ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.