סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

מודעות פרסומת

למה אני מצלמת כל דבר? תשובות לחייזר

השבוע, בעוד ידי נשלחת אל כיס הג'קט כדי לשלוף, מעשה אוטומאט, את האייפון במטרה לצלם, מעשה אוטומאט, איזה ליבלוב, או ענן או קרן שמש מקרית, משהו שבאותו הרגע היה נראה לי הכי נכון וחשוב וטבעי לעשות, בעוד הידים שלי עושות את התנועות האוטומאטיות האלה, נזכרתי בחייזר.

החייזר הוא חבר דמיוני שלי. כבר הרבה שנים. ובדמיוני החייזר מגיע, מדי פעם, אל הכוכב שלנו, כדי לבדוק מה קורה איתי, בייחוד איתי, ברור שאיתי, אבל גם קצת הוא מסתכל מה קורה אם שאר העולם. החייזר סקרן ורוצה לדעת, לראות, ללמוד, איך אנחנו חיים, מה אנחנו, בני האדם של כדור הארץ, מה אנחנו עושים כאן בעולם הזה שלנו.

ליבלוב

הליבלוב. רק אני ראיתי אותו, כי אני מלאת תשומת לב וחיה את הרגע ומבחינה בפרטים הקטנים ועוקבת אחרי הטבע. אז ראיתי וצילמתי ואני נחמדה אז אני משתפת אתכם. תמונה שזכתה לכמות מחממת לב של לייקים

החייזר מגיע לבקר בייחוד בתקופות בהן אני מתקשה לתרץ את הנרטיב של חיי. או לפחות בזמנים האלו אני מרגישה בנוכחותו, אין לדעת, אולי הוא מגיע הרבה יותר. למשל בתקופה בה אני ובן זוגי דאז התפרסנו על פני שתי דירות בשתי ערים שונות לאורך כביש החוף. זה היה מאוד סטייל, שתי דירות, שני מבוגרים בלי ילדים, שתי משכורות היי טק, שני כלי רכב. וזה הצריך הרבה החלטות, כלומר, כל יום צריך היה להחליט איפה נישן היום, וזה חייב, עוד יותר, הרבה נסיעות. בייחוד זה חייב נסיעות. 

אם ישנים בבית מחוץ לעיר זה קרוב לעבודה שלו ורחוק משלי. אם ישנים בת"א זה קרוב לעבודה שלי ורחוק משלו. אם יש לו פגישות בתא באמצע היום הוא הרוויח עוד הלוך חזור. אם יש לי קייקים על הבוקר צריך לישון שם, אם יש לו פסיכולוגית על הבוקר צריך ת"א, ואם בוקר אחד יש את שניהם מה רבה המהומה! ואיפה עדיף להיות בסוף שבוע? בכפר, ברור, אבל בצהריים דווקא נעים בטיילת בת"א, ואת המשפחות גם צריך לבקר, ויש שתיים כאלה, וזה עוד בלי צרכים שעולים במפתיע כמו ההכרה שהחולצה שאני רוצה להיום בדירה השנייה או שאת הלפטופ השארתי בטעות בכפר ומשום מה סיכמנו על לילה תל אביב ועוד מלא תקריות כאלה. לא היה לזה סוף. אז נסענו.

הלוך ושוב, הלוך ושוב. ומדי פעם החייזר היה מגיע, מתבונן בשקט, אבל השתיקה שלו היתה כבד והגבות שלו מכווצות. "מה לכל הרוחות אתם עושים" הוא שאל אותי. ואני תמיד היה לי הסבר, כי תמיד יש הסבר, על למה שוב שתי מכוניות יוצאות בנפרד לאותו היעד (כי מחר הוא צריך לקום לשם ואני לכאן וכו') אבל התגובה של החייזר הבהירה לי את תלישות תשובותי.

שקיעה

שקיעה שרק אני ראיתי. בעבר צלמים היו מתרכזים בדברים מיוחדים. אחרים. שלא כולם רואים. היום זה כמעט ההפך, כולם מצלמים את המובן מאליו: הילדים שלהם, שקיעות, זריחות, חתולים, עוגות. מצלמים את הבאנלי. הם הצילום הופך את השיגרה למעניינת יותר?

זה לא שהחייזר הוא משוגע אקולוגי וסביבתי. אבל הוא כן, כלומר, הוא מגיע מהעתיד ויש לו דאגה רבה להמשכיות העולם. להישרדותו. ברור לי שהחייזר מחוייב ל – sustainability. וכל הנסיעות האלה לכל עבר באמת לא עולה בקנה אחד עם מחוייבות לססטיינאביליות ושאר ערכים שחשובים לחייזר, וגם לנו כמובן, חשובים מאוד גם לנו.

השבוע כששלפתי את האייפון מהתיק במעשה אוטומאטי, ראיתי, הרגשתי ממש, איך החייזר מכווץ גבותיו. "מה עכשו" הוא שאל את עצמו "למה שוב עכשו את מתעכבת ומה עכשו את מתעדת" הוא תמה. "כי אני צריכה לצלם ליבלוב" עניתי "כי הרי העלה הזה הוא חדש, זה זה, הקטן, הירוק, הוא חדש, אתמול הוא לא היה ואני, רגישה שכמותי, הבחנתי בשינוי, בהשתנות התמידית של הטבע וכל זה, ולכן אני רוצה לתעד את זה, כלומר לפרוס את הרצף לסטילס". חוששתני שהוא לא הבין. אני לא בטוחה שאני מבינה.

אני לא בן אדם של מצלמות. אף פעם לא היתה לי מצלמה. אבא שלי צילם. הוא אהב לצלם. את כל הטיול שלנו אחרי קוסטה ריקה הוא צילם לשקופיות. הן מאוכסנות איפשהו, כל השקופיות האלה, אבל הן לא ממש נגישות. יש עוד מקרני שקופיות בעולם? אני לא צילמתי. אני בן אדם של כתיבה. כתבתי יומן. גם היומן שלי לא נגיש יותר. (כתבתי אותו בספרדית, שפה שאני לא יודעת לקרוא כיום).

לצילום אף פעם לא נכנסתי. אין לי מצלמה ואף פעם לא היתה לי. לטיולים בעולם יצאתי עם עט ומחברת. ועם טיעונים בזכות האין מצלמה. כי מי צריך מצלמה כשיש עינים. וזיכרון. ולצלם לוקח אותי מהרגע, מייצר הסחת דעת. מה גם שמה כבר אפשר לעשות בכל התמונות האלה? אני יכלה לחשוב על מעט דברים מייגעים יותר מאשר להסתכל על תמונות מטיול של חבר. זה כל כך משעמם! וכל התמונות האלה של החברים שחזרו מהודו, הכל נראה אותו דבר!

שלט

מצאתי, בלי לתכנן, באקראי, במהלך הסחת דעת מהכתיבה בצורת ביקור בפייסבוק. זה שלט שתלו חברי yeah yeah yeahs בהופעה שלהם, והוא מסכם יפה את מה שאני ניסיתי להגיד כל השנים האלה, כשהתנגדתי למצלמות. צודק גם

או קי. obviously משהו השתנה. וזה לא רק שעכשו, פתאום, בזכות הסמארט פון, יש לי מצלמה בתיק. וזה לא קרה בברלין גם. זה התחיל, השינוי, עוד קודם, בארץ. זה התחיל כשהבנתי שברלין עומדת לקרות. אחרי שקיבלתי את העבודה בסאונדקאלוד.

את כל התהליך של להתראיין לעבודה עשינו בסקייפ. דיברתי עם 6 אנשים שונים. ואחרי כל שיחה כזאת  נוסף לי חבר בטוויטר. אחרי שאמרתי "כן" להצעה היה לי קצת זמן חופשי בתקופה של לפני החגים ובמהלך החגים. את רובו העברתי בים. לפחות את השעות של השקיעה, הייתי נוסעת כל יום לחוף יפו, החוף הכי ריק בתל אביב (החוף שריקנותו גם נעימה וגם גורמת מועקה קשה, כי ברור שהוא ריק כי הוא ביפו, כי ברור שהישראלים מצטופפים בכל שאר החופים ומשאירים את זה ריק, כי זוהי יפה ילדה זוהי יפו, ואנחנו מה-זה-לא). והייתי מצלמת שקיעה ומעלה את התמונה לטוויטר.

זאת היתה עבורי דרך לתקשר עם החברים החדשים שלי בטוויטר, אפילו הייתי מוסיפה כתוביות באנגלית, במיוחד בשבילם, שיראו מי אני וכמה אני מדליקה (נמצאת בים כל יום! נפש רגישה! אישיות ספונטאנית וזורמת!). זה לא יצר תקשורת. כשהגעתי עדיין הייתי צריכה להכיר את האנשים, לחבר חשבון-טוויטר-לחשבון-סקייפ-לבן-אדם -בפועל. אבל אני עשיתי את זה מתוך כוונה לתקשר. להגיד להם משהו, להציג את עצמי.

גורליצר אובאן

איזה תמונה! השמים הכחולים והדרך הפתוחה והשמים שתחומים בה קצת למרות שהם פתוחים. איזה תמונה. היו לי שתי דקות לחכות לרכבת בתחנה. שתי דקות תמימות! בשביל זה יש מצלמה

את החודש האחרון לפני הנסיעה העברתי בפגישות פרידה מחברים. בדרך כלל על הבר איפשהו, עם מלא אוכל. וכל פגישה כזאת צילמתי, את האוכל וגם את האוכלים, והעלתי לאנשהו (פייסבוק בעיקר, כי היה לי אז אנדרוייד וזה היה לפני שאינטסהגראם היה זמין על אנדרוייד). למשך תקופה קצרה זה הפך ל"משהו שאני עושה", מצלמת את עצמי ואת חברי ואת האוכל שהזמנו. גם זה נעשה כחלק מנרטיב הפרידה שלי, תיעוד של השינוי, ניסיון להנציח משהו וגם לספר לכולם שאני מנציחה משהו כי תכף הוא לא יהיה יותר.

משם זה הלך ותפח. כשהגעתי לברלין היתה לי הזכות הלגיטימית לצלם. כי אני תיירת והכל חדש לי וזה מה שתיירים עושים. אבל אני לא תיירת, אני בכלל הגעתי ברילוקיישן וישר התחלתי לעבוד. אז מותר לי או אסור לי לצלם כל דבר? בכל מקרה בעבודה גיליתי שכולם באינסטהגראם ואם אני רוצה להיות אחת מהחברה – ואני רוצה להיות אחת מהחברה – החברה נמצאים שם, באינטסטה. אז יצרתי חשבון והתחלתי לצלם ומאז אני שם.

וכמו כל מי ששם, אני רואה עד כמה התמונות שלנו, החד פעמיות, המשקפות רגע שהוא רק שלנו, רגע פרטי שבחרנו לשתף בו, כל התמונות האלה הן אותו הדבר. לא כמטפורה, ממש, ליטראלית. כולנו מצלמים כל הזמן את אותם הדברים. כרגע זה פריחה וליבלוב ושקיעות יפות וכל שאר סימני האביב. כשיתחילו סופות הברקים נצלם ונעלה את הברקים. לפני חודש  צילמנו ושיתפנו תמונות שלג (כי איך חברינו שגרים באותה העיר ידעו שיש שלג אחרת?). אנחנו מצלמים ומצלמים.

שקיעה

וזאת שקיעה מחלוני. עמדתי ליד החלון והתסכלתי החוצה. היה יפה. באמת, בפשטות, השמים היו יפים. היה לי רגע של "הו, איזה יופי" ובמקום להישאר ברגע קיצרתי אותה בפעולה. צילמתי

והצילום, שפעם היה משהו חד פעמי, דרך ללכוד את הרגע, לבטא משהו, הפך לזרם נע של אימג'ים שחוקים. שחוקים. כל האינסטאגראם הזה זה כמו התמונות של החברים שהרגע חזרו מטיול בהודו. זה משעמם. אלא אם קיבלתי לייק, כמובן, אז זה מעניין. אבל חוץ מזה, שיעמום נוראי. עוד שמים כחולים של ברלין, עוד רמז של המגדל, עוד עץ חסר ענפים קורע תחת השלג, מלבלב, מוריק, מאדים ומצהיב, עלים נושרים. אביב-קיץ-סתיו-חורף. ואם יש שינוי ואם יש השתנות, התמונות הסטטיות, האחידות, מחביאות אותו.

אז השבוע כששלחתי את היד לצלם עוד ליבלוב – הנה עלה חדש בקע, אתמול הוא לא היה כאן והיום הוא כאן! ואני הבחנתי בזה. אני, הרגישה, החיה ברגע, המבחינה בפרטים, אני עם התשומת לב שלי, הבחנתי בזה ועכשו גם אתם תבחינו בזה כאני אשתף את התמונה. כי כזאת אני – ומולי הגבות המכווצות של החייזר תובעות הסבר. למה בדיוק את מצלמת את זה?

בגלל האוטומאט, אני מניחה. בגלל שזה מה שאני עושה. כמו לשלוף סיגריה, אני שולפת אייפון. בכל רגע של מבוכה, בכל רגע שאני רוצה להסתיר מבוכה, כשאני לבד או כשאני רוצה להסתיר שאני לבד, כשאני מחכה למשהו, כשאני עומדת ברמזור, כשאני לא יכלה לעשות כלום, אפילו שניה של לעשות כלום, אני שולפת את הנייד. ולוקחת תמונה. ואם כבר יש תמונה, אז יאללה, נשתף. כי אני באוטומאט.

והחייזר, הוא לא מבין. ויום אחד הוא יצטרך להסביר לחברים שלו מה קרה כאן, לאנושות. בימים האחרונים שלה. האם יוכל להסביר אותנו? יום אחד ישבו הוא וחבריו לעתיד, יתסכלו על זרמי התמונות שלנו יחשבו לעצמם: לפי כמות הצילומים שהם לקחו הם ידעו שהעולם עומד להיחרב ועסקו בתיעוד. אבל אם ידעו, למה לא עשו כלום? למה רק צילמו? ולמי חשבו להשאיר את כל התיעוד המפואר הזה, הרי הם לא עוסקים בהצלת האנושות, בסוף אף אחד לא ישאר כדי לראות ולהתרשם.

ברגמן שטרסה

וזה צולם בהפסקת סיגריה. עמדתי לעשן במרפסת של המשרדים בעבודה. אבל מה, רק לעשן? זה הכל, לעמוד ולעשן? חלילה. לעשן ולצלם, זה כן. זה צידוק. זה ניצול של הזמן והחוץ והאלמנטים