אסור להשוות

בחור מקומי: תלכי לראות את בת הים הקטנה?

אני: לא חושבת. ראיתי אותה לפני 20 שנה. היא השתנתה?

בחור מקומי: לא. אבל יש לה ראש חדש

אני: ראש חדש?

בחור מקומי: כן, חתכו לה את הראש לפני כמה שנים והתקינו חדש. זה כבר פעם שניה כבר שזה קורה.

אני: אהה

(ולעצמי אני חושבת:

  • בחיים אני לא הולכת לראות את בת הים הקטנה הזאת.
  • וגם: ואיי, אז יש פיגור אנושי שכן אפשר לתקן.
  • וגם: איזה יופי זה החילוניות. כרתו ראש, הכינו ראש חדש. הם בטח היו מצליחים לפתור גם את הסכסוך).
חוף ים, קופנהגן

חוף הים החדש. הדק שנראה כמו שובר גלים או מזח. תחילת יולי. יום לפני היום הכי חם בשנה

אני בקופנהגן. נסעתי לקופנהגן. בסוף השבוע הדוחה בעולם ורגע לפני פרוץ הקרבות, נחתתי בקופנהגן. זה היה יכול להיות אקט מזהיר של מחאה ואקספיזים, אבל זה לא. זה צירוף מקרים. זה משהו שקורה, או עשוי לקרות, כשלא חיים בישראל. אני מגלה את קופנהגן בזמן שהאנשים האהובים עלי בעולם מתחככים בשנאה, ערכים, גזענות וטילים.

אני אוהבת להיות במקומות חדשים. אני לא סובלת את הנסיעה עצמה – התכנון, ההכנות, האריזות, הטיסה, הלחכות שעות – אבל אני אוהבת להגיע, להיות, להתקיים במקום חדש. אני אוהבת את ההלם של המעבר, את התימהון של איך זה יכול להיות, את הבילבול. את ההזרה. הצבעים עזים יותר והריחות מספרים לי סיפורים ואני מרגישה כמו הגמד סיפורון.

במקום חדש הזמן הופך להיות זמן של הווה מתמשך. בנסיעות הזמן הוא כולו הווה. אחרי הנסיעה הזמן מתכווץ אחורה, זכרונות של המקום החדש, האחרון, נדבקים אל זיכרונות מהמקום הלפני חדש, הלפני אחרון, וככה, עם השנים, והנסיעות, זיכרונות של נסיעה אחת נופלים על זיכרונות של נסיעה אחרת ומאגר הזיכרונות שלי תופח ואני מתקשה להפריד בין הקלפים, מתקשה לשייך. זה היה שם? ככה הרגשתי כשהגעתי למקום ההוא או לאחר?

פסי רכבת

אני אוהבת מקומות חדשים. דרכים פתוחות. פסי רכבת. לאן אתם מובילים?

לפעמים אני לא זוכרת, לא מבדילה, לא יודעת לדייק יותר, מה היה איפה, ואז זה נראה קצת חסר טעם, כל הנסיעות האלה, שמתערבבות לי בראש כמו האוכל בבטן. במילא הכל קצת דומה, קצת מזכיר, קצת כמו. שום דבר לא באמת חדש. חוץ לארץ הוא לא חוץ לארץ. אירופה היא לא אירופה. הכל דומה, הכל קצת מזכיר.

הנה למשל אני בקופנהגן, בדרך אל הים, ביום הכי חם בשנה (ככה אמרו על היום הזה בסופו, עד כה הוא היה היום הכי חם בשנה). גם כאן הדרך אל חוף הים היא בירידה, בין בתים. ברחוב קטן וקצת צפוף.  גם כאן כולם זורמים לים ביחד, כמו הירקון, באותה השעה, הורים עם ילדים, בני זוג עם תיקי קש נפוחים, קבוצות של חברים על אופניים. ממש שבת ברחוב גאולה, רק שכולם נראים כמו מתנדבים. הדברים, הזיכרונות, התמונות, שכבות שקופות של הווה בערמה אחת מעל השניה, ואני מסתכלת מהקצה והכל מתערבב, זולג מתמונה לתמונה, מקומות, ריחות, שמות ותאריכים.

הנה המטרו זה כמו האובאן בברלין, ויש גם S באן, ממש כמו בברלין, אבל בעצם המטרו זה זה יותר כמו הרכבות תחתית בלונדון, ובאוטובוסים אפשר לקנות כרטיסים אצל הכרטיסן כמו באמסטרדם ולא כמו בברלין. ולחדר המדרגות יש ריח שונה, אולי זה כי יש פחות שטיחים מאשר בברלין, ואת הפחים הם נועלים הרבה יותר ברצינות מאשר בברלין, ומעניין איך החומוס כאן, כי החומוס בברלין הוא ממש לא כמו החומוס בארץ, וכמה אני מתגעגעת לחומוס. וכמה אני משווה.

חוף, דק, ים,

חוף הים החדש. הדק שנראה כמו שובר גלים או מזח. תחילת יולי. ביום החם בשנה.

כל הזמן אני משווה. כאילו הדרך לראות מקום בפעם הראשונה היא להשוות אותו למקומות אחרים. הדרך לחוות מקום היא חדש היא באמצעות זיכרונות ממקומות אחרים. בהשוואה. ביחס. בהתייחסות ל. כאילו הדברים אינם בפני עצמם. כאילו אי אפשר לראות ולחוות את הדברים בפני עצמם, ישירות, אלה רק דרך מראה, בהשתקפות.

עד שנזכרתי. עד שאני נזכרת. אסור להשוות! כל פעם שאת מתיישבת על הכרית, אמר לי מורה זן שאני אוהבת, צריכה להיות כמו בפעם הראשונה. כמו בפעם הראשונה שהתיישבת על הכרית הזאת. איך המגע של הבד בעור? איך מרגיש הגוף? נוח לו? כל פעם כמו בפעם הראשונה. התחלתי להנות מחומוס בברלין כשהפסקתי להשוות אותו לחומוס של הסורי בכרם. זה לא דומה לחומוס של הסורי. זה משהו אחר לגמרי. זה החומוס של עכו, והוא טעים לי. אני אוהבת את החומוס של עכו.

להשוות בין דברים זה להקטין ולצמצם אותם. להגביל. להעליב. לראות את קופנהגן בהשוואה לברלין זה להעליב גם את קופנהגן וגם את ברלין ובייחוד אותי ואת היכולת שלי לתפוס את העולם. כל הזמן להשוות זה גם להתגונן מהעולם, להסתגר ממנו, להפנות אליו גב, להגיד לו, כבר ראיתי, כבר הייתי, כבר עשיתי. זה לסרב להתרגש. לדחות את החד פעמיות של הרגע. כשהספקתי להשוות כל דבר, כשהמוח שלי הפסיק לעבוד במוד של השוואה, התפנה לי מקום לתשומת לב. התחלתי להבחין בפרטים.

סוכת מציל על תקרת רכב

מציל בלי מחוייבות. סוכת המציל

למשל איך ביום כחול וחם כל מקום הופך להיות חוף ים, מקום לרבוץ בו ולהשתזף בו. בבית קברות ראיתי משתזפים. באי תנועה עם דשא בין בנייני מגורים ראיתי משתפזים. בפארק משתזפים, על הדק שנראה כמו מזח או שובר גלים שוכבים ומשתזפים, ברווח שבין הסלעים שמתמת לטיילת והסלעים של הים, על גבי משטח בטון ברוחב של פחות ממטר, שוכבים ומשתזפים, על הדשא ליד חניית האופניים שמעל הטיילת, שוכבים ומשתזפים, על הדק אליו קשורות סירות שוכבים ומשתזפים.

המציל בחוף הזה, חוף מסודר, חוף חדש, חוף שהעיריה הקימה, המציל מגיע בטנדר ואת סוכת המציל מתקין על הגג שלו. בסוף היום הוא יסע מפה. הרכב-קיוסק מוכר נקנקיות בלחמניה וסנדוויצים פתוחים של פירות ים ומיונז ואין לו גלידה. יש תור ארוך ומסודר ושקט לשירותים. כולם מגיעים באופנים. אין מטר פנוי על החול בחוף ואין אף שמשיה. עשרות אנשים ואפס שמשיות.

והפוליטיקה, מה, גם פוליטיקה אסור להשוות? אני לגמרי ממחנה המשווים. אני חושבת שלהשוואה בהקשר הזה יש תפקיד, מטרה, שזהו ניסיון להראות דרך, להצביע על סימנים. זה מה שאני אומרת לעצמי לפחות. אבל אני לא הולכת לכתוב על פוליטיקה. אני עדיין בקופנהגן, עוד שבוע וחצי, ומזג האוויר נעים והשמים כחולים ואני לא חייבת, יש לי את הפריבליגיה ואני לא חייבת, אז אני לא הולכת לכתוב על פוליטיקה.

חוף הים

חוף הים החדש. שמשיות זה לחלשים

הכיבוש משחית!

5 מחשבות על “אסור להשוות

  1. בברלין אין ים….קפיצה לאגם ביום שמש ו30 מעלות …לשכשך במים בטמפרטורה אנושית… את חדוות הגוף שיודע גם יודע כמה נדיר הוא הרגע … אין להשוות ….

    אהבתי

  2. פינגבק: לאות של קיץ | Liraz Axelrad Blog

  3. פינגבק: מרסיי-בריסל-ברלין. לבקר באירופה מתוך אירופה | Liraz Axelrad Blog

  4. פינגבק: ברלין – פראג | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s