זכרונות מחדר האוכל, העולם הסגור, מיתוסים שבורים ומכנסיים

השבוע שחלף היה ממוקד לא בברלין אלה בי, בנירוזות, בפחדים ובחוסר הבטחון שלי. כמה שאני אוהבת שינויים והתחלות חדשות, ככה אני יכלה, לפרקים, לסבול מזה. אז לצד הכיף וההתרגשות והעניין שבעבודה חדשה, יש בזה גם מהטעם של להיכנס לבד לחדר אוכל ולגלות שכל מי שאני מכירה כבר יושב מסודר בשולחן מלא והמקום הפנוי היחיד שאני רואה הוא בשולחן עם זרים.

שזה, למי שלא מכיר את החוויה, איכסה.

(רצף המחשבות בזמן אמת הוא משהו כזה: אין לי מקום,לא נורא, אני אסתובב ואלך, אבל יש לי מגש בידים, טוב אשים אותו במכונת שטיפת כלים, אבל מישהו יראה שאני זורקת את האוכל, ואני רעבה ולא יהיה בכלל אוכל עד ארוחת הערב, אבל אני לא מכירה אף אחד בשולחן הזה, וכולם יראו שאני יושבת בשולחן שאני לא מכירה בו אף אחד, כלומר ידעו שהגעתי לבד ואני כאן לבד, ואף אחד לא ידבר איתי, בעצם אין בעיה, אני יכלה להתאפק עד הערב ואת האוכל אשפוך לאחד הדליים של האוכל לכלבים בלי שאף אחד יראה, אבל התורנים בטוח יראו כי הם סתם מסתובבים שם, אבל…טוב, אפסיק, זה הרעיון).

המסכן עם המגש ביד

מספרים ומדרגות

בספירות השונות שאני מנהלת יש מדור שמוקדש לעבודה חדשה: אחרי שלושה שבועות יש קפיצת מדרגה מסויימת ברמת הנינוחות, אליה אני אמורה להגיע השבוע. המדרגה הבאה היא בין חודשיים לשלושה. שווה להגיע לשם, אבל כדי שזה יקרה אצטרך לנשום.

דברים קטנים על העבודה

• בשירותים יש סבון ידיים, נוזל מחטא ידיים, וקרם ידיים
• בויקפדיה של החברה יש עמוד עם שמות כל העובדים, תפקידם, כתובת, טלפון, סקייפ, טוויטר וכאלה. השבוע ביקשו שנוסיף תמונה: כל כך הרבה עובדים חדשים יש, צריך איכשהו לחבר שם עם תפקיד ומראה.

פתוח / סגור – זורם / קפוא 

השבוע אספו את העובדים החדשים (קציר של השבועיים האחרונים) לארוחת בוקר עם המייסדים. רק אריק הגיע כי אלכס היה צריך לטוס באמצע הלילה ללונדון. בכל מקרה, היה אוכל, היתה שתייה והיה פטפוט. אחרי שאריק סיפר על איך הם נפגשו ואיך עלה להם הרעיון ואיך התחילו וכל זה, כל אחד סיפר כמה דברים על עצמו.

היו שם האוסף הרגיל ב soundcloud.com של בחורים צעירים מכל מיני מקומות בעולם. היה שם בחור מברזיל שחי קודם באנגליה ויש לו חברה מבלגיה והם רצו לחיות ביחד, אבל לא באף אחד מהמקומות האלה, אז בחרו בברזיל. היה בחור מאוסטרליה שיש לו חברה מהיידלברג, גרמניה, והם רצו לחיות ביחד, אבל לא באף אחד מהמקומות האלה, אז הם בחרו בברלין, והיה עוד אחד עם אותו סיפור בדיוק רק נקודות ציון שונות בעולם.

וחשבתי לעצמי כמה זה מקסים, תחושת העולם הפתוח הזאת, והזרימה, והנבחר לעצמנו מקום. וכמה מעט מזה אני מכירה מחיי שלי. כאילו העם הנבחר, עלאק, או לפחות החלקים ממנו שהתגלגלו לארץ הקודש, המקום בחר בנו, וזהו. בני הזוג שלנו מישראל. אנחנו נעים בין גבעת ברנר לתל אביב-צורן-חיפה-בנימינה כאלה. העולם לא פתוח. הזוגות לא מעורבים. זה באמת ככה? אנחנו כל כך סגורים? וכל זה בגלל מה? המציאות הפוליטית? היהדות? לא יודעת.

תדמיות שהתנפצו, מיתוסים שבורים

• הגרמנים לא חוצים כביש ברמזור אדום, גם כאשר הכביש ריק: קשקוש, חוצים גם חוצים
• הגרמנים מבינים באפייה ויש שם אחלה לחם: ורק אני בוערת בגעגועים ל"לחמים". יש מלא מאפיות וקונדיטריות מכל עבר, ואני מנסה שיטתית, כי אין כמו פחממות לשמור על שפיותי וכו', אבל טרם מצאתי משהו ראוי. בכולן אותן אוסף של פרצלים, קורסונים בכל מיני טעמים, דיינשים ועוד כמה מאפיים סתמיים ועשויים בחוסר השראה. יתכן ואני לא מסתובבת במקומות הנכונים, אבל בעצם לא יתכן כי אני מסתובבת ב – prenzlauer berg ו mitte הנחשבים, ויוק. סתם לחמים, סתם מאפיים. היום ניסיתי מקום חדש, ועוגיות

לא משהו בכלל, הקונדיטוריה כאן

צעד קטן לעולם, צעד גדול לאמא שלי

השבוע ניהלתי עם אמא שלי שיחת סקייפ וידאו ראשונה. היתה הרבה התרגשות. איזה דבר מופלא זה, הסקייפ הזה! היא אמרה. ואני אומרת: הפרחים לאמא!

ולסיום

קניתי מכנסים בברלין. עוד משהו בפעם הראשונה. בחנות בוטיק שיש בה הרבה amrican vintege מותג אהוב עלי שאפשר למצוא בבנקר, צפון דיזינגוף.

same same

ועוד נקודה, כי הכנתי תמונה מראש 

גברים עם כובעים. באמת. במשרד וברחוב. כובעי צמר, כובעי מצחייה, כובעים בלי שם ובצבעים. חנויות של כובעים לגברים. מי ידע?

חנות כובעים לגברים. יש גם לנשים. רק כובעים, כל החנות