יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.