חשבתי שאמות שם, בחדר המדרגות

לפני שבוע הגיעה הגלויה הצהובה. היא ציפתה לי בתיבת הדואר. שמחתי לקראתה. חיכיתי לה. והכי חשוב, ידעתי מה לעשות איתה. אחרי שנתיים של חיים בברלין הגיע הרגע בו נזקקתי, ממש לא היתה לי ברירה, לשירותי הובלות. עשיתי הזמנה של מוצר באינטרנט, וההמשך משם ידוע. הובלה. חבילה. גלויה צהובה בדואר. ללכת לשכנה לאסוף את החבילה. אחרי הפיאסקו עם החבילה הקודמת, שבכלל לא היתה עבורי, הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם האתגר. או יותר מזה, הרגשתי שאני on top of things. אני קומפיטנטית. אני יודעת מה לעשות.

אז בדקתי כל יום את תיבת הדואר, שלא חלילה אחמיץ את הרגע, שלא אאחר. יום יום. מה שיצר מצב שבמשך 8 ימים התאכזבתי יום יום. וביום התשיעי הגלויה הגיעה. בלי להתבלבל ובלי להסס לקחתי אותה ועליתי לקומה השנייה, לדירה של השכנה אוספת החבילות. היא לא היתה בדירה. זה איפשר לי להסתכל קצת מסביב, לציין לעצמי שזאת פעם ראשונה, אחרי שנתיים, שאני בעצם עולה לקומה הזאת. אני תמיד נשארת בקומה שלי, נכנסת לדירה שלי וזהו. עד כה לא היתה לי סיבה לטפס במדרגות. מה זה אומר עלי? האם אני אדם נטול סקרנות? עצלנית? סוציופתית? הכל ביחד?

בכל מקרה, הגלויה בידי, השמחה בליבי, נכנסתי לדירה שלי ונתתי לזמן לעבור. בערב אנסה שוב. והערב הגיע, ואני אספתי את הגלויה, טיפסתי במדרגות וצלצלתי בזמזם. התגובה היתה מיידית, רעשים, רחשים, הדלת נפתחת והשכנה המבוגרת והנחמדה בתוכה, יוצאת אלי. נפנפתי בגלויה. החזקתי את הגלויה ביד שלוחה קדימה ונפנפתי בה. וחייכתי, בענק חייכתי. אני חושבת שבתוכי, בתת הכרתי, ציפיתי למחיאות כפיים, אולי קידה או שתייים: איך השתלבת! איך למדת! איך התקדמת!

פרחים

הפרחים לשכנה, לשכנות. תמונה לא קשורה שנהנתי מאוד לצלם השבוע

בפועל הדלת נפתחה ואז התרחשו כמה דברים במקביל: פניה של השכנה התכרכמו, היא אמרה משהו בגרמנית, בעלה הופיעה מאחוריה, הוא התקדם ותפס את מקומה בדלת בעוד היא פסעה החוצה, קדימה, עברה על פני ודפקה על הדלת ממול. הדלת ממול נפתחה. אני ניצבתי נטועה בין שתי הדלתות, גופי פונה פעם לכאן, פעם לשם. מהדלת השנייה יצאה השכנה שאני רואה תמיד משחררת או נועלת את האופניים. נאמרו דברים בגרמנית. הן החזיקו ידים. הבנתי: השכנה החדשה, השכנה עם האופניים, תתרגם. וגם זאת הבנתי: יש בעיה.

אין דרך אסתטית לתאר את ההמשך. זה היה נורא. חשבתי שאני אמות שם, בחדר המדרגות. הם שלושתם דיברו במקביל, טוט מיר לייד, ביטה, ביטה, דנקה, ביטה, טוט מיר לייד. מסתבר שהחבילה לא כאן, לא אצל השכנה, לא בבניין. השכנה המתרגמת אמרה שהשכנה המבוגרת לא לקחה את החבילה. היא השאירה את החבילה אצל הדוור, ורק הפתק הגיע. היא חשבה, המבוגרת, ככה אמרה השכנה המתרגמת, היא חשבה בעקבות ניסיון העבר שאני לא רוצה שהיא תשמור על החבילות. אני רק אמרתי שאני לא יודעת. שלא ידעתי. שלא הבנתי. I didn't know, I didn't know.

והפרטים המשיכו לזרום. השכנה המבוגרת סיפרה הכל, הכל, לשכנה המתרגמת, והיא סיפרה לי, בחלקים שבורים, לאט לאט. "אבל לא פתחת את הדלת" אמרה המתרגמת והמבוגרת חייכה במבוכה והבעל בדלת ממלמל, טוט מיר לייד, טוט מיר לייד. I didn't know אמרתי .מה כבר יכולתי להגיד? שום דבר אחר לא עלה לי בראש. מה יכולתי להגיד? לא ידעתי על הפתק הצהוב. ואכן, לא פתחתי את הדלת. לקח שעה עד שפתחתי את הדלת. I didn't know, I didn't know. ברור שאני רוצה שהשכנה המבוגרת תישמור על החבילות שלי. וכי מי לא ירצה? ברור שאני אפתח את הדלת. לא ידעתי, לא ידעתי.

חבילה

החבילה. או סתם חבילה. זו יכלה להיות כל חבילה. אבל זאת החבילה שלי. מגיע רגע, אחרי שנתיים במקרה שלי, בו כל צרכנית נדרשת להזמין הביתה משהו. לקבל חבילה. הרגע הגיע

חדר המדרגות התכווץ מסביבנו. הסתחרר. הקירות איבדו את מוצקותם. הקירות הפכו נוזליים. עמדנו אוחזים ידים ומתנצלים. You can ask me anything you dont know אמרה השכנה המתרגמת. Thank you, thank you אמרתי אני. השכנה המבוגרת כל הזמן דיברה. גם הבעל. כולנו חייכנו אחד לשני חיוכים גדולים וקריפיים. כאבו לי שרירי הפנים. אני והשכנה המבוגרת באמצע, בין הדלתות. שעווה נשפכה מהקירות, דבש כיסה אותנו, עמדנו כולנו והתנצלנו והתנצלנו והתנצלו. טוט מיר לייד, ביטה, דנקה, טוט מיר לייד. לא יכלנו לזוז. היינו כלואים. הגופות שלנו היו אצורים בתוך הדבש, האברים שלנו כבדים, האוויר עמד. היינו לבובות שעווה.

אני חתכתי ראשונה. הייתי חייבת. הייתי חייבת לשבור את הכישוף. אחרי דקות ארוכות ומייסרות הבנתי שמישהו חייב לשבור את הכישוף. האוויר חייב לחזור לזרום. ביטה, ביטה, דנקה, מלמלתי לכל עבר. טוט מיר לייד, טוט מיר לייד, מלמל חזרה הגבר בדלת, מילמלו הקירות. השכנות עדיין החזיקו ידיים. הרגלים שלי היו כבדות והכרחתי אותם לזוז. ביטה, ביטה, לכיוון המדרגות, רגל אחרי רגל, מתוך השעווה, לפלס דרך בכוח, לשבור את השעווה.

כשירדתי הן עדיין עמדו שם, השכנות, בדלת של השכנה המתרגמת, מחזיקות ידיים, והוא בדלת שלו ושל השכנה המבוגרת. ראיתי בזווית העין שהן עדיין שם, קפואות, ואני מקווה שהתזוזה שלי, לבסוף, הסירה את הכישוף וכולם חזרו לבתים שלהם בשלום.

למחרת הלכתי לדואר. אני והגלויה הצהובה שלי. לדואר הגדול בשונהאוזר אללי 79, בתוך הקניון המכוער. לא היה תור והגעתי ישר לפקיד. הוא לקח את הגלויה והביא את החבילה. ואז ביקש דרכון. חשבתי לבכות. חשבתי לצרוח. חשבתי שמספיק. אמרתי לו שהדרכון בבית. הוא אמר שצריך דרכון. כנראה שהפנים שלי אמרו משהו, כי אז הוא הוסיף, פעם הבאה תבואי עם דרכון. אמרתי טוב, ביטה, ביטה, ולקחתי את החבילה שלי וצעדתי אתה הביתה. לא בגאון, לא בגאווה, אבל כן בידים מלאות.

כרית מדיטציה

התוך של החבילה. כרית מדיטציה. מהרגע שראיתי את הגלויה הצהובה חיכיתי שאוכל לצלם אותה, וטוויט בליבי. הטוויט (ציוץ) אמר: ולפעמים האושר הוא. ותמונה. אף אחד לא הבין מה אני רוצה. שאלו אותי: מה זה. או "זה כרית לאייפאד?". אז לא. זאת כרית מדיטציה

וגם זה קרה השבוע: מנפלאות הסתיו הברלינאי

סתיו, עלים

אנשים ומאבקם הצודק בעלים. מנפלאות הסתיו. אני מבינה שאין ברירה ומדי פעם צריך לאסוף את העלים, אבל זה מה זה סיזיפי. לראות את זה זה כמו לראות חוסר הגיון.

12 מחשבות על “חשבתי שאמות שם, בחדר המדרגות

  1. גדול! עשיתי שטות בפעם הקודמת ושילמת את המחיר, זה הכל. מעניין מה יקרה בחבילה הבאה, אני מן הסתם בעד שתזמיני משהו רק כדי לברר…

    אהבתי

  2. לירז, פוסט נהדר.
    תודה על התיאור הכל כך עדין ומדויק של התסכול, אי-הנעימות והייאוש (ייאוש של לנזול אל הרצפה ולבכות), שמזמנים לפעמים החיים בהגירציה.
    אז לא, לא קשה לי כל כך בחורף, בלי ים או בלי במבה. בגדולות הכל דווקא די סבבה- יש דירה, עבודה חברים בגרמנית, באנגלית ובעברית… הכל הסתדר לא? הכל, חוץ מהרגע האיום הזה. הזה בדיוק.
    של לעמוד מול המוכרת בחנות, המזכירה, החמות או השכן, שמדברים ומסבירים (ולמה הם מסבירים כל כך הרבה? הצילו!) ולגמגם את עצמך לדעת… והמבטא, אוי המבטא שמעולם לא נשמע נורא יותר.
    קשה לי בדיוק זה.
    הנכות הנוראית הזו של לא לדעת את הניואנס המדויק, שפת הגוף, החיוך או המשפט שימנעו את תסבוכת. איך להחליק את זה.
    וחוסר האונים שנופל עליך פתאום משום מקום, גם אחרי עשר שנים בחו״ל ודווקא כשכבר יודעים מה לעשות עם הגלויה הצהובה…
    בתכלס זה רגע די קומי, חוץ מזה שאשכרה בא לך למות. עומדת ונקרשת לנר (פרובינציאלי, בן חמש, שריפה אחים שריפה) ורוצה רק הביתה לאמא.
    וכל זה בלי לדבר בכלל על לנסות ולדבר עם החברות של הילדה.
    נה יה.
    בואי נשלח אחת לשניה חבילות להתאמן.

    אהבתי

    • כן, החיים בלי מפענח. זה מוזר ומשעשע ולעיתים גם מתסכל עד דמעות. בסך הכל זה גם היה רגע מרגש, הם באמת כולם היו לטובתי ורצו לעזור.
      הרבה תודה, ועד החבילה הבאה

      אהבתי

  3. פינגבק: תעלומות ותהיות, דברים בלתי ברורים | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: משטרה, גדר, משטרה, גדר, שאלה, תשובה. ואין תשובות. אין תשובות | Liraz Axelrad Blog

  5. פינגבק: ברלין. ימים אפורים, עיר הומה | Liraz Axelrad Blog

  6. פינגבק: תספרות חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון | Liraz Axelrad Blog

  7. פינגבק: הנורמאלי החדש, או, ימי קורונה: סרט בהמשכים | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s