סיפורה של תספורת, או גלגולו של חוסר שביעות רצון

סוף שבוע עמוס עובר עלי. קדחת של אירועים ישראלים. בערב שישי שמעתי הרצאה על יחסי חנה ארדנט – גרשום שולם, בעקבות הוצאת התירגום של חליפת המכתבים ביניהם. בערב שבת שמעתי הרצאה על עברית דיאספורית. בין לבין, בבוקר שבת, הלכתי לסיור באוסף הופמן. היה מרנין ומרומם נפש, וגם, תיבל את הרצף הישראלי שלי בחוויה בינלאומיות.

הו ברלין, הו ברלין, הו ברלין! קוסמופוליטית שכמותך, אינטלקטואלית, שמאלית, מורדת. הו ברלין! אבל למה, למה, למה, כל כך קשה להסתפר בין שעריך?

אני לא מאמינה בברלין בכל מה שנוגע לתספורות, ובכלל, סגנון אישי. זה כאילו העיר נתקעה באייטיז. תספורות חדות. קשות. החלטתיות. אני לא מוצאת את עצמי.

שקיעה בברלין

הו ברלין! לא רק ערבים אינטלקטואלים, גם שקיעות מרהיבות. זה רק העניין הזה שאין לי איפה להסתפר

לפני שנתיים, אחרי הרבה שנים עם שער ארוך, החלטתי לחזור לקצר. התקשרתי לחברה טובה בישראל, חברה שכבר שנים מתחזקת תספורות קצרות מוצלחות ביותר, ביקשתי וקיבלתי המלצה, קבעתי תור, טסתי לישראל, הלכתי למספרה והסתפרתי. יצא מעולה. יצאתי שמחה. רק מה, הבעיה עם תספורת קצרה, היא שצריך לתחזק אותה. כל שלושה חודשים בערך, צריך לתחזק אותה. ואני לא יכלה לטוס לישראל כל שלושה חודשים.

לא היתה לי ברירה. נאצלתי למצוא מספרה בברלין. הדרך הכי טובה היא דרך המלצות מחברות. זה מצריך שיהיה חברות, כמובן, וגם מצריך שאני אוהב את הטעם שלהם. שאני אסמוך עליהן. התקשרתי לחברה שחיה כאן ואני סומכת עליה. עוד מישראל אני סומכת עליה ועל חוש האופנה שלה. היא המליצה על מספרה בקרויצברג ואני הלכתי לשם. הספרית שאלה אותי מה אני רוצה ואני אמרתי לה שאני רוצה לסדר את התספורת. אז היא שאלה מתי פעם אחרונה הסתפרתי ואני אמרתי לה שלפני שלושה חודשים. אז ביקשה לראות תמונות ואני הראתי לה. ואז היא סיפרה אותי. אני חושבת שהיא ניסתה לעשות את זה הכי דומה שיכלה לתספורת שהראתי לה בתמונות.

יצא פרווה. אני לא אוהבת פרווה. בשום מקום אני לא אוהבת פרווה, והכי לא בנוגע לשער שלי. אני רוצה לאהוב או לא לאהוב את התספורת שלי. לא להרגיש פרווה לגביה. התקשרתי לחברה בעלת הטעם הטוב להתייעצות. בשיחה התברר לנו שאכן, זאת המספרה עליה המליצה, אבל לא הספרית, יש שם כמה ספריות שונות ואני צריכה את יוליה. אז בפעם הבאה שהייתי צריכה להסתפר התקשרתי שוב לאותה מספרה וביקשתי להסתפר אצל יוליה.

רכבות, פסי רכבת

לפעמים, כשאני ממש מתגעגת לים, או לפחות לתחושה של אופק פתוח, אני הולכת לגשר הזה להסתכל על פסי הרכבת. הכי אופק פתוח שקרוב לבית שלי

חיבבתי את יוליה מהשניה הראשונה. היתה לה תספורת מוצלחת, היא היתה לבושה טוב והיא באה למספרה עם הכלב שלה. היא שאלה אותי מה אני רוצה ומתי בפעם האחרונה הסתפרתי והאם הייתי מרוצה ואני עניתי על הכל והיא עשתה כמיטב יכולתה לספר אותי כמו בפעם הקודמת, כמו שהיה, ויצא טוב. יצאתי שמחה. חשבתי שמצאתי בית, הגעתי אל הנחלה. מצאתי ספרית בברלין.

בביקור לפני שנה בארץ שוב הסתפרתי. אצל אותה ספרית שעשתה לי את הקצר בפעם הראשונה. היא אוששה את כל חששותי כשאמרה שהספרית שלי בברלין פגעה בהרמוניה של התספורת. הפעם לא יצאתי מרוצה. חזרתי לברלין ונתתי לשער לגדול טיפה, שיהיה עם מה לעבוד, והלכתי שוב ליוליה וביקשתי ממנה לתקן אותי.

יוליה לא הבינה. היא לא הבינה מה אני רוצה. אני רציתי שהיא תיקח אחריות ותוציא אותי יפה. זה מה שאני תמיד רוצה מהספר שלי. שייקח אחריות, יסתכל עלי מבחוץ, וימליץ לי מה לעשות כדי לשפר, לשדרג, לצאת טוב יותר. יוליה, במקום זה, שאלה אותי מתי הסתפרתי לאחרונה ואם אהבתי. אמרתי לה מתי ושלא אהבתי. היא שאלה למה ואני לא ידעתי להסביר בדיוק. חוץ מזה, אמרתי לה, אני גם לא מרוצה מהצבע. אז יוליה אמרה שהיא מבינה אבל לא יכלה לעשות כלום בנידון, קבעתי תור להסתפר, לא לצבע. היא סיפרה אותי ויצא פרווה. אני יצאתי פרווה. והרגשתי קצת מובסת. כאילו נכשלתי. יוליה מסופרת נפלא בעצמה, ואני בטוחה שיש לה טעם מעולה, רואים עליה, ואני לא הצלחתי להוציא את זה ממנה.

תמונה שלי

בדרך הביתה מהמספרה עשיתי מלא סלפיס בניסיון (נואש, כושל) לראות איך אני נראית. אהבתי את האפקט

אני חושבת שזה עניין תרבותי. הבדלים תרבותיים גדולים. תהום של ממש. אני הולכת למספרה כדי לאפשר למומחה, לאיש מקצוע, לעזור לי. אני מניחה שהספר שלי הוא איש או אישה בעלת טעם משובח, עין חדה, אינטואיציה בריאה וחוש אופנתי. אני הולכת למספרה כמו אשה מאמינה. קחו אותי ותעשו בי מה שנכון. אני לא רוצה להגיד לספר/ית מה לעשות. זה נראה לי טיפשי, לשלם לאיש מקצוע ולהגיד לו מה לעשות. תעשי כמיטב יכולתך, בבקשה, בשבילי. ככה אני רגילה ללכת למספרה. אבל נכשלתי, לא הצלחתי לגרום ליוליה לקחת אחריות ולקבל החלטות. יצאתי ממנה פרווה ולא ידעתי מה לעשות עוד והזמן עבר והשער גדל.

ניסיתי לגבש אסטרטגיה חדשה. לבדוק אופציות. יש, למשל, שני ספרים ישראלים שמפרסמים את עצמם בקבוצת פייסבוק ישראלים בברלין. בדקתי אותם. לאחד מהם יש אלבום תמונות של תספורות שיצר. מלא תספורת א-סימטריות. חלקי ראש מגולחים. מדליק, אבל לא הסגנון שלי. הספר השני כתב שהוא עושה תספורת פשוטות. לא מסובכות. גם זה לא אני. אני לגמרי במסובכות, בלא פשוטות.

אירוע

הגעתי לאירוע על ארנדט-שלום בשעה היעודה. היה מפוצץ ולא היה לי כסא. ישבתי מאחורה, על שרפרף. ככה זה נראה מהמקום שלי.

 

חברות המליצו על הספרית שלהם. הן סיפרו שהיא עושה להן מסג' בקרקפת לפני התספורת. זה נשמע לי נעים אבל לא אינדיקציה לכלום בנוגע לספרות. שמתי יהבי על חברה אחרת. היא נראית נפלא ומספורת נפלא וזאת האינדיקציה הכי טובה בשבילי, בתחום הזה. והיתה לה המלצה חמה על ספרית. רק שההמלצה שלי העירה אצלי בעיה כפולה:

1. יש לה שער ארוך, ומסולסל. לי יש שער קצר וחלק. זה עולם אחר לגמרי. כישורי ספרות שונים. זה שהיא טובה עם ארוך מסולסל לא אומר כלום לגבי היכולות שלה עם קצר חלק.

2. החברה, טובת לב שכמותה, שיבחה מאוד את הספרית, בין השאר על כמה שהיא זולה. זה ישר עורר את חשדותי. אני לא רוצה לבחור ספרית על בסיס זולות. אני רוצה לבחור ספרית על בסיס טעם עילאי וידיים מקודשות.

הזמן עבר. השער גדל. לפרקים חיבבתי אותו. לפרקים פחות. וכל הזמן התלבטתי. שקלתי. אספתי אופציות. אני נוסעת לארץ באפריל, אפשר לחכות עד אז, חשבתי. אבל אז לא יכלותי לחכות יותר. באין מוצא קבעתי עם הספרית הזולה. החברה שהמליצה עליה הזהירה אותי שהיא לא יודעת אנגלית, אבל את שיחת הטלפון לקביעת התור צלחנו יפה. התור נקבע ליום שישי האחרון. לא סופר מוצלח, כי בערב, כאמור, היה ערב ישראלי, ואני אחרי תספורת מעדיפה כמה ימים של הסתגרות, לתת לעצמי ולשער שלי זמן להתרגל, אבל גם לבררנות שלי יש גבול.

המספרה

המספרה. מכשיר הייבוש נראה לי כמו מכונת רנטגן לחוצנים. נפלא

הלכתי למספרה. לספרית המומלצת, סנדי, יש זרועות מכוסות קעקועים ושער אדום. לשתי הספריות האחרות במספרה יש שער כחול -ירקרק. לא אותו כחול-ירקרק, לכל אחת בגוון קצת אחר. על התיקרה של המספרה תמונות פרופיל של כוכבים וכל הקירות מכוסים בבלגן מאורגן. שורות של מוצרי שער מסודרים לפי צבע. סלסלות ענק מלאות במכשירים. מייבשי שער שנראים כמו מכונה לשיקוף חוצנים. לא הבחירה הטבעית שלי, לא לפי איך שזה נראה.

לשיחה על מה לעשות לא הספיקה האנגלית של סנדי והגרמנית שלי, והיא שריינה זוג בנות שהיו שם לתרגם את השיחה שלנו. הן עשו את בחינניות נמרצת. בין ארבעתנו, אני, זוג הבנות וסנדי, התקבלה לבסוף החלטה. סנדי הובילה את הדיון. היא לא חשבה שאני צריכה לחזור לקצר וטענה בחום שאסור לי לצבוע, יותר יפה ככה, כולל פתיתי הלבן. הרגשתי הקלה. הנה, סוף סוף, למישהי יש דעה על התספרות שלי. מישהי לוקחת אחריות. לפני שהלכתי סנדי אמרה לי שלכל החברות שהגיעו דרך החברה שהמליצה לי עליה יש הרבה שער והוא מסולסל. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל בת-אדם עם שער מסולסל. יצאתי מרוצה. וחוץ מזה, ובלי קשר, סנדי ממש זולה. 

בערב הלכתי לאירוע. חוץ משתי חברות להן סיפרתי מראש שאני מסתפרת, אף אחד לא הבחין בשינוי. עוד חודשיים אני בארץ. שוקלת לקבוע תור.

המספרה

תמונות של המספרה. השער האדום הוא של סנדי. אסתטיקה של עודפות ועומס

 

5 מחשבות על “סיפורה של תספורת, או גלגולו של חוסר שביעות רצון

  1. פינגבק: Europe is not so bad | Liraz Axelrad Blog

  2. פינגבק: לירז אקסלרד גילתה כמה משמחת יכולה להיות סוכה מתחת לבית וגם משהו על הספרית שלה

  3. פינגבק: לירז אקסלרד גילתה כמה משמחת יכולה להיות סוכה מול הבית וגם משהו על הספרית שלה

  4. פינגבק: לירז אקסלרד גילתה כמה משמחת יכולה להיות סוכה מול הבית וגם דבר או שניים על הספרית שלה

  5. פינגבק: תספרות חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון | Liraz Axelrad Blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s