תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

גשר, ברלין

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסייה, אביב, פריחה

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

ציור קיר

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

פריחת אביב

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

  1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
  2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.
אביב בברלין

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

תספורת חדשה

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה

כל הזמן אני רצה בעיר הזאת. מהרגע שהגעתי אל תל אביב אני רצה. תל אביב, תל אביב. כל הזמן אני רצה. עוד מלפני שהגעתי אני רצה. התחלתי לרוץ כשהתקרב מועד הטיסה אל תל אביב. בשבוע שלפני הטיסה כבר הייתי בלי אוויר. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה. תופים באוזניים. אני שומעת את התופים ורצה. כאילו הם קוראים לי לבוא. כאילו הם מזהירים אותי מלבוא. אני רצה אליהם. אני רצה מהם. תל אביב תל אביב. אני רצה ורצה.

תל אביב תל אביב

תל אביב תל אביב. ים ושקיעה ובניינים מכוערים. המראה שנשקף מהדירה בה לנתי

***

לפני כמה זמן התקנתי על הסמרטפון אפליקציה שסופרת צעדים. 10000 צעדים ביום זה המלצת הרופאים. בתל אביב לא היה לי יום של פחות מ 15000 צעדים. גרתי בדירה בין שוק הכרמל והים וממנה הלכתי והלכתי. אין מה להיכנס לעיר עם רכב. בין חופשת החנוכה והבנייה של הרכבת הקלה כל העיר סגורה, פקוקה, הומה. מתפוצצת.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי בבוקר הלכתי לפגוש חברות בקפה על בן יהודה ושדרות בן גוריון ומשם המשכתי למספרה. הספרית שלי אמרה שלא צריך תור, אפשר פשוט להגיע. הלכתי ברגל עם חברה שליוותה אותי מבן יהודה שדרות בן גוריות אל דה האז ושם נפרדנו. אני נכנסתי למספרה והיא חזרה בהליכה אל הבית שלה. בדרך, היא סיפרה לי אחר כך, היא היתה צריכה לשירותים אז התקשרה אל חברה שלישית שהיתה בבית ועלתה אליה לשירותים. תל אביב תל אביב.

אחרי התספרות יצאתי מהמספרה והרגשתי כמו עצמי שוב. תספורת טובה זה כמו בגד טוב. תספורת רעה זה כמו ללבוש בגד רע, מכוער, לא מחמיא. נמאס לי להסתובב עם תספרות רעות. אני מרגישה כאילו יש לי פאה על הראש. אחרי המספרה הלכתי ברגל, מאושרת ושמחה, מדה האז אל שוק הכרמל. השוק מלא מקומות מקסימים לאכול וכל המקומות היו מלאים פלוס תורים ותורים. בערב עשיתי טיול על הטיילת. שמעתי תופים. לא בפנים, לא התופים שלי, תופים אמיתיים. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי אל מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום. זה היה כמו לראות, סוף סוף, שמועה רחוקה. אכן, יש מעגל מתופפים ביום שישי על הטיילת ליד הדולפינריום.

בשבת בבוקר הלכתי עם חברה על הטיילת כל הדרך ליפו. בנמל יפו חתכנו לשוק לחפש מקום לארוחת בוקר. הכל הומה. הכל מלא. תורים ותורים ותורים. אני שונאת תורים לאוכל. בין שני מקומות מפוצצים עם רשימת המתנה מצאנו מקום ריק והתיישבנו. החברה שלי שאלה את העובד במקום איך זה שכולם מלאים והם ריקים. אנחנו לא נותנים ארוחת בוקר, הוא הסביר, רק שקשוקה. אני של שעות הערב, הוא אמר. אכלנו שקשוקה וחזרנו אל תל אביב דרך הים.

תל אביב תל אביב

אותו מקום, אותו נוף, שעה אחרת, יום אחר. תל אביב תל אביב

ביום שני נסעתי אל הקיבוץ. לקחתי רכבת לרחובות מתחנת רכבת ההגנה. זאת פעם ראשונה שלי בתחנת ההגנה, תמיד אני נוסעת מתחת השלום, אבל הפעם ההגנה היתה קרובה יותר. אני מגיעה אל תל אביב פעמיים בשנה וכל פעם ישנה במקום אחר, דירה אחרת, מיקום אחר. גם זאת דרך להכיר את העיר. לקחתי קו 16, קו שתמיד ראיתי ומעולם לא הכרתי, והגעתי איתו אל תחנת ההגנה.

בהגנה עלה ביחד איתי על הקרון בחור צעיר חובש כיפה עם תיק גדול. היינו רק ארבע בקרון. הוא, אני, חיילת עם אוזניות על הראש שדיברה ודיברה אל תוך האוזנייה ואשה מבוגרת. מתישהו במהלך הנסיעה נכנס בחור צעיר וסוער אל הקרון. אני צריך מניין, הוא צעק אל תוך הקרון, אל עבר הצעיר עם הכיפה. בוא תשלים איתי מניין, הוא אמר לו.

הבחור נראה כאילו הוא לא מבין. אולי לא ידע עברית. אולי סתם לא הבין. השני לא עזב. בוא בוא, הוא צעק אליו ועליו, אל תבאס אותי, בוא איתי אל הקרון האחרון, אני צריך מניין. הבחור הצעיר כבר עמד אבל עדיין לא זז. האשה המבוגרת הסתובבה אליו ואמרה לו: אתה לא חייב ללכת איתו. החיילת הורידה את האוזנייה וצעקה לעברו: הוא לא יכול להכריח אותך! על תלך אם אתה לא רוצה! הבחור המגייס שכבר היה בקצה הקרון הסתובב והביט עליו בתדהמה.

אני תכף יורד, לחש הצעיר עם הכיפה.

איפה אתה יורד? צעק לעברו המגייס.

ברחובות, אמר הצעיר.

אה, אוקי, אמר המגייס, אז אין לך זמן.

הצעיר חזר לשבת.

תל אביב תל אביב

אכן. מצאתי את זה על בית בדיזינגוף, או שזה היה יהודה הלוי, או אולי אלנבי

בחזור לקחתי מונית שרות קו 16 מתחנת ההגנה. היה מקום אחד פנוי, ליד אברך, מאחורה. התשייבתי נזהרת לא לגעת בו. לפני ישבו אבא ועליו ילדה קטנה. לאבא היתה תספורת מוהיקן. הילדה היתה מקסימה. הוצאתי 6.5 שקלים מהתיק וביקשתי מהאבא שישב לפני להעביר לנהג. הילדה הושיטה את היד שלה. שמתי את המטבעות בכף היד שלה. היא חייכה בתודה, הסתכלה עלי ופתחה את כף היד. המטבעות צנחו. האבא, האיש שישב בצד ימין מאחורי הנהג והאשה שישבה מאחוריו כולם התכופפו ואספו את המטבעות והעבירו אותו לאיש שיש מאחורי הנהג. הוא ספר את הכסף ואז הסתובב אל חלל המונית ושאג: מה זה חמש וחצי?!? מה זה הדבר הזה? תל אביב תל אביב. התנצלתי והעברתי לאיש את השקל החסר והוא העביר לנהג.

בנתיים האשה שישבה מאחורי האיש מאחורי הנהג שאלה איפה היא צריכה לרדת כדי להגיע לכתובת מסויימת. הנהג אמר לה משהו. האיש מאחורי הנהג אמר משהו אחר והאבא גם הוא הציע משהו אחר. לכי על האבא הצעיר, רציתי להגיד לה, הוא נראה לי הכי מבין תל אביב כאן. את שארית הדרך העברנו בוויכוח איפה היא צריכה לרדת. האבא עם הילדה ירד איפשהו באלנבי ואמר לה לרדת עוד מאה מטר מכאן. אחרי שהוא ירד מצאתי על הכסא שלו את השקל החסר.

***

הזמן אף פעם לא מספיק לי. או שהוא יותר מדי. או פחות מדי. אף פעם לא נכון. כמה ימים זה נכון? הביקור הקודם היה ארוך מדי. הביקור הזה קצר מדי. אני לא מוצאת את המידה הנכונה. לא מצליחה לדייק. אני עובדת על זה כאילו יש נוסחת קסם ואם אמשיך בניסיונות אמצא אותה. אחרי הביקור הקודם החלטתי לא להגיע ליותר מעשרה ימים. עכשו אני מתכננת שהביקור הבא יהיה לכמה שבועות. אולי ככה, אני חושבת, אוכל להפסיק לרוץ.

גן מאיר, תל אביב

גן מאיר. תל אביב תל אביב. בזוויות מסויימות היא מצטלמת נפלא

***

היתה לי פגישת עבודה ברמת גן. גוגל מפס אמר שיש אוטובוס, קו 66, שעובר ממש ליד הבית ויביא אותי עד לשם. החלטתי להסתכן. עמדתי בבוקר ליד התחנה, עמוד עקום תקוע בתוך מדרכה מתפרקת בצומת הירקון ואלנבי וחיכיתי לאוטובוס. לא העלתי בדעתי שהוא יגיע. ממש לא. חשבתי שיצא לי מזה סיפור נחמד. על העמוד העקום היה שלט שסיפר שחמישה אוטובוסים שונים עוברים שם, אבל אני הייתי לבדי בתחנה. לא היתה לי שום דרך לדעת מה יקרה, או לפחות ככה הרגשתי.

האוטובוס הגיע כשהגיע ואני עליתי עליו. שנים שלא הייתי בתוך אוטובוס דן. יש שם אשה שמדברת כל הזמן, מספרת איזה תחנות, איפה אנחנו, מה תכף מגיע. התחנה הבאה, היא אומרת, כיכר המדינה, תחנת ויצמן. או התחנה הבאה ויצמן. תחנת בית החייל, פנקס (אז למה וויצמן?!? לא הבנתי, לא הבנתי, ממשק משתמש משונה יש לגברת). התחנה הבאה ביאליק, תחנת תובל. והכי אהבתי, התחנה הבאה ועד הפועל, כאילו שזה מקום, כאילו שזה קיים.

***

שלוש פעמים ראיתי גברים משתינים ברחוב. מיתרונות החורף הברלינאי. לא רואים את זה שם. כשהטמפרטורות ירדו ל – 15 כולם עלו על המעילים הרצינים שלהם. בפייסבוק ראיתי פוסט על איך לעזור לחתולי הרחוב בקור, איך לבנות להם בית מחמם מקרטונים. קור אימים בתוך הדירות בתל אביב. בחוץ נעים. ליד בנק לאומי סניף אלנבי, מתחת לכספומט, מונחים מזרונים ועליהם אנשים וכלב. עברתי שם בשבת. גבר ואשה ישנו על המזרון. הכלב התכרבל אתם. מאחורי הגיעו שלושה צעירים, אחד מהם החזיק שקית עם אוכל של כלבים. הם התקרבו אל המזרונים, נזהרו לא להעיר את הישנים, ויצרו קשר עם הכלב. ליטפו אותו. שיחקו איתו. נתנו לו אוכל. למחרת הפוסט הזה הופיע בפייסבוק פיד שלי. תל אביב תל אביב.

תל אביב, הומלסיים

מאכילים את הכלב. בנק לאומי על רחוב אלנבי

***

למה אני כל הזמן רצה? מה אני מנסה לתפוס, מה אני רוצה להשיג? אני רודפת אחרי רכבת שמזמן עזבה את הרציף. אני מנסה להשיג משהו שאיננו. לשחזר חוויה והוויה שכבר לא מתקיימת. אני רוצה להרגיש בתל אביב כמו שהרגשתי פעם: חלק. שייכת. אני רוצה שדברים ישארו אותו הדבר. כמו שהיו ברגע שעזבתי אותם. אני רצה לאחור, מנסה לתפוס חוטים שנפרמו ולחבר אותם ביחד כי פעם, פעם פעם הם היו מחוברים ואני לא רוצה להכיר בשינוי. הריצה שלי היא נגד השינוי, ההשתנות, היות הדברים אחרת.

אני רצה ורצה והרכבת מתרחקת ממני ומתרחקת ממני והפערים כל הזמן נפערים ואני לא מצליחה לצמצם אותם. אני רצה ורצה. אני שומעת את התופים ורצה. על שדרות רוטשילד, על שנקין, על יהודה הלוי, דה האז, אבן גבירול, הבראסרי, המגדלור, אני רצה ורצה וכל הזמן שומעת את התופים כאילו הם משהו אמיתי, בחוץ, באוויר, בים, ברחובות. כאילו זה לא הלב שלי מה שאני שומעת, דפיקות הלב שלי הם התופים.

זה לא ילך, לירז, אמרתי לעצמי לילה אחד על רחוב פרישמן, ואני חולה ומותשת. זה לא ילך. אני מנסה לתפוס רכבת שמזמן יצאה את התחנה ואני בכלל עזבתי את הרציף ועברתי לאחר. זה לך ילך, לירז. תפסיקי לרוץ, אמרתי לעצמי ולא הצלחתי. אולי בפעם הבאה.

שדרות בן גוריון תל אביב

תל אביב תל אביב. השדרות. כה יפות

Europe is not so bad

בבניין מול הבניין שלי הקימו סוכה. מהעבר השני של החצר הפנימית. לא בתוך החצר אלה צמודה אל בית שניצב מול הבית שלי. אני עוברת שם לפעמים כשאני רוצה לקצר את הדרך אל ה -u8 וככה ראיתי את הסוכה עוד בשלב ההקמה. משפחה יהודית דתית, לא גרמנים, רוסים או צרפתים, אני לא בטוחה שזהיתי את השפה נכון. הם נכנסו לגור בבניין מולי לפני כמה חודשים. הבחנתי בהם אבל לא התעכבתי עליהם.  עד השבוע, עד שראיתי אותם בונים סוכה. זה ממש שימח אותי, קיומה של הסוכה.

עברתי שם באחד מהימים של החג וראיתי תכונה, אנשים נכנסו ויצאו מהבניין אל הסוכה, אז נעצרתי בצומת בין השביל של החצר הפנימית ושביל הגישה אל הבניין שלהם וראיתי ילדה קטנה עומדת בכניסה אל הסוכה ואמרתי לה חג  שמח. חג שמח! היא ענתה לי בחיוך ענקי ועשיתי לה שלום והיא עשתה לי ואמא שלה הצטרפה ואמרה לי גם, בעברית, חג שמח, ואמרה לי תודה באנגלית והגבר שלידה הסתובב לראות מאיפה מגיע כל ה״חג שמח״ הזה ואני נפנפתי שוב לשלום והלכתי.

סוכה

הסוכה והטרמפולינה, צמודים אל הבית, לא בחצר הפנימית הגדולה והריקה.

הם בנו את הסוכה על הגינה הקטנה שצמודה אל הבניין שלהם. למרות שיש כאן חצר פנימית ענקית, חצי ממנה ריק ומגודר וחצי ממנה ריק ולא מגודר, הם בנו את הסוכה לא בחצר הפנימית הריקה והשוממת אלה בגינה הצרה והקטנה שבכניסה אל הבניין שלהם. וליד הסוכה הם התקינו טרמפולינה. פעם הבאה שעברתי שם התעכבתי כדי לצלם. כמה ילדים ששיחקו בכניסה אל הבית ראו אותי ואחד מהם שאל אותי בגרמנית מה אני מצלמת.

הרגשתי לא נוח, לא רציתי שהוא יחשוב שאני גויה שמצלמת התנהגויות משונות, אז ניסיתי להסביר בכל השפות שאני יודעת שאני מצלמת את הסוכה כי אני נורא שמחה לראות כאן סוכה. בינתיים האשה יצאה מהבניין וניגשה אלי ואחרי חג שמח חג שמח שוחחנו באנגלית. אמרתי לה שאני נורא שמחה לראות כאן סוכה והיא חייכה ואמרה לי שדווקא יש כמה סוכות, שהיא ראתה כמה סוכות בשכונה. היא אמרה לי שיש סוכה גדולה במרכז בברונן שטרסה ושהיא ראתה כמה סוכות פרטיות.

כנסיית ציון

כנסיית ציון ביום של מזג אוויר מושלם. אלו ימים של מזג אוויר מושלם בברלין. מזג אוויר שפשוט נעים בו. והכל יפה כל כך! האוויר פריך והאור חד וצלול והשמים מרתקים וכל החוץ, הרחובות והצמחייה והשמיים שרים

אני יודעת שיש מרכז של הקהילה היהודית בברונן שטרסה, חמש דקות הליכה מביתי, אבל אף פעם לא הייתי שם. אני ישראלית, מה לי ולקהילה היהודית. אני יודעת שיש בניין של הקהילה היהודית בברונן שטרסה כי פעם הגעתי אליו, כשחיפשתי את בניין המשטרה בברונן שטרסה. באופן טבעי הלכתי לבניין היחיד ברחוב שיש שמירה בכניסה אליו. ניסיתי להיכנס והשומרים עצרו אותי ושאלו לאן, ואני אמרתי להם למשטרה אז הם הפנו אותי לבניין אחר לגמרי, בניין חסר שמירה. זה כל מה שאני יודעת על הבניין של הקהילה היהודית בברונן שטרסה. שומרים עליו.

לא הלכתי לראות סוכה בבניין הקהילה היהודית. זה היה רגע קצר של איידשקייט, שעצר אותי אל מול הסוכה, לא איזה תהליך גורף של חיפוש אחרי החגים. אבל בשבוע האחרון, בכל פעם שפתחתי את החלון שפונה אל החצר הפנימית, הגיעו אלי קולות של שיחה ושירה ותפילה וצחוק של ילדים משחקיםֿ. השארתי את החלון פתוח הרבה השבוע.

***

סתיו, ברלין

סתיו, כמה שאתה יפה. היתה לי פגישה ליד ה zoo השבוע אחריה הלכתי דרך טירגרדן בחזרה הביתה. חדווה ורינה בכל מקום

סוף סוף הגיע התור שלי למספרה. רציתי להסתפר כבר לפני חודש אבל אז הספרית שלי ג׳וליה היתה בחופשה ורק השבוע הגעתי אליה. יום לפני התור היו 3 טלפונים מהמספרה. בטלפון הראשון רק בדקו שאני יודעת שמחר התור שלי. בטלפון השני ווידאו שאני רוצה גם צבע וגם תספורת ובטלפון השלישי ביקשו לשנות את השעות כי אני רוצה גם צבע וגם תספורת.

כשהגעתי ראיתי שג׳וליה שינתה תסרוקת. זאת הפעם השישית שאני אצלה וכל פעם יש לה תסרוקת אחרת. אני לא משכונעת לגבי איכות התספורות שהיא עושה לי אבל מאוד מרוצה מזה שהספרית שלי כל הזמן מתחדשת. ג׳וליה שאלה אותי מה אני רוצה שהיא תעשה לי היום. זאת השאלה הקבועה שלה. מה אני רוצה, במקום שהיא תגיד לי מה כדאי. ניחא. פעם שישית שלי אצלה, כבר התרגלתי. הזכרתי לה שהייתי אצלה לפני שישה חודשים והיא שאלה אם אז הייתי מרוצה מהתסרוקת שלי ואני אמרתי שכן, אז היא אמרה שהשיער גדל בקצב של ס״מ אחד בחודש, כלומר אם הייתי אצלה לפני ששה חודשים כדי לשחזר את התספורת הקודמת היא צריכה להוריד 6 ס״מ. היא הראתה לי ביד כמה היא צריכה להוריד.

סתיו בברלין

סתיו, כמה שאתה יפה. רק ללכת ללכת וללכת עוד. כמו לטבול ביופי.

אמרתי לה שזה בסדר, מתאים, ושהיא לא צריכה למדוד וכו׳, העיקר שתעשה שיהיה יפה ורך. חזרתי על זה כמה פעמים, אמרתי לה שאני רוצה קצר אבל רך. לא קשוח. רך. היא אמרה שהיא מבינה ואז שאלה על הצבע. היא אמרה לי שאם אני מגיעה רק פעמיים בשנה אז עדיף לעשות גוונים. אני יודעת את זה כמובן שרק שגוונים לוקח כל כך הרבה זמן שאני מעדיפה כבר לצבוע. אבל ג׳וליה שיכנעה אותי אז אמרתי או קי, גוונים איט איז ואז היא נלחצה כי התור שלי הוא לצבע, שזה 45 דקות, לגוונים היא צריכה שעה. אז אמרתי שבסדר, נעשה את זה בתור אחר, והיא אמרה לא, נמצא דרך, ושריינה ספרית אחרת שלקוח שלה ביטל שתעזור לה אם הגוונים שלי.

בזמן שהיא עבדה על השיער שלי שאלתי את ג׳וליה על המספרה הזאת, שנקראת האחיות פאולי. שאלתי אותה מי אלו האחיות והיא הסבירה לי שהמספרה היא בבעלות האח פאולי. שהוא הקים את המספרה, לפני 30 שנה, ביחד עם אחותו, אבל היא פרשה מזמן והיום זה רק של האח. ואז היא שאלה אותי מה אני עושה. אמרתי לה שאני עובדת בתחום ההי טק ושאני במשבר מקצועי ומאוד רוצה לשנות את תחום העיסוק שלי. אז ג׳וליה שאלה מה הייתי רוצה לעשות ואמרתי לה שאני לא יודעת.

אנשים ובלון

גם את זה פגשתי השבוע. אנשים והבלון שלהם.

היא אמרה שלפעמים גם היא רוצה לשנות מקצוע ועבודה. היא אמרה שאילולא היתה ספרית היא היתה רוצה להיות גננית שעובדת בבית קברות. שזאת נראית לה עבודה שקטה ונעימה ונטולת לחצים. אל תביני אותי לא נכון, היא אמרה, אני מאוד אוהבת לספר, אבל לפעמים הייתי רוצה עבודה עם פחות לחץ. יש ימים, היא אמרה, כמו היום למשל, שהכל משתבש בהם. בבוקר היתה לה לקוחה שבאה לצבע אבל בסוף עשתה גוונים וזה שיבש הכל כי התור שלה היה ל 45 דקות ולקח שעה, כי ככה זה עם גוונים. אחר כך היתה עוד לקוחה שהבריזה ואחרי כן אני שגם באתי לתור של 45 דקות צבע וחצי שעה תספורת ובסוף עשו לי שעה גוונים וחצי שעה תספורות. אז בימים כאלה, בהם הכל משתבש, אמרה ג׳וליה, היא חולמת על להיות גננית בבית קברות.

ואז היא שאלה אותי מאיפה אני. היא תמיד שואלת את זה אחרי שאני מבקשת ממנה לעבור לאנגלית, ואני תמיד עונה שאני מישראל. אין לי תשובה אחרת לשאלה הזאת. אז ג׳וליה שאלה אותי איך זה עבורי, לחיות בגרמניה, האם זה לא קשה לי לפעמים, כיהודיה, בגלל ההיסטוריה. עניתי לה משהו כללי ומעורפל על זה שבברלין לא קשה לי, אני מרגישה רצויה, אבל אולי במקומות אחרים בגרמניה הייתי מרגישה אחרת וג׳וליה נבהלה קצת ואמרה לי מאוד מהר שאני לא צריכה לדאוג. שאין מקום בגרמניה בו היהודים לא רצויים. היא אמרה שאפילו בכפר הכי קטן ורחוק גרמניה אין לאנשים בעיה עם יהודים. היא חזרה ואמרה שאין דבר כזה, בשום מקום, שבכל המקומות יהודים רצויים. שזה לא ככה עם הטורקים, היא אמרה, אבל עם יהודים אין בעיה.

עץ

ברחוב שלי. 

אחר כך היא סיפרה לי שיש לה עוד לקוחה מישראל שחיה כבר 8 שנים בברלין, ושסבתא שלה היתה באוושוויץ. היא סיפרה שגם את הלקוחה ההיא היא שאלה האם לא קשה לה לחיות בגרמניה, ושהלקוחה אמרה לה שזאת פעם ראשונה שגרמני שואל אותה את השאלה הזאת. ג׳וליה היתה מזועזעת מזה, היא לא הבינה איך זה יכול להיות שאף גרמני לא שאל אותה את זה קודם ואני אמרתי לה שנדמה לי שגרמנים מאוד נזהרים עם שאלות על השואה והיא אמרה שזה לא מקובל עליה בכלל. שזה מגעיל אותה. שהגרמנים לא שואלים.

ואז היא שאלה אותי אם האורך מתאים לי ואם אני אוהבת את שהשיער שלי מסתלסל או לא. זאת שאלה שמאוד מביכה אותי כי אני יש לי שער חלק. כל החיים, שער חלק. וזאת כבר פעם שניה שספרית בברלין טוענת שיש לי שיער מסתלסל. אין לי. יש לי שער חלק שכאשר מספרים אותו, מפאת איבוד המשקל הפתאומי, מסתלסל טיפה. זה משהו רגעי שעובר לו. ניסיתי להסביר את זה לג׳וליה בזמן שהיא עבדה על התפחת הסילסולים שלי אבל היא לא הבינה את הטיעון ואמרה שבלי הסילסול התספורת שלי תצא קשוחה. רצית רך, היא אמרה, רכות היא סילסול. נכון, אמרתי, אני רוצה רך.

אחר כך ג׳וליה אמרה לי שהיא תמיד רצתה לבקר בישראל ולא יצא לה וכבר לא יצא. אז שאלתי אותה למה לא יצא והיא הסבירה לי שהיא ובן זוגה לקחו עוד כלב, כלב שני, וששני הכלבים שלהם גדולים מדי כדי לטוס איתם, ושהם לא מוכנים להכניס את הכלבים לבטן המטוס, ולפיכך החופשות שלהם מעכשו ולעולם יהיו חופשות שאפשר להגיע אליהן ברכב. כלומר, רק באירופה, היא אמרה ואני הנהנתי בהבנה. היא אמרה שזה לא נורא כי הם אוהבים הרים ויכלים לנסוע לחופשות בתוך אירופה עם הכלבים שלהם ברכב. וגם, היא הוסיפה, אחרי הכל, Europe is  not so bad. נכון, הסכמתי, Europe is not so bad.

שלט רחוב

וגם זה קרה השבוע. שלט רחוב חדש. משהו עד יולי 2017. אומרים לעתיד מה יקרה