אני טקסט פוליטי

במוצאי שבת לפני שבוע הלכתי לפתיחה של גלריה חדשה בקרויצברג. את הגלריה הקימו ומנהלים ישראלים והיא מציגה אמנים ישראלים. את חלקם אני מכירה, עם חלקם אני מיודדת. הפתיחה היתה מוצלחת, אני חושבת, כמו שפתיחה אמורה להיות. עמוסה באנשים יפים, חיוכים גדולים הרבה יותר מדי, צפיפות ודוחק, שום אפשרות לראות את האמנות, יין ואוכל. הייתי קצר, שתיתי כוס יין לבן, אמרתי שלום שלום והלכתי.

למה דווקא גלריה שמציגה אמנים ישראלים? זאת הגדרה אמנותית? ולמה הלכתי לאירוע הזה? כבר הייתי בפתיחות, אני יודעת שלא רואים בהם אמנות, אני יודעת שאני לא אוהבת צפיפות ושהחיוכים הגדולים יתר על המידה של האמנים ומקורביהם מכאיבים לי, אני יודעת שזה לא בשבילי, אז למה באמת?

כי זה השבט שלי וזאת קבוצת ההתיחסות שלי, ואני זקוקה לשבט, ולקבוצת התייחסות. אני יודעת את זה ואני מאוד אמביוולנטית בנוגע לזה. לפני שהגעתי הנה לא חשבתי שעולמי יהיה מורכב, עד כדי כך, מישראליות. באמת שלא. חשבתי, דימינתי, משהו הרבה יותר בנלאומי. וזה לא שזה לא קיים, לא לגמרי, יש לי קשרים חברתיים עם מקומיים, אבל זה בכלל לא בר השוואה. לא ברמת הקירבה, לא בנינוחות, לא בהשקעה. אני לגמרי מצטופפת בחיק הקהילה הישראלית כאן, ואני לא לבד.

תמונות משיטוטי השבוע, טיול רגלי בברלין הקפואה והכחולה אחרי חומוס בחומוס עכו שוודינג. לטעמי החומוס הטוב בעיר.

***

ביום ראשון פירסם Noam R מהבלוג "גודווין צדק", מאמר בשם "שטוקהולם" על האופן שבו רשויות הבטחון הישראליות חוקרות ילדים בני 13, 14 ו – 15 החשודים באלוהים יודע מה. זה כולל איומים באונס ותקיפה מינית, הפחדות, קללות ואגרופים. של כוחות הבטחון שלנו על הילדים. קראתי, נחרדתי, רציתי לשתף. הכנתי פוסט לפייסבוק שכלל גם ציטוט מהבלוג וגם תוספת שלי, כמה מילים של זעזוע, בחילה ויאוש. ופרסמתי. וכמה דקות אחרי כן חזרתי לפייסבוק, לפוסט, ומחקתי אותו. אני לא רוצה לעשות נו נו נו לאנשים שלי בארץ. אני לא רוצה להיות צדקנית. אני לא רוצה להיות זאת שחיה במקום אחר וצורחת גוועלד.

זה הגעיל אותי כשהייתי בארץ, ישראלים שחיים במקום אחר וכל הזמן מטיפים, ואין לי משהו טוב להגיד על זה גם כשאני לא בארץ, גם כשאני פה. אבל זה מורכב יותר: לבקר את ישראל זה לגמרי לגמרי חלק מהישראליות שלי. חלק ממה שתמיד עשיתי. יש פעילים פוליטים יותר מעורבים ממני, אבל בסך הכל, אני כן בקבוצה המעורבת, המפגינה, המוחה, המתריעה. אם אני לא חיה בישראל החלק הזה שבי אמור למות? וזה שאני משלמת מיסים בישראל, זה משנה משהו? זה לא אומר שבעצם אני כן חלק ולפיכך מותר לי להגיד את דעתי?

מצד שני גם בארץ פחות ופחות אני אומרת את דעתי. כי היאוש גדול מדי ואין בזה טעם ומי שמסכים מסכים וכל השאר לעולם לא יסכימו והרי אנשים לא באמת מקשיבים ואף אחד מעולם לא שינה את דעתו (בעצם כן, אבל תמיד רק לצד השני, שמאלנים שראו את האור ויום אחד החליטו שבעצם לכבוש 2.6 מיליון אנשים זה לא כזה נורא, זה קצת, איך לומר, אין ברירה, בנפשנו ממש. אבל זה אף פעם לא לצד השני, לא מהימין לשמאל).

אני יודעת שזה חסר טעם, לפרסם את הפוסט של Noam R בפייסבוק שלי. מי שרוצה לדעת מה קורה יודע, ומי שלא רוצה – וזה לא בהכרח כי הוא ימני, זה כי אין כוח, אין כוח, אין כוח – אז גם מי שלא רוצה לדעת יודע, בכללי, רק שהוא לא מתעסק בזה ביומיום, בשוטף. כי אין כוח. כי צריך לחיות. כי אין מה כל הזמן לעסוק בזבל ולשנוא את עצמך. כי צריך לחיות וזה מה יש. אני יודעת, אני חייתי ככה רוב חיי ומן הסתם עוד אחייה. "אין לי ארץ אחרת גם אם…וכו'. ובאמת אין לי. המקום היחיד שבו אני אזרחית הוא ישראל.

מאורו פארק ביום שבו אין את השוק. ניסיתי לתפוס את השממה

אבל הצד השני של האין כוח הזה הוא ההשתקה, השתיקה, האין אמירה, האין דיבור. וזה מה שנורא כל כך. אני מצנזרת את עצמי. לא צריך את השלטון לזה, אנחנו מדינת משטרה מבחירה. מיאוש. מעייפות החומר. זה אנחנו ששותקים, אנחנו שמשתיקים את עצמנו. אנחנו שעושים את העבודה לשלטון הימין הארור, אנחנו משטרת המחשבות. ואני כותבת אנחנו בכוונה, אני בפנים, אני חלק. את הפוסט הזה, למשל, פוסט שרץ לי בראש כמה כמה ימים, אני לא אפיץ בקרב קבוצות של ישראלים בברלין בפייסבוק כמו שאני עושה בדרך כלל. אין כוח.

***

ביום שלישי נתקלתי בסרטון שאומר די לתוכנית פראוור וקורא לצאת להצטרף ל"יום הזעם", מחאה נגד פראוור בשבת ה – 30.11. עשיתי לו שייר, לא הוספתי מילה. בשעה שאחרי קיבל הפוסט 5 לייקים ו – 2 שיירים והצעה להצטרף לגרסא המקומית של "יום הזעם", כאן בברלין, בשבת ב – 1300, בקוטבוסר. כל הלייקים וכל השיירים היו מישראלים שחיים בברלין. גם את הפוסט המקורי, זה שאני עשיתי לו שייר, פרסמה ישראלית שחיה בברלין.

וכמה שעות אחרי כן אריק אינשטיין נפטר ומוד אבל קולני השתלט על הסדר היום הציבורי. בישראל, נכון, אבל תודה לפייסבוק תודה לטוויטר, גם אני שותפה. 24 – 48 שעות בהם אי אפשר היה להגיד כלום. ומי שניסה גורש (היה אצלי בטוויטר, ובאמת מדובר במעוז שמאלני, הפיד שלי בטוויטר, ועדיין היתה שם מישהי שכתבה, ואני מצטטת מזיכרון, זה לא נוסח מדויק: אתם לא חייבים לפתוח את הפיד נכון, לכל מי שמתלונן על האבל). כי היום אפילו מהפיד ברשתות חברתיות מסלקים על אי הסכמה.

אני קוראת את "סיפורו של גרמני, 1914 – 1933" ספר מאת העיתונאי סבסטיאן הפנר על חייו בגרמניה בין עד שנת1934, אז עזב. הספר נפתח בילדותו בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר את האווירה בימים של פרוץ המלחמה ואיך היא השפיעה עליו, ילד בן 7. וככה הוא כותב:

"לא היו אשמים בכך שהפכתי בתוך ימים אחדים לשוביניסט ו"מחרחר מלחמה". 

האשמה היתה – באוויר, באווירה הכללית, ששבה ושיחזרה את עצמה אלפי פעמים מסביב: במהומה ובכוח המשיכה של ההמון המלוכד, שסיפקו בחינם לכל מי שנסחף אל תוכם (וגם אם היה זה רק ילד בן שבע) רגשת עזים ולא מוכרים, ואילו את מי שנשאר מבחוץ חנקו כמעט לגמרי בתוך ריק של שממה ובדידות. באותם הימים חשתי בפעם הראשונה, מתוך תשוקה נאיבית וללא רמז של ספק או היסוס, את ההשפעה של אותו כישרון המיוחד לעם הגרמני: הכישרון לפתח פסיכוזת המונים, במקביל אולי לאי היכולת שלו להשיג אושר פרטי".

יום גשום, יום קר, יום כתום. ברלין השבוע. גם המחבר של הספר, הפנר, מספר על ברלין, חי בברלין, 100 שנה אחורה

***

תוכנית פראוור היא תוכנית ארורה וערלת לב שתוביל במקרה הטוב ליאוש גדול עוד יותר בקרב אוכלוסיה מיואשת גם ככה, ותבעיר את הנגב במקרה הרע. בבסיסה של התוכנית מדובר בגירוש של בין 30000 – 70000 (במקומות שונים נתקלתי במספרים שונים) מבתיהם. נכון, לא מדובר על האוכלוסיה שיצאה מדעתה מאבל השבוע, מדובר על בדויים, ציבור מדוכא גם ככה שחי בישובים לא מוכרים גם ככה, אבל המפנים שלהם, הם כן חלק מציבור האבלים. הם כן. וגם אנחנו, השותקים.

תוכנית פראוור היא תוכנית הגירוש האוכלוסיה הכי מסודרת והכי מקיפה שמדינת ישראל עשתה מאז ימי הגירוש הקודם, שנות ההקמה של המדינה. והיא לא מחוייבת המציאות. צריך להסדיר את חיי הבדויים בנגב, ויש דרכים פחות רעות לעשות את זה. תוכנית פרוואר – כמו החוק שחוקקה ממשלת ישראל השבוע לפיו ילדים של מהגרים / עובדים זרים / מסתננים שנולדו בישראל לא יקבלו אזרחות, שום אזרחות, בשום מקום – שני אלה ועוד מלא מלא החלטות וחוקים אחרים הם צעדים קטנים במשעולי האדישות, כהות הלב ושאר הרעות החולות שיום אחד נהייה קבורים כל כך עמוק מתחתם שכבר לא נוכל לצאת, לא נמצא את הדרך, לא נראה את האור.

***

ביום חמישי הזמינה אותי חברה לאירוע שהיא ובן זוגה מארגנים בשבת, בסטודיו שלהם, בן הזוג יציג את העבודה האחרונה שלו. הם חברים, אני מחבבת אותם ואני מאוד רוצה לראות את העבודה שלו. אבל אמרתי לא. אני אלך להפגנה, לגרסא המקומית של "יום הזעם", שמאורגנת על ידי ארגון הקורא לחרם על ישראל, ואני נגד חרם, זאת לא השיטה בעיני, אבל גם לבררנות שלי צריך להיות גבול. אז אמרתי לא ואני אלך להפגנה.

לא יתכן שכל מה שנשאר מהישראליות שלי, כל הישראליות שלי, יהיה מין feel good קהילתי כזה, ללטף אחד לשני את הגב, לגרגר ביחד. זה לא מוסרי. אלך נא לי לקפוא בקרב הגויים בכיכר המכוערת בעיר, היא היא כיכר קוטבוסר, לעוד הפגנה חסרת משמעות שתהייה לך אפס השפעה על המציאות, במחאה על עוד עוולה שמבצעת ארצי הלעיתים אהובה.