רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

ברכבת, בדרך אל מינכן

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

בית, כסא, אין דלת

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

טל של בוקר

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

דשא

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “רשמים מריטריט בדרום גרמניה

  1. אהבתי את השניות הקשורה להתמזגות עם הטבע אבל לא חלון פתוח ואת התלות הבתי נתפסת בחשמל ללא הערכות למצבים של הפסקת חשמל, הזכיר לי את הבתים המפוארים באיזורי ירושלים שבסופת השלג הקשה ישבו תרתי משמע שחושה ימים בעלטה כי התריסים רק פעלו עם מנגנון חשמלי.

    חוץ מזה, כבר התגעגעתי לפוסט

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s