים מתנקזים לבית קברות

היא אמרה שגרמנים אף פעם לא מתנחמדים. שהם לא יכלים ככה. הם חייבים לדבר בישירות. Direct היה הביטוי בו השתמשה. היא אמרה שגרמנים הם מאוד direct. היא אמרה שבגלל זה הרבה אירופאים לא אוהבים אותם, כי הם תמיד כאלה ישירים. היא הסבירה שהיא יודעת שאחרים תופסים את זה כחוסר נימוס ואף גסות, אבל שככה זה, אצלם הגרמנים, הם לא יכלים שלא להיות ישירים.

היא אמרה שאין להם ברירה אלה לענות בישירות. שזה מעל לכוחותיהם. שגם אם זה יעלה להם במשהו, בחיים שלהם נניח, שגם אם הם רואים ויודעים שזה מסוכן, הם חייבים לדבר בישירות. blood spill היה הביטוי בו השתמשה, גם אם הם רואים דם שנשפך, הם חייבים להגיד את שלהם בכנות וישירות גמורה. ככה הם.

בשארית הדרך למשרד הרגשתי איך המוח שלי מתנהג בתוך הקרקפת כמו כדור פינג פונג שנזרק על הקיר בחדר אטום וריק. בוינג, בוינג, בוינג. דם נשפך. כנות גמורה. לא יכלים אחרת. יש מצב שאני עוד לא בשלה לשיחות כאלה.

עציץ רחוב

עציץ רחוב מקרי. היופי שלו עצר והצבעוניות העזה שלו גרמו לי להיעצר, להתקרב, להסתכל, להוציא את המצלחמה, לצלם, לעלות לאינסטאגם ולמחזר שוב בפוסט

חלון חורק, ויקינג נאה, חצ׳קון לפני פיצוץ

כבר הרבה זמן שחלון המטבח שלי חורק. לא שבור, לא מפורק, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, חורק. וחריקה רמה. כל פעם שאני פותחת אותו או סוגרת אותו, ואני עושה את זה די הרבה כי זה חלון מושב מקסים שפונה אל החצר הפנימית, כל פעם כזאת הוא חורק. וצריך להפעיל קצת כוח בשביל להזיז אותו. לא משהו דרמטי, לא צריך לטלטל אותו חלילה, אבל כן תנועת יד נחושה.

הרבה זמן התעלמתי ודחיתי. אני די טובה בזה, בלהתעלם ולדחות. מכיוון שאני כל כך שונאת לטפל בדברים האלה, בסידורים, בתחזוקה, ביומיום, קל לי להתעלם ולדחות. זה לא משהו חדש. זה לא קשור לחיים בגולה. עוד בארץ מולדת התקשתי לטפל בתחזוקה של הבית. אני נלחצת מהשיחה עם בעל הבית. אני חוששת שהוא יאשים אותי במשהו, אני חוששת שהוא לא ירצה לטפל, אני חוששת מהוויכוח.

ברלין

טיול ברחוב. כדור בקיר. טבע עירוני דומם

ואם עברתי את שלב בעל הבית מגיע שלב איש התיקונים. למצוא מישהו אמין, ואז לתאם איתו. ואז להמציא הסברים בעבודה על למה אני יוצאת באמצע היום. ואז לחכות בבית. ואז איש זר בבית שלי עושה דברים. להציע לו קפה? לפתח שיחה? להתעלם? מה לעשות כדי שהוא יעשה את שלו הכי מהר שאפשר וילך? אני לא יודעת, עוד לא גיליתי. אני מתכווצת בפינה, מחכה שהעצם הזר ילך כבר. אפילו בלי לתקן, רק שילך. אני שונאת תיקונים.

והמעבר לגולה רק החמיר את המצב. כי עכשו אני באמת לא יודעת ולא יכלה לדבר עם איש התיקונים, או עם חברת הניהול של הבניין. כי אין לי שפה. ואני מתביישת שאין לי שפה, אז לביישנות הרגילה שלי נוספת גם הבושה. אז אני דוחה. חלון חורק? שוין, אפשר לחשוב. קצת רעש, קצת אי נוחות. מה כבר קרה?

אז דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי עוד. מתישהו הכרתי בחור ישראלי מקסים שבאותה תקופה התפרנס מתיקונים. הורי! הזמנתי אותו לביתי. הרבה דברים הוא תיקן אבל על החלון אמר שאין לו מה לעשות. זה לא שהצירים חורקים, זה שמשהו שבור, אמר, ואני צריכה לפנות לחברת הניהול. הם מטפלים בדברים כאלה, הוא אמר.

צינורות

טיול במקום ישן. צינורות, ולא חדשים.

ואני דחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי ודחיתי שוב. עד שכל מיני סיבות – מערך הכוכבים, מזג האוויר שהשתפר, רגע של זחיחות דעת – החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. כתבתי מייל לבעל הבית שלי וסיפרתי על החלון. בעל הבית שלי הוא גם ישראלי מקסים וגם יעיל להפליא, ותוך שעות הוא חזר אלי עם טלפון של הנדימן שחברת הניהול המליצה עליו. אני רק צריכה להתקשר ולתאם, כל השאר מסודר.

הו בוי. איך אני אספר לאיש נורמאלי ושפוי שעבורי הטלפון הזה, הראשוני, של התיאומים, הוא מכשול ענק? לא סיפרתי. דחיתי. ודחיתי. ודחיתי שוב. והזמן עבר. והמומנטום שהצלחתי לצבור כבר וחלף. והשבוע, ביום שני בבוקר, הבנתי שאין ברירה. שאני עם הגב אל הקיר. שאני חייבת לעשות את זה. התקשרתי אל מספר הטלפון וירקתי החוצה את המשפט שאני כבר לא מסוגלת לשמוע את עצמי אומרת:?i'm sorry but i dont speak German, is it ok if i speak English

I have no problem with English, ענה לי קול נעים בצד השני. שום בעיה בכלל. צ׳ק. שלב שני. סיפרתי לו, בחשש ורעד, את הבעיה שלי עם החלון ואיך הגעתי אליו, והוא אמר שאין בעיה ושאל מתי נוח שהוא יגיע לראות. אימה. הסברתי לו, ברעד וחשש, שאני עובדת, אני לא בבית בשעות היום, האם הוא יכול למשל, בבקרים מוקדם, או אולי בשבת?

גזע עץ

טיול בפארק. זה לא הטבע עשה, זה הטבע פלוס מעשי ידי אדם

האיש ענה לי בחביבות אין קץ שאין שום בעיה עם שבת. ברור ששבת זה בסדר. ואז הוא שאל למה אני מתכוונת מוקדם בבוקר. אמרתי, מלאת בושה, שבע וחצי כזה או שמונה. אין בעיה, אמר האיש, מחר אני אצלך בשעה 0730.

למחרת בשעה 0730 הוא הגיע. איש תמיר ונאה, 2 מטר של איש בסרבל עבודה כחול ועם קוקו קטן. ויקינג אמרתי לעצמי. ויקינג אמיתי. הוא הסתכל על החלון ואני הסתכלתי עליו. הוא אמר שהוא מבין מה הבעיה, ואין בעיה, ושהוא הולך רגע לאוטו שלו להביא כלים. שאלתי אותו אם הוא רוצה לקבוע לשבת, לתיקון. הוא אמר שהוא רק קופץ לאוטו וכבר חוזר וינסה משהו ואז נראה. הוא הלך וחזר ועשה משהו ואחרי עוד חמש דקות סיפר לי שהכל בסדר, הכל תוקן.

איך זה יתכן? התפרצתי עליו, איך זה יכול להיות?

אחרי זה שאלתי אותו מה לגבי הכסף והוא אמר שהוא כבר יטפל בזה מול בעל הבית וחברת הניהול. מרי פופינס ויקינגי יקר. קוסם. איש פלא. בשמונה בבוקר הוא הלך והחלון חזר לשתיקתו.

גזע עץ בוכה

טיול בפארק. זה כן הטבע עשה. לבדו

השבוע. סוף יוני, 12 מעלות, 100 אחוזי גשם.

אני בטראם, בדרך אל העבודה. בחוץ אפור וגשום. אני רטובה. בפנים טחוב ולח ומחניק. מולי במושב בחור יפה עם חצ׳קון ענק על הפנים. חצ׳קון לפני פיצוץ, בשלב האדום והנפוח. חצ׳קון מהסוג שאמור לא להיות כבר לאנשים מבוגרים. חצ׳קון מהסוג שעושה חשק להישאר בבית. שאם לא חייבים, ממש חייבים, אז מוצאים הסבר, סיבה, תירוץ, מחלה, כדי להישאר איתו בבית. עשה לי חשק לבכות.

כסא חסר

טיול ברחוב שלי, בצד השני שלו. כסא חסר. מעשה ידי אדם

להיות בחוץ

ליד דלת הכניסה אל המשרד בעבודה החדשה, על הקיר החיצוני, תלוי שלט. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, עוד בשלב הראיונות, העפתי מבט. ד״ר חוסה ריזאל, 1861 – 1896. שם לא מוכר, שנים לא רלוונטיות. ברלין מלאה בשלטים והנצחות. לא התעכבתי על זה.

***

חזרתי לעבוד בחוץ, בעבודה מסודרת, אחרי תקופה של עבודה בבית. זה מרגיש לי כמו להחליף חיים. כמו להגר לארץ אחרת. כמו לעבור, בבת אחת, מכביש חד סיטרי לאוטובאן רב מסלולי. הרחבה מטורפת של העולם. כשעבדתי מהבית נקודות המגע שלי עם העולם היו מצומצמות, מבוקרות, נשלטות על ידי ומבחירה. לעבוד מחוץ לבית זה לעבוד בעולם. להיות בעולם. אין לי בחירה ואין לי יכולת סינון. אני נפגשת עם מה שמגיע, מתחככת במה שנמצא.

כשעבדתי מהבית הרגשתי שזה מצמצם לי את ברלין. שאני פוגשת את ברלין, את הסביבה שלי, הגיאוגרפאית והאנושית, רק דרך פריזמה אחת, מצומצמת, ישראלית. חיי החברה שלי כאן הם ישראלים, וגם הרבה מחיי התרבות. חוויתי את ברלין דרך נקודות המגע האלה, דרך הפריזמה הזאת. במובן הזה לחזור לעבוד זה כמו לחזור אל העולם, אל ברלין. אל הבינלאומיות של ברלין.

ברלין

אחד הבתים לידם אני משוטטת בהפסקות העישון

***

בחדר שלי בעבודה אנחנו שני גרמנים, שני ספרדים, טורקיה וישראלית שהיא אני. השיחות בחדר נעות בין גרמנית אנגלית וספרדית. לרובנו יש חוויות הגירה לספר. ביקורים במשרד הזרים. הקושי בלמצוא דירה. מתי הגעת? כמה זמן אתה פה? הבחורה מטוריקה רוצה להגיע לסיליקון וואלי. הבחורה מספרד מתכוונת לחזור הביתה, יום אחד. הבחור הספרדי מתכוון להישאר בברלין. זאת התוכנית שלו. לחזור לעבוד בחוץ היה עבורי, גם, לחזור להתקיים בתוך קהילה בינלאומית.

***

פינת העישון שלנו בחוץ היא לרגלי השלט שעל הקיר. השלט שמנציח את ד״ר ריזאל. בשביל לצאת ולהיכנס בדלת צריך מפתח. זה נורא טרחני בעיני, לקחת מפתח כדי לעשן, והרבה אני לא עושה את זה וצריכה ללחוץ על האינטרקום ולגמגם ששכחתי מפתח, בבקשה תנו לי להיכנס.

פעם אחת יצאה איתי החברה הגרמניה לעשן. היא לא מעשנת אבל היא החליטה להתלוות אלי. התלוננתי לה על עניין המפתח והיא הסבירה לי שכבר היו פריצות ודברים נעלמו, בגלל זה חשוב לשמור על הדלת סגורה. היא סיפרה שפעם אחת, בערב, היא והבוס שלנו יצאו אחרונים מהמשרד, היא אמרה שעה מדוייקת אבל אני הדחקתי אותה, גם המידע שהם יצאו אחרונים לא עשה לי טוב. בכל מקרה, היא סיפרה שכשהם יצאו היתה בחוץ קבוצה של תיירים מהפיליפינים שהצטלמו על רקע התמונה והדלת לא היתה סגורה כראוי. הם יכלו להיכנס ולרוקן את כל המשרד! היא אמרה, בגלל זה חשוב לסגור את הדלת.

המשרד

כל המשרדים דומים זה לזה. אבל העובדים האומללים, כל עובד אומלל בדרכו שלו. טבע דומם במשרד

***

כל יום אנחנו מתלבטים מה לעשות עם ארוחת צהריים. סנדוויץ מהיר ליד המחשב. ארוחה מסודרת מסעדה. טייקאווי. כל המשרד מלא בבקבוקים. בפינות מונחות קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים. בחצר הפנימית יש ערמות של קופסות עם בקבוקים מלאים. בישראל השתמשו במיני בר. כאן סוחבים קופסאות של בקבוקים פנימה והחוצה, ומי הברז בברלין בכלל טובים לשתייה.

כל בוקר יש לחץ במטבח, תור למכונות קפה, טרוניות בכל מיני שפות על הכוסות שלא שטופות יפה או החלב שחסר. פעמיים בשבוע ממלאים את המשרד בפירות טריים. לחדרי הישיבות יש שמות (עלאק) מגניבים, כמו חוף הים, או הירגעות, או חדר הנוף, וכולם מביאים את הלפטופים שלהם לישיבות. בחצר הפנימית יש שולחן פינגפונג ובצהריים הקהילה הספרדית עושה שם בשר על האש. הריח ממלא את שירותי הנשים שבקומת הקרקע.

***

הקושי המרכזי שלי עם העבודה זה שהיא ממלאת את כל היום. את מיטב השעות. את הנתח המרכזי של החיים. זאת בעיה. אני חושבת שזה טעות בקונספט. כל המערכת הזאת, משולש האימה הזה של פרנסה, עבודה, ופנאי, הכל בו שגוי. כל מערכת היחסים בין המרכיבים. כל האיזונים. שגוי ולא נכון ולא מפרגן לרוח האדם. זה מה שאני חושבת.

האיש הירוק, ציור קיר, ברלין

האיש הירוק. רחוב אחר, תמונה לא קשורה. תמונה שצולמה ביום ראשון.

***

למה הם מצטלמים על רקע השלט, שאלתי אותה באותה הפסקת עישון, ולמה הם מצלמים את השלט, ומי בכלל היה האיש הזה, ד״ר ריזאל. היא לא ידעה. היא עובדת שם כבר חצי שנה, שזה בערך הכי הרבה זמן שמישהו עובד בחברה הזאת, והיא לא ידעה מה כתוב בשלט. היא אמרה שהיא אף פעם לא קראה אותו והציעה לי לקרוא.

היינו בחוץ לא רק שתינו, היו שם עוד כמה, וכולם אמרו, בתשובה לשאלה שלי, שהם לא יודעים מי זה האיש הזה, ובסוף השותפה הגרמניה שלי לחדר אמרה אז מה הבעיה, תקראו. רק שרובנו, במעגל המעשנים, גם לא יודעים לקרוא גרמנית וגם לא ששים להודות בזה. אז כלום לא קרה עד שאני לא עמדתי בזה יותר ושאלתי אותה עם היא מוכנה לקרוא ולהגיד לנו.

***

לפני שבועיים בירכתי את חברי לחדר הספרדיים על תוצאות הבחירות בארץ שלהם. השבוע בירכתי את החברה שהגיעה מאיסטנבול. היא היתה מאושרת. היו לה דמעות בעינים. גם הספרים. go left! קראנו ביחד, go left!

***

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה, אגב, צולמה בבית קברות. החיים מתנקזים לבית קברות

לעבוד בחוץ זה לאכול, כל יום, ארוחת צהריים מחוץ לבית. זה לנסוע בבוקר בתחבורה ציבורית. זה אורח חיים ממושטר. מסודר. לכל יום יש התחלה, אמצע וסוף. זה עייפות של בריאות נפשית בסוף היום. זה תחושת קומפיטטניות. זה להיות עסוקה. זה להיות בעולם. זה לעבור ימים שלמים עם מעט מאוד מגע עם עצמי. בלי להרגיש את עצמי כמעט בכלל.

לעבוד מהבית היה עבורי, גם, ימים שלמים של קשב רק לעצמי. לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה להיות המלכה של הדומיין שלי. הקובעת היחידה. זה לבשל לעצמי בצהריים את מה שבא לי לאכול וזה לאכול לבד. זה לשתות קפה בבית קפה באמצע היום. זה להזניח את המלתחה (כי מי בדיוק רואה). זה לצאת לשיטוטים באמצע היום. זה להיות מוזרה בלי לנסות להסתיר את זה.

יתרונות וחסרונות. איזונים. זה הכל עניין של איזונים. איך אני שונאת את משפטי החכמה התפלה הזאת. חכמת הברור מאליו. נולדתי במזל מאזניים. אני לא באמת טובה באיזונים.

***

ד״ר חוסה ריזאל מהפיליפינים, לאומן, משורר, סופר, עיתונאי, רופא עינים, מהפכן. כך בוויקיפדיה. גיבור לאומי בפיליפינים. הוצא להורג בשנת 1896 על ידי קבוצה של חיילים מהפיליפינים שהשתייכו לצבא הספרדי. הוא עזב את הפיליפינים בגיל צעיר ויצא להסתובב בעולם ולרכוש השכלה. מדריד, פריז, ברלין. הוא נדד בין אוניברסיטאות. ארצות הברית. יפן. חזרה הביתה. בברלין הוא התמחה באנתרופולגיה. בפרק על הנצחתו בוויקיפידה גיליתי שיש גם פסל שלו בעיר, ושיש אוניברסיטה על שמו בפיליפינים ושהוא מונצח במטבעות כסף ובעוד הרבה צורות ודרכים. בבית הזה בברלין, הבית שהוא היום משרדים, הוא כתב את הביוגרפיה שלו. כל כך הרבה היסטוריות יש לברלין.

ד״ר יוסה ריזאל

השלט