נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

ברלין בסקסאפיל של חורף

קר. פאקינג קר.

כל הזוהר של החורף, השלג, היופי של הלבן, כל ה"הו אירופה!" שזה עשה לי, הכל פג. פקע. עבר. רק הקור נשאר. קרררר לי. כל הזמן קרררר לי.

ברלין בסקסאפיל של חורף

השבוע הרגשתי כאילו החורף הארור הזה תוקף את העיר, דוחף אותה אל הקצה, מביא אותה לקריסה. התחבורה הציבורית למשל. והאסבאניים הארורים. השבוע ניסיתי להגיע מביתי לשונברג. הנסיעה דרשה אסבאן. התחנות של האסבאניים חשופות לאלמנטים, והאלמנטים קשים. בפנים, בתוך האסבאן, לא הרבה יותר טוב. מלוכלך, הרצפה מחזה אימה של בוץ-אבנים קטנים-שאריות שלג-ושלוליות קטנות, הצפיפות בתוך הקרונות רבה כי אפילו משוגעי האופניים הפנימו סוף סוף את תנאי מזג האוויר, ועדיין די קר בפנים וההתקדמות איטית.

רכבת תחתית, ברלין

קריסת הרכבות: השעון הספיק לעבוד, תגיע כשתגיע (זה מסיפור אחר, נסיעה אחרת, אחת שלא זכתה להכינס במלואה לפוסט)

ואז עצירה. הודעה ברמקול, בגרמנית. המון רב יוצא. המון רב נכנס. תנועה והמולה. אני יושבת בשקט, מה אני מבינה? גרמנית בטח לא. אמהמה, מכיוון שבגרמניה גם תקלות ועצירות לא מתוכננות מתנהלות לאט ונמשכות הרבה, אחרי קצת זמן של בהייה עלה בדעתי שאולי אני צריכה להגיב על המצב, לעשות משהו, בכל זאת, הרכבת עומדת, האנשים התחלפו, וכמה וכמה שאלו אותי – אותי! – מה קורה. עניתי להם שאין לי מושג, אני לא מדברת גרמנית, אבל מתישהו הבנתי שההודעה הזאת שנאמרה לפני כמה דקות ברמקול אולי מיועדת גם לי.

לקחתי הימור מטורף ויצאתי לרציף. אכן, כל הסימנים מעידים על משהו. בחושי הבלשיים המדהימים הבנתי שעלי להחליף רכבת. למה ומדוע, לעולם לא אדע. האסבאן שלי שינה כיוון באמצע ואם אני רוצה להגיע ליעד עלי להגיב למצב. הגבתי. הגעתי ליעד. ג' שגם הוא הצליח להגיע סיפר שגם אצלו האסבאן השתגע. במקרה שלו זה היה עצירה, נהג נוטש, ישיבה שקטה, נהג חדש עולה, התחדשות נסיעה.

לילה אחד חזרתי הביתה בטראם, נסיעה שברגיל לוקחת 20 דקות. הפעם היא נמשכה כמעט שעה, וזה אחרי שחיכיתי לה, פנים קפואות, עינים דומעות, אף נוזל והכל, רבע שעה!  עליתי עליו בלי תחושה בפנים וברגלים, רק בעזרת רצון, הד קלוש למה שפעם היה יצר הישרדות. הגעתי הביתה אומללה עד בלי די ולא הצלחתי לפתוח את דלת הכניסה לבניין. חשבתי שאמות שם, על המדרגות לפני דלת הכניסה. אצנח ואמות.

היידים רעדו לי, המפתח קיפצץ לי ביד, המוח קפא לי, אולי בכלל הקור משנה את המכניזים המנעולי שם בפנים? כמו שחלונות העץ הישנים בדירות הבאוהאוס הישנות בתל אביב מגיבים לקיץ בהתכווצות, התנפחות והתפוצצות שלאחריה הם לא ייסגרו עוד לעולם, אולי ככה גם בחורף בברלין? ובכל מקרה, מה אני עושה, מה עושים כשהמפתח לא פותח את הדלת? לכתוב סטטוס? להצטלם לאינסטאגרם?

התחלתי ללחוץ כמשוגעת על כל הכפתורים של כל הדירות בבנין. אבל כאן ברלין מותק, מי יפתח לי סתם ככה? אף אחד, ברור! הם לא סתם ישמעו צילצול ויפתחו את האינטרקום. כולם התעלמו. רק שכנה אחת, הקשישה, הגיבה אחרי כמה ציצולים ואמרה משהו בגרמנית. עניתי משהו באנגלית והיא פתחה. כשלתי לתוך דירתי אסירת תודה לעולם ועד. לא, לא אמות כאן על מדרגות ביתי, לא היום לפחות!

רצפת האובאן או האסבאן

האובאן או אסבאן, תמונה מבפנים. וגם שמתי לב שהנעליים של כולם יותר נקיות משלי, ויש מצב שהנוהג המקומי הוא להבריש את הנעלים כל יום. אני חוככת בדעתי

אנשים נופלים

אנשים צונחים להם באמצע הרחוב! ולהיות אשה נופלת באמצע הרחוב זה הפחד הכי גדול שלי בחורף. זה הכל בגלל הקרח וקשיי ההליכה שהוא מייצר. אני רואה את זה מבעד לעיני הדומעות תדיר, וזה נראה כמו חיים בסלואו מושן. כולם זזים לאט, בצעדים מהוססים. אפילו אני. עד כה המגפיים שלי עומדות בעומס. השבוע ראיתי שני משתטחים. אחד קרס על מדרגות בתחנה של ברנוארשטרסה, בדרך החוצה.

כניסות, כניסה, מרבצי קרטונים

כל המקומות האלה בחוץ שהם חלק מהחיים כמו מסעדות, בתי קפה, קיוסקים סופרים ופרפומריות, כולם כולם מתהדרים להם בריצוף רצפה חדש: שטיחים של קרטונים מפורקים מקבלים את פני מכל עבר, בכל עבר, לכל מקום שאני הולכת. שטיחי קרטונים. הם הפתרון המקובל לבעיית הנעלים-מלאות-בשלג-שתכף-ימס-ויהפך-למים-חומים שמגיעות במחוץ. מרבצי קרטונים למלחמה ברטיבות.

2000 שנות קור אימים (או יותר אבל אני יהודיה ו"2000 שנות" זה מה שאני מכירה) וזה הכי טוב שמצאתם? למחוץ קרטונים על הרצפה? זה גרמני זה? זה כמעט מעליב! בכל זאת גרמניה כבר הצליחה להתמודד עם אתגר או שניים, למצוא פתרונות, להקים מחנות השמדה וכל זה, אבל קרטונים פחוסים זה הפתרון לבעיה שחוזרת כל חורף?

קרטונים, חורף ולכלוך

משטחי קרטונים כשטיח כניסה לקיוסק

ההתפשטות

ויש את העניין הזה של התפשטות והתלבשות. כבר הגעתי ליעד כלשהו, מצאתי את הרחוב והפתח הנכון והכל, לחצתי על השם הנכון באינטרקום, מצאתי איכשהו את הדירה (כי להשתמש במספרי דירות זה כה פאסה), נכנסתי פנימה, המארחים פתחו את הדלת, שלום שלום, נשיקות וכל זה.

ואז הם חוזרים לסלון שלהם החמים והנעים ואני נשארת תקועה ליד הדלת, מתפשטת: כובע, כפפות, צעיף, מעיל, דוחפת את הצעיף לתוך השרוול של המעיל, מפנה מקום על מתלה המעילים ומתפללת שלא יקרוס מעודף משקל, הכובע והכפפות לתיק, מקום לתיק, ואז נעלים, כלומר מגפיים, כלומר רצף התנועות המביך הזה שכרוך בהסרת מגפיים, עמידה על רגל אחת, קפיצות קלות, משיכות והתנשמויות, עמידה על רגל שניה, שליפה, ניצחון: הריני, הגעתי!

כל כניסה לכל סלון מרגיש לי כמו לדפוק כניסה, ואין כניסות צנועות. הנה אני, כוכבת שכמותי, משתהה רגע לפני העלייה לבמה, רק שבמקום לסדר את האיפור אני מתפשטת. מורידה, מסירה וחולצת. הגעתי, התפשטתי, אפשר קפה בבקשה?

קרטונים בכניסה לאנשהו

שוב הקרטונים. בחיי שאני מרגישה עצובה בשבילם

בחירתה של סופי 

השוואה

הקיץ התלאביבי השנוא אל מול החורף הברלינאי המדכא

המשותף

רגע של היסוס שמצטבר לרגעים רבים והיסוסים רבים לפני כל יציאה מהבית. לפני כל תזוזה.

(לדוגמא: טוב, אז רק הגעתי הביתה והשעה שבע בערב ואין לי כלום במקרר ומרוב שמיהרתי הביתה כי מגעיל בחוץ לא התעכבתי לאכול. טוב, אז מה עכשו, אלך לסופר? בעצם, אני לא נורא רעבה, ואכלתי רציני בצהריים, וכן, בטח, אני ממש לא רעבה, יש לי אפילו בחילה קטנה מרוב כמה שאני לא רעבה, והנה יש לי תה בבית, זה יספיק, שתי ארוחות ביום זה כל כך אובר דוייניג איט).

השונה

המנעד הרגשי.

הקיץ התל אביבי מוציא ממני תיעוב. זעם. אפילו שנאה. אני שונאת אותו! הלחות התמידית, המודעות שלי לזיעה, הרטיבות של הגוף, החלקלקות של הגוף. הלחות שפורצת מכל מקום, שמגיעה מבפנים. החום שעולה מבפנים ואין לו לאן לצאת, המכוניות, הרעש, לאוויר יש נוכחות רעה, מוחשית.

הקיץ התל אביבי עובד עלי כמו מכבש, משפריץ ממני את חדוות החיים, מקריס את גאוותי על המדרכה המטונפת. הקיץ מבחינתי הוא תהליך איטי של פשיטת רגל פנימית. בתחילתו אני אומרת לעצמי שזה לא נורא, הרי הכל ממוזג, וממשיכה כתמיד. אבל ככך שהקיץ מתמשך אני קורסת מבפנים: יוצאת פחות ונראית רע יותר, זורקת זין יותר. בעצם אסרטגיית ההישרדות שלי לקיץ היא שפיכת לאגר.

ביוני אני עוד יוצאת לרחוב שגאוותי לצידי, לבושה, מאופרת, מתוקתקת. באוגוסט אני רוח רפאים אורבנית עצבנית לבושה בגדים שלא נוגעים בגוף עם כפכפי אצבע וגומיות דוחות בשיער. זריקת זין וסלידה כללית מהעולם, זה אוגוסט בתל אביב.

החורף הברלינאי עובד עלי אחרת. הוא מכווץ אותי. דוחק אותי חזרה אל תוך הבית והעור. החורף הארוך הזה הוא תהליך איטי וממושך של שקיעה: שקיעה לתוך הספה, שקיעה בתוך שכבות בגדים, שקיעה של המצב רוח. זה מפעיל אצלי מנגנוני הישרדות שונים.

  • בשביל לצאת אל הקיץ התל אביבי אני צריכה לגייס זעם וייאוש
  • בשביל לצאת אל החורף הברלינאי אני צריכה לגייס אומץ וקור רוח

סיכום

הקיץ התל אביבי גורם לי לשנוא את העולם. החורף הברלינאי מביא לי דיכאון. אני חושבת שכרגע אני מעדיפה את הדיכאון. מצד שני, מזל שאני תכף נוסעת לביקור קצר בארץ. מקווה למזג אוויר יפה.