כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

• קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
• פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
• בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעות, נו פילטר

אני טקסט פוליטי

במוצאי שבת לפני שבוע הלכתי לפתיחה של גלריה חדשה בקרויצברג. את הגלריה הקימו ומנהלים ישראלים והיא מציגה אמנים ישראלים. את חלקם אני מכירה, עם חלקם אני מיודדת. הפתיחה היתה מוצלחת, אני חושבת, כמו שפתיחה אמורה להיות. עמוסה באנשים יפים, חיוכים גדולים הרבה יותר מדי, צפיפות ודוחק, שום אפשרות לראות את האמנות, יין ואוכל. הייתי קצר, שתיתי כוס יין לבן, אמרתי שלום שלום והלכתי.

למה דווקא גלריה שמציגה אמנים ישראלים? זאת הגדרה אמנותית? ולמה הלכתי לאירוע הזה? כבר הייתי בפתיחות, אני יודעת שלא רואים בהם אמנות, אני יודעת שאני לא אוהבת צפיפות ושהחיוכים הגדולים יתר על המידה של האמנים ומקורביהם מכאיבים לי, אני יודעת שזה לא בשבילי, אז למה באמת?

כי זה השבט שלי וזאת קבוצת ההתיחסות שלי, ואני זקוקה לשבט, ולקבוצת התייחסות. אני יודעת את זה ואני מאוד אמביוולנטית בנוגע לזה. לפני שהגעתי הנה לא חשבתי שעולמי יהיה מורכב, עד כדי כך, מישראליות. באמת שלא. חשבתי, דימינתי, משהו הרבה יותר בנלאומי. וזה לא שזה לא קיים, לא לגמרי, יש לי קשרים חברתיים עם מקומיים, אבל זה בכלל לא בר השוואה. לא ברמת הקירבה, לא בנינוחות, לא בהשקעה. אני לגמרי מצטופפת בחיק הקהילה הישראלית כאן, ואני לא לבד.

תמונות משיטוטי השבוע, טיול רגלי בברלין הקפואה והכחולה אחרי חומוס בחומוס עכו שוודינג. לטעמי החומוס הטוב בעיר.

***

ביום ראשון פירסם Noam R מהבלוג "גודווין צדק", מאמר בשם "שטוקהולם" על האופן שבו רשויות הבטחון הישראליות חוקרות ילדים בני 13, 14 ו – 15 החשודים באלוהים יודע מה. זה כולל איומים באונס ותקיפה מינית, הפחדות, קללות ואגרופים. של כוחות הבטחון שלנו על הילדים. קראתי, נחרדתי, רציתי לשתף. הכנתי פוסט לפייסבוק שכלל גם ציטוט מהבלוג וגם תוספת שלי, כמה מילים של זעזוע, בחילה ויאוש. ופרסמתי. וכמה דקות אחרי כן חזרתי לפייסבוק, לפוסט, ומחקתי אותו. אני לא רוצה לעשות נו נו נו לאנשים שלי בארץ. אני לא רוצה להיות צדקנית. אני לא רוצה להיות זאת שחיה במקום אחר וצורחת גוועלד.

זה הגעיל אותי כשהייתי בארץ, ישראלים שחיים במקום אחר וכל הזמן מטיפים, ואין לי משהו טוב להגיד על זה גם כשאני לא בארץ, גם כשאני פה. אבל זה מורכב יותר: לבקר את ישראל זה לגמרי לגמרי חלק מהישראליות שלי. חלק ממה שתמיד עשיתי. יש פעילים פוליטים יותר מעורבים ממני, אבל בסך הכל, אני כן בקבוצה המעורבת, המפגינה, המוחה, המתריעה. אם אני לא חיה בישראל החלק הזה שבי אמור למות? וזה שאני משלמת מיסים בישראל, זה משנה משהו? זה לא אומר שבעצם אני כן חלק ולפיכך מותר לי להגיד את דעתי?

מצד שני גם בארץ פחות ופחות אני אומרת את דעתי. כי היאוש גדול מדי ואין בזה טעם ומי שמסכים מסכים וכל השאר לעולם לא יסכימו והרי אנשים לא באמת מקשיבים ואף אחד מעולם לא שינה את דעתו (בעצם כן, אבל תמיד רק לצד השני, שמאלנים שראו את האור ויום אחד החליטו שבעצם לכבוש 2.6 מיליון אנשים זה לא כזה נורא, זה קצת, איך לומר, אין ברירה, בנפשנו ממש. אבל זה אף פעם לא לצד השני, לא מהימין לשמאל).

אני יודעת שזה חסר טעם, לפרסם את הפוסט של Noam R בפייסבוק שלי. מי שרוצה לדעת מה קורה יודע, ומי שלא רוצה – וזה לא בהכרח כי הוא ימני, זה כי אין כוח, אין כוח, אין כוח – אז גם מי שלא רוצה לדעת יודע, בכללי, רק שהוא לא מתעסק בזה ביומיום, בשוטף. כי אין כוח. כי צריך לחיות. כי אין מה כל הזמן לעסוק בזבל ולשנוא את עצמך. כי צריך לחיות וזה מה יש. אני יודעת, אני חייתי ככה רוב חיי ומן הסתם עוד אחייה. "אין לי ארץ אחרת גם אם…וכו'. ובאמת אין לי. המקום היחיד שבו אני אזרחית הוא ישראל.

מאורו פארק ביום שבו אין את השוק. ניסיתי לתפוס את השממה

אבל הצד השני של האין כוח הזה הוא ההשתקה, השתיקה, האין אמירה, האין דיבור. וזה מה שנורא כל כך. אני מצנזרת את עצמי. לא צריך את השלטון לזה, אנחנו מדינת משטרה מבחירה. מיאוש. מעייפות החומר. זה אנחנו ששותקים, אנחנו שמשתיקים את עצמנו. אנחנו שעושים את העבודה לשלטון הימין הארור, אנחנו משטרת המחשבות. ואני כותבת אנחנו בכוונה, אני בפנים, אני חלק. את הפוסט הזה, למשל, פוסט שרץ לי בראש כמה כמה ימים, אני לא אפיץ בקרב קבוצות של ישראלים בברלין בפייסבוק כמו שאני עושה בדרך כלל. אין כוח.

***

ביום שלישי נתקלתי בסרטון שאומר די לתוכנית פראוור וקורא לצאת להצטרף ל"יום הזעם", מחאה נגד פראוור בשבת ה – 30.11. עשיתי לו שייר, לא הוספתי מילה. בשעה שאחרי קיבל הפוסט 5 לייקים ו – 2 שיירים והצעה להצטרף לגרסא המקומית של "יום הזעם", כאן בברלין, בשבת ב – 1300, בקוטבוסר. כל הלייקים וכל השיירים היו מישראלים שחיים בברלין. גם את הפוסט המקורי, זה שאני עשיתי לו שייר, פרסמה ישראלית שחיה בברלין.

וכמה שעות אחרי כן אריק אינשטיין נפטר ומוד אבל קולני השתלט על הסדר היום הציבורי. בישראל, נכון, אבל תודה לפייסבוק תודה לטוויטר, גם אני שותפה. 24 – 48 שעות בהם אי אפשר היה להגיד כלום. ומי שניסה גורש (היה אצלי בטוויטר, ובאמת מדובר במעוז שמאלני, הפיד שלי בטוויטר, ועדיין היתה שם מישהי שכתבה, ואני מצטטת מזיכרון, זה לא נוסח מדויק: אתם לא חייבים לפתוח את הפיד נכון, לכל מי שמתלונן על האבל). כי היום אפילו מהפיד ברשתות חברתיות מסלקים על אי הסכמה.

אני קוראת את "סיפורו של גרמני, 1914 – 1933" ספר מאת העיתונאי סבסטיאן הפנר על חייו בגרמניה בין עד שנת1934, אז עזב. הספר נפתח בילדותו בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר את האווירה בימים של פרוץ המלחמה ואיך היא השפיעה עליו, ילד בן 7. וככה הוא כותב:

"לא היו אשמים בכך שהפכתי בתוך ימים אחדים לשוביניסט ו"מחרחר מלחמה". 

האשמה היתה – באוויר, באווירה הכללית, ששבה ושיחזרה את עצמה אלפי פעמים מסביב: במהומה ובכוח המשיכה של ההמון המלוכד, שסיפקו בחינם לכל מי שנסחף אל תוכם (וגם אם היה זה רק ילד בן שבע) רגשת עזים ולא מוכרים, ואילו את מי שנשאר מבחוץ חנקו כמעט לגמרי בתוך ריק של שממה ובדידות. באותם הימים חשתי בפעם הראשונה, מתוך תשוקה נאיבית וללא רמז של ספק או היסוס, את ההשפעה של אותו כישרון המיוחד לעם הגרמני: הכישרון לפתח פסיכוזת המונים, במקביל אולי לאי היכולת שלו להשיג אושר פרטי".

יום גשום, יום קר, יום כתום. ברלין השבוע. גם המחבר של הספר, הפנר, מספר על ברלין, חי בברלין, 100 שנה אחורה

***

תוכנית פראוור היא תוכנית ארורה וערלת לב שתוביל במקרה הטוב ליאוש גדול עוד יותר בקרב אוכלוסיה מיואשת גם ככה, ותבעיר את הנגב במקרה הרע. בבסיסה של התוכנית מדובר בגירוש של בין 30000 – 70000 (במקומות שונים נתקלתי במספרים שונים) מבתיהם. נכון, לא מדובר על האוכלוסיה שיצאה מדעתה מאבל השבוע, מדובר על בדויים, ציבור מדוכא גם ככה שחי בישובים לא מוכרים גם ככה, אבל המפנים שלהם, הם כן חלק מציבור האבלים. הם כן. וגם אנחנו, השותקים.

תוכנית פראוור היא תוכנית הגירוש האוכלוסיה הכי מסודרת והכי מקיפה שמדינת ישראל עשתה מאז ימי הגירוש הקודם, שנות ההקמה של המדינה. והיא לא מחוייבת המציאות. צריך להסדיר את חיי הבדויים בנגב, ויש דרכים פחות רעות לעשות את זה. תוכנית פרוואר – כמו החוק שחוקקה ממשלת ישראל השבוע לפיו ילדים של מהגרים / עובדים זרים / מסתננים שנולדו בישראל לא יקבלו אזרחות, שום אזרחות, בשום מקום – שני אלה ועוד מלא מלא החלטות וחוקים אחרים הם צעדים קטנים במשעולי האדישות, כהות הלב ושאר הרעות החולות שיום אחד נהייה קבורים כל כך עמוק מתחתם שכבר לא נוכל לצאת, לא נמצא את הדרך, לא נראה את האור.

***

ביום חמישי הזמינה אותי חברה לאירוע שהיא ובן זוגה מארגנים בשבת, בסטודיו שלהם, בן הזוג יציג את העבודה האחרונה שלו. הם חברים, אני מחבבת אותם ואני מאוד רוצה לראות את העבודה שלו. אבל אמרתי לא. אני אלך להפגנה, לגרסא המקומית של "יום הזעם", שמאורגנת על ידי ארגון הקורא לחרם על ישראל, ואני נגד חרם, זאת לא השיטה בעיני, אבל גם לבררנות שלי צריך להיות גבול. אז אמרתי לא ואני אלך להפגנה.

לא יתכן שכל מה שנשאר מהישראליות שלי, כל הישראליות שלי, יהיה מין feel good קהילתי כזה, ללטף אחד לשני את הגב, לגרגר ביחד. זה לא מוסרי. אלך נא לי לקפוא בקרב הגויים בכיכר המכוערת בעיר, היא היא כיכר קוטבוסר, לעוד הפגנה חסרת משמעות שתהייה לך אפס השפעה על המציאות, במחאה על עוד עוולה שמבצעת ארצי הלעיתים אהובה.

הו, בעיות של עולם ראשון, פוליטיקה של עולם ראשון

חדר המדרגות בבניין מספר 25/26 בקוטבוסר דאם היה מהסוג המוצלק. כזה שנושא את הצלקות שלו בגאווה, ביוהרה, כמו דוגמן של התפוררות, חתרנות, ברלין של פעם. המדרגות, הקירות, הרצפה, הכל חשוף, לא צבוע, לא מסוייד, לא מכוסה בשום שכבה, וזה נותן הרגשה של התפוררות. לא התפוררות אמיתית, רק הרגשה. הגעתי לבניין הזה לאירוע של דה לינקה, השמאל הגרמני, וזה הרגיש לי מתאים, מתאים מדי, כאילו הם ביימו את המדרגות החשופות, הקירות המתקלפים. שמאל, חתרנות, ריח של מרד באוויר. 

היתה לי כתובת וקומה אבל במקום עצמו לא היה שילוט, או שלא ראיתי את השילוט, ונכנסתי קצת מהססת וקצת נבוכה, לא בטוחה אם אני מקום הנכון. מישהו הבחין בי ובהיסוסי והושיט יד ללחיצה חמה ושאל אם באתי לפגישה של השמאל באנגלית ואמרתי שכן והוא כיוון אותי לחדר הנכון. ובחדר הנכון היו כיסאות מסודרים בצד אחד, לקהל, מולם שולחן ארוך עם 4 כסאות, לדוברים, ובצד דוכנים מציגים ספרים, חוברות, ברושורים, ומאחוריהם כמה בחורים. עוד לא התחיל והיה זמן לשרוף אז ניגשתי להסתכל. הכל בגרמנית, אמרתי לבחור שעמד מאחורי הדוכן. כן, הוא אמר, בטון שנשמע לי קצת מתנצל. אני לא יודעת גרמנית, אמרתי. כן, הוא אמר, בגלל זה אירגנו את המפגש הזה. בשביל זרים שמתעניינים אבל לא יודעים גרמנית. אחר כך הוא שאל מאיפה אני ואיך הגעתי ואני אמרתי שמישראל וראיתי מודעה בפייסבוק והוא אמר שבטח נהייה הקהילה הכי גדולה כאן, הישראלים, וזהו, החלל המתמלא ואני תפסתי כסא והסתכלתי מסביב.

המדרגות. חדר המדגות מספר סיפור של חתרנות. מוזנחות. התפוררות. ולא כך הוא, זה רק סיפור, רק מראה. שום חתרנות לא היתה שם

ומסביב היו בנים, בחורים, גברים, שורות שורות. היינו בערך 30 בחדר, פלוס 4 דוברים שישבו מולנו. וכולם חוץ ממני ומעוד בחורה, כולם היו גברים. בין הדוברים היו שתי נשים. אחת היתה המארגנת, השניה נציגה של דה לינקה באזור ספציפי של ניוקלן. היא, איך שהציגו אותה, אמרה על זה, על זה שהיא מקווה שבמפגש הבא יהיו גם נשים.

המארגנת, בחורה צעירה ממוצא יווני, הציגה את עצמה ואת הדוברים. היא שנתיים בגרמניה, הגיעה בעקבות המצוקה של הצעירים ביוון, המצב הכללי, העדר האפשרויות. אחד הדוברים, בהמשך, ידבר על יוון ומה המצב שם ומה אפשר לעשות. השניים האחרים היו נציגים של דה לינקה. הדובר הראשון היה הגבר שקלט אותי בכניסה וכיוון אותי לחדר הנכון. הוא נציג דה לינקה בניוקלן.

הוא פתח בהתנצלות. הוא התנצל על שני דברים. הוא התנצל על זה שהאנגלית שלו לא מושלמת, והוא התנצל על זה שהוא לא סוגר את הפלאפון שלו. הוא הסביר, באנגלית טובה מאוד אבל אכן, לא מושלמת, שהשאיר את הבן שלו עם האח שלו ולכן הוא מעדיף להשאיר את קווי התקשורת פתוחים, לכל מקרה. הוא סיפר על השמאל בגרמניה, בברלין ובניוקלן. ועל תוצאות הבחירות. הוא אמר שהשמאל התכווץ במיליון וחצי אנשים. שתוצאות הבחירות לא טובות. שזה אומר המשך הצטמצמות מדינת הרווחה. הוא דיבר על זה שכבר שנים, שנים, השמאל מנסה להעביר בגרמניה שכר מינמום ולא מצליח. הוא דיבר על איך זה קשור למהגרים כמונו, להגירה, כוח עבודה זול וחסר הגנה. הוא היה נשמע מאוכזב ממצב הדברים.

סטיקר מאחד הדוכנים. בערך הטקסט היחיד שהיה שם לא בגרמנית ואני בעד, בטח שאני בעד. No Nazis

אחריו דיברה האשה. היא הסבירה קצת על המבנה של דה לינקה בניוקלן, איך זה מחולק, יש כמה מרכזים, בכל אחד יש פעילות, לכל אחד אפשר להצטרף. אני מודה שלא בדיוק הבנתי. שניהם חזרו הרבה על זה שהם בניוקלן, של ניוקלן. אם היו יודעים שהגעתי ממיטטא זה היה מוזר בעיניהם? זה לא מקובל לחצות שכונות ככה?. היא דיברה על סוגי הפעילויות שהם מעורבים בהם ואיך הם מתארגנים לזה. היא דיברה על ההצבעה בעניין המים שהיתה שבוע לפני כן והסתיימה בלא כלום. היא הסבירה שזה קמפיין שלהם, ולמרות שהוא הסתיים בלא כלום, זה לא כישלון, כי הם הצליחו להעלות את הנושא לתודעה ועכשו צריך להמשיך ולדחוף. היא אמרה שיש הרבה קמפיינים שאנחנו יכלים להצטרף אליהם, להמשיך ולדחוף.

אחרון דיבר הנציג היווני. הוא סיפר על עצמו שהוא סוג של מהגר מקצועי. קודם ארצות הברית, עכשו גרמניה. שהוא, בניגוד לצעירים של היום, עזב את יוון כי רצה. שהם עוזבים כי אין ברירה ואין  מה לעשות. הוא דיבר על אחוזי האבטלה שם וגם על מצב המהגרים ביוון שהוא נורא וקשה והחוקים שלהם גזענים והוא דיבר על מה אירופה יכלה לעשות בנידון וכאלה. ואז העבירו את זכות הדיבור לקהל, אלינו, למהגרים שאינם דוברי גרמנית.

בחור אמריקאי צעיר דיבר ודיבר על מלא דברים, כולל זה שבעצם תוצאות הבחירות הן טובות ואיפה עוד יש שמאל סוציאליסטי כזה גדול. הוא המליץ לכולם להיות מעורבים בפעילות באוניברסיטאות שלהם. הוא אמר שהוא מעורב בפעילות באוניברסיטה שלו. ושהתא שם מתוק. Sweet, הוא אמר, האנשים והפעילות והכל, Sweet.

תמונה לחלוטין לא קשורי לטקסט, אבל חיננית ויפה, לא?

אחריו דיבר המזרח תיכוני. ישבתי קרוב אליו וראיתי שיש לו פתק מלא בדברים, ואפשר היה להרגיש את זה, שהוא מלא בדברים, אבל אולי זאת גם הרגישות שלי שנחשפה. הוא דיבר על הכל, הוא שאל האם אנחנו פה רק בשביל אירופה, האם כל מה שמעניין את דה לינקה והאם הפעילות המוצעת תהייה רק על אירופה. ומה על סוריה, הוא שאל, ואפריקה, והגרמנים שתומכים בדיקטטורות במזרח התיכון וממשלת גרמניה שמוכרת צוללות לממשלת ישראל (הוא אמר, לממשלה, אני בכוונה אומר לממשלה, לא לאנשים, אני לא נגד האנשים, הוא הסביר) ועוד ועוד.

היה אולי מתח קל באוויר, כי המארגנת מיהרה להציע לנציג דה לינקה להגיב. והוא הגיב. הוא אמר שהם נגד, אה, בערך הכל. הוא אמר את כל הדברים הנכונים. הם היו נגד והצביעו נגד העברת הצוללות לישראל. הם היו נגד הסגר על עזה והשתתפו במשטים לפרוץ אותו. הם נגד המעורבות של גרמניה בסחר נשק, בתמיכה במשטרים דקטטורים וכל השאר.

זהו, היו עוד דוברים, והאחרון שאני הקשבתי לו היה בחור עם עניבה שישב לידי ודיבר ודיבר ודיבר על הכל. הוא נזף בדה לינקה על צללי העבר הקומוניסטי שעדיין במפלגה. הוא הסביר למזרח תיכוני שלא יתכן מצב של נורמאליות בין גרמניה לישראל בגלל החוב המוסרי של הגרמנים, הוא דיבר על משפחתו היהודיה מן המזרח. הוא דיבר ודיבר ומתישהוא המוח שלי ננעל, הפסיק, חדל. אחרי שהוא השתתק הלכתי. אפילו המבוכה של לצאת באמצע לא הצליחה להשאיר אותי שם.

דברים שרואים כשמשוטטים הרבה ברגל בברלין.

הדוברים קראו לנו להצטרף לפעילויות. כמו בתנועה. הם חזרו ואמרו (שלושה מהם, הדובר הראשון, הדוברת ואחד מהקהל שהציג את עצמו כגרמני בן של מהגר וחבר המפלגה) שהם לא מפלים נגד חסרי אזרחות. שנתקבל בתנועה כשווי זכויות. בהתחלה חשבתי שזה משפט יפה, ערך יפה. בשבוע וחצי שעברו מאז המפגש המשפט הזה חוזר אלי הרבה ועושה לי סחרחורת. מה זאת אומרת אתם לא מפלים נגד חסרי אזחרות? זה שהם, כלומר אנחנו, כלומר אני, חסרי אזרחות, זאת לא אפלייה? מה זה אומר לכל הרוחות? אני באמת לא מבינה. רק זאת אני מבינה: אתם, כלומר הם, הם לא הכתובת עבורי בבעיות האין ויזה שלי, האין אזרחות.

זה היה כל כך סטרילי! כל האירוע, כל המפגש, כל כך סטרילי, נקי, כל כך פוליטיקלי קורקט. ולחלוטין נטול ארוס, נטול ליבידו. הייתי בארץ באירועי שמאל בהם אפשר היה לקלף את היאוש מהקירות, לפוצץ את החלל מהזעם, להתחבא מתחת לשולחן מבושה, עצב, צער. אף פעם לא הייתי במפגש פוליטי כל כך עקר. כולם אמרו את הדברים הנכונים. זה היה  Sweet, בחיי, כמו שהאמריקאי הצעיר אמר, Sweet.

למחרת הלכתי לראות סרט בסוני סנטר, פוטסדאמר פלאץ, משכן הכוח והכסף. בדרך, בין התחנה של U2 לסוני סנטר כבר פרסו את שוק הכריסמס. חלק מהאטרקציות בשוק זה המגלשת שלג עם שלג מיובא. ועל הקיר של המגלשה בצד תלו שלט פרסומת ענקי ובו תמונה של שני ילדים קטנים, שמחים, שחורי עור. כי הרי כאן זה ברלין ו… טוב, בעצם אין לי. כמו המים, קלו ההסברים.

זאת התמונה. פרסומת למגלשת השלג שהיא חלק משוק כריסמס בפוטדסאמר פלאץ, ברלין.