פוק בכל מקום, גבר מתפשט בתוך קרון רכבת

לרכבות ברוסיה קוראים פוק. לחברת הרכבות. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז כן שמתי לב, ואחרי ששמתי לב לא יכולתי שלא לראות. פוק בכל מקום. על מייחם המים ברכבת. על מחזיק הכוסות שמחלקים ברכבת. על כלי המיטה ומגבת הפנים שמקבלים על הרכבת. על קרונות הרכבת, מבחוץ ומבפנים. על בתים. על מבנים גדולים. על שלטי חוצות. על המדים של כל מי שעובד ברכבת. פוק בכל מקום. פוק פוק פוק.

פוק בכל מקום

פוק בכל מקום. חברת הרכבות הרוסית פוק

***

אנחנו נסענו בעקבות המסלול של הרכבת הטרנס-סירית. לרכבת, שחגגה 100 להיווסדה באוקטובר 2016, ממש בימים שאנחנו נסענו בה, יש שלושה קווים. אנחנו נסענו על קו מוסקבה – בייג'ין. אם עושים את הקו ברצף הוא נמשך 7 ימים ו – 6 לילות. אנחנו עשינו אותו במשך חודש, עם 5 עצירות בדרך (לא כולל תחנת ההתחלה במוסקבה ותחנת הסיום בבייגי'ן).

בני הזוג הרוסי שפגשנו ב – Lake Baikal שאלו אותנו מה קסם לנו במסלול הזה. הם סיפרו שפגשנו טיילים מערביים רבים שנוסעים במסלול של הטרנס-סיבירית ושזה הפתיע אותם. הם אמרו שהם לא מבינים מה הקסם של הרכבת הזאת. מה כל כך מיוחד בטרנס-סיבירית, הם שאלו, היא איטית כל כך, למה לא פשוט לטוס?

אפשר לטוס. בכל המקומות בהם עצרנו יש שדה תעופה. אבל הרעיון לטוס למקומות האלה בכלל לא עלה בדעתי. הרכבת, זה העניין. זאת הסיבה. האתוס של הרכבת הטרנס – סיבירית. הקיום הממשי שלה, כלומר, זה שבאמת יש קו כזה, באמת אפשר לעשות את המסע הזה. יש לזה ריח של הרפתקנות מתקופה קודמת. במקום לטוס, צ'ופ צ'ופ יעיל והגענו, אנחנו יצאנו למסע. הרכבת והשימוש רק ברכבות כדי להתקדם הפכו את הטיול שלנו למסע.

ברכבת

ברכבת. בפאסיביות. בלי אוויר טרי. יושבת ובוהה בדרך. צברתי 6 ימים שלמים של כזה.

היו לנו 7 נסיעות רכבת, 6 מהם נסיעות לילה. הנסיעה הכי ארוכה היתה 32 שעות (מינוס שעה שאיבדנו לטובת שגעת השעון המקומי מוסקבה) וכללה 2 לילות על הרכבת. הנסיעה הכי קצרה נמשכה 8 שעות. נסענו ברכבות של 3 חברות רכבות לאומיות שונות: רוסיה, מונגוליה וסין. זה היה קשה.

לקח לי זמן להבין שקשה לי. מראש חשבתי שזה יהיה טיול קשה, הרבה מקומות חדשים, הרבה תנועה, מעט ימים בכל מקום. אבל לא חשבתי שהנסיעה עצמה תהייה קשה לי. מה כבר יכול להיות קשה בלנסוע? לכאורה, לשבת ברכבת, להסתכל על הנוף. אני אוהבת להסתכל על הנוף.

אבל זה היה קשה. קושי חמקמק. קושי שקשה לכמת במילים. הפאסיביות היתה לי קשה. יש משהו כל כך פאסיבי בלנסוע. אין לי שליטה על כלום. אין לי אחריות. אין לי מה לעשות. אין מטרה, תכלית. כלום. כמו בוואקום. לשבת ולשבת. שעות ארוכות בלי תנועה, בלי אוויר טרי, בלי מרחב אישי. בתא קטן עם אנשים זרים, בקרבה פיסית, אחד בתוך הריחות של השני. יצאתי מותשת מהנסיעות. אחרי כל נסיעה רק רציתי לנוח, לישון, לאכול, לעשות משהו, ולא יכלתי להגיד מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה יעשה לי טוב. כאילו הנסיעה טישטשה אותי. עם כל נסיעה שעברנו הרגשתי איך החרדה שלי מהנסיעה הבאה עולה. והיו לנו שבע נסיעות כאלה.

דרך חלון הרכבת

הנוף, דרך חלון הרכבת. צברתי 6 ימים של בהייה בנופים כאלה ואחרים

***

הנסיעה השנייה שלנו, מ – Yekaterinburg אל – Krasnoyarsk, התחילה בשש בערב. עלינו על הרכבת ונכנסנו אל הקרון שלנו והוא היה ריק, הקרון, אבל היו בו סימנים של חיים. הדרגש העליון היה מסודר לשינה, היו פריטי אוכל שונים על השולחן ושלושה לבבות תפוחים חשופים, אכולים למחצה, שכבו על הדרגש התחתון, הלא מסודר. יש כאן גבר, אמרה חברתי למסע בזמן שסידרנו את התיקים שלנו והתארגנו. אחרי זה יצאתי לעשן וראיתי על הרציף גבר מבוגר לבוש בחליפת טרנינג בלויה וכפכפי אצבע. החליפת טרנינוג שלו היתה בצבע מלוכלך, צבע שפעם אולי היה אפור בהיר ודהה ואולי היה לבן או גוון של לבן, ועכשו נראה בייחוד  ישן, בלוי ומלוכלך. הוא עישן על הרציף. חזרתי אל הקרון ואמרתי לחברתי שראיתי אותו, את הגבר שאיתנו, ואני בטוחה לגמרי שזה הוא.

כשהזמנו את הכרטיסים לרכבת סימנו בטפסים שאנחנו רוצות קרון לנשים בלבד. אבל זאת בקשה, אין התחייבות של חברת הרכבות הרוסית שכך יהיה. בנסיעה הראשונה שלנו היינו קרון של נשים בלבד ואני מניחה שזה עודד אותנו לחשוב שכך יהיה הלאה. לא כך היה. הגבר עם המראה הבלוי באמת היה השותף שלנו לתא. אחריו עלתה אשה מבוגרת עם שיער בלונדיני. קרון מלא.

לא אהבתי אותו מהרגע הראשון, את הגבר. נרתעתי ממנו. זה לא רק המראה המלוכלך או שלישיית התפוחים האכולים שהוא השאיר לנו, זה גם, אבל יותר מזה, הוא נראה לי שיכור-רוסי-מגעיל. הוא התאים לאיזה סטריאוטיפ שלא הייתי מודעת לקיומו עד שראיתי וישר סיווגתי במוח, שיכור-רוסי-מגעיל. הוא נכנס בתודעה שלי לתפקיד הזה ושום דבר שקרה אחר כך לא שיחרר את זה.

דרך חלון הרכבת

דרך חלון הרכבת. בחוץ סיביר. בפנים האוויר עומד

בתחילת הנסיעה ישבנו אחד מול השני, חברתי ואני על דרגש אחד, שניהם על הדרגש התחתחון מולנו, וניסינו לדבר. זה לא עלה יפה. הוא לא ידע שום אנגלית, היא  ידעה מילים בודדות. אין אפשרות לדבר. הוא עזב אותנו והתרכז בשיחה עם האשה לצידו. הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד, היא ענתה לו במילים בודדות. הוא נראה לי לוחץ. היא נראתה לי נרתעת. האופן בו הניח את היד שלו במרחק קטנטן מהתחת שלה. האופן בו רכן עליה כשדיבר. זה היה כמו לראות סרט גרוע משנות השבעים במסגרת מצגת על הטרדות מינית, ואנחנו בתפקיד המורות, רק שלימדנו אחת את השנייה. כל מה שהוא עשה היה בגדר מה שמוגדר היום, לפחות בשיח הפמיניסטי, פלישה למרחב האישי, התקרבות יתר, הטרדה. אני חושבת שגם הרוסיה הרגישה ככה. היא לא שיתפה פעולה איתו, ומהר מאוד השיחה דעכה וכולנו התארגנו לשינה.

אני עליתי ראשונה אל הדרגש העליון. הוא עלה אחרי. זה היה לו מאוד קשה, לעלות אל הדרגש העליון. ראו את הקושי על הפנים שלו, את המאמץ. הוא נעזר בשתי ידיים, יד אחת על הדרגש שלו, ויד שניה על הדרגש שלי. רעדתי מחוסר נוחות אבל היה לי ברור שהוא במצוקה ולא אמרתי כלום. הוא גבר גדול עם כרס שבצבצה מתחת לחולצה והוא נראה תקוע, ממש תקוע בין שני הדרגשים ובין הרצפה לתקירה. ואז היד שלו זזה עוד קצת בכיוון שלי, ואז היא נגעה במעקה ברזל שמגן על הדרגש העליון מפני נפילה, ואז היא נגעה בברך שלי ואני צעקתי. פשוט צרחתי עליו, באנגלית, שלא יעיז לגעת בי, שבשום פנים ואופן לא יעיז לגעת בי. הוא כבר היה על הדרגש העליון והוא הסתכל עלי ואמר דברים ברוסית ושני הנשים מהדרגשים התחתונים קפצו לראות מה קורה והיתה מהומה, אבל מהומה קלה. הסברתי בעברית לחברה שלי מה קרה ודיברנו קצת ואיכשהו זה עבר, נגמר, עזבתי את זה, כיבינו אורות, סגרנו את הדלת של הקרון והלכנו לישון.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת.

כבר כמעט ונרדמתי, או שממש נרדמתי אבל הייתי בשינה קלה, שינה של התחלה, ופתאום הוא צעק. ממש צעק. לא משהו שהבנתי אבל ממש צעקה. ועוד אחת. ועוד אחת. צעקה בלי מילה. צעקה שהיתה מין נהי, הקול שיצא ממנו כאילו נפלט החוצה, כאילו בקע מהבטן שלו ונפלט אל החלל. שלושתנו זינקנו. כל אחת שאלה בנפרד מה קרה? מה קרה? הוא לא ענה. הוא התהפך בדרגש העליון והמשיך לישון. שמענו נחירות. ואז שוב, צעקה, אה, אה, אה, ואז רצף של מילים, או מילמולים ברוסית, ואז שוב מתהפך. שוב נחירות. ככה. מדי פעם הידיים שלו עפו באוויר, פעם אחת ראיתי שבזמן שהוא ממלמל כל הגוף שלו התרומם לכמעט ישיבה.

זה היה נורא. רציתי שזה יפסיק. כל פעם שהוא השתתק קיוויתי שזה הפסיק, שזה לא יחזור, שרק הנחירות ישארו. היה לי ברור שהוא סובל. שזה סבל בל יתואר, מה שהוא עבר שם, חשבתי שהוא אולי רופא צבאי שחזר מהמלחמה, לא יודעת, מלא סיוטים, ועדיין, רק רציתי שזה יפסיק. חשבתי שאין מצב שאני אצליח לישון ככה וזה מילא אותי ביאוש.

ואז הנוסעת השלישית התרוממה מהדרגש שלה והתחילה לארוז את עצמה. התברר שהיא תכף יורדת, היא לא נשארת ללילה. גם אנחנו לא רצינו להישאר ללילה. אז החלטנו לעשות מעשה. לא באמת אני, החברה שלי החליטה לעשות מעשה. היא הלכה לדבר עם האחראית על הקרון. שקראה לבכירה ממנה. שגם היא לא ידעה אנגלית. אז הן דיברו באמצעות גוגל טרנסלייט וסימנים ותנועות ידיים. האחראית על הקרון נכנסה אל הקרון ודיברה עם הנוסעת השלישית וניסתה להעיר את הישן, אמרה לו דברים ברוסית, והוא ענה לה, אני לא בטוחה מה נאמר שם אבל נאמרו דברים וכלום לא השתנה.

מתוך חלון הרכבת

מתוך הרכבת. יש לי עשרות תמונות כאלו. בנסיעות הראשונות כל הזמן צילמתי. זה עבר לי

הרכבת עצרה והנוסעת מהתא שלנו ירדה ובמקומה נכנס גבר צעיר, שדווקא ידע אנגלית והצלחנו להסביר לו את הבעיה, והוא היה חביב וצחקן, אבל אז חזרו האחראיות והוציאו אותו מהתא ובקומו הביאו אשה מבוגרת שנראתה כאילו העירו אותה משינה. עזרנו לה להתארגן בקרון והמשא ומתן מול אחראיות הקרון נמשך. ניסינו להסביר להן שזה נהדר שהן מכניסות אלינו עוד אשה, אבל זה לא עוזר עם הבעיה שלנו בכלל, כי הבעיה היא הגבר הצועק.  זה לקח הרבה זמן ובסוף הן העבירו את שתינו לישון את הלילה בקרון אחר.

בבוקר חזרנו אל הקרון שלנו. הגבר היה על הדרגש שלו, הדרגש העליון, ובדרגש התחתון היתה האשה המבוגרת. היא היתה מקסימה. היה לה עור פנים חלק ועינים כחולות וצוחקות. היא לא ידעה אנגלית ותיקשרנו אתה כל היום באמצעות חיוכים והבעות פנים ותנועות ידיים. כל הבוקר הזה הגבר נשאר על הדרגש העליון ושלושתנו ישבנו בדרגשים התחתונים וגלגלנו עיניים והעברנו ביננו פיצוחים והצענו אחת לשנייה קפה או תה או עוגיה.

לקראת השעה 18:00, אחרי שכל היום התעלמנו אחד מהשני באופן שלי היה מאוד ברור ומאוד קר, הגבר הוריד את עצמו מהדרגש העליון, נעמד על רצפת הקרון בין שני הדרגשים וסגר את דלת הקרון. כשזה קרה אני והאשה המבוגרת ישבנו על הדרגשים התחתונים והחברה שלי נחה על הדרגש העליון. הוא סגר את הדלת ואני זזתי, אינסטקטיבית, לכיוון ההפוך ממנו. נצמדתי אל החלון של הקרון וניסיתי לא להתסכל עליו ולא לשים לב אליו וראיתי שהוא עומד מאחורי באמצע הקרון ומתפשט. מוריד את הבגדים שלו. חולצה. מכנסיים. הנה הוא מאחורי בתחתונים.

מתוך הרכבת

מתוך הרכבת. הרבה מהזמן זה נראה ככה, מטוטש, חולף, בתנועה איטית

ישבתי צמודה לחלון ומילמלתי ביני לביני שיום אחד, והוא לא רחוק, יום אחד התהנגות כזאתי תעלם מהעולם. גברים שמתנהגים ככה יעלמו מהעולם. יום אחד אף גבר בעולם לא יעלה בדעתו להתפשט בתוך קרון רכבת בין 3 נשים עוינות במקום ללכת כמה צעדים אל חדר השירותים ולעשות את זה שם. יום אחד זה יעלם. בנתיים הגבר סיים להתלבש והתיישב לצד האשה המבוגרת על הדרגש התחתון. כמה דקות אחר כך הרכבת נעצרה בתחנה והוא אסף את התיקים שלו, הנהן אלינו בראשו וירד מהרכבת.

***

בלילה השני הקרון היה רק של שלושתנו. התעוררתי מוקדם ולפני הזמן. היינו אמורות לקום מוקדם ולרדת מהרכבת בשש וחצי ואני התעוררתי עוד הרבה יותר מוקדם מהרצוי והערתי את כל הקרון, כולל האשה המבוגרת שלא היתה צריכה לקום בכלל, זאת לא היתה התחנה שלה. הערנו אותה משינה והיא היתה חביבה ומתוקה ועזרה לנו להתארגן ולארוז ולפני שירדנו מהרכבת, עמדתי במסדרון בין התיקים שלנו ואני הסתובבתי אליה להגיד לה שלום והיא באה עד אלי, התרוממה על כפות הרגלים וחיבקה אותי.

***

הכיכר לפני תחנת הרכבת ב - Krasnoyarsk

המראה הראשון שראינו ב – Krasnoyarsk. הכיכר לפני תחנת הרכבת.

ירדנו מהרכבת בתחנה של Krasnoyarsk ולקחנו מונית אל הגסט האוס. היה קר מאוד ומוקדם מאוד והעיר היתה ריקה. לא מצאנו את הכניסה אל הגסט האוס. ב – Krasnoyarsk הכניסות אל הבניינים הם מאחורה, מהחצר הפנימית, והאיש שהיה אמור לחכות לנו לא היה שם, כי אני הודעתי לו שנגיע שעה אחרי כן, אז התקשרנו אליו, וזה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא הגיע ואנחנו נכנסנו אל הגסט האוס והתקלחנו והתארגנו ויצאנו שוב אל הרחוב לחפש בית קפה פתוח. ואחרי שהתיישבנו ואחרי שהזמנו קפה דיברנו קצת על הנסיעה ואירועי הלילה, ואמרנו אחת לשנייה כמה מוזר וכמה רחוק זה נראה עכשו, מה שקרה עם האיש הצועק, זה נראה כאילו זה קרה לפני הרבה שנים. היינו ממש צריכות להתאמץ כדי להיזכר בזה, במה היה, באיך הרגשנו, בלמה הרגשנו כל כך רע.

הזמן ברכבת מתמרח, נשפך, זולג לכל הכיוונים. הזמן מתעבה. נהייה סמיך. כבד. איטי. הזמן נמשך אבל בזמן הנסיעה אני מחוץ לזמן. הזמן נמשך והוא לא רלוונטי ולא משנה כלום, לא משפיע על שום דבר, יש רק זמן אחד על הרכבת, הזמן בו צריך לרדת ממנה. כל השאר זה כמו זמן שהוא חלל חיצון, משהו שנמשך ונמרח ונמתח מחוץ לחלון הרכבת, בעולם האמיתי.

ברגע שירדתי מהרכבת הזמן של הרכבת מפסיק. כאילו ביצעתי בעצמי איתחול מחדש. כאילו הזמן ברכבת היה חלום. זמן בועה. ועכשו הזמן האמיתי. זמן טיול. ובזמן טיול אין זמן למחשבות על מה שהיה, על קודם. זמן טיול הוא זמן הווה. וקצת עתיד. הרשמים החדשים דוחפים את הקודמים החוצה, מכסים עליהם, וברווח שנשאר מסתכלים קדימה, על מה שעתיד לבוא. אין קיבולת להכיל גם את מה שהיה, וזה נפלא. זה חלק מהרגשת הקלילות שהיתה לי במהלך הטיול. כאילו אני סוחבת איתי פחות. פחות הפרעות ופחות רעשי רקע. כאילו אני ממוקדת יותר. מדוייקת יותר. מתומצתת יותר. בהווה.

בפוסט הבא: ברכבת עד הקצה. שלום לאמא רוסיה.

כל הפוסטים על הטיול.

רציף רכבת

רציף. הרציף הוא חבר. הרציף הוא תנועה. ברציף אפשר לזוז

ברכבת, בטנדר, במעבורת. הדרך אל Father Baikal

Father Baikal, אמרה לי דורין בזמן ששטנו על המעבורת, גם את תמיד רצית לבקר את Father Baikal, שאלה.

לא הכרתי את הביטוי, Father Baikal, ו – Lake Baikal לא היה חלק משום חלום ילדות שלי. הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו, שבכלל למדתי על עצם קיומו של האגם, היתה במסגרת ההכנות לטיול. אחרי שהחלטתי לנסוע. כשכבר היינו בשלב הפרטים הקטנים של איפה לעצור ואיפה לרדת מהרכבת, חברה של חברה שעשתה טיול דומה העבירה מסר שזה מקום שאסור לפספס.

Lake Baikal. מלך מלכי האגמים. האבא של כל האגמים כולם. אגם המים המתוקים הגדול בעולם, מכיל 20% מכמות המים המתוקים על הכדור. האגם הכי עמוק בעולם. והכי עתיק. 25 מליון שנה, מעריכים המומחים וכו'. תופעת טבע. אתר הנצחה מוכר על ידי אונסקו. על המעבורת שחצתה את האגם כדי להביא אותנו אל Olkhon Island, אי באמצע האגם, כשאני מוקפת במים ירוקים וצלולים ושטוחים, מים שקטים, הבנתי למה Father Baikal.

תמונה של המעבורת

על המעבורת. כמה מכוניות, 6 או 7, ובערך 20 אנשים והמעבורת מלאה. אסור להישאר בתוך המכונית על המעבורת. זה לא חוקי

הדרך לשם

  • רכבת לילה מ – Krasnoyarsk אל – Irkutsk. נסיעה של 16 שעות.
  • מיניבוס מתחנת האטובוס של Irkutsk אל Olkhon Island שבאגם Baikal. נסיעה של 6 שעות.

הגענו אל תחנת הרכבת של Irkutsk מוקדם בבוקר, אחרי לילה על הרכבת. רצינו קפה. רצינו סיגריה. רצינו לנוח. רצינו להתאושש. היה לנו זמן. לא התכוונו לעצור ב – Irkustsk, היתה לנו נסיעת המשך שסידרנו מראש, והיא תצא ב – 1000 מתחנת האוטובוס של העיר. כל מה שהיה לנו לעשות בשעות הקרובות זה להגיע מתחנת הרכבת אל תחנת האוטובוס בזמן כדי לתפוס את נסיעת ההמשך.

אבל תחנת הרכבת של Irkustsk היתה מפוצצת באנשים ופעילות ותנועה כאילו אמצע היום ולא שש בבוקר ואפס מעלות ואפור ומטפטף בחוץ ואנחנו לא הרגע ירדנו מרכבת לילה הלומות ומבולבלות. לא מצאנו איך לעצור. לא מצאנו איפה אפשר לשתות קפה. זרם האנשים סחף אותנו החוצה, אל מחוץ לתחנה, ומחוץ לתחנה היה קר, לא היה לנו מה לעשות שם. אז לקחנו מונית והראנו לנהג את הכתובת של המקום ממנו תצא נסיעת ההמשך. במייל שהגיע לאישור הזמנת הכרטיסים היה כתוב שההסעה תחכה לנו ליד מסעדה זאת וזאת. שם, אמרנו לנהג המונית, קח אותנו לשם.

Irkustsk דרך המונית נראתה לי עייפה ומלוכלכת וישנה וקודרת. שמחתי שאנחנו לא עוצרות שם. שאנחנו לא עוצרות בעוד עיר סובייטית, סיברית, מלאה בבטון וברזל. שמחתי שיש לנו  יעד אחר, יפה יותר. חיכיתי לחופשה מהערים. המונית עצרה והנהג הצביע על המסעדה והצביע על המקום ממנו תצא ההסעה. שילמנו לו והלכנו אל המסעדה. חברתי נשארה בחוץ לשמור על התיקים ואני נכנסתי פנימה וקניתי לנו קפה ועמדנו בחוץ משקשקות מקור ושתינו קפה ועישנו סיגריה ואז, אחרי שסיימנו, רצינו להיכנס פנימה אל המסעדה, להחזיר את הכוסות, לקנות עוד כוס קפה, לשבת לארוחת בוקר, אבל השומר עצר אותנו. שבע בבוקר. המסעדה נסגרה.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

בניין חחנת הרכבת ב – Irkutsk. הבניין הכי יפה שראיתי בעיר. אבל לא ראיתי את העיר, רק עברתי בה בדרך אל האגם. Lake Baikal היה היעד

***

ההסעת המשך שלנו היתה טנדר גדול שהכניסו אליו יותר מושבים משיש מקום באמת. חלק מהמושבים היו מסודרים הפוך אם הגב אל הדרך, חלק מושבים פנו אל הצד. היינו הראשונות להיכנס ותפסנו מקומות ליד חלונות וניסינו להתחמם וראינו איך ההסעה מתמלאת. רוב הנוסעים היו מקומיים, כלומר לא מערביים, אבל הם גם לא נראו מקומיים, כלומר לא בעלי מראה רוסי. הם נראו מונגוליים (או אסייתים ואני ניחשתי מונגולים) ודיברו שפה שהיא לא רוסית ועישנו המון סיגריות וזרקו את הבדלים על הרצפה מחוץ לרכב. כשהרכב התמלא והתחיל לנסוע היינו בתוכו 7 מערביים וכולנו, כך התברר, היינו בדרך אל אותו המקום, אבל ממש, ברמת הגסט האוס. כולנו, כל המערביים על הטנדר, הזמנו חדרים בגסט האוס של ניקיטה ב – Olkhon Island, אי בלב האגם.

חוץ משתינו היתה שם דורין, זאת ששאלה אותי על  Father Baikal, והיה שם תום, צעיר בריטי שלקח שנת חופש כדי לטייל בעולם. הוא היה בהתחלת הטיול. מאנגליה נסע אל גרמניה ומשם אל מוסקבה לעשות את הטרנס-סיבירית. הוא הגיע ישירות ממוסקבה, כלומר, היה אחרי 3 לילות ברכבת. את המושב האחורי תפסו זוג רוסים צעירים ובחור מסינגפור. הם נפגשו על טרנס-סיבירית במסלול ההפוך, על הרכבת שהגיעה מבייג'ין. הוא טייל לבד, מאסיה אל אירופה דרך הטרנס-סיבירית. היו לו 3 חודשים והוא תכנן, אחרי מוסקבה, להמשיך לאירופה, כולל גרמניה, ולסיים בנורווגיה לקראת סוף השנה, שם מחכה לו זוגתו לטיול משותף. הוא לבש מעיל דקיק וסיפר שזה המעיל הכי חם שלו. הוא רעד מקור.

הזוג הרוסי היה באמצע טיול הקפה של העולם. הם יצאו כמה חודשים קודם לכן מניו יורק, חצו את אמריקה במכונית, לקחו מעבורת מסחרית לחצות את האוייקנוס והגיעו אל הונג קונג ומשם המשיכו. מתישהו החליטו לעשות את הטרנס-סיבירית. הם אמרו שבדרך פגשו מערביים שעושים את הטרנס-סיבירית והם לא בדיוק הבינו את זה, למה לכם לנסוע ברכבת במקום לטוס? אבל אז, בביייג'ין, החליטו שבעצם למה לא, והרי הם מטיילים בכל העולם, אז למה לא לטייל גם ברוסיה. אז הם עידכנו תוכניות ושריינו רכבות ותיכננו לנסוע עד הבית שלהם, בקאזן, ברכבת הטרנס-סיבירית, ואז, בקאזן, לקחת את המוכנית הפרטית ולהמשיך לאירופה. הם מתכוונים לטייל עד סוף השנה. הם שאלו אותנו עם עצרנו בקאזן ואמרנו להם שלא והם אמרו שנורא חבל, קאזן היא היפה בערים של רוסיה, אמרו, והמתקדמת שבהן. הוא סיפר שנולד במוסקבה ותמיד חשב שמוסקבה זה השיא עד שעבר לקאזן והיום הוא הרבה יותר אוהב אותה. אמרתי לו שאולי בפעם הבאה, קאזן, בשבילנו. הפעם לא יצא.

תחנת הרכבת ב - Irkutsk

עוד תמונה של תחנת הרכבת ב – Irkutsk. שתי התמונות לא צולמו ביום המתואר אלה שבוע אחרי כן, בדרך חזרה.

הגבול

נסענו בטנדר וראינו את העיר נגמרת ואת רוסיה מתמעטת ואת הכביש מתרוקן ממכוניות ואת המרחבים מקיפים אותנו. נסענו על כביש סלול ומסביב לנו עלה המדבר, אבל זה לא היה מדבר, זה רק נראה כמו מדבר. אדמה צהובה, יבשה, סדוקה. צחיחה. מרחבים פתוחים, שטוחים, גלויים, מכוסים עשב רך, צהבהב. קצת צמחייה יבשה. פה ושם עצי אורן מאובקים. קרח קפוא בשולי הכביש או בין עצים אקראיים. השמים היו אפורים וכבדים, כאילו גשם יתחיל בכל רגע, אבל הנוף מסביב נראה צמא, קמול, דואב. קשה. לא מעובד. נסענו בתוך מרחבים עצומים של אדמה לא מעובדת, לא מטופלת.

אחרי כמה שעות עצרנו, עצירה מתוכננת, לארוחת צהריים, ואני רצתי אל השירותים, שלא היו בתוך המסעדה, כמקובל, אלה בצריף ליד המסעדה, והריצה שלי אליהם היתה כמו לרוץ אחורה בשנים אל משהו שהייתי עושה פעם, וכמו לרוץ הצידה, אל מחוץ לאירופה, אל העולם האחר: הו שירותי בור קליעה, כמה לא התגעגתי אליכם, ואל הריח שלכם, ואל האין נייר טואלת, אין מים זורמים, אין איך לשטוף ידיים. הו, שירותי בור קליעה. מתישהו בנסיעה בין Irkustsk והאי חצינו את הגבול ועברנו מאירופה אל אסיה.

נייר טואלת מהצד השני של הגבול

הגבול האמיתי. אפילו הנייר טואלת אחר. צר יותר, מחוספס יותר, עבה יותר.

למרות שהגבול הרשמי, הקצה של רוסיה, נמצא במרחק של עוד יומיים נסיעת רכבת איטית, חצינו את הגבול. אין כמו השירותים כדי לספר את זה. לפני שנים, כשהייתי באוניברסיטה, פרופ' איתמר אבן זוהר הסביר לנו על הבדלים תרבותיים בתוך אירופה דרך בדיקה דקדקנית של כריות המיטה בבתי מלון. בצרפת משתמשים בכרית זוגית, עגולה ונוקשה, שנצמדת אל ראש המיטה. בחלקים אחרים, גרמניה למשל, משתמשים בשתי כריות מלבניות. ב – Irkustsk ובכל המקומות בהם היינו עד כה ברוסיה השתמשו בשירותים  מערביים. חצינו את הגבול הזה. מאותו רגע רוב הטיול שלנו היה בעולם השירותי בור קליעה. גבולות לאומיים הם כזה קשקוש לפעמים.

בפוסט הבא:

על האגם ועל האי ועל הגסט האוס של ניקיטה. בועה של תיירים.

Lake Baikal

לשם, לשם, נגיע, לשם אני נוסעת ולשם אגיע. אגם בייקל. אבא בייקל. Lake Baikal

יומן ריטריט

היום הראשון, הגעה

לקחתי רכבת מברלין אל קלן. שעה לפני הזמן בו היינו אמורים להגיע אל קלן הרכבת נעמדה. איחרתי את הקונקשיין שלי בקלן. עליתי על רכבת אחרת שהביאה אותי אל – Andernach ומשם המשכתי במונית.

במסגרת הקליטה לריטריט היינו צרכים ללכת אל אם הבית ולקבל ממנה את סידור ״העבודה״ שלנו. אם הבית אמרה לי לבחור קלף מתוך ערמת קלפים. בחרתי. היה כתוב בו בגרמנית. אם הבית התנצלה שהיא לא יודעת אנגלית וקראה לבחורה צעירה שתסביר לי. הצעירה קראה את הקלף שלי ואחר כך ביקשה הנחיות מאם הבית. אם הבית עשתה לנו סימן ללכת אחריה והלכנו, היא בראש, אחריה הצעירה ואני בסוף. אם הבית דיברה והצביעה על דברים, הצעירה תרגמה ואני הנהנתי בראש.

מתוך הרכבת

בצהרי היום, בדרך אל הריטריט. הרכבת נעצרה לשעה. עמדה. ככה, להרהר.

העבודה שלי היא לדאוג לכניסות של הבית, שיהיו נקיות מעלים ומבוץ, ולשטוף את הסמרטוטים שמשמשים אותנו כמנקי רגליים. היא הסבירה לי שסמרטוטים רטובים קולטים יותר טוב את הבוץ מהנעליים. היא הלכה איתי בבניין והראתה לי את כל המקומות בהם יש סמרטוטים כאלה על הרצפה. אחר כך היא הראתה לי איפה נמצאים הדליים. היו שם כמה סוגים של דליים והיא התלבטה באיזה גודל דלי עלי להשתמש ובסוף הכריעה לטובת הדלי בגודל חמש ליטר. היא הראתה לי באיזה חומר ניקוי להשתמש, איך לפתוח את הפקק ולהשתמש בו בתור כוס, לשים שני פקקים מלאים בתוך הדלי ולמלא אותו מים ואת הבקבוק להחזיר סגור אל המקרר.

אחרי שסיימנו את הרשמיות שאלתי אותה אם היא עובדת ב – Waldhaous והיא אמרה לי שלא, היא בכלל מברלין, והיא הגיעה יום לפני הריטריט כדי לעזור לצוות בתמורה להנחה בתשלום על הריטריט, ״כי אני נורא ענייה״ היא אמרה. היא סיפרה לי שכבר עשתה ריטריט אחד ב – Waldhaus לפני שנה וחצי ואני סיפרתי לה שעשיתי ריטריט לפני שנתיים. היא הצביעה על גליל צלוטיפ שעמד ליד מיחם התה ואמרה לי שזה בשביל לרשום את השם שלי על הכוס. זכרתי את המנהג הזה מהריטריט הקודם שלי, אנשים התהלכו צמודים אל כוסות התה שלהם ועל הכוס היה רשום השם ואני לא הבנתי את זה. היא הסבירה לי שככה רק אני אשתמש בכוס שלי ואם אני רוצה שינקו אותה אז להוריד את השם ולשים בערמה הכללית. אמרתי לה שזה בסדר, אני יכלה לשטוף את כוס שלי בעצמי והיא אמרה שזה באמת הרעיון מאחורי השם על הכוס, שכל אחד ישטוף את הכוס שלו.

אחר כך שאלתי אותה על האגם. ה – Waldhaus נמצא בלב שמורת טבע ליד אגם. ככה כתוב באתר ובכל הפרסומים וככה מראות המפות. רק שבריטריט הקודם לא הצלחתי לגלות את האגם והנחתי שזה בגלל שלא הלכתי רחוק מספיק. אז שאלתי אותה על זה, אם היא הגיעה לאגם, והיא אמרה לי שבטח שהגיעה ואני שאלתי אותה איך להגיע לשם והיא הסבירה לי וזה יצא בדיוק בכיוון ההפוך ממה שאני חשבתי. היא אמרה שזה קצת רחוק וצריך יותר משעה כדי ללכת אל האגם ובחזרה. ואז שאלתי באיזה סוג של חדר היא, והיא אמרה לי שהיא בדורמטוריום.

מבט אל האגם

לא הגעתי עד האגם. ביום הרביעי הברזתי לסשן של הצהריים והלכתי לטייל ביער ולחפש את האגם. לא מצאתי. כנראה לקחתי שביל לא נכון. זה הכי קרוב שהגעתי אליו.

ארבע חודשים לפני התאריך של הריטריט שלחתי מייל אל ה – Waldhaus וביקשתי להזמין מקום. בתגובה כתבו לי שהכל מלא ונותרו רק מיטות פנויות בדורמטוריום המעורבב. Mixed dormitorium, נכתב במייל ואני לא ידעתי נפשי. לא רק דורמטוריום, אלה גם משותף. נרשמתי על תנאי וביקשתי שיעדכנו אותי אם מתפנה חדר ופעם בשבוע כתבתי להם כדי לבדוק. ככל שהתקרב המועד של הריטריט גברה האימה שלי ושבועיים לפני הבנתי שאין סיכוי, אני לא אסע לריטריט יען כי אני לא מסוגלת להתמודד עם ה – Mixed dormitorium הזה שלהם. ואז הגיע מייל שמישהו ביטל והאם אני רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים ואני אמרתי כן! כן! רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים.

היא סיפרה לי שהדורמטוריום זה המבנה שעומד לצד הבית הראשי, יותר בעומק היער, ובכניסה אליו כתוב "Forest temple". הלכתי לראות. חלל מרווח, ריח של עץ, בפינה פסל בודהה יפה ומסביב לו פורסים 8 מזרונים על הרצפה. הייתי מתה שם אלפי מיתות נוראיות. חזרנו אל חדר האוכל ושתינו תה והסתכלנו על האנשים החדשים שהגיעו ונרשמו ובחרו קלף וסימנו את הכוסות שלהם. סיפרנו אחת לשנייה את מי אנחנו מזהות מהריטריטים הקודמים שלנו. ראיתי את השותפה שלי לחדר מלפני שנתיים. היא לא זיהתה אותי ולא עשתה לי שלום. זיהינו אשה אחת שהיתה גם בריטריט הקודם שלי וגם בריטריט הקודם שלה. קראנו לה ״החזקה״.

IMG_20151020_143420

ביער, ביער

בשבע בערב היתה ארוחת קלה ואחריה נכנסה השתיקה. תודה לאל. השתיקה משחררת. לפני הריטריט הראשון שלי השתיקה היתה מה שהכי הפחיד אותי. לא עוד. אני מאוהבת בשתיקה. הפעם רק חיכיתי שהשתיקה תיכנס ותשחרר אותי מהצורך לתקשר. עד שזה קרה הספקתי לספר כמה וכמה פעמים שאני מברלין, כלומר מישראל, כלומר מברלין, ושאני מכירה את כריסטופר מישראל, כלומר גם מהריטריט הקודם שעשיתי ב Waldhaus אבל גם מישראל. אשה אחת שאלה אותי מה השפה שלי ואני אמרתי לה עברית והיא אמרה לי שהיא לא ידעה שמדברים עברית בבריסל ואני אמרתי ברלין והיא שמעה בריסל ולא היה לזה סוף. עד השתיקה. תודה לשתיקה. מתחילים.

היום השני

בנוסף לפעילות הרגילה היו פגישות של קבוצות קטנות עם כריסטופר. בקבוצה שלי שתי נשים שאלו שאלות נדל״ן. שאלות שקשורות לרגשות שלהם בעקבות רכישות נדל״ן חדשות.

נגמר לי הטבק. (לפני הריטריט לא הצלחתי להחליט מה עמדתי לגבי עישון הפעם. אני מעשנת או לא? אני מנצלת את הריטריט לטובת הפסקת עישון או לא? לא הצלחתי להחליט. כתוצאה מזה נסעתי לריטריט בלי החלטה ועם שקית טבק כמעט ריקה).

הגוף שלי ייצר כאב והמוח שלי מחשבות אימה ויאוש.

ביער

ביער, ביער

היום השלישי

כמה כולם כאן מכוערים! חיוורים וחסרי צבע וחסרי הבעה וכבויים ודהויים. מי בכלל רוצה להיות חלק מהם!

למה למה למה אני עושה את זה לעצמי?

אחרי ארוחת הערב שוטטתי על הרכס שמול הבית וחשבתי מחשבות רעות. ואז ראיתי גבר עומד מול הבית ומעשן. מעשן! רצתי אליו. לא רצתי אבל הלכתי הכי מהר שיכולתי בלי שזה יהיה ריצה. הגעתי אליו וביקשתי סיגריה. אחרי שביקשתי זיהיתי אותו בתור הבחור שיושב מאחורי בריטריט. מלמלתי משהו על זה שלא הבאתי איתי טבק כי חשבתי להפסיק לעשן ועכשו אני משתגעת. הוא צחק. ״למה להפסיק לעשן״ הוא שאל, ״לא קשה לך מספיק?״.

קשה לי מספיק.

הוא נתן לי סיגריה. הייתי נותנת לו את ידי באותו הרגע, לו רק ביקש.

בשתיית השוקו שלפני השינה הוא עבר לידי והצביע על הכוס שלו. Martin, היה כתוב עליה. השמות על הכוסות הם תגיות הזיהוי שלנו. מרטין ולירז לנצח.

גם היום הגוף שלי ייצר כאב והמוח מחשבות אימה וייאוש.

חלל המדיטציה המסודר בעולם

חלל המדיטציה. בסוף כל סשן ישיבה השכן שלי מאחורה והשכן שלי מקדימה והשכן שלי מהצד מקפלים את השמיכות ומסדרים את מזרון שלהם. אני לא מבינה את זה. הרי עוד רגע נתשייב עליהם שוב!

היום הרביעי

קפצתי מהגונג ורצתי בחושך מלא לתפוס ראשונה את המקלחת. חזרתי לחדר נקיה וקפואה. השותפה לחדר ישבה על המיטה שלה ופישפשה בתיקים. ״יש לך אולי אצטון״ היא שאלה אותי ״אני רוצה להוריד את הלק מאצבעות הרגליים״. לא היה לי. הצעתי לה לקלף בעזרת הציפורן והיא אמרה לי שכן, זה מה שהיא עושה. באותו רגע סלחתי לה בלבי על הבגדים שלה שהיו כולם בצבע טורקיז. בזכותה הרגשתי פחות רע על כל השעות שהעברתי במחשבות ותהיות וחרטות על זה שלא הבאתי איתי את המספרים הקטנים והפינצטה.

עשינו צעדה-ייטרה (yatra) אל האגם. לא הגענו עד אליו. כמו משה בשעתו, עמדנו מעל האגם, רואים אותו אבל לא לידו, ועשינו מדיטציה בעמדה.

מדור מיוחד בגיהנום, מדיטציה בעמידה.

היום החמישי

כריסטופר זיהה את המבטא שלי! היתה לי שיחת אחד על אחד איתו והוא זיהה את המבטא שלי ואני הודתי שאני אחת מאלה, ישראלים בברלין, והוא שאל אם מצאתי את הפספורט של סבא וסבתא בים ואני אמרתי לו שלא היה פספורט למצוא, סבתא היתה אוסט יודן ואני על ויזת עבודה. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הפרטים האלה.

היום האחרון, פיזור

מרטין ושרלוטה, השותפה הקודמת שלי לחדר, נשואים! הם התחתנו באפריל השנה ועברו לגור ביחד עם עוד חבר והם משפצים מקום ורוצים להקים בו חיי קהילה!

הדברים שלומדים כאשר מדברים.

אני והבחורה מברלין נסענו ביחד לתחנת הרכבת ב – Andernach ומשם לקחנו רכבת אחרת שתביא אותי אל בון ואותה אל קלן. בבון התברר שהרכבת שלי מבון אל ברלין בוטלה ועלי לנסוע אל קלן ומשם לקחת רכבת אל ברלין. הרכבת מקלן אל ברלין עצרה ונעמדה לשעה באמצע הדרך. הגעתי אל ברלין ב – 2130. הלו האופטבאנוף ברלין, טוב לראות אותך.

May all beings live with wisdom

May all beings live with compassion

May all beings live an awakened life

!May all beings know the happiness & joy of surviving a buddhist retreat

תחנת הרכבת בקלן

תחנת הרכבת בקלן. לא הייתי אמורה להיות בך! בטח לא למספיק זמן כדי לצלם. הרכבות בגרמניה, לא מה שהיה וכו׳. אני תוהה אם מדברים על זה כאן, על זה שנסיעה בדויטשה באן זה הימור מפוקפק כל כך. אף רכבת לא לייעדה הגיעה בזמן

תחנות רכבת. שירה ויזואלית

ה – U4 הוא המצחיק ב – U'איים. יש לו חמש תחנות. חמש תחנות! בשביל חמש תחנות הקימו את כל הקונסטרוקציה, כל הטררם, המפות, המנהרות, ההנחיות, המסילות, הפסים, התחנות. בייחוד התחנות. אני גיליתי את ה- U4 בעת שיטוט בשונברג עם חברה שתכף עוברת לגור שם. כל העסק – החברה שעוברת לגור בשונברג, ובכלל אנשים שגרים בשונברג, או בכל שכונה אחרת, רחוקה, שהיא לא השכונה שלי – כל העסק די מבאס בעצם. אחרי שנתיים וחצי בברלין אני לגמרי מבינה את עניין ההסתגרות בשכונות. העיר גדולה. למי יש כוח לכל הנסיעות?

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. חלל ענק. אנשים קטנים

אני חיה בתפר שבין Mitte ו – Prenz-berg והקו שלי הוא ה -U8 ואני רוצה שכל האנשים שהם חברים שלי וכל האנשים שאני מחבבת בעולם בבקשה יסתדרו יפה לאורך הקו. במיטוטא. ה – U8 הוא קו טוב, קו ארוך, קו חוצה שכונות, יש בו משהו לכל אחד וכולם יכלים למצוא בתים לצידו. רק שלדאבון הלב זה לא מה שקורה, ויש אנשים, אפילו אנשים נחמדים, שלא חיים לאורך הקו. יש אנשים, למשל, שחיים בשונברג. ליד ה U4, שמי בכלל ידע שהוא קיים ולאן, לאן, לאן הוא נוסע.

אחרי הטיול בשכונה החדשה של החברה נכנסנו לתחנת Vicotia-Luise-Platz של ה-U4 ואני עליתי על הרכבת ונסעתי תחנה אחת בלבד, שזה בכלל קצת מפגר, והגעתי לתחנת Nollendorfplatz שם תכננתי לקחת את ה U2 ולחזור איתו הביתה, לצביליזציה של המזרח. הדבר הטוב שקרה הוא שככה הגעתי לתחנת Nollendorfplatz, תחנה שהיא ממש, אבל ממש, שירה ויזואלית. ככה היא יפה.

תחנת רכבת

התחנה ב – Nollendorfplatz. אותה תחנה, זווית אחרת, פילטר שחור לבן.

בברלין גיליתי שאני מאוד אוהבת תחנות רכבת. האמת היא שאני אוהבת כמעט כל דבר שקשור לרכבות. את הנסיעה עצמה אני אוהבת פחות, בייחוד נסיעות ארוכות, אבל כל השאר, המבנים של התחנות, פסי הרכבת, הרכבות שבאות והולכות, האנשים שבאים והולכים, הפרידות והפגישות, התנועה המתמדת, ההשתנות, את כל זה אני אוהבת מאוד. בייחוד אני אוהבת את התחנות. הן כל כך יפות!

ברזל ומתכת וחלונות גדולים ואור ואפלה וצל וקרני שמש אלכסוניות וחלל ענק ואנשים קטנים ומדרגות שלא רואים לאן הן יורדות או לאן הן עולות ומסדרונות ופיתולים ומנהרות ופתחים עגולים של מנהרות ורב שכבתיות ופונקציונאליות, והכל ביחד, במבנה אחד. איך בנו את זה? למשל את ה – Hauptbahnhof, איך בנו את המבנה הענק הזה, המרהיב? איזה גודל ועומק של חור באדמה היה צריך לחפור כדי לבנות את הדבר המפואר הזה, הכל כך מרשים?

תחנת רכבית מרכזית

הגג של hauptbahnhof. משחקים של אור וצל, קשה ורך, ברזל ושמים

כל הנושא של התחבורה הציבורית כאן הוא פלא בעיני. איך אירגנו את זה, איך זה נוצר, כל המאגר הזה, הרבה שכבתי, ארבע סוגים של קווים, כל אחד עם אופי אחר, מסלול אחר, והם מצטלבים, חותכים אחד את השני, משלימים אחד את השני בלי להפריע, בלי לחזור אחד על השני, לכל אחד המקום והתפקיד שלו. איך זה נוצר? מעשה בריאה. אני בטוחה שאלוהים היה מעורב בדבר כי בני אדם לא יוכלים ליצור משהו כל כך מסובך וכל כך עובד, וגם כי אם את זה לא עשה אלוהים אז מה בשם אלוהים הוא כן עשה?

לכאורה הייתי אמורה לסלוד מתחנות רכבת. בישראל הטראומה מתחנת רכבת היא סוג של הסכמה לאומית. זה קשה לנו. זה כואב. כולנו זוכרים, לכולנו יש טראומה וכו'. אבל אולי דווקא בגלל זה, כתגובת נגד, אני פיתחתי כמיהה לרכבות ולתחנות רכבת. לניחוח הזר. בשבילי רכבות זה האפשרות לנסוע, להיות בתנועה, לצאת, לחצות גבולות, לשבור מסגרות.

פסי רכבות, מסילות

הדרכים הפתוחות, הפתוחות! אולי בגלל זה רכבות לא תפסו בישראל. הדרכים שם לא פתוחות. לא פתוחות.

פעם ראשונה שביקרתי בגרמניה היה בשנות התשעים במשלחת פוליטית של התנועה לזכויות האזרח. היינו אורחים של הירוקים. היינו משלחת שכולה תקינות פוליטית. היה לנו דיוויד, יהודי אמריקאי, והיה  לנו ריאז, רופא ערבי, והיה רותם, נכה בכסא גלגלים. (כל התקינות הזאת היתה די בזבוז. רותם היה נכה פוליו ולא נכה מלחמה. והמקומיים היו בטוחים שאני וריאז אחים, בגלל הדימיון בשמות, וכל העסק של ערבי-ישראלי חלף להם מעל הראש).

נפגשנו במינכן ואחרי יומיים לקחנו רכבת לילה לברלין. ואויה ואויה, הגרמנים שכחו לעדכן את הרכבת שיש איתנו איש בכסא גלגלים. לא היה הציוד המתאים לעלות אותו לרכבת או לדרגש השינה. נוצרה מהומה נבוכה ומתנצלת. הוא מצידו רק רצה שזה יעבור, שלא יעשו ממנו סיפור. הוא ביקש מכולנו לפנות את המיסדרון של הרכבת עד לדרגש השינה שלו, דחף את עצמו מהכסא אל הקרון, נשכב על הרצפה וזחל קדימה, עד לדרגש השינה. אף אחד לא נשם. אז היו לי קצת מחשבות שואה בראש. אז ובביקור הראשון שלי במתחם "התחנה" בתל אביב. את המתחם הזה אני הכי לא מבינה. פסי רכבת שלא הולכים לשום מקום. קרון בודד. רק ערמת הנעלים חסרה. הכי דכאו-שיק שיש. בייחוד בערבי אוגוסט, אז המקום צפוף עד סכנת חניקה וכולם מתקשטים בנטיפים של זיעה. לגמרי דכאו-שיק.

תחנת רכבת, גורליצר פארק

גורליצר. יפה גם לא בשחור לבן. במשך שנים היתה התחנה האחרונה

התחנות של האסבאן הן הכי יפות. בגלל שהן מעל האדמה. אבל גם לאובאן יש כמה תחנות מזהירות. זאת של גורליצר פארק, למשל. עדינה ויפה. כל תחנה עם הסיפור שלה. הסיפור ההיסטורי, הסיפור הויזואלי. יום אחד אני אעשה אינציקלופדיה של תחנות רכבת. אפליקצייה-קטלוג-תחנות-רכבת.

תחנות הרכבת הן תמיד סיפור בעיני. סיפור של פגישה ושל פרידה ושל נסיעה ושל לב שבור ושל אפשרויות חדשות ושל דרכים פתוחות. בתחנות רכבת אני מרגישה כמו גיבורה בסרט, או לכל הפחות ברומן זול. תכף יגיע הגבר שלי – מעיל ארוך, סיגריה בזוית הפה, פרצוף של המפרי בוגרט – וייקח אותי השד יודע לאן. תחנת רכבת היא תמיד הבטחה למשהו. תמיד מיסתורין. תמיד יפה בפילטר שחור לבן.

תחנת רכבת, מקום רומנטי

תחנת רכבת, zoo, מקום רומנטי. תכף הגבר שלי יגיע ויקח אותי להשד יודע לאן

תחנות רכבת הן פתח לסיפור טוב. או, כל סיפור טוב מכיל בתוכו גם מרכיבים של תחנות רכבת. רמז של תחנת רכבת. הכל נראה יפה מבעד לתחנת רכבת. החוץ נראה יפה. אפילו החוץ של קוטבוסר טור, בלי ספק הצומת הכעור ביקום, אפילו הוא נראה טוב דרך החלונות המלוכלכים של החלק העליון בתחנה קוטבוסר טור. אני כל כך אוהבת תחנות רכבת. הן כל כך יפות בעיני!

תחנת רכבת

מדרגות מדרגות, לאן אתן מובילות?