קיץ: שמלה, סופה, חופשה, הבראה. קיץ

היום הארוך בשנה / היום הראשון של הקיץ

היום הארוך בשנה, שהיה יום שישי, היה אכן יום ארוך ללא נשוא. מסיבה כלשהי דווקא ביום הארוך בשנה, כאילו שהוא לא ארוך מספיק, הזמן הפסיק לזוז. בלופ, בלופ, בלופ, כל שניה שעברה ביום הארוך בשנה עשתה את זה כל כך לאט עד שממש שמעתי אותה עוברת. זה היה נורא.

ביום הארוך בשנה הביאו לנו מאווררים לעבודה. זה קרה גם לפני שנה. כנראה שזה חלק ממנהגי הקיץ המקומיים, "יום המאווררים". כמו לפני שנה גם השנה "יום המאווררים" הגיע אחרי הימים החמים באמת, כשהמטפ' ירדו מתחת ל – 30 מעלות וכולם הצליחו להירגע, להתאושש ולחזור לחשוב.

רחוב

היום הארוך בשנה באחד הרחובות היפים של פ-ברג. השעה 2100 בערך. הרחוב עולץ

בסאונדקאלוד חילקו מאווררים אישים, שיעמדו על השולחן וינשפו. שמחתי במאוורר הקטן, היה לו קסם של ישן, מיקמתי אותו על שולחני ומעולם לא השתמשתי בו. הקיץ לא חזר. בבבל חילקו לנו מאווררים עומדים, לכל חדר מאוורר. הוצאנו מהקופסה והרכבנו ובדקנו שעובד. עכשו הוא מונח בחלל החדר, לצידו של מתלה המעילים והצעיפים, מחכה לרגע שלו.

ובערב היה Fete de la musique, שזה הרבה מוסיקה והרבה אירועי מוסיקה והרבה מופעי מוסיקה פתוחים וחינמים בכל רחבי העיר. וכמו באירועים דומים בעבר – כמו למשל באחד במאי, או ביום של פסטיבל התרבויות – היו לי תוכניות גדולות להיות חלק, תוכניות שהלכו והתמסמסו ככל שהמועד התקרב והידע שלי על האירוע התרחב.

ביום אחרי היום הכי ארוך בשנה, בשעה 1930, ירד על העולם אור טבעי מושלם לקריאה.

שמלה / סופה

לבשתי שמלה וסנדלים. פעם ראשונה בברלין. פעם ראשונה אחרי המון זמן. בארץ לבשתי הרבה, שמלות וחצאיות, כל הקשת. והבאתי אותן איתי במזוודות. והוצאתי ותליתי בארון. וכל זאת לשווא. אני כמעט לא הולכת אתן, כמעט בכלל לא. גם זה חלק ממשבר הסגנון שעבר עלי. אצלי חצאיות, שמלות, רגלים חשופות, צוואר ברוח, ידיים וזרועות גלויים, זה לא רק הופעה, הצהרה אופנתית. זה הרגשה בגוף. הרגשה שהגוף רוצה להיות חשוף. כמה שפחות מחיצות והפרדות בין הגוף והאוויר סביבו.

קיץ בברלי, שמתי שמלה

שמתי שמלה, שמתי גם סנדלים עם עקב. יצאתי מהבית. חזרתי רטובה.

ואת ההרגשה הזאת, הרגשה של נינוחות מוחלטת, רפיון הגוף, הרגשה של תואם בטמפרטורות בין הפנים שלי והחוץ הברלינאי, רצון של הגוף להיטמע ברחוב, זה מה שלא הרגשתי מלא זמן. זה הקור. זה האי נוחות הפיזית. זה הרצון להתכסה, להתעטף, הרצון ההפוך. גם של הנפש, גם של הגוף. בפעמים הבודדות שלבשתי כאן שמלה זה הצטרף לטיץ מצמר. ומגפיים. זאת הרגשה אחרת. זה לא שמחת הגוף בחופשיות שלו. זה מכווץ.

סתם שמלה וסנדלים, קיץ תל אביבי, כבר שנה וחצי לא. עד השבוע. היה מזג אוויר מתאים. היה אירוע הולם. עליתי על בגדי שבת. זה הרגיש לי מוזר. זה הרגיש חשוף באופן כמעט מגונה. כמו שמרגיש ללבוש בגד ים בפעם הראשונה בעונה או אפילו גופייה, אחרי החורף. בתחילת הקיץ המראה של זרועות חשופות הוא הרבה יותר חשוף מאשר בסופו.

אני חושבת שהימים האחרונים, השבועים-שלושה האחרונים בהם יש רצף של ימים נעימים, ימים של חולצות קצרות ובגדים קלים (לא כולל המעל 30 מעלות. זה איכס), היו פעם ראשונה אחרי המון זמן שהרגשתי נינוחות פיזית, שלמה, בכל הגוף, בחוץ. שלא קר לי, אבל בשום צורה ובשום רמה לא קר לי. שנעים. זה מאוד נדיר, כחושבים על זה לעומק, שמזג האוויר רק נעים, שנוח לנו איתו. כמה מהר אנחנו מרגישים אי נוחות, וכמה זה נורא להרגיש אי נוחות! הנה, יומיים של חום כמו תל אביבי והעיר כמרחקה, בדיחות שואה בפאנץ מזג אווירי.

ביציאה מהאירוע גילינו שהתחילה סופת ברקים. מראה נפלא, מרגש, אבל "מהר מהר" לחזור הביתה,  לברוח מהגשם. הגענו לתחנה של האובאן ברגע האחרון. אנשים שהגיעו אחרינו היו רטובים.

הפנים של האולם בפילרמונית של ברלין

וזה היה האירוע לכבודו נלבשה השמלה. 5 קטעים, כינור ופסנתר, בפילרמונית של ברלין

חופשה / תוכנית / תכנון 

כולם נוסעים לחופשות. 2 – 3 שבועות של חופש. לפעמים 4 שבועות. הם נעלמים להם מהמשרד, לא עומדים בישיבת הסטנד-אפ השבועי, לא מצטופפים איתנו במטבח, לא מחזירים מייל (רק את האוטומייל הסטנדרטי, וגם זה בגרמנית, ככה שאני לא טורחת), לא מעדכנים בכלום ולא מגיבים על כלום. הם בחופשה.

כמובן שזה לא הגיע בהפתעה. הקיץ לא מגיע בהפתעה. הכריסמס לא מגיע בהפתעה. החופשה לא מגיעה בהפתעה. בעבודה אני פוגשת אנשים שמתכננים את החופשות של מבעוד מועד. הרבה מבעוד מועד. הצטרפתי לחברה במרץ, מאז נושא השיחה הכי פופולארי זה התוכניות לחופשה. מה התוכניות שלך לחופש, שזה כולל מתי ואיפה, פרטים.

ואני? אני לא יודעת מה התוכניות שלי לחופשה.

בגרמניה הבנתי שכל קונספט החופשות שלי משובש לחלוטין. קודם כל כי אין לי קונספט חופשות. על כל כך הרבה דברים בעולם יש לי תפיסה, כלומר, השקפת עולם, עמדה, אסטרגטיה ופרקטיקה, ועל חופשות אין לי. זה קצת עצוב, וזה גם משקף את העולם שלי, וזה הופך את העניין לעוד יותר עצוב. בתרבות הסטארטאפים הישראלית לא מעודדים לקיחת חופשות, ובמילא מספר ימי החופש בישראל קצוב ואכזרי.

גורליצר פארק

זה תמונה של חופש? אולי, אבל בטח לא חופשה. זה לא חופשה להסתובב בפארק בעיר בו אתה גר

בגרמניה החוק מגדיר 25 ימי חופשה בשנה, והמעביד יכול להוסיף במסגרת החוזה האישי. והחופשה היא חלק אינטגרלי ממעגל החיים. כמו עונות השנה. אף אחד לא מעלה בדעתו שאין חופשה, כמו שאין אביב פתאום. זה לא דברים שקורים. והם מתכננים את החופשות שלהם חודשים מראש. ונוסעים למקומות כמו האיים הקנרים, או קורסיקה, או הוואי או ניו יורק, לשבועיים, ואחר כך בחורף יסעו שוב למקום עם "דרום" בשם, דרום צרפת או דרום ספרד, או למקום עם "סקי" בשם.

בישראל אין קונספט של חופשות, לפחות לא בישראל שאני מכירה. אנשים נוסעים לחופש, בייחוד אנשים עם משפחות, ביחד עם כולם, ביולי אוגוסט, דוחקים כמה ימים, דוחסים את המשפחה, עושים משהו ביחד. כמה ימים, שבוע. תלוי כמה ימים הם יכלים לקחת, ולרוב זה מעט מאוד. אני מניחה שזה גם עניין של מיקום ומעמד חברתי. שכירים שעובדים במשרה מלאה זמנם קצוב מאוד. היכולת שלהם לייצר חופשה של יותר מכמה ימים מוגבלת.

בעולם ההי טק הישראלי לקחת חופש זה לחלשים. בחברה שבה עבדתי 4 שנים לפני המעבר לכאן, המייסדים התגאו בכמה זמן הם לא יצאו לחופשה. זה נתפס כחלק מהקורבן ההכרחי שמשלם מי שמייסד חברה, מי שרוצה להשתתף במשחק. מוותרים על חיים פרטים. ככה זה ואין דרך אחרת. ככה גם קל להם יותר להשתית תרבות אירגונית שמתקמצנת על ימי חופש. כל אחד יכול לקחת חופש, אבל ממש מבקשים שלא שבועיים רצוף, למשל, זאת בקשה לגיטימית.

הבוס שלי ואחד ממייסדי סאונדקלאוד נסע לפני שנה לשלושה שבועות לספא בתיאלנד. סגר טלפון ולקח מאמן אישי שיעזור לו להתמודד עם הלחצים עליו. אחר כך הוא נתן הרצאה לחברה על מה שלמד. הבוס הנוכחי שלי ואחד המייסדים של בבל נוסע תכף לשלושה שבועות טיול עם זוגתו באתיופיה. אנשים נוסעים לחופשות. לוקחים את הזמן שמתיר להם החוק, ונוסעים לעשות חופשה אמיתית.

ברלין, עוד יום ארוך של קיץ

גם תמונה זו צולמה ביום הארוך בשנה, בשעה 2100, באחד הרחובות היפים של פ-ברג

בקיבוץ בכלל לא היו חופשות. לא היה דבר כזה. היה לצאת לקייטנה והיה לצאת למחנה והיה לנסוע לחופשה בעיר. אבל זה היה רק לברי המזל, אלו שהיה להם משפחה בעיר. לי היו סבא וסבתא באשקלון ודי מהר הבנתי שזאת לא אטרקציה (למרות הקרפיון באמבטיה). חופשות לא היו, לא לילדים ולא למבוגרים. היו תור של הקיבוץ, כל המשפחות בקיבוץ, ולפי התור נסעו לחו"ל. אפילו לא קראו לזה חופשה, קראו לזה "התור" ו"חו"ל".

בקיבוץ גם היה "בית הבראה". כל מיני אנשים מחו"ל, בייחוד שוויץ, היה באים בו להבריא. סבא שלי עבד שם. זה היה מקום נפלא ביופיו הגרמני, גינה גזוזה עם בריכות מלאכותיות מסביב לבית ואוכל שנחשב הרבה יותר מאשר האוכל בחדר אוכל שלנו. לפעמים הביאו אוכל מהמטבח של "בית הבראה" לילדים החולים. אולי שם איבדתי את היכולת לתכנן חופשות.

אני לא מצליחה לתכנן את החופשות שלי מראש, או בכלל, ואני גם לא מבינה איך לתמרן בין "ביקור בישראל" ו"חופשה". כי "ביקור בישראל" זה לא חופשה. "ביקור בישראל" זה משהו אחר. סוגה אחרת בכלל, שאני עוד לא יודעת איך לכתוב אותה. לכן רק אציין כאן את ההבדלים הברורים: קודם כל ביקור בישראל זה לא בחירה. אני מקבלת שחלק מהבחירה לחיות מחוץ לישראל מכתיב או גורר עמו את המשלים שהוא ביקור בישראל. על הכמויות והימים אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה לחיות כאן אומר לבקר שם. במקרה שלי, פעמיים בשנה, במינימום. לכן נראה לי הגיוני ש"ביקור בישראל" צריך לרדת ממקור ימים אחר, לא מימי החופשה, כי כבר אמרנו ש"ביקור בישראל" זה לא חופשה. אבל לצערי לא כך הוא. "ביקור בישראל" למרות שהוא לא חופשה מתנהג כמו ימי חופשה. ובכך הוא רק מקשה עלי עוד יותר, לתכנן באמת חופשה, לתכנן חופשה אמיתית.

בית ישע, גבעת ברנר

בית הבראה, או בית ישע, ככה קראו לו, על שם ישע סמפטר, אחת היזמיות שלו. לשותפתה קראו לאה ברלין

נראה לי שחופשה אמיתית מחייבת נסיעה למקום שלא הייתי בו בעבר. וגם קצת מקום רחוק, לא פראג, למשל. פראג זה סוף שבוע. חופשה אמיתית זה שבועיים, 10 ימים במינימום. אני חושבת שחופשה אמיתית מחייבת תוכנית. התארגנות. צריך כרטיסים ותוכניות ויודעים לא נוסעים. בחופשה אמיתית לא מוצאים מקום לישון במהלך התנועה. יודעים מראש מה ואיפה ומתי. מארגנים הכל מהבית. וגם זה חלק מחופשה אמיתית, האירגון מראש, מהבית.

הקיץ פה, עונת החופשות בשיאה, ואני בלי חופשה ובלי תוכנית. אפילו תוכנית. יש לי "ביקור בארץ", אני כבר יודעת עליו והוא סגור. אבל "ביקור בארץ" זה לא חופשה. אני מסתכלת על זה בהשתהות. למה כל כך קשה לי לארגן חופשה? אפילו לתכנן חופשה? האם זה קצר בדימיון? מוגבלות שלו? אני מסוגלת לתכנן מעבר ארץ אבל יציאה לחופשה גדול עלי? האם המוח שלי כל כך לא מורגל לחשוב על חופשה, ואם כן, מה זה אומר ומתי זה יחלוף?

הזמן האחר

חושבים רחוק חושבים קצר

השבוע נסעתי ב – U6. זה לא קורה לי הרבה, שאני נוסעת ב – U6, למרות שמאז אמצע אפריל, מאז המעבר למשרדים החדשים של Babbel, ה – U6 היה יכול להיות הדרך הקצרה שלי לעבודה. אבל הוא לא. זאת מפאת שה – U6 בשיפוצים. בקטע הקו שבין FreidrichStrasse ו FranzosisicheStrasse. והוא בשיפוצים, באותו הקטע המסויים הזה, עד נקודה כשלהי בעתיד שכרגע מסכימים עליה כ"סתיו 2013". מבחינתי ה – U6 בשיפוצים מאז ומתמיד, מאז ימי קדם. הוא בשיפוצים, בקטע הספציפי הזה, מאז שאני בברלין. זאת אומרת, את השיפוץ התחילו לפני אוקטובר 2011 מתוך ידיעה שייקח לפחות שנתיים להשלים אותו, לא כולל איחורים ועיכובים.

מאז שהתחילו השיפוצים את קטע הקו שבין פרידריך שטראסה וצרפת שטרסה צריך לעשות ברגל. בקטנה. משהו כמו 10 דקות הליכה מהירה. כולל חצייה של האונטר דן לינדן, פעם שדרות פאר, היום אתר בנייה מפלצתי. את מסלול ההליכה ריצפו במדבקות בצורה של רגל עם סימון של ה – U6 עליהם. שנדע לאן ללכת. ואנשים הולכים. כל יום. חשופים לאלמנטים. חורף, שלג, קור, גשם, רוח, קיץ. ככה כמה שנים, חלק מריטואל הנסיעות היומי. בצורה מסודרת. כתוצאה מתכנון מוקדם.

בריכת השחייה העירונית, מיטטה

לא יכלתי לנחש  מה יש שם בפנים, בתוך הבניין. בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה

בברלין כל הזמן מתנהלים פרוייקטים שיסתיימו עוד כך וכך שנים. רחובות נחסמים, בתי קומות מתכסים במעטפת בד או פלסטיק חיצונית, התנועה מופנת למקום אחר, מחסומי תנועה צבועים אדום לבן מפנים את התנועה לנתיבים אחרים, שירותים כימים מוצבים ושלט. שלט עם פרטים כללים על השיפוץ ותאריך יעד. שלט שאומר מתי הברבור יגיע, ישן יהפוך חדש, ריק יתמלא, קו U5 יקבל יותר נפח, האונטר דן לינדן יחזרו להיות שדרות. תוכניות לשינוי עם תאריכי יעד עתידיים.

אני מניחה שככה עושים תכנון אורבני. או תכנון, נקודה. תכנון בכלל. הסתכלות קדימה. חשיבה על העתיד. ניסיון להשפיע על העתיד. הרגשה בטוחה כזאת, של הנה אנחנו אומרים לעתיד מה יהיה ומה יתקיים בו. אבל כשצעדתי השבוע במשעולי המעבר המאולתר בין צרפת שטרסה לכיוון פרידריך שטרסה, אני בתוך ההמון שעושה את המעבר הזה יומיום, שלג, גשם, רוח, חשוף לאלמנטים, יומיום, התפעלתי קצת מהנכונות של המקומיים לספוג – בסטואיות, בשתיקה, בקבלה, בנשיאה בעול – את אי הנוחות הזה. או שזה לא אי נוחות עבורם?

פסל בכניסה לבריכה

בכניסה למבנה הבריכה

אצלנו מגיבים באימה לפרוייקטים ארוכי טווח. בארץ אפשר היה לסגור עורק מרכזי לכמה שנים? עשו פעם דברים כאלה? אני זוכרת את הסבל שלנו (והכעס, כמובן, הסבל שישר מתורגם לכעס, לביקורת, לחיפוש אשמים) אל מול השיפוץ של, נניח, הבימה. השיפוץ של הבימה הטריף אותנו, והשיפוץ של הבימה לא עצר שום תנועה ולא אילץ שום אוכלסיה לפסוע בשלג. בתל אביב כל שינוי עירוני יזום ומתוכנן מעורר אצל התושבים גלי עלבון (בעוד ששינויים כתוצאה ממלחמות, טילים ושאר פצצות נתפסים ככוח עליון, וככזה, כמו אנשים דתיים לאורך כל הדורות, הם מתקבלים בשתיקה והכנעה).

בישיבת חברה הראשונה שהשתתפתי ב SoundCloud הציג לנו המנכ"ל את התוכניות של החברה עד לשנת 2017. 2017! שנים אני עובדת בחברות סטארט אפ ישראליות, אף פעם לא שמעתי תוכניות מעבר לשני הרבעונים הקרובים. מי בכלל יכול לתכנן כל כך רחוק? מי בכלל יכול לחשוב כל כך רחוק? מי בכלל רוצה שחברה שלו תתקיים כל כך הרבה זמן (בישראל זה יחשב לכשלון. כי המטרה היא Exit. פשוטו כמשמעו. לצאת. לברוח. לא להיות).

בריכת שחיה

הבריכה, מיטטה. מסביב הכל חלונות, בפנים אור טבעי. בריכה שיש לה מבנה

בזמן שלנו, בזמן הישראלי, לא עושים תוכניות ארוכות טווח. רק הגענו וכבר אנחנו חושבים על הפירוק. בנייה מוצלחת בישראל היא בנייה שמסתיימת מהר. תוכנית שרואים את הסוף שלה. משהו תחום, מוגדר בזמן.  התחלה שכבר בתחילתה ניתן לראות את סופה. אני חושבת שכאן הם בונים בשביל העתיד. והצלחה נמדדת במונחים של Sustainability. המייסדים של סאונדקלאוד או בבל רוצים להזדקן תוך כדי עבודה בחברות שהם הקימו. את ה U6 משפצים בכלל בשביל לעשות דרך לקו חדש, U5, שיעזור לתמוך בעיר הגדלה תמיד. זאת התוכנית. ככה הם עובדים. המייסדים של כל החברות שעבדתי בהם בישראל התנהלו כאילו הדבר שהם הכי מחכים לו זה לא להגיע יותר לעבודה.

זמן אחר

בברלין הזמן עובד אחרת. זמן אחר. זמן שמכיר בקיומו של עתיד. זמן שנשען על עבר ומתכוונן לעתיד. בשקט. בבטחה. בידיעה שהעתיד יגיע בשעתו, כמו ההווה, כמו העבר. מתוך הרצף. זמן שיש לו את כל השכבות של הזמן. עבר, הווה, עתיד. זמן נמשך, רציף, פעיל. זמן לא קטוע. והם מאמינים בהתמשכות של הזמן. בהמשכיות הזמן. העתיד הוא כמו העבר. לא פה, לא ההווה. על העבר אפשר להשקיף, את העתיד אפשר לתכנן. הכל על הרצף.

בריכת שחיה, מיטטה

הבריכה. 50 מטר, 5 מסלולים, הלוך בצד ימין, חזור בצד שמאל. שום דבר נוסף. אין עודפות

כמה רחובות מהדירה שלי יש בריכה עירונית. בניין מרהיב. כולו קווים ישרים, חלונות מרובעים, הוד והדר. מבחוץ לא הייתי מעלה בדעתי שזאת בריכה. בכניסה יש שלט בגרמנית עם תאריכים של סוף המאה התשעה עשרה ותחילת המאה העשרים. בבית בדקתי. זאת בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה. על הקמת הבניין והבריכה החליטה בשנת 1880 "הועדה הברלינאית לנושאי מרחצאות", בתרגום חופשי. הבריכה נפתחה לשימוש עירוני ב 1930. הופצצה במלחמת העולם השניה. שוקמה ונפתחה שוב. ומאז ככה, רצף של פתוח, סגור, שיפוץ, פתוח. 2013.

מבחוץ בניין שלא מגלה את ייעודו. בפנים בריכה. 50 מטרים. מבחוץ הכל חלונות ותקרה מזכוכית. בפנים תאורה טבעית. אור רך. ובריכה, 50 מטרים. 5 מסלולים. אין בריכת קטנים. אין כסאות נוח. אין סוכת מציל. אין קיוסק. אין ארטיקים. אין משתזפים וצופים. רק בריכה. לכאן באים לשחות. בריכה שבנו סביבה בניין. 50 מטרים אורך. שוחים. הלוך וחזור. הלוך בימין, חזור בשמאל.

מלחתות, בריכה

הדרך אל הבריכה עוברת במלתחות. ובמקלחות. כי, יודע כל ילד מקומי, לפני שנכסים לבריכה צריך להתקלח. וגם אחרי

פתחו אותה לפני יותר ממאה שנה. מאז ככה. same same. הבריכה של גבעת ברנר, בימי חיי, שינתה טיפוגרפיה לפחות פעמיים. הוסיפו מתקנים והורידו מתקנים. הגדילו את הדשא. הקיפו את הבריכה בגדרות. הקטינו את הדשא. וכאן, 100 שנים פלוס, אותה הבריכה, בניין, תאורה, אור רך. 50 מטרים, 5 מסלולים, הלוך בימין חזור בשמאל.

הכניסה לבריכה עוברת דרך המלתחות. לוקרים, תאים, מקלחות, מראות ומייבשי שיער. שורה של מייבשי שיער תלויים על הקיר. קסדות כאלה, כמו שרואים בסדרות טלוויזיה משנות החמישים. תלו אותם שם הסובייטים. ככה הם נראים. קסדות חלל לבנות, סובייטיות. ומאז הם שם. כמו המעלית במשרדים ברוזנטהלר שטרסה, מעלית בת 101 שנים, עולה יורדת, נתקעת כל יומיים, אבל היא שם, וכל זמן שהיא שם, היא שם, עושה את שלה. דברים – חפצים, מבנים – לא מתייתרים בזמן הזה. מעניין אם יש מסלול יציאה לחפצים, מבנים. מעניין אם יש סוף לדברים. מתישהו על רצף הזמן, דברים יוצאים משימוש? מעניין עד מתי ישארו קסדות החלל הסובייטיות על הקיר במלתחת הנשים.

במלתחת הנשים בבריכה

קסדות חלל סובייטיות. במלתחת הנשים, בדרך אל הבריכה

בסוף המאה התשעה עשרה רצו פרנסי העיר לבנות בריכה לעיר. רצו ובנו. רק בריכה. לא אתר בילויים למשפחות בסופי שבוע. לא פארק שעשועים. בריכה. לשחות. הלוך חזור. הלוך בימין, חזור בשמאל. זה הכל. ככה, שנים. בניין שיש לו פונקציונאליות פשוטה. ברורה. רציפה. בניין שיש לו בריכה או בריכה שיש לה בניין.  בריכה שהיא יותר וותיקה מהקיבוץ שלי, מהמדינה שלי. בריכה שאם היו מעבירים אותה לעיר שלי, לתל אביב, היתה עתיקה מכל המבנים בעיר. בריכה שנבתנה כדי לשרוד.

וזה העניין. זה לא משהו של הגרמנים. זה לא המסודרות שלהם וכל הקישקוש הקלישאתי הזה. זה לא גרמני בכלל, זה אירופאי, זה משהו בזמן, בתפיסת הזמן, בתפיסת העתיד. בבטחון בעתיד. בעתיד שהוא התמשכות ההווה שהוא מצדו התמשכות העבר. ברצף. מה זה שלוש שנות שיפוצים והשבתה לקו רכבת תחתית שחי כבר מלא שנים וצפוי להמשיך לחיות לעד? פסיק בזמן, אי נוחות שבמהרה תישכח, חבטה קלה בכנף.

רק תיקרה

רק תיקרה. אור רך. אור טבעי. אין בפנים תאורה אחרת. מסלול של 50 מטרים וזהו. לשחות. הלוך בימין, חזור בשמאל

זה הזמן האחר, הזמן של אירופה, רצף הזמן של אירופה. זה הרצף. זה ההפך מקטיעה. ממקטעים. מכל הבלגן הזה של תנועות מנוגדות ונדידות עמים והקמות ופירוקים. מהזמן הישראלי. הזמן הישראלי. זמן שמפחד להסתכל על העתיד. זמן שיודע שהוא לא יודע את העתיד. שהעתיד אולי שם ואולי לא שם. הזמן הישראלי מניח קטיעות, שיבושים והשתנויות.

זה לא שאנחנו לא אוהבים לתכנן והם כן. זה לא שאנחנו לא יודעים לתכנן והם כן. זה שאנחנו לא בונים כלום על העתיד. והם כן. זה שאנחנו לא רואים את העתיד, לא מסוגלים לדמיין את העתיד, והם לא מסוגלים לדמיין עתיד שאינו התמשכות של ההווה. זה זמן אחר.

רכב פרטי, תחבורה ציבורית, ריח של כישלון גדול ואני

לפני שעזבתי את ישראל היה לי רכב. אני אוהבת לנהוג, מאוד אפילו, אבל לא בתוך תל אביב. זה סיוט במחינתי לנהוג בתוך תל אביב. לחץ, עצבים, ערנות מוגברת, אין חניה. לא אוהבת. כאן אין לי רכב. קיבלתי את זה באהבה, בלי תחושת אשמה או כשלון. כי בארץ, מודה אני, החזקתי רכב גם כי רציתי להצטייר כבן אדם עם רכב, כבן אדם שלא נוסע בתחבורה ציבורית, כי האנשים שכן נוסעים בתחבורה ציבורית, ואני, הרי זה לא אותו דבר, לא זהים אנחנו, וכדי שזה יהיה ברור, גם לי גם לכל העולם, החזקתי רכב. וזה לא בחינם, הרי, להחזיק רכב. לפני שנתיים לשכיר רכב עבודה קטן עלה בערך 3500 לחודש. זה הסכום שהיה שווה לי כדי להיות "אישה שיש לה רכב".

פה אין לי רכב ומלחתחילה לא חשבתי להיכנס לזה. בכל זאת, עברתי ארץ, עכשו הזמן לעשות שינויים. אז בלי רכב. תחבורה ציבורית. ואני אדישה לזה לגמרי. בלי תווית. נכון הוא שהתחבורה הציבורית בברלין נוחה ויעילה וכל מה שאומרים עליה. אבל אני לא חושבת שהסוד הוא ביעילות. הסוד הוא הלך הרוח הפרטי והקולקטיבי והאופן בו אני הפנמתי את "קולות המקהלה", ערכי החברה והתרבות בה אני חיה. בארץ לנסוע בתחבורה ציבורית זה לחלשים, לנופלים, לכושלים. כאן אין לזה תווית חברתית. או שלי אין מפענח צפנים חברתיים מקומי. זה לא משנה, זה מסתכם באותו הדבר.

בארץ, העניין שבלהיות בלי רכב זה לא שאין רכב, זה הסימן. זה מה שזה אומר. זה ההשפלה. יש מימד של השפלה בלהיות בלי רכב. אם אין לי רכב זה כי לי כסף לרכב (שזה הכל נכון, כמובן, מעולם לא קניתי רכב. קיבלתי מהעבודה ומימנתי אותו דרך כסף שלא היה לי, סכום שהופיע בפלוס ובמינוס על בתדפיס המשכורת החודשי). ואם אין לי כסף הרי זה אשמתי. ואם אין לי כסף הרי אני כשלון. ואם אין לי כסף אז אין לי. נקודה. פשוט. אין לי אין.

שביל כניסה לבית

שביל הכניסה אל הקומפלקס בו אני גרה, השבוע. אין לי שום תמונות קשורות לפוסט הזה, אז אשתמש בתמונות מהשבוע החולף

אני חייתי ועבדתי בתל אביב. לא היה לי צורך אמיתי ברכב. צורך פרקטי. היה לי צורך חברתי. זה שהיה לי רכב מיקם אותי בסולם החברתי שבו רציתי להתמקם. נכון, על מדרגה נמוכה, הרכב שלי היה רכב עבודה וקטן ופשוט, במדרגות מעלי יש בעלי רכבים פרטים, רכבים יקרים, ג'יפים, רכבים של חברות רכב (brands) יוקרתיים, אבל לפחות הייתי בסולם הנכון.

בקיבוץ בדיוק בשנת י"ב שלי החליטו לממן לימודי נהיגה רק אחרי הצבא. אני רציתי לפני וההורים עזרו לי. בגלל שלאבא היה חבר, או מכר, מורה נהיגה ברחובות, הגעתי אליו. הוא לימד אותי לנהוג כשהיד שלו באופן קבוע על היד שלי. לפעמים גם על הירך,  או הברך, כאלה. אחרי שלא הצלחתי להגיד לו "לא", ולא הצלחתי לספר להורים שלי מה קורה, הפסקתי את השיעורים. התגייסתי, השתחררתי, הגעתי אל העיר בלי רישון נהיגה.

בעיר היה לי בן זוג עם רכב. הוא בה ממשפחה עם כסף, ועם עניני רכב רבים. אבא ושלושה בנים ואמא ולכל אחד רכב משלו. לאבא רכב ביבוא אישי. אחד הבנים בנה לעצמו ג'יפ. כל הבנים החליפו רכב כל שנה. גם האמא. באותם ימים ההורים גרו בגבעתיים והאמא לא עבדה. ובכל זאת הם החליפו לה רכב כל שנה. היא נסעה בו למכולת. אני מימנתי בעצמי לימודים באוניברסיטה, למדתי, עבדתי בחצי משרה כספרנית במשרד עורכי דין, כל יום משעה 1500 עד 2000 בערב, ולא היתה לי פרוטה.

כל שבוע בארוחה המשפחתית היתה אמא שלו שואלת אותי אם כבר התחלתי לימודי נהיגה. ואני עניתי שלא, עדיין לא, אין לי כסף. "זה רק עניין של סדר עדיפויות" היא היתה אומרת. נכון, חשבתי לעצמי. זה רק עניין של סדר עדיפויות, ואני ממנמנת את לימודי באוניברסיטה. סדר עדיפויות. אבא שלי תמיד אמר לי שתואר ראשון עושים בשביל הנפש. סדר עדיפויות. זה היה בשנה הראשונה או השנייה שלי בעיר. מלחמת העולמות נפתחה. לא ידעתי אז, אבל בדיעבד, מלחמת העולמות נפתחה. סדר עדיפויות.

קינוח

הקינוח בארוחת יום שישי. בחוץ, לא בבית

בסוף נשברתי, כמובן, ואת כל הכסף שחסכתי השקעתי בלהוציא רישיון נהיגה. משפחת החבר שלחה אותי למורה שלימד את כל הבנים. הוא לא הציע הנחות. מצד שני הוא גם לא שלח ידים. הוצאתי רישיון. חשבתי שאזכה לנהוג קצת, בכל זאת, לכולם שם היה רכב. זה לא קרה. לקח לי עוד שנים להגיע למצב שיהיה לי רכב לנהוג עליו. בדרך נפרדתי מבן הזוג ומשפחתו (אבל לא מסדרי העדיפויות שלהם. הם בכל מקום) הפנמתי את הצורך להתפרנס בעיר, התלהבתי, רציתי להיות מסוגלת לפרנס את עצמי, רציתי לפרנס את עצמי טוב, עברתי להתפרנס מעולם ההיי טק ורק אז, שנים אחרי, האפשרות לרכב הפכה רלוונטית. להיות בלי רכב בישראל זה עוד צ'ק בוקס ריק, ואצלי שפע של צ'ק בוקסים ריקים. את זה הספציפי מילאתי.

מחוץ לישראל אני בלי רכב. בהודו נסעתי בתחבורה ציבורית. בברלין אני נוסעת בתחבורה ציבורית. האם רק לתחבורה הציבורית בישראל יש ריח של כניעה וכישלון? אחד הוויכוחים הראשונים בקיבוץ בנושאי הפרטה היה על רכבים. אנשים רצו להחזיק רכבים פרטיים. בארץ כל כך קטנה, איך זה שהערך הסימבולי של רכב תפח לממדים מפלצתיים כאלה? על שום מה? בישראל שרידי הסקס אפיל שנשאר לתחבורה ציבורית קשור לתפיסות רומנטיות של "התחככות בחיים האמיתיים", "ירידה אל העם" (בכל כנסת יש ח"כ אחד לפחות שעולה על הטריק הזה) והאפשרות הקלושה לאיזה למפגש שייצר אנקדוטה משעשת עם מוסר השכל בסופה בשיחה עם חברים.

אז בביקור לפני שנה בארץ נסעתי מתל אביב לקיבוץ בתחבורה ציבורית. בהחלטה. קיוותי, לכל הפחות, לאנקדוטה משעשעת. וקיוותי שאני קצת יותר נקייה מקול הקולות האלה שהפכו את הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורי למסע השפלה. אז קיוותי. זה לא קרה. הנסיעה היתה איומה ואיטית ויקרה. גבעת ברנר נמצאת 37 קילומטר דרומית לתל אביב. חצי שעה ברכב. בתחבורה ציבורית זה אוטובוס דן לתחנת רכבת, רכבת מתל אביב לרחובות, הליכה לאורך רחוב הרצל ברחובות בחיפוש אחרי אוטובוס, כי למה שהאוטובוסים ותחנת הרכבת יהיו קשורים זה לזה, נסיעה באוטובוס עד לסימטה של גבעת ברנר ואז עוד קילומטר הליכה במעלה הסימטה. שעתיים על השעון. והתרחש משהו על הרכבת, היתה אינטאקציה, אני יכלה לחלץ ממנה אנקדוטה. אבל עייפתי. לא חזרתי על הניסיון בביקורים הבאים.

יום אפור

עוד יום אפור בברלין. בדרך אל העבודה. או ליתר דיוק, בדרך מהאובן במרינדהים, החלק האחרון, הרגלי, במסע הבוקר

בברלין בהתחלה לא היה לי צורך ברכב או בתחבורה ציבורית. הבית והעבודה היו במרחק הליכה נוח. ובעבודה לאף אחד לא היה רכב. הרוב בסאונדקאלוד היו כמוני, זרים, חדשים בעיר, גרים בסאבלטיים, נוסעים בתחבורה ציבורית. עכשו אני עובדת בחברה אחרת בשכונה אחרת. ועובדים בה הרבה מקומיים, בעלי רכב. פתאום, שוב, בעולמי, אנשים עם רכב. ולא רק בעבודה, גם בין החברים הפרטים, ישראלים שהכרתי כאן, בעלי משפחות, מחזיקים רכב. ואני כל בוקר וכל סוף יום, חצי שעה פלוס כולל החלפה. בנתיים זה בסדר. למדתי לקרוא בספר במהלך הנסיעה. אני בטוחה שעוד כמה חודשים זאת תהייה טירחה מייגעת. והלך הרוח שלי, מה יהיה איתו?

אנקדוטה

אני באובאן, U8, יום שישי בערב, אובאן מסיבה, רעש והמולה. אני מתיישבת בתא של 3 מושבים, לוקחת את המושב הפינתי. אחרי עולה קבצנית מהסוג הויזואלי: הבגדים, שקיות פתוחות תפוחות בידים, שער פרוע, מלמול, מריירת. מהסוג שעושה רצון לזוז, לא להיות ליד. היא התיישבה לידי. התכווצתי לפינה. האיש מולי חייך אלי בהבנה. היה לידו מקום פנוי. לא היה לי נעים לקום ולעבור לצידו. האשה פשפשה בשקיות שלה, ממלמלת, מריירת כל הזמן.

בתחנה הבאה עלתה אשה בג'ינס. אחרי שהדלתות נסגרו והנסיעה התחדשה היא חשפה את עצמה כפקחית. יום שישי, היום האחרון בחודש, כמעט 1100 בלילה, שעה מחורבנת בכל מקרה לפקחית. הכרטיס שלי בתוקף רק עוד שעה. אני מראה לה את הכרטיס. היא מבחינה באשה לצידי. אנחנו מחליפות חיוך של הבנה. האיש ממול מראה לה את הכרטיס. גם שאר האנשים מסביב. האשה לצידי מפשפשת בשקיות שלה, מחפשת. לא מוצאת.

הפקחית מתעכבת. כולם כבר הראו לה כרטיסים, רק האשה לצידי לא. תחנה. האיש ממול יורד. בדרך הוא מחייך אלי ולפקחית אומר משהו בגרמנית. אני מנחשת: "אין לה כרטיס" או "היא לא תמצא כרטיס", והוא בחוץ. הפקחית ממשיכה להתעכב. האשה לצידי ממשיכה לפשפש. הרכבת ממשיכה לנסוע. הפקחית נשברת. היא זזה קדימה, רוכנת לאוזן של האשה לצידי, אומרת לה משהו, עושה תנועה של נפנוף עם היד וממשיכה לעומק הקרון. האשה לצידי מפסיקה לפשפש. המושב מול ריק, אבל אני לא זזה.

אקלקטיות. פכים ופריכיות. ללא תמה מאחדת

המשרדים החדשים, או, דלתות לא נפתחות

המשרדים החדשים ממוקמים בקומה רביעית של קומפלקס ענקי שבמרכזו חצר מרוצפת. כל בוקר בדרך לעבודה אני עולה במדרגות מהרחוב לתוך החצר הפנימית, חוצה אותה, תוהה למה בית הקפה היחיד שבתוך החצר הפנימית, בית קפה עם מיקום כל כך מוצלח, עם מרחבים ושטחים ומקום ברחבה, באוויר הפתוח, להוציא שולחנות, וכל בוקר כולנו עוברים על פניו וגם יתר באי הקומפלקס שיש בו מלא מרפאות ומכון כושר ועוד שלל דברים, ובית הקפה היחיד שיכול היה לשלוט בכל התנועה הזאת, בית הקפה הזה סגור. כל הזמן. אז כל בוקר אני חולפת על פניו, תוהה למה הוא סגור, וממשיכה פנימה, נכנסת בכניסה של מכון הכושר, לוקחת מעלית, קומה רביעית, דלת נפתחת, הגעתי.

משרדים, בבל

המשרדים החדשים. תמונה מבעד לדלת הכניסה. אני עדיין בחוץ. על הלוח כותבים כל יום את חדשות היום, מאוד אולד סקול

כמעט. הגעתי עד לדלת הכניסה למשרדים של babbel.com. דלת שקופה. דרכה אני רואה את כל המשרד. לרוב, כשאני מגיעה, המשרד ריק והאורות כבויים, ואני מוטלת עלי המשימה להיכנס. לא פשוט, העניין הזה של להיכנס למשרדים בברלין. גם בסאונדקלאוד, גם בבבל, תמיד יש בעיה של מפתחות למשרדים. יותר מדי אנשים, פחות מדי מפתחות. ויש איזה עניין מיסתורי בעיר הזאת, משהו שטרם פיצחתי לחלוטין, בנושא של שיכפול מפתחות. יש הגבלות. מספר עליון שמעליו אסור לשכפל עוד מפתחות. אז בכל המשרדים בהם עבדתי (בשנה וקצת בסאונדקלאוד 3 משרדים שונים, בשלושה חודשים בבל 2 משרדים), בכל המשרדים בהם עבדתי היו יותר אנשים מאשר מפתחות. זה יוצר בעיות.

במשרדים החדשים של בבל החליטו על כיוון חדש. במקום מפתחות התקינו מערכת זיהוי-כניסה מבוססת טביעות אצבע. בהתחלה הזדעזעתי, ברור. זעזוע מחוייב תרבותית. כשעבדתי בynet התקינו מערכת כזאת. חלקנו סירבנו לתת טביעת אצבע. הייתי עומדת בחוץ, ליד הדלת, מחכה שמישהו עם אצבע מזוהה יכניס אותי למשרדים. בבבל היו קצת דיבורים של מרד, נשאלו שאלות בתחומי אבטחת המידע, ובסוף כולנו יישרנו קו.

נתנו תביעת אצבע. פעם רשונה. פעם שניה. פעם שלישית. כל פעם כזאת נותנים בעצם מלא טביעות אצבע והמכונה מחזירה צילצולים והיבהובים ירוקים או אדומים. יותר אדומים מאשר ירוקים. באמצע אפריל עברנו למשרדים החדשים. בשבועות הראשונים הדלת היתה כל הזמן פתוחה. או סגורה. המכונה עוד לא הגיעה, עוד לא הותקנה, היו עיכובים. ואז זה קרה. יום אחד הדלת היתה סגורה ומתקן קטן בצבע כסף נתלה על הקיר לצידה ובמרכזו משטח שבבירור מתאים לאצבע. ומעל המשטח אורות קטנים. אור אדום, אור ירוק.

קורא טביעות אצבע

המפלצת ירוקת העין. ולא מקנאה. אור ירוק זה קדימה, אור אדום זה תקוע, והמכשיר סתם נראה ידידותי. בפועל הוא מאוד מאיים. ומסנן.

זהו, מאז המכונה מכניסה או לא מכניסה אותנו למשרדים. אותי היא לרוב לא מכניסה. לפחות לא בניסיון ראשון. כלומר, זה לא קונסיסטנטי. יש בקרים שאני מצליחה בניסיון ראשון, אבל הם מעטים. לרוב אני נדרשת לפחות לחמש ניסיונות. הרבה פעמים ליותר. העניין הוא שזה מעליב. קשה לי לנמק את זה, או בעצם, אין לי איך לנמק את זה, אני מודעת לחוסר הרציונאליות שבעניין, אבל זה מעליב. ומעצבן. אני עומדת מול הדלת ולא מסוגלת להיכנס בה.

ניסיון ראשון אני מחייכת אליה בבטחה, במאור פנים. ניסיון שני ושלישי אני עושה מהר, בבחינת זה רק ביני לבינך, בחייאת, דלת, תני לי להיכנס. ניסיון רביעי אני מרגישה את נחשול הטינה מפעפע, כישלון חמישי משחרר ממני קללה ואז, האצבע הקלה על ההדק, אני מצלצלת בפעמון. כניעה. גסות רוח. המזכירות נאלצות לקום ולפתוח לי את הדלת. אני עושה פרצוף מסכן, או מתנצל, או מבקש רחמים. אני מסבירה שהדלת לא אוהבת אותי היום. הן צוחקות בחזרה. זה מין ריטואל כזה. ברור לי שבליבן שיגרו עלי פצצה.

בוקר אחד טינה, מנהלת מוצר נוספת בחברה ושותפתי לחדר, הגיעה עצבנית. 19 ניסיונות, היא אמרה. 19. זה לא שבר אותה. היא אף פעם לא נשברת ופונה לפעמון. אני מבינה שככה כולנו אמורים להתנהג. להמשיך במשחק עם הדלת עד לקבלת אור ירוק. לא משנה כמה פעמים נכשלת. תמשיכי לנסות. אבל אני לא מצליחה. זה מטריף אותי. אני מגיעה שלווה, אני נושמת עמוק, אני בודקת את הנשימות לפני שאני מתחילה, ובחיי, אני מנסה להיות סבלנית. פתוחה. זורמת. כזאת שיכלה להעביר את האצבע ולקבל אור אדום 19 פעמים בלי לפרוץ בצווחות.

המטבח במשרדים החדשים

תמונה של המטבח במשרדים החדשים כפי שהוא נראה ממקום הישיבה שלי. כלומר מהחדר. כלומר מהצד השני של החלון השקוף

אני נכשלת. הדלת הזאת מטריפה אותי. כלומר, דלת, היא רק אמורה להיפתח להיסגר. וכמה פעמים ביום. אלו הדרישות. כמה פעמים ביום אני צריכה להיות מסוגלת לצאת ולהיכנס בדלת באופן עצמוני. בלי תלות באחרים. ולא כך הוא. לא כך. כרגע זה או לבלות דקות ארוכות מול הדלת, או לצלצל בפעמון ולאשש את היותי זרה (וכנגזרת טבעית של כך, טיפה'לה בורה וברברית). ככה נראה הבוקר: לחכות לאור המסנן. אתה לאדום את לירוק. אני לרוב לאדום. הרבה יותר אדום מאשר ירוק.

כל העניין הזה של המשרדים

לא לגמרי ברור לי. כל המעברים האלה ממשרדים למשרדים חדשים יותר. חמישה משרדים שונים בשנה וחצי, שלושה עם סאונדקלאוד (שהשבוע, אגב, שוב עברו למשרדים חדשים. לא לסופיים), שניים של בבבל. יש כאן מטאפורה למשהו אבל היא לא מתפענחת לי. הגדילה של התעשיה בעיר. החוסר שקט של העיר. קצת ההשתנות של העיר. תכנון לקוי. אני לא רואה את התמונה.

ערמות הבקבוקים

במשרד הראשון היתה מעלית בת 100. מהמשרד השני היה נוף של בית קברות. המשרד השלישי היה בית דירות, 5 קומות, חדש משיפוץ, שהוסב להיות משרד. במשרד הרביעי היתה מעלית שרק יורדת ולא עולה ומשפחה שחיתה בדירה באמצע המשרדים. במשרד החמישי יש חדרים ולא אופן ספייס. כל המשרדים כולם מושקעים, משופצים, מרוהטים בחן, מאובזרים לעילא, נקיים ומסודרים.

ובכולם יש את ערמות הארגזים. הערמה בצד שמאל היא של בקבוקים מלאים. את הריקים להחזיר לערמה בצד ימין. ערמות ערמות של בקבוקים נכנסים ויוצאים מהמשרדים. ולהם אין פתרונות אכסון. הם עומדים בערמה. לצד 4 –  5 סוגי פחים שונים. בתוך כל הסדר המשרדי, בכל המשרדים, יש את ערמות הבקבוקים. המשהו הלא מרוסן בתוך כל הניקיון. מיחזור.

ערמות של בקבוקים למיחזור

ערמות של בקבוקים. בתוך תרבות כל כך מסודרת, נקייה, מסווה, הם בולטים למרחק. ברור לי שבעתיד לא יראו אותם, את החומרים שאני ממחזרים, הרי זה פסולת ובני האדם תמיד מסתירים את הפסולת שלהם, אבל בשלב האבוצינאלי הנוכחי הם עדיין גלויים וחשופים

תרבות של מחיזור. הבקבוקים הרבה פעמים הם בקבוקי זכוכית ממוחזרים. יום אחד שאל מיקהיל שהגיע ממוסקבה את תוביאס למה המים שלו בבקבוק ישן. תוביאס הסביר לו שככה זה בגרמניה, ממחזרים בקבוקים, ולכן הרבה פעמים הבקבוקים נראים ישנים. מיקהיל אמר שבארצו לא עושים את זה. אני אמרתי שבארצי לא עושים את זה. תוביאס נאנח בעצב. הוא אמר שלפיכך הוא לא יוכל לנסוע לארצות שלנו אף פעם, הוא לא מוכן להיות בארץ שאין בה מודעות לשמירה על העתיד.

תרבות המחיזור היא חלק מהחיים, אבל חלק חדש. כולם ממחזרים ואת כל מה שאפשר. זה רק הארכיטקטורה שנשארה מאחור. ולכן המשרדים החדשים מכילים בתוכם את תרבות המיחזור אבל בלי מעטפת. המיחזור הוא חשוף. ויזואלית. כל המרכיבים הפיזים שלו גלויים ונראים זרים בתוך המשרד. עוד לא מצאו להם מקום הולם. טשטוש והסוואה הולמים. כרגע הם שם, מוטלים, שורה של פחים, ערמות של בקבוקים.

הומור של גרמנים

מצאתי במייל היומי של http://www.sugarhigh.de, פרסום דו לשוני של פכים קטנים לצרכן התרבות העירוני, בבחינת "מה-לעשות-מה-לראות-מה-קורה" כל יום. הפיסקה כולה מספרת על פתיחת של תערוכת אמנים שלא התקבלו ללימודי אמנות.

בדיחות שואה של גרמנים

בדיחות שואה של גרמנים. נכון, זה לא ממוקד בסבלנו, אבל עדיין, איזכור ישיר בטוב טעם. ובכל מקרה, ישר התגייסתי למאמץ למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית.  עוד תערוכה, פחות תערוכה, עלי

נשואים אך לא גרים ביחד

בעוונותי אני משחקת פה ושם באפליקציה של בבל, במאמץ ללמוד גרמנית. השבוע, במסגרת שיעור על מילים וביטויים מתחום היחסים הבינאישים, נתקלתי בדבר הבא:

אוי, כמה שהתמונה הזאת עם הכיתוב הזה לא היה נכנס לספר לימוד עברית

לא עברית לומדים פה. לחיצה על התמונה להגדלה

עבודה ביום שישי

הכי כואב לעבוד ביום שישי. זה כאב פיזי ממש. יום שישי, ואני עובדת. עם ראשון אין לי בעיה. מרגיש טבעי לגמרי, להיות בחופש בראשון. אבל העניין של לעבוד בשישי. נורא. כאילו אני מפוצלת לשני חלקים. חלק ממני בקפה של בוקר שישי עם הבנות בעיר. חלק ממני, החלק הדפוק והמסכן, הולך (כצאן לטבח! כצאן לטבח!) לעבודה. עייף. זועף. נושא בעול.

שיר קינה לארוחות הצהריים

דרושה אסטרטגיה

ארוחת צהריים, שיגרה של החיים. כמה זה נורא לפעמים בשבילי, שכל יום צריך לאכול ארוחת צהריים. כל יום כל יום. מה נאכל היום? עם מי נשב? ואיפה? כל יום. שאלות שצריך לתת להן תשובות כל יום. חלק מהזוועות של עבודה מחוץ לבית. כל יום עולה הנושא הזה של "מה נעשה היום" לארוחת צהריים.

וארוחות הצהריים האלה, הן לא רק ארוחות צהריים, זה לא רק העניין של לאכול משהו בשעות הצהריים. להכניס משהו לבטן. ארוחות צהריים בחברות מאורגנות זה אירוע מכונן. כאילו החברה המארגנת – הקיבוץ, מקומות עבודה, חברות סטארט אפ – אימצה את ארוחת הצהריים, ניכסה אותה, הלאימה אותה כך שהיא הפכה לחלק מהנארטיב של העבודה בכלל. מקום העבודה דואג לנו לעבודה ולארוחת צהריים בשעות העבודה. החברה המארגנת מסדרת את היום.

בקיבוץ

בקיבוץ ארוחת צהריים היתה אירוע חברתי (בקיבוץ אמרו: מי שאוכל לבד מת לבד. ואנחנו הוספנו: מי שאוכל בחדר אוכל מת מהאוכל). כל האנשים נפגשים במקום אחד בשעה אחת לאכול ביחד. מדד יומי של מקומך בהיררכיה הקיבוצית. בארוחות הצהריים בקיבוץ היה צריך למלא שולחנות. הו האימה, למלא שולחנות! ומה נורא יותר, מה קשה יותר, מה בודד יותר מאשר להיכנס לחדר אוכל בצהריים לבד, להחזיק את המגש עם האוכל ביד יציבה בעוד העינים שועטות על פני החלל הענק בחיפוש אחרי השילוב הקדוש של פנים מוכרות וכסא ריק. כי אם לא מצאת כזה, ואם אתרע מזלך להיכנס לבד לחדר אוכל, יש מצב שתמצא את עצמך יושב לבד בשולחן עם אנשים שאתה לא מכיר, וכולם יראו, או אפילו קשה יותר, יש מצב שתמצא את עצמך יושב בשולחן הבודדים, שולחן שבו כולם פקקים שסותמים חורים וממלאים שולחנות.

אז לחדר אוכל היה עדיף להגיע בחבורה. תמיד בחבורה. להימנע מהלבד. אני זוכרת את עצמי במקרים מסויימים מתמהמהת בכניסה לחדר אוכל, מחכה שיעבור מישהו מוכר אליו אוכל להסתנף ובחסות הרוח שלו לעבור את הארוחה. העיקר לא לבד.

חדר אוכל, גבעת ברנר

המסכן עם המגש ביד. תמונה ישנה של החדר אוכל בקיבוץ. פעם ראיתי איש מבוגר מתרומם מאחד השולחנות הרחוקים וקורס באמצע הדרך למכונת שטיפת כלים. הרבה פעמים ראיתי את עצמי, בדמיוני, רצה שם בין השורות ערומה וכולם זורקים עלי אוכל

אגב, מקומות עבודה מיוחסים, כמו עג"ש (ענף גידולי שדה) מצאו להם פתרונות אחרים לארוחת הצהריים. העובדים שלהם לא אכלו עם כולם, בחדר אוכל. הם אכלו בחדר אוכל קטן ופרטי משלהם במשרד שלהם שהיה צריף בשדות. זה ביצר את מעמד העל שלהם. הם, שעבודתם לקיבוץ כה חשובה עד שאפילו הנסיעה הלוך ושוב לחדר אוכל היא בזבוז זמנם היקר. הם אכלו ביחד, הם אכלו בנפרד מהשאר.

חוץ מזה, בגלל שלעג"שניקים (עובדי עג"ש) היה חדר אוכל משלהם היה להם, כמובן, צורך בטבחיות ומגישות. כלומר במתנדבות. אז ידע כל הקיבוץ, ובייחוד סדרן העבודה, לשלוח את היפות שבמתנדבות לעבוד כטבחיות בצריף של עג"ש. כי הם עגש"ניקים וככה זה.

באוניברסיטה 

שנות האוניברסיטה היו השנים הטובות עבורי לארוחת צהריים. בגילמן אפשר להיחנק עם טוסט בקפיטריה. מקובל לאכול בעמידה, מהר ובזול. לא צריך להתרועע. אכילה לשם מילוי הקיבה, וזהו. אוכלים ורצים. כמה קל ופשוט. עם השתלבותי בשוק העבודה חזרו ארוחות הצהריים להרים את ראשם המכוער, המידתי, השיפוטי והחברתי. ארוחת הצהריים היא חלק מיום העבודה. היא, סוג של, בבעלות המעביד. היא על הזמן של המעביד והוא מנסה לעצב אותה לצרכיו.

בתעשיית הייטק, ישראל

בישראל, לפחות בתעשיית ההי טק, נהוג שהמעביד משלם על ארוחת הצהריים או לפחות על חלקה. לפני שנים הייתי בצוות ההקמה של ווינט. ישבנו בוילה הוורודה בין תל אביב לגבעתיים וקראנו לעצמו נוני קו איל. אחת מאיתנו היתה מיודדת עם הבעלים של האספרסו בר. ונוני קו איל מימן לנו ארוחת צהריים. ככה יצא שכל יום הזמנו צהריים מהאספרסו בר. זה לא סידור רע. עבדנו באותה תקופה מאוד מעט, כתבנו מסמכי איפיון בהקפים שהיום היו נחשבים למחוץ לחוק וקשקשנו הרבה, ואת דיוני ארוחת הצהריים היינו מתחילים כבר ב 1100 בבוקר. מה נאכל היום? לחשוב על כבד עם בצל אל מול אנטריקוט ביין אדום ב – 1100 בבוקר, זה מה שנשאר לי מנוני קו איל.

תמונה של מקום בשונברג

תמונה שצולמה ב "מקום" בברלין, בית קפה-מסעדה-משהו. בייחוד "מקום" מאוד מאוד יפה, ברלינאי, טיפוסי, משהו. אכלתי שם בכלל בראנץ ובתכלס זה מתוך בלוג אחר, בלוג שבתנור כרגע אבל תכף יפרוץ, בלוג על בראנצים בברלין. כי בניגוד לצהריים שאין לי מה להגיד (חוץ מכל מה שאני אומרת כמובן) בראנצ'יים בברלין זה כיף אמיתי. זה שמחה

כשעבדתי בחברה בקריית אריה, אזור תעשייה של פתח תקווה, מקום שהופך את הלב שלי לשממה מדברית, היה לנו חדר אוכל שלנו וחברת קייטרניג שהכינה את האוכל. בהתחלה זה היה מגניב: קודם כל זה חסך את הצורך להתלבט איפה נאכל היום, שזה כבר טוב. והאוכל הוגש בעגלות חימום כמו בקיבוץ, מראה שתמיד עושה לי קצת נעים, ובושל במקום והיה טרי וכל יום השתנה, קצת. אז בהתחלה אהבתי ואחרי כמה זמן לא הצלחתי לבלוע יותר כלום מרוב שעמום. כל יום אותו אוכל, אותו מקום, אותם אנשים, אותם טעמים, ואותן כמויות שמן מגעילות.

fring היתה ממוקמת במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. מסביבה ים השניצלים פלוס 2 תוספות, במחיר שפעם היה 35 שקלים ועם הזמן הגיע ל 40 פלוס. אכלתי מלא שניצלים במשך השנים שם. ופיתחתי אסטרטגייה שנועדה להקל עלי במשימה. הדרישות כפי שגובשו עד אז: לא לאכול לבד. לא עם בוסים. עדיפות לעם אנשים שיש לי על מה לדבר אתם חוץ מעבודה. עדיף בחוץ ולא להזמין, כי אני רוצה להזיז את הגוף קצת.

בהתחלה היה לי צוות פחות או יותר קבוע. בערך ב 1230 היינו מתחילים מסתובבים אחד סביב הקיוביקל של השני עם הבעה של ושאלה של "אז מה היום"? לרוב שינצל. היתה גם שאוורמה שמש ועוד כמה דברים ממש קשים כמו למון גראס, ארומה והנורא מכל, קפה קפה. בשלב מסויים התחלופה האנושית במשרד פירקה את צוות הצהריים הקבוע שלי ושיניתי אסטרטגיה, הצטרפתי לקבוצה המזמינים. למזמינים יש יותר אופציות, הרבה יותר. וזה רק עניין של מחיר. החברה שילמה עד סכום מסויים, והשאלה היא כמה תרצה להוסיף לטקס היומי. היה שם מטבח ומקרר וזה, אפשר היה להביא אוכל מהבית, אבל זה לא ממש תפס.

בסצינת הסטראט אפיים, ברלין 

בברלין את מקום השניצלים תפסו מסעדת אסייתיות בינוניות, והמעביד לא משלם צהריים, נקודה. ואני הגעתי עם אימת ארוחת הצהריים שלי בליט אין מהבית. ביום הראשון עוד דאגו לי, מישהו מצוות מנהלי המוצר עבר לידי והזמין אותי להצטרף לארוחה. מהיום השני הייתי ברשות עצמי. בעיה. בעיה קשה.

פלאפאל עם חור בתוכו

פלאפאל עם חור בתוכו. מנה של פלאפאל ציפס סלט ב 6 יורו בערך. בייחוד הרשימה אותי הצורה של הפלאפאל

בדרך כלל בעבודה יוצאים לאכול בצוותים. בסאונדקלאוד מנהלי המוצר הם לא צוות. הם מצוותים לצוותי הפיתוח. צוות הפיתוח שלי כלל ילדים, בנים, חמודים לגמרי, שחוץ מעבודה אין לי שום נושא משותף אתם. בטח לא בהתחלה. וחוץ מזה אני חושבת שכמו שאני לא אוהבת לאכול עם בוסים, גם להם מותר. אז נמענתי מלהצטרף אליהם וחיפשתי פתרונות אחרים. היו ימים שהפתרון הזה היה סנדוויץ על ספסל בבית הקברות השכונתי.

בחודשים הראשונים שלי, הקשים, הבודדים, ארוחות הצהריים היתה ההיסטרייה היומית. העלבון הקבוע. הפצע. ראו כמה אני לבד! אין לי עם מי לאכול צהריים. אחר כך זה השתפר כמובן, מצאתי אנשים, נוצרו הרגלים, למדתי את האפשרויות. והאפשרויות הן דלות. מה יש לומר.

המבחר הוא אסייתי ואסייתי. או אסייתי ברובו. ובכל מקרה אוכל בינוני לגמרי. וחוץ מזה הפכתי צמחונית. אז שניצל ראוס, טופו אין, ואני לא ממש אוהבת טופו. אפשר גם פיצה, או פלאפל (ולא נשכח את הפלאפל בייגלה בפינה של רוזנטהלר, פלאפאל עם חור באמצע). אז dudu, או Transit, או בימים של בדידות גדולה חומוס עם בגט אצל Luigi Zuckermann Deli, כי שם תמיד יש מישהו שמדבר עברית (ושייתביישו להם על הבגט וימצאו פתרון ויביאו פיתות). היה מקום נפלא שעשה תפוחי אדמה בתנור עם כל מיני תוספות אבל הוא נסגר, ויש סנדוויציה אסייתית מצחיקה ונחמדה. בימים יפים הלכנו לפיצריה בשונהאוזר אללי וישבנו בגינה לאכול, תחת השמש הדלילה.

בקרוייצברג, איפה שאני עובדת היום, יש פחות אסייתיות ויותר פלאפליות ושאוורמיות בינוניות. המחירים טיפה יותר זולים והאיכות, שוין, אני לא נופלת מהאוכל הפשוט בברלין. זול, כן, מאוד זול, וסתמי סתמי סתמי. כרגע המנהג המוביל בבבל זה לקנות אוכל בחוץ ולהביא למטבח, לאכול ביחד. ביום שישי היתה שמש וירדנו לרחבה שמתחת למשרדים לאכול ביחד בשמש. בנתיים התבייתתי על קנופי בתור האופציה המעודפת עלי, אוכל עלאק מזרח תיכוני. אבל זה עוד ישתנה.

בית קברות

תמיד אפשר לאכול פרצל על ספסל בבית הקברות הקרוב לעבודה.

מה שנותר יציב זה תחושת המיאוס שלי אל מול העיסוק האין סופי הזה בארוחת הצהריים וקנאה רבה במי שזכה לו והוא אוכל לבד, בביתו, בלי צופים, בלי שותפים, בלי שזה חלק מהסדר שמישהו אחר מנסה לכונן.

על עבודה חדשה, השהיית שיפוט, השוואות, תמונה בעיתון מקומי ונדידת הציפורים

משהה שיפוט

סיימתי חודש בעבודה החדשה. עבר בסדר, יופי, נחמד. אני לא כל כך רוצה לדבר על זה, להגיד איך. אני משהה שיפוט. בייחוד אני משהה שיפוט. מנסה לא להגיד לעצמי ולסביבה איך היה ואיך אני מרגישה. מנסה להאריך את האי ידיעה, אי קביעה. אני אוהבת את התקופות האלה של לא לדעת איך אני מרגישה. והן די נדירות אצלי. לרוב, האהבות שלי והשנאות שלי ברורות לי, גם אם הן מכילות סתירות. לרוב, אני שמחה מהעבודה שלי, ושונאת אותה, וסובלת ממנה, ומלאת ביקורת על איך שמקום העבודה מתנהל.

אבל נכון לרגעים אלו, אני לא. אני משהה שיפוט.

בממוצע אני מחליפה מקום עבודה כל שנתיים וחצי, בערך. אני נשארת באותו התחום המקצועי, אבל מחליפה חברה. הכי ארוך שלי באותו מקום היה 4 שנים, הכי קצר 7 חודשים. וכמה שכל חברה היא אחרת, ככה כל החברות הן, אחרי כמה זמן, אותו הדבר, אותו החרא. המחזור שלי הוא של 8 חודשים. אחרי 8 חודשים נמאס לי ואני בשלה להחליף. אחרי 8 חודשים נדמה לי שפיצחתי את החברה, שאני מבינה איך היא עובדת, ושזה נורא וחסר סיכוי וחסר עתיד. 

שלג בברלין, היציאה מהחצר הפנימית

תמונה מלפני שבוע, בדרך אל העבודה. ליתר דיוק ביציאה מהחצר הפנימית שלי, ואני קפואה ואומללה, בדרך אל ה – U8 אליו אגיע, כמו כל יום, 4 דקות לפני הזמן

בהתחלה הכל מזהיר ומבטיח. בהתחלה יש פרוייקט חדש והתרגשות סביב הפרוייקט החדש והרגשה טובה שלי שאין שום בעיה, אני מתקתקת את זה, ותחושת קלות מסויימת, התרוממות רוח רכה: הנה אני, משפיעה על סביבתי. מתי הלך הרוח הפוזיטיבי הזה מתעכר? שינוי המגמה מתרחש אצלי מתישהו קרוב לשלושה חודשים. או מכיוון אחר: גיליתי שאני יכלה ומצליחה להשהות שיפוט עד 3 חודשים. אחר כך יוק, מדרון ארוך אל מקום טחוב ומלא בקיטורים. אבל שלושה חודשים אני מצליחה להחזיק.

אל סיום החודש השלישי שלי במקום החדש אני מגיעה מפוכחת. משם זה רק שוקע. אחרי 8 חודשים אני משוכנעת שהמנכ"ל מחורבן, השותפים שלו לא מבינים כלום והם גם פחדנים, מפחדים מהמנכ"ל למשל, ומהצל של עצמם, המשקיעים מסרבים להסתכל למציאות בעינים ועוסקים בכיסוי תחת והעובדים עולים לי על העצבים.

זה לא הם. זה אני. באמת. וזה, בשירטוט גס, המהלך הרגשי שאני כבר שנים משחזרת עם ומול כל מקום עבודה. כרגע אני בסיומו של החודש הראשון בבבל, חברה שעושה אפליקצית רשת ומובייל ללימוד שפות. הכל טוב, תודה ששאלתם. אין תלונות. יש לי רק כמה פכים קטנים לספר.

הדרך

המשרדים של בבל ממקומים בברגמן שטרסה האופנתי, הצד השקט, מול בתי הקברות. עוד שבועיים נעבור למשרדים חדשים, בצד השני, האופנתי עוד יותר, ברגמן שטרסה 3. הדרך לשם עוברת בהרמנפלאץ. U8 עד לשם, החלפה, אבל סבירה, בתוך אותו מבנה, ואז עוד תחנה בודדה על ה – U7, או עוד 2 תחנות כדי להגיע למשרדים החדשים. בכל מקרה, הרמןפלאץ שולטטטת!

בדרך אל העבודה

קרויצברג, בדרך בין התחנה ב – Südstern לעבודה. עוד יום שלג. במרץ

לפני כמה שנים גרתי בקיסיריה ועבדתי במגדלי ב.ס.ר, רמת גן. כל בוקר וכל סוף יום, קנייון אילון-כביש החוף-קיסריה. שעתיים עד שלוש על כביש החוף בשוטף.  פתחתי בלוג, קראתי לו "החיים על כביש החוף" והעלתי אליו תמונות שקיעה וקריאות יאוש יומיות. הכי נורא היה בימים של שלמה ארצי. אחרי שעה של התמרחות על כביש החוף מצומת אולגה הכל, אבל הכל, עומד. נורא. ובמילא, עוד לפני כן, שלמה ארצי היה בשבילי מטאפורה להרבה דברים רעים בתרבות הישראלית.

אני מנסה לשכלל את הנסיעות שלי. אם מצייתים על עיוור להמלצות של ה – bvg, ואני בהחלט מנסה לציית על עיוור להמלצות של ה – bvg, אז צריך לצאת מהבית על הדקה המסויימת שהוא מורה וללכת בקצב מסויים כדי להגיע לתחנה בדיוק בדקה הנכונה, ככה שלא יהיה זמן חיכייה, ואז בהחלפות גם צריך, וכנראה אפשרי, לעמוד בזמנים שהוא אומר. אם מצייתים ל – bvg כנראה לא מחכים בשום מקום לשום דבר. 

אני מנסה לציית, באמת, אבל זה לא עולה יפה. לא על הדקה. ככה יצא שהבחנתי בתופעה פנומנאלית: לא משנה מתי אני יוצאת מהבית, לא משנה כמה שלג בחוץ וכמה לאט או מהר אני הולכת, אני תמיד מגיעה לתחנה בברנואר שטרסה 4 דקות לפני שה – U8 עובר שם. תמיד 4 דקות. גם אם אני מקצרת ויורדת במעלית. גם אם אני מאריכה וחוצה את הכביש במעבר חצייה. 4 דקות.

בנתיים הנסיעה לא מטריפה אותי, 30 – 35 דקות לכל כיוון ואני עם ספר (The skating rink של Roberto Balano) או מפצפצת בלונים לפי צבעים. בכל מקרה, עובר בקלות. אבל אני יכלה להרגיש את העיקצוץ של כמה אשנא את הדרך הזאת עוד שנה, נניח.

נטיפי קרח

נטיפי קרח בברגמן שטרסה. גם זה היה החודש. ואלו היו הימים הטובים, כלומר החמים, כלומר הימים בהם לא ירד שלג אלה נמס. כלומר בימים הנדירים שמי יתן וישובו שוב

ההשוואה 

אז אני לא שופטת, אבל אני  משווה. אני משווה, והרבה, להתחלות קודמות, בייחוד להתחלה של לפני שנה וארבעה חודשים, להתחלה שלי בסאונדקלאוד, שהיתה בסינק מושלם עם ההתחלה שלי בברלין.

ואין מה להשוות. אפילו קצת.

כשאני מסתכלת אחורה על החודש, חודשיים, שלושה חודשים הראשונים שלי בסאונדקלאוד, ובברלין, אני חושבת שהייתי בהלם מוחלט. מטושטשת לחלוטין. בועה רוטטת של פחדים וחרדות. יותר מהכל אני זוכרת את ההרגשה הזאת, בגוף, בראש, בקצב המחשבות, ברגשות, במצב רוח, של "אני לא מבינה! אני לא מבינה! מה אתם אומרים שם? אני לא מבינה!!!". איזה חוסר הבנה שהוא עמוק מכל שפה ומכל מילה ומכל טקסט, חוסר הבנה שהוא טוטאלי, מקיף הכל, חובק הכל. חוסר הבנה שאין לי מה לעשות איתו, שאני לא יודעת איך להבין אותו, איך למלא את הפערים, איך לתרגם אותו לשפה שאני כן מבינה. הלם כל כך עמוק שאני, גם בהתבוננות אחורה, לא יכלה להצמיד לו נרטיב. בועה שקופה שהתנפחה והתנפחה והתנפחה. כמו שכבת עור נוספת, שאולי היתה בה גם מימד של הגנה. במקום שדברים יגעו בי הם התנפצו על הבועה סביבי.

אני מסתכלת אחורה על הרגשות שלי, לא על הפעילות והנרטיב והדברים שעשיתי, רק על הרגשות שהיו בי, ואני לא מזהה כלום. ככה גדול היה ההלם, אני משערת. אז ההבדל הפעם הוא בייחוד זה: אני בהכרה.

חניית אופניים

חניית האופניים במשרדים של בבל. עוד יום שלג. זה רק נראה יפה, זה כל כך מאוס בתכלס

הייחוד 

השבוע התפרסמו כמה וכמה כתבות על Babbel, לרגל גיוס כספים ורכישה של חברה קטנה בארצות הברית לצורך תוכיות התרחבות. בבל היא חברה מאוד מצליחה בגרמניה, מוכרת באירופה ומנסה כעת להתרחב לשווקים חדשים, ארצות הברית למשל, או ברזיל, כלומר, בחלק האחר של העולם.

בעוד סאונדקלאוד היתה חברה לגמרי בינלאומית, כמו פרינג הישראלית בה עבדתי קודם, שתי החברות די הסתירו או הסוו את המקור שלהם. סאונדקלאוד ידועה בברלין אמנם, אבל כלפי החוץ החברה לחלוטין לא מזוהה כחברה גרמנית. וזה בכוונה. כמו בפרינג, חברה ישראלית שעבדה מול השוק הבינלאומי, פרסומים בתקשורת המקומית הם ממש לא רלוונטים לחברה. כל מערך הפרסום ושיווק מכוון החוצה.

בבבל זה קצת אחרת. החברה מאוד גרמנית, רוב עובדיה גרמניo, עיקר ההכנסות שלה מגיעות מלקוחות גרמנים. היא מחוברת. לפני שבועיים המנכ"ל ניפגש באיזה כנס של מקירוסופט עם הקנצלרית. זה עורר התרגשות עצומה בעבודה. והם גם מאוד שמחים על כיסוי בתקשורת המקומית. לפיכך אירחנו השבוע עיתונאי וצלם מקומי והנה התוצאה. ויש תמונה שלי. כל הסיפור הזה כדי להסביר את התמונה שלי.

משרדי בבל

תמונה מתוך כתבה שמתעדת את משרדי בבל. זה ז'אנר שנתקלתי בו רק כאן: הרבה סיקור עיתונאי של המשרדים, המבנים הפיזים, בתוכן יושבות חברות הפלא האלה, שעושות אינטרנט

הסיפור הנורא על הציפורים (ואף מילה על מזג האוויר)

השבוע באחד הימים, אחרי ארוחת הצהריים, צעדנו לנו כמה אנשים, שלושה מהם מקומיים, אחד יליד ברלין והשניים האחרים וותיקים בעיר, דישדשנו לנו לאט לאט על גבי הקרח הדק, מנסים לא להחליק, לא ליפול, לאורך ברגמן שטרסה, בחזרה מארוחת הצהריים למשרד. צעדנו בצד שקרוב לבתי הקברות. הם שמעו משהו. הם שמעו שירת ציפורים, והם זיהו את השירה ואת הציפורים בתור ציפורים נודדות שמגיעות אל העיר כל אביב, ואז פרץ מהם בשטף נרגש, אפילו נסער, הסיפור הנורא על נדידת הציפורים.

מסתבר שכמו שתושבי ברלין הכינו את עצמם בסוף פברואר תחילת מרץ לבוא האביב, גם הציפורים הנודדות במקום מושבם החמים באפריקה הכינו את עצמם למסלול הנדודים הקבוע שלהן ואף יצאו אל הדרך. הם שטו בעוז כל הדרך עד לאלפים. ואז ראו כי נורא: הארץ לא יבשה, השלג לא דעך, האוויר לא התחמם. הן עשו אחורה פנה, הן לא חצו את האלפים, הן הסתובבו, על המקום, ונעלמו. לא לגמרי ברור לאן. האם חזרו לאותה נקודה מהן יצאו? האם הן מחפשות מסלול חלופי? מה קורה אתן?

וזה לא הכל. כי מסתבר, כפי שהעידו צלילי הזימרה שמשכו את תשומת הלב של חברי, מסתבר שחלק מהציפורים בכל זאת השלים את הדרך והגיע אל העיר. לבית הקברות בברגמן שטרסה, ליתר דיוק. היו שם כמה משורדות המסע, ציפורים נודדות שהגיעו אל העיר הרבה לפני שהעיר מוכנה עבורן. כולנו נשטפנו דאגה: איך הן ישרדו את הלילה, למשל, במינוס 15 מעלות? מה יהיה אתן?

הסיפור הזה נמסר לי בדרך חזרה מארוחת צהריים למשרד, וכעבור כמה שעות אישש אותו חבר ישראלי קורא עיתונות מקומית. זה בהחלט סיפור. עוד חברה סרקה את הרשת וגילתה שבנוסף לדאגה הכללית, סירוב הציפורים להגיע אל העיר ייצר מיני משבר תיירותי, כי בתקופה זו של השנה קבוצות צפרים מגיעות אל העיר להתבונן בפלא הנדידה, והשנה, יוק, אין נדידה, אין קבוצות, יש משבר.

אמשיך לדווח.

אנגלית, עברית, גרמנית. כל השפות האלה, ואיך זה קשור לתקשורת

ב-Babbel, העבודה החדשה שלי, מדברים גרמנית. זה הפתיע אותי. אני יודעת שזה מפגר, שזה לא אמור להפתיע אותי, ובכל זאת, הרי לי, הפתעה. בסאונדקלאוד לא דיברו גרמנית. ואני אפילו לא שמתי לב. השבוע, בחדר של מנהלי המוצר, אני וארבעת שותפי לחלל מתעסקים בשלנו. מישהו עובר, זורק משהו בגמרנית, מישהו עונה לו, מישהו מצטרף, מתפתחת שיחה, בגרמנית. עכשו זה לא שאני מתארת כאן תופעת טבע, כל המעורבים באירוע חוץ ממני היו גרמנים והם דיברו ביניהם גרמנית. זה הכל. לכאורה הכל טבעי ובכל זאת, זה הפתיע אותי, וההפתעה שלי הפתיעה אותי וההבנה שבעצם זה מאוד נדיר, מה שקרה כאן הכרגע, וזה אף פעם לא קרה לי בסאונדקלאוד, שישבתי בחלל וכולם סביבי דיברו גרמנית, וגם זה הפתיע אותי. 

אולי זה ההשפעה של המיסדים – שוודים בסאונדקאלוד, גרמנים בבבל – אולי מסיבות של קוליות ותדמיות וכאלה, ואולי מסיבות אחרות, אבל במשרדים של סאונדקלאוד בברלין, איפה שרוב העובדים הם גרמנים, כמעט לא שומעים גרמנית. אפילו הגרמנים, בינם לבינם, בשיחות מסדרון כמו שאומרים, בפטפוט חסר המשמעות שהוא פסקול הקבע של עבודה בחללים פתוחים, אפילו אז הם לא דיברו גרמנית.

האיש בלי הראש

האיש הכרות. על אחד מקירות הכנסייה, קרויצברג, צולם בדרך אל העבודה

בבבל, בימי שני בבוקר, כל יום שני בבוקר, יש ישיבת "סטנד אפ" לכל החברה והמנכ"ל, מרקוס, מדבר. בישיבה שהייתי הוא דיבר אנגלית כמובן. למרות שהחברה שהוא ושני שותפיו הגרמנים הקימו היא גרמנית וממוקמת בברלין, ולמרות שרוב העובדים הם גרמנים, ולמרות שבין לבין, בשיחות מסדרון, בפינת העישון, בארוחות צהריים, הוא ידבר גרמנית, בשיחות הרשמיות זה אנגלית.

טוב, זה ברור לא, חברות סטארט אפ רוצות להיות בינלאומיות. גם בארץ בכל החברות בהן עבדתי, ואני די מוכנה לחתום שבכל חברות הסטארט אפ נקודה, מדברים אנגלית. האימיילים באנגלית. המסמכים הרשמיים באנגלית. בבבל יש labs, מעבדה, אותה מנהל לורנז, אחד המייסדים ביחד עם עוד שני מנהלי מוצר. הם מנהלים מחקרים ומנפיקים דוחות סיכום. השבוע רציתי לעבור על הדוחות האלה. אלאס, הם בגרמנית.

היה שם רגע קצת לא נעים, היתה שם טיפה מבוכה, אני חושבת שהם קצת התביישו. הם הסבירו לי שעד כה כל מנהלי המוצר היו גרמנים ולכן כתבו בגרמנית. הם הסבירו לי שמה שקרה זה שהם כתבו באנגלית, אבל האנגלית של הגרמנים לא תמיד טובה מספיק, ואנשים שקראו את הדוחות לא הבינו אותם עד הסוף, וככה נוצרו כל מיני אי הבנות שהלכו ותפחו והפרשנות של הדוחות האלה הלכה והתרחקה ממה שהם התכוונו והם קצת הרגישו שאיבדו קצת שליטה, ולכן חזרו לגרמנית. הם הבטיחו לי שכל הדוחות הבאים יופקו באנגלית. הם לא אמרו שזה בגללי כמובן, הם מאוד מנומסים, אבל זה די ברור.

וככה יש שיחות חברה וכל מיני ישיבות אחרות שמתקיימות באנגלית, אבל יש גם כאלה שמתקיימות בגרמנית, אם אין בנוכחים "בינלאומיים". ויש מסמכים ואיימילים גם באנגלית וגם בגרמנית, כי אם גרמני שולח אימייל שרק גרמנים מכותבים עליו, הוא לפעמים יכתוב אותו בגרמנית ולפעמים באנגלית. ואני תוהה אם יש הבנה כללית והסכמה על הדברים וכמה בהירות באמת מתקיימת בתנאים האלה וכמה הולך לאיבוד בשלל התירגומים שאנחנו עושים בכל יום עבודה.

פתק בשירותים של העבודה

השירותים בעבודה. גם אנגלית, גם סימבול בינלאומי. מעניין אם המסר מובן.

בסך הכל הגרמנים שאני עובדת אתם מקבלים את ציווי האנגלית יפה. בהבנה. אני הולכת אתם לאכול צהריים וכאמור, כל הצוות של מנהלי מוצר חוץ ממני הם גרמנים, וכולם מדברים אנגלית בגללי. ואת  המסמכים והאמיילים הם יקפידו מעכשו לכתוב באנגלית בשבילי. והם באמת מקבלים את זה יפה, בהשוואה.

בארץ, בכל תעשיית ההי טק ובסאטראט אפיים, הכל באנגלית. בפרינג, החברה בה עבדתי 4 שנים לפני הנסיעה, נאמר לנו מפורשות: הכל, כולל אימיילים, כולל מסמכים פנימים, הכל באנגלית. (ההסבר הרשמי, אגב: יום אחד יקנו אותנו. ואז הקונה ירצה לבדוק את כל התוכניות, התכתבויות ומסמכתולוגיה של החברה. לכן עדיף מראש שתהייה באנגלית, כדי שביום פקודה לא  נצטרך לשבת ולתרגם הכל).

אז היינו יושבים, אני ומנהל המוצר השני, ומדברים ביננו בעברית, מתכננים, משרטטים על ניירות ומצגות וכאלה, מעצבים וכותבים "קופי" לאפליקציה בשפה האנגלית שמיועדת למשתמשים מכל העולם כשאנחנו מדברים עברית. אנחנו מתווכחים בעברית מה עדיף: "Sign in"  או  "Registration", מה יגרום למשתמש האמריקאי שלנו להרגיש נינוח, לתחושת מוכרות? ואיך כותבים: "Log in" או "Login"? ואז אנחנו מסובבים את הגב אחד לשני, כל אחד מתכנס במחשבו, ואחד מאיתנו כותב סיכום שיחה ומשגר אותו במייל למי שצריך והכל באנגלית.

כל השנים שעבדתי בפרינג היו ביננו "בינלאומיים", לא שככה קראנו להם. בארץ יש הסכמה שאת השיווק עדיף לתת לזרים, לדוברים ילידים של השפה האנגלית. זאת הדרך שלנו לנסות לצמצם את הפערים ביננו לבין הלקוחות שלנו, שהם לקוחות בינלאומיים. הרבה חברות מקימות מרכזי שיווק ומכירות בחול, אחרות יבחרו לתפקידים דומים אנשים עם רקע מתאים. כלומר, אנשים מחו"ל.

דלת הכניסה למעלית

המעלית של בבל. כן, גם פה יש עינייני מעליות. המעלית הזאת רק יורדת, למשל. כלומר היא גם עולה, ולזה צריך מפתח, ומפתחות יש לכל החברה 3.( יש איזה מחסור תמידי במפתחות בברלין, טרם עמדתי על מקור הבעיה אבל הופיעה גם בסאונדקלאוד וגם כאן).

אז כל השנים היו בחברה מנהלי שיווק תוצרת חו"ל. מלונדון. מקנדה. מניו יורק. אז מה, אז בישיבות חברה וישיבות עבודה דיברנו אנגלית? יוק, לא העלנו בדעתנו לדבר אנגלית. באמת. המחשבה הזאת לא חלפה בראשי. היה לי ברור שהם יודעים עברית. שהם חייבים לדעת עברית. שאי אפשר אחרת. לדעת לדבר עברית בחברות סטארט אפ בישראל זאת דרישת סף, ממש כמו הדרישה לדעת לכתוב באנגלית.

למה זה? למה בישראל ברור שהזרים נדרשים לעברית וכאן ברור שאם יש זרה אחת, עצלנית, שלא טרחה ללמוד את השפה, אז כל השאר יחליפו את דיסקית השפה שלהם. למה זה ככה? בברלין, בחברות שאני עבדתי בהן, מאמצים את הבינלאומיות, מתגאים בה, רוצים את ה"שיק" שלה. חושבים שיש בה "שיק". כי המוצרים שלנו הם בינלאומיים. כי העיר שלנו היא בינלאומית. כי בינלאומיות זה הכי, אחי.

בארץ לא. בארץ ההפך. בארץ רוצים לכבוש את השוק הבינלאומי מישראל בעזרת אסטרטגיות ישראליות. האנגלית היא כורח המציאות. היא הדרך אל העושר. אז עושים מה שצריך, כלומר את המינימום ההכרחי כדי לעמוד בדרישות התקן. ולא יותר מזה.

ישראלים בברלין, אנשים שפגשתי, בקבוצה בפייסבוק שאני קוראת, בשיחות ביננו, אמא שלי מהארץ, מכולם שמעתי פליאה ותלונה על זה שבגרמניה הכל בגרמנית. באמת, זה מעורר פליאה. בסופר הכל בגרמנית. במסכמים הרשמיים הכל בגרמנית. בבנק הכל בגרמנית. אפילו מסמכי הגשת בקשה לויזה, בגרמנית. ואנחנו מתפלאים. אנחנו קצת כועסים. מה זה הפרובינצאליות הזאת, של רק גרמנית? הרי בארץ הכל באנגלית. הכל!

ברלין

היו ימים כל כך יפים השבוע בברלין. כבר לא, השלג חזר, אבל היו כמה כאלה, רצף של ימים עם שמים כחולים ושמש שאני משוכנעת שהפיצה לפחות משהו דומה לחום

וזה נכון, באמת הכל באנגלית בארץ. אבל למה, למה ככה, למה בעצם המסמכים של הבנקים בישראל צרכים להיות עם תרגום לאנגלית? ולמה מוצרים בסופר בישראל יהיה כיתוב באנגלית? (ועל תגידו לי שיראל היא מדינת מהגרים. גם ברלין עיר מהגרים. ואם אנחנו כל כך מדינת מהגרים למה כולם חייבים לדעת עברית כדי שנתייחס אליהם?) ומה כתוב על המוצרים האלה בשוודיה ובאיזה שפה? האם הגרמנים דבקים בגרמנית כי יש 100 מיליון דוברי גרמנית ואנחנו זורקים את העברית לכל הרוחות כי אנחנו רק 7 מיליון? האם זה חוק המספרים הגדולים בפעולה?

או שמא זו סתם פרובינצאליות נוראה, ההרגשה שהעברית אין לה מקום ועלינו לאמץ את האנגלית באופן כה טוטאלי. וכה מלא טינה. כי אנחנו מאמצים את האנגלית בכל מקום ובכל פינה ובכל שעה ונוטרים ומזלזלים בעולים חדשים שלא יודעים עברית. כי אנחנו רוצים שהכל יהיה באנגלית ומתנשאים על פני מי שלא ככה (באמת, איזה קללות שמעתי על הגרמנים כי המסמכים שלהם בגרמנית, באמת) ובאותו הזמן, באותה נשימה, תובעים מכל מי שעבר בישראל לשבוע שידע לדבר עברית. כי ככה זה.

לפני שנים נסעתי לטיול באיטליה. הגעתי לנאפולי ברכבת לילה כשברשותי טלפון של אחד, מרקוס המלך או מריו המלך או אולי מוריס המלך, בכל מקרה עם "מ" והתוספת "המלך" לשמו. הוא גר בבניין שבפתחו יש שלט שמעיד עליו שהוא נבנה בשנת 1200, והוא מוסיקאי, גיטרה, והבית שלו מדהים גם במפנים ובכלל, הבחור הצדיק את הרפיוטישיין שלו כ"מלך". כשהוא לא מארח זרים בביתו בנאפולי הוא היה יוצא לסיבובי הופעות עם זמרת ג'ז יפנית והיגטרה שלו.

דיברנו. סיפרתי לו על אהבת הספרות שלי, על העברית וכמה שאני אוהבת אותה, על כתיבה. הוא סיפר לי על הלחנה, על מוסיקה, על כמה שהוא אוהב לנגן וליצור. לרגע היינו תאומים. מאוהבים באמנות, ביצירה שלנו, ביכולתנו ליצור. ואז הוא שאל אותי אם אני מטיילת בין כותבים, כמו שהוא מטייל בין מוסיקאים, כלומר עובר בין חברים, אנשים כמוהו. אמרתי לו שלא, אוהבי וקוראי עברית אינם פזורים בעולם. אז הוא אמר שהאהבה שלי לעברית היא הכלא שלי. ואיזה מזל יש לו, עם המוסיקה, השפה האוניברסאלית שלו.

השבוע, בבוקר, באובאן

אני באובאן, U8, בוקר, בדרך לעבודה. המושבים הם מהסוג הפרוס לאורך הקרון, 2 מושבים ארוכים אחד מול השני. אני תופסת את המקום הקיצוני. לצידי מתיישבת אשה יפה, מטופחת. היא פותחת ספר. כולם מסביב יושבים עם ספר. רק אני לא, שכחתי את שלי בבית. איש מבוגר עובר במרכז הקרון, מתעכב לידי, אומר לי משהו בגרמנית. "Sorry,  I don't speak German"  אני אומרת לו בחיוך גדול, רחב, מנסה לטשטש את הפגם במאור פנים זורח. ואני גם עושה תנועה של להתרומם, כי אולי מה שהוא מבקש זה לשבת. הוא מסמן לי לשבת וממשיך ללכת. האשה לצידי פותחת את התיק שלה, מוציאה מטבעות, נותנת לו. הוא מחזיק לה את היד ואומר משהו, בחום,. מודה לה. אני מחייכת אל האשה בהבנה. היא לא מחייכת בחזרה, היא אפילו לא מסתכלת עלי. האיש המבוגר הולך את כל הקרון. הוא לא קיבל עוד כסף בקרון שלנו.

פוסט קצר ובו רק פסקאות בודדות, אנקדוטות, והרבה תמונות

הדואר חזר! 

השבוע, בזחילה, לא, בטפטוף איטי, הוא חזר. הגיע מכתב. ואחר כך עוד אחד. שני מכתבים מעידים על חזרה לשיגרה נכון? וגם, השם שלי הופיע בכניסה לבניין, ליד שאר השמות, מודפס כמו כולם, לא מודבק בפונט אחר, לא  עוד אילתור, השם שלי, בגודל ובפונט הנכון, לצד שאר השמות. כמה גאווה! תגית השם שלי מגלמת גם התאקלמות, וגם יכולת פתרון בעיות. הסתדרות. תושיה. אה! (שלחתי מייל לבעל הדירה וביקשתי ממנו, במיטוטא, ליצור קשר עם חברת הניהול של הבניין, לנסות לסדר את זה. למחרת הופיע השם בכניסה לבניין. ואחרי כמה ימים המכתב מהבנק בתיבת הדואר). התאקלמות!

השם שלי, בפונט הנכון, כמעט

השם שלי, בפונט הנכון, כמעט. בשורה הנכונה עם כולם, כמעט.

הסתיו חזר!

העצים מציגים שלל צבעים, העץ בחצר הפנימית שלי משקף כרגע לפחות 3 צבעים שונים, מובהקים, בולטים: אדום, ירוק, צהוב. וקר. כלומר, לא קר, הטמפרטורות בסדר, אבל הרוח, ויש צינה באוויר, והריח, כולם מזכירים חורף, מזכירים קור. וגם הימים מתקצרים, משני הצדדים שלהם. האור מתחיל מאוחר יותר ונגמר מוקדם יותר. כל יום קצת, תוך שמירה על מקצב וסדר גרמני. כל יום השמש שוקעת איזה X דקות מוקדם יותר. השבוע בשבע כבר היה חשוך. את שעון הקיץ, אגב, משאירים עד סוף אוקטובר.

אין לי כוח לפוליטיקה עכשו.

הסתיו כבר כאן

עץ בחצר של המשרד. כל צבעי הסתיו, תמונה מלמטה

עוגת הדבש

דווקא יצאה בסדר, אני חושבת. לא טעמתי, בכוונה, כדי להביא אותה שלמה ויפה לעבודה. וכך עשיתי, וגם שיגרתי מייל נחמד לכולם. חוץ מזה האירוע עבר בלי, אה, בלי כלום. אף אחד לא יצא מגדרו. קיבלתי 5 מיילים, 2 היי פייביים ואחד בוהן למעלה. בשלב מסויים ביום מצאתי את עצמי מתנצלת על הטעם, הסברתי שזה עוגה של מסורת, שאף אחד לא באמת אוהב עוגות דבש או חושב שהם טובות. אני חושבת שהשומעים חייכו, אבל זה לא בטוח, בטח לא חיוך ענק. למחרת מישהו הביא עוגת קרם למשרד. אף אחד לא יצא מגדרו, רק יותר. הוא קיבל מייל אחד.

עוגת דבש

עוגת דבש עם איתורי תפוח. אנשים לא יצאו מגדרם

ברלין פריוויו

לפני שבוע היה סוף שבוע של אמנות בברלין. היו שני אירועים מרכזיים, הלכתי לאחד. פריוויו. בהנגר גדול בטמפלהוף הציגו מיטב (או חלק) הגלריות באירופה את האמנים המרכזיים שלהן. היה מעניין למדי, ומגוון, וגם כמעט קניתי עבודה אבל בסוף לא. והיה מרווח. למרות שהיה תור בכניסה, וחרף החששות שלי, היה נעים להסתובב בהנגר ולא צפוף בכלל. וזה גם לי לחשוב, כמה הרבה מהקסם של ברלין, ומהלחץ והגועל בתל אביב, קשור במרחב המאוורר של ברלין אל מול הצפיפות הנוראה של תל אביב. אנשים צרכים מרחב, עיר צריכה מרחב. ובישראל מרחבים איין. לא שאני בעד להרחיב משהו בישראל, חלילה, רק אומרת. עיר צריכה מרחבים.

עבודה מתוך התערוכה

הוצג בברלין פריוויו. זה הכי פוליטיטקה עכשו שאני מוכנה כרגע. תמונה זו זכתה להרבה פחות, אבל הרבה פחות, לייקים מאשר תמונת העוגה שמעליה

גרסא

השבוע השקנו גרסא חדשה. ואני קרסתי. זאת היתה קריסה מהסטייל המתפקד, קריסה של בת קיבוץ, קריסה שכל כולה חריקת שינים ונשיאה בעול, אבל בפנים זה הרגיש כמו קריסה. העולם, באופן לא מפתיע, הגיב כמו האירופאים אל מול עוגת הדבש שלי:  אף אחד לא יצא מגדרו. חוץ משתי חברות שלי שממש דאגו לשלומי. זאת לא היתה השקה שונה מהשקות קודמות, בחברות אחרות בהן עבדתי. אחד היזמים בחברה התראיין על הגרסא, דברים לא עבדו. הכתבה יצאה בסדר. החיים ממשיכים. עם יש לכם סמארטפון, אנא תרמו לבטחון העצמי שלי, קפצו אל חנות האפליקציות הקרובה אל טלפונכם והורידו soundcloud.

תצלום מסך
תצלום מסך של הגרסא החדשה, בחנות האפליקציות הקרובה אל ניידכם

ראש השנה

היה ועבר. ולא עשיתי כלום! במקור היתה לי תוכנית. ס' היקרה הזמינה אותי לחגוג עם בני ביתה וחבריהם. אצל חברים. אולי בחצר, עם מזג האוויר יהיה יפה, או בבית. ובכל מקרה, למה להיות כבדים, בואו נעשה פיקניק בצהריים. או קי, בכיף, פיקניק בצהריים. רק שברגע האחרון החברה של ס', המארחת, כרעה ללדת, כמו שאומרים, ובמקום פיקניק בחצר נסעה לבית החולים. לאם ולתינוק שלום. וגם לאורחים הנטושים. במקום פיקניק ראש השנה הלכנו ס' ואני לברלין פריוויו. היה נעים. ובאופן שקצת הפתיע אותי, נטול קונפליקטים, יסורי מצפון והתלבטויות. ראש השנה אה, כלומר, אז מה?

עבודה שהוצגה בברלין פריוויו

עוד עבודה מברלין פריוויו. כי תמונות מראש השנה אין לי

הדוור לא מגיע, הדוור לא בא

הדואר הפסיק להגיע. הדוור לא בא

בכניסה של הבניין יש תיבות דואר. לכל דייר יש תיבה. על התיבה של הדירה שלי כתוב שם בעל הבית, ומתחת הדבקתי מדבקה שקופה של סאונדקלאוד וכתבתי עליה את שמי. בכתב יד.

תיבת דואר, ברלין 2012

תיבת הדואר שלי. כתב היד אינו נאה לכם? המדבקה מקלקלת את השורה? למה, הו אמא למה, הפסיק הדוור לחלק לי דואר?

וכל יום מגיע הדוור, רכוב על אופניו הצהבות, לבוש במעיל גשם צהוב וחמוש במפתח לבניין, ומחלק לנו דואר. הרבה דואר. והרבה זמן זה גם עבד. פעם או פעמיים בשבוע הייתי פותחת את התיבה, מוציאה ערמה של דואר, מסתכלת על השולח (הבנק, ביטוח בריאות, אלו שמנסים לגבות עמלת טלוויזיה, עוד בנק) ומניחה יפה את המכתבים החדשים מעל הישנים. סגורים. חתומים. מסודרים בערמה.

לאחרונה הם הפסיקו להגיע. וזה מאוד מטריד אותי. במיוחד כי אני יודעת בוודאות שמכתב אחד צריך להגיע. עשיתי טיפול אצל רופא שינים. טיפול יקר. במרפאה לא הסכימו שאשלם במקום. מה פתאום ככה, מה אנחנו, ברברים? תקבלי חשבון בדואר.  אז זהו מרפאה יקרה, שלא. מאז עבר חודש, והמכתב יוק. בגלל זה בכלל התחלתי לעקוב אחרי התופעה, היחדלות המכתבים.

ועכשו אני תוהה, מה לכל השדים עושים? יכול להיות שהדוור הפסיק לחלק לי דואר כי הוא יודע – איכשהו, בעזרת כוחות העל שלו – שיש לי בבית ערמה גדולה של מעטפות דואר סגורות? אולי זאת מחאת הדואר עצמו? והכי חשוב, מה עושים?

לפני שנים רבות, בתפר שבין סיום תיכון לגיוס לצבא, חברה טובה שלי קיבלה מפתחות לדירה תל אביבית. בעל הדירה נסע לכמה חודשים. הוא היה חבר של הדוד שלה או משהו כזה. בכל מקרה, דירה בתל אביב ולנו המפתח. זה נמשך חודשים והיה מאלף. ומדי פעם היה מגיע דואר. היינו מניחות אותו, חתום בתוך המעטפה, במגירה במטבח. מעטפה אחרי השניה. חשבנו שבעל הדירה בטח יעריך את הסדר שלנו. הוא לא. לתדהמתנו הגמורה הוא חשב שהיה מקום לפתוח את המעטפות האלה, ולהגיב אליהן באיזהו צורה, כמו למשל לשלם את הסכומים שמופיעים בהן. אנחנו היינו המומות. הרגע הגענו מהקיבוץ, מה זה בכלל הסיפור הזה של לשלם חשבונות?

ברלין 2012

סתם תמונה לא קשורה, שיטוט בקרויצברג, ברלין

אבל עכשו זה אחרת. עכשו אני רוצה להיות מבוגר אחראי, וזה מרגיש כאילו היקום, או לפחות שרות הדואר בברלין, אינו מאפשר לי. ואין לי מושג מה לעשות: להתקשר לרופא שינים לבקש שישלחו שוב? אוקי, בטח, אבל הפקידות שם לא יודעת אנגלית וכל שיחה אתן נמשכת שעות והתוצאות תמיד בספק. לדבר עם הדוור? כן! בטח. אז ארבתי לדוור. והוא הגיע. בסביבות 0900 בבוקר. מה עכשו? בזמן שהוא התעסק באופניים שלו אבד לי מעט הבטחון. כי מה אגיד לו? כלומר, באיזה שפה אגיד לו? באיזה שפה אצליח לפרוק את התסכול הזה?

זאת תמצית הפיגור שבלהיות זר. חוסר האונים הזה. אף אחד לא אשם. כולם רוצים לעזור. זה רק שבני אדם בלי יכולת תקשורת בסיסית מתנהלים במוד שהוא דומה מאוד לפיגור שכלי. זה לא הם. זה אפילו לא אני. זה המצב. זה חלק מהותי מחווית המעבר, חווית ההגירה. הטמטום הוא מאבני הפינה של חווית ההגירה. כי עד כדי כך לא להכיר, עד כדי כך לא לדעת את הכללים, גם אם אפשר לנמק את זה במאתיים אלף דרכים, ואפשר, זה מרגיש כמו טמטום. ואם משהו מרגיש כמו טמטום, הרי מן הסתם הוא באמת טמטום.

אני אוהבת להיות זרה. אני אוהבת את הרגשת הזרות, התלישות, ההעדר מחויבות. אבל בחוויה של זרות יש הרבה גוונים. חוסר היכולת לתקשר ברמות הכי בסיסיות בסופו של דבר מתבטא בטמטום. אני מסוגלת לעבור ארץ, להחליף עבודה, לתכנן מוצרים לאנשים שמעולם לא פגשתי, אבל אין לי שום דרך לתקשר עם הדוור. אם זה לא טמטום, הרי טמטום מהו?

קרויצברג, ברלין, פארק,

גם זאת תמונה לא קשורה. גם זאת מקרויצברג, שיטוט, פארק שבטח יש לו שם רק שאני לא זוכרת אותו

קריסה אל מול שגרירות ארצות הברית

הלכתי להוציא ויזה לארצות הברית. זה לא שאני חייבת ויזה, אין שום נסיעה מתוכננת באופק, רק שלפני כמה חודשים הוזמנתי לכנס בניו יורק, כנס חשוב, ודקה לפני הכירטוס שאלה אותי מייקה הנהדרת (אחראית על הזמנות, שילוב של הדוור כשעוד תפקד וסנטה קלאוס) אם יש לי ויזה. אז זהו, שלא. זה היה לפני שלושה חודשים בערך ומאז אני מנסה להתמודד עם המצב, כלומר, לשנות אותו. להשיג ויזה.

ההתחלה היתה באינטרנט. צריך למלא טופס. ארוך מאוד. ובסופו יש להעלות תמונה. לפי הכללים המפורטים כאן (גודל, לאן המבט מופנה, איך השוליים חתוכים, מה ללבוש. יש הנחיות שלמות, ותוכנת עזר קטנה שתבדוק עם התמונה עומדת בכללים). התמונה שלי לא עמדה בכללים. הלכתי לאכלסנדרפלאץ למקום שעושים תמונות. הכנתי תמונה. משום מה המערכת לא הסכימה לקבל גם את החדשה. הרגשתי לא נעים. בכל זאת, אני אמורה להסתדר עם טפסים אלקטרונים. בכל זאת. אבל לא. איכשהו כן הצלחתי לגבור על המערכת ולהגיע למצב שהיא תאפשר לי להזמין תור לפגישה גם בלי תמונה. את התמונה אביא בעצמי.

בטלפון הזמנתי תור. שמונה בבוקר, קצה של העיר (3 החלפות), להביא רשימה ארוכה של מסמכים, וגם מעטפה ובול. למה? שהם יוכלו לשלוח חזרה את הפספורט. כלומר צריך להשאיר אותו אצלם והם ישלחו אותו חזרה. בדואר. שוין. ואיך אני אתקשר את הבעיתיות הזאתי לאי מי?

את הלחץ הרגשתי כבר בערב שלפני. קניתי מעטפות ובולים. צילמתי ערמות של מסמכים (3 תלושי משכורת, תדפיס מהבנק, חוזה עבודה, מכתב מהעבודה ובו הסבר על הצורך בויזה, היו שם עוד לדעתי, אני מדחיקה כרגע). ידיד בעבודה הזהיר אותי שאסור להיכנס לשגרירות עם מכשירים אלקטרוניים. תשאירי את הלפטופ והנייד בבית, הציע. בלי הנייד לא אצליח להגיע לשם, עניתי לו.

התעוררתי בשש בבוקר. יצאתי לדרך. את הלפטופ השארתי בבית. סירבתי להאמין לגבי הנייד: הרי לא יתכן שהם כאלה מפגרים שאין סידור לנייד, נכון? אז זהו. הכל יתכן. הגעתי קצת לפני שמונה. כבר היה תור. השומר ראה את הנייד שלי וישר התנדב לספר שאין מצב להיכנס ככה. שאלתי איפה להשאיר. הוא הצביע על הרחוב. אחר כך הציע לי לחזור לתחנת הרכבת ולהשאיר שם, אצל הזקנה שמוכרת סנדוויצים. כך עשיתי. לזקנה אין שינים בפה וגם לא מילה באנגלית. היא לקחה את המכשיר וביקשה יורו.

ברלין, צולם מהמשרד החדש

בשגרירות לא צילמתי. ההלם היה גדול מדי. תמונה זו צולמה מהחצר של המשרדים החדשים שלנו

חזרתי לשגירירות. התור התארך. נעמדתי בסופו. הגיעה גברת חביבה ורשמית וסידרה אותנו בחמישיות. כל חמישיה נבדקה ותודרכה איך לצלוח את הבידוק הבטחוני. אני הרגשתי איך היאוש עוטף אותי. כמו ענן קל שיורד מהשמים ומכסה אותי לאט לאט, מלמעלה למטה. הרגשתי לא ערוכה. פשוט לא ערוכה. בראש עשיתי חישובים, עד מתי אני נשארת, מתי מותר לי ללכת ולמה אסור לי לאחר בעבודה.

וגם, מה יש להם שם באמריקה, הם משוגעים? מה זה החוקים האלה? מי בכלל רוצה להיות בארץ המפגרת הזאת שלהם? (אני יודעת שארה"ב לא מפגרת. שאולי הפיגור הוא בי. אבל ככה הרגשתי באותו הרגע, רגע של כעס ואין אונים). מה קורה, אי אפשר לסדר ארונות בכניסה, ושם לשמור על מכשירים אלקטורניים מפחידים? איך זה שמרשים להם להתנהג ככה, להתעמר ככה? הו, שנאת האימפריה השתלטה עלי. וכנסים? מי בכלל רוצה להיות בכנסים? כל הניו יורק הזאת שלהם, בניינים גבוהים מדי וסכנת נפילה תמידית, מי רוצה את זה?

ואז הגיעה הגברת אלי וספרה אותי בחמישיה הבאה. היא חילקה לנו דף הסבר והסבירה איזה מסמכים להכין באיזה סדר. ואז אמרה לי שהתיק שלי גדול מדי. שלא יתנו לי להיכנס איתו. זה היה תיק מחשב קלאסי, רק בלי המחשב. הראתי לה, אין מחשב. היא אמרה שהוא גדול מדי. שהם שולחים הנחיות וזה כתוב שם ואף פעם לא היתה בעיה. היא הציעה להשאיר את התיק בתחנת רכבת. אמרתי לא. היא הציעה ללכת הביתה ולחזור, היא תדחה לי את התור בשעתיים. אמרתי לא. יש לי עבודה. אין לי את כל היום. היא משכה בכתפיים. אני משכתי בכתפיים.

הרגשתי הקלה. כאילו שוחררתי מעונש כבד מנשוא.  שניה אחר כך ההקלה התחלפה בתחושת תבוסה, אבל היתה שם לפחות שניה שלמה של הקלה. יצאתי מהתור. בבושת פנים, בכתפיים מושפלות, יצאתי מהתור וצעדתי חזרה לתחנת רכבת, חילצתי את הנייד שלי, שמחה לגלות שהוא עדיין שם, וחזרתי הביתה. התור הבא עוד חודש וחצי. אללי.

מסיבת קיץ, וילת ליברמן השכנה לוילת ואנזה

אל מסיבת הקיץ הגענו בעינים עצומות. הפרטים נשמרו בסוד. אבל ממש. כמה ימים לפני דלפה נקודת המפגש והועלו תיאוריות שונות, שכולן כללו בתוכן הפלגה. השם ואנזה נזרק באוויר. אני עצרתי נשימה. בליבי פנימה התפללתי שלא, לא באמת, מסיבת הקיץ בוילה ואנזה, תגידו לי שלא באמת!

נפגשנו ואכן עלינו על סירה. היה מקסים. מלא שתיה, אוכל, בדרן נחמד דווקא, הפלגה של שעות. ברלין מזווית אחרת. שטים שטים שטים. הגענו. תודה לאל, זאת לא וילה ואנזה. זה הוילה ליד. וילה ליברמן. את הבדיחה הזאת ניסיתי על כמה אנשים במסיבה. היא קרסה עליהם. וילה ליברמן, אתם מבינים, שכנה לוילה ואנזה, שכנה לוילה גבלס. הם לא הבינו.

מסיבת קיץ, ברלין, 2012

וילה ליברמן מחופשת למגרש משחקים ענק. בלילה

שטח האחוזה (ליברמן) הפך למגרש משחקים גדול. היתה להקה. היו מצלמות פולורייד שאפשר להדפיס דרכן במקום. היתה שתיה ללא גבול. ועוד אוכל. ארוחת ערב. ואז קזינו, בתוך הוילה. ואז ריקודים. ואז עוד ועוד. על האוניה עלינו בצהריים. לסיום ההפלגה הגעתי שיכורה. את שלב המשחקים שרדתי על גלי האלכוהול. אחרי ארוחת הערב קרסתי ועליתי על האוטובוס הראשון חזרה. אוטובוס הקשישים, קראנו לו. היו עליו גם בעלי המשפחות (האירוע היה לעובדי החברה + 1). הם שאלו אותי מה התירוץ שלי לברוח ראשונה? עניתי שאני קשישה. אני לא צריכה תירוץ. הם הנהנו בהבנה.

מסיבת קיץ, סאונדקלאוד 2012

באחד מרגעי השיא של האירוע, בו רגע שיא רדף רגע שיא, חשף מנכלנו ומייסדנו את התמונה הזאת, ציור שמן, מם. כולם געו בצחוק. אני הייתי שיכורה מספיק בשביל לקחת כמה דקות לנסות להבין. לא הבנתי. לפעמים אני חושבת שהמקום הזה קצת מבוזבז עלי

בדרך חזרה האוטובוס הביא אותנו לאלכסנדר ומשם לקחתי U8 הביתה. האובן היה מפוצץ, ליל שישי. מתבגרים. ככה זה נשמע

מניות חברתיות, כוח משיכה, באזז, מגניבות וברלין

המניות החברתיות שלי

חלק גדול, מרכזי, עיקרי, מהערך החברתי שלי בברלין קשור בסאונדקלאוד. באמת. זה מוזר, אני יודעת, אבל זה המצב. כשרק הגעתי לכאן לא הכרתי אף אחד. העוגן שלי בים הזרות היה חוזה עבודה בסאונדקלאוד. מקום עבודה חדש שבו אני לא מכירה אף אחד, רק את המוצר.

אבל זה לא מדוייק. הכרתי את המוצר, ניסיתי אותו, השתמשתי בו, אפילו למדתי אותו, אבל יותר, או לצד זה, הייתי מודעת לחברה. לקיומה. לתדמית שלה. לבאזז שלה. לכך שהיא משהו. ששווה לעקוב אחריה. שזה טוב שאני יודעת עליה. בסופו של דבר אני חושבת שזה סוג של חוש אופנתי. אני יודעת על מי מדברים בכל זמן נתון, אחרי מי שווה לעקוב.

ברור שלסאונדקלאוד (מקרה מבחן, כן, זה לא ייחודי לה) יש מוצר. ויש משתמשים. ויש עובדים. ויש הנהלה. וכו'. אבל יש משהו שהוא הרבה יותר מזה. היא חברה "נכונה". היא חברה שיש עליה דיבור, כרגע. היא חברה שבכל מקום, בחיי, כל מקום, בו שומעים שאני עובדת בה, עושים סוג של כל הכבוד, קריצה בעין, מנוד ראש, שריקה קלה, התפעלות מילולית, משהו. וגם, רוצים להכיר אותי. המניות החברתיות שלי בברלין קשורות, אולי אפילו תלויות, במקום עבודתי. כמה משונה. וקצת רחוק מהנקודה שרציתי לכתוב עליה.

איך חברה נהיית אופנתית? "נכונה"? מה מגדיר את זה? או אחרת, איך ולמה סאונדקלאוד כזאת סקסית?

WeHack

לוגו של האירוע

לוגו של האירוע, יוצר במהלך האירוע

Hacking is way of thinking by doing. It can be applied to coding but also to just about anything else. You can hack excel. You can hack recruiting. You can hack productivity. You can hack health. Feel free to hack on just about anything that *you* care about. The important part is the hacking and 1) the idea of developing your thought by doing and 2) by creating a prototype (in any form) that you can present at the end of the WE and chat with   ppl about during and afterwards. (מתוך הזמנה לאירוע של החברה)

Hacking זה הפעולה שעושה Hacker, ביטוי מוכר יותר. אבל עם להאקר יש, קצת, איכשהו, קונטציה שלילית, להאקינג ממש אין. ההפך. האקינג זה עשייה יצירתית, חיבור בין דברים שקודם לא התחברו, בנייה של משהו חדש. אנחנו, בעבודה, בתעשיה, בחיבור התרבותי בין השניים, אוהבים האקרים (חוקיים כמובן), ואוהבים שמפתחים עושים האקינג למשהו, בייחוד כזה שעושה שימוש בסאונדקלאוד כדי ליצור משהו חדש, משהו שאנחנו בחברה לא מפתחים.

סאונדקלאוד מארגנת ימי האקינג  – Hack days – בכל בירות אירופה. הרעיון פשוט. סוף שבוע, חלל גדול, בירה ומחשבים ויאללה, בואו בואו מפתחי העולם ותיצרו משהו חדש ב 48 שעות של סיעור מוחות, כתיבת קוד, הסתחבקות ועוד קצת. בסוף האירוע כל המשתתפים מציגים את מה שעשו ויש גם זוכה. הרבה פעמים בימים האלה מוצאים ומגייסים מפתחים חדשים לחברה. נחשפים לרעיונות חדשים. מקרבים בין קהילת המפתחים למוצר. וכן, עצם הקיום של הימים האלה הוא חלק מהמרכיבים שמגידרים את החברה, את כוח המשיכה שלה, את הבאזז שהיא מייצרת.

האקרים בפעולה

תמונות מהאירוע של סאונדקלאוד, בירה, חלל גדול, מלא אנשים, לפטופים

בסוף השבוע הזה קיימנו אירוע האקינג פנימי, רק עובדי החברה. 32 שעות של הסתגרות במקום אחד ופיתוח ספונטאני של רעיונות לכדי דמו של מוצר, משהו שאפשר להציג. השתתפות אינה חובה, כמובן, ומי שרוצה להשתתף נרשם מראש והתארגן מראש עם רעיון והצוות הדרוש לפתח אותו. אבל השתתפות היא בהחלט, איך אומרים את זה בדמוקרטיה נאורה, מומלצת? נחשבת? רצויה? השתתפות היא +1, LIKE, כאלה. כדאי, בקיצור, להשתתף. וזה אפילו על חשבון יום עבודה אחד.

ההתארגנות לאירוע היתה – אילו המטאפורה הזאת היתה רלוונטית לברלין הייתי אומרת, כמו למבצע צבאי, רק בעולם של סושיאל נטוורקס – מאורגנת. קודם כל נקבע שם ונבחרו האותיות הגדולות הרצויות: WeHack. הוקם אתר. נפתח בלוג. נפתח עמוד בפייסבוק. הוחלט שנייצר לוגו מיוחד לאירוע וחולצה גם. ואז הוחלט שבעצם יצירת הלוגו והחולצה יהיו HACK בפני עצמו וכמה אנשים הצטרפו לקבוצה שתהייה אחראית על הייצור של השניים במהלך שעות האירוע. ואז נקבע האשטאג: wehack# ונתבקשנו להשתמש רק בו בכל איזכור של האירוע ברשתות החברתיות הבאות: פייסבוק, טוויטר, אינסטאגרם, לולקאם, אימאם. השניים האחרונים, עם לא שמעתם, לא נורא לדאוג, זה מחווה לסטארטאפיים ברלינאים.

כרטיסי ביקור, במיוחד לאירוע

לעשות, בטח, ולמתג תוך כדי

להתשמש בהאשטאג הנכון

העיקר, לא לשכוח להשתמש בהאשטאג הנכון

אני לא נרשמתי לאירוע. אבל מה זה כן השתתפתי בו. מיום שישי בבוקר הפיד שלי, כל הפידים שלי בעצם, הוצפו בתמונות, פוסטים וקטעי אודיו, שידור שהוא גם ישיר וגם קטוע, חלקי, מפורק. החברה צילמו הכל, האוכל של ארוחת הבוקר הראשונה, הריכוז של המפתחים, מפתחים עייפים שרועים על הרצפה, מפתחים עם הלפטופים שלהם בחצר של בטאהאוס, על הספות, מתחת לשולחנות. ועוד הרבה אוכל ותמונות של חיות שעברו בסביבה, כמובן.

הגעתי להצגת הדמויים בשבת אחה"צ. היו שם ארבעים פלוס אנשים שככה בחרו להעביר את השבת שלהם. ביניהם המנכל, המעצבת הראשית ועוד בכירים. היו 20 צוותים שונים שהציגו דברים שונים. היו חולצות, כמובן, וכל מציג קיבל חולצה, אות ועדות שעשה משהו. היה שפע של אוכל, ממתקים, שתיה, מוסיקה צועקת, אווירה טובה. לדמואיים באו גם בני זוג וילדים. היה כיף. אני חושבת שגם אלו שבילו שם כל השבת נהנו.

פסגת הדמויים היתה הצגה של HOVA. אתם יודעים מה זה HOVA? לא לדאוג, אני לא ידעתי עד לפני יומיים. מסתבר שHOVA זה קונספט שהביא לעולם ג'י. זי, מין כסא שיושב על רחפת, וככה בעצם זה סוג של כסא מרחף. ומסתבר שג'יזי, הזמר (והבעל של ביונסה והאבא של הילדה וכו') מטורף על HOVA, או הצטלם על אחת כזו שנבנתה ביחוד בשבילו, או משהו. בקיצור, הצוות שהקים אלכס, מייסד ומנכל, בנה HOVA לג'יי .זי. ברצינות.

HOVA לג'יזי

רגע החשיפה של ה HOVA. על הכסא המנכל, מאחורה צוות הבנאים, ברקע מוסיקה של ג'יזי. וכן, זה ריחף, כמה סנטימטרים מעל הקרקע. ראיתי

הרחפת בתצוגה תכלתית

הרחפת, תוצרת עצמית, בתצוגת תכלית. היא באמת ריחפה, קצת

הוצגו שם עוד דברים נחמדים. צוות אחד בנה קופסת משחקים לילדים. קופסת עץ פשוטה עם כפתורים בצבעים שונים. לחיצה על כפתור משמיעה סאונד (מתוך המאגר שלנו, כמובן). ההורה יכול לקנפג כפתורים שונים לצלילים שונים, הוא גם יכול להקליט את עצמו להציד את ההקלטה לכפתור. כאלה. מישהו עשה לוח שנה שאפשר להצמיד בו לכל יום צליל אחר. מתנה דיגטילית לימי הולדת. צוות אנדרויד (היקר, צוות שלי) הביא איתו מאירוע מפתחים של גוגל מוצר עתידי שלא עובד בכלל ומבוסס על אנדרויד. באירוע הם התיקנו על המוצר את האפליקציה שלנו. אחרים עשו כלי להקלטה של סיפור אינסופי (כל אחד מוסיף משפט שמתאים רק למשפט האחרון). כאלה.

היתה, בייחוד, אווירה טובה. זה הרעיון, לא? אני חושבת. מה המטרה של של אירוע כזה חוץ מלגרום לנו לחבב את עצמנו קצת יותר? להרגיש שאנחנו עובדים במקום הנכון, על כל מה ש"נכון" מכיל בתוכו? האם זה עשייה צינית, מבוקרת, מתוזמנת מלמעלה שנועדה ליחסי ציבור? יש לאירוע כזה, במידה והוא מבוצע נכון, המון כוח. אפילו אני, צינית קשישה שכמותי, שלעבוד בשבת זה, באופן עקרוני, לא יעלה על הדעת מאז שעזבתי את הקיבוץ והשתחררתי ממשטר התורניות, אפילו אני בשעתיים שכן הייתי שם, נסחפתי קצת. השילוב של אווירה טובה, מיתוג נכון, באז חרישי אבל רציף, משהו שהם עושים שם, בעבודה שלי, משהו שאנחנו עושים, שפשוט עובד.

אבל מה זה המשהו הזה? האם זה שווה את הכסף (הפסד יום עבודה של חצי חברה, מימון עלויות היומיים האלה, וכו')? האם זה מתגמל את החברה, חוזר אליה, איכשהו? אני חושדת שכן, אפילו שאת התרומה קשה לכמת. ולא פחות חשוב? ג'יי. זי ישמע על זה? יעשה משהו בקשר לזה? (הימור שלי: ישמע כן. יעשה? לא יודעת).

האקרים על כריות

האקרים על כריות. האקרים בפעולה. תמונות מהאירוע

האקרים

תמונות מהאירוע, האקינג

משרדים חדשים

השבוע עברנו למשרדים חדשים. שוב. לסאונדקלאוד כרגע 3 משרדים בטווח של כמה רחובות ב – Mitte. למשרד הראשון, בו ישבתי עד עכשו, קומה וחצי בבניין בן 100 שנה ברחוב רוזנטהלר, אנחנו קוראים Base. לפני 10 חודשים, כשרק הגעתי, לא הספיק המקום בבייס ונשכרה קומה נוספת בבניין במרחק 2 רחובות משם. במשרד הזה ישבתי כשרק הגעתי. אנחנו קוראים לו ReBase. אחר כך זה לא הספיק ונשכרה עוד קומה באותו בניין. וגם זה לא מספיק. החברה גדלה בטירוף. אז התחילו לחפש בניין שלישי.

המעבר למשרדים חדשים

הצוות שלי, מובייל, דקה אחרי המעבר

וכל זה כשברקע סאונדקלאוד בכלל בונה לעצמה בית, בניין משלה. או בעצם החברה הצטרפה לקבוצה משקיעים שבונים בברלין מבנה שכבר יש לו שם, ברור, ה – Factory, שיהיה בית לסאטראטפים במה שלדעתם תהייה בירת הסאטראפים האירופאית, ברלין. סאונדקלאוד, ילדת הפוסטר של סצינת הסטראטפיים בברלין, תחזיק בשתי הקומות העליונות. בבניין ישבו עוד חברות (מוזילה הודיעה השבוע על פתיחת שלוחה ברלינאית שתשב גם היא בפקטורי) וחברות השקעה. ויהיה חדר כושר, ברור, ושתי קפיטריות (אחת ביו) וגלריית אמנות, כי בכל זאת אנחנו בברלין ולא בוואלי.

אבל הבניין עוד לא מוכן, רחוק מזה. אפילו משקיעים וחברות מצליחות כמו סאונדקלואד לא יכולות לביורוקטריה הגרמנית וזמן הוצאת האישורים הדרושים לבנייה כל הזמן מתארך והחברה גדלה, אז באין ברירה הוחלט על שכירת משרד נוסף, זמני, שלישי. יצאו וחיפשו ומצאו שממש לצד הפקטורי, בעצמו אתר בנייה כרגע, הושלמה בדיוק בנייה של בית דירות חדש, חמש קומות, שטרם אויש, והבניין על החצר שלו נשכרו עבורנו.

הפקטורי והבניין החדש ממוקמיים ממש על גבול חומת ברלין, לצד אתר הנצחה לחומה. זה כמה רחובות משני המשרדים האחרים. וזה פתרון גרוע, כמובן, לפצל חברה על פני 3 משרדים שונים ושש פלוס קומות שונות. אז איך מוכרים לנו פתרון גרוע? במגניבות! את הבניין החדש ריהטו ברהיטים ניסוניים, כל חדר עם ציוד אחר, כי ככה נבחן את הרהיטים ונחליט מה טוב ומה לא עבור הבניין הסופי, הפקטורי. כדי להתמודד עם בעיות התעבורה הופץ סקר אינטרנטי בין עובדי החברה בו התבקשנו להציע רעיונות. אני הצעתי אומגה. כרגע נרכשו 5 זוגות אופניים וכמה סקטים, ומותגו כראוי, והם ישמשו אותנו. כדי לבחור שם למשרד שוב נערך סקר. MoonBase, זה השם שעלה בגורל.

חומת ברלין, אתר הנצחה

חומת ברלין, השארית האוטנטית, אתר הנצחה (תמונות בשחור לבן של החומה מפעם) ולצד זה, הבית הכתום, המשרדים החדשים (הזמניים)

את החצר סידרו עם פינות ישיבה, שתלו צמחי מרפא וכאלה, תלו ערסלים. חדר שלם (בבניין חמש קומות) מוקדש לרביצה: כריות, שטיחים ופופיים גדולים. כל מיני כסאות משונים פוזרו בכל מיני נקודות. וגם עציצי ענק. וגם כל מיני מתקנים של פז (כן, סוכריות פז של ילדותנו). בכל חדר כמעט התקינו מקרר ופוצצו במשקאות. וזוהי רק ההתחלה. מהחלונות אנחנו משקיפים על שאריות החומה האוטנטיות האחרונות בברלין, על החצר הפנימית שלנו ועל התקדמות הבנייה בפקטורי.

הו, הפקטורי! עוד דוגמא מוצלחת למהו באזז ומהו מגניבות. הפקטורי עוד לא קיים. אתר בנייה. אבל כתבות עליו כבר התפרסמו בכל מקום אפשרי. כולל CNN, BBC, כאלה (בחיי, אבל לא מצאתי לינקים). הוא כבר מותג כמגניב בטירוף. זה שסאונדקלאוד שם עזר לו. זה שהוא חלק מפרוייקט עירוני שאפתני עזר לסאונדקלאוד. זה שכולם בברלין, עיר המגניבות העולמית כרגע, עוזר לשניהם. זה יד רוחצת יד, רק שכל הרחיצות האלה מתקיימות בעולם הרשתות החברתיות והתודעה הוירטואלית. כרגע הפקטורי נראה ככה:

הפקטורי, ברלין 2012

מרכז הסטארטאפיים בברלין, כבר זכה לכתבות בכל מקום אפשרי. כרגע הוא נראה ככה

אז אחרי שעברנו, והתרגשנו, וסיירנו, ושאלנו את עצמנו איפה אוכלים כאן, ובדקנו את כל הקומות בבניין ואת כל הפניות בחצר, התיישבתי על הכסא שלי. אה, איזה כסא! בחיים לא ישבתי על כסא מחשב כל כך נוח. כולנו הרגשנו כך. פשוט, כסא שאפשר להתאים לגוף, כסא שמחבק, מייצב, מחזיק. כסא מדהים. אז גיגלנו אותו. מסתבר שזה כסא המחשב הטוב בעולם. 1300 יורו והוא שלכם. אני חייכתי. אני חושבת שכולנו חייכנו. זה קצת עשה לנו נעים לחשוב שסאונדקלאוד השקיעה 1300 יורו בכיסא העבודה שלנו. אולי כל ההשקעה הזאת, במשרדים, בלוגואים, בתרבות אירגונית, בעובדים, כן שווה אחרי הכל? כי המשרד השלישי זה רעיון מזעזע, ובכל זאת, הנה, כולנו מחוייכים קצת.