איפה כאן זה המרכז?

"איפה כאן המרכז?" שאלו אותי תיירים בדרך.

"תגידי", כתב לי מישהו שאני לא מכירה, "שכרתי חדר בשכונה זאת וזאת. זה טוב? זה במרכז?"

"אז איפה בעצם זה המרכז כאן?" שאל כשנפגשנו, "כאן זה המרכז?"

תמונה ממאורופארק

צל. מדרגות. שביל. לא מוביל אל שום מרכז

הייתי באמסטרדם לפני שבוע. ביום השני לקחנו סיור רגלי מודרך, מהסוג שיש גם בברלין רק שבאמסטרם עושים הכל ברגל. אחרי כמה שעות הבנו איפה המרכז. אחרי כמה ימים הרגשנו שהמרכז הוא כמו משולש ברמודה, שאין איך לברוח ממנו, שהוא כל הזמן מופיע, שכל הזמן אנחנו במרכז. ביום האחרון היו לי כמה שעות לבד וממש השקעתי מאמץ בלנסות לצאת מהמרכז, אבל אלאס, זה היה גדול עלי, כל הזמן חזרתי לאותם רחובות, כל הזמן הסתובבתי סביב המרכז.

למה תמיד כולם רוצים להגיע למרכז? מה יש בו, במרכז העלום הזה, הארור הזה, מה יש בו לכל הרוחות שהפך אותו לחובה, לנטל, לצל שרובץ על כל השאר?

נסעתי למיאנמאר (בורמה). הגענו לעיר שבחיים לא היינו בה, שרק קצת זמן לפני כן למדנו את שמה. חברתי אמרה, "בואי נמצא מלון במרכז".

"למה במרכז?", אמרתי, "במרכז צפוף ומלוכלך, למה דווקא במרכז?"

"כי אין לנו הרבה זמן", הסבירה, "וככה נספיק יותר".

אמסטרדם

אמסטרדם. תעלה.

את אוורויל, בהודו, הקימו בשנת 1968. "האמא" קיבלה אדמה ממשלת הודו לבנות ישוב בינלאומי. בדיוק במרכז הקימו את ה Matrimandir, מקדש ל"אמא" והמרכז הרוחני של הכפר, וסביבו התפתח הישוב. רק שמאוד סביבו. לאוורויל היה הרבה אדמה ומעט אנשים והם התפזרו, על החוף, בתוך היער, בכל מיני פינות. המרכז נשאר נטוש. דרכי עפר שמוליכות לכאן ולכאן. אפס מבנים. בעונת התיירות, בתקופה שגרתי שם, הייתי עוברת במרכז על האופניים בדרך לכאן ולכאן, ורואה אותם, תרמילאים, תיירים, טיילים, עומדים, אבודים, מסתכלים לכל כיוון, מחפשים אותו, שואלים עליו, מבקשים אותו, המרכז, הו המרכז, איפה אתה המרכז, איפה המרכז של אורוויל?

ואיפה המרכז של ברלין? אני לא בטוחה שלברלין יש מרכז. לברלין יש מרכז? יש לפחות 4 שכונות שהן במרכז. שהן המרכז. או 6. בעצם 6 שכונות שהן המרכז. ואיפה המרכז שבו קורים דברים? אללי, אני לא יודעת, בכל מקום קורים דברים. חברה סימסה שהיא ובן זוגה דוחים את הביקור בעיר: "הוא מחפש סיבה לנסוע" כתבה "איזה אירוע שיתן תירוץ".

ברלין היא האירוע, וזה אירוע מתגלגל. אירוע בלי פיק. בלי מרכז אחד. בלי רגע שמאחד את כולם. אירוע מתגלגל, נמשך, רציף. בין מרכז למרכז ושכונה לשכונה ופארק לפארק. העיר מכילה כמה מרכזים, כמה נרטבים, כמה הופעות של פעם בחיים, כמה מצעדי גאווה. כמה מהכל. כאילו הדברים משתכפלים כאן, בתוך המרחבים של ברלין.

אמסטרדם

עוד תמונות אמסטרדם. כי צילמתי. לא כי הן קשורות לנושא

****

לפעמים אני שונאת את המרכז. לפעמים אני מרגישה כאילו כל החיים שלי אני מנסה להגיע למרכז, והוא כל הזמן חומק ממני. מה יש בו, במרכז? המקום בו כולם רוצים להיות. המקום בו חייבים לבקר. החור השחור של הפוליטיקה הישראלית. לב השעמום הבורגני. מה יש בו שכולם רוצים אליו? ומה כל כך מפחיד בשוליים? הם בסך הכל הצד השני של המרכז, הלא מרכז. יש במרכז משהו שאין בשוליים? זה בעצם מה שאני רוצה לשאול. יש שם משהו במרכז? זה שווה את המאמץ?

****

יש לי חברת פייסבוק שמייצגת עבורי את המרכז. אני לא יודעת אם זה נכון, כמובן, אבל ככה אני חושבת עליה. לפני שנים היינו מכרות. לא נפגשנו בעולם האמיתי יותר זמן משאני זוכרת. אני עוקבת אחריה בפייסבוק והיא משקפת לי קצת את הנעשה במרכז (התל אביבי – היא גרה בצפון תל אביב כמובן – הדשן, הבורגני. המרכז של השבט שלי, לא של ישראל או העולם או שבטים אחרים. השבט שלי). אני מחבבת שיש לי מין צינור או משקפיים דרכם אני יכלה להציץ אל המרכז, לראות מה קורה שם.

השבוע היא עשתה שייר לפוסט ובו התייחסות לסיפור היולדת שסירבה לקבל טיפול ממילדת אתיופית ושיתוף הפעולה של בית חולים איכילוב עם האקציה. הפוסט עצמו היה סיפור חיובי, מישהי שיחזרה את חווית הילדה שלה באיכילוב עם אותה מיילדת אתיופית ותיארה כמה רע היא מרגישה בעקבות הסיפור הזה. ואז הגיעו התגובות. וכל מיני נשים עם תמונות פרופיל שלהן מחבקות ילד או שניים כתבו שצריך לבדוק את הפרטים, שבכל זאת, אשה, ביום הלידה שלה, מותר לה להיות קצת משוגעת, וצריך להתחשב בה, ואי אפשר לחייב אותה לעשות דברים שלא נוח לה, כי, אתם יודעים, היא אשה, ביום הלידה שלה. וזה נמשך ככה. ואף אחד לא העיר לאף אחד, כי כידוע במרכז נחמדים ותומכים ומפגינים אמפטיה, ואף אחד, כולל אני, לא צעק שם: גזעניות מגעילות, זאת המשמעות הטהורה של גזענות. אתן.

וכל הסטטוס הזה שנטף רמת אביב ומודעות חברתית ופמיניסטית ומה לא, גרם לי לחשוב על המרכז (וכן, אני יודעת, אולי אני ממציאה הכל, אולי הן בכלל היו נשים מצפון רמת הגולן או דרומית לבאר שבע. רק שלא נראה לי. אני מהמרת על מצביעות לפיד).

לפעמים אני ממש מתעבת את המרכז.

אמסטרדם

ועוד תעלה, כי, כאמור, הייתי שם. והתעלות מאוד ציוריות

****

אני גרה במרכז. לשכונה בה אני גרה קוראים mitte. אי אפשר להתווכח עם שמות (mitte = center) או עם גרמנים. כלומר אפשר, אבל זה טיפשי. מן הסתם קוראים לה ככה כי היא באמת במרכז הגיאוגרפי של ברלין. עד נפילת החומה היא היתה במזרח, מה שאולי מראה שגם מרכז יכול לזוז. אבל אולי לא, אני לא יודעת.

מלבקר או לחיות רק במרכז, ב mitte, לא באמת מכירים את ברלין, וגם לא באמת נמצאים במרכז במובן של איפה שהדברים קורים. אני חושבת שלברלין אין מרכז. ושבשביל להכיר את ברלין, או להנות ממנה, צריך לוותר על החיפוש הזה, של המרכז. להניח לו. אפשר גם בלי מרכז. בחיי. זה אפילו נעים.

אני גרה במרכז אבל גם שונאת את זה. לא את המרכז, לא את mitte, שכונה מקסימה, בתים יפים, אנשים נאים וכו'. אני לא שונאת את mitte, אני קצת שונאת את זה שחשוב לי לגור במרכז. זה ילדותי וחסר משמעות בעיני. ואני גם יודעת Things fall apart; the centre cannot hold (והחיה הרעה ובית לחם וכל השחור הזה, ייטס) ובכל זאת. אני גרה במרכז.

אני, שמים, דברים עפים באוויר

אני שמחה בסוף של הופעה נפלאה. Arcade Fire.

הרחוב שלי, הרחוב בו אני גרה, החלקים האחרים

הרחוב שבו אני גרה הוא רחוב מרווח וארוך ולא מפותל בכלל. ארוך וישר. הוא מתחיל ב mitte ומגיע כל הדרך ל wedding. כלומר, בשבילי הוא מתחיל ב mitte, כי זה החלק בו אני גרה, ומשם הוא נמתח עד ל wedding. אני מניחה שעבור אחרים, תושבי wedding למשל, הרחוב, אותו רחוב, מתחיל ב wedding ונמרח עד ל mitte. בכל כיוון זהו רחוב שעובר בשתי שכונות שונות. הוא חולק פעם. חלק קטן, החלק שלי, היה במזרח, החלק הארי היה במערב. החומה חצתה אותו. יש סימנים וכיתוב על המדרכה, איפה שהחומה עמדה פעם. היא חצתה את הרחוב.

חומה

בהתחלה הכרתי רק את החלק שלי ברחוב. החלק שבין הכנסייה והכיכר. בונבוניירה אירופאית. ממש הו אירופה! לגמרי. אירופה הקלאסית, או לכל הפחות, קלאסית לייט. בתים נמוכים, משופצים, צבועיים בגוונים בהירים, רכים לעין, כביש רחב, מרוצף, עם מקומות חנייה, עצים עצומים, צל, ירק, מדרכות בשני הצדדים והמון שטח פתוח, מרחב, בין הבתים, בין שני הצדדים של הרחוב. החלק הזה של הרחוב נגמר ב bernauer str ולקח לי הרבה זמן עד שחציתי אותו. לא יודעת למה, לא נדרשתי לכך.

הרחוב בו אני גר

הרחוב בו אני גרה, החלק שלי. המערבי. שהיה פעם מזרחי. מרחבים, בתים בצבעים בהירים (לא בתמונה, ככה רחב הרחוב הזה), כביש מרוצף, מכוניות, מקומות חניה

כשחציתי אותו לבסוף זה לא היה כי הייתי צריכה אלה כי הייתי סקרנית ורציתי לשוטט. שיטוט אורבני.  כשרק עברתי לכאן מרחבי השיטוט שלי היה מצומצמים. הכל היה לא נודע. לא רציתי להתרחק מהמרכז שלי, מהבית. עם הזמן ותחושת ההתרבחות מרחבי השיטוט שלי התרחבו גם. חציתי את הכביש ועברתי אל עולם חדש. חציתי את הכביש ועברתי לעיר אחרת.

ממזרח למערב. ללכת מהבית שלי את הרחוב לצד השני שלו זה ללכת ממזרח למערב. לא הגיאוגראפי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה, הפוליטי. המדיני. לחצות את הרחוב זה ללכת ממה שהיה פעם מזרח העיר אל המערב של העיר. מהאזור הסגור לאזור הפתוח. החלק המזרחי של הרחוב, החלק בו אני גרה, לא הופצץ במלחמה. החלק השני, המערבי, כן, הופצץ לגמרי ונבנה מחדש אחרי המלחמה. בחלק המזרחי לא נגעו. לא היה כסף. הוא הוזנח והוזנח עד אחרי נפילת החומה, עד שהתחיל השיפוץ הגדול.

הרחוב בו אני גרה

דלת הכניסה לצד השני של הרחוב. השער. ככה זה נראה המכביש, מאיפה שהיתה החומה, ממש לפני הכניסה לחלק המערבי של הרחוב. הוא כל כך רחב שלא הצלחתי להכניס את הבתים לתוך התמונה

היום כל החלק המזרחי משופץ וממורק ומפונפנן ונוצץ והחלק המערבי נשאר כמו שבנו אותו אחרי המלחמה, מהר מהר ובמטרה לייצר הרבה מקומות דיור. היום לעבור את הכביש זה לעבור ממערב למזרח. לא הגיאוגרפאי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה. התרבותי. העירוני. העדכני. החלק שב mitte הוא "הו אירופה!" והחלק המערבי הוא הו, בת ים.

את החלק המערבי בנו כאזור מגורים. אין שם מכוניות. אין תנועה. אסור לנהוג (רק למשטרה ומכבי אש מותר). החלק המערבי הוא מרווח ורחב, בשני הצדיים בתי דירות, רצף של בתי דירות, לא בניינים אלה רכבות של בניינים, בשני הצדדים מדרכות רחבות מאוד ובאמצע של הרחוב, כל החלק המרכזי שלו, הוא גינה ארוכה שמשתנה כל הזמן. זה האזור הפחות נחשב של הרחוב. החלק הלא סקסי שלו. החלק היותר עני.

הרחוב בו אני גרה, הגינה

הכניסה לרחוב, הכניסה לגינה. כי זה רחוב שבאמצע שלו גינה. בליבו גינה. והגינה היא ארוכה כמו הרחוב ופתלתלה, לא כמו הרחוב שהוא דוך ישר

איך יודעים שאזור מסויים הוא פחות נחשב? אני כמובן יודעת את זה מהתורה שבעל פה. wedding פחות נחשבת מ mitte. אבל בפועל, במקום עצמו, במציאות שלו, יודעים את זה שם? מרגישים את זה? רואים את זה? החלק הזה ברחוב מספר סיפור אחרי לגמרי מהחלק שלי. לא סיפור על מזרח וחומה ושיפוצים נרחבים והחזרת עטרה ליושנה. החלק המערבי מספר סיפור על משפחות, פועלים, זקנים, מגורים, חיים בעיר. שכונת מגורים.

יש שם, בחלק המערבי-עני של הרחוב, יש שם שכונת מגורים. כל העיצוב והסגנון של הרחוב אומר, אנחנו שכונת מגורים. כאן לא מגניבים. כאן לא קוליים. כאן גרים. חיים. יש שם אפילו שלטים שאומרים, אנחנו שכונה. שכונת מגורים. רק עניים חיים בשכונות, בקהילות?

שלט, שכונה

ויש שלטים על הציפורים ועל הצמחים שחיים וגדלים בשכונה. השלטים מייצרים תחושה של קהילה. מייצרים רצף ואחדות.

שלט, ציפורים

יש שם רכבות בניינים, לא בניינים כמו בחלק המזרחי-עשיר, רכבות של בניינים צבועים בצבעים חזקים. ויש שבוע בערך בשיא האביב של ברלין, בו צבע העצים משתלב ונבלע בצבע הבתים.

ברחוב בו אני גרה

יש שם את בית שלושת הצבעים, בניין בשלושה צבעים. בניין שהוא כמעט רובע. המכוניות החונות זה בצד אחר, לא על הרחוב.

בניין בשלושה צבעיםלמה הצבעים של עושר הם פסטלים בהירים ושל עוני צבעוניות גסה וילדותית? צובעים את זה ככה לעניים כדי שיהיו עליזים, כדי לשמח אותם? (כי עניים הם מפגרים?)

בניינים צבעוניים יש שם מכולת שאין בה שום דבר לקנות, רק עזרה ראשונה כזה, עם נתקעת בלי ניירות טואלט. ויש שם מתקן להשכרת אופניים. ויש שם בניין מהמם לגמרי וסגור לחלוטין, הבניין הכתום, בניין הבריכה לשעבר.

בניין הבריכה הסגורה

ויש את הגינה, באמצע ולכל האורך. גינה שמשתנה כל הזמן. גינה שמתרחבת ומתכווצת. גינה עם פינות. פינות משחקים לילדים ופינות ישיבה, פינת הפינג פונג ואזור הורדים. גינה שהיא ממש גינת הרפתקאות.

גינה, פינת ישיבה

והגינה הזאת והתכנון שלה, עם הפינות, עם אזורים ציבוריים ואזורים יותר פרטים, הגינה הזאת מייצרת שכונה, חיי שכונה. תמונות של קיבוץ ורגעים של ערמה של חברה על הדשא.

גינה, החלק הציבורי

ויש שם אנשים זקנים. ממש. לא מבוגרים. זקנים, קשישים. אנשים שבחלק שלי של הרחוב לא רואים. יושבים על ספסלים שפונים אל שום מקום.

שכונת מגורים

איך יודעים שהמקום עני ולא נחשב? גם הגינה מספרת את אותו סיפור. סיפור של כוונות טובות והזנחה. יש גינה. אבל היא לא גינה גזומה. כאן לא צפון תל אביב. העשבים נאבקים במרצפות. הגינה גדלה פרא.

גינה לא גזומה

לא גזום ולא נקי. לא "הו אירופה!"

לא נקי

ובסוף הרחוב יש שער. כלומר, גשר. תחנה סופית.

גשר

גשר על פני ים מסילות הרכבת. נקודה ממנה אפשר לצפות על האופק.

מסילות רכבת

ואחרי הגשר יש Gesundbrunnet, שם אני מסתובבת וחוזרת. כאן wedding.

ספסל

הספסל החביב עלי בגינה. הספסל הבודד