תעלומות ותהיות, דברים בלתי ברורים

החבילה

הזמינו אותי להמבורג לדבר בכנס מקצועי של מנהלי מוצר. לכבוד האירוע וכדי להגיע מתוקתקת ומצויידת כראוי החלטתי להפיק לעצמי כרטיסי ביקור. החלטה שגם בשיחזור לאחור נראית הגיונית, אבל הדרך, תהליך המימוש, היה כרוך במתחים עצומים. קודם כל צריך להתייצב מול סוגית הטייטל. מי אני ומה, לכל הרוחות והשדים, מה אני עושה. ובאופן כמעט מגוחך זאת לא שאלה שקל לי לענות עליה.

המקצוע שלי, מנהלת מוצר, או PM, שזה קיצור של Product Manager, אומר משהו רק למי שהוא בתחום. למי שאינו בתחום זה נשמע קישקוש גמור. הכי הרבה, היצירתיים והסקרנים שבאנשים, ישאלו איזה מוצר? וזאת לא נקודת התחלה טובה להסברים. רוב הזמן אנשים מניחים לי ואני מניחה להם. אנשים שהכרתי דרך העבודה יודעים מה זה או שיש להם איזה מושג, ואנשים שהכרתי דרך החיים לרוב לא יודעים מה זה ולא רוצים לחשוף את אי ידיעתם, ולכן הנושא לא עולה לשיחה. מעטים שואלים, ואני נעתרת ומנסה להסביר, והשיחה הולכת לאיבוד לכמה רגעים ואחרי זה מניחים לזה.

לכנס הוזמנתי אני לדבר, לא כנציגה של שום חברה, ולכן הכרטיס ביקור ראוי שיציג אותי, לא אותי כשלוחה של מישהו אחר. מה שאומר שנאלצתי להתייצב חזיתית אל מול השאלה, מה אני עושה? מה הטייטל שלי? אחרי התייעצויות, התלבטויות, שיחות ודיבורים, או בקיצור, טחינה מאסיבית של הסוגיה, החלטתי על התואר Product Woman. אני יכלה להסביר ולנמק, אבל לא אעשה זאת, זה מתיש אפילו אותי. אסתפק בלהגיד שאנשים שראו את הכרטיס בכנס חייכו בהבנה ואמרו משהו בנוסח, מעולה, עכשו בטוח נזכור אותך.

הכרטיס. מטעמי זה שלא רציתי את המספר טלפון שלי מתרוצץ חופשי באינטרנט העמדתי אותו ככה, מתחכם. אבל יש שם מספר טלפון ומייל וכל מה שדרוש, ואם יש לכם צורך בשירותי מנהל מוצר, אני כאן

הרגע בו התחילו הבעיות הוא, באופן לא מפתיע, שלב ההדפסה. מהר מאוד הבנתי שאני לא אצליח להתמודד עם שלל האפשרויות שהרשת מציעה. פשוט לא. כל כך הרבה סיבות יש לכך ובסופן יש את נושא החבילות. המשלוח. בעיות הדואר שלי.

לא לא לא. אני רוצה חנות פיסית. רצה הגורל ונמצאה אחת שכזו ובדקות הליכה מביתי. צעדתי לשם בזריזות וביחד עם הבחורה חביבה מהקבלה, שהיתה גם דוברת אנגלית וגם חביבה באמת, עשיתי הזמנה. ביקשתי להדפיס 100 כרטיסים ונאמר לי, ובביטחה, שהכל יהיה מוכן תוך שבוע, כלומר ביום רביעי, והחבילה תחכה לי בחנות. ברביעי הכרטיסים יהיו מוכנים, חמישי הנסיעה והכנס והכל. נפלא.

ביום שלישי קיבלתי מייל, הכרטיסים הגיעו! הכרטיסים מוכנים! נרגשת מהיום הקדמה הלכתי לחנות. בדרך ראיתי שנכנס עוד מייל בנוגע להזמנה שלי, מספר ההזמנה היה בכותרת, אבל התעלמתי. לא יודעת למה, התעלמתי. המייל השני הגיע דקות ספורות אחרי הראשון והנחתי שהוא מהבחורה החביבה שבעקבות הקשרים שנרקמו ביננו החליטה לפנות אלי אישית עם הבשורה המשמחת. הגעתי לחנות. הבחורה החביבה הפנתה אותי לבחור שישב לצידה, הוא מטפל בהזמנות שכבר בוצעו. הוא מצידו ביקש את מספר ההזמנה, בדק במחשב ונאנח.

הוא שאל אם לא קיבלתי מייל, אישרתי שקיבלתי, והוא שאל אם לא קיבלתי מייל שני, אישרתי שיקבלתי והסברתי שכבר הייתי ממש קרובה לחנות אז התעלמתי ממנו, לא קראתי מה כתוב בו. הוא לא מצא את זה משעשע. מסתבר שמה שהיה כתוב במייל השני זה זה שהכרטיסים מוכנים, הכרטיסים הגיעו, והם מחכים לי בחנות בדרזדן.

אה, בעיה קלה. הבחור התאושש ראשון והבטיח שהכרטיסים יגיעו עוד מחר, רביעי, לחנות הקרובה לביתי בברלין, והכל יהיה בסדר. או קי, חזרתי הביתה. לא מובסת, לא הרגשתי תבוסה, אבל בהחלט עבדתי על ריסון ציפיות. אפשר להגיע לכנס בו אני הדוברת בלי כרטיסי ביקור. כבר היו דברים מעולם. כשהגעתי הביתה הגיע עוד מייל. הפעם מיהרתי לקרוא. המייל הזה התנצל באמת על אי הנוחות הכרוכה בדרזדן והבטיח שהכרטיסים יגיעו לחנות קרובה לביתי ביום חמישי.

מאוחר מדי! כתבתי בתגובה מהירה. מאוחר מדי. רביעי טוב, חמישי מאוחר מדי. חלפו שעות. אני השלמתי עם מר גורלי. אחר הצהריים הגיע מייל שהבטיח, או קי, רביעי בחנות בברלין, רביעי. ברביעי הלכתי לחנות בברלין. הפעם הכל תיקתק. הבחור בקבלה אישר שהחבילה אצלו, ביקש תשלום והלך להביא את החבילה. והנה היא, חבילה של 100 כרטיסי ביקור.

זאת החבילה על כל מרכיביה. אם יש תחום בו האנושות לא התקדמה בשיט זה בעניין החבילות והאריזות. אין שום דרך סבירה ואסטטית לפתוח אותן. בסוף זה תמיד אדם לעצמו אל מול הצלוטייפ, עבודה ליידים חשפות ושינים מחודדות. לצד החבילה הלבן שם זה כרטיס הביקור. זה הפרופורציות, מה שאני לא מבינה. הפרופורציות.

הדת הלא רשמית של ברלין זה מיחזור. את הכל ממחזרים כאן וכולם עושים את זה במרץ והקפדה. חוץ מבנושא הדואר. יש איזה טרפת דואר לא ברורה. כל הזמן מקבלים מכתבים בדואר, כל מכתב מגיע בכמה עותקים, והנה, בשביל 100 כרטיסי ביקור הרגו עץ שלם אני לא מבינה את זה, באמת שלא. מיסתורין גמור.

במלון

המלון בהמבורג היה מצויין. היה בו פח אשפה למיחזור

פח אשפה שמסביר לתיירים המפגרים מה הולך לאן בעזרת אילוסטרציות פשוטות

והיתה בו גם כתובת על הקיר

גם אני בעד מים לכל האנשים, ואם אפשר מים נקיים אז בכלל. איפה חותמים? ישר חיפשתי איפה חותמים ובאיזה תמונת פרופיל אני צריכה להשתמש עכשו בשביל ההזדהות

תעלומת עץ חג המולד

זהו חג המולד השלישי שלי בברלין ואני עדיין משתוממת אל מול העוצמה והטוטאליטריות של החג. ברלין עיר צנועה יחסית, וחסרת כסף לחלוטין כך חוזרים ואומרים, ועדיין, חג המולד כאן זה פסטיבל של חודש ימים. ביום שאחרי הכנס הסתובבתי בהמבורג וקצת התביישתי בשביל ברלין. בהשוואה להמבורג בברלין עוד לא התחילו בכלל בהכנות לחג. המבורג כולה היא שוק חג מולד אחד גדול ובעשר בבוקר כבר עמדו אנשים ושתו גלוויין ורחובות שלמים היו מוארים. אני חושבת שבכל מה שקשור לחג המולד, הגודל כן קובע.

והשבוע גם בבריכה הופיע עץ:

העץ בבריכה, ומתחתיו המתנות. מי הביא את העץ? מי יקבל את המתנות? אני אמורה להביא מתנה ולהניח מתחת לעץ, או שאני יכלה לקחת מתנה?

תעלומת הגרמניות, תעלומה בלי תמונות

יום אחד הסתובבתי בסופר מלקטת ירקות. ניגשה אלי בחורה צעירה. היא ביקשה טי שו. הבהרתי לה שבלי שפת סימנים זה לא ילך ביננו אז היא סימנה לי ביד על האף שלה, שם ניצנצה לה טיפה. נתתי לה טי שו. אבל אני לא מבינה, היא באמת מעדיפה להסתובב בסופר להדגים טיפת נזלת מהאף לזרים גמורים במקום לנגב אותה בעזרת השרוול? מיסתורין גמור בעיני