הנורמאלי החדש. או, ימי קורונה – סרט בהמשכים

הנורמאלי החדש 

הנורמאלי החדש שלי זה ילדים קופצים על טרמפולינה בחצר הפנימית של הבניין בו אני מתגוררת, באזור התחום, בתוך האזור שעד לא מזמן היה מוקף בגדר ונעול בשער שרק בעלי מפתח מיוחד, מפתח הקסם, יכלו לפתוח. כלומר רק האנשים שמתגוררים בבניין שלי. 

הנורמאלי החדש זה אנשים זרים שאני לא מכירה ולא גרים בבניין שלי יושבים על הדשא הלא מטופח של החצר הפנימית בבניין בו אני מתגוררת ולא עושים כלום, סתם יושבים על הדשא, על גבי שמיכה או מזרון שהביאו איתם, לצד בקבוק מים ושקית עם פירות, או משהו אחר, ולי, המשקיפה עליהם דרך החלון, משולחן העבודה שלי, הם נראים שקטים, נינוחים. 

הנורמאלי החדש זה סרט קיץ שמשתקף מבעד לחלון שמול שולחן העבודה שלי. 

יש חיים בחצר הפנימית! יש חיים! 

ימי הקורונה 

הכל התחיל בהתחלה, כלומר בשבוע הראשון או השני של העוצר, כשהילדים שוחררו לבתים שלהם. בבניין בו אני גרה יש 12 דירות. באחת מהן – ורק באחת מהן – מתגוררת משפחה. אמא, אבא, שני ילדים. הילדה הגדולה היא שעשתה את הדיל על הטרמפולינה. 

זה מה שאני חושבת שקרה: 

בבניין מול הבניין שלי, בצד השני של הגדר, בקומת קרקע, גרה משפחה יהודיה. אני יודעת את זה כי הגברים והילדים במשפחה חובשים כיפה והנשים והילדות לבושות בשמלות ארוכות והנשים עם פאות. להם אין חצר פנימית, אבל ביציאה מהבניין שלהם, בין דלת האינטרקום לשביל שמקיף את החצר הפנימית, יש כמה מטרים של גינה ואל תוכה הם דחסו טרמפולינה. פה ושם ראיתי ילדים קופצים עליה. כשאני עוברת שם אני מברכת אותם בעברית והם תמיד עונים לי. 

אז השינוי הראשון, המובהק, הבלתי ניתן להכחשה שאני הבחנתי בו בימי הקורונה היה המעבר של הטרמפולינה אל תוך החלק המגודר של החצר הפנימית, החלק שמותר, לכאורה (כי הרי אחרת, למה הגדר?) רק לבעלי המפתחות, כלומר, רק לאנשים שמתגוררים ב 12 הדירות שבבניין בו אני מתגוררת. 

סרט הקורונה שלי: אנשים זרים, שבכלל לא גרים כאן, נראים נינוחים בחצר הפנימית

טיפה אקספוזיציה

אוי, הגדר הזאת. גדר, גדר, גדר, מה את מגדרת? פעם החצר הפנימית היתה שדה פתוח, אחר כך הגיעו המגדרים והפכו חל מהחצר הפנימית לאזור מגודר ונעול בשער. מסתבר שהחלק הזה, המגודר, פתוח רק בפני הדיירים בבניין שלי. וככה עברו הימים. האנשים היחידים שיכלו לעבור בחצר הפנימית היו אנחנו. בימים החמים של הקיץ השכנים המבוגרים מלמעלה משחררים את החתולה שלהם בתוך החצר הפנימית. והיא נשארת שם, ימים שלמים ולילות שלמים. החצר מגודרת, אפשר לטפס על הגדר, יש עצים, אין בעיה לצאת, אבל החתולה לא הולכת לשום מקום, החתולה נשארה באזור המגודר. 

ואז, לפני שני חורפים אני חושבת, הסירו חלק מהגדר. 

ראיתי את זה מתרחש בלייב, דרך החלון שלי, ונסערת, יצאתי מהדירה וניגשתי לשכנה המבוגרת שעמדה בחוץ ושאלתי אותה, למה, למה, מה קרה עכשיו?

צריך להוציא את העלים הנושרים, היא הסבירה לי. בעלה גרף את כל העלים יפה וריכז אותם בהר קטן ליד אחד הצדדים של הגדר, והיא התקשרה אל החברה שאמורה לטפל בדברים האלה, לפנות את העלים, והם הסבירו להם שהם צרכים גישה ישירה אל ערמת העלים. לא דרך שער, לא מבעד לגדר. גישה ישירה. אז הסירו דופן אחד של גדר, והאנשים שאוספים את העלים הגיעו ברכב המיוחד שלהם ופינו את העלים, והגדר שלנו נשארה ככה, חסרת צלע, פרוצה לכל. וככה זה נשאר. 

עדויות: ערמות של עלים, גדר מפורקת. ככה נשארה הגדר עד עצם היום הזה

ואז הגיעה הקורונה 

הילדה הגדולה של המשפחה מלמעלה, והאמא, והאבא, גררו את הטרמפולינה אל תוך החצר הפנימית שלנו, ומיקמו אותה במקום מוצל. והילדה קפצה. ואז האח שלה הצטרף אליה ושניהם קפצו. ואז הגיעו עוד ילדים, עם ההורים שלהם, והילדים קפצו, וההורים פרשו שטיחונים ושמיכות על הדשא והוציאו בקבוקי מים וספרים וככה הם בילו, ילדים והורים, בתוך החצר הפנימית שלנו. ילדים והורים לא מוכרים, כאלה שלא גרים כאן. וככה זה נמשך. קצת זמן לפחות. 

ועכשיו, עכשיו מה?

הילדה חזרה לבית הספר וגם האח שלה. הטרמפולינה עדיין בחצר הפנימית, בחלק המוצל, אבל היא נראית הרבה פחות זוהרת. צד אחד נפגע, והחלק העליון מכוסה עלים. כאילו היא לא היתה בשימוש כמה ימים. מצד שביעי, היו כמה ימים קרירים של גשם. אז מי יודע? 

שולחן העבודה שלי עדיין משקיף על החצר הפנימית. אני עוקבת. הסרט נמשך. שינוי הוא אפשרי. דברים משתנים. דברים לא נשארים אותו הדבר. והתצוגה הפנימית הזאת של שינוי מתמשך מעודדת אותי, היא תזכורת יומיומית בשבילי לדבר הפשוט הזה: הכל משתנה, כל הזמן. שינוי הוא אפשרי. ראו, אני חיה בברלין, ובחצר הפנימית של הבניין שלי משחקים ילדים. 

הפרקים הבאים יגיעו כשיגיעו. 

מבט אחרון לפרידה: שער, גדר, חצר

השכנה שלי, פתק צהוב ארור ואיך יצאתי מפגרת

"מורגן"

"מורגן"

השכנות שלי מברכות אחת את השנייה בדרך אל הפחים בחצר הפנימית. "מורגן". ככה אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר בתור למכונת קפה, כשפוגשים שכן מול תאי הדואר, כשנכנסים לחדר. "מורגן".

מה זה בכלל אומר, בוקר? עכשו בוקר. זה ציון? זו קביעת עובדה? מה מנסים להגיד בזה? פעם, לפני שנים, הייתי עושה את זה בעברית. לא זוכרת איך זה התחיל ולמה. "בוקר" הייתי אומרת לאנשים בבוקר, כדבר ברכה. רק "בוקר". עד שבחור צעיר ומגניב העיר לי שזה מאוד דודתי וחראם עלי, לא מתאים לי, שככה אני עושה. אז הפסקתי. עברתי ל: "בוקר טוב". "בוקר טוב".

כנראה שבגרמנית זה פחות לא מגניב, להגיד רק בקיצור כזה, "מורגן". או שלא אכפת להם מגניב, לא מגניב. "מורגן", אם במקרה לא הבחנת, אז הנה אני מספר לך, עכשו את יודעת. זהו "מורגן". ואין שום סיבה להוסיף או להצמיד לו איזה חיווי רגשי. שום סיבה.

Oderberger Str, כמה אתה יפה! תמונה מהשבוע. תמונה אקראית, כי כל בית ברחוב הזה מצדיק תמונה. החלונות הריקים בקומה העליונה זה מה שתפס אותי כאן, ומנורת הרחוב, וזה שאכלתי גלידה בדיוק ממול

והיה לי את האירוע עם השכנה

זה לא שיש לי יחסים עם השכנים, וזה לא שאין לי יחסים עם השכנים. אני לא מכירה את השכנים. אני אפילו לא בטוחה מי הם השכנים. מבין מגוון הפנים והפרצופים שפגשתי באקראי בחדר מדרגות, יש 3 שאני בטוחה שהם קבועים בבניין. האשה עם האופניים בדירה מולי והזוג המבוגר בדירה בקומה שניה עם המרפסת הימנית.

בזוג המבוגר אני הכי בטוחה. הם הצלם של הבנין. הדמויות הכי קבועות שלו. היא לרוב בבית, הוא הולך וחוזר, חותך כמוני דרך הדשא, יוצא ריק, חוזר עמוס בשקיות. איתה הכי דיברתי בבניין, והיא לא יודעת מילה באנגלית. אנחנו אומרות אחת לשנייה "מורגן", "מורגן" ליד תאי הדואר, ויצא לי כמה פעמים להחזיק לה את הדלת, ולה לי.

הכי התקרבנו במהלך הימים של קריסת מפתח הכניסה. מאיזהשהי סיבה בשיא החורף המפתח של דלת הכניסה לבניין הפסיק לפתוח את הדלת. לא רק לי, לכל דיירי הבניין. לקח לזה זמן להסתדר. זה היה לא עקבי, לפעמים פתח בניסיון ראשון, הרבה גימגם. בגלל חוסר העיקביות של זה, בגלל הגימגום, לקח זמן להבין שזה באמת קורה. המפתח לא פותח. הדלת לא נפתחת.

בתקופה הזאתי התקרבנו קצת, אני והאשה. פעם נתקענו שתינו בחוץ, המפתחות של שתינו גימגמו ולא הצלחנו להיכנס, והיא דיברה ודיברה בזמן שניסתה לדחוף את המפתח ככה או אחרת, דיברה ודיברה, ואני חייכתי וחייכתי ולא הבנתי כלום והבנתי הכל. המפתח צריך לפתוח את הדלת. זה לא באמת מסובך. פעם אחרת היא ראתה אותי תקועה ליד הדלת, היא ראתה אותי מהמרפסת שלה, וירדה במיוחד מקומה שניה לפתוח לי את הדלת מפנים וכל הפעמים שעמדתי שם בחוץ קפואה ומיואשת, לחצתי על הזמזם שלה והיא פתחה לי וידעתי בלבי שהיא מבינה ולא כועסת.

ביום החם בשנה, או לפחות ככה אני מקווה (אלוהי המזג אוויר, תעשה שלא יהיה חם יותר מזה בבקשה) הייתי בבונקר בורוס לסיור פרטי לראות את האוסף. ככה יצא. חם, ואני בבונקר. היה קריר. נפלא לימים חמים, מרתק תמיד

בדמיוני הזוג המבוגר היו כאן תמיד, עוד בימים של המזרח. עוד מאז. הם לא היו במהפכנים כמו חלק מתושבי פרנצ-ברג. הם היו שקטים, צייתנים, סתגלנים. אחרי החומה, כשהתחילה כל המהומה ונדידת העמים, הם נשארו. לא עזבו את הבית הישן שלהם במזרח. לא קנו את הבטחות המערב. הם חשבו שכולם לא ישתנה, שהכל ישאר אותו דבר. הם לא האמינו בשינויים. והם עברו את כל השינויים. המכירה של הבניין למשקיע פרטי. השנים של כלום. השנים של השיפוצים. עליית קרנה של השכונה. התייקרותה. פלישת ההיפסטרים, פלישת הזרים. והם עדיין כאן, וזה באמת, לא רק בדימיוני.

אני לא יודעת עליהם כלום, על הזוג המבוגר. רק זה: הם לא מבוגרים מספיק כדי להפעיל אצלי את בלוטות השואה ("מה הם עשו אז?"). הם כן מבוגרים מספיק כדי שאפיל עליהם את פנטזיות ה DDR שלי. בדמיוני הם התשובה וההסבר לשאלה שלפעמים צועקת, לפעמים לוחשת: לאן נעלמו כל תושבים הקודמים של הבית הזה, כל הבתים האלה, בכל הרחוב הזה, בכל השכונה הזאת, היפה, איפה הם התושבים הקודמים? איפה הם תושבי המזרח? הם, הזוג המבוגר מהקומה למעלה, הם התשובה שלי. הנה הם כאן, בבית שלהם, שעכשו שופץ. ממשיכים בחייהם.

ודווקא אתה, עם הגברת המבוגרת הנחמדה מהמזרח, עם הגברת שראתה הכל וחייתה בכל, בשנים של אחרי המלחמה, בשנים של ה DDR, בשנים של הנפילה, האיחוד, השיפוץ, התקומה, האופנתיות, הכל, בכל השנים, דווקא איתה הייתי צריכה להפעיל ולממש את עקרון העל: אין לפתוח לציפצופים זרים.

גם זה מהבונקר. מבט מלמעלה למטה.

וכך היה:

ישבתי לי בביתי, מוגנת, שלווה, מתקתקת במחשב, מפטפט בסקייפ. ואז צילצול בדלת. וריבונו של עולם, הפעמון שלי צועק. יש לו צליל נוראי, אכזרי, משתק. צליל שתמיד תופס אותי מופתעת. צליל שלא ניתן להתרגל אליו. ועוד יותר: אני לא הזמנתי אף אחד. מה זה פתאום זה, צילצול לא קרוא?!? חשבתי: טעות, מישהו לחץ בטעות. בטח לחץ על כולם. או שזה השליח עם החבילות. על גופתי אני פותחת לו. כבר עשיתי את זה פעם ואחר כך העברתי ימים בעליה וירידה בחדר מדרגות בבנין בניסיון להיפטר מהחבילות. אין מצב. מישהו יפתח לו כבר. התעלמתי. המשכתי בשיחה שלי.

הבעיה שגם הצילצול המשיך. היה עקשני. טורדני. חודר. נשברתי, הצצתי מהחלון שלי למטה לראות מי עומד וחובט באינטרקום. אף אחד. אף אחד לא עומד ליד הדלת וחובט באינטרקום. "ניצלתי", צהלתי לתוך הטלפון. מישהו פתח, מישהו הלך, ניצלתי. לא אני תקועה עם החבילות. לא אני. והשלווה חזרה לישכון בביתי ובליבי. לשעה בערך. אז חזרו הצילצולים. היה בהם משהו עקשני. זה היה מוזר ומעורר תמהון. מי זה מצלצל אצלי ככה ולמה? שוב הצצתי מהחלון, שוב אף אחד למטה. והצילצול.

כל צילצול כזה, כל צווחה אלקטרונית, והעקשנות בתוכי מתגבשת: לא לא, אני לא פותחת את הדלת. אני לא מגיבה לצילצולים זרים. אני לא ספונטאנית, זורמת ובוטחת. אני לא. והצילצול נמשך. עכשו כבר לא היה בזה שום דבר נורמאלי. היה לי ברור שלא מדובר במשהו טבעי. אבל מה לעשות? מה לעשות? אני במוד של מתאבדת שיעית, פרצופי לבוש הבעה של תל אביבית זועמת בזמן שהיא מחכה לטכנאי המאווררים באמצע אוגוסט, אני בתחתונים וגופיה ועם שער של קימה, מנסה לשמור על קרירות הגוף והנפש, ופתאום זה, החדירה, האימה, מה עושים?

גם זה מהבונקר. הקירות אוריגינאלים. האדום אמנות

הצילצול הפך רציף, תקיף, בלי הפסקות, בלי מצמוצים. משהו אני חייבת לעשות. החלון שלי פתוח, האורות דולקים, אין שום אפשרות שיחשבו שאני לא בבית. ומצלצלים! מצלצלים! פתחתי. גופית סבא, מכנסי גולשים קרועים, שער לכל עבר, הבעה של זעף ותדהמה, פתחתי. בחוץ, ליד הדלת, כמו נשענת על הזמזם (הזמזם! בכלל שכחתי ממנו. אף פעם, עד אותו הרגע, לא נעשה בו שימוש. האורחים שלי תמיד מגיעים מבחוץ, לא מתוך הבית. לא העלתי בדעתי שאפשר לחפש אותי מתוך הבית) היתה האשה המבגורת. לצידה אשה מאוד צעירה שלא הכרתי.

המבוגרת שיחררה את הזמזם, חייכה והצביעה על הצעירה. הצעירה אמרה: זה שלך? והמבוגרת הכניסה לי חבילה ליד. לי, חבילה, ליד. אני לא הזמנתי כלום. ברור שלא. אני מפחדת משיטת החבילות פה, שמגיעות לכל מיני שכנים ברחוב ואז צריך ללקט אותם. אני לא מזמינה כלום ואם כן אז לכתובת של העבודה. אבל הסתכלתי על החבילה, כן, זאת חבילה, והשם מוכר לי, השם הוא של בעל הדירה. אין מה להגיד, החבילה הזאת מיועדת לי.

בעידודה של המבוגרת הצעירה המשיכה בהסברים. היא אמרה שהמבוגרת מבקשת להסביר לי שכאשר מופיעה בתיבת הדואר שלי פתקית צהובה זה סימן שיש חבילה והיא מחכה אצלה. הצעירה אמרה באנגלית מושלמת שהמבוגרת מחזיקה את החבילות של כולם, כל הבניין, ולפעמים זה ממש ערמות שחוסמות לה את הדירה, כמו עכשו למשל, לכן בבקשה כאשר מגיעה גלויה צהובה יש ללכת לדירה של המבוגרת.

חוסר ידיעה פותר מאחריות? הפתקית הצהובה. סימני דרך. קריאה לפעולה. נשבעת שלא ידעתי!

כשרק הגעתי להודו התעלמתי מהצפירות. אין ברירה בהודו, יש כל כך הרבה צפירות שאפשר להשתגע. אני הנחתי, בהתבסס על ידע מוקדם שצברתי בישראל, שהצפירות זה הדרך המקובלת של ארסים עם מכוניות גדולות להציק לנשים שהולכות ברגל. והתעלמתי. צופרים! צופרים! תצפרו כמה שאתם רוצים, אני בשלי, בדרך שלי, הולכת, מתקדמת, בלי להתיחס אליכם, הנה ראו איך אני אפילו לא מזיזה את הראש לראות מי צופר ולמה. אני מתעלמתתתתת. אחרי כמה זמן הבנתי שבהודו הנהגים צופרים כל הזמן כי זה הכלי היחיד הזמין להם שיכול לעשות משהו שקשור לחוקי תנועה ונהיגה וניהול הכאוס התעבורתי. הם צופרים כדי שאדע שהם באים ואזוז מהדרך, אשמור על עצמי.

זהו. לא ידעתי על חוק הפתקים הצהובים. וגם לא הזמנתי כלום. אבל זה סתם, זה מיותר, זה מים למת. עכשו שתיהן, הצעירה עם האנגלית המושחזת והמבוגרת ובטח גם בעלה, שלושתם, בטוחים שאני מפגרת גמורה. יושבת בבית ולא פותחת את הדלת לצילצולים. יושבת בבית ומתעלמת מצלצולים בדלת. יושבת בבית ולא בודקת בכלל מה בדואר, מה בתיבה, מה קורה.