חגים של אחרים

ושוב כריסמס הגיע, כמו לפני שנה רק הרבה פחות מרגש, הרבה פחות מחדש, הרבה יותר מרגיש כמו תחילתה של מסורת חגים נוראה נוספת: מה עושים בכרימס. הרוב – המקומיים, האירופאיים, וגם האמריקאים אוסטרלים וכל השאר בתכלס, וגם, להפתעתי, ישראליים – נוסעים למשפחות שלהם, מתפזרים מהעיר אל מרחבי הילדות (ככה, בעקבות הרבה שיחות של "פניך לאן בכריסמס" למדתי שמות חדשים של מקומות בגרמניה. ועל כל מקום אני שואלת, כדי באמת לנצל את הרגע: "זה מערב או מזרח?").

כשבני שיחי נזכרים שאני יהודיה או מישראל או אחרת, אני לא יודעת בדיוק במה הם פתאום נזכרים אבל יש את השניה שאני כבר מזהה, משהו נתקע בפנים שלהם, אחריה מתחיל גמגום קל: "את נוסעת?" או "את בטח לא נוסעת?" או "אצלכם לא עושים כריסמס" וכאלה. לרוב נדמה לי שהם בכזאת מבוכה, ברגע הזה שכל כולו הבנה ובלבול ביחד, ואני רוצה ומנסה להקל על המצוקה שלהם, שנראית לי אמיתית. אבל לצערי אין לי תשובה טובה, מרגיעה ומנחמת כמו שהגרמנים היו רוצים לשמוע בתשובה ל"אז מה את עושה בכריסמס?"

אני לא יודעת.

וגם: מה העניין הזה עכשו, פתאום נוסף לי עוד חג שאני צריכה להתארגן לקראתו, לעשות איתו משהו, לדאוג ממנו, להתבאס בגינו, להילחץ, כל העסק הזה של לחגוג חגים. אף פעם לא עבד איתי טוב.

כריסמס. חג האורות. והקיטש. והעצים בכל פינה. ונכון לרגע זה, האין שלג

לחגוג את החגים בארץ

תיאור פשטני של חווית החגים שלי בארץ: הקדחת של לפני – אני מודעת לכך שזה מגיע, תכף קורה; מכרים רחוקים שואלים אותי: "מה את עושה בחג?" ואני נחנקת בניסיון לתת להם תשובה במקום להגיד להם את אשר על ליבי: "לא עניינכם! ואני שונאת חגים"; שיחות ייאוש ארוכות עם החברה האהובה א' על איך נשרוד את החג השנה, ואצל מי קשה יותר (אצלי – תמיד – קשה – יותר); לחץ כי במשפחה שלי מביאים מתנות קטנות לכולם וגם אני צריכה ואלוהים מה להביא וכמה זה יעלה לי השנה ואיך אני יוצאת מזה; להעמיד פנים שאני לא שומעת איך אחותי מארגנת הפסח מחלקת משימות לכולם ולהודות בלבב פנימה שממני לא מצפים לכלום; לראות ולהרגיש איך הזוועה משתלטת על העיר כענן של לחץ, קדחת ואימה של מסעות קניות המוניים; לחשוב על ההסעות ולחשב זמן שהייה על הכבישים (אני נוסעת דרומה כדי לאסוף נוסעים ואז להסתובב ולנסוע צפונה, שם מתקיים הסדר המשפחתי שלנו. ערב החג תמיד מתחיל שעות לפני ערב החג); להתבונן ביאוש על מפת הפקקים; להקשיב לגלגלץ כאילו משם תבוא ישועה; לקוות שאף אחד מבאי הסדר לא משוגע מספיק כדי באמת לנסות לעשות את כל ההגדה; להילחץ לפני, להילחץ תוך כדי, להתפלל שזה יגמר; לשתות מלא יין בינוני עד מחורבן ולקוות שסוף סוף אשתכר כבר; ליפול על המיטה ולרצות למות, או לכל הפחות לישון 24 שעות ברצף. זה החג בשבילי.

בגבעת ברנר היו שני חגים גדולים, חשובים, חגיגים: פסח ויום העצמאות. שניהם נחגגו במצרנה, שזה אומר יותר מהכל שאלו היו החגים שלנו. המצרנה זה אולם הספורט הישן של גבעת ברנר. המהדרין שמדקדקים בפרטים ידעו לספר שהמצרנה הוא מגרש הכדורסל הנכון (כלומר, במידות הנכונות) הראשון בישראל. או שזה היה מסלול הריצה באורך 400 מטר שהיה הנכון והראשון להיות נכון בישראל, אני לא מהמדקדקים ולא זוכרת בדיוק. אבל בכל מקרה, המצרנה היה מגרש הספורט שלנו והמבנה היחיד בקיבוץ שיכל להכיל את המון חוגגי הפסח, או העצמאות. (וכל שנה, כל שנה, בשידורי הרדיו או הטלוויזיה, היה הקריין מציין שהסדר הציבורי הגדול ביותר מתקיים בגבעת ברנר. יה! "גבעת ברנר זה העולם, כל השאר זה חוץ לארץ" היה המשפט שלי בחגיגות החמישים לקיבוץ).

לפני החג כל משפחה היתה מצהירה על כמה נפשות יגיעו לחג ואיזה ועדה עלומה היתה אחראית על סידורי הישיבה. משפחות עם זמרים במקהלה (אנחנו!) היו מקבלות שולחן קרוב לבמה. משפחות קטנות מדי (אנחנו!) היו מאוחדות עם משפחות אחרות וחולקות אותו שולחן. אנחנו, בני הנוער, היינו מגוייסים לערוך את המצרנה. כל משטחי העץ וכל הרגלים (חמורים) שבעולם היו נאספים שם, ואנחנו היינו פורסים עליהם מפות לבנות ושמים שלט עם שם המשפחה על כל שולחן ועורכים את הצלחות, כוסות, בקבוקי שתיה, מנות ראשונות. אחר כך היינו הולכים להתקלח בבתים המשותפים שלנו וללבוש את החולצות הלבנות שהיכנו לנו מראש לערב חג, החולצות החגיגיות.

הגדת פסח המקורית של הקיבוץ. צביון יחודי

ואז בית ההורים. שם התחיל הלחץ האמיתי. קודם כל צריך להיאסף שם, ועל בטוח מישהי תאחר. ואז צריך לצאת לכיוון המצרנה: "אבל למה עכשו? למה? נגיע ראשונים ונתייבש שם"!

"עכשו, כי שצפוף לסבתא יהיה קשה למצוא את השולחן!"

באמצע הדרך למצרנה כבר היינו כולנו רטובים מזעה מרוב כל הבלגן והצעקות והוויכוחים, והערב עוד לא התחיל. הכניסה לאולם תמיד היתה חסומה על ידי מלא זוגות אופניים, באולם עצמו היה לוקח שעות למצוא את השולחן ועוד שעות להגיע אליו פיזית, ולסבתא יש אסטמה וקשה לה לנשום! למה שוב שמו אותנו רחוק מהדלת? כי הדודה שרה וצריכה קרוב לבמה! איזה רעש! ולמה אנשים מביאים תינוקות לערב חג? הרי הוחלט באספה שילדים בני פחות מכתה א' נשארים בבית! לא היה לזה סוף.

הערב עצמו היה ארוך ומלא מופיעים, ואחרי הארוחה היו ממשיכים עם ההגדה. השיא כמובן היה "חד גדיא" בסוף (שירה המונית, קולנית, צווחנית, נרגשת. בטח נרגשת, אם רק נעבור כבר את זה הערב יסתיים. וגם, כל שנה כתה ו' ממחיזה את חד גדיא. כל הבנות רוצות להיות האש או המים, בגלל השמלות וזה. לי נתנו להיות הנבוט. בחיי. כלומר המקל. אני וחברתי הרזה ממני קיבלנו טייץ חום וגופיה חומה ומקל (נבוט ארוך) ולמדנו לעשות קפאפ שזה, למי שלא יודע, משהו עם מקלות שעשו בפלמ"ח. מבוגרים אוטנטיים של הפלמ"ח לימדו אותנו. אוף, מה יש לדבר, האכזבות שבחיים).

האיור של המקל מההגדה. חד גדיא וקפאפ ביחד. יציאה לחרות ופלמ"ח. הגנה עצמית ומסורת יהודית. קיטש ומוות. וכל הבנות לבשו שמלות חוץ ממני

כשגדלנו קצת והקיבוץ גדל בהרבה בנו אולם ספורט חדש והחגים עברו לשם, אבל אנחנו לא עברנו אתם. במשפחה שלנו עברנו לחגוג את הפסח עם סבא וסבתא הרחוקים, כלומר, אלו שבאשקלון. תמיד קצת ריחמתי עליהם כי לנו היו סבא וסבתא שלנו, בקיבוץ, שהיינו רואים כל יום והולכים לארוחת ארבע כל יום. את אלו מאשקלון ראינו הרבה פחות. בשלב מסויים, אנחנו גדלנו והם הזדקנו ואבא ואמא החליטו שאת פסח עושים אצלם. זה היה סיוט לא נוראמלי. בדרך כלל היינו רבים בצעקות רמות עוד לפני העלייה לרכב, בשלב היציאה מחדר ההורים. לשם היינו מגיעים בלי יכולת להסתכל אחד לשני בעינים. נורא. ולסבתא שלי, עליה השלום אשה נפלאה והכל, היו קרפיונים באמבטיה. הגפליטהפיש שלנו. זה לא עזר בכלום.

ציביון שלנו

בכל מקרה, החגים בקיבוץ היו בית כלא מסוג מאוד מסויים, ועדיין בית כלא. אי אפשר, לא היתה דרך, לא להשתתף בהם (השתתפות פעילה: רוב שנות הילדות היה לי גם תפקיד, בנוסף לעריכת המצרנה. רובנו הילדים היינו משובצים איכשהו גם בחלק התרבותי של החג, כלומר, על הבמה). לחגים בקיבוץ היה, מה שאהבנו לכנות, ציביון יחודי. זאת היתה הדרך של הדורות מעלינו להסביר לנו שאת החגים שאנחנו חוגגים הם המציאו. לא ככה חגגו בבתים שלהם עם המשפחות שלהם בארצות האירופאיות מהן באו. הם – צעירי הנצח, החלוצים, הממציאים של הכל – הם המציאו מסורת, הם המציאו חגים. את ההגדה שקראנו בפסח הם כתבו. וגם את זאת של יום העצמאות. הן היו מלאות בציורים מקסימים ושירי אביב-חופש-עצמאות וכאלה. שירים שהם חשבו מתאימים למסורת שלנו.

אבל כשאני הייתי ילדה ההגדה הזאת כבר שימשה 2 דורות לפני והמסורת הזאת, המותאמת לנו, לא הרגישה מתאימה בכלל. כמו כל סט הרעיונות והערכים שגדלנו עליו קיבוץ, גם מסורת וציביון החגים היו גרוטאות ישנות מוטלות בחצר הקיבוץ, גוויות לא רלוונטיות עוד של אידיאולוגיה פוליטית שהתרוקנה מתוכן והן רובצות, מוטלות כאבן שאין לה הופכין וזה בחצר הקיבוץ, מעיקות, מסמיכות את האוויר שנשמנו. ככה יצא שפספסנו משני הכיוונים, גם את החגים היהודים וגם את החגים החדשים, המותאמים לנו, האדם החדש. את המסורת היהודית לא הכרנו, והמסורת החדשה הכבידה עלינו, גרמה לנו לאי נוחות. גם החגים שלנו הרגישו כמו חגים של אחרים. חגים של זרים.

חלק מהעניין של לעזוב את הקיבוץ היה ל ע ז ו ב את הקיבוץ. כלומר, לעזוב. ואת הקיבוץ. לא רק במובן הפיזי-גיאוגרפי של הקיבוץ. גם במובן הנפשי. גם במובן התרבותי. מבחינתי לעזוב את הקיבוץ היה גם להפסיק לקיים את המסורות, המנהגים, ההרגלים וההסכמות שקיימתי בקיבוץ. להפסיק לשמור על הערכים, להפסיק לרקוד סביב מדורת השבט, להפסיק לחיות את החגים. או אפילו :לעזוב את הקיבוץ היה גם הצהרה שאני לא רוצה לשמר את המסורת, לקיים את המנהגים, לשמור על הציביון. לא רוצה.

ועוד מתוך ההגדה של פסח, תוצרת גבעת ברנר

אז אף פעם לא נסעתי חזרה לקיבוץ כדי להשתתף בטקסי יום הזיכרון או השואה, שזה משהו שהרבה אחרים כן עושים, שומרים ככה על המסורת, על המנהגים. אני לא. אני פיתחתי – בהשפעה ברוכה של החברה י, בת קיבוץ אחר מהצפון – את המנהג של להיות האחרונות שיוצאות מבית הקפה לפני הצפירה. פעם ישבנו ב"שיח קפה" עד ממש שעה לפני, הם לדעתי האחרונים לסגור בעיר. גם בחג המשק לא הייתי מאז כתה י"ב, כלומר מאז שהייתי על הבמה בחג המשק. ואני חושבת, לא מוכנה לחתום על זה אבל חושבת, שמעולם לא הייתי שוב בסדר הקיבוצי, לא סדר פסח ולא עצמאות. אני והאולם החדש זרים זה לזה.

כשהגעתי לעיר התברר לי, לתדהמתי, שכולם חוגגים את החגים (ושיש פתח תקווה בעולם, אבל זה עניין אחר). וכשהתחלתי לחגוג עם משפחות של אחרים – למשל המשפחה של בן זוגי דאז מגבעתיים – הבנתי שהם חוגגים משהו אחר לגמרי. לא הכרתי כלום מהחג שלהם. לא את השירים (מדי פעם הכרתי את המילים, אבל היו להם לחנים שונים לגמרי). לא את האוכל. לא את ההגדה שהם מקריאים. לא הכרתי את הצלחת של הפסח מצה מרור ולא הבנתי מה היא קשורה ולמה היא שייכת. אני לא בטוחה שהיום אני מבינה, אגב. הרגשתי זרה ונבוכה ולא שייכת. הרגשתי, אפילו, טיפה בורה. רצף שנאת החגים שלי נשמר. התחלתי לחפש פתרונות אחרים.

לאורך השנים ניסיתי כמעט הכל. פעם שכנעתי את בן זוגי ששניינו נבריז למשפחות שלנו ועשינו פסח פרטי, קטן, רק שנינו ואוכל מוזמן. עם בן זוג אחר ניסינו לארח פסח. בשנה בלי בן זוג נפגשתי עם חברים ביועזר (סיפור מהתחת לתפוס מונית בערב פסח בתל אביב). פעם אחרת חגגתי עם חברה את ערב ראש השנה אצל דיטה. ושנה אחת, קסומה, כשחזרתי מהודו והייתי כולי זורמת-ספונטאנית-עולצת, או במילים אחרות, לא מסונכרנת בעליל, שמרתי על חיות בבית של אנשים שלא הכרתי והעברתי את ערב  החג מכורבלת במיטה שלהם עם אחד מספרי הארי פוטר.

העניין הוא שלא מצאתי דרך חילונית באמת להתמודד עם החגים. חילונית במובן של שלוות נפש, חסרת דרמה, בלי פומפוזיות, קולית. גם כשאני מתמרדת ולא הולכת לחג המשפחתי, ואני מרבה להתמרד, ככה זה מרגיש: כצעד מחאה, כתגובה למשהו, כדרמה. גם לא לעשות את החג בכלל מרגיש כמו מהומה עצומה. עדיין לא מצאתי את האזור הנטרלי שלי.

עוד שוק כריסמס. לפני שנה ביקרתי במאות מהם, השנה פחות מרגש, הייתי בשלוש בערך, היין זה הדבר הכי טוב בהם. והאורות. והאווירה העליזה. בתכלס אני מחבבת שוקי כריסמס

כריסמס

ועכשו הכריסמס הזה. החג שגורם לכל החגים היהודים ביחד להיראות צנועים. חג שיש לו חודש של משחק מקדים. חג שלא אומר לי כלום. מה עכשו, גם עם חגים של אחרים אני אמורה להתמודד? מה, לכל השדים, אני אמורה לעשות בערב כריסמס?

יש לי זיכרון עמום ספוג כאב ממסיבת הכירסמס הראשונה שלי. הייתי בת 9 או 10 והיינו בקוסטה ריקה. בבית ספר האמריקאי שלנו חגגו את הכריסמס. זה היה בערב (אני זוכרת חושך, לכל הפחות) ושיחקנו בכסאות מוסיקאלים (אגב, לא קשור אבל מפתיע וחינני: התברר לי שלאותו משחק שאנו קוראים כסאות מוסיקאלים, קוראים בגרמניה "בדרך לירושלים"). אני ניצחתי. משהו נפתח מלמעלה ומלא ממתקים צנחו עלי וכולם הסתכלו עלי ואני רציתי למות והפנים שלי בערו עוד שעות אחר כך. זה הפחיד אותי מאוד.

לפני שנה, בכריסמס האירופאי הראשון שלי, הייתי די בפניקה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, מסגרת כלשהי, או שהבדידות תכריע אותי. חברה בבריסל הציעה להצטרף אליה ואל בן זוגה, הם יעשו את ערב החג אצל המשפחה שלו אי שם בבלגיה. אמרתי "כן, כן", וגם "תודה". אבל בסוף לא נסעתי. איכשהו איבדתי את החוט, ואיתו את החרדה. "מה לי לנסוע לחגוג חג של זרים עם משפחה זרה?" שאלתי את עצמי, "אין לי מספיק משלי?" והיה איזה רגע שהרגשתי מעל כל זה, פשוט מעל, כאילו אני פטורה. הרי בשביל זה נסעתי מישראל לא? כדי לחיות אחרת, כדי להיות פטורה. למה לי להילחץ עכשו מחגים של אחרים, חגים שלא אומרים לי כלום, למה לי לעשות דרמה גם מהם?

הדבר הכי טוב בכריסמס, הגלוווין. יין חם. או קי, טוב זה לא, אבל נחמד. ואפקטיבי. וקור אימים בחוץ אז כל דבר חם הולך

אוח, הקלות שבה אני עושה דרמה! הייתי רוצה לבחור בחילוניות גמורה. כזאת שאדישה, אבל באמת, לא במחאה או כנגד, באמת שוות נפש כלפי כל הנושא הזה של החגים. שקדחת ההתרגשות האורבנית, צרכנית, מלאכותית, שתוקפת את העיר, כל עיר בכל חג גדול, שכל הקדחת הזאת פשוט תחליק מעלי, לא תנגע בי. זה מה שהייתי רוצה.

אז הפי הפי כריסמס לכם, וחנוכה, ופורים (כבר, לא?) וסילבסטר, ושנה חדשה, והפי הפי הפי בכלל