ברלין – פראג

בחדר שינה של הדירה בה אני מתאכסנת יש חלון תיקרה ומרפסת קטנה. במרפסת יש שתי כורסאות נצרים, שולחן, ונוף מהמם. בעלי הדירה השאירו לי מסמך של שלושה עמודים עם הנחיות והסברים על הדירה ואיך להסתדר בתוכה. במסמך יש סעיף לכל חדר או אזור בדירה: מטבח, חדר שירותים תחתון, סלון, גלריה, חדר שינה, מרפסת בחדר השינה. בסעיף המרפסת הם מפרטים את הנוף, משמאל לימין: גבעת פטרין, האצטדיון, מגדל פטרין, במרכז המבצר, מימינו כנסיית St. Vitus, בניין העירייה, כנסיית הבתולה ומגדל הטלוויזיה.

פראג אחרי שקיעה

הנוף מהמרפסת של חדר השינה. המאורים זה אטרקציות תיירותיות. המואר הרחוק זאת המצודה.

הדירה היא בפראג 2. העיר החדשה. בעלי הדירה הסבירו לי שהעיר הישנה, העתיקה, היא בת 1000 שנים, ופראג 2, העיר החדשה, רק בת 100. אני תוהה אם לפני 100 שנה בנו דירות דו-פלקס עם חלונות בתיקרה. אין לי מושג. כשהגעתי היה מזג אוויר חמים ושמים כחולים. בעלי הדירה חיכו לי בדירה. בחדר שינה ישנה הילדה שלהם. ישבנו, דיברנו, החלפנו שמות של בתי קפה ומסעדות אהובות ואחר כך הם העירו את הילדה, ארזו אותה ואת עצמם אל המכונית שלהם ונסעו.

אל החלון תיקרה בחדר שינה השאירו פתוח. גם אני. יצאתי לשוטט בעיר ולא חשבתי על חלונות בכלל. התחיל גשם. כשחזרתי הביתה היתה שלולית קטנה על המיטה. מאז אני מחזיקה את החלון סגור וכל פעם שמתחיל גשם – כמה פעמים ביום, כל יום, כל הימים שאני כאן – אני רצה למעלה בדאגה, מוודאת שחלון סגור.

***

אני בפראג. עשיתי חילופי דירות עם זוג מפראג. נפגשנו דרך האתר Home Exchange. זאת פעם שלישית שאני עושה חילופי דירות דרך האתר הזה. קדמו להם חילופים עם דירות עם קופנהגן ו – מרסיי. אחלה שיטה. וזה לא חופשה, זה חילופי דירות. את העבודה הבאתי איתי ברכבת, בתיק הגב. בבוקר, יום אחרי שהגעתי, אחרי לילה ראשון מתחת לחלון תיקרה סגור הרמטית, היתה לי הרבה עבודה. התיישבתי מול המחשב בסלון של הדירה ועבדתי ועבדתי ולא שמתי לב לזמן שעובר ולמקום בו אני נמצאת. עבדתי עד שהרגשתי רעבה מדי בשביל להמשיך. או אז יצאתי מהדירה וירדתי לרחוב וגיליתי, כמעט בהפתעה, כמעט להפתעתי, שאין לי מושג איפה אני, שאני לא מכירה כאן כלום, שאני במקום אחר, חדש, זר.

פראג

יפה פראג. ורציפה. לא מופצצת. רצפים של בתים ישנים, לא משופצים, לא צבועים בפסטל עדין. בתים ישנים מלאים בפיתוחים, שפיצים, מלאכים ועמודי מרפסת מעוטרים.

***

הגעתי אל פראג ביום רביעי ברכבת מברלין. ארבע וחצי שעות נסיעה. העדפתי רכבת על טיסה. בחישוב כולל של הזמן שייקח לי מהבית לשדה תעופה, שעות הבטלה והחיכייה בשדה, טיסה, נחיתה, איסוף כבודה וכל זה, הרכבת יוצאת קצרה יותר. ואני מחבבת רכבות. מאז הטיול הגדול לא הייתי על רכבת. הרכבת שנסעתי בה היתה מלאה בתיירים. לא שמעתי גרמנית על הרכבת. שמעתי הרבה שפות אחרות. מולי ישב בחור שנראה לי ישראלי – כמעט קרח, משקפיים עגולים, זיפים, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דהויה. רק החגורת מכנסיים שלבש הסגירה אותו כלא ישראלי. אלו רק השערות. לא דיברנו ואין לי מושג מי הוא ומאיפה הוא.

איתנו בתא ישב זוג אמריקאי, חלק מקבוצה של ארבעה, שני זוגות. שני מכשירי קינדל, אחד סמרט ואחד גיים בוי. בחוץ התחלף הנוף, השמים התבהרו, מתישהו עברנו ארץ, חצינו גבול. הבחנתי בזה כי השפה בשלטי החוצות התחלפה. לא עוד אומלאווטים, במקומם הרבה פסיקים קטנים מעל האותיות.

מסכים והשתקפיות ברכבות

מסכים והשתקפיות. תיירים ברכבת

***

ויש את ההתלבטויות הרגילות שלי: אני צריכה ללכת לרובע היהודי? אני חייבת לבקר בבית הקברות היהודי? בית הגולם מעניין אותי? במדריך שבעלי הדירה השאירו עבורי הרובע היהודי מופיע שני בסידור החשיבות של האטרקציות המקומיות, פרק שני בספר, אחרי הפרק הפותח על העיר הישנה.

זה אומר משהו? זה מחייב אותי? הלכתי אל St cyril and St Methodius Cathedral, ראיתי את החריץ בקיר דרכו הזרימו הגרמנים מים אל תוך הכנסייה בניסיון להטביע את הצנחנים הצ'כים שהתחבאו בפנים. נכנסתי אל המוזיאון, דמעתי. איזה גבורה מטורללת. איזה אנשים. מאז שקראתי את "HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך" של לורן בינה היה לי בראש מקום אחד שרציתי לבקר בו בפראג, דבר אחד שרציתי לעשות ולראות, משהו שחיבר אותי. רציתי לתת כבוד לגיבורי מבצע אנתרופואיד. כמעריצה. בתור מעריצה. רק שאני חילונית. בחיי שאין לי מושג איך לתת כבוד. להביא פרחים? להדליק נר?

יצא שהקתדרלה נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהדירה בה אני משתכנת. הגעתי לשם כמה שעות אחרי שהגעתי אל פראג.

החריץ דרכו ניסו להטביע את הצנחנים. מבצע אנתרופואיד

מרכינה את הראש, מורידה את הכובע. זה החריץ, וזאת אני מצלמת, מרכינה את הראש, מורידה את הכובע

***

הלכתי לראות תערוכה של גרהרד ריכטר בגלריה הלאומית, במרכז העיר הישנה. התערוכה בקומה השנייה. מעל המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה היה אוסף של תמונות שחור לבן. פרופילים. הבחנתי בהם כשעליתי במדרגות. זיהיתי את פרנץ קפקא. אמרתי לו שלום, ולעצמי אמרתי שקודם אכנס פנימה, אל עומק התערוכה, ובדרך החוצה אתעכב על העבודה הזאת, אקרא, אזהה פרצופים.

חזרתי אל המדרגות אחרי כמה דקות והסתכלתי שוב, תמונות בשחור לבן, כמו תמונות פספורט אל לא, תמונות דיוקן. דיוקנאות. זיהיתי עוד פרצופים. תומאס מאן. אינשטיין. חזרתי פנימה. ושוב חזרתי אל המדרגות. רק בפעם השלישית שחזרתי אל חדר המדרגות ובהייתי בתמונות שתלויות על הקיר הבנתי מה אני מחפשת: פרצוץ של אשה. תמונה של אשה. תמונת דיוקן של אשה. ואין. זה רק גברים בתמונות.

48 פורטרטים, עבודה של גרהרד ריכטר

חלק מהעבודה. חלק מהפורטרטים. חלק מהגברים שעיצבו את תרבות המערב.

48 פורטרטים, ככה קוראים לעבודה של ריכטר, והיא הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה בשנת 1972. ריכטר היה הנציג הגרמני היחיד שהציג באותה ביאנלה. הוא ניסה, כך קראתי במקורות כאלה ואחרים, להציג עבודה שמתייחסת אל ומבארת את הרוח והתרבות של מערב אירופה. הוא הביא עבודה עם ערך לאומי. אוסף דיקנאות של גיבורי תרבות – הוגים, יוצרים, אמנים, פילוסופים. אנשים חשובים, אנשים מרכזיים בתרבות המערבית, מעצבי דרך, מעצבי מחשבה  – גברים, 48 תמונות של גברים. רק תמונות של גברים.

פאק פאק פאק פאק באמת? רק גברים? גברים גברים וגברים? בשנת 1972 זה היה בסדר לאפיין ולדבר ולסכם את תרבות המערב רק באמצעות גברים? בשנת 1972 אי אפשר היה למצוא אשה אחת  ראויה להיות מוצגת בתערוכה של דיקנאות חשובים בתרבות המערבית? אפילו לא אחת? והיום מה? היום הוא, ריכטר (גדול ציירי וכו') היה מוצא מקום לתמונת אשה בתערוכה כזאת? אחת? יותר מאחת? והכי מפחיד, הכי מפחיד – כל כך מפחיד שאפילו המחשבות שלי על זה נעשות בשקט, בלחישה – זה באמת מה שהוא חשב? זה באמת מה שגברים חושבים? אם אני אעצור גבר מקרי ברחוב ואבקש ממנו לספר על דמויות מרכזיות בגיבוש תפיסת עולמו, רק גברים יהיו שם? פאק פאק פאק פאק, נשים זה חצי מאוכלוסיית העולם, מאז ולעד, פאק פאק פאק פאק, חצי מהאנושות. יוק ופאק.

אפור, עבודה של גרהרד ריכטר

Grey. It makes no statement whatever; it evokes neither feelings nor associations: it is really neither visible nor invisible. Its inconspicuousness gives it the capacity to mediate, to make visible, in a positively illusionistic way, like a photograph. It has the capacity that no other colour has, to make 'nothing' visible. From a letter to Edy de Wilde, 23 February 1975 SOURCE

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s