גם זרות זה משהו שאפשר לאבד

אני מאוד אוהבת חומוס. מאוד. חומוס פשוט, בריא, טרי. אני אוהבת לאכול חומוס לארוחת צהריים. אחרי חומוס בצהריים העולם נראה אחרת, יפה יותר, רפוי. חומוס בצהריים זה איכות חיים לדעתי. לפיכך השקעתי זמן ומשאבים בחיפוש אחרי החומוסיה שלי כאן, בברלין. בדקתי מקומות ממולצים ובדקתי מקומות של ישראלים ובדקתי מקומות מפורסמים. אבל תנאי היסוד שלי כדי שמקום יהפך לחומוסיה שלי זה שהוא יהיה במרחק הליכה מהבית, אחרת אין טעם.

בהכללה סצינת החומוס המקומית מתחלקת לשניים: חומוסיות ישראליות וחומוסיות מקומיות. בישראליות אני מתכוונת לחומוסיות בבעלות ישראלים לשעבר. בחומוסיות מקומית הכוונה לכל השאר, כלומר, לבנוניות, פלשתינאיות, ערביות כאלה ואחרות. מקומיות מקומיות. אני לא באמת יודעת מאיזה ארץ מוצא הגיע החומוס ועובדי החומוסיה שאני אוכלת בה. זה לא מעניין ואני לא שואלת. אני מנחשת לפי סימנים ושפה ומוסיקה, אבל לא שואלת. לפיכך כאן אצמד אל החלוקה הגסה של ישראלים ומקומיים.

ברלין, אביב

לבן-ורדרד! אביב

בטווח הליכה ממני נמצאות שלוש חומוסיות ישראליות ועוד לא מעט מקומיות. ניסיתי את רובן. החומוס שלי, עד לפני שבועיים בערך, היה חומוס עכו בוודינג. יותר מדי מיץ לימון בחומוס אבל חוץ מזה אין לי טענות. מנה של חומוס פול או חומוס מסאבחה או סתם חומוס בארבע יורו וכוללת תה שחור חופשי, צלוחית חמוצים, צלחת ירקות, קצת חריף, פיתות דקות בשקית עם דגל לבנון. הפיתות הן בעיה עבורי, באמת, אני מתגעגעת לפיתות השמנמנות שאני מכירה מתל אביב. שניים מהמקומות הישראלים שבדקתי מתגאים בפיתות שמנמנות וראויות. באחת מהן היתה אווירה מפחידה. בשנייה הזמנתי חומוס וירקות וקיבלתי צלוחית חומוס קטנה עם שלושה גזרים, עבניית שרי אחת ו2 פיסות מלפפון תקועים בתוך החומס, עלאק עיצוב אוכל שעשה אותי עצובה עצובה. בשלישית קיבלתי פיתות יבשות. הישראליות יקרות יותר מהמקומיות.

אני יכלה להוסיף, יש לי הרבה מה להגיד על מצב החומוס. אני יכלה לכתוב על זה מלא מילים, לתאר את החוויה, לספר, לדקדק בפרטים, להשוות. כן, כן, להשוות. להשוות בין איכות החומוס והחוויה הכללית בתל אביב וברלין, אבל עוד יותר מזה, בין החומוסיות המקומיות והחומוסיות הישראליות. כל פעם שאני אוכלת חומוס אני מחלטה לכתוב על זה ומשפטים רצים לי בתוך הראש אבל אז אני מפסיקה ועוזבת. למה לי, אני חושבת לעצמי, למה לי הבלגן הזה עכשו. למה לי הרעש. למה לי המהומה.

אביב בברלין

צהוב! אביב.

אבל ממה אני מפחדת? מאיזה, רעש, בלגן ומהומה אני חוששת? אני לא מכירה את האנשים האלה אישית, הישראלים בעלי החומוסיות. אבל אני קצת כן מכירה. אני מודעת לקיום שלהם. קראתי ראיון עם אחד מהם באיזה עיתון. אחר אני מזהה בתור אוואטר בפייסבוק. זאת רמת ההכרות. וזה מספיק כדי להשתיק אותי.

על זרות וחופש

בתקופה האחרונה אני שמה לב שיש יותר ויותר נושאים עליהם אני לא רוצה לכתוב. כלומר, אני כן רוצה לכתוב ומתחילה לכתוב ואז אני מפסיקה כי לא נוח לי, או לא נעים, או משהו אחר מאותה משפחה משתיק אותי. ואני מסתכלת על זה. מה זה שמשתיק אותי? ולמה? ולמה עכשו כן וקודם לא הרגשתי את זה בכלל?

התחלתי את הבלוג כשעברתי לברלין. רציתי לכתוב על החוויה. על המעבר. על המקום החדש. בראש שלי, בתפקיד הקוראות, היו חמשת חברותי האהובות. לא הכרתי ישראלים בברלין ולא הייתי מודעת לקיומם ולא חשבתי עליהם כעל קוראים. לא חשבתי עליהם נקודה. פשוט לא. בדיעבד אני יודעת שזאת הזרות. לא להכיר אף אחד זה המהות של זרות. הרי זאת לא העיר שזרה, זה אני.

אביב בברלין

ורווד! אביב

יש כל כך הרבה חופש בזרות. כל כך הרבה העדר. העדר של כבלים, חסמים, מסגרות, מנהגים, הרגלים. זה סוג של חופש שחי וניזון ממה שאין. ממה שנעדר. כשלא מכירים את הכללים אי אפשר לקיים אותם. כשלא מכירים את האנשים פחות מרגישים את הצורך להתחשב בהם. במובן הזה להיות זר, שזה תמיד חוויה זמנית, זה כמו להיות בגיל ההתבגרות. לעוף על עצמך בלי מעצורים. אגואיסטיות מוחלטת. אני אני אני. מפגש ישיר מאוד, פנים אל פנים, עם עצמך. בלי שום דבר אחר להיאחז בו.

אבל זרות היא לא מצב סטטי, קפוא. אנחנו מדברים כאילו היא כן, אני מוגדרת כזרה ולעד אהייה זרה בברלין. אבל המהות של זרות, ההרגשה של זרות, היא דינאמית לגמרי. היא משתנה כל הזמן. כל יום אני קצת פחות זרה. כל יום אני יותר משולבת, רקומה פנימה, משתדרגת אל תוך המקום. הרחובות נהיים מוכרים. לאנשים יש פנים ושמות ("לא טוב שיש למישהו פנים. לא טוב לפגוש את מבטו ליותר מהרף-עין. פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל, פתאום עומד מולך אדם" – חנוך לוין, הילד החולם).

אביב בברלין

לבן! אביב

היום אני חלק מקהילה. לא כי בחרתי בזה. כי ככה זה. אני חלק מקהילה של ישראלים בברלין בין השאר במובן הזה שאני מודעת לקהילה, לקיומה של הקהילה, לנקודות המגשרות, לזה שאני חלק. וזה לא שאני מכירה את כל האנשים בקהילה, זאת לא קהילה שמובססת על הכרות אישית. זאת קהילה שמובססת על הגדרות ביוגרפיות, מרחב גיאוגרפי, הצורך האנושי להתקהל וטכנולוגיה מודרנית נוסח פייסבוק.

עצם זה שאני קוראת בקבוצות פייסבוק השונות של ישראלים בברלין מביא אותי אל הקהילה ועושה אותי לחלק. ואני לא אוהבת להרגיש, להיות מודעת, לכך שאני חלק מקהילה. אני לא אוהבת את קהילות. אני, עוד מהקיבוץ אני לא אוהבת קהילות. קהילות קטנות הן בית גידול חם לטירוף. פטריות רעל על הנשמה. וזה לא שקהילת הישראלים בברלין היא קיבוץ. אבל יש רגעים, מקומות, חוויות, שזה כן, שזה מזכיר לי כן.

אביב בברלין

אדום! אביב

למשל במנגנון ההשתקה הפנימי. למשל ברשימת הדברים שנוח לי לכתוב עליהם. עכשו כשאני מודעת לקהילה, לקוראים, לאנשים ופרצופים ושמות, אני מצנזרת את עצמי הרבה יותר. כי אני לא רוצה לפגוע ואני לא רוצה להיחשף ואני לא רוצה להעליב ואני לא רוצה להסתבך וכך עוד ועוד. מיליון סיבות ושיקולים שקשורים לחיים בקהילה. לא לכתיבה, לא לכנות, אלה להסדרים של חיים בקהילה.

קהילות קטנות, השתקה גדולה

וזה בסדר הרי, לא? כלומר, זה שאנשים מתחשבים אחד בשני, זה בסדר, זה חיובי, זה טוב, זה חברתי. וזה גם משתיק. זה גם מסרס. זה גם מביא לאיבוד הקול. רשימת הנושאים עליהם אני רוצה לכתוב ובוחרת שלא הולכת ומתארכת ככל שמרבים הימים שאני פה. אני כבר לא זרה. אני כבר לא בת ששעשרה שיכלה להתעסק רק בעצמה, רק בבפנים שלה. אני יותר מדי מודעת לסביבה. מסתבר שגם זרות זה משהו שאפשר לאבד. ולחוש צער על אובדנו.

אביב בברלין

סגול-כחול-לבן! אביב

על החומוס

באחד הימים של האיסטר שוטטתי בוודינג ומצאתי מקום קטן, חומוסיה, על רחוב צדדי, בתוך שכונת מגורים. נכנסתי והזמנתי חומוס-פול. קיבלתי צלחת גדולה ויפה ועליה צלחת החומוס-פול, צלחת ירקות, צלוחית חמוצים, קצת חריף, פיתות דקות וחביבות במידות של הפיתות הישראליות. החומוס היה לימוני מדי אך עדיין טעים. המנה היתה נדיבה. הסביבה חביבה. ברקע מוסיקה ערבית. המחיר זול. 4 יורו להכל.

אכלתי וחשבתי לעצמי איזה פוסט נפלא הייתי יכלה לכתוב על זה, על ההבדלים בין החומוסיות הישראליות והמקומיות ומה זה אומר וכו'. וידעתי שאני לא אכתוב. אני לא אכתוב. זה לא שווה את זה. אז רק את זה אני אגיד: נדיבות זה פיצ'ר נפלא. אני הולכת על נדיבות.

צלחת החומוס היפה בעיר

וזה מה שרציתי להגיד, בעצם. זה כל מה שרציתי להגיד: נדיבות היא פיצ'ר. נדיבות היא ערך. אני ממליצה בחום על החומוסיות המקומיות מקומיות כי נדיבות היא פי'צר בעיני.

וגם זה: עוד 10 ימים אני בתל אביב. שמחה להגיע.

Ayya Khema, בודהיזים בברלין וסדינים תלויים לייבוש ברוח

ליד אלכסאנדרפלאץ, לצד ומתחת המגדל והכיכר, יש שכונה של בניינים גבוהים. תחומה בין כבישי ענק, היא מובדלת ונפרדת מהעיר שעוטפת אותה. מרכזית לגמרי, ליד אלכס, אבל נפרדת. מבודדת. שכונת מגורים של בניינים גובהים, פשוטים, פרקטים. שכונ, משפחות. שכונה שמרגישה כאילו היא בעיר אחרת ובגלל זה היא נורא ברלינאית. לא נראית כמו שום דבר אחר. פעם חברה שלי שכרה שם דירה, בקומה 10 של אחד הבניינים. בדירה היו חלונות ענקיים שהשקיפו, מגובה שווה, על השפיץ של אלכסנדרפלאץ. בלילה, בדרך חזרה לבית שלי, ביקשתי ממנה ללוות אותי, ליתר בטחון.

בית קומות ,ברלין

שכונה של בתי מגורים. משפחות. בלי הוד והדר. בלי הייפ והיפסטרים

בתוך השכונה הזאת נמצא מרכז בודהסיטי בשם Lotos Vihara, ואני כבר שנים מנסה להגיע לבקר בו. יש שם, אליבא-דה האתר שלהם, חצר פנימית קטנה עם סטופה, וספריה בודהיסטית, וחלל מדיטציה, ופעילויות נוספות, ואני מצאתי את המקום כשרק הגעתי לברלין וחיפשתי מקומות ללימוד ותירגול בודהיסטי.

את החיפושים שלי התחלתי באינטרנט. יש מלא מקומות ללימוד ותירגול בודהיזים בברלין ואני מצאתי אותם ברשת ומיקמתי אותם על גוגל מפס ובדקתי באתרים שלהם וקראתי הכל וסיננתי וסימנתי ופיתחתי העדפות ורצונות ותוכניות ואת המקומות הנבחרים הוספתי לרשימת ה"מקומות בהם אני רוצה לבקר בברלין". אבל אני לא תיירת. אני לא נחנקת מחוסר זמן. אני לא מלאת עזוז של התרגשות ומקומות חדשים. אני חיה כאן. רשימת המקומות אליהם אני רוצה להגיע כל הזמן מתארכת.

מרכז בודהיסטי, ברלין

ה –  Buddhistisch Haus, על גבעה קטנה בלב שכונת מגורים בורגנית וחד קומתית

המקום הראשון שהגעתי אליו היה Das Buddhistisch haus וגם זה לקח לי יותר משנה של חיים בברלין. אני חושבת שהגעתי אליו ראשון כי הוא ממש רחוק ממני, בשכונת Frohnau, עיר זרה ואחרת מבחינתי. וחוץ מזה קראתי עליו שהוא מאוד יפה והוא ממוקם בלב שכונת מגורים בורגנית וזה סיקרן אותי. אז לקחתי יום חופש ויצאתי לטיול. זה נחמד להיות תיירת, גם בפועל, בעיר, ברחובות בהם לא הייתי קודם, וגם מבחינה רעיונית. ביקור במקום כזה הוא עבורי, גם, תזכורת לחיים אחרים ולאפשרויות אין סוף. הייתי, צילמתי, ישבתי, דיברתי עם נזיר בודהיסטי שהגיע מבורמה (מיאנמר) להשתלמות. הוא סיפר לי שהמצב בארצו הרבה יותר טוב, הרבה יותר טוב.

das-buddhistische-haus

מסביב לבית יש גינה. עם פינות מבודדות ופסלוני הבודהה וכל השאר. באמת מקום מאוד יפה

אבל זה לא פרקטי. מרכז בודהיסיטי שממוקם שעה נסיעה ממני לא יכול להיות מקום שיהפך לחלק מהחיים שלי, מהיומיום. זה פשוט רחוק מדי. המשכתי לחפש והתרכזתי במקומות במרחק הליכה. מצאתי מרכז בפרנצלאוורברג שפעם בשבוע מקיים הרצאה למתחילים באנגלית ופעם בשבוע מדיטציה מונחית באנגלית. ניסיתי אותו. לצערי בביקור הראשון נפלתי על הרצאת אורח, מורה מארצות הברית שהגיע לביקור. היה מתקתק. היה לי יותר מעניין להסתכל על הקהל ולנסות לאפיין אותו, להבין ממנו משהו, מאשר להקשיב להרצאה שהיתה מאוד בסיסית ונדושה.

אל ה Lotos Vihara הגעתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל המיקום שלו: ליד אלכסנדרפלאץ. בשכונה שלי. מרחק הליכה. פרקטי. אבל נשארתי, בחיפוש האינטרנטי שלי, בגלל Ayya Khema, נזירה ומורה בודהיסטית שהיתה פעילה בהקמת המקום ומהווה השראה ללימוד שם. לא הכרתי את השם Ayya Khema ואני מניחה שסקרנות פמיניסטית הביאה אותי ללחוץ על הלינק. מסתבר שאיה קאמה היתה נזירה הבודהיסטית-מערבית מרכזית בהנגשת לימודי הבודהיזים לנשים במזרח ועוד יותר מרכזית בהבאת הבודהיזים לגרמניה. אה, וגם, היא נולדה בברלין, בשנת 1923, בשם Ilse Ledermann, להורים יהודים.  

בצל של אלכסנדרפלאץ

שכונת מגורים רגילה. לא הוד לה ולא הדר. החיים עצמם וכו', גרסת ברלין

מאז אני קוראת עליה. יש עליה הרבה מידע ברשת וכולו מאוד זהה. היא מופיעה באתרים על בודהיזים במערב ובאתרים גרמנים של בודהיזים בגרמניה ויש לה דף בויקי, ובכל המקומות האלה מופיע אותו תיאור קצר של החיים שלה. משוכפל ומשועתק, וחלקי ביותר. זה מעניין, איזה פרטי חיים נכנסים לביוגפריה הרשמית ואיזה לא. על Ayya Khema כתוב שהיא נולדה להורים יהודים. לא שהיא יהודיה (מי הכניס את ההגדרה הזאת ולמה? הבודהיסטים? הגרמנים? היא?). איה קאמה היתה יהודיה אבל, אולי בגלל ש"הומרה" לבודהיזים (?) לא אומרים עליה שהיתה יהודיה. אומרים: בת להורים יהודים.

בשנת 1938 היא ברחה (הוצאה? הוברחה?) מברלין עם עוד ילדים יהודים אל גלאסגו, סקוטלנד. המשפחה שלה ברחה לסין ובשנת 1940 היא הצטרפה אליהם בשנחאי. כשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנה אסירים יפני. האבא נפטר במחנה. חמש שנים אחרי שיחרור המחנה איה קאמה קיבלה אשרת הגירה לארצות הברית. היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים ובתחילת שנות השישים, כמו הרבה צעירים אמריקאים אחרים, הם נסעו כל המשפחה לטיול ארוך במזרח ואיה קאמה התוודעה לבודהיזים.(אגב, חוץ מהפרטים האלה – בעל, שני ילדים, טיול משפחתי במזרח – לא הילדים ולא הבעל מופיעים עוד בביגורפיות עליה. לא בויקי, לא באתרים של מוסדות שהיא הקימה, לא בשום מקום).

בתוך ה - Lotos Vihara

הסטופה. בלב ברלין יש סטופה.

בשנת 1979, אחרי יותר מעשור בו למדה ולימדה בודהיזים באירופה ואוסרטליה, היא הוסמכה לנזירות בסרי לנקה. בהמשך היא הקימה, בין השאר, מנזר-יער באוסטרליה, מרכז ללימודי בודהיזם לנשים בקולומבו (סרי לנקה), ואת ה Buddha – Haus בגרמניה, בו שימשה spiritual director. היא הביאה אל גרמניה את המסורת של מנזרי יער והיתה המייסדת של המנזר הראשון. בשנת 1987 היא היתה בין המארגנים של הכינוס הראשון של נזירות בודהיסטיות בכל ההיסטוריה של הבודהיזים. באותה שנה היא הוזמנה לדבר באו"ם והיתה לאשה-נזירה-בודהיסטית-מערבית הראשונה שדיברה בפני המילאה. היא דיברה על בודהיזים ושלום עולמי. היא כתבה עשרים וחמישה ספרים על מדיטציה ובודהיזם, כולל ספר ביגורפי (אף אחד מהספרים לא תורגם לעברית). היא נפטרה בשנת 1997, ב Buddha-haus שהיא הקימה, בגרמניה.

ביום אפרורי וקר ומטפטף הגעתי אל  ה – Lotos Vihara לראשונה. הלכתי ברגל לאורך Alexander str, חציתי ב – Gruner str והמשכתי על Karl Marx Allee עד למקום בו גוגל מפס סימן לי להיכנס לשכונה שלא נראית כמו כלום ולכן נראית לגמרי כמו ברלין.

בתוך אולם המדיטציה

בתוך אולם המדיטציה. התמונה הקטנה היא של Ayya Khema

נכנסתי לשכונה ואיבדתי את הדרך. כל הבניינים נראו לי דומים: גבוהים וחיוורים. בניינים שנבנו כדי לאחסן הרבה בני אדם. מדרכות רחבות. חלקות דשא קטנות חוצצות בין הבניינים. השפיץ של אלכסאנדרפלאץ משתקף מכל זווית. שכונת מגורים רגילה, אפרורית. בלי הוד והדר, בלי "הו ברלין!", בלי היפ והיפסטרים. וגם בלי שום אווירה או רמז למרכז מדיטציה בודהיסטי. לא קרוב אפילו. הלכתי והלכתי והקפתי את אותם רחובות ולא מצאתי את המקום ולא הצלחתי ליישב בין המציאות שמסביבי ומה שראיתי בגוגל מפס.

חטפתי את הקריזה והתייאשתי וסגרתי את הטלפון והסתכלתי סביבי ונשבעתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לכאן, עד לשכונה הכה אפרורית הזאת, אני לא מוכנה לוותר. ואז, בזווית העין, ראיתי צבעים וחשבתי שמה שאני רואה זה את הדגלים הצבעוניים הקטנים שתולים בכניסה אל מקומות בודהיסטים והרגשתי שמצאתי את המקום. הדגלים הצבעוניים הקטנים של הבודהיזם. קל לזהות. רק שזה לא היה הדגלים הקטנים הצבעוניים של הבודהיזם, אלו היו סדינים וציפות תלויים על חבל לייבוש בחצר. בברלין. מי עוד תולה בגדים לייבוש בחצר? מתי פעם אחרונה ראיתי מראה כזה? הלב של נכמר. הסתובבתי סביב הסדינים וסביב עצמי עוד קצת ובסוף מצאתי את המקום.

סדינים מתייבשים על חבל

דגלים צבעונים קטנים. סדינים מתעופפים ברוח. מראה מחמם לב. וגם סימני דרך. וגם מסע בזמן

מבנה שטוח, נמוך, בין בניינים גבוהים, לצד כיכר נסתרת. מצאתי. אמממה, למרות שקראתי עשרות פעמים את האתר של המקום ולמרות שראיתי את שעות הפתיחה והכל, הגעתי ממש בזמן הלא נכון. ב – Lotos Vihara פועלת מסעדה-בית קפה טבעונית שמגישה ארוחות צהריים וכל יום בשתיים יש מדיטציה שפתוחה לכולם. אני הגעתי בערך ב 1100. לא קפה ולא צהריים טבעוני והמקום היה די ריק ואולם המדיטציה נטוש.

שוטטתי לכל עבר, צילמתי, נכנסתי לחדר בו ישבו שלושה אנשים על כריות ואשה אחת על כסא וארבעתם היו שקועים במדיטציה והאשה, ששמעה את הדלת נפתחת, פתחה עינים ועשתה לעברי תנועה חדה בראש ואני ברחתי משם. ראיתי דוכן ספרים שכל הספרים בו של אותו כותב (מורה, ראש המרכז היום). אמרתי שלום לאשה שעבדה במסעדה. היא החזירה בשלום קפוץ. לא היה לי מה לעשות שם והלכתי. עכשו המטרה שלי, החדשה, היא להגיע בזמן הנכון.

הכניסה לבית Lotos Vihara

מתוך מכתב שכתבה Ayya Khema ב 11 במאי, 1995: When the Nazis were persecuting the Jews here in Germany, my father said the same thing you wrote in your letter, namely that he could not believe that a civilised people like the Germans, who had produced, Bach, Beethoven, Schubert, Wagner, Goethe, Schiller, Lessing, Kleist, Kant, etc. etc. could go along with an uneducated man like Hitler. But eventually he had to believe it and emigrate to China, where he died in a Japanese prisoner of war camp, 5 days before the end of the war. I fully agree that only the Dhamma will and can bring true peace and am directing all my efforts and energy to propagate this, which especially here in Germany finds many willing ears

יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין

לפני כך וכך שנים וכך וכך מערכות בחירות, אני כבר לא זוכרת איזה שנה ואיזה בחירות, בלילה, אחרי שהגיעו תוצאות האמת שבישרו על נצחון הימין, התקשרתי לחברה טובה שעבדה בתקשורת ושיבחתי אותה על העבודה הקשה והטובה שהיא עשתה. "קרעתי את התחת" היא אמרה לי, בלילה, מותשת וסחוטה "ותראי מה יצא".

בסופו של דבר הצידוק היחיד בעיני לקיום בחירות זה כדי שהמחנה שלי ינצח. ומכיוון שזה אף פעם לא קורה, בחוויה שלי כל מערכות הבחירות בישראל – על הרעש, ההתרגשות, ההתלהבות, התקוות, האכזבות, כל בלגן הזה – מיותרות לחלוטין. ספין של המציאות. סערה בכוס תה. משהו למכורי אדרנלנין, כמו ספורט אתגרי. (אולי זה העניין עם ביבי, אולי הוא פשוט התמכר לאדרנלין, לאשליית הנצחון. אולי בגלל זה הוא נע בין מלחמה לבחירות כל הזמן. סאקר של אדרנלין והתרגשויות).

פריחה של אביב

יום בחירות נאה. התחלות חדשות. תמיד יש התחלות חדשות

אני לא זוכרת כלום מהבחירות של 2013. כבר חייתי אז בברלין, והייתי עסוקה בשלי. הבחירות לא הגיעו אלי. אני לא זוכרת ג'ינגלים ואני לא זוכרת דאחקות ואני לא זוכרת אם באמת חשבנו, בני השבט הלאה, שיש סיכוי. את תוצאות הבחירות הלכתי לראות בבית של מכר ישראלי שהזמין את כולם. לא הכרתי שם כמעט אף אחד והלכתי לבד, כלומר, התייחסתי לעניין לגמרי כאל אירוע חברתי. הפסדנו והיה לילה קר והדירה של המארח היתה בפרידריכסהיין ובדרך חזרה הטראם לא הגיע ואחרי שהגיע נסע לאט וכשהגעתי כבר הביתה לא הצלחתי לפתוח את הדלת של האינטרקום מרוב שרעדו לי הידיים וחשבתי שאני אמות שם, בכניסה לבית שלי, אמות מהקור, וזאת תהייה הטרגדיה הגדולה של הבחירות האלה.

השנה הבחירות כן הגיעו אלי וכן תפסו אותי. אני לא יודעת בדיוק למה או אפילו מתי זה קרה. לא ישר, לא בהתחלה, לא באוטומאט, אבל זה כן קרה. מתישהו נהייתי מעורבת, לא פעילה, לא עשיתי כלום למען כלום, אבל הרגשתי מעורבת. הרגשתי שזה נוגע בי, ושזה נוגע אלי. באמת שאני לא יודעת למה. אני לא חיה עם כרטיס טיסה חזור, אין לי תוכניות ברורות לשום עתיד אפשרי. ועדיין, הרגשתי שהבחירות האלה קשורות בי והם חילחלו אלי. האופטמיות של המחנה שלי חילחלה אלי. אני חושבת שהרשתי לעצמי להאמין. לא בכוונה, זאת לא היתה התוכנית שלי, זה פשוט קרה, דרך החוטים של האינטרנט והממשק של פייסבוק נדבקתי באמונה.

פסי רכבת דרך גדר

פסי רכבת, גדר. גם חסום גם פתוח. גם נוסע גם קבוע.

יום הבחירות היה יום כחול ויפה בברלין. עבורי זה היה יום של חוסר סינכרון קיצוני. שוטטתי ברחובות של ברלין והמחשבות שלי היו בישראל. כל ההוויה שלי היתה בישראל, רק הגוף בברלין. זה היה מוזר. הרגשתי מאוד לבד ופתאום נורא רציתי להיות שם, בישראל, עם כולם. הרגשתי, קצת כמו שהרגשתי בקיץ, בימים של המלחמה, שבעצם העדרותי אני מפוקקת ומפרקת את החוטים שמחברים אותי אל המחנה, אל השבט. וזה הפחיד אותי. פתאום לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה, שזה מה שרציתי. לרגעים, ביום ההוא, המפוצל, רציתי בדיוק ההפך, כן רציתי להיות חלק.

לא הצלחתי להתרכז בכלום. בקושי הצלחתי לעבוד. הבטן שלי כאבה. ישבתי מול המחשב ועקבתי אחרי הפיד והלב שלי דפק. היתה המון אופטימיות על המסך שלי, בשעות הראשונות של יום שלישי. המון אופטימיות ושמחה. ואז זה השתנה. אחר הצהריים כבר לא היתה אותה אופטימיות, אותה שמחה. זה כאילו המסך של המחשב שלי רקד פחות. אפשר היה להרגיש את זה. אחר הצהריים היתה מבוכה ואי ידיעה באוויר ואני חשבתי שאני מרגישה את זה כל הדרך מישראל עד הבית שלי הרחוק והמנותק. והבטן עדיין כאבה לי.

הלכתי לראות את התוצאות בבית של חברות. היינו לא אופטימיות, אולי, אבל בהחלט נרגשות. המילים כיכר רבין, מזרקה, ריקודים, נזרקו באוויר. לא באופן ישיר, לא ממש אמרנו תכף יפרצו ריקודים בכיכר רבין, אבל האפשרות שזה יקרה, לפחות לזמן קצר, חייתה ביננו. זה לא קרה. כבר מתוצאות הסקר היה ברור שזה לא יקרה, זהו לא יום לריקודים בכיכר רבין. הרגשתי מופתעת, מאוכזבת, נבוכה. אז מה עושים עכשו? התכנסנו כאן, גם אם לא אמרנו את זה, כדי לחגוג. אין חגיגה. מה עושים עכשו? הסתכלנו קצת ודיברנו קצת ואני מיהרתי ללכת כי לא רציתי לראות את נאומי הנצחון בלייב.

אביב בברלין

שוב האביב הזה עם כוח החיים שלו. מתעקש לפרוח.

בחזרה בבית שלי הסתכלתי במחשב וראיתי את הכתישה מתחילה. עוד בלילה. עוד לפני תוצאות האמת, הכתישה התחילה. זאת וזאת צריכה להתפטר. לו עשינו כך. לו אך היה ככה. כבר בלילה זה התחיל. הלכתי לישון עצובה אך זוכרת את 96 וקמתי בבוקר אופטימית, עד שהתיישבתי מול המחשב וגיליתי שאכן, 96 all over again, רק מהצד הרע ואז התקפלתי בפינה של הבית שלי, באופן מטאפורי לפחות.

הלו הלו דיכאון, בוקר טוב יאוש, כמה זמן לא נפגשנו. עבדנו כל כך קשה וזה מה שיצא. רק שאני לא עבדתי על כלום, לא קשה ולא קל. ועדיין, ככה הרגשתי.

זה היה כמו לראות בועה גדולה, שקופה ויפה, מתפוצצת באוויר ואלפי תולעים יוצאים ממנה. רגע של חלום משותף מתפרק לאלפי בועות בודדות שצורחות אחת על השנייה. השמאל התחנף לפריפריה. השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה. השמאל נותן לפריפריה. השמאל צריך להפסיק לתת לפריפריה. השמאל צריך להתאחד. השמאל צריך להתפרק. השמאל אשכנזי. השמאל צריך להיות לא אשכנזי. קראו ותפנימו, קראו ותפנימו! המחנה, השבט, יוצא כנגד עצמו, יוצא על עצמו. הו, האימה.

שקיעה, אביב

שקיעה, תעלה, כל הקיטש. אביב בברלין

אני מכירה את זה, את ההתנייה הזאת לפעולה. הריצה הזאת למסקנות אופרטיביות. התגובתיות האובססיבית. כאילו על כל דבר שקורה בעולם נדרשת תגובה מיידית וחדה. תגובה שיש בה פעולה, עשייה, שינוי, משהו. כאילו אי אפשר לשבת רגע אחד, עוד רגע אחד, ולהיות סתם עצובים. בלי פעולה. בלי חכמת הבדיעבד. בלי קריאה לעשייה, שינוי, הפנמה, הדחה וכל השאר הקריאות.

ואולי זאת המתנה של להיות בין לבין. האפשרות לראות את מה שקורה כמו בסרט, בלי שאני אהייה הגיבורה של התסריט. אני רק צופה. ואז גם שמחתי שאני לא שם, שמחתי שאני לא חלק. נחסך ממני הצורך להתנפל על מישהו, להתפצל, להתפרק בחזרה לשבטים קטנים ועויינים ובודדים. נחסך ממני הצורך להמציא פעולה, לרוץ לעשייה. הסתובבתי ברחובות ברלין עצובה עד למאוד וזהו. רק עצב.

וביום שישי קראתי שמדינת תל אביב הכריזה מלחמה על אופניים חשמליות. אני נגד אופניים חשמליות, כלומר, אני הלכנית אורבנית ואני רוצה מדרכות בטוחות עליהן אוכל להלך. אבל רבעק, בשם כל השדים, למה מלחמה? מה רע בסתם חקיקה ואכיפה, אולד סקול סטייל?

אני מסופרת

אה, והסתפרתי שוב. הרגשתי צורך בקווים ברורים, נקיים, חותכים. לפעמים אין לי כוח לכל הדדלה הזה של העולם

אביב, ריח נעורים, עמוס עוז

יש אור בשבע בבוקר. לרוב אפרפר, חיוור, דהוי, אבל אור. אור במובן של ההפך מחושך. ויש אור גם בשש בערב. ושקיעות מרהיבות. ובראשון במרץ, כמו שעון, הפרח הסגול הקטן שליד כלוב הפחים בחצר הפנימית פרח. הפרח הסגול. מבשר האביב שלי. כל שנה הוא שם, ממהר לפרוח, תובע לעצמו תמונה. לא צילמתי אותו השנה. מספיק. כמה אפשר? יש לי תמונות שלו משלושה אביבים קודמים. השנה התאפקתי. בסך הכל תופעת טבע, אמרתי לעצמי, כמה כבר אפשר להתרגש מפרח סגול? אין מה, לא צריך להוציא את המכשיר מהכיס. פריחה. זה הכל. פרח סגול.

פריחה של אביב

פריחה של אביב. לא צילמתי את הפרח הסגול, מבשר האביב, שפרח בחצר הפנימית שלי בבוקר של הראשון במרץ, וצילמתי אותו בכל השנים הקודמות (ראו לינק לפוסט מלפני שנה).  השנה צילמתי פרח צהוב, כי זה הו כה אחר.

באחד הימים נסעתי ב – U8 דרך וודינג. תחנה אחרי עלו 4 נערות צעירות, חברות, כנראה בדרך הביתה אחרי בית הספר: ספרים ביד, טרנינג ונעלי ספורט מתתת לשמלה ארוכה, תיקי גב של מותגים, ציחקוקים. אחת התיישבה מולי, שתיים התיישבו בקיוביקל המקביל, מהצד השני שלי, ואחת נשארה עומדת במעבר. והן דיברו ביניהן, דרך המעבר ומעל ההפרדה. הן דיברו בגרמנית וציחקקו והעינים שלהן זרחו, קרנו, ריצדו. הן היו עולם שלם, סגור, רק הן. אני והאשה שישבה בקיוביקל שלי לצד הצעירה, באלכסון ממני, החלפנו חיוכים. אלו היו חיוכים של זקנות השבט. אלו היו חיוכים של חיבה. אה, טין ספירט! אמרו החיוכים שלנו. הבנות האלה, הן היו לגמרי ריח של נעורים. כל הקסם.

אבל זה לא נכון. כלומר, האופן בו כתבתי את הסיפור הוא לא מדוייק. השארתי בחוץ את הסיבה שבגללה בכלל שמתי לב אליהן, אל הבנות. והשארתי את זה בחוץ כי אני לא יודעת איך לכתוב את זה, איך לספר את זה. המילים מסתבכות לי. בשביל לתאר מה ראיתי וחשבתי, מה משך את תשומת ליבי, אני צריכה להשתמש בשפה שלא נוח לי להשתמש בה. שפה שמאפיינת אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. ואני הרי כולי נגד, לאפיין אנשים באמצעות מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים. אני מחפשת את המילים. איך לתאר, בשפה החדשה, בשיח העדכני, את מה שראיתי, את הבנות שראיתי. איך לספר אותן בלי לדבר על מוצא, צבע עור, מאפייני לבוש מיוחדים, ועדין, שהסיפור יהיה בפנים.

רכבות

שמים של אביב. כמו הרכבת, זמנים קבועים

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובן. אחרי עלו 4 נערות צעירות. לשלוש מהן היה כיסוי ראש. לאחת כיסוי ראש צבעוני, פרחוני, קליל במונחים שלי, בפרשנות שלי. לשתיים היה כיסוי ראש קודר, רציני, כהה, אחיד. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש. לאחת מהשתיים עם כיסוי הראש הקודר, כיסוי ראש בצבע חום אחיד, היה שער בלונדיני ועינים כחולות והיא היתה גבוהה גבוהה ולבשה טרנינג וקפוצון. זאת שנשארה עומדת לבשה שמלת בד מיושנת בצבע אחיד ומתחת אליה מכנסי טרנינג ונעלי ספורט. הן דיברו ביניהן כאילו היו היחידות בעולם. הן צחקו. אני והאשה המבוגרת השניה בקיוביקל החלפנו חיוכים של חיבה, של היזכרות. הן הריחו כמו ריח נעורים.

גם זה לא לגמרי נכון, או לא לגמרי מדוייק. גם הטקסט הזה לא כותב באמת את למה שמתי לב אליהן. אני רואה בטקסט שלי את הניסיון לתאר את הסיטואציה ואת הדברים שאני בורחת מהן. אני רואה שהתוצאה מסורבלת, לא ישירה, לא מדוייקת. לא הכי בהירה והכי ברורה שיכול להיות. אני רואה שאני מתפלפלת מסביב. אני רוצה לספר את הסיפור הזה בלי להגיד את המילים המפורשות וזה לא הולך.

אנסה שוב:

יום אחד נסעתי באובאן. אחרי עלו 4 נערות צעירות ממוצא טורקי. לאחת מהן היה כיסוי ראש פרחוני, צבעוני, כמו הבדים שקונים בגואה. לשתיים אחרות היה כיסוי ראש חום, אטום, אחיד. חשבתי לעצמי, אה, הן דתיות יותר, חסודות יותר. אחת היתה בלי שום כיסוי ראש ואני חשבתי שזה נחמד שהן מעורבבות ככה, דתיות וחילוניות. הכי דתיה מביניהן, זאת עם הכיסוי ראש הכי אטום ואחיד וקודר והבגדים הכי גדולים ורפויים, היתה בכלל גרמניה, או לפחות ככה נראתה לי. בלונדינית עם עינים כחולות וגובה נפלא של גרמניות ורגלים שלא נגמרות. הן דיברו ביניהן וציחקקו והיו עסוקות לגמרי אחת בשניה. הן הריחו כמו ריח נעורים.

ארקונהפלאץ

ארקונהפלאץ. הכיכר היפה בתבל. כרגע הגינה בשיפוצים. לרגל האביב.

אבל אסור ככה, לכתוב על מוצא וצבע עור ומאפייני ביגוד. זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל בלי זה אני נשארת עם אין סיפור, סתם ארבעה נערות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לא משהו לכתוב עליו. הרי, בכנות, לא בגלל ריח הנעורים שלהן שמתי לב אליהן. זה היה בגלל הבלונדינית. אני שמתי לב אליהן כי הן לא התאימו לסטריוטיפ שלי, בגלל הבלונדינית.

אבל בעצם, גם אז, גם אם מאפייני הלאום וצבע העור ופריטי הלבוש, זה בדיוק מה שהן היו, ארבע נרות מצחקקות באובאן, בדרך הביתה, אחרי עוד יום לימודים. לגמרי ריח של רוח נעורים.
***
גם עמוס עוז, כמו האביב, הגיע אל העיר. סוג של. בלייפציג, כך קראתי, מתקיים כרגע יריד הספרים השנתי. השנה הדוכן הישראלי, כך קראתי, גדול מתמיד. זה בגלל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, או תירוץ ספרותי אחר שכזה. הרבה הרבה סופרים ישראלים הגיעו לליפציג השבוע, ככה קראתי. בפיד שלי מצאתי תמונה של עמוס עוז והמראיינת הגרמניה שלו. הם נראו צוחקים. היא נראתה נרגשת. אני נשארתי בברלין, ואני במילא לא אוהבת את עמוס עוז.
עמוס עוז בגרמנית

כמה עוז, כמה עוז! וככה, בקטנה, גם יהודה וקונדרה. עושה לי חשק לברוח להרים

 אביב הגיע, תכף פסח, בטווח בחירות. הלוואי והייתי אדם מאמין. אני לא ממש, רק קצת. אני כמו מאלדר בשעתו, רוצה להאמין. I want to believe. אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין! אני רוצה להאמין!
 ***
 וגם: עדיין מחפשת חילופי דירות. יש לי דירה מקסימה בברלין, בדיוק על התפר שבין מיטטא ופרנצלאוורברג, ואני מחפשת להחליף עם דירה בתל אביב. תאריכים: 28.4 עד 9.5. ותבוא ברכה על ראשכם.

הקווים הישרים של ברלין, The Jewish Nation

באחד הערבים השבוע נסעתי באובן, U8, לכיוון מערב. קצת אחרי נכנסו שלושה אמריקאים. שני גברים ואשה. אי אפשר היה לטעות בהם, אי אפשר היה לא לזהות שהם אמריקאים. אחד הגברים התיישב לידי, הגבר השני והאשה התיישבו מולי. ישבנו בספסלים שמסתכלים אחד על השני, לא בקוביות, בחלק היותר מרווח. הם דיברו ביניהם. הם היו אמריקאים כמו הישראלים מהסרטון שוקולד השבוע. הם דיברו ביניהם כמו שאנשים שחושבים שהם לבד ואף אחד לא שומע אותם מדברים אחד עם השני.

היה בהם משהו מביך. השיחה שלהם היתה קולנית. הגבר שישב ליד הבחורה כל הזמן ירד עליה. ונאם לה. הוא דיבר על הגודל של מוסקבה בהשוואה לגודל של ברלין. במוסקבה יש יותר אנשים, אמר, מה, את לא יודעת? ניסיתי לא להקשיב. כל הקרון ניסה לא להקשיב. הסתכלנו אחד על השני במבטים של אנחנו לא מקשיבים. רק שאז שמעתי את הבחור שהתיישב לידי אומר משהו על המוזיאון היהודי, והגנים השתלטו עלי.

ברלין

אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין. האופן שבו קו הבניין חותך את השמים. האופן שבו השמים נחתכים על ידי הקווים של הבניינים

הוא סיפר לזוג שמולו שאתמול היה אמור להיות בסיור במוזיאון היהודי. הוא מבקר בברלין במסגרת חילופי סטודנטים. ארכיטקטורה, אני חושבת. היתה להם משימה ללכת למוזיאון היהודי. אבל לא להיכנס, ככה הוא אמר, רק להסתכל עליו מבחוץ ולכתוב התרשמות.

יש סרטון ביוטיוב של המוזיאון, אמרה לו הבחורה, הסתכלתי על הסרטון ודווקא נראה לי מעניין, שווה לך גם להיכנס. סרטון זה לא כמו להיות במקום באמת! הוא גער בה. וחוץ מזה, אמר, אני לא צריך להיכנס! רק להסתכל במחוץ. ואתמול כל הקבוצה שלי הלכה לשם ועשתה את זה, אבל אני לא.

I couldn't bother, הוא אמר לה, and now i feel guilty.

who do you feel guilty from, היא שאלה אותו, The Jewish nation?

***

בתים, ברלין

הקווים של ברלין. האופן שבו הקו של הבניין חותך את השמיים. יום אחד אני אכתוב פוסט שלם על האופן שבו הקו של הבניינים חותך את השמים

לפני שבועיים השתתפתי בכמה ימים של workshop בנושא של Lean startups. הגעתי לזה דרך פרוייקט שאני מעורבת בו והתקבל לתוכנית אסקלציה בברלין. היזם של הפרוייקט הגיע מישראל, אני בברלין, הלכנו. האירוע התקיים ב Rainmaking loft, מקום שהוא גם startups hub, מה שזה לא אומר, וגם co working space, וגם בית ל – Startupbootcamp Berlin accelerator program, ויש שם גם בר אופנתי.

מאוד ברלינאי, הסברתי ליזם הישראלי שאיתי, הריכוז הזה של דברים ביחד. יש לנו גם כאלה בארץ, הוא אמר לי. נכנסו פנימה. האנגר גדול. רצפת עץ. מטבח משותף. קירות מכוסים לוחות עם מדבקות צבעוניות, גרפים ותרשימי זרימה. אופן ספייס מרווח, שולחנות עבודה עם מדבקות ולוגואים של החברות שעובדות שם כרגע, חדר הרצאות עם פופים ומזרונים, בקבוקי מים מינרליים בכל פינה. מאוד ברלינאי, הסברתי לידידי את האווירה הנונשלנטית. נראה בדיוק כמו בתל אביב, הוא אמר, וסיפר שיממה אחרי פתיחת ההרשמה ל  wework בתל אביב לא נשארו מקומות פנויים.

ברלין, בתים

חשבתי לכתוב על זה השבוע, על הקווים הישרים של ברלין ואיך השמים נחתכים בקו ישר על ידי הבניינים, אבל לא יצא. התמונות הן מתוך הפוסט ההוא, שיכתב יום אחד

ה  – workshop התחיל. ביום הראשון שמענו על Design thinking, בימים הבאים מתודולוגיות שונות של Lean Startups. המרצים היו צעירים. רוב המשתתפים היו צעירים. כולם צעירים בעולם הסטארטאפיים בברלין, אמרתי לו, והכנתי את השטח לקיטור עז על מצב הגיל בעולם הזה. הוא ביטל אותי ישר. אני כבר לא שם לב לגיל, הוא אמר לי, והוא, אגב, מבוגר ממני. זה מובן מאליו שאני הכי מבוגר בכל מקום. בישראל סטארטאפיים זה לגמרי עולם של ילדים, אנשים בגילנו כבר לא יכלים למצוא עבודה, אמר. גם בברלין, הסכמתי בעצב.

היה סבבה, ה – Workshop. לא דברים שלא ידעתי, אבל כן דברים שנחמד וחשוב ויש ערך לשמוע שוב, להיזכר. ובין לבין נתנו לנו תרגילים. הפעלות. הרבה תרגילים והפעלות, האמת. המנחה היה נותן משימה, מפעיל שעון, ויוצא מהחדר. או משאיר אותנו לצפות בסרטון יוטיוב או מצגת. אני לא אוהבת את ההפעלות, רטנתי לו, בטח בארץ לא עושים את ההפעלות, ניחשתי. גם את ההפעלות עושים ב Workshops מקבילים בישראל, הוא אמר, זה אותו הדבר, ושנינו הסתכלנו מסביב וראינו איך כל החדר התפצל לזוגות, כמו שנאמר לנו במשימה, וכולם עבדו. רק אנחנו ישבנו וקישקשנו.

ברלין, בתים

מסתבר שאני מצלמת את זה הרבה. כשהכנתי תמונות לפוסט הזה, עדיין מתוך מחשבה לכתוב על זה, על הבתים של ברלין והאופן שבו הם חותכים את השמים, בדקתי בתמונות שלי וגיליתי שאני מצלמת את אותה תמונה כל הזמן.

זה רק השיתוף פעולה, הוא אמר לי אחרי כמה דקות, שאני לא מבין. בישראל אף אחד לא עושה את המשימות.

נזכרתי באירוע שהשתתפתי בו לפני שנה וחצי בערך. Workshop ערב, חינאמי, בנושא של קבלת החלטות. או משהו כזה, לצערי אני לא ממש זוכרת את הנושא. אני גם לא זוכרת את התוכן. את מה שנאמר. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירוע, הדבר שהכי הרשים אותי, היה שבשלב מסויים ראיתי קבוצה של גברים שנראו בסביבות ה – 40 עומדים על רגל אחת. לא משהו שאני רואה כל יום.

***

ברלין

חשבתי שזה בייחוד עובד עם שמים כחולים, או על רקע שמים כחולים. וזה נכון, בגלל זה נזכרתי בזה השבוע, כי פתאום היו שמים כחולים ואני יצאתי מהבית. אבל זה עובד, היופי של הקו המתוח, גם בשמים אפורים

הג'ינס האהוב שלי נקרע. לא משהו דרמטי, ליד הברך, שפשפוך שהפך לקרע. אני לא יכולה ללכת עם ג'ינס עם קרע, אפילו לא ליד הברך. קרעים בג'ינס זה לא אני. אז הלכתי לחברה עם מכונת תפירה ושאלתי בעצתה. היא אמרה שעדיף שלא היא תתקן, שזה ג'ינס שאני אוהבת ושווה לפיכך לקחת אותו לאשת מקצוע לתיקון.

יש שלושה מקומות שונים – מתפרות, תופרים ותופרות, לא בטוחה איך לקרוא למקומות האלה – במרחק הליכה מהבית שלי. שניים כבר ניסיתי ויצאתי לא מרוצה. השלישי, שהוא גם הכי קרוב אל הבית שלי, מאוד קפריזי. הוא פתוח רק חמישה ימים בשבוע, ארבעה ימים בין השעות 1600 – 1900 וביום שישי בין השעות 1300 – 1600. קשה לתפוס את המקום עובד כמעט כמו שהיה קשה להגיע לחנות הצעצועים בגבעת ברנר, מוסד חשוב שהיה פתוח לשעתיים מתחלפות כל שבוע.

ברלין

הפינה, הפינה, איך הם ציירו את הפינה הזאת? כל כך חלקה, יפה, חדה, מדוייקת. אני אוהבת את הקווים הישרים של ברלין

אבל הפעם הצליח לי, איכשהו. הגעתי למקום ברווח הצר של שעות העבודה שלו ביום שישי. אשה מקסימה ומאירת פנים קיבלה אותי. היא דיברה גרמנית עולצת, אני עניתי באנגלית. התקשורת עבדה. היא בדקה את הג'ינס, צחקה, אמרה שאין בעיה והיא תתקן בשמחה ולקחה אותו ביד שלה והתיישבה ליד השולחן עם מכונת התפירה. לרגע חשבתי שאני רואה נס. תיקון במקום. חמש דקות והג'ינס האהוב שלי כמו חדש.

במקום להפעיל את המכונה כמו שקיוותי שתעשה האשה לקחה פתק קטן ורשמה עליו דברים. 9 יורו ועוד שבועיים בבקשה, היא אמרה לי, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי. עוד שבועיים מה, שאלתי אותה. עוד שבועיים הג'ינס יהיו מוכנים, אמרה ונתנה לי את הפתק עם הפרטים. תבואי ביום שישי עוד שבועיים בבקשה. תודה, אמרתי לה ויצאתי. בדרך חזרה הביתה הצטערתי קצת שלא עשיתי מסיבה פרידה או משהו, איזה טכס קטן, משהו יותר רשמי לרגל הפרידה מהג'ינס שלי.

בתים, תל אביב

ואחרון ודי. כחול על כחול. אבל זה בתל אביב! הו, תל אביב

אה, ואני מחפשת חילופי דירות, ברלין תל אביב. מגיעה לתל אביב ב – 28 לאפריל עד ה – 9 במאי. אם אתם בעניין, או חברים שלכם, או  מכרים, או סתם אנשים, יש לי דירה מקסימה בברלין ואני מחפשת להתחלף. תודה וחן חן

סיפורה של תספורת, או גלגולו של חוסר שביעות רצון

סוף שבוע עמוס עובר עלי. קדחת של אירועים ישראלים. בערב שישי שמעתי הרצאה על יחסי חנה ארדנט – גרשום שולם, בעקבות הוצאת התירגום של חליפת המכתבים ביניהם. בערב שבת שמעתי הרצאה על עברית דיאספורית. בין לבין, בבוקר שבת, הלכתי לסיור באוסף הופמן. היה מרנין ומרומם נפש, וגם, תיבל את הרצף הישראלי שלי בחוויה בינלאומיות.

הו ברלין, הו ברלין, הו ברלין! קוסמופוליטית שכמותך, אינטלקטואלית, שמאלית, מורדת. הו ברלין! אבל למה, למה, למה, כל כך קשה להסתפר בין שעריך?

אני לא מאמינה בברלין בכל מה שנוגע לתספורות, ובכלל, סגנון אישי. זה כאילו העיר נתקעה באייטיז. תספורות חדות. קשות. החלטתיות. אני לא מוצאת את עצמי.

שקיעה בברלין

הו ברלין! לא רק ערבים אינטלקטואלים, גם שקיעות מרהיבות. זה רק העניין הזה שאין לי איפה להסתפר

לפני שנתיים, אחרי הרבה שנים עם שער ארוך, החלטתי לחזור לקצר. התקשרתי לחברה טובה בישראל, חברה שכבר שנים מתחזקת תספורות קצרות מוצלחות ביותר, ביקשתי וקיבלתי המלצה, קבעתי תור, טסתי לישראל, הלכתי למספרה והסתפרתי. יצא מעולה. יצאתי שמחה. רק מה, הבעיה עם תספורת קצרה, היא שצריך לתחזק אותה. כל שלושה חודשים בערך, צריך לתחזק אותה. ואני לא יכלה לטוס לישראל כל שלושה חודשים.

לא היתה לי ברירה. נאצלתי למצוא מספרה בברלין. הדרך הכי טובה היא דרך המלצות מחברות. זה מצריך שיהיה חברות, כמובן, וגם מצריך שאני אוהב את הטעם שלהם. שאני אסמוך עליהן. התקשרתי לחברה שחיה כאן ואני סומכת עליה. עוד מישראל אני סומכת עליה ועל חוש האופנה שלה. היא המליצה על מספרה בקרויצברג ואני הלכתי לשם. הספרית שאלה אותי מה אני רוצה ואני אמרתי לה שאני רוצה לסדר את התספורת. אז היא שאלה מתי פעם אחרונה הסתפרתי ואני אמרתי לה שלפני שלושה חודשים. אז ביקשה לראות תמונות ואני הראתי לה. ואז היא סיפרה אותי. אני חושבת שהיא ניסתה לעשות את זה הכי דומה שיכלה לתספורת שהראתי לה בתמונות.

יצא פרווה. אני לא אוהבת פרווה. בשום מקום אני לא אוהבת פרווה, והכי לא בנוגע לשער שלי. אני רוצה לאהוב או לא לאהוב את התספורת שלי. לא להרגיש פרווה לגביה. התקשרתי לחברה בעלת הטעם הטוב להתייעצות. בשיחה התברר לנו שאכן, זאת המספרה עליה המליצה, אבל לא הספרית, יש שם כמה ספריות שונות ואני צריכה את יוליה. אז בפעם הבאה שהייתי צריכה להסתפר התקשרתי שוב לאותה מספרה וביקשתי להסתפר אצל יוליה.

רכבות, פסי רכבת

לפעמים, כשאני ממש מתגעגת לים, או לפחות לתחושה של אופק פתוח, אני הולכת לגשר הזה להסתכל על פסי הרכבת. הכי אופק פתוח שקרוב לבית שלי

חיבבתי את יוליה מהשניה הראשונה. היתה לה תספורת מוצלחת, היא היתה לבושה טוב והיא באה למספרה עם הכלב שלה. היא שאלה אותי מה אני רוצה ומתי בפעם האחרונה הסתפרתי והאם הייתי מרוצה ואני עניתי על הכל והיא עשתה כמיטב יכולתה לספר אותי כמו בפעם הקודמת, כמו שהיה, ויצא טוב. יצאתי שמחה. חשבתי שמצאתי בית, הגעתי אל הנחלה. מצאתי ספרית בברלין.

בביקור לפני שנה בארץ שוב הסתפרתי. אצל אותה ספרית שעשתה לי את הקצר בפעם הראשונה. היא אוששה את כל חששותי כשאמרה שהספרית שלי בברלין פגעה בהרמוניה של התספורת. הפעם לא יצאתי מרוצה. חזרתי לברלין ונתתי לשער לגדול טיפה, שיהיה עם מה לעבוד, והלכתי שוב ליוליה וביקשתי ממנה לתקן אותי.

יוליה לא הבינה. היא לא הבינה מה אני רוצה. אני רציתי שהיא תיקח אחריות ותוציא אותי יפה. זה מה שאני תמיד רוצה מהספר שלי. שייקח אחריות, יסתכל עלי מבחוץ, וימליץ לי מה לעשות כדי לשפר, לשדרג, לצאת טוב יותר. יוליה, במקום זה, שאלה אותי מתי הסתפרתי לאחרונה ואם אהבתי. אמרתי לה מתי ושלא אהבתי. היא שאלה למה ואני לא ידעתי להסביר בדיוק. חוץ מזה, אמרתי לה, אני גם לא מרוצה מהצבע. אז יוליה אמרה שהיא מבינה אבל לא יכלה לעשות כלום בנידון, קבעתי תור להסתפר, לא לצבע. היא סיפרה אותי ויצא פרווה. אני יצאתי פרווה. והרגשתי קצת מובסת. כאילו נכשלתי. יוליה מסופרת נפלא בעצמה, ואני בטוחה שיש לה טעם מעולה, רואים עליה, ואני לא הצלחתי להוציא את זה ממנה.

תמונה שלי

בדרך הביתה מהמספרה עשיתי מלא סלפיס בניסיון (נואש, כושל) לראות איך אני נראית. אהבתי את האפקט

אני חושבת שזה עניין תרבותי. הבדלים תרבותיים גדולים. תהום של ממש. אני הולכת למספרה כדי לאפשר למומחה, לאיש מקצוע, לעזור לי. אני מניחה שהספר שלי הוא איש או אישה בעלת טעם משובח, עין חדה, אינטואיציה בריאה וחוש אופנתי. אני הולכת למספרה כמו אשה מאמינה. קחו אותי ותעשו בי מה שנכון. אני לא רוצה להגיד לספר/ית מה לעשות. זה נראה לי טיפשי, לשלם לאיש מקצוע ולהגיד לו מה לעשות. תעשי כמיטב יכולתך, בבקשה, בשבילי. ככה אני רגילה ללכת למספרה. אבל נכשלתי, לא הצלחתי לגרום ליוליה לקחת אחריות ולקבל החלטות. יצאתי ממנה פרווה ולא ידעתי מה לעשות עוד והזמן עבר והשער גדל.

ניסיתי לגבש אסטרטגיה חדשה. לבדוק אופציות. יש, למשל, שני ספרים ישראלים שמפרסמים את עצמם בקבוצת פייסבוק ישראלים בברלין. בדקתי אותם. לאחד מהם יש אלבום תמונות של תספורות שיצר. מלא תספורת א-סימטריות. חלקי ראש מגולחים. מדליק, אבל לא הסגנון שלי. הספר השני כתב שהוא עושה תספורת פשוטות. לא מסובכות. גם זה לא אני. אני לגמרי במסובכות, בלא פשוטות.

אירוע

הגעתי לאירוע על ארנדט-שלום בשעה היעודה. היה מפוצץ ולא היה לי כסא. ישבתי מאחורה, על שרפרף. ככה זה נראה מהמקום שלי.

 

חברות המליצו על הספרית שלהם. הן סיפרו שהיא עושה להן מסג' בקרקפת לפני התספורת. זה נשמע לי נעים אבל לא אינדיקציה לכלום בנוגע לספרות. שמתי יהבי על חברה אחרת. היא נראית נפלא ומספורת נפלא וזאת האינדיקציה הכי טובה בשבילי, בתחום הזה. והיתה לה המלצה חמה על ספרית. רק שההמלצה שלי העירה אצלי בעיה כפולה:

1. יש לה שער ארוך, ומסולסל. לי יש שער קצר וחלק. זה עולם אחר לגמרי. כישורי ספרות שונים. זה שהיא טובה עם ארוך מסולסל לא אומר כלום לגבי היכולות שלה עם קצר חלק.

2. החברה, טובת לב שכמותה, שיבחה מאוד את הספרית, בין השאר על כמה שהיא זולה. זה ישר עורר את חשדותי. אני לא רוצה לבחור ספרית על בסיס זולות. אני רוצה לבחור ספרית על בסיס טעם עילאי וידיים מקודשות.

הזמן עבר. השער גדל. לפרקים חיבבתי אותו. לפרקים פחות. וכל הזמן התלבטתי. שקלתי. אספתי אופציות. אני נוסעת לארץ באפריל, אפשר לחכות עד אז, חשבתי. אבל אז לא יכלותי לחכות יותר. באין מוצא קבעתי עם הספרית הזולה. החברה שהמליצה עליה הזהירה אותי שהיא לא יודעת אנגלית, אבל את שיחת הטלפון לקביעת התור צלחנו יפה. התור נקבע ליום שישי האחרון. לא סופר מוצלח, כי בערב, כאמור, היה ערב ישראלי, ואני אחרי תספורת מעדיפה כמה ימים של הסתגרות, לתת לעצמי ולשער שלי זמן להתרגל, אבל גם לבררנות שלי יש גבול.

המספרה

המספרה. מכשיר הייבוש נראה לי כמו מכונת רנטגן לחוצנים. נפלא

הלכתי למספרה. לספרית המומלצת, סנדי, יש זרועות מכוסות קעקועים ושער אדום. לשתי הספריות האחרות במספרה יש שער כחול -ירקרק. לא אותו כחול-ירקרק, לכל אחת בגוון קצת אחר. על התיקרה של המספרה תמונות פרופיל של כוכבים וכל הקירות מכוסים בבלגן מאורגן. שורות של מוצרי שער מסודרים לפי צבע. סלסלות ענק מלאות במכשירים. מייבשי שער שנראים כמו מכונה לשיקוף חוצנים. לא הבחירה הטבעית שלי, לא לפי איך שזה נראה.

לשיחה על מה לעשות לא הספיקה האנגלית של סנדי והגרמנית שלי, והיא שריינה זוג בנות שהיו שם לתרגם את השיחה שלנו. הן עשו את בחינניות נמרצת. בין ארבעתנו, אני, זוג הבנות וסנדי, התקבלה לבסוף החלטה. סנדי הובילה את הדיון. היא לא חשבה שאני צריכה לחזור לקצר וטענה בחום שאסור לי לצבוע, יותר יפה ככה, כולל פתיתי הלבן. הרגשתי הקלה. הנה, סוף סוף, למישהי יש דעה על התספרות שלי. מישהי לוקחת אחריות. לפני שהלכתי סנדי אמרה לי שלכל החברות שהגיעו דרך החברה שהמליצה לי עליה יש הרבה שער והוא מסולסל. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל בת-אדם עם שער מסולסל. יצאתי מרוצה. וחוץ מזה, ובלי קשר, סנדי ממש זולה. 

בערב הלכתי לאירוע. חוץ משתי חברות להן סיפרתי מראש שאני מסתפרת, אף אחד לא הבחין בשינוי. עוד חודשיים אני בארץ. שוקלת לקבוע תור.

המספרה

תמונות של המספרה. השער האדום הוא של סנדי. אסתטיקה של עודפות ועומס

 

על קריאה וספרים ודיבור על ספרות וצייטגייסט ורוח הזמן

השבוע סיימתי לקרוא 1000 עמודים, באנגלית, של Earthsea. לקח לי חצי שנה פלוס הפסקות. בין ספר אחד לשני גיוונתי בספרים אחרים בעברית. קראתי מתוך ספר-קוורטט שמנמן, ספר שמכיל את ארבעת הספרים הראשונים, בעולם שהמציאה ותיעדה אורסולה לה גווין. מצאתי אותו בחנות סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג, חנות ספרים-יד שניה-באנגלית החביבה עלי בעיר.

Eaerthsea Quartet

Eaerthsea Quartet. אין שמחה גדולה משמחת הגילוי והקריאה בספר נפלא

 

שמחתי למצוא אותו בחנות. תמיד תכננתי לקרוא אותו. לעברית תורגמו שלושת הספרים הראשונים מתוך הסאגה, תחת השם "ארץ ים", אבל אני לא הספקתי. בעברית תמיד היה לי משהו אחר לקרוא. משהו חדש יותר. הקריאה שלי בארץ היתה מאוד אקטואלית, במובן של צמודה או לפחות קרובה לצייטגייסט של עולם הספרות הישראלי. קראתי את מה שיצא, מה שחדש. גם כי במשך שנים כתבתי ביקורות על ספרים בעיתונות, ואז במילא הרבה ממשאבי הקריאה שלי הופנו אל ספרים חדשים, וגם כי ככה זה. בארץ המירוץ הוא להספיק את הספרים החדשים. אלו שהרגע יצאו. אלו שמדברים עליהם. ובמילא בחנויות אי אפשר למצוא ספרים ישנים.

אולי זה קשור גם להבדלים שבין לקרוא ספרים מספריה ולקרוא ספרים מחנות. בספריה, לפחות בתיאוריה, אמורים להיות ספרים מכל השנים (אני מתכוונת לשנת היציאה של הספר בעברית, לא לשנת הפרסום). החנויות מחזיקות רק ספרים חדשים, ספרים שיצאו בשנה האחרונה, בכמה חודשים האחרונים. ואולי זה קשור לרוח הישראלית העדרית. לא יודעת. אני בכל מקרה קראתי ספרים מחנות, או ספרים שקיבלתי כדי לכתוב עליהם. כלומר, הקריאה שלי היתה צמודה לתוכניות של ההוצאות לאור, לרוח הזמן.

חנות ספרים

חלון הראווה של חנות הספרים החביבה עלי כרגע, סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג

מחוץ לישראל אני מחוץ לרוח הזמן שלי. אני לא קרובה מספיק לתרבות המקומית ולא רחוקה מספיק מתרבות האם שלי. אני באמצע. לא חלק בשום מקום. רק משקיפה. אני ממישכה לקרוא על ספרות וספרים בעברית כאילו הייתי בארץ. קוראת "הארץ ספרים" כל שבוע. עוקבת אחרי ביקורת. יודעת מה קורה. אני ממשיכה לדבר על ספרות ועולם הספרות עם חברים שלי שם, ועם חברים חדשים,  ישראלים, כאן. אנחנו יושבים בברלין ומדברים על ספרים לפי סדר היום שמוכתב ומתקיים בציון. אני חושבת שהקריאה שלי זקוקה לצייטגייסט. זקוקה לרוח הזמן. אני זקוקה לזה. ולו כדי להרגיש פחות לבד.

קריאה לא מחנויות ספרים, קריאה מספריות, היא קריאה שיכלה להיות מחוץ לרוח הזמן. היא קריאה שמובססת על מה שיש. ואני חלק גדול משמחת הקריאה שלי קשור לתחושת הבחירה. אני אוהבת להרגיש שיש לי אופציות, שאני בוררת ובוחרת. כשאני יוצאת מחנות ספרים עם כמה ספרים שבחרתי בקפדנות בתיק אני מרגישה שמחה של עושר, של שפע, של אפשרויות. אני זקוקה להרגשה שאני בוחרת. ספריות, וגם חנויות ספרים יד שניה, מבוססות על עקרון אחר. הן בית למה שיש. הן מאפשרות יותר בחירה, או בחירה יותר משוחררת, וגם פחות בחירה. פחות גמישות.

ספרים

פגישה עם חברים וותיקים. ספרים. הצייטגייסט. רוח הזמן. כל חנויות הספרים דומות זו לזו? Infinite Jest לנצח. סטונר ואמון בכריכה זהה, עברית אנגלית וגרמנית

אז מחוץ לרוח הזמן ובלי קשר לכלום קראתי עכשו 4 ספרים מתוך סאגת Earthsea. אלף עמודים באנגלית. פנטזיה. אורסולה לה גווין. גד הקוסם, טנר הילדה. סיפור חניכה. סיפור התבגרות. נהנתי הנאה עצומה. חווית הקריאה בהם הזכירה לי, לפרקים, את החוויה שהיתה לי כשקראתי ספרים בילדות. כשהעולם של הספר הופך לאמיתי יותר ורלוונטי יותר מהעולם שבחוץ. הישאבות טוטאלית. קריאה להוטה, מרותקת, דוחקת. זאת היתה מתנה נפלאה, להיזכר בתחושה הזאת, להיות מסוגלת להרגיש אותה שוב.

ועכשו סיימתי את הספר ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן. זה קורה לי הרבה, אחרי שאני מסיימת ספר שמאוד נהנתי לקרוא, שמאוד הרשים אותי. אני מניחה את הספר בצד ויושבת קצת, מחכה. ממתינה. כאילו אני נותנת לספר מקום, מאפשרת לו להישאר איתי עוד קצת, לרחף בתוכי, לגעת לי במחשבות. אחר כך נהייה לי ריק, ואני לא יודעת מה עושים עכשו, איך מתחילים שוב. בשלב הזה אני בדרך כלל הולכת אל החנויות. להיחשף לשפע. לבחור. לממש את הזכות שלי לבחור.

ספרים

השלל מהביקור האחרון. נגמר! נגמר! מה עכשו?

העניין הוא שעכשו אני בגרמניה, ברלין, וחנויות הספרים הפכו מחברות לסוג של אויבות. כי אני לא קוראת בגרמנית, ולא חלק מרוח הזמן, אני לא יודעת בכלל על מה מדברים ומה חשוב ומה חובה ומה קורה. וחנויות הספרים מלאות בספרים שאני לא יכלה לקרוא. גם ככה, בתמיד, בכל שפה, חנויות הספרים מציגות מלא ספרים שאני לא אספיק לקרוא. אז עכשו, כשרוב הספרים הם לא בשפה שאני מבינה, זה כמעט פארודי. ובכל מקרה, זה מאוד מבלבל.

התוכנית הראשונית שלי, כשעזבתי את ישראל, היתה ללכת דיגיטל. לא לסחוב ספרים בין ארצות, פשוט לעבור לקרוא דיגיטל. התוכנית נכשלה. כתוצאה ממנה לא קראתי בכלל כמה חודשים. אז שיניתי אסטרטגיה. עכשו אני קוראת לפי רשימות. אני ממשיכה לעקוב אחרי עולם הספרים הישראלי, וכשמשהו נראה לי מעניין אני רושמת אותו בפנקס הקטן. ובביקורים בארץ אני רוכשת את הספרים שברשימה. משני הביקורים האחרונים חזרתי עם חבילות ספרים נאות, ואני קוראת אותם אחד אחד, בשיטתיות. רשימת קריאה מסודרת, עם תוכנית.

ברלין עפה על עצמה

ברלין! ברלין! ברלין על ראש שמחתנו. וגם פינת קפה סלאש ספה. מנדטורי

אז לכאורה עכשו זה הרגע ליפול חזרה אל תוכנית הקריאה שלי, אל הרשימה, אל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. רק שסיימתי אותם, את כל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. וגם, על הדרך, עברתי בכמה ספריות נאות של חברים והוצאתי משם מה שרציתי. ועכשו מה? סיימתי ספר נפלא ואני צריכה לעשות משהו, להחליט משהו, להתחיל משהו חדש. אז יצאתי לשוטט בין חנויות הספרים.

גיליתי שלמרות שרוב החנויות מוכרות שספרים שאני לא יכלה לקרוא, אני אוהבת לשוטט בהן. גיליתי שיש לזה עדיין משמעות עבורי. אני נהנית להסתכל על מה יצא בגרמנית. נהנית לנסות לתרגם את שמות הספרים, נהנית לגלות שאני מכירה את רובם, או לפחות שמעתי עליהם, נהנית לראות שזה לא ממש שונה מבארץ, וגם, כמה שזה כן שונה מהארץ. ובכלל, פשוט נהנית מהחוויה, מהשיטוט, מהחנות עצמה.

ספרים

עוד חברים וותיקים. פול אוסטר בכל פינה. פול אוסטר רודף אחרי!

ברלין מלאה בחנויות ספרים מקסימות. שונות אחת מהשניה. בעלות אופי משלהן. לא רשתות. עצם זה שכל חנות נראית קצת אחרת, זה כבר שמחה גדולה עבורי. כמה נמאס לי מהירוק של סטימצקי! כיף לחיות בעולם שיש בו פחות רשתות. זה אומר, גם, פחות אחידות. לכאורה. מאז שאני מסתכלת על ספרים בחנויות במקום לקרוא אותם, אני גם רואה עד כמה ההיצע, בסופו של דבר, דומה. אני רואה את הצייטגייסט. בכל מקום, בכל חנות – בנווה צדק ובדיזינגוף, במיטטא ובפרנצלאוורברג ובקרויצברג – ניבט אלי המבט ההו-כה אינטנסיבי של פול אוסטר.  או התמונה של ג'ניפר טגה על כריכת הספר שלה "אמון: סבא שלי היה יורה בי".

גילתי שאני הולכת לחנויות ספרים לא רק בשביל לקנות ספרים, אלה כי עצם השיטוט בהן נותן לי הרגשה של חופש, של אופציות, של עושר, של שפע. גיליתי שרק מלהסתכל אני לומדת דברים. וגם גיליתי שכל חנות ספרים שמכבדת את עצמה בברלין חייבת ספה מרוטה אחת לפחות, או פינת קפה, או שניהם. ושבכל חנות ספרים יש כמה מדפים שמוקדשים לספרים על העיר. לא על גרמניה. על ברלין. וגם גיליתי שמוכר הספרים בסיינט ג'ורג קרא יותר ספרים ממני והוא ממש משכיל. המוכרת פחות. אזי איכות הביקור שם תלויה, גם, במוכר.

המדף הישראלי

אני מסתכלת תמיד, גם, על המדף הישראלי. מי במתורגמים? שמחתי למצוא את סנד. לא רק א.ב, גרוסמן ועוז.

השבוע הלכתי לשם וקרא לי נס קטן: מצאתי, תוך דקה, שלושה ספרים שהיו ברשימות שלי. כי בנוסף לרשימות של ספרים לרכישה בביקור הבא בארץ, אני מתחזקת עכשו גם רשימת ספרים שלא אכפת לי לנסות באנגלית. לרשימה הזאת נכנסים ספרים באנגלית שקראתי עליהם בעברית, כי אני מעדיפה לקרוא מקור אם אני יכלה, וספרים של סופרים שאני אוהבת או מכירה או סתם שמעתי עליהם דברים טובים ולא תורגמו לעברית. הפעם קניתי את Job של ג'וף רות, את Smut של אלן בנט ועוד ספר של בנג'ימין בלאק, כי במקרה נתקלתי השבוע בביקורת של אילן שיינפלד על ספר שלו ונזכרתי גם שהוא מצויין, וגם שהוא כותב באנגלית.

העניין הוא שאני מתגעגעת לקריאה המשותפת. הקריאה שלי זקוקה לקבוצת התייחסות. לסדר יום כלשהו. לתחושה של רלוונטיות. של רוח הזמן. של אני ברוח הזמן. הנה עכשו סיימתי אלף עמודים של Eaerthsea ואין עם מי לדבר. גם ככה קריאה היא אקט מבודד, משהו שעושים לבד, אז לקרוא מחוץ לצייטגיסט שלך, מחוץ לרוח הזמן, זה לקרוא ממש לבד. זה לסיים ספר מתפקעת מהתלהבות בלי שיהיה לאן להפנות את ההתלהבות הזאת, מישהו לשתף בה, מישהו שיראה ויבין.

ברלין, סימנים של אביב

וחוץ זה, השבוע, ראיתי שמים כחולים. כחולים! כחולים! אפילו עכשו, ברגע זה, השמים בחוץ כחולים. יש אור בקצה המנהרה! גם החורף הזה יעבור!