מכל מיני סיבות, מסיבות רבות ושונות, שכרגע כולן נראות לי לא רלוונטיות, התחלתי בלוג או אתר חדש, ואני מוצאת את עצמי מפרסמת בו.
אז במידה ומעניין אותכם לקרוא, לעקוב או להמשיך לעקוב, אני ב https://lirazaxelrad.com
אחלה url לא?
גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. בכל מקום. באוברהולץ. בבית מרקחת. בחנות עם המעיל היפה שבסוף לא קניתי. כוכב שחור. שלט ענק בדרך אל צייט פור ברוט. על תיקי בד בחנות ליד הלחמים. במחשב שלי. באוזניים. בלופ. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. פעם ראשונה שאני חווה בברלין אבל ציבורי שהוא אבל פרטי שהוא אבל משותף שהוא אבל אישי באופן גורף כל כך.
בינואר ברלין היא של התושבים. אחרי החגים ואחרי החגיגות וכולם נסעו והשלג הגיע. מתחת לאפס זה כל כך קר שזה מצחיק. לא נעים אבל מצחיק. מעל האפס זה נינוחות. אני יוצאת לשיטוטים בעיר כאילו כלום. מתחת לאפס זה מאמץ. אני הולכת לאט. כמעט הליכת מדיטציה: לשמור על ריכוז. ללכת בצעדים קטנים. בתשומת לב.
שביל לבן וגזעי עצים לבנים ושמיים לבנים
אני יצאת מהבית עטופה ומבוצרת במעיל גדול מדי ונעלי ugg כעורות והנטייה של הגוף היא לרוץ, ללכת כמה שיותר מהר, שהוא יתחמם, שהדרך תתקצר. ואז הרגל מחליקה. לא מחליקה ממש, מתחילה להחליק, מאבדת אחיזה, שטה לרגע. אני מתקנת, דוחפת את הנעל על המדרכה, מיישרת את הגב. הגוף שלי מכווץ, במוח תסריטים של מה היה יכול היה לקרות. של הנפילה. חום עולה ממני מבפנים. אני מזיעה בתוך המעיל. לא לרוץ. לא לברוח. לא למהר. לשחרר את השרירים. לא לכווץ.
אין לי משהו מסודר לפוסט הזה. הייתי רוצה שיהיה לי – איזה סיפור מעטפת, נרטיב שמחבר בין נקודות עם תנועה וזרימה ופואנטה בסוף – אבל אין לי. אני מצליחה לאסוף רק נקודות, פלופ, פו, פוף, חלקיקי שלג שעפים באוויר ונופלים על הקרקע ונעלמים. כלום לא מתחבר.
אני צריכה אפליקציה שלא רק סופרת את מספר הצעדים שלי, אלה גם משכללת פנימה את המסלול וגרמי שמיים. כלומר תנאי מזג האוויר. 1000 צעדים על מדרכה יבשה אינם זהים ואינם שווים ל 1000 צעדים על מדרכה חבויה מתחת קרח ואבנים קטנות ובוץ ורסיסי שלג קרושים. זה לא אותו הדבר.
ינואר. שכבות של אפור ובהיר ודהוי
תכננתי לכתוב שוב על איה קאמה. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה שלה, I give you my life, ותכננתי ורצתי וניסיתי לכתוב עליה אבל כלום לא יוצא לי בנתיים. שום דבר לא מתגבש. איך כותבים התלהבות? אני רוצה לכתוב על איה קמה כי משהו בה – בסיפור שלה – מלהיב אותי, מעניין אותי, מרתק אותי. סיפור החיים שלה. המקום אליו היא הגיעה. נקודות ההשקה שאני מוצאת ביננו. האם זה השתלם, אני רוצה לשאול אותה, הדרך היתה שווה?
(הדרך היא התירגול – אני יודעת, כך שמעתי, אני מנסה לזכור. אבל בכל זאת, ביננו, בשקט, זה שווה, היה שווה, מצאת מה שחיפשת? הצלחת להפסיק לחפש?)
אני רוצה לכתוב עליה כי מצאתי שם – בה – משהו שמרגש אותי ואני רוצה לשתף. זה כאילו אני רוצה שעוד מישהו, לפחות עוד מישהו אחד, יחווה מה שאני חווה. ישתתף בשמחה שלי. ירגיש כמוני. יתן אישור למה שאני מרגישה. יגיד לי שאני לא לבד. אבל זה בלתי אפשרי ואני אמורה כבר לדעת שזה בלתי אפשרי. גם מול פרח יפה, ירח מלא, נוף עוצר נשימה, אנחנו חווים את הדברים לבד.
מאורו פארק, עם שלג, בלי אנשים
אחרי האוטוביוגרפיה של איה קאמה עברתי לקרוא את ״הקוסמים״ של לב גרוסמן. הספר יצא בעברית כבר לפני כמה חודשים, וקיבלתי עליו המלצה חמה ואמינה, אבל לא קניתי אותו בביקור האחרון בארץ. מגבלות מקום. לפני כמה ימים קראתי איפהשהו שתכף עולה סידרה המבוססת על הספר ורצתי מהר לחנות כדי להקדים אותה.
בשנים האחרונות הספרים שסוחפים אותי, הספרים שאני קוראת בבולמוס, הם או ספרים תיעודיים או פנטזיות. איה קאמה. מארק אדלמן. פרימו לוי. hhhh. ארץ ים. הקוסמים. אני שמחה כשזה קורה לי, שהספר יותר דחוף מהעולם. שאני ממהרת הביתה בשביל לקרוא. שאני צריכה להזכיר לעצמי שיש גם מחר ועכשו הזמן ללכת לישון. זה מזכיר לי את עצמי בנעורים. זה כמו כוח על שהיה לי בנוערים ואני שמחה שמשהו ממנו נשמר.
בנעורים זה לגיטמי, לצרוח כי משהו כל כך יפה שזה כואב. לקרוא בלי הפסקה. להקשיב לאותו שיר פעם אחרי פעם אחרי פעם. גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. We are the dead. את בואי שמעתי בלופ. ברצף. פעם אחרי פעם. מתוך רצון להיטמע בתוך המוסיקה, בעטיפת התקליט, במילים, באנגלית, בעולם המדומיין.
החומה שאיננה
הגעתי אליו דרך פרדי מרקורי, אליל הרוק הראשון והמקורי שלי. אחרי שקווין שרו איתו את Under pressure רצתי לבדוק מי זה הזמר הזה שפרדי מרקורי מוכן לשיר איתו. בואי היה חלק מפסקול הנעורים שלי. בכל רגע נתון בטיינר – שכונת הנעורים בקיבוץ – מישהו שמע משהו של בואי. הוא תמיד היה באוויר. האבל על בואי הוא גם הצפה של זיכרונות, אנשים וריחות ורגשות מפעם. אבל פרטי לחלוטין. אבל על מה שהיה. על מה שאבד. ״עם דמעות בעינים אני שולחת לכן את אהבתי״ כתבה אלי חברת ילדות.
גראונד קונטרול טו מייג׳ור טום. השבוע שוב שמעתי בואי בלופ. וקראתי על נער שמגלה שהוא קוסם, הוא יכול לעשות קסמים, ושזה לא עושה אותו מאושר, זה לא פותר את כל הבעיות והקושיים שלו. והזכרתי לעצמי שזה רק ספר. זה לא באמת. זה רק מוסיקה. כמו אז. כמו עכשו.
מישהו שלא הכרתי מת. יש שלג על הדשא. אפס מעלות בחוץ. השלג תכף ויימס. אפשר להיבלע במוסיקה. אפשר ללכת לאיבוד בספר. Not all those who wander are lost היה יכול להיות כתוב על הגב של האוטוביוגרפיה של איה קאמה. אבל זה לא כתוב. זה רק משהו שאני מזכירה לעצמי מדי פעם.
כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.
תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי
***
לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.
נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.
אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.
בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.
אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב
ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.
בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.
הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.
אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.
איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.
ברחובות, אמר הצעיר.
אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.
הצעיר חזר לשבת.
אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי
בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.
בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.
***
הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.
גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא
***
היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.
האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.
***
שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.
מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי
***
למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.
אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.
זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.
תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות
בגנות ההבנה
כשירדנו מהמטוס בשונפלד נוצר פקק אנושי בתור של הביקורת דרכונים. התור היה כל כך ארוך שכבר במדרגות נתקענו, ולא ידענו למה בעצם, לא ידענו איפה מתחיל התור ולאן הוא מגיע והיה הרבה אי שקט, היו רטינות והיו תלונות. מרוב אי שקט פעמיים מישהו נגע – או נמרח, או נפל, או נתקל – באחת הדלתות החיצונית והמגע הפעיל את מערכת האזעקה והרעש, הו הרעש! ועוד תלונות, ועוד דחיפות, ועוד אי שקט.
זה לא היה פקק עומד, זה היה פקק נוסע, ואנחנו התקדמנו לאט ובדחיפות במורד המדרגות, יורדים את המדרגות ונכנסים אל תוך חדר מרתפי, חדר די גדול וכולו מפוצץ, מלא, עולה על גדותיו ושם מתברר מעל לכל ספק, באמצעות השלטים והמראה הכללי, שאנחנו בתור לביקורת דרכונים. כל העמדות היו מאויישות ובכל זאת, החדר עמד להתפקע. וכולם, כך נדמה לי, ישראלים. אולי הגיעו כמה טיסות ביחד, אולי נתקעו שם מוקדם יותר מאיזו סיבה, לא יודעת. עמדנו שם, דבוקים ביחד, רקמה אנושית אחת רוטטת ומתלוננת ומתגרדת. מדי פעם עלו קריאות יאוש מן הפינות: אין קליטה! הויפי לא עובד! וזה נמשך ונמשך והתיסכול היה גדול. אנשים עמדו להיטרף.
תל אביב – ברלין. בתל אביב יש ים. חשוב לזכור את זה. לתל אביב יש ים. מגיעה לה נקודות בשל כך
עכשו הייתי יכלה לגלוש עם הסיפור הזה על כנפי שואה, בכל זאת, קבוצה גדולה של ישראלים, אדמת גרמניה, מרתף, אין אוויר, אזעקה מדי פעם, פקידים, דרכונים, שואה. אבל זה לא מה שהיה שם, בתור הרוטט מזעם. מה שהיה שם זה קבוצה גדולה של אנשים שלא מסוגלים לשאת מינימום של אי נוחות ולא מסוגלים לעמוד בתור. במקום תור נורמאלי, אחד אחרי השני, עמדנו בתור רוחבי, 5 אנשים שכם אל שכם בשורות, שורה אחרי שורה. מה שהעצים את אפקט "התור לא מתקדם".
לא הוד ולא הדר, לא שואה ולא תקומה. סתם אנשים קצרי רוח שהדברים לא מסתדרים להם בדיוק כמו שהם רוצים והם לא מסוגלים להכיל. עמדתי שם והצטערתי שאני מבינה אותם, ממש הצטערתי שאני מבינה. אם לא הייתי מבינה לא הייתי חושבת עליהם רעות ולא הייתי סובלת ולא הייתי מתביישת. אם לא הייתי מבינה אותם, כל מילה ומילה, כל קיטור ותלונה ואיום ושררה, אם לא הייתי מבינה הייתי בן אדם טוב יותר!
כמה יופי. השדות של גבעת ברנר, בדרך אל הבית קברות. הלב מתרחב
בשבחי האי ידיעה
ביום השני לביקור נסעתי לקיבוץ, לראות את ההורים. אמא ואני הלכנו לטיול ברגל. יצאנו ממרכז הקיבוץ לשוליים, לשדות. ואיזה יופי זה היה ואיך הלב שלי התרחב. הלכנו לבית קברות ובדרך עברנו בשדות ובזיכרונות וראינו שמים כחולים ומרחבים ירוקים ואדמה מעובדת וריח של חקלאות מטופחת וילדות לא מאוד רחוקה. לפני שנפרדנו אמא שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת את ישראל, אהבה עזה. שלמרות כל החרא שאנחנו עושים היא אוהבת את ישראל. ואני הנהנתי וחשבתי שאולי גם אני, רק שאני לא מעיזה להגיד את זה.
חלק מהתוכנית שלי לביקור היתה להצטרף לאיזו פעילות פולטית, משהו מעבר לקו הירוק, בשטחי הכיבוש והאש. לעשות משהו. מברלין יצרתי קשר עם הבלוגר noamR וביקשתי המלצה לפעילות. הוא חיבר אותי לסיור יום שישי של בלוגרים בחברון. נרשמתי. הייתי בטוחה שאלך. הכי הייתי בטוחה שאלך לפני שהגעתי לארץ, אבל גם בימים הראשונים של הביקור הייתי בטוחה שאלך. רק שאם כל יום שעבר הבטחון שלי התעמעם.
ומעל לכל משקיפים המגדלים, מגדלי הכסף, מגדלי בנק הפועלים. התחנה המרכזית הישנה, לא חיה ולא מתה
באמצע השבוע כבר ידעתי שזה לא יקרה. ידיעה שקטה כזאת, עצובה, מתביישת. זה פשוט לא יקרה. ולא כי אני לא רוצה, ברור שאני רוצה. אני רוצה לראות ואני רוצה לדעת. אבל יש קפה עם חברות שיכול לקרות רק בשישי. ויש איזה סידור, מפתח לסטודיו שאני יכלה לישון בו כמה ימים, ואת החלפת המפתח אפשר לבצע רק בשישי, ובכלל, מהסיור חוזרים בארבע וחצי לתל אביב, ואני בלי רכב, איך אגיע לשישי עם המשפחה? זה הכל פתיר, אני יודעת שזה כל פתיר, אבל לא פתרתי את זה. ביום חמישי סיסמתי למארגנים את ביטולי.
"המציאות הישראלית דורשת מאיתנו להתאמץ כדי להציץ מעל הגדרות שבונים מסביבנו ולראות מה קורה שם, בחצרות האחוריות שלנו. אולי פחות מתאים לביקור מולדת" כתב לי noamR בהודעה פרטית אחרי שסיפרתי לו שלא נסעתי.
התחנה המרכזית הישנה, בתים מקושטים בחוטים וחיווטים. הכל בחוץ, הכל גלוי. לכאורה. כי הכל בחוץ והכל גלוי רק למי שמגיע לשם
קבעתי עם אחותי לאכול ארוחת צהריים באיזו מסעדה סודנית או אריתראית או משהו, מסעדה כזו של פליטים או פועלים זרים בתחנה המרכזית. התכוננתי לזה כמו שאני מתכוננת ליציאה בברלין: בדקתי באינטרנט, חיפשתי המלצות, הסתכלתי במפות. מצאתי הרבה מידע. הלכתי לשם ברגל מלב העיר והגעתי הרבה לפני הזמן, בכוונה, רציתי להסתובב קצת ולראות. מעל לגדרות, בחצרות האחוריות.
התחנה המרכזית הישנה, מקום מחוץ למקום ומחוץ להקשר. באמצע העיר. עזובה וזוהמה. בתים שבורים, הומלסים ישנים בחניית האוטובוסים, כבלים וחוטים וחיבורי חשמל חשופים, ליכלוך, המון ליכלוך, נרקומנים, מלא אנשים בשעות היום. בגינת לוינסקי (שבעצם קוראים לה גן הקווקז) התכנסות של פליטים, יש נאומים, יש שמיכות חמות לחלוקה, ועל הכל משקיפים מגדלי הכסף של תל אביב.
בדרך אל הקיבוץ עצרנו ברמלה. אני עושה את זה הרבה, נכנסת לרמלה ועוצרת בחומוס הסולטן, מביאה חומוס הביתה. הפעם עצרנו בחומוס חליל, חומוס שמישהו המליץ לי עליו, ובצדק גמור. המסאבחה שם אלוהית. החננו את הרכב בערך 100 מטר מהמסעדה והלכנו ברגל ובדרך עברנו מגרש גדול של עזובה וזוהמה.
פחחח, האינסטהגראס הזה. מייפה עזובה וזוהמה. בדרך אל החומוס, מרכז העיר, רמלה
איך לתאר את זה? כשהלכתי שם קצת שיקשקו לי השינים ונעלמו לי המילים. עזובה. זוהמה. עליבות. בצהרי היום, באמצע העיר. בתים נטושים, מפוררים, הריסות של בתים, שאריות, וערמות זבל ביניהם, זבל טרי וזבל ישן, זבל של שקיות ופלסטיקים ושאריות אוכל ומכשירי חשמל, בערמות וביחידים בין הבתים הישנים, המתפוררים. וכל העזובה הזאת וכל הזוהמה הזאת באמצע העיר, במרכז, איפה שמכוניות חונות וילדים עוברים ואנשים עומדים בתור לחומוס חליל.
נווה שאנן, רחוב הנעליים התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, הפך לרחוב המסעדות. וכל המסעדות ברחוב נראות בדיוק אותו דבר: דלת פתוחה, שולחנות זולים, מוסיקה לא מוכרת, ריחות אחרים, תפריט באותיות שנראות כמו ציור ילדים תלוי על הדלת, אף מילה בעברית. מאוד ציורי. מאוד אחר. מאוד זר. נכנסו למסעדה הכי מלאה שמצאנו. היינו הלבנות היחידות והנשים היחידות גם. חוץ מהמבשלת, כמובן.
הבתים היפים של תל אביב. והשדרות היפות. ובכלל. יש גם הרבה מזה, הרבה יופי, בתל אביב
היה לי ביקור נפלא בישראל. באמת. כל כך נפלא שהמשפט שאמא שלי אמרה לי, שהיא אוהבת את ישראל, למרות כל החרא, המשפט הזה התקרב אלי איכשהו, שינה פנים, הפך מציני לכנה, לנוגע ללב. גם אני אוהבת את ישראל, לפעמים, בזוית מסויימת, בעינים מצומצמות, בשינים חורקות, במנות קטנות. היה לי ביקור נפלא.
ואחרי הנחיתה והצפיפות והלהט והמהומה יצאתי משונפלד ונסעתי לדירה שלי וברלין נראתה לי כל כך מוכרת, כל כך כמו הבית, כאילו בכלל לא עזבתי, כאילו לא נסעתי לשום מקום, כאילו אני ממשיכה בתל אביב. כאילו הרצף נשמר. כאילו לא עליתי על מטוס ועברתי ימים וארצות. ופתאום לא ידעתי, איפה אני זרה ואיפה הכל מוכר לי?
הגעתי אל העיר דרך תחנת רכבת השלום. בתחושה שלי – לא לפי המפות העיריוניות, אבל נדמה לי שכל תל אביבי יודע – רכבב השלום היא קצת מחוץ לעיר, היא לא ממש בתוך העיר. מרכבת השלום קל להגיע אל העיר. אני הלכתי על דרך פתח תקווה, שהיא מעין חומת העיר, ונכנסתי אל תוך העיר בחשמונאים. הייתי שמחה ונרגשת. אני מכירה טוב את האזור הזה, בצד השני של החשמונאים, בצד שמחוץ לעיר, בשדרות יהודית, גרתי כמה שנים טובות לפני שעברתי לברלין. האוויר והריח והמראה היה מוכר וגם קצת זר, ורציתי לראות, האם השתנתי? האם העיר השתנתה? להליכה הזאת, לכניסה, כל הדרך מתחנת השלום פנימה אל העיר, אל לב העיר, אני והמזוודה, התלווה פס הקול של רוקי 1, כשהוא מתאמן. הנני. חזרתי.
בכניסה לחשמונאים יש חומוס. בית החומוס והפול קוראים למקום והוא מגיש חומוס סביר למדי. אכלתי בו פה ושם, כשלא היה לי כוח להתרחק מהבית בשביל חומוס. השעה היתה מוקדמת והחומוס עוד לא עבד אבל הדלת היתה פתוחה, היא שם איש אחד בפנים שעסק בניקיונות וסידורים. בחוץ עמדו פועלים זרים (או פליטים, או כל שאר המילים שמשתמשים בהם כדי לתאר אותם. סודנים או אריתראים. אפריקאים). גברים ונשים. "כאן זה לא האו"ם" צעק עליהם האיש מהחומוס. הוא יצא מהמקום שלו והתקרב אליהם "אתם לא יכלים לחכות כאן" אמר.
קומפוזיציה תל אביבית.
היה יום יפה ואחרי פגישה וחיבוקים והתארגנות אצל החברה שמארחת אותי יצאתי לשוטט בשמש, להתענג. הגעתי אל חנות הספרים המגדלור. במילא התוכנית המסחרית שלי לביקור כללה רק חנויות ספרים וניסיון להבחין איך כניסת חוק הספרים החדש – לרגל ביקורי כמובן – משפיעה ועל מה. במגדלור קניתי את "קלאס" של חוליו קורטאסר. הספר עלה 159. מחיר רשמי. מחיר לצרכן. המוכרת בחנות התנצלה. פעמיים חיפשה אם יש איזה הנחה על הספר ולא, אין. היא שוב התנצלה.
שוטטתי. הרחובות של תל אביב, יהודה הלוי, החשמל, אלנבי, שדרות רוטשילד. עצרתי בסניף המקדונלד המקומי, מקדונלד ארוחות בוקר. נותנים שם קפה גדול, אמריקנו עצום ממדים בעצם, בפחות מ – 7 שקלים (שמעתי וקראתי כמובן על הרשת של קפה ב 5 שקל, אלאס היא לא קיימת בלב העיר. הלכתי את אבן גבירול הלוך וחזור פעמיים ולא ראיתי אותה גם, אבל אני מבינה שזאת בעיה אצלי). בגלל חיבה לקונספט האקונומי וויתרתי על ארקפה ונכנסתי לקנות אמריקנו טו גו במקדונלד ארוחות בוקר. הכוס עלתה 6.90. נתתי שבע שקל. הבחור בקופה חייך ואמר תודה וזהו. חייכתי בחזרה.
שדרות רוטשילד. ויפי צומח בשדרות תל אביב
אחרי קצת זמן, בזמן שהוא ומוכרת נוספת דיברו ביניהם, שאלתי אותו מה עם העודף שלי. הוא אמר שאין לו עודף וחייך. גם אני חייכתי. אחרי עוד כמה דקות, הוא בקופה, אני מאחורי הדלפק מסתכלת על מוכרת אחרת שמכינה לי את הקפה, הסתובבתי אליו ושאלתי מה זאת אומרת שאין לך עודף, כלומר, מגיע לי עודף. המוכרת שהכינה לי את הקפה הסתובבה לשמוע מה קורה. היא התנהגה כאילו היא הבכירה במקום, לפחות בכירה מעליו. אחרי שהקשיבה קצת התנצלה, עזבה את הקפה, הלכה לקופה ונתתה לי עודף. היא אמרה שזאת טעות. שאלתי אותה אם זאת טעות מקובלת, או אולי זה מנהג חדש כזה, אני לא חיה בארץ, הסברתי לה, ואולי דברים השתנו בנתיים. אם זה מקובל אז בסדר, קחו לי 10 אג' מיוזמכתם, אני רק רוצה להבין. היא אמרה שזאת טעות ונתנה לי את הקפה בכוס כפולה גדולה. הוא היה קצת חם מדי אבל סביר ושתיתי אותו על ספסל בשדרה.
בגל הקונספט האקונומי פתחו חומוס זול, מנה ב -10 שקל, בתוך שוק הכרמל. עוד בברלין שמעתי על החומוס הזה. הלכתי לבדוק. אין כמו שוק הכרמל. הוא מלך השוקים כולם. כל שוקי האוכל בברלין, כולל השוק הטורקי בקרויצברג, לא מתקרבים לנעליו של שוק הכרמל. בדרך אל החומוס הזול, שממוקם בחלק הנמוך של השוק, ראיתי בחור צעיר, אפריקאי, מטאטא לפני אחד הדוכנים. עובד בדוכן מול, גבר בשנות החמישים לחייו, עמד מולו, ממש מטר לפניו, ודיבר אליו. הוא אמר משהו שהיה בו אוניה בלב ים מלאה באנשים כמוהו ואיך הוא לא היה עושה כלום עם האונייה הזאת היתה טובעת. עברתי ביניהם והמשכתי הלאה ושמעתי אותו צועק, ממש צועק, כן כן, מה את מסתכלת אלי ככה, אנחנו לא צרכים אותם פה! אין לנו מקום בשבילם!
חומוס מגן דוד, בתוך שוק הכרמל. 13 שקל למנה של הכל
החומוס הזול נקרא חומוס מגן דוד והוא בתוך מבנה ששימש בעבר בית כנסת. מנה כולל הכל – פול, ביצה, גרגירים וכל השאר – עולה 13 שקל. באים, אוכלים, הולכים. היה סביר. אחרי החומוס חזרתי למעלה דרך השוק. בדרך עברתי ליד דוכן מאפים שמכרו בו גם את הבייגלאים הקשים האלה, עם המלח או שומשום, שאני מאוד אוהבת. עצרתי להסתכל. 5 ביגלאים ב-10 שקל אמרה לי המוכרת. חייכתי. היא לקחה לי את היד ודיברה. היא דיברה אלי ודיברה על בחורה יפה שעברה בשוק. היא אמרה איזה יפה, תראו איך כולם מסתכלים עליה, איזה יפה. ניסיתי למשוך את היד שלי ממנה, להמשיך בדרך. האחיזה שלה התחזקה. מה את רוצה, יפה שלי, היא אמרה לי. כלום, אמרתי לה, אני רק מסתכלת, אני לא רוצה כלום. האחיזה שלה התחזקה. הקול שלה התחזק. היא נעלה לי את היד. קחי,קחי, היא אמרה, זה רק 5 ב – 10. אני לא רוצה כלום אמרתי וכל הזמן ניסיתי למשוך את היד שלי והיא כל הזמן אמרה דברים והקול שלה נהייה יותר ויותר חזק. תקני משהו, אמרה, בשבילי, לעשות לי את היום, תקני משהו אפילו קטן. אני לא רוצה כלום, אמרתי שוב ושוב. לכי, לכי! היא צעקה עלי, לא צריך, איזה טיפוס מרושע! את מרושעת! משכתי את היד שלי בכוח והמשכתי. בדוכן דומה יותר למעלה ביקשתי לקנת בייגלה אחד, מלוח. זה 5 ב-10 אמר לי המוכר. אני רק רוצה אחד, אמרתי לו. אחד זה 3, הוא אמר.
מלך השוקים. שוק הכרמל
אני כותבת את הפוסט הזה בישראל. זה הפוסט השני בלבד שאני כותבת מישראל. הפוסט הקודם היה הראשון בבלוג, פוסט לפני עזיבה. פוסט הכרות. הגעתי לביקור של שבועיים. הביקור הכי ארוך שלי. תכננתי לנסוע לריטריט של 4 ימים באמצע. בעצם הרצון שלי להיות בריטריט הזה הוא שהביא לבחירת המועד והמשך. שבועיים לפני הנסיעה הריטריט נדחה. יש לי שבועיים בישראל, רובם בתל אביב. אני גרה אצל חברה בפיירברג, רחוב שבו גרתי בעבר כמה שנים. ביום הראשון הרגשתי כמו תיירת. חשבתי לעצמי, אני תיירת בתל אביב. אבל זה לא נכון. אני לא תיירת. אני מכירה את תל אביב טוב מדי מכדי להיות בה תיירת, להרגיש תיירת. בתל אביב אני מרגישה תיירת בשכבות העבר של החיים שלי, יותר מאשר תיירת בתל אביב. בכל מקום שאני עוברת יש לי איזה זיכרון. איזה סיפור מהעבר. אני בודקת את עצמי לאור העבר, על רקע שכבות העבר שלי. האם השתנתי? הדברים נראים לי אחרת? העיר אחרת? אני אחרת? אני לא יכלה להיות תיירת בעיר הזאת.
ישבתי לשתות קפה בלאביט רחוב החשמל, מול יהודה הלוי. ישבתי בחוץ, בשולחן לבד, מתענגת על השמש. לצידי התיישב מישהו ופתח בשיחה. מאיפה את, מקיבוץ, אז איזה יופי, את לא רוצה לחזור לקיבוץ?, כל מיני כאלה. עבר שם גבר אחר, צעיר. הוא התעכב לידי, ביקש סיגריה ואחר כך ביקש גם כסף. הסביר שאין לו. אמרתי שאני מצטערת לשמוע וסליחה וכל זה והוא המשיך הלאה. האיש לצידי אמר לו, לא, לא, אני לא אתן לך כסף. בסדר, אמר השני, והמשיך. כל יום אתה פה! צעק האיש לצידי אל הגבר המתרחק, כל יום אתה מבקש! למה אתה צועק, הסתובב ושאל האיש. כי נמאס לי ממך! צעק עליו היושב, כל יום! לך לעבוד, הוא צעק! תפסיק להסתובב לי בין הרגלים! עצלן! בטלן! הוא צעק וצעק אל הגב המתרחק.
שדרות בן ציון
וגם:
UGG יקר, UGG חביב,
אתה הבאת לי את האביב,
UGG מחמם, UGG מנחם,
בגללך אני עצובה שהחורף ממאן,
UGG מגושם, UGG נטול חן,
אתה לימדת אותי על יופי לא להתקטנן!
ה – UGG. פלא הבריאה. שום פילטר של אינסטאגראם לא יעזור כאן
הכל התחיל כשהגעתי לברלין באוקטובר לפני שלושה חורפים. לפני כן לא שמעתי ולא ידעתי על UGG. המעבר לברלין הביא אותי, לראשונה, לחשוב על החורף. מה עושים עם החורף? ידעתי שכפות הרגלים הם עקב אכילס שלי. תמיד תמיד קר לי בכפות הרגלים. זאת בעיה עוד מהילדות, עוד מהקיבוץ. ראיתי הרבה רופאים, שמעתי הרבה תיאוריות. אחת החביבות עלי גרסה שרמות הקור בכפות הרגלים הם תוצאה של זרימת דם איטית מדי ושעלי לבלוס אקמולים בשעות מצוקה, כלומר, כשממש ממש קר לי.
בערך בדצמבר של החורף הראשון שלי בברלין, קרו שני דברים. חברה הגיעה לבקר וסיפרה שהיא בכלל לא מוטרדת מהקור כי יש לה פתרון לכל החורפים האירופאים באשר הם. ואז היא הדגימה לי את ה – UGG שלה. עכשו זה לא שלא הבחנתי קודם בדבר החום בהיר שעיר ודוחה שהיה לה על הרגלים. הבחנתי והתעלמתי. אני לא כזאת חסרת נימוס. אני מבינה שיש אנשים שלא יודעים להתלבש. זה עצוב אבל ככה זה, אין מה לעשות. לשמוע ממנה שזה מכוון ומבחירה היה מכה קשה, אני מודה, אבל שוב, הפגנתי פתיחות אופקים וסובלנות. מה עוד אפשר לעשות? היא טענה בעוז שלשוטט בברלין בדצמבר זה קטן עליה. חם לה, היא אמרה, חם לה. הכל בזכות נעלי הפלא.
במקביל הכרתי עוד בחורה טובת לב שגם עזרה לי בצורה של טיפולים מנחמים. וגם היא סיפרה לי על ה – UGG שלה וכמה הם טובים אליה. אני שאלתי אותה על הצורה שלהם והיא אמרה שאין מה לעשות, ושמאז שהיא רכשה אותם נכון שהיא נראית נמוכה וקצרה, אבל חם לה בכפות הרגלים. היא לא סובלת. היא יוצאת מהבית, בחורף, אפילו בפברואר, בלי היסוסים. שמה נעלים ויוצאת.
ה Ugg באובאן. מכוערים בכל מצב.
אני מצידי גיחכתי, מלמלתי לעצמי, אין סיכוי, אין מצב, לעולם לא, ונכנסתי לחנות נעליים אופנתית ב Mitte שהחזיקה ברנדים שבדים. הרי ידוע שהשבדים מבינים בקור, וגם בעיצוב. בשלב הזה ידעתי מה נדרש מנעל בחורף ברלינאי: סוליה מבודדת מחומר דוחה, חריצים בסוליה כדי להבקיע את הקרח וריפוד פנימי. אני לזה הוספתי שיראה כמו משהו, נעל עם מראה צבאי למשל, או לוק של הרגע ירדתי מההר אחרי טרק של שבוע, משהו. בעזרתה של המוכרת האדיבה קניתי את מה שהיא תיארה בתור הנעלים הכי חמות ונכונות לחורף הברלינאי.
הבעיה היא שלא ידעתי את עניין הגרבים. אף פעם לא מספרים לך את מה שבאמת חשוב. העניין עם הגרבים הוא שזוג גרבים רציני שמתאים לחורף הברלינאי תופס מקום, ולפיכך יש לרכוש נעלי חורף גדולות ממידת הרגל, כדי שיכילו גם את הגרב. ואני לא ידעתי. אז קניתי נעליים שענו על כל ההגדרות שלעיל, רק שהן קטנות מדי ולוחצות ולא נוחות.
בחורף השני הרגשתי מיומנת יותר. אמרתי לעצמי ולעולם שהסכים לשמוע, שאני לא אתחיל את החורף עם UGG, לא אתחיל בפשיטת רגל כי, בכל זאת, יש לי כבוד עצמי. אני אתחייס אל ה UGG כאל תוכנית מגירה ליפול עליה, אם שוב החורף יהיה כל כך קר וכפות רגלים שלי כה מסכנות. קצת כמו עם אוגוסט בתל אביב. הרי אף אחת לא ניגשת לקיץ עם תוכנית להיראות כמו אשה משוגעת במכנסי בד מתרחבים וכפכפי איילת, ובכל זאת (ואני רוצה להדגיש כאן שמעולם לא הידרדרתי לשארוואלים ומכנסי דייגים. זה לא). החלטתי להתייחס אל ה UGG כאל תוכנית ליום הדין ולהכין את השטח.
ה – UGG בשטח
ככה גיליתי את השערוריה השניה שקשורה ב UGG. לא רק שהם מכוערים שאין מילים, הם גם יקרים להפליא! בחיי שהנחתי שדבר כה כעור יהיה זול. הרי זה רק טבעי! ולא. לא כך הוא. שידרגתי את התוכנית שלי, החלטתי להתאפק, לראות איך החורף יהיה ולחכות עד לסיילים של ינואר. במקום קניתי חיקוי Ugg של חברה מקומית. מגפיים שגם נראים יותר טוב, גם עונים על המפרט (חימום פנימי, סוליה, וכו'), גם של ברנד ברלינאי (חשבתי לעצמי, הם גרמנים, הם בטח יודעים מה הם עושים). וגם לא משכנתא שלמה. והיה לי קר בכפות הרגליים כל הזמן.
בסיילים ניגשתי שוב לבדוק את המצב. והמצב מזוויע. לגודל האימה התברר לי שה UGG לא נכנסים לסיילים. אף פעם. הם פשוט שטים מעל זה. הם לא חלק. בין לבין הייתי בביקור בארץ וגיליתי שזוועת ה UGG התפשטה גם לארצות נטולות חורף ונטולות קור. בחנויות בשקנין (אין, אין גבול להידרדרות הרחוב הזה) ראיתי את הזוועה, וגם שם היא יקרה יקרה.
זה מטורף! כאילו העולם השתגע!
ה – UGG על המדרכה ליד הבית. עכשו, אחת הבעיות של ה – UGG זה שהן לא הולכות עם שום בגד, רק עם ג'ינס כחול. וזה לא חלילה שיש לי משהו נגד ג'ינס כחול, ועדיין, זאת גישה די נוקשה
זהו. השנה נשברתי. חסכתי כסף. אספתי אגורה לאגורה וכו', ולפני שבועיים הלכתי לחנות עם תוכנית אחת: לקנות UGG. בדקתי כמה מקומות, כמה גיזרות. חשבתי ללכת על המיני. בגלל שהם מיני הם פחות דוחים, פשוט כי יש פחות מהם, אבל אלאס המיני באים בצבעים, סגול ואדום ולבן עם נצנצים ושחור עם נצנצים. לא בא בחשבון. בסוף בחרתי בחומות שמדגמנות בפוסט. לפני הרכישה ביקשתי מהמוכרת למדוד אותן. ואוו! אנחה עמוקה בקעה ממני בחנות, ממש קריאת עונג. הן כל כך נוחות! הן כל כך חמות! הן כל כך קלות!
כבר שבועיים שאני הולכת רק איתן. החורף לא הגיע ואני אתן. בגללן אני קצת מצטערת שלא קר. בגללן אני קצת מצטערת על הביקור הקרוב לישראל, כי אאלץ להיפרד מהן. ה-UGG הן פלא טבע. פלא הבריאה. אי אפשר להאמין כמה שהן נוחות! הן פלאפיות (fluffy). הן כמו קצפת. כמו נעלי בית המגפר של הילדות. אתה לא רוצה לעולם ואף פעם לצאת מהן! ללכת אתן זה כמו ללכת על עננים ולשיר אופרה! הן קלות, חמות, מלטפות! הן שמחות ועדינות. אני הולכת אתן ומרגישה כמו סופר הירו, והן כוח העל שלי. אני הולכת אתן ומרגישה כמו אסטרונאוט על הירח: כוח הכבידה לא חל עלי.
זהו. זה סיפור די עגום בעצם על שבירה נוספת של סטנדרטים ראויים. על סוג של קריסה, הרמת ידיים, וויתור. סיפור על נוחות שמנצחות אסתטטיות. באמת סיפור קשה. או שלא, אולי זה סיפור של התבגרות והשלמה. רק שבעצם גם זה סיפור קשה.
ה – UGG על רצפת מוזיאון. בכל מקום הן מכוערות
אחרי החגים והעיר מטונפת, בפינות הרחובות מוטלות גוויות עצי כריסמס, עצים עצובים שלא נבחרו ועצים מנוצלים שעשו את שלהם ועכשו היידה, לרחוב, מספיק אתכם. ערמות ועננים של פתיתים וורודים או לבנים, שאריות אבק שרפה, פחיות ובקבוקים ושברי בקבוקים, אריזות קפצונים ואריזות של זיקוקים, סלילים, קונפטים, מצתים, דברים לא מזוהים בצבעים לא טבעיים ועוד בקבוקים ושברי בקבוקים. ברלין של תחילת ינואר. המון המון ליכלוך.
ביום שני החיים אמורים לחזור למסלולם ואני מניחה ששאריות החגיגות יטוטאו וייאספו ויסולקו מהרחובות. לפני שנה היה שלג שכיסה הכל. השנה אין שלג ויש התחלה של דיבורי דאגה מהאין שלג. יש סימנים של ליבלוב, פריחה, נביטה, דברים שלא אמורים לקרות עכשו ומבטיחים יציאה מן המחזור, שיבוש בסדר הטבעי.
הטבע צריך את השלג, זה חלק מהמחזור שלו, חלק מהטבע והאין שלג המתמשך מתחיל להרגיש כמו שיבוש. כמו שהרגיש השלג במרץ לפני שנה והציפורים שלא קיבלו עידכון ולא קראו את המיזכר והגיעו לפני הזמן לעיר הקפואה. ככה זה מרגיש עכשו עם הפריחה. אם יש פריחה עכשו, תחילת ינואר, מה יקרה במידה וכן ירד שלג? איך הטבע יגיב אז?
פריחה בסוף דצבמר. זה לחלוטין לא טבעי ומשבש סדרים. ואם עכשו פריחה, מה יהיה עוד חודש? חודשיים? באביב?
הסילבסטר של לפני כמה ימים היה הסילבסטר השלישי שלי בברלין ואני לחלוטין לא מבינה מה זה הדבר הזה, מה זה החג הזה, למה חוגגים אותו ככה. אני לחלוטין זרה, לחלוטין משתאה. יש לי מלא תיאוריות אבל אין לי מושג. מה זה בעצם הדבר הזה, הקדחת שתוקפת את העיר, ה 24 שעות שגעת זיקוקים ורעשים ואורות צבעונים וריח של אבק שרפה. מה זה? למה זה? איך זה התפתח? אני באמת באמת באמת לא מבינה.
בשנה הראשונה שלי אחותי הגיעה לביקור. את ערב החג העברנו במועדון ג'אז ב Mitte. קצת לפני 1200 הלהקה הפסיקה לנגן והזמינה את כולם לצאת לרחוב, להשתתף בחגיגות. יצאנו ועמדנו על רחוב רוזנטהלר במשך 45 דקות, אולי שעה, כוס יין ביד אחת, מצלמה ביד השניה, שתינו וצילמנו מבעד לערפל ורדרד אנשים מעיפים זיקוקים. צילמנו וצילמנו וצילמנו. אחר כך ההופעה התחדשה וחזרנו פנימה. בסוף הערב עשינו את הדרך חזרה לדירה ברגל. שמעתי סיפורים קשים על הנעשה בתחבורה ציבורית ולא העזתי לנסות בעצמי.
ההצטיידות. זה לא התפרצות ספונטאנית של שמחה. זה אירוע שמתכוננים אליו
לפני שנה התעלמתי. עבדתי אז בסאונקלאוד וחברה שעבדתי אתם, מקומיים או וותיקים ממני בעיר סיפרו לי שזה מה שהם מתכננים לעשות, לא לעשות כלום כלומר, להישאר בבתים ולדבוק באלכוהול והתעלמות וזה היה נשמע לי הדבר הנכון. כך עשיתי. הצצתי על הזיקוקים מהחלון שלי וראיתי אנשים מעיפים אותם אפילו מתוך ה hoffe הקטן שלנו, הגינה הפרטית, ושמעתי את הרעשים וחשבתי שזה משוגע לגמרי ואחרי כמה שעות מזה הייתי על סף דמעות. רציתי להתחנן בפני היקום שדי, מספיק, רוצה לישון, תפסיקו כבר עם ההפצצות. איכשהו דווקא בבית זה הציק לי הרבה יותר.
השנה הצטרפתי לחברים עם ילדים. הילדים הצטיידו מראש בכמויות מרשימות של משחקי אש מסוגים שונים בעטיפויות פלסטיק צבעוניות. הם שיחררו לעולם חלק קטן מהם במהלך הערב וקצת לפני שתיים עשרה התכנסנו ותפסנו פינה על ברגמן שטרסה והם התחילו בהרעשה מרוכזת. מולנו היתה עוד קבוצה (חרא של סחורה היתה להם, יותר רעש מאש) וככה בכל שאר פינות הרחוב, קבוצות קבוצות.
לא בכל הקבוצות היו ילדים. זאת לא פעילות של ילדים דווקא, יש גם צעירים, יש מבוגרים. בשלב יותר מוקדם של הערב ראינו סבתא קשישה מטיחה דברים לארץ ולעולם מבעד לחלון קומה 3 שלה. מראה שאי אפשר לטעות בו, היא בהחלט נראתה כמו סבתא, והיא זרקה קפצונים מהחלון שלה, זרקה קפצונים עלינו ועל הרחוב. זאת חגיגה משפחתית, הסילבסטר? נדמה לי שברחובות רואים יותר גברים. אבל לא רק. בהחלט לא רק. כולם משתתפים? יש מורדים? יש מקומיים שמבריזים לזה?
תמונת הסילבסטר שלי. ברגמן שטרסה, עם פילטר. תפסנו את אחת מפינות הרחוב וכל הזמן חשבנו שהקרחנה האמיתית מתרחשת שם, בפינה ההיא, ברחוב ההוא. כלומר, בין השאר, היה נראה לנו שקט בהשוואה לשנים עברו
בשביל לתאר את הסילבסטר בברלין אני נזקקת לדימויים מלחמתיים. כל הישראלים שאני מכירה שואבים מאותו עולם דימויים. קאסמים. בומיים. טילים. הפגזות. הרעשות. הבליץ על לונדון. ברלין של 1944. המלחמה לא נגמרה. יאסר בבונקר בלבנון בזמן הפגזה של צה"ל. עזה בזמן הפגזה של צה"ל. כאלה. זה החיבוט התרבותי שלנו.
דיברתי על המנהג הזה של הסילבסטר עם חברים גרמנים. הם הביעו מלא סלידה בלי להיזדקק לדימויים מלחמתיים. הם דיברו על הרעש והליכלוך וכמה שזה מסוכן וכמה שזה יותר גדול כל שנה ועל הוונדליזים והשיכרות וכמה מסריח בתחבורה הציבורית וכמה קשה לתפוס מוניות. שום מלחמה לא עלתה אצלם, גם לא המלחמה ההיא.
הזיקוקים ברחוב האחר גדולים יותר. תמיד. זה סוד בריאה כזה.
עמדנו בפינה של ברגמן שטרסה וראינו את הילדים מפגיזים והשוונו להפגזות של אחרים (האם זה מה שעושים? האם זה תחרות? האם זה עוד היבט של למי למי יש גדול יותר?) וזה נמשך ונמשך ואחרי כמה זמן פרשתי ונסעתי חזרה הביתה. האובן היה פחות גרוע ממה שחשבתי ובשכונה שלי היה אותו הדבר. עשן וערפל סמיך בגוונים משתנים של אדום וירוק וכחול. ריח שאני מזהה מהפגנות השמאל בארץ, ריח של אבק שריפה ותכף המשטרה תבוא ותיכנס בנו. ליכלוך בכמויות לא נתפסות, הדברים האלה הוורדים ולבנים שלא נשרפים ונשארים אחרי הרעש ואחרי האור ויוצרים שטיח צבעוני על מדרכות העיר. והמון המון המון רעש. המון רעש. מכל מקום רעש.
ואני עדיין לא מבינה. שנה שלישית ואני לא מבינה. למה ככה? מה זה? החג הזה, זה כאילו בכמה שעות של לפני כניסתו הוחלפו כל תושבי ברלין בכפילים שנראים בדיוק כמוהם רק מתנהגים אחרת לגמרי. בלי מעצורים ובלי ברקסים. ילדותים וגחמתיים. אחרי 24 שעות חוזרים התושבים המקורים, כולם מתעוררים מאיזה כישוף, אבל למשך 24 שעות זה פשוט אנשים אחרים שמרשים לעצמם להתנהג באופן אחר לגמרי בהתאם לנורמות חברתיות אחרות וחוקים שונים.
עוד צבעים. הבעיה היא שזה לא רק יפה, הבעיה זה ברעש. אם לא היה את הרעש גם אז הם היו נהנים כל כך? ממה בעצם נהנים, מהרעש או המראה או אולי זה הריח?
מה יש ברעש הזה שמצהיל אותם כל כך? מה ברעש ובעשן ובליכלוך מעורר כזאת שמחה? מה בזה בכלל קשור לשמחה וחגיגה? מה עושה את ההתרגשות, האורות, משחקי האור? הצבע? המראה של הזיקוקים על רקע הלילה? או שזה בכלל ברעשים, זה הבומיים? זה הפתאומיות של הבומים? תגובה לפחד לא רציונאלי? וגם, זה טעם נרכש? אם אחיה פה שנים אבין את זה? הילדים של החברים, ילידי הארץ שגדלים כאן, נראו לגמרי שותפים להנאה. אנחנו, המבוגרים, חלקנו ביננו שותפות בהשתאות, אני חושבת, לא בהכרח בהנאה.
ולא שזה לא מהנה, זה כל כך ביזארי שחיבים לחייך, לפחות לגחך קצת. זה כל כך הרבה מעבר להגיוני, לטעם הטוב, למקובל, לסביר. כבר שנה שלישית שמה שהכי מפתיע אותי הוא שזה אמיתי, כמו שמספרים ומזהירים, כמו שאני זוכרת משנה לפני, זה באמת קורה! כל העיר זיקוקים ועשן ותמרות עשן! זה אמיתי! גם השנה זה אמיתי!
היום של אחרי בגינה שליד ביתי. חרא צף על המים. ומישהו אכן פינה את הברווזים
וזהו, עכשו נשארנו רק עם הדיכאון של החורף. כבר אין למה לצפות. אין אורות ואין שוקי כריסמס ואין אווירה עליזה וכל התיירים עזבו. רק החורף נשאר.
ארבע עונות שנה יש בברלין, והן מתקתקות את הזמן כאילו הוא, הזמן, עובד אצלן, עונות השנה. הן רודניות של קדימה, קדימה, קדימה, עונות השנה, דוחפות ומגלגלות את הזמן, בועטות בהווה שיזוז כבר, שלא יתקע ויחסום את התנועה, הווה שיתחלף לעתיד שיבעט לעוד יותר עתיד והנה הסתיו הגיע, בדיוק בזמן. ארבע עונות שנה יש בברלין והן כולן עונדות שעון ומקפידות על לוחות הזמנים. בסוף אוגוסט הסתיים הקיץ והתחיל הסתיו. והאפור הזה שבשמיים זה לא מקרי ולא יד הגורל, זה נקבע ותואם מראש. ארבע עונות שנה יש בברלין וכל עונה שונה ואחרת ומובחנת, וכולן יחד הן גלגל שינים אכזרי, מדוייק, מתוזמן, מכונת זמן מהממת, מתקדמת, מתקתקת, לגמרי פצצה. תנועה שתיפסק רק בעצירה מוחלטת, סופנית.
הגעתי לברלין בסתיו לפני שנתיים. לא היה לי מעיל מתאים והיו לי מלא כתובות מייל של אנשים מקומיים שישמחו לעזור לי בקליטה. בשבוע הראשון הלכתי לקנות מעיל ושלחתי מיילים של "שלום, אני לירז, חדשה בעיר, אשמח להיפגש וכ'ו וכו'". לפני שהגעתי אמרו לי שלא כדאי להגיע בסתיו כי תכף החורף וכו', אבל אני התעלמתי. אני אוהבת סתיו. מתמיד, עוד מהבית, מהקיבוץ, מישראל, שאין בה סתיו בכלל, אני אוהבת סתיו. היפה בעונות. היום הולדת שלי ושל אבא ושל אחותי הקטנה. חופשת החגים המשבשת. השיחרור מעול הקיץ. הידיעה שהזמן עובר. גם הזמנים הרעים עוברים.
ברלין. כאן משפצים. בכל עונות השנה. כל תמונות השיפוצים בפוסט נלקחו במרחק הליכה קצר מביתי, בדרך אל מכון השעוה. חלק מההכנות לביקור בארץ
בחוג לתורת הספרות באוניב' תל אביב למדתי קורס בשם "שירי סתיו" בתרבות הישראלית, או משהו דומה. למדו שם קצת שירי סתיו ובייחוד איך מסורת שירי הסתיו חדרה לתרבות הישראלית הנעדרת סתיו. נעדרת במובן של אין עונה ואין סתיו. הקיץ הישראלי אינו נשפך לסתיו, הוא נגדע לחורף. אז הבנתי שהעצב שחשתי כל שנה בסתיו, אם בואו של הסתיו עם הענן, מקורו בהתנייה תרבותית מיובאת. בארץ אין סתיו עם ענן. יש קיץ ויום אחד בום, גשם, קר, מהר מהר להוריד את בגדי החורף מהבויידם. אין עונת מעבר. העונה פשוט עוברת.
הסתיו בברלין הוא המשחק המקדים של החורף. הוא המטווח והמפשר בין ה-25 מעלות באוגוסט לשלג של דצבמר. הסתיו מאפשר את הזמן הדרוש להתכוננות: בניית ביצורים, הרמת חומות, תפירת מעילים, צבירת חום. השבוע הרגשתי את זה, את העצבת של הסתיו האירופאי. רצף של ימים אפורים. שעות של גשם דלוח. אור שמחשב את קיצו לאחור, ימים שמתכווצים. בריחת הזמן. קץ הקיץ. קץ התמרחות הימים. בקיץ הימים ארוכים, אין סופיים, בקיץ יש תחושה מפנקת של זמן. יש המון מה לעשות והמון זמן לעשות אותו. בקיץ אפשר לדחות דברים. אם היום לא יפה מחר כן יהיה. אפשר לשחק עם הזמן. בסתיו השפע מצטמצם. בחורף אין זמן. בחורף אי אפשר לדחות דברים. אין למתי. בחורף הימים היפים לא מגיעים.
הסתיו הוא ההכנה לחורף והחורף קשה. האין אור. האין חום. האין ירוק. האין חוץ. האין. האין. החורף הוא האין. הוא לא לרכי הלב. הוא כבד. יש בו כבדות נוראה. רצינות. כובד ראש. החורף הוא לאנשים עם קול בס שמדברים בשקט. אנשים אחרים מאנשי הקיץ (באמת, אנחנו אומרים שאלו חילופי עונות אבל בעצם אלו חילופי אוכלוסיות, ואף אחד לא רוצה לדבר על זה). החורף הוא קודר ומהורהר. אחרי כל הרעש והקלילות של הקיץ, אני קצת כמהה אל דממת המוות הכבדה של החורף. אל ההתכנסות פנימה. אל הפטור הגדול.
סביב הכנסייה הקרובה לביתי. משפצים.
החורף בברלין הוא פטור מהכל. פטור כללי מהעולם. החורף הוא הזמנה להיכנס פנימה, אל הבית, אל השטח השקט, הנקי, הפרטי. בחורף מותר להסתגר בלי רגשי אשמה. החורף הוא ההנגדה של הקיץ. בקיץ העיר קוראת לי לצאת: לכי לאגמים, אישה, או למועדונים, או לפארקים, פסטיבלים, כנסים, אירועים, תהלוכות. צאי החוצה. הייה בעולם. בחורף אף אחד לא קורא לצאת. לא העיר ולא תושביה. בחורף מניחים. החורף הוא זמנם של הישנים. כל החורף חיכיתי לתשובות למיילים שלי, כל החורף לא קיבלתי תשובות.
באביב הן הגיעו חזרה. "שלום לירז", כתבו לי, "ברכות על המעבר לעיר. ואיך שרדת את החורף?" ובסוף הוסיפו הזמנה להיפגש, לעשות, ללכת, לראות, אי שם בקיץ. עונות השנה הן לא רק עונות השנה. הן המכונן הגדול. הן הגלגל השינים עליו כולנו רצים. הן מגדירות זהות. בברלין בקיץ כולם נהיים חובבי שחיה מטורפים, ובחורף לרבים יש פתאום כסף כדי לעזוב את העיר לכמה חודשים. אני מתכננת להתחיל ללמוד גרמנית עם בוא החורף. זה נראה לי הזמן המתאים. אלה אם יהיה לי פתאום כסף לעזוב את העיר.
זה מאוד אירופאי, הקונספט של עונות מעבר. ומאוד לא ישראלי. בארץ פשוט עוברים וזהו, לא צריך עונה שלמה בשביל זה.
הכניסה למכון השעווה. שיפוצים
המקומיים
בזמן שאני מתנגשת בעונות השנה, המקומיים חיים אתם בשלום אדיש. הם לא מתרגשים ממזג האוויר. הם סטואים. הם מקבלים את השינויים הקיצוניים בהכנעה. הם נעים ומשתנים בהרמוניה עם מזג האוויר. הם לא מתרגשים. הם בייחוד לא מתרגשים ממזג האוויר. חברה שעברה לכאן עם פעוט בן 4 חודשים סיפרה לי שלקראת החורף הראשון ביקשה להתעייץ עם האמהות מהגינה השכונתית על מה עושים בחורף. היא שאלה אותן: "אז מה אתן עושות עם הילדים בחורף?" והן לא הבינו. "מה זאת אומרת?" הן שאלו. הן לא הבינו את השאלה. לפני שבוע התארחתי אצל זוג חברים עם גינה. היא מקומית, הוא ישראלי. הגינה מקסימה. שאלתי "מה קורה עם הגינה בחורף?" היא צחקה. היא אמרה שזאת שאלה שרק ישראלים שואלים. מה זאת אומרת מה עושים עם הילדים בחורף? גם בחורף יש גינה שכונתית. מה זאת אומרת מה קורה עם הגינה בחורף? (היא מתה. מה נורא. היא מתה. כל חורף).
העונה החמישית
בברלין יש עונה נוספת, עונה שלא מדברים עליה. עונה על שנתית. עונה כל שנתית. עונת השיפוצים. בברלין כל הזמן משפצים. הדבר היחיד, הקבוע, הרציף, החסין לכל פגעי מזג האוויר, זה השיפוצים. שמעתי את הנתון הבא: כל 51 מטרים בברלין יש שיפוצים. משהו משתפץ. כל 51 מטר. לא יודעת אם זה הנתון המדעי (אני בטוחה אגב שיש את הנתון הזה איפשהו, שמישהו חישב ומצא), אבל זה ברור לעין: המשתנה הכי קבוע בעיר זה השיפוצים. כל הזמן משפצים.
השיפוצים חסינים לכל מזג אוויר. בארץ לדעתי זה לא כך, תמיד חשבתי שיש קשר בין השיפוצים למזג אוויר. בקיץ משפצים ובחורף לא. או שזה הפוך, אבל יש איזה סדר פנימי, הגיון כלשהו, לא משפצים כל השנה. לא כך הוא כאן. בברלין כל הזמן משפצים. פעם ראשונה שהגעתי לעיר זה היה במסגרת משלחת פוליטית. היינו חבורה מ"רץ" (התנועה לזכויות האזרח) והתארחנו אצל הירוקים. כל העיר היתה בשיפוצים. פוטסדאמרפלאץ היתה כולה שטוחה כמו המדבר. זה מה שאני זוכרת. ונדמה שאותו הדבר נכון להיום. כל העיר בשיפוצים.
קשת בשמי ברלין. גם זאת ברלין. עונת מעבר
החורף שלא היה
מודה אני: לפני שנה לא היה חורף בברלין.
צדקו, כל אלה שאמרו לי כל הזמן – כל המומחים, היודעי דבר, הוותיקים, אלו שהגיעו לברלין כשזה עוד היה זול וייחודי ומקורי וחתרני היום הם גרים להם בדירות הזולות שלהם עם החוזים מפעם שנשארו זולים ומאשימים את כל החדשים מהם שהביאו להתייקרות המחירים. כלומר כל מי שהגיע חורף אחד לפני או היה כאן חורף אחד יותר ממני – "זה לא חורף", הם אמרו לי, והם צדקו. זה באמת לא היה חורף. ובהתאמה השנה יש חורף חורף. חורף שאין עליו עוררין.
בתאריכים: לפני שנה לא ראיתי שלג לפני אמצע או אפילו סוף ינואר. השנה פרץ השלג ביחד עם דצמבר ולא התעכב הרבה על משחק מקדים, יומ-יומיים של שלג-נושר-אך-לא-קופא וזהו, קמנו לבוקר לבן. יציב ולבן. אחרי הגשם המנדנד והאפרורויות הקודרת של נובמבר, זה היה כמו לעבור מחושך לאור. כיף גדול ויופי גדול.
ברלין של שלג. באמצע התמונה, השולחן הגדול והכיסאות ההפוכים, זה סוג של אנדרטה, ליהודים כמובן, ויזואליה של חדר יהודי הפוך דקה אחרי שהגיעו הנאצים. את האנדרטה הראה לי ידיד לאטבי. הוא הגיע לברלין באמצע שנות התשעים, בלי פרוטה. פעם, בלילה, הוא וחברים עברו שם, ראו שולחן וכסאות וחשבו מה טוב. בדיוק מה שחסר לנו בסלון. אחרי מאבק שיכורים ממושך הם גילו שהכיסאות והשולחן מחוברים לרצפה בדרך שהיא קצת מעל לכוחותיהם.
שלג יציב
אז זהו, שלג זה דבר ממש לא יציב. אבל ממש לא. בעצם, אין לו רגע אחד של יציבות או התייצבות. השלג כל הזמן משתנה. מהרגע שהוא בוקע, וחי נפשי, אני לא יודעת מאיפה הוא בוקע, מבחינתי הוא פשוט צונח מהשמים או ממקום גבוה מספיק שאני לא רואה, לא יכלה לראות, אי שם מעלי.
עכשו, זה לא שאני מבינה משהו בשלג, כמובן. אני בכלל מתמחה בארצות חמות בצורה לא סבירה. כל החורף-קור-שלג הזה חדש לי, ואני מוצאת אותו מה זה אירופאי. מעט הידע התיאורטי שלי בנושא שלג מגיע מספרו היפה של פטר הוג: "חוש השלג של העלמה סמילה". באמת ספר נפלא, שכחו מהסרט, הרבה יותר טוב מהסרט. בספר העלמה סמילה היא חוקרת-מומחית לשלג. יש שם מלא מידע על שלג, מידע מדעי מה שנקרא. אני זוכרת: כל פיסת שלג, כל פלאף אחד, הוא בעל צורה מקורית וייחודית. אין שני פתיתי שלג זהים.
הגינה הסמוכה לביתי במראה השלג שלה. היה לי קר לצלם. הילדים המקומים עשו גליצ'ות עם מזחלות שלג.
הידע המעשי שלי התחיל להצטבר לפני שנה, בחורף הראשון שלי בברלין. הגעתי באוקטובר ומיד פצחתי בהיערכות לחורף, כלומר מסע קניות מאסיבי: מעיל (טומי), מגפיים (טריפין), כובע + כפפות (וורסצה, היה במבצע ולא התאפקתי, ולא שאני עושה כאן ניים דרופינג או משהו) והיו עוד פריטים אבל לא כאלה שרואים בחורף הברלינאי. ההיערכות כשלה. השנה נאלצתי להתחיל הכל מחדש כאילו כלום, כאילו באמת לא היה חורף.
הקריטריונים לקביעת הצלחה או כשלון:
בחורף הראשון שלי, כלומר בחורף שלא היה, נראתי נורא והיה לי קר כל הזמן. מתישהו לפני כריסמס אחותי הגדולה והיקרה ביקרה אותי. היא טענה שכל האירופאים נראים נפלא בחורף, וייחסה את זה לשליטה המולדת שלהם באופנת החורף. אני הרגשתי כמו רובוט קטן, שמנמן מגושם וחסר טעם (ולא, אני לא קטנה, שמנמנה מגושמת וחסרת טעם בשום תנאים אחרים). זה היה נורא. פרטי הלבוש שלי רבו אחד עם השני ואני לא ידעתי איך לעזור. חוסר אונים אופנתי תקף אותי, שיתק אותי. אכן, האירופאים נראים נפלא במעילים שלהם עם כל הקשירות המסובכות של הצעיפים שלהם והכובעים המוטים לאחור בנונשלנטיות. הכובע שלי היה גדול מדי וכיסה לי את העינים.
מאז התקדמתי. זה לא היה זול, והמצב עדיין רחוק מלהיות מזהיר, אבל יש שידרוג. כלומר, יותר טוב מהחורף שעבר, ועדיין. מעילי החורף יושבים עליהם (עליהם = המקומיים) יותר טוב. אולי זה משהו מולד, היכולת להיראות אלגנטי באמת בחורף. יש לי חברה טובה (זאת מהפוסט על יום הולדת בלונדון) שחיה כבר עשרים שנה באירופה, ובכל יום נתון היא נראית נכון. והיא טוענת שעדיין, מבחינתה בכל חורף, כבר עשרים חורפים, היא מרגישה את נחיתותה האופנתית. אולי החורף האירופאי הוא בכלל מזימה אנטישמית לבזות אופנתית את תושבי הלבנט? אולי אי אפשר לסגור את הפער?
אני מפסיקה כאן כי זה בכלל עיקול צדדי במה שרציתי להגיד (ולא כי אין לי מה להגיד בעיניני בגדים וחורף, בדיוק ההפך, יש לי יותר מדי). את הפוסט הזה רציתי להקדיש לדבר עצמו, לשלג.
שדות הכותנה של ברלין. בעין החובבנית בעלת רקע חקלאי שלי ככה זה נראה. שלג על צמחיה. בדיוק כמו שדות הכותנה, לא כולל המזיקים.
השלג הוא יופי עצום שמחשב את קיצו לאחור. או: מלבן זוהר לעיסה חמחמה
בעצם, השלג הוא בכלל מטאפורת זן להשתנותם התמידית של החיים (שלא לומר, להידרדרותם התמידית של החיים). השלג הוא דימוי של הטבע לתנועה המרה הזאת מיופי לחורבן, מזוהר לאובדן, מלבן לחום. מפתיתי שלג לבנבנים לאבנים חומות קטנות שמפזרים עליהם (אלוהים יודע למה).
מלבן לחום דרך כל הצבעים שבדרך, שהם כולם גווני חום שונים
כל דבר שקורה לשלג מהרגע שהוא נושר, כל דבר, מחרב את יופיו. השלג, כמו נרות חנוכה, עדיף שלא תהייה לנו רשות לגעת בו אלה לראותו בלבד. כל מגע מחליש אותו, מזרז את הישברותו. עדיף להניח לו וזהו.
כמובן שזה לא מה שקורה. בדיוק ההפך. השלג מייצר קדחת פעילויות חדשות. קודם כל, ואני עדיין מופתעת מזה, אנשים ממשיכים לחיות גם בשלג. באמת, כלומר, ממש, מתפקדים כאילו כלום. לפני שבועיים, ביום הראשון של מה שאני מכנה "סופת השלג" שפקדה אותנו (יש מצב שאנשי מזג האוויר לא מכנים את זה סופה, אבל הם מדברים גרמנית ואני לא מבינה גרמנית ככה שלא משנה לי מה הם אומרים. סופה ועוד איך) הלכתי עם חברה לשוק כריסמס.
במהלך ההתארגנות ליציאה המבית (מהלך שבחורף נמתח על פני דקות ארוכות בהם אני מכסה את עצמי בעוד שכבות, מגשימה את עצמי מלשון הופכת עצמי למגושמת, רק כדי לצאת מהבית כבדה ורובוטית כראוי) חשבתי לעצמי שרק ישראלים חסרי תרבות שלא מבינים כלום בחורף יוצאים מהבית ביום כזה, בסופה כזאת, ובטח נהייה לבד בשוק. איך שיצאתי, עוד בחצר הפנימית של הבניין שלי, נתקלתי בשתי אמהות דוחפות עגלות. שוק הכריסמס היה מפוצץ, צפוף ועמוס ומלא כולל ילדים, כלבים ושאר יצורים קטנים עטופים במעילים הרבה יותר מדי צבעוניים.
השוק. משוגעים, רדו מהגלגל הענק! שלג שם בחוץ
מצבי צבירה משתנים
השלג הוא מין פאסיביות לבנה שיורדת על העולם – על הכל, על מה שיש – ומשנה את מרקמו. שלג על דשא ושלג על כביש, שלג על מדרכה ושלג על עצים, צמחים, מכוניות חונות. אני דורכת עליו והמגע בסוליית הנעלים שלי אחר, לא מוכר. שלג רך, טרי, על דשא, מרגיש כמו ללכת על חוף הים, כפות הרגלים שוקעות קצת ויש איזה מאמץ בגוף להתקדם, להרים רגל, להניח רגל, לשקוע קצת, לקוות שאין שם משהו שביר מתחת, להרים עוד רגל. וזה עושה רחש כזה נעים, צליל שהוא חדש עבורי. רציתי להקליט אותו אבל קפאו לי הידים כשהורדתי את הכפפות כדי לתפעל את הנייד.
אחת לכמה זמן מפנים שלג מהכבישים המרכזיים, מפלסים שביל צר על המדרכות, אפילו בחצר הפנימית שלנו עבדו, פינו קצת את השבילים המובילים אל מדרגות הכניסה לבניין, פינו את השלג מגטו פחי האשפה, וטוב שכך. אצלנו בבניין פחי האשפה נעולים בתוך מכלאה, שלא יברחו וכו'. לכל דייר יש מפתח וגם למפני הזבל, כמובן. השבוע נדרשתי להגיע אל פחי האשפה. היה קר אבל הרגשתי חזק, זה בסך הכל דרך קצרה, ככה שיצאתי מהבית כמו שאני, בלי להתעטף ועם קרוקס דוחות שאני מעיזה לנעול רק בבית מעל גרביים.
זה היה מסע קשה. רעדו לי הידים ולקח לי זמן להסתדר עם המפתח של המכלאה. אחר כך נאבקתי לדחוף את הדלת, כל התנועה שלה היתה חסומה על ידי שלג. אחר כך נאבקתי להרים את מכסה הפח ביד אחת, כי היד השניה החזיקה בשקיות הזבל. מכסה הפח היה מכוסה שלג וכבד ולקח לי זמן ובסוף הצלחתי לפתוח את המכסה ולהעיף על עצמי ערמות של שלג. ושלג הרטיב לי את הגרבים דרך החורים של הקרוקס המגעיל. בחזור נקשו לי השינים ורעדו לי הידים בלי שליטה.
השבוע הגיעו אנשים חדשים, אנשי החורף. אחד מהם עבד במכלאה, פינה שלג, גרף, סידר, ניקה, לא יודעת בדיוק. אחר ניקה קצת את המדרכות המובילות לכניסות הבתים ופיזר חול חום ואבנים חומות קטנות על המדרגות. אני לא ראיתי עדיין אבל יש, כך מספרים לי, מכוניות שעוברות ומפנות שלג ומפזרות את העיסה החומה הדוחה בכל מקום. אני תוהה אם אלו מקצועות חורף, כמו מצילים בים נניח, אנשים שעובדים רק בימי שלג.
מפנים שלג ממכלאת פחי האשפה. שידע לו, השלג, וידעו גם פחי האשפה, מי שייך למקום ומי סתם אורח מזדמן
בקיצור השלג מעורר קדחת פעלתנות שנועדה לאפשר את החיים בשלג, כאילו בלי זה החיים היו נפסקים איכשהו. וכל הפעילות הזאת נועדה לטשטש את השלג (היפה הזה, שכולנו מוקסמים ממנו), מדלדלת ומוחקת אותו. זאת מלחמה יומיומית בטבע, וככה זה גם נראה.
הרחוב הברלינאי הרחב, שטוח ופרוס וחשוף, מתכסה שלג. הלובן מטשטש את ההבדלים וההפרדות בין הרחוב, הכביש, החניות לרכבים בצידי הרחוב, המדרכות. הכל מתכסה לבן, הכל משתווה, הרחוב נראה כמו מגרש כדורגל לבן בלי הסימונים. ואז מכונת החיים בוקעת. אנשים הולכים על המדרכה, משאירים עקבות בשלג, משברים אותו, מלכלכים אותו עם החיים שלהם. מפלסי השלג מפלסים נתיב בכביש, הם לא מנקים את כל הכביש, רק את המרכז שלו, מזיזים שלג, מפזרים את החול החום הדוחה. גם במדרכה הם מפלסים נתיב, לא כל המדרכה, רק נתיב בתוכה. והשלג קצת נמס. חלק מתקשה והופך לקרח. עוד שלג יורד. על הארץ הוא נתקל בשלג במצבי צבירה אחרים. תוך שבוע כל העסק הופך לבלגן של שכבות שלג ארכילוגיות, ניסיונות בלימה ושליטה עירוניים וסימני חיים אנושיים. הכל מתערבב וההפרדות שבין המדרכה והכביש מטוטשים לכדי עיסה חומחומה ודוחה אחת.
המדרכה, השוליים, הכביש. מלבן לחום
מצב צבירה של חום
עכשו אני יודעת כמה גוונים ומשתנים יש לצבע חום (אליו התכוונתי בשורה מעל, לא חום של טמפורטורות, חום של צבע) ושחום בכלל מתחיל בלבן, או לבן מסתיים בחום, או ההפך, בכל מקרה משהו על היחסים ביניהם, כמו בסוף כל מדרכה לבנה משלג יש בוץ ועיסה חומה. השלג שזכה ליפול בקצוות של החיים האנושיים מתייצב ומשתלב והופך לחלק אינטגרלי מהנוף. השלג שנופל על השטחים שלנו – אנחנו, מלכי האדמה והשמים ומזג האויר – מטופל ביד רמה. עקבות בשלב מגלים לנו היכן הולכים בני אדם. שבילים חומים חושפים לנו היכן העיריה חושבת שהולכים, נוסעים וחיים בני אדם. ושלג בכלל אומר מלא חום בעין.
חוץ מזה יש את עניין התמונות. החיים מבעד לפילטר אינסטהגראם. הרשת החברתית שמזכירה לי הכי מהר כמה כולנו כולנו קלישאות. אני בטוחה, אבל תמיד וממש בטוחה, שכל פעם שאני שולפת את הנייד לצלם זה תנועה ספונטאנית שמשקפת רגע של התרגשות. ואז אני מעלה את התמונה ומגלה, כל פעם מחדש, שהרגע הפרטי שלי הוא קלישאת השעה באינסטאגראם.
כל הפיד תמונות שלג (או סתיו, או אביב). ואוי, איזה הפתעה, גם החוץ שלי מלא שלג, או עלים נושרים, או עלים בוקעים. יש התפעמות כללית, קולקטיבית, מהשלג. או הסתיו. או האביב. לא משנה, העיקר שכולנו מצלמים-מעלים-ומשתפים באותם דברים באותו הזמן. ("יש שלג אצלי בשכונה!" כתבתי בפייס איך שהתחיל. "אצלי עוד לא" כתב מישהו שגר כמה רחובות ממני, ואחרי דקות "עכשו גם אצלי" ויש תמונה, להראות).
אני מסתכלת בפיד ורואה את החוץ. או שאני מסתכלת החוצה ורואה את הפיד. את מה שיכול להיות בפיד. את מה שתכף יהיה בפיד. הכל מתבלבל. אני רואה זרם תמונות של מקומות וגם את המקום עצמו, בו זמנית. לפעמים אני רואה את החוץ של אחרים עוד לפני שאני רואה את החוץ שלי. וכולנו רואים את אותו החוץ ומתרשמים מאותם הדברים. הכל משתכפל וזה קצת ממלא אותי אימה, עכשו כשאני חושבת על זה, כל ריבוי ההשתקפויות האלה.
החצר הפנימית המולשגת שאני רואה דרך החלון, צילמתי-העלתי-שיתפתי את המראה הזה כל כך הרבה, זה אמיתי זה? אני רואה את זה דרך החלון או דרך הפיד? זה משנה? אז הנה אני מצלמת גם. ומעלה. אני קצת מתביישת בעצמי, ומעלה. אני קצת לא נוח לי, להיות כאחד האינסטאגראמים האלה, כמו כולם, אבל אני לא מצליחה להתאפק. אז השבוע כיוונתי את המצלמה שלי למטה, לריצפה, לחום הגדול.
בתמונה שמצד שמאל, אני חושבת, כלומר התמונה עם השלג הלבן יותר זה החצר הפנימית בבניין שעה אחרי סופת השלגים. בתמונה הימנית, שבוע אחרי
כל החום הזה עוד יטריף אותי. מדרכות במצבי צבירה שלגיים
לבן בשוליים חום (נוזלי, רטוב ודוחה) במרכז: כאן הולכים בני אדם
ברלין
לפי ויקיפדיה, חיים בברלין 3.5 מיליון אנשים uהיא העיר הכי גדולה בגרמניה, העיר השניה הכי מאוכלסת בגרמניה והשביעית בכלל אירופה. עיר גדולה. הכי גדולה עבורי. מצד שני, השבוע, שני אנשים שלא מכירים אחד את השני קבעו איתי, כל אחד בנפרד, באותו מקום. בום! איזה עיר קטנה! איזה עולם קטן! בלה בלה בלה.
עיר גדולה
"מה עושים היום"? בברלין, זאת שאלה מצחיקה. בקיבוץ היינו שואלים את זה כל יום. כל יום. בדרך כלל באותה השעה. "מה עושים היום?" וזה סתם היום משהו שאמרנו. כי היום נעשה בדיוק את מה שעשינו אתמול. אולי כי לא היה לנו דימיון בתור ילדים. אבל ככה הרגשנו. שכל יום נעשה את אותו הדבר.
כי אלו האפשרויות שלנו. ובין יום ליום חדש לא נולדות עוד אפשרויות. כי ההרגשה הכללית, הגורפת, בקיבוץ, היתה שאין מה לעשות. ההיצע הוא בין להיפגש אחרי ארוחת ערב בחדר אוכל, במועדון, או בדיסקוטק. הדיסקוטק פתוח רק בסופי שבוע. המועדון סגור בערב שלישי (או ערב אחר, אין מה לסמוך על הזיכרון שלי כאן). בקיץ אפשר היה לקבוע בבריכה. ככה. בכל מקרה ה"מה עושים" יסתיים באותם אנשים נפגשים באחד מכמה מקומות אפשריים ונמצאים ביחד.
כל התמונות בפוסט זה צולמו בשוקי פשפשים. יש לזה הסבר, כלומר, הדברים מתקשרים בסוף, אני מקווה, בגוף הטקסט
בתל אביב יש מה לעשות. ככה חשבנו, בגלל זה ערגנו עליה. ואכן, בתל אביב יש מה לעשות. או יש יותר מה לעשות, וצריך לסנן ולבחור. אה, לסנן ולבחור! אני חושבת שזאת ההגדרה שלי של עיר (או: מקום) גדול. שאפשר לסנן ולבחור. ובהתאמה, ההגדרה של מקום קטן.
בקיבוץ אי אפשר היה לסנן כלום כי היה כל כך מעט ממילא. מעט אנשים לבחור מהם, מעט אופציות. גדלנו עם מה שיש. בעיר התחלתי לבחור. את האנשים שלי. העיסוקים שלי. פעילויות שאני מחבבת. במובן מסוים, בעיר התחלתי לפתח אישיות אינדווידואלית. טעמים וריחות. השקפת עולם משלי. העדפות בילוי לשעות הפנאי. משהו שלא היה קיים בכלל בקיבוץ. העדפות. בילוי. שעות פנאי.
כשהגעתי לעיר היא היתה העיר הגדולה בעיני. אבל חייתי בתל אביב מספיק שנים כדי שהיא תתכווץ בשבילי. כשמקום הוא חדש כל הדרכים בו פתוחות. כמה שמכירים אותו יותר השגירה נופלת גם עליו. הדרכים עדיין פתוחות, ברור, אבל הם לא הדרכים שאני הולכת בהן, אז מה זה משנה שהן שם ופתוחות? לאורך שנים, בכל מקום, השיגרה מצמצת אותנו. אם אני מדברת עם חברים היום בתל אביב, ואנחנו שואלים "מה עושים הערב?" התשובה תלוי בשואל ובקונטקסט של היחסים שלנו. ההצעות ינבעו משם. וזה לא פתוח.
דברים שמוצאים בשוק. מתי ובאיזה נסיבות אני אחוש צורך לקנות משהו כזה?
כשהבנות של אחותי שגדלו במה שמכנים "הפריפריה", כלומר, ישוב די חדש ולא גדול במרחק סביר מתל אביב, התשובה ל"מה עושים" שלהן היתה "ניפגש במרכז". בשנים שלי בהודו ביקרתי באורוויל. מקום מרתק, שלא עכשו ארחיב עליו אז אתם מוזמנים ללחוץ על הלינק ולקרוא. בכל מקרה, אורוויל הוא נקודה על ציר התיירות המערבית להודו. רבים מגיעים. ואז הם מחפשים מה לעשות באורוויל. ואז הם מחפשים את המרכז. כי כשלא יודעים מה לעשות הולכים למרכז. רק שלאורוויל אין מרכז בתור שכזה. או אין במרכז הגיאוגרפי שום דבר לעשות. אורוויל פרוסה. אחרי כמה זמן למדתי לזהות אותם, תיירים חדשים לאורוויל, מתרוצצים במרכז, מין צומת של שבילי עפר, מחפשים מה לכל השדים עושים כאן.
עיר חדשה ולא מוכרת היא ממילא עיר גדולה, כי אם אני לא מכירה כלום אז מספר הרחובות שאני לא מכירה לא משנה. הכל חדש לי. העיר ענקית. הדרכים פתוחות. השער מתפזר ברוח. או במילים אחרות, אין לי מושג מה עושים. הכל אפשרי. אז ככה הגעתי אל השווקים.
שוק הגבינות. אירוע אזוטרי בעיר גדולה, ובכל זאת, אני מזהה פנים מוכרות. פנים שחוזרות על עצמן. כמו בעיר קטנה לגמרי
עיר קטנה
בעקרון, אני שונאת שוקים. אני לא אוהבת מקומות צפופים, רועשים, מלוכלים, אני לא אוהבת לחטט, אני לא אוהבת מציאות, או לא מסוגלת לזהות מציאה גם אם תקפוץ עלי, אני לא מבינה גדולה בסוגים של תבלינים, לא יודעת לזהות ריהוט ישן כבעל ערך, פשוט לא. בקיצור, לא סובלת שווקים. וברלין, העיר הגדולה החדשה שלי, מלאה בהם. אז ניסיתי.
טוב, זה כבר מרגש. לסבא וסבתא שלי היו כאלה בבית. וגם כפיות משוננות. ציוד מיוחד של הייקים לאכילת ביצים רכות. חשבתי שזה עבר מהעולם איתו
בסופי שבוע העיר מתכסה בשוקי פשפשים. בארץ גם אם תשלמו לי אני לא נוסעת לשוק הפשפשים. אפילו צמד המילים "שוק הפשפשים" עושה לי רע. לא מבינה שם כלום, וזה גם ביפו, והפקקים וכל זה, גם אם אגיע לעולם לא אצליח לצאת משם. והסוחרים והצעקות והרהיטים שאין לי מושג אם יש להם ערך או אין להם. לא לא. לא בשבילי. אבל כאן חשבתי להתחיל מחדש, וגם לא הכרתי כלום, וכולם, כלומר מעט האנשים שהכרתי, אמרו לי שזה מה שעושים בסופי שבוע, הולכים לשוקים. "ניפגש בשוק הזה והזה", ככה אמרו. וככה עשיתי. באמת נפגשנו בשוק, הלכנו את השוק, והמשכנו הלאה. כל ראשון כמעט בחצי שנה האחרונה.
עוד לא קניתי כלום בשווקים האלה, בהם אני מבקרת כל יום ראשון. חוץ משרשרת קטנה, וגם זה היה בחודש האחרון. אני, איכשהו, לא מבינה מה לקנות בהם – את הדירה שלי שכרתי מרוהטת, ככה שמראש לא היה משהו שבאמת חסר לי. אני שונאת לקנות דברים שאני לא באמת צריכה, והשווקים מזכירים לי קצת את המבצעים על ספרים ברשתות: בסוף קונים כי זה כזה זול שאיך אפשר לא. וכו'. איכסה.
השלל שלי. שרשרת כסף. אחרי שנה של ביקורים שבועיים בשוקי פשפשים הצלחתי לרכוש אותה. ובטח שילמתי יותר מדי ויצאתי פריירית וכל זה
לפני שבוע אכלתי צהריים עם כמה בחורים מהעבודה, כולנו פועלי היי טק, אכלנו בדוכן של הלבנונים בשוק האורגני של ימי שישי בארקונהפלאץ ודיברנו על מה שנעשה בסוף שבוע. נלך לשוק הזה והזה, כמובן, אמרנו. ומישהו העז לשאול: קניתם שם משהו פעם? באיזהשהו שוק? כולנו בשולחן היינו מהגרים, הכי וותיק 4 שנים בברלין. כולנו הנהנו בשלילה. וכולנו תכננו לבקר בשוק זה או אחר בראשון הקרוב.
מה שכן יצא לי מכל השווקים האלה זה ההבנה שאולי בעצם אני לא שונאת שווקים. לפחות לא אירופאים. נחמד להיפגש בהם. הם מאווררים מאוד, אני עדיין מופתעת כל פעם מחדש ששוק יכול להיות לא צפוף. הם מצטלמים נהדר. כולם סביבי עושים את זה ומתעדים: ביקור בשוק מצדיק גם צ'ק אין וגם תמונה באינסטאגרם. בדרך כלל אני רואה בהם פנים מוכרות. והם משמשים כנקודת זינוק לשיטוטים ארוכים יותר.
מצטלם נהדר. ללכת לשוק פשפשים זה רווח כפול: גם יוצאים מהבית, גם מייצרים פעילות ברשתות חברתיות שבטוח תניב לייקים. כולם עושים את זה, הרוב נדיבים מספיק כדי לתת לייק לאחר
וככה הגעתי לשווקים היעודיים, או החד פעמיים, שווקים שהם גם אירוע. הייתי בשוק כזה של ממתקיים בייתיים. עוגות ושולקודים ומאפים וכאלה בתוך חלל סגור. אזור לאכילה. שניים שלושה דוכני שתייה. מאוד לא צפוף. מאוד תרבותי. או שוק גבינות שהתקיים בראשון אחר באותו מקום. כל מיני יצרני גבינות קטנים. הרים של גבינות, לחמים, דוכני יין. אזור לאכילה. כאלה. מאוד לא צפוף. מאוד תרבותי. או שוק מכירת סוף עונה של מעצבים מקומים. או שוק אמנות, המקבילה המקומית ל"צבע טרי". שוב: אזור אכילה, שתיה, מאוד לא צפוף, תרבותי.
אל המקומות האלה אני מגיעה כי חברים סיפרו לי עליהם. עוד אין לי מנגנוני ספיגת מידע טובים בברלין, שלא לדבר על מנגוני סינון. אני טובעת בתוך מידע, אפשרויות, מקומות, דברים לעשות. בסופו של דבר אני בוחרת לפי חברים. הם התשובה שלי ל"מה עושים היום" בברלין. הם אומרים לי איפה להתייצב ואני מגיעה.
עיר גדולה קטנה
כל פעם שאני הולכת בעיר למקום חדש, אני בעיר גדולה. יש בה כל כך הרבה רחובות שאני לא מכירה! אבל אז אני כן מזהה משהו, איזה נקודת ציון, תחנת אובאן שכבר הייתי בה, כיכר שראיתי מצד אחר, בית קפה שכבר ישבתי – השבוע קבעה איתי חברה בבית קפה שרצתה שאכיר. ואני כבר הכרתי! כי לפני שבועיים חבר אחר, ממקום אחר והקשר אחר, קבע איתי באותו מקום – אז אם בעיר שיש בה יותר מ – 800 מקומות אכילה קובעים איתי שני אנשים שלא מכירים אחד את השני באותו מקום, או אם בשוק הגבינות אליו הגעתי עם חברה, אני פוגשת עוד שני מכרים, בעיר שיש בה 3.5 מיליון אנשים ולי יש בערך 100 מכרים, אז העיר הזאת, ממש כמו אליס בשעתה, היא בכלל עיר קטנטונת. פצפונת ולי יש ורטיגו מטורף!
מצטלם נהדר: שוק המתוקים תוצרת בית (או משהו כזה)
Liraz Axelrad Blog 