סוף השבוע האחרון של השנה, ואין לי על מה לכתוב. רשימה לא מסכמת

סוף השבוע האחרון של השנה, ואני אין לי על מה לכתוב. הגעתי אל הסוף שבוע האחרון בלי משהו בהיר, ברור, בוער. הגעתי מעורפלת. אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא יודעת אם זה אומר משהו בכלל. אני מתבוננת בזה ועולות בי השערות שונות.

בכל מקום רשימות סיכום. זוהי שעתם הגדולה של המסכמים, ושל הרשימות. ואני אין לי מה לסכם, אני בתנועה, לא רוצה לסכם כלום, אבל רשימות אני אוהבת. כלומר, אני לא אוהבת, הן פשטניות ועושות רדוקציה של המציאות ויש בהן קורטוב דידקטיות. אבל יש להן פורמט. טמפלט. מבנה קבוע. ובזה לכשעצמו יש מימד של בטחון. אז אני הולכת ליפול על הפורמט, שהרי לזה פורמטים נועדו. לייצר סדר בכאוס. אולי הפורמט יעזור לי לטשטש את העירפול, או להבהיר את העירפול, או אפילו רק לכתוב את העירפול.

ערב כריסמס בברלין

ערב כריסמס, או בעברית, ערב הכריסמס, כמה שעות לפני, שעות הדימדומים, בין קודש לחול

  1. מה זה אומר, אין לי על מה לכתוב? זה כמו להגיד שהכל משעמם אותי? זה נורא בעיני, אני מתחלחלת כשאני מרגישה את זה, את הריק, את האין, את ה"על מה אכתוב השבוע, מה כבר קרה לי" המשתמע מזה. אני אוהבת להגיע לסוף השבוע, לזמן שאני מפנה ומקדישה רק לכתיבת הבלוג, כשיש לי משהו, חוט, מחשבה, בערה. משהו רודף אחרי. משהו אני רוצה לברר. יש לי התחלה. יש לי משהו להתעסק איתו. בשר לנעוץ בו שינים (אלוהים, מאיפה המטאפורה הזאת הגיעה? אני צמחונית בכלל. בטח מהקיבוץ, בית חם למטאפורות לא רלוונטיות).
  2.   אין מה לכתוב זה כמו לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום? לא התנסחו בתוכי מחשבות? זה הפחד שלי. מזה אני נבעתת. בגלל המחשבה הזאת אני מתעקשת כן לנסות לכתוב. כי לא יכול להיות שלא קרה כלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום. אין דבר כזה. זה מוות. ואני בחיים. ואני מתרגלת. והתירגול (בודהיזים, מדיטציה) מלמד, בין השאר, שאם אסתכל טוב, אסתכל מקרוב, אסתכל שוב, אראה. אמצא. אין משהו אחר. התחושה שאין כלום, שלא קרה כלום, היא כישלון ההתבוננות. היא קוצר ראות. אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שלא התבוננתי מספיק. בגלל זה זה מבעית אותי.
  3. אני יודעת: אם אסתכל מקרוב, לעומק, אם אסתכל שוב, אמצא, אראה, השמש שינתה זווית, הדשא גדל, עלה נשר, הבית הזה נראה נפלא על רקע האפור, התחילו לבנות כאן, איך לא שמתי לב, מתי זה קרה?
  4. זה האתגר הגדול: למצוא את השינוי בשיגרה. לשים לב לפרטים. לראות את ההבדלים בין ענן לענן. לא להאמין שכל הימים האפורים הם אותו הדבר. ללמוד את השפה של האפור, אם צריך, לזהות את הפרטים הקטנים, אור וצל, אלף מאתיים ושתיים עשרה גוונים של אפור.
  5. ברלין

    אלכס ברקע, אפור מסביב. עוד יום אפור

  6. בגלל שנובמבר הוא החודש האפור ודצמבר החודש הזוהר – לבן, אורות – אני מרגישה כאילו נתקעתי בנובמבר. כאילו עונות השנה נתקעו בניוטרל, והתקדמות איין. כבר אמור להיות לבן עכשו, אני רוצה לצעוק על החצר הפנימית שלי. תנו לי שינוי, תנו לי התרגשות, תנו לי משהו שאוכל לכתוב עליו!
  7. הנה, עכשו, ברגע זה, יש קרח על הדשא (הדשא הלבין. הזדקן. במשך הלילה!). ברגע הזה. שעבר. ורגע אחר. ועוד רגע.
  8. ועוד רגע, כלומר, עוד 3 ימים, יגמרו גם החגים. וגם השנה, אבל גם החגים. גם רצף החגים יגמר. השנה הייתי בחגי ישראל, ראש השנה, יום כיפור, ובחגי הגויים, בכריסמס. והמסקנה שלי: חגי ישראל אמנם נמשכים חודש שלם אבל מחליפים שם, יש שם אוסף חגים. הכריסמס גם הוא נמשך חודש, אבל הוא רק חג אחד. איזה חג שמן, בחיי, כמה הוא חושב את עצמו. הכריסמס בברלין נמשך חודש. אני חושבת שהיום הוא היום הראשון של לא כריסמס, או לפחות פחות כריסמס.
  9. הכריסמס הוא כמו עונה בשנה. עונת הכריסמס. בנובמבר מתחיל החורף והעולם לובש אפור. דצמבר הוא המשכו של נובמבר וגם סטייה ממנו. בדצמבר נדלקים האורות, שוקי הכריסמס, מוסיקה, יין, והשיא מגיע בסילבסטר, יום שכולו אש ואור. ואז האפלה הגדולה. ינואר פברואר. זה כאילו בני האדם מצאו דרך להקל על עצמם את החורף, לטשטש אותו, לעמעמם אותו באורות אנושיים. אולי אפילו, להראות לו. בבחינת, אתה אומר חורף ואפור, אנחנו אומרים חורף ואור.
  10. צמרות העצים, יום שלג

    המפגש של צמרות העצים, מכוסות שלג, והשמים. אחרי חודשיים של אפור, השלג הביא לי הקלה גדולה ללב, וגם שמחה. שמחה מהסוג של רינה

  11. בארץ הייתי אורחת בחגים. כאן אני אורחת בחגים. אני יכלה לבחור להיות אדישה כלפי כל החגים האלה, כל הרצף. אני יכלה לבחור חג אחד מהם ולעשות אותו ליקר לי. אני יכלה להתרגש מכל החגים. אני יכלה להתבאס מכל החגים. אני יכלה לבחור לאיזה מהם להתייחס, מאיזה להתעלם.
  12. לפעמים זה מתנה, זכות הבחירה, ולפעמים זה עול, חובת הבחירה. מול החגים אני מרגישה עד כמה החיים שלו לא נכנסו לשיגרה. אין לי אוטומאט לחגים. אולי זה בגלל שאין לי משפחה, ילדים הם מוטיבציה גדולה לייצר הרגלים, כך שמעתי, ואולי זה בגלל ששיניתי מקום. מעבר לארץ אחרת, הגירה, זה שבירה טוטאלית של הרגלים. זאת הזדמנות גדולה לבדוק את ההרגלים, להסתכל עליהם, לייצר חדשים. לפעמים זה מתיש אותי, הצורך כל הזמן להמציא את עצמי. אבל לרוב אני אסירת תודה על זה. עדיף, בעיני, על חיים באוטומאט. מה אני אעשה הפעם ביום האחרון של השנה? באיזה אפשרות אבחר?
  13. הלכתי לשוק כריסמס עם בת דודה שלי. הזמנו גלו-ווין והצטרפנו לשולחן, לעמוד ולשתות. מאיפה אתן, שאלו אותנו בני הזוג שהיו בשולחן, מה זאת השפה הזאת? עברית, אמרנו, אנחנו מישראל. איזה יופי, הם אמרו, ברוכים הבאים. תודה, אמרנו, והפי כריסמס. הפי הפי כריסמס. מרי כריסמס, תיקנה אותנו האשה והרימה את הכוס שלה בתנועה של לחיים, מרי כריסמס. השקנו כוסות.
  14. עץ, שלג

    העץ העצוב, ביום של שלג. אני אוהבת אותו בכל יום, את העץ העצוב

  15. השנה, לראשונה, קיבלתי יותר ברכות Email סטנדרטיות לרגל הכריסמס והשנה החדשה מאשר לרגל ראש השנה. זה בטח אומר משהו.
  16. שעה של שלג אחרי חודשיים של אפור זה אושר גדול. זה הקלה. זה רינה.
  17. החורף בברלין לימד אותי על הקירבה בין תכלת ואפור.
  18. לא מפסיק להדהים אותי: הציפורים מצייצות בשלג. יש ציוצי ציפורים כאן, אמא, הציפורים מצייצות!
  19. יש אור בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. בשעה שלפני החושך יש את האור היפה בעולם.
  20. אני לא מאמינה לעניין הזה של היום הקצר בשנה, ה-21 לדצמבר. זה כמו הסיפורים על הכנרת. זה כמו האמונה שהקיץ התל אביבי מסתיים בסוף אוגוסט, שבספטבמר יהיה נעים יותר. זה עורבא פרח. לא קונה. הימים קצרים והאור מועט וזה יהיה ככה עד סוף מרץ, לכל הפחות.
  21. תצלום מסך, חושך בברלין

    התלבטתי אם להעלות תצלום מסך שמראה את הירח בשמונה בבוקר, או בארבע אחר הצהריים. הלכתי על סוף היום. בסוף. ארבע אחר הצהריים.

  22. אני מתקרבת ל – 1000 מילה, שזה האורך האופטימאלי לפוסט. עלי לסיים.
  23. תמונות לא משתלבות טוב בתוך רשימות. הן מתעקשות לקבל מספר. אני מתעקשת עליהן.
  24. אם אתחיל לכתוב, תמיד אמצא על מה לכתוב. אם רק אושיב את עצמי ואכתוב, אמצא על מה. זאת ידיעה מנחמת. זאת גם ידיעה מטרידה.

שנה טובה טובה טובה לכל ולכולם!

שנה טובה.

תצלום מסך, אפליקצית מזג אוויר

תצלום מסך, מהצד השני. אור מאחרי שמונה בבוקר

החורף, פצצה מתקתקת

השבוע חיכינו לסופה. הדיבורים עליה הגיעו לשיא בערך באמצע השבוע, כולל הגדרת הסופה כהוריקן, מתן שם פרטי להוריקן, פרסום תרשימי זרימה צבעוניים כשהאדום באמצע, הבטחה, או איום, לרוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, מם אינטרנטי, כל המערך. היא תוזמנה ליום חמישי, הסופה, יום חמישי בערב.

היה מאכזב.

כמו החורף עצמו. כל הזמן מחכים לו, והוא כל הזמן קצת בא וקצת לא. קצת כן, קצת כבר כאן, אבל גם קצת לא, קצת חכו חכו לו. כמו המלחמה בישראל, כמו שמחכים למלחמה בישראל. למלחמה הגדולה, לא לעוד מבצע כיסוח בעזה. כל הזמן מחכים למלחמה הגדולה, כל הזמן מחכים לחורף, ומקבלים טיפות. טפטופים. משחקים בכאילו. משחק מקדים שאין לו סוף. החורף הוא הפצצה המתקתקת של ברלין.

זה מתחיל עוד בסתיו, בפרה-סתיו, בסימנים של סתיו, איך שהעלה הראשון צונח ברור לאן זה הולך. כשעלה ראשון מרים ידים וצונח, הרי זה כאילו החורף כבר כאן. אחר כך עובר עוד מלא זמן, אבל כולו הכנה מתמשכת, ארוכה, נוגה, לדבר האמיתי, לחורף. נסיגתו של הטבע, התכווצותו, כניסתו פנימה, תהליך שיגמר רק בכניעה כללית. עצים חשופים על רקע שמים אפורים.

חורף, מבט לשמים

אין על החורף בתמונות של יגון קודר

וגם אז ממשיכים לחכות. מחכים לשלג. מחכים לראות אם החורף הזה יהיה ארוך-קשה-קל-קצר כמו החורף שעבר. מחכים שהחורף יעבור. אביב. קיץ. מחכים שהעלה הראשון יצנח. מחכים לחורף. הסופה בחמישי היתה קישקוש. בשישי היא צברה קצת תאוצה, עשתה רוח, עשתה דאווין. אבל זה עוד לא זה. זה לא באמת. חכו חכו. לפני שנה! אה, לפני שנה! חכו חכו. אתם עוד תראו.

יופיו של החורף 

החורף מגיע בהזדחלות, בשקט, בהתגנבות על הימים, כאילו הוא חושב שאם לאט לאט, אם יבוא כל יום קצת, לא נבחין, לא נרתע, לא נקפא. המעבר בין הקיץ לחורף כמעט מורט עצבים. הוא ויזואלי, מוחשי, אפשר לראות אותו, את ההשתנות, את המעבריות, ולספור אותו. אפשר לגעת בו, או כך נדמה, עלים נושרים. עצים מתרוקנים. לא בבת אחת, לא ביום פקודה, לאט, עלה, יום מתקצר, זריחה מתאחרת, לאט, עלה, מתקצר, מתאחרת. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר להפריע לו. אי אפשר לעצור אותו. החורף יגיע. החורף בא. החורף כבר כאן.

הוא מאוד יפה החורף. גם הקיץ כאן מאוד יפה, וגם הסתיו, אולי הכי הסתיו, אבל לא, גם החורף. זה אני שקצת מאוהבת בעיר והכל יפה לה, או שבאמת הכל יפה? החורף, נסיגתו המוחלטת של הטבע, מוציאה את העיר החוצה, חושפת את העיר, הבתים, המבנים, המרובעות של הבתים, החום של המבנים, הפסלי רחוב, החשיפות, הבטון, העיר נעה קדימה, אל קידמת הבמה, הטבע נעלם.

סתכל למעלה! סתכל למעלה!

הכל נראה יפה. רווי במשמעות. קודר ומאיים

והעצים, תמונת זן: גזעים שחורים, ענפים דקים, ריקים, מתפצלים על רקע שמים אפורים. משחקים של שחור ואפור וקווי מכחול עדינים. כמו תמונה שראיתי פעם, שלא היתה תמונה, זה היה בחיים, על אגם גדול במאינמר, אגם עליו מתקיימים חיים, והדייגים, על רקע המים. כזה. ככה החורף. תמונת זן יפה, כואבת, עצובה, ריקה. תמונה של ריקנות. או שלא, תמונה של שקט, בלי חיווי ריגשי. תמונה יפה.

מיאמנמר

מיאנמר. דייג

החורף, שיעור בודהיסטי 

השלג הראשון ירד אתמול. ירד, לא שרד. עוד לא קר מספיק. אבל ירד, עף, השתבלל, עלה לשמים וירד לרצפה והיה רך וסוער ויפה עד בלי. נעמדתי למחוא כפים. כמה יפה! כמה מרגש! כמה מסעיר! ואיך זה שעוד חודשים, איך זה, ואני כבר יודעת, שעוד חודשים בערך אותו מראה, אותו שלג, אותו פתית שעף, משתבלל, נופל, אותו הדבר בדיוק, ימלא אותי דיכאון ויאוש ובדידות?

בתחילת החורף, הקודמים וגם זה בנתיים, הליכה בשלג, ברוח, נגד הרוח, מרגישה לי כמו הרפתקאה גדולה. אני מחייכת וצוחקת. כמה מלהיב! כל כך קר לי שזה מרגיש לא אמיתי, לא באמת קורה. יש תחושת אחווה בין האנשים ההולכים בעיר, אנחנו מחליפים חיוכים, כמה קר! כמה קר! בפברואר לא נשאר כלום מזה. השלג מלוכלך, הרוח מציקה, העליה קשה, האנשים קודרים.

אכן, החורף הזה הוא שיעור בודהיסטי.

שמים בחורף, עצים חשופים

תמונת זן

הדיכאון של החורף

את נובמבר עוברים כי אין ברירה. בנובמבר האור נכבה. הימים מתקצרים. הזריחה עוברת לשבע וחצי בבוקר, השקיעה לארבע אחר הצהרים, ובין לבין אפור ורטוב ומגעיל. את נובמבר עוברים על אוטומאט. מחכים שהוא יעבור. אחרי נובמבר יותר קל. נובמבר ופברואר, הם הכי קשים, הכי קודרים, הכי ארוכים. בנובמבר מחכים לדצמבר.

בדצמבר מגיע הכריסמס, שוקי חג המולד, השלג. את דצמבר עוברים על אורות הכריסמס, עליצות שוקי החג, האורות, הצבעוניות, המסיבה. כל האורות דולקים! באנו חושך לגרש, ולא בנר קטן, בחשמל גדול. בדצמבר יש את הריגוש של השלג, הלובן, החג, הו אירופה! את דצמבר עוברים די בקלות. אני אוהבת את דצמבר.

אבל ינואר, פברואר, מרץ בשנה ממש קשה, מה יש לכם להגיד לזכותכם? במה נותר להאחז אז? חודשים של קור, אפור, אין אור. נורא. אז קניתי כרטיס לארץ בה השמש לעולם זורחת והחום לעולם קודח, ובפברואר אני מגיעה לשבועיים. מחפשים דירה מקסימה בעיר הקרה? ספרו לי. מחפשת חילופי דירות תל אביב ברלין לשבועיים הראשונים של פברואר.

הפצצה המתקתקת של החורף זה ינואר פברואר ומה שמתפוצץ זה הדיכאון. העצב הנוגה והרומנטי של נובמבר דצמבר מתמצק ליציקת דיכאון בינואר פברואר. זה האימה, זה הפחד, איך לעבור את ינואר פברואר? במה להאיחז? זה מרגיש כאילו זה לא יעבור אף פעם, השמש לא תזרח, העור לא יתחמם, השמים לא יכחילו. זה נורא.

(אבל רק למי שחי פה! לא למבקרים! להם זה מרגש ומקסים. דירה בפברואר בברלין! עכשו במבצע!)

תמונות מהגלגל ענק

תמונות מהגלגל ענק. כשעוד העזתי לצלם

המטורפים, גלגל ענק

אם מחכים מספיק זמן יגיע מטורף שישכנע אותך לעלות על הגלגל הענק בשוק הכריסמס של אלכסנדרפלאץ. באמת. חיכיתי והנה זה קרה. אתמול, ביום הסופה, אחרי ששככה. חברה הגיעה לעיר, קבענו לשוק בשישי ערב. בשישי בוקר היא ביטלה, השקיפה על החוץ מדירתה שבקומה 9 ואמרה: לשם אני לא יוצאת. בסיבות 1600 חזרה בה. אמרה: בעצם, הסופה נרגעה. האורות מנצנצים. בואי נלך.

הלכנו. היא לא אהבה גלוויין והיתה מאוד בעניין של הגלגל ענק. בהתחלה אמרתי לא. אני אקפא שם למוות, וגם תראי, כל התאים ריקים. ואז חשבתי, למה בעצם להגיד לא, הנה מישהי שזה מלהיב אותה, שמוכנה לעשות את זה, אני רק צריכה לנוח על ההתלהבות שלה. ואז חשבתי, בשביל הבלוג, יהיה לי סיפור לספר. ואז חשבתי, לא להגיד לא, לא להגיד לא, לא להגיד לא.

עלינו. היה מטורף. הגלגל עשה 5 סיבובים. בסיבוב הראשון היה מפחיד וקר והגלגל עצר בדיוק כשהיינו הכי למעלה. לא העזתי לצלם ובקושי העזתי להסתכל. אחר כך התחשלתי וצילמתי יותר והסתכלתי יותר. במלמעלה הרוח טילטלה את התא שלנו. האוויר היה שקוף וקר. הראות נהדרת. והיה קר, אלוהים, כמה שהיה קר. הצלחתי לצלם כל פעם עד בערך רבע העלייה, ואז הקור, ההתרגשות, החיוך שנדבק לי לפנים החזירו את המצלמה לתיק ואותי להתסכל. רק להסתכל.

ברלין מלמעלה, חורף, גלגל ענק

צד שני. תמונות מהגלגל ענק