הייתי בהולנד, בכפר, ואין לי שום דבר להראות בעקבות זה

לפני כמה ימים חזרתי מריטריט בהולנד. בדרך חזרה, ברכבת, ישבו מולי זוג צעיר, גבר ואשה. הם הזמינו ארוחת צהריים מקרון המסעדה ומלצר לבוש מדים הביא להם את הארוחה לקרון. אחר כך הם הזמינו שתייה, יין לה, בירה לו. ועוד אחת. ועוד אחת. ואז הם הזמינו מתוקים, וקפה, ומים, ועוד בירה לו ויין לה. כל פעם, כל הזמנה, היא נשארה לשבת ולהסתכל דרך החלון, הוא הלך לקרון המסעדה וחזר בידיים ריקות וכמה דקות אחרי כן הגיע מלצר במדים וסידר יפה את מה שהם הזמינו על השולחן בקרון. 

שנה לפני כן, בסיטואציה דומה – אני ברכבת, אחרי ריטריט, בדרך אל ברלין – ישבה מולי גרמניה מבוגרת עם הבעת פנים נוזפת. כיווץ סביב הפה, לסת שמוטה, סנטר מרובע ונוזף. אילו היה לי אומץ הייתי מצלמת אותה ושולחת לקבוצה "הגרמני הנוזף". אני חושבת שהיא היתה ראויה להיות תמונת הפוסטר של הקבוצה. 

זאת שנה שנייה ברציפות שאני נוסעת בקיץ לריטריט בהולנד. שנה שנייה, פעם שנייה, הופך משהו חד פעמי למשהו קרוב לשגרה. ונותן בסיס להשוואה. לא שזה חיובי או משהו, אבל זה מה שקרה לי. בשני המקרים את הריטריט ארגנה עמותה הולנדית בשם  https://sanghametta.nl/. הם הזמינו את Shaila Catherine ללמד. אני הגעתי בגלל המורה. רציתי ללמוד ולתרגל איתה, ספציפית. 

הריטריט הראשון היה בכפר בשם Loenen. השנה הריטריט התקיים בכפר בשם Naarden. זאת היתה בעיה קלה, או אתגר, כי אני כבר הייתי מאוהבת בכפר Loenen, והצטערתי שאני לא חוזרת לשם והשוותי קצת, כלומר לא אני השוותי, המוח שלי עשה את זה, בין המקום הקודם והמקום הנוכחי וההשוואה נטתה לכיוון העבר, המקום שהיה, הריטריט שהיה, על פני ההווה. 

ספסל בקצה של הכביש, אל מול שקיעה. הכל שטוח בהולנד! וגם, על מה הם משקיפים (ראו פרטים בסוף של הפוסט)

המשותף: 

• שני המקומות הם כפרים הולנדים קטנים. פתאום יש לי דעות ועמדות והעדפות אישיות בנוגע לכפרים הולנדים קטנים. 
• אל שני המקומות הגעתי במסע רכבת. זה הולך ככה: אני יוצאת מהבית שלי ולוקחת טראם אל ברלין האופטבאנוף (תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). בהאופטבאנוף אני עולה על רכבת מסוג ICE שנוסעת לאמסטרדם. באמסטרדם אני לוקחת עוד רכבת, הפעם רכבת הולנדנית-מקומית, ואיתה נוסעת עד לתחנה הכי קרובה לכפר בו מתקיים הריטריט, ואת החלק האחרון אני עושה במונית – כי המרכז בו מתקיים הריטריט הוא לעד בתוך חורשה או אפילו יער, או בין אגמים, או משהו אחר שאינו צמוד אל כביש עם תחנת רכבת מסודרת. 
• תמיד יש בעיות עם הדויטשה באהן. (ביום האחד לפני אחרון של הריטריט פתחתי את הסלולר שלי. צפיתי מראש בעיות עם הרכבת. בכל הנסיעות שלי עד כה היו. כולל בנסיעה הזאתי. כמה ימים לפני הנסיעה הגיעה הודעה שחלק קטן מהדרך אינו אפשרי לרגל שיפוצים ולפיכך עלי לעשות כל וכך והנסיעה שלי תפחה בעוד שעתיים. וגם זה: בעבודה שלי יש בחור שבן זוגו/אהובו חי בברמן. כל סוף שבוע הבחור מהעבודה שלי נוסע אל ברמן. הוא סיפר לי שבחצי שנה האחרונה היתה לו נסיעה אחת, אחת! בלבד בה הרכבת הגיעה בשעה היעודה. אז צפיתי בעיות ופתחתי את הסלולר לראות מה קורה, ואכן, היה מכתב מדויטשה באהן שמודיעה לי על שינויים של הרגע האחרון בנסיעה. פתחתי את הטלפון בסתר, ישבתי בחדר שלי, השותפה היתה במקלחת, חשבתי שאני אעשה את זה מהר מספיק והיא לא תראה, אבל היא כן ראתה, היא יצאה מהמקלחת והטלפון שלה היה בידה והיא אמרה משהו כמו אה, גם את, והיתה הקלה אמיתית ונשמעת בקול שלה, אבל אני התגוננתי ואמרתי כן, כן, אבל רק בגלל הדויטשה באהן, הרכבת שלי השתנתה, והיא אמרה, ברור, כן, גם אני רק בגלל דויטשה בהאן – וכאן היא הוסיפה השמצה – גם הרכבת שלי השתנה, ואז היא אמרה: אה ג'ה, די דויטשה באהן). 

השונה:

• אני מעדיפה את Loenen. האוכל שם היה טוב יותר, החדרים נעימים יותר, החוץ מהמם יותר. לצד המרכז בו התקיים הריטריט היו פסי רכבת ישנים. פעם בשבוע רכבת קיטור עם ארבעה קרונות נוסעת על הפסים האלה. רכבת ישנה עם קטר שעושה רעש וקרונות שבשני הצדדים שלהם יש מרפסות קטנות עליהם עומדים הנוסעים ומנפנפים החוצה. הרכבת עוברת שם פעם בשבוע. משפחות עם ילדים קטנים וסלי פיקניק עולים עליה ועומדים על המרפסות שבצדדים של הקרונות ומנפנפים שלום לכולם. 
• פעם אחת הגיעה תזמורת – אנשים במדים עם כלי נגינה, הולכים בשני שורות ומנגנים מוסיקה שלא הכרתי ונשמעה לי קשורה לאירועים צבאיים – צעדה בכביש הראשי ועצרה ליד התחנה של הרכבת וניגנה וניגנה ואחרי שעה בערך המשיכה, עדיין מנגנת, למקום אחר. 
• המרכז בו התקיים הריטריט ישב על הכביש הראשי של הכפר. בזמן הארוחות הסתכלתי על הכביש. מזה נולדה בתוכי הגדרה חדשה לשאלה מה זה איכות חיים: איכות חיים זה כאשר יש שבילי אופניים משני הצדדים של הכביש, ושביל האופניים רחב מספיק כדי לאפשר לשלושה אנשים, שלושה זוגיות אופניים, לנסוע אחד לצד השני ולדבר תוך כדי נסיעה. זוהי איכות חיים (ואני לא נוסעת על אופניים). 
• הכל יפה בכפר: מחוץ למרכז היה אחו. בייחוד אחו. בין אחו לאחו היו, פה ושם, בתים. בייחוד היו חיות באחו. אני יכלה לכתוב "אחו" עוד מיליון פעם, זה עושה לי חיוך בלב. אחו. באחו ממש מול הרכבת רעו סוסים לבנים. באחו מול המרכז רעו סוסים חומים. מאחוריהם רעו כבשים. בצד רעו פרות. כל הפרות היו לבנות עם פס חום שחתך אותם באמצע. כל הפרות. פס חום. בכל שעות היום שמעתי ציפורים מצייצות. הכל היה יפה בכפר הזה. 
• אחרי שחזרתי מהריטריט סיפרתי לחברות כמה יפה הכפר. לא היו לי תמונות להראות – זה ריטריט, כיביתי את הטלפון – אז הלכנו לגוגל. התמונות שעלו בגוגל היו של עיירה עשירה, של בורגנות, של בתים עם מכוניות יפות בכניסה. אני לא יודעת ליישב את הסתירה הזאת. יכול להיות שהריטריט היה כל כך מוצלח עבורי. יכול להיות. 

תמונה מהריטריט הקודם. כפר אחר בהולנד. כל התמונות צולמו ביום הראשון, יום ההגעה, לפני שסגרתי את המכשיר ואפסנתי אותו

ב – Naarden, הכפר השני, ירד מלא גשם. המרכז (שהוא המרכז של האגודה התיאוסופית בהולנד. הרבה מחשבות על קרישנמורטי עלו לי בראש בזמן שהלכתי, לאט לאט, בשבילים של המרכז או בשבילים של היער שמקיף את המרכז. Truth has no path, אמר האיש, I maintain that Truth is a pathless land, אמר, ועוד מלא דברים שווים ציטוט, אבל לא עכשיו). 

כרגע המרכז שם בשיפוצים. כתוצאה מכך ישנו ואכלנו בבניין אחד, וישבנו למדיטציה בבניין אחר. כתוצאה מכך העברנו הרבה זמן בהליכה שבילים הבוציים בין חלל המדיטציה לחדרים וחדר האוכל. כתוצאה מכך רוב הזמן בריטריט הלכתי עם נעליים ביד. ליתר ביטחון. 

עוד משותף:

• ההולנדים.
• בריטריט הראשון, בפתיחה, עשו לנו שיחה על המקום ואיך להתנהג בו. אמרו לנו שמרכז יש 19 דלתות, אבל לנו מותר להשתמש רק באחת. אחר כך אמרו לנו מה לעשות במקרה של שרפה. איך להתנהג. לאן לרוץ. אחרי כמה זמן כזה שאיילה, המורה, שאלה האם יש סיבה מיוחדת לדאוג משרפה. לא, אמרה לה האחראית על המקום, פשוט היתה כאן שרפה לפני 10 שנים, ומאז אנחנו נזהרים. 
• אל הריטריט השני הגעתי באיחור. כאמור, שבוע לפני הריטריט הדויטשה באהן שינה את הנסיעה שלי. הגעתי, ירדתי מהמונית, וישר נשלחתי אל שיחת הפתיחה של הריטריט, להקשיב לחוקים. הייתי כל כך לא ממוקדת שאני לא זוכרת כלום המשיחה הזאת. רק זה: ביקשו מאיתנו לא להדליק נרות. לא בחדרים, לא בחלל המדיטציה. בשום מקום. 
• כולם כותבים בריטריט. באמת. ברגע שהמורה מתחילה לדבר (פעמיים ביום, בימים מסוימים, בבוקר הנחיות מדיטציה, בערב שיחה דהרמה) מתחילים לכתוב. בריטריט הקודם גם אני עשיתי את זה. מעולם לא הסתכלתי בדפים האלה מאז. זה חסר תועלת עבורי. אני לא מבינה את הכתב יד שלי, לא מצליחה לקרוא אותו. אבל לשבת עם לפטופ בחלל המדיטציה זה – במחשבה שלי – בלתי נסבל. אסור. לא יתכן. לא מקובל. אז הפעם לא כתבתי בכלל. כן הערצתי את האחרים, שכתבו במרץ במחברות או פנקסים או יומנים עם ציפוי עור. אני לא מבינה, לכולם יש כזה בבית? כמה פעמים הרגשתי צורך כן לכתוב משהו. השתמשתי בפתקיות הצבעוניות שנמצאות בכל מקום. אחרי כך שמתי אותם בכיס של המכנסיים. אחר כך הגעתי מאוחר בערב חזרה אל ברלין ושפכתי את כל התיק שלי לתוך מכונת הכביסה. למחרת בבוקר, באס באן בדרך אל העבודה, נזכרתי בפתקיות הורודות שלי. 
• בשני מקומות שונים, בכניסה על חלל המדיטציה ובכניסה אל חדר האוכל, יש לוח מודעות. על הלוח תלוי הסדר יום, הודעות מיוחדות, מטלות וכו'. יש גם אזור להשאיר בו פתקים למורה ואזור להשאיר פתקים לאחראי (המארגנים, האחראיים על התפעול השוטף). בחלק של הפתקים לאחראי תמיד יש פתקים. הייתי כבר ביותר מעשר ריטריטים ארוכים, אף פעם לא עלה בי הצורך לכתוב לאחראי. על מה הם כותבים שם כל כך הרבה? 
• סביב המרכז יש יער. ביער יש שבילים. אחד השבילים האלה מוביל לצומת, בתוך היער, התפצלות של כמה דרכים, ובאמצע יש ספסל. הספסל שלי. לשם הלכתי כדי גם להנות מהיער וגם מפרטיות. עד שיום אחד, יותר נכון לילה, היתה סופה. למחרת קמנו בבוקר וכל השבילים היו מכוסים בעלים וענפים שנשרו במהלך הסופה. הדרך את הספסל שלי נחסמה מעץ שנפל. אחלה סופה. 
• מחוץ למרכז יש כביש, משני צדדיו בתים (מהממים), בקצה שלו יש שער ומאחוריהם שדות. ליד השער יש ספסל. השדות שטוחים, הכל שטוח בהולנד. בסוף של השדות יש אופק, שמים, עננים, שקיעה. בשדות רעו חיות. מאחורי השדות יש אגם גדול. פה ושם אני מזהה תורן של סירה. כל יום בשעת שקיעה הלכתי אל הספסל. כל יום פגשתי שם אנשים. פעם זוג מבוגר עם משקפת. יום אחר בחור עם גיפ ומשקפת. עוד פעם זוג עם משקפת. וכו. על מה הם משקיפים? כל יום הסתכלתי, כל יום לא הבנתי. אולי על הציפורים? אני לא יודעת. 

וזהו. כלומר, אני יכלה להמשיך ולהמשיך, אבל כבר מזמן עברתי את האורך המומלץ לבלוג לפי מומחי גוגל, וחוץ מזה, אני יודעת שאני כותבת על מה שלא חשוב. על כל מה שלא חשוב. זה לא מטריד אותי. הייתי רוצה לכתוב על מה שחשוב, ויום אחד אולי אעשה את זה, אבל כרגע, עדיין לא מצאתי את השפה שלי, הקול שלי. יש בתרגול משהו שהוא מאוד פרטי עבורי. מאוד לא מדובר, לא ידובר, לא ניתן לדיבור. זה לא נכון, לא תמיד, אבל זה נכון לרגע זה עבורי. נכון לכרגע. 

תמונה מהרכבת

https://lirazaxelrad.com/ חוץ מזה, הקורס מיינדפולנס בהנחייתי פתוח להרשמה! לפרטים תצרו קשר או לכו אל האתר שלי באנגלית,

רשמים מריטריט בדרום גרמניה

אחרי הפוסט הקודם שפרסמתי על ריטריט ויפאסנה בגרמניה אמר לי חבר שהוא שם לב שאני כותבת על הריטריט אבל לא כותבת כלום על עצמי והריטריט. שום דבר אישי. לא עלי.

נכון, אמרתי לו, נכון, נכון, נכון. לא אישי. לא עלי.

אז הנה, שוב. רשמים לא חשובים בכלל ולא אישים אפילו קצת מריטריט ויפאסנה בבאווריה עילית.

תמונה מהרכבת. אני אוהבת רכבות. ונופים זזים. והנופים הזזים מהרכבת בדרך אל באווריה עילית יפים להפליא

הארגון

הריטריט אורגן על ידי עמותה ממינכן. הם הזמינו את המורה, שאיילה קת'רין, והם שכרו את המקום, studienhaus, בבוואריה עילית. בפלייר של הריטריט היה כתובת אמייל. שלחתי מייל ובו שאלתי אם יש עוד מקום, אם אני יכלה להירשם. קיבלתי מייל אוטומאטי בו נאמר שאליזבת' כרגע בריטריט, היא תענה אחרי שתחזור. כמה שעות אחרי כן הגיע מייל מאליזבת'. בטח שאפשר להירשם. וגם להביא חברים. יש מקום. היא מתנצלת אבל היא לא יכלה לכתוב יותר כרגע כי היא בריטריט, נתכתב אחרי.

גם באחרי אליזבת' היתה בריטריט. כל מייל ששלחתי אליה קיבל בתגובה מייל אוטמאטי עם נוסח דומה. אני בריטריט, אענה בפירוט אחרי. אחרי שהעברתי את המיקדמה לחשבון הבנק הדרוש שלחתי מייל וביקשתי שתבדוק ותאשר שהמקדמה הגיעה. היא כתבה לי שהיא לא יכלה, המקדמה שולמה לחשבון של שתופתה לניהול העמותה, ג'וליאנה, וג'וליאנה בריטריט. כמה שעות אחרי המייל האוטומאטי הגיעה מייל עם תשובה והתנצלות, סליחה שאין לנו זמן עבורך, אנחנו בריטריט.

מבנה בלי דלת, כסא. המראה מחוץ למתחם בו התקיים הריטריט

הבית

הבית בו התקיים הריטריט נמצא 10 דקות נסיעה מ – (Weilheim (Oberbay וחצי שעה ממינכן. בית חווה לשעבר ששופץ והוסב להיות בית סמינרים. נפתח לציבור בשנת 2009. מריח חדש. בית גדול, שלוש קומות, קורות עץ חשופים, רצפת עץ נעימה, תאורה רכה שמופעלת באמצעות שלט רחוק, חלונות, חלונות ועוד חלונות.

הקומה התחתונה של הבית נשפכת לתוך חצר ענקית, מטופחת, מגוננת – גינת פרחים, דשא, עצי פרי, רשת של כדורעף חופים, בריכת דגים, מזרקה, פינות ישיבה מוצלות, עוד גינת פרחים, עוד עצי פרי – חצר שמקיפה שני שלישים מהבית. בקומה העליונה חדר אוכל עם חלונות ענקים שמשקיפים אל הגינה וחדר ישיבות גדול מוקף בחלונות משלושה צדדים. בחדר הזה ישבנו.

מהצד הקדמי שלו, מהכניסה, הבית צמוד אל הכביש. ממש צמוד. פותחים את הדלת של הבית, עושים צעד אחד ומגיעים אל שפת הכביש. לא כביש ראשי. לא אוטוסטרדה. כביש דו מסלולי צר ומתפתל שלא רואים בו אופק, רק סיבובים. על הכביש הזה נסעו טרקטורים, משאיות וקבוצות של רוכבי אופנועים. הכי הרשימו אותי הטרקטורים. גדולים מאוד, מאסיבים, רועשים. טרקטורים שלא הצלחתי לזהות מה הם עושים, למה הם מיועדים.

הפתיחה

בפתיחה של הריטריט דיברו אליזבת' ושותפתה לניהול העמותה המארגנת, ג'וליאנה. הן סיפרו שהעמותה שלהן קיימת כבר 14 שנה. ששתיהן פנסיונריות ושהן הקימו את העמותה אחרי שיצאו לפנסיה בשביל לייצר לעצמן מסגרת לתירגול בודהיסטי. הן סיפרו שיש להן במינכן קבוצת ישיבה שנפגשת ליום מדיטציה פעם בחודש. הן סיפרו שהעמותה שלהן מארגנת ריטריט פעם בשנה, זה הריטריט ה 14 שהן מארגנות, ועד כה אירגנו גם 23 ימי לימוד מרוכזים.

ג'וליאנה דיברה בעמידה ותוך כדי דיבור הסתובבה בחלל והרגל שלה פגעה בכוס מים שעמדה על הרצפה. המים נשפכו. היא הסתכלה סביבה עם מבט של מה לעשות. שאיילה, המורה, שישבה על כסא, הרגליים שלה מונחות על ערמה של מגבות מקופלות על הרצפה, הציעה את אחת המגבות. ג'וליאנה לקחה מגבת, ניגבה את הרצפה, ואז קיפלה את המגבת בחזרה והניחה אותה מתחת לרגליים של שאיילה.

סוסים באחו, ולא כמטאפורה. באמת היו שם סוסים, מול המתחם בו התקיים הריטריט, והם באמת היו באחו

התירגום

ג'וליאנה דיברה בגרמנית. אליזבת' תירגמה אותה לאנגלית. שאיילה, המורה, דיברה אנגלית. אליזבת' תירגמה אותה לגרמנית. שאיילה דיברה בתימצות. משפטים קצרים. נקודה חזקה ומודגשת בסוף כל משפט. בתירגום לגרמנית כל משפט קיבל נפח של פיסקה, לכל הפחות.

ביום הראשון אליזבת' תירגמה הכל. היא תירגמה את הנחיות המדיטציה. היא תיגרמה את השאלות ותשובות בסשן היומי של שאלות ותשובות. זה איפשר זמן לשתי שאלות ושתי תשובות. את סשן הערב, הדהרמה talk, היא לא תירגמה בלייב. שאיילה נתנה לה תדפיס של ההרצאה והיא ישבה אחרי ההרצאה ותירגמה למי שרצה. בבוקר היום השני שאיילה העירה לה שאולי אפשר לא לתרגם את הבדיחות הקטנות שלה. בצהריים היא הציעה לקבל את זקוקי התירגום בפינה אחת, שלא לתרגם מעל הראש של כולנו. מהיום השלישי והלאה כולם איכשהו הסתדרו בלי התירגום.

האנשים

בתחילת הריטריט היינו 16 אנשים. 12 נשים ו – 4 גברים. 5 מתוך הנשים היו חברות בעמותה המארגנת. בפתיחה, במסגרת הדברים שאמרה ג'וליאנה, היא ביקשה מבנות מינכן, ככה קראה להן, להרים יד, בגלל זה אני יודעת שחמש מהן היו מהעמותה.

מבחינת קבוצת גיל אני השתייכתי לקבוצת הצעירים. בערב הראשון, לפני שהשתיקה נכנסה, אכלנו ארוחת ערב. באופן טבעי הסתדרנו בשולחנות לפי הגיל. בשולחן שלי ישבו עוד שתי "צעירות". אחת מהן הרגע חזרה מהודו, השנייה טסה מלונדון בשביל הריטריט. היא יצאה מהבית שלה בלונדון יותר מאוחר ממני והגיעה הרבה שעות לפני.

אחרי יומיים הצטמצנו ל – 12 אנשים. הארבע שעזבו לא פרשו באמצע, הם מראש תיכננו להיות רק בחצי ריטריט. לחצים של החיים וכו'. בחלק השני של הריטריט היינו רק 12 אנשים, 3 גברים, 9 נשים.

בוקר בחצר, רעננות נראית

החלונות

היה מזג אוויר נאה. ישבנו בחלל המדיטציה עם חלונות פתוחים. שאיילה  פתחה אותם. שני חלונות גדולים מאחורי הגב שלה. משני הצדדים גם היו חלונות. שאיילה הציעה לפתוח אותו בתיאום, אחד מול אחד, בשביל לייצר בריזה. מעבר של אוויר. ככה עשינו. חצי שעה אל תוך המדיטציה, אולי פחות, ושמעתי צעדים, חריקות, חלונות נסגרים. ככה בכל סשן. עצמתי עינים בתוך אוויר טרי, פתחתי אותם אל תוך אוויר עומד.

הגרמנים הטובים ומאבקם העיקש באוויר הצח. אני לא מבינה את זה. מה רע באוויר צח? למה זה מפחיד כל כך? מצד אחד בונים בתים עם קירות שהן חלונות. מצד שני רואים חלון וישר סוגרים אותו. איזה דפוס מבלבל.

באחד הימים, אולי היום השלישי של הריטריט, היה חם, שלושים מעלות בחוץ, שמים כחולים, שמש. באותו היום קצרו את הדשא בחצר. מכסחת הדשא היתה טרקטורון קטן. מהחצר עלו רעשים של טרקטור וריחות של קציר. אותי זה שימח. אחרים פחות. וזאת חצר גדולה. הרבה דשא לכסח. זה נמשך שעות. שעות. מהבוקר עד אחרי הצהריים, עד ארוחת הערב. טררר מטרטר של טרקטור בחצר ואנחנו על הכריות בחלל המדיטציה המאולתר, קומה שנייה, ממש מעל הטרקטורון. היה רעש. היה הרבה רעש. אבל גם היה 30 מעלות בחוץ.

זה היה כמו בחירתה של סופי – רעש מול אוויר זורם – אבל אולי בעצם לא. אולי זאת היתה בחירה קלה למדי. אני הייתי בוחרת בחלונות פתוחים ורעשי רקע. הרוב בחר ברעשים מוחלשים ואוויר עומד. כל החלונות וכל הדלתות נסגרו ונאטמו. בפנים נכלאו אלפי זבובים ומעופפים אחרים. הם ביצעו התאבדות המונית על חלונות הזכוכית הגדולים. יש לזה רעש מאוד מובהק. פאק, פאף, בום, היה הפסקול של היום.

התנסות מעיינת למדי, לעשות מדיטציה בחלל גדול, סגור ואטום, בתוך אוויר עומד, בטמפרטורה של שלושים מעלות בצל, שמש ושמים כחולים. כשפתחתי את העינים ראיתי שרצפת העץ היפה מכוסה גוויות שחורות של זבובים.

עץ תפוחים בחצר

הסערה

ביום הרביעי של הריטריט, שהיה גם ערב יום שישי, נושא ההרצאה של שיילה היה equanimity. יש לי הרבה עניין ב – equanimity. אחד הדברים הראשונים שמשכו אותי לכיוון של תירגול רוחני היה ההבטחה ל – equanimity. מילה או מושג שאין לו תירגום מילולי לעברית. מילה או מושג שאני לא מוצאת בעצמי בכלל.

בין השאר שיילה אמרה שהרבה פעמים בריטריט יש הזדמנות מצויינת לתרגל equanimity ביחס לתנאים, לאנשים, לאוכל, לאירגון. אבל כאן, היא אמרה, אני חושבת שאין לכם הזדמנות כזאת, האירגון כל כך מוצלח, המקום כה יפה, האוכל משובח.

אחרי ההרצאה יצאנו לשעה של מדיטציה בהליכה. הלכתי בחצר, הלוך וחזור, הלוך וחזור. מעלי השמים התקדרו. האוויר הצטנן. ריח של סופה גדולה מילא את האוויר. נכנסתי אל תוך הבית כשהתחילו לרדת טיפות גשם ראשונות ויצאתי ממנו שוב, כשהבנתי שזה מתפתח לסופה גדולה. רציתי לראות. אני מאוד אוהבת סופות קיץ. העצים עשו רעש של אלפי טרקטורים רועמים ביחד. הרוח רעמה. השמים נקרעו, הבזקים של לבן וכסף, ברקים חרצו באפור, היה מרנין. רטובה לגמרי חזרתי אל הבית. הדלת היתה נעולה. שלפתי את הכרטיס האלקטרוני שלי והצמדתי אל המכשיר. יוק. הדלת לא הגיבה אלי. ניסיתי שוב, שוב יוק.

דפקתי על דלת הזכוכית ביד. בפנים היו חשוך. לא צלחתי לראות כלום. הפעמון לא עבד. דפקתי יותר ויותר חזק. שאיילה הגיעה ופתחה לי את הדלת. טוב באמת שמישהו שם שם לב. בפנים היו חשוך. הפסקת חשמל. דלתות הכניסה והיציאה הפסיקו לפעול. הלכתי לחדר שלי להחליף בגדים וגיליתי שגם הברזים הפסיקו לפעול. אין מים. עליתי קומה אל חדר האוכל, הכנתי לעצמי כוס תה והתיישבתי מול החלונות הגדולים להסתכל החוצה. יש רגעים כאלה, בהם אין צורך בתשומת לב מיוחדת אל הנשימה, אל הצעדים, אל הבפנוכו, כדי להיות נוכח. רגעים שפשוט קוראים לנוכחות, להצייבות כאן ועכשיו. זה היה רגע כזה. אחד אחד התקבצנו בחדר האוכל, בשתיקה, בלי לדבר, כל אחד עם כוס התה שלו, מסתכלים על המופע הגדול. והוא היה גדול. הוא היה מרהיב.

מחוץ למתחם, משטחים שלמים של כזה

אחר כך התפזרנו. הסופה שככה. כבר היה לילה. איש ואשה לחדרו וחדרה. המים לא זרמו בחדר שלי. לא נורא, אמרתי לעצמי, אפשר לילה אחד בלי לצחצח שינים. התעוררתי באמצע הלילה והלכתי, סקרנית למדי, לבדוק. אין חשמל. אין מים. גם בבוקר לא היה. לא מים בשירותים. לא מים במקלחת. הרגשתי את הרוח שלי נופלת. אני יכלה להתחיל את היום בלי מקלחת, אבל השיער שלי, מה יהיה איתו? יש לי תסרוקת קצרה וזה נפלא למדי חוץ מבעניין של הבוקר. כשאני מתעוררת השיער שלי נראה כמו משהו על התפר שבין כלב רטוב לילד זועף. אבל לא שקעתי בזה. הסקרנות הצילה אותי. תהייתי, ועכשו מה? מה עכשו?

בחדר האוכל היתה מבוכה ובלבול. במקום 4 קנקני תה שונים ועוד שניים של קפה טרי, כמו בכל בוקר, היה בלגן. אין מים. אין חשמל. עכשו מה? בשש ורבע בבוקר התחיל שיעור היוגה היומי. כל הנשים מהעמותה, הנשים הפנסיונריות – הגיבורות החדשות שלי – נכנסו לשיעור. הלוואי עלי בגיל שלהן עזוז כזה. אחר כך ישבנו לסשן ראשון ואחריו הלכנו לחדר אוכל לארוחת הבוקר. עדיין אין חשמל. אין מים. הדלתות נעולות. ועכשו מה?

אחרי ארוחת הבוקר אספו אותנו להסברים. אכן, הפסקת חשמל נוראה. לא רק אצלנו, בכל הרחוב. הספקת חשמל כזאת טרם היתה באזור. לא כזאת ארוכה. חברת החשמל עובדת על זה. זה ייקח שעות. הם צרכים לעבור בית בית. בנתיים הזמינו גנטרטור. באמצעותו ינסו להפעיל את משאבת המים. כולנו מוזמנים אל ארון המשקאות. מים חינם לכולם. רק קחו ושתו.

ומה על השירותים, שאלתי את הבחורה מלונדון (בשלב הזה השתיקה עפה מהחלון כמו החשמל), מה על השירותים? היא הציעה לקחת בקבוק מים מינרלים לחדר. אמרתי לה שמים לא יורידו את מה שאני רוצה להוריד. היא הציעה לפתוח את החלק העליון של השירותים ולמלא שם מים. אמרתי שיש לי יותר סיכוי עם bucket, כמה חבל שאין לי bucket. היא אמרה, באמת, יצאת לריטריט בלי להביא את ה bucket שלך?

ואז מאיפהשהו הופיעו הרבה buckets כאלה. אמבטיות פלסטיק אפורות. דליים כחולים. אבל מאיפה נביא מים? עלתה הצעקה, מהמזרקה? הציעה מישהי. אבל מהזרקה גם היא לא עובדת, אין חשמל וזה, משאבות המים שבקו. מהאגם! הציע מישהו, וככה למדתי שיש אגם בסביבה, אבל מנהלת הבית אמרה שהאגם רחוק מדי, לא נצליח לסחוב. מבריכת הדגים! הציע מישהו אחר, וכבר היינו בדרך, אבל מנהלת הבית עצרה אותנו. עובדים על הגנטרטור, היא אמרה, עובדים על זה, חכו קצת. ואז נכנס הגנרטור לפעולה. לגמרי כמו בהודו. רעש עצום שבוקע משום מקום.

בשעה 0900 נכנסנו בחזרה אל חלל המדיטציה. ג'וליאנה סיפרה מה קרה ומה אמור לקרות, שאיילה אמרה שבנתיים נמשיך כרגיל ולקראת ארוחת צהריים יעשו שוב חושבים, אולי צריך לפזר את הריטריט, אי אפשר באמת בלי מים. ג'וליאנה ואליזבת' עשו תנועות של לא, לא, עם הראש. לא לפזר. לא את הריטריט. החלונות נסגרו. הגנרטור טירטר. שאיילה נתנה הנחיות  מדיטציה. ישבנו בשתיקה ומתישהו, בין הסשן של מדיטציה בישיבה לסשן של מדיטציה בהליכה, הגנרטור השתתק והחשמל חזר.

תמונה מהרכבת, הדרך חזרה

הפיזור

אני התפזרתי ראשונה. רכבות, הסברתי. אני אוהבת רכבות, באמת, מעדיפה אותן על טיסות, אבל האמון שלי בדוייטשה באן שוכב על הקרשים. בדרך אל הריטריט פספסתי את הקונקשן שלי. בדרך חזרה החלטתי לקחת כזאת מקדמת ביטחון שאין מצב שאפספס. הגעתי אל מינכן שעה וחצי לפני שהרכבת שלי, ICE אל ברלין, היתה אמורה לצאת. ICE זה פינוק אמיתי. יש מקום לרגלים. יש אינטרנט. יש שקט.

הרכבת יצאה בזמן. הנופים מהממים. חשבתי שניצחתי את השיטה. לא לבנות על קונקשיין, לקחת באפריים גדולים של זמן. אבל ככל שהתקדמנו הרכבת צברה פיגורים. לפני כל עצירה, והיו כמה כאלה בדרך, הנהג הסביר על תקלה כזו או אחרת שתעלה 5 או 10 דקות. בהתחלה הוא עוד אמר שאין מה לדאוג, כולם יספיקו לקונקשן שלהם. בערך מחצי הדרך היה ברור שמי שיש לו קונקשן לא יגיע אליו. אל ברלין südkreuz, תחנה אחת לפני התחנה שלי, הגענו באיחור של חצי שעה ואז נעצרנו. הנהג הסביר שהצוות אמור להתחלף כאן, אבל הצוות החדש איננו, ואין מה לעשות, הוא לא יודע, הם מבררים, בנתיים לחכות.

ירדתי מהרכבת והלכתי אל האס באן. נסעתי איתו עד nordbahnhof, יצאתי מהיציאה הלא נכונה, פספסתי את הטראם שלי וחיכיתי 12 דקות עד לבא, נסעתי איתו 3 תחנות והגעתי הביתה לקראת חצות, שעתיים אחרי הזמן המיועד. הו, דוייטשה באן.

לגמרי הגיע הזמן להסתכל למציאות בעינים.

נ.ב: קבוצת ישיבה בברלין

מישהו בעניין? בלי מורה או מדריך. רק ישיבה. ישיבה. אולי צפייה. עוד ישיבה. פעם בשבוע. אצלי או במקום אחר. במידה ומעניין אתכם אנא צרו קשר, כאן או בפייס או בכל מקום. ושאו ברכה.

May your happiness continue and grow

מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

יומן ריטריט

היום הראשון, הגעה

לקחתי רכבת מברלין אל קלן. שעה לפני הזמן בו היינו אמורים להגיע אל קלן הרכבת נעמדה. איחרתי את הקונקשיין שלי בקלן. עליתי על רכבת אחרת שהביאה אותי אל – Andernach ומשם המשכתי במונית.

במסגרת הקליטה לריטריט היינו צרכים ללכת אל אם הבית ולקבל ממנה את סידור ״העבודה״ שלנו. אם הבית אמרה לי לבחור קלף מתוך ערמת קלפים. בחרתי. היה כתוב בו בגרמנית. אם הבית התנצלה שהיא לא יודעת אנגלית וקראה לבחורה צעירה שתסביר לי. הצעירה קראה את הקלף שלי ואחר כך ביקשה הנחיות מאם הבית. אם הבית עשתה לנו סימן ללכת אחריה והלכנו, היא בראש, אחריה הצעירה ואני בסוף. אם הבית דיברה והצביעה על דברים, הצעירה תרגמה ואני הנהנתי בראש.

בצהרי היום, בדרך אל הריטריט. הרכבת נעצרה לשעה. עמדה. ככה, להרהר.

העבודה שלי היא לדאוג לכניסות של הבית, שיהיו נקיות מעלים ומבוץ, ולשטוף את הסמרטוטים שמשמשים אותנו כמנקי רגליים. היא הסבירה לי שסמרטוטים רטובים קולטים יותר טוב את הבוץ מהנעליים. היא הלכה איתי בבניין והראתה לי את כל המקומות בהם יש סמרטוטים כאלה על הרצפה. אחר כך היא הראתה לי איפה נמצאים הדליים. היו שם כמה סוגים של דליים והיא התלבטה באיזה גודל דלי עלי להשתמש ובסוף הכריעה לטובת הדלי בגודל חמש ליטר. היא הראתה לי באיזה חומר ניקוי להשתמש, איך לפתוח את הפקק ולהשתמש בו בתור כוס, לשים שני פקקים מלאים בתוך הדלי ולמלא אותו מים ואת הבקבוק להחזיר סגור אל המקרר.

אחרי שסיימנו את הרשמיות שאלתי אותה אם היא עובדת ב – Waldhaous והיא אמרה לי שלא, היא בכלל מברלין, והיא הגיעה יום לפני הריטריט כדי לעזור לצוות בתמורה להנחה בתשלום על הריטריט, ״כי אני נורא ענייה״ היא אמרה. היא סיפרה לי שכבר עשתה ריטריט אחד ב – Waldhaus לפני שנה וחצי ואני סיפרתי לה שעשיתי ריטריט לפני שנתיים. היא הצביעה על גליל צלוטיפ שעמד ליד מיחם התה ואמרה לי שזה בשביל לרשום את השם שלי על הכוס. זכרתי את המנהג הזה מהריטריט הקודם שלי, אנשים התהלכו צמודים אל כוסות התה שלהם ועל הכוס היה רשום השם ואני לא הבנתי את זה. היא הסבירה לי שככה רק אני אשתמש בכוס שלי ואם אני רוצה שינקו אותה אז להוריד את השם ולשים בערמה הכללית. אמרתי לה שזה בסדר, אני יכלה לשטוף את כוס שלי בעצמי והיא אמרה שזה באמת הרעיון מאחורי השם על הכוס, שכל אחד ישטוף את הכוס שלו.

אחר כך שאלתי אותה על האגם. ה – Waldhaus נמצא בלב שמורת טבע ליד אגם. ככה כתוב באתר ובכל הפרסומים וככה מראות המפות. רק שבריטריט הקודם לא הצלחתי לגלות את האגם והנחתי שזה בגלל שלא הלכתי רחוק מספיק. אז שאלתי אותה על זה, אם היא הגיעה לאגם, והיא אמרה לי שבטח שהגיעה ואני שאלתי אותה איך להגיע לשם והיא הסבירה לי וזה יצא בדיוק בכיוון ההפוך ממה שאני חשבתי. היא אמרה שזה קצת רחוק וצריך יותר משעה כדי ללכת אל האגם ובחזרה. ואז שאלתי באיזה סוג של חדר היא, והיא אמרה לי שהיא בדורמטוריום.

לא הגעתי עד האגם. ביום הרביעי הברזתי לסשן של הצהריים והלכתי לטייל ביער ולחפש את האגם. לא מצאתי. כנראה לקחתי שביל לא נכון. זה הכי קרוב שהגעתי אליו.

ארבע חודשים לפני התאריך של הריטריט שלחתי מייל אל ה – Waldhaus וביקשתי להזמין מקום. בתגובה כתבו לי שהכל מלא ונותרו רק מיטות פנויות בדורמטוריום המעורבב. Mixed dormitorium, נכתב במייל ואני לא ידעתי נפשי. לא רק דורמטוריום, אלה גם משותף. נרשמתי על תנאי וביקשתי שיעדכנו אותי אם מתפנה חדר ופעם בשבוע כתבתי להם כדי לבדוק. ככל שהתקרב המועד של הריטריט גברה האימה שלי ושבועיים לפני הבנתי שאין סיכוי, אני לא אסע לריטריט יען כי אני לא מסוגלת להתמודד עם ה – Mixed dormitorium הזה שלהם. ואז הגיע מייל שמישהו ביטל והאם אני רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים ואני אמרתי כן! כן! רוצה לעבור לחדר זוגי בלי שירותים.

היא סיפרה לי שהדורמטוריום זה המבנה שעומד לצד הבית הראשי, יותר בעומק היער, ובכניסה אליו כתוב "Forest temple". הלכתי לראות. חלל מרווח, ריח של עץ, בפינה פסל בודהה יפה ומסביב לו פורסים 8 מזרונים על הרצפה. הייתי מתה שם אלפי מיתות נוראיות. חזרנו אל חדר האוכל ושתינו תה והסתכלנו על האנשים החדשים שהגיעו ונרשמו ובחרו קלף וסימנו את הכוסות שלהם. סיפרנו אחת לשנייה את מי אנחנו מזהות מהריטריטים הקודמים שלנו. ראיתי את השותפה שלי לחדר מלפני שנתיים. היא לא זיהתה אותי ולא עשתה לי שלום. זיהינו אשה אחת שהיתה גם בריטריט הקודם שלי וגם בריטריט הקודם שלה. קראנו לה ״החזקה״.

ביער, ביער

בשבע בערב היתה ארוחת קלה ואחריה נכנסה השתיקה. תודה לאל. השתיקה משחררת. לפני הריטריט הראשון שלי השתיקה היתה מה שהכי הפחיד אותי. לא עוד. אני מאוהבת בשתיקה. הפעם רק חיכיתי שהשתיקה תיכנס ותשחרר אותי מהצורך לתקשר. עד שזה קרה הספקתי לספר כמה וכמה פעמים שאני מברלין, כלומר מישראל, כלומר מברלין, ושאני מכירה את כריסטופר מישראל, כלומר גם מהריטריט הקודם שעשיתי ב Waldhaus אבל גם מישראל. אשה אחת שאלה אותי מה השפה שלי ואני אמרתי לה עברית והיא אמרה לי שהיא לא ידעה שמדברים עברית בבריסל ואני אמרתי ברלין והיא שמעה בריסל ולא היה לזה סוף. עד השתיקה. תודה לשתיקה. מתחילים.

היום השני

בנוסף לפעילות הרגילה היו פגישות של קבוצות קטנות עם כריסטופר. בקבוצה שלי שתי נשים שאלו שאלות נדל״ן. שאלות שקשורות לרגשות שלהם בעקבות רכישות נדל״ן חדשות.

נגמר לי הטבק. (לפני הריטריט לא הצלחתי להחליט מה עמדתי לגבי עישון הפעם. אני מעשנת או לא? אני מנצלת את הריטריט לטובת הפסקת עישון או לא? לא הצלחתי להחליט. כתוצאה מזה נסעתי לריטריט בלי החלטה ועם שקית טבק כמעט ריקה).

הגוף שלי ייצר כאב והמוח שלי מחשבות אימה ויאוש.

ביער, ביער

היום השלישי

כמה כולם כאן מכוערים! חיוורים וחסרי צבע וחסרי הבעה וכבויים ודהויים. מי בכלל רוצה להיות חלק מהם!

למה למה למה אני עושה את זה לעצמי?

אחרי ארוחת הערב שוטטתי על הרכס שמול הבית וחשבתי מחשבות רעות. ואז ראיתי גבר עומד מול הבית ומעשן. מעשן! רצתי אליו. לא רצתי אבל הלכתי הכי מהר שיכולתי בלי שזה יהיה ריצה. הגעתי אליו וביקשתי סיגריה. אחרי שביקשתי זיהיתי אותו בתור הבחור שיושב מאחורי בריטריט. מלמלתי משהו על זה שלא הבאתי איתי טבק כי חשבתי להפסיק לעשן ועכשו אני משתגעת. הוא צחק. ״למה להפסיק לעשן״ הוא שאל, ״לא קשה לך מספיק?״.

קשה לי מספיק.

הוא נתן לי סיגריה. הייתי נותנת לו את ידי באותו הרגע, לו רק ביקש.

בשתיית השוקו שלפני השינה הוא עבר לידי והצביע על הכוס שלו. Martin, היה כתוב עליה. השמות על הכוסות הם תגיות הזיהוי שלנו. מרטין ולירז לנצח.

גם היום הגוף שלי ייצר כאב והמוח מחשבות אימה וייאוש.

חלל המדיטציה. בסוף כל סשן ישיבה השכן שלי מאחורה והשכן שלי מקדימה והשכן שלי מהצד מקפלים את השמיכות ומסדרים את מזרון שלהם. אני לא מבינה את זה. הרי עוד רגע נתשייב עליהם שוב!

היום הרביעי

קפצתי מהגונג ורצתי בחושך מלא לתפוס ראשונה את המקלחת. חזרתי לחדר נקיה וקפואה. השותפה לחדר ישבה על המיטה שלה ופישפשה בתיקים. ״יש לך אולי אצטון״ היא שאלה אותי ״אני רוצה להוריד את הלק מאצבעות הרגליים״. לא היה לי. הצעתי לה לקלף בעזרת הציפורן והיא אמרה לי שכן, זה מה שהיא עושה. באותו רגע סלחתי לה בלבי על הבגדים שלה שהיו כולם בצבע טורקיז. בזכותה הרגשתי פחות רע על כל השעות שהעברתי במחשבות ותהיות וחרטות על זה שלא הבאתי איתי את המספרים הקטנים והפינצטה.

עשינו צעדה-ייטרה (yatra) אל האגם. לא הגענו עד אליו. כמו משה בשעתו, עמדנו מעל האגם, רואים אותו אבל לא לידו, ועשינו מדיטציה בעמדה.

מדור מיוחד בגיהנום, מדיטציה בעמידה.

היום החמישי

כריסטופר זיהה את המבטא שלי! היתה לי שיחת אחד על אחד איתו והוא זיהה את המבטא שלי ואני הודתי שאני אחת מאלה, ישראלים בברלין, והוא שאל אם מצאתי את הפספורט של סבא וסבתא בים ואני אמרתי לו שלא היה פספורט למצוא, סבתא היתה אוסט יודן ואני על ויזת עבודה. אני לא יודעת למה סיפרתי את כל הפרטים האלה.

היום האחרון, פיזור

מרטין ושרלוטה, השותפה הקודמת שלי לחדר, נשואים! הם התחתנו באפריל השנה ועברו לגור ביחד עם עוד חבר והם משפצים מקום ורוצים להקים בו חיי קהילה!

הדברים שלומדים כאשר מדברים.

אני והבחורה מברלין נסענו ביחד לתחנת הרכבת ב – Andernach ומשם לקחנו רכבת אחרת שתביא אותי אל בון ואותה אל קלן. בבון התברר שהרכבת שלי מבון אל ברלין בוטלה ועלי לנסוע אל קלן ומשם לקחת רכבת אל ברלין. הרכבת מקלן אל ברלין עצרה ונעמדה לשעה באמצע הדרך. הגעתי אל ברלין ב – 2130. הלו האופטבאנוף ברלין, טוב לראות אותך.

May all beings live with wisdom

May all beings live with compassion

May all beings live an awakened life

!May all beings know the happiness & joy of surviving a buddhist retreat

תחנת הרכבת בקלן. לא הייתי אמורה להיות בך! בטח לא למספיק זמן כדי לצלם. הרכבות בגרמניה, לא מה שהיה וכו׳. אני תוהה אם מדברים על זה כאן, על זה שנסיעה בדויטשה באן זה הימור מפוקפק כל כך. אף רכבת לא לייעדה הגיעה בזמן

בדרך אל. בריטריט. תודעה כותבת. תודעה צלולה. ספסלים ביער. ישראלים בברלין

ראיתי אותה כשירדתי מהרכבת ב – Andernach. היא יצאה מאותה רכבת כמוני והיא סחבה תרמיל גב ומשהו בהופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – היא נראתה לי מתאימה. רציתי לעצור אותה, להגיד לה משהו, להגיד לה שאני חושבת שאנחנו נוסעות לאותו המקום. שגם אני, כמוה, נוסעת לריטריט. אבל היא לא התעכבה עלי ולא נוצר קשר עין. היא הלכה מהר ובנחישות. היא יצאה מהתחנה ונכנסה אל אחת המוניות שחנו בחוץ ונעלמה. עמדתי מחוץ לתחנה והסתכלתי על המונית שלה נוסעת ועישנתי סיגריה ומתחתי את הזמן. הייתי בין חול לקודש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, לפני הכניסה לריטריט. סיימתי את הסיגריה ונכנסתי למונית אחרת שלקחה אותי אל ה – Waldhaus, לחמישה ימים של תשומת לב ושתיקה.

אני, בדרך אל הריטריט. ברכבת.

הגעתי לפני הזמן. המשרד היה סגור והקבלה לריטריט עוד לא התחילה. השארתי את המזוודה שלי בבית ויצאתי לטייל מסביב, לראות מה השתנה. זה לא שהרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, אבל כבר הייתי בריטריט ב – Waldhaus, לפני שנתיים בדיוק, והכרתי את הנופים והשבילים והבוץ. טיילתי בשדות, עצרתי בנקודות אסטרטגיות, הסתכלתי על הנוף, שאפתי את האוויר וניסיתי לכבות את עצמי ואת המחשבות שלי. כשבאה מחשבה על העבודה שמחכה לי אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע לא מחכה לי שום עבודה, לא בחמשת הימים הקרובים. וכשבאה מחשבה על המצב אמרתי לה שתעוף מכאן, כרגע זה המצב, אני, הבית, הנוף. וכשבאה המחשבה להוציא את המכשיר וללחוץ על האייקון של פייסבוק הזכרתי לעצמי שעדיף לא, שאני לכמה ימים משוחררת מזה ואני יכלה לא לבדוק. אז במקום ללחוץ על האייקון של פייסבוק לחצתי על האייקון של המצלמה ואמרתי לעצמי שאני רק מצלמת לצורכי הבלוג. בשביל הכתיבה.

שמחתי להשתיק מיני קולות ודוברים שבתוכי. הרגשתי הקלה. ואז הגעתי אל הקול הכותב. הקול שמייצר בראש שלי מילים ומשפטים. מילים ומשפטים ורעיונות שאני רוצה להקפיא. זה קול שאני מחבבת, הקול הכותב. אותו לא רציתי לכבות ולא ידעתי מה לעשות בנושא וחשבתי לעצמי שבעצם זאת יכלה להיות שאלה טובה ל – כריסטופר, המורה בריטריט, כשאגיע לשיחת אחד על אחד איתו. מה עושים עם הקול הכותב?

ספסל צופה אל האופק. ספסל בודד

בטירוונאמאלי שבדרום הודו, מקום של רוחניות הארד קור, הכרתי בחור בשם יואכים שהיה גם מוסיקאי וגם מחפש רוחני מסור. יואכים סיפר לי שלפני שנים, בימים שרמנה (רמנה מהרישי, הגורו המרכזי, או הכי ידוע, שחי ופעל בטירוונאמלי) היה בחיים, התקיימה באשראם שלו הופעה של מוסיקאים. אחרי ההופעה אנשים שהיו באשראם שאלו את רמנה מה דעתו על הלהקה, האם נהנה מההופעה. רמנה ענה שהוא הכי אהב את הנגן שנתן קצב. הוא הפיק רק צליל אחד, אמר רמנה. יואכים ניגן על פסנתר וסקסופון ועוד כמה כלים וכל פעם שהוא סיפר את הסיפור הזה היו לו דמעות בעינים.

ברור שצריך או רצוי או עדיף להשתיק גם את הקול הכותב. הוא לא שונה מכל האחרים. ברור. כששאלתי את כריסטופר על זה הוא הציע שבמהלך הריטריט אקח לעצמי עד 45 דקות בכל יום לעבוד על כתיבה וזהו, לא יותר. בשאר הזמן תניחי לזה, הוא אמר, ככה יהיה לך למה לחזור אחרי הריטריט. עכשו יש לי פתקים קטנים עם בועות ומשפטים עליהם ואני מנסה להרכיב מהם נרטיב. על אחד הפתקים כתוב: איך ליישב את הסתירה, תודעה כותבת, תודעה צלולה.

ספסלים צופים על חלקת יער פתוחה

על פתק אחר כתוב: אין דבר כזה ״הם״. כריסטופר אמר את זה באנגלית כמובן, הוא אמר, אין דבר כזה them or they וזה היה במסגרת דיבור שלו על הסכנה וההחמצה והרדוקציה שבלחוות את העולם דרך סטריאוטיפים והכללות. אנשים הם אף פעם לא מה שהם נראים, הוא אמר, הכללות תמיד מחמיצות, ואין דבר כזה ״הם״. כמו שאין דבר כזה ״אני״.

אבל בכתיבה יש, רציתי להגיד לו, בכתיבה לפעמים צריך להשתמש בסטריאוטיפים והכללות, כדי לקצר בתיאורים, לייצר הבנות מהירות, אינטואטיביות, לבסס השקפת עולם והסכמות. בכתיבה אני לפעמים משתמשת בהכללות וסטריאוטיפים כדי להעביר בקצרה סיטואציה מורכבת. כדי להדגים הבדלים. לתאר את הזרות שלי. לייצר נגדה. בכתיבה אני מסתמכת על הנחות יסוד משותפות. אני לא מתחילה כל פעם מחדש.

או למשל האשה שראיתי ברכבת וישר ידעתי שהיא לריטריט. זיהיתי אותה רק על בסיס ההופעה שלה – השער הלבן, הצבעוניות בבגדים – וזה נורא וזה טעות וזה חשיבה סטריוטיפית אבל זה גם היה נכון. כשחזרתי מהשיטוטים שלי ביער מצאתי אותה יושבת בפינת הישיבה ב – Waldhaus, שותה תה. אבל לא אמרתי כלום.

***

ספסל ביער

באחת השיחות שלו כריסטופר דיבר על הכוח של מילים כמעצבות תודעה וכמה חשוב להשתמש בהן בזהירות ובדיוק בגלל זה. הוא נתן, כדוגמא, את ישראל. הוא אמר שבישראל אי אפשר יותר להגיד את המילה ״שלום״. שהיא מילה טעונה מדי. לא השמאל ולא הימין, לא ישראלים ולא פלסיטינאים, אמר, מסוגלים להתייחס היום למילה ״שלום״. היא מזכירה להם יותר מדי אכזבות ותסכולים וכשלים, הוא אמר, עד שעדיף לא להשתמש בה בכלל. וכריסטופר מכיר את ישראל לא רע, הוא כבר שנים מגיע לבקר פעמיים בשנה כדי ללמד במסגרת ריטריטים של עמותת תובנה והוא אקטיביסט פוליטי שקשור בכל מיני פעילויות משותפות של פלסטינאים וישראלים.

הוא הגיע לריטריט בגרמניה ישר מישראל והשתמש בהרבה סיפורים ואנקדוטות מישראל כדי להמחיש דברים. למשל, הוא סיפר שלפני שנתיים הגיע בטיסה מישראל לברלין, ושבטיסה איתו היו מלא ישראלים שעברו או תיכננו לעבור לחיות בברלין. הוא סיפר את זה כדוגמא לעד כמה אנחנו לא יודעים כלום על העתיד ואיך אין גבולות וחסמים בפני הטבע האנושי שהוא להשתנות, לייצר שינוי. הוא אמר שכשהסבים והסבתות של הישראלים האלה הגיעו לפלשתינה אחרי השואה, אחרי כל הזוועות שקרו להם בגרמניה, הם זרקו את הפספורטים הגרמניים שלהם לים בתור סמל של הישרדות והתחלה חדשה, ושכעכשו הנכדים שלהם קופצים לים בחיפוש אחרי הפספורטים הטבועים האלה. תארו לעצמכם, הוא אמר, אחרי כל מה שקרה להם בגרמניה, אחרי כל הזוועות שפקדו אותם כאן, הם חוזרים.

ספסל

לא תיקנתי אותו על הפרטים, בנוגע לים ולפספורטים הטבועים. הפרטים לא חשובים. אבל הרוח, הרוח! אני לא אוהבת את המיתוג של ״ישראלית בברלין״. לא נוח לי עם השיוך לקבוצה, לשבט הלאום. אבל אם המותג הזה, ״ישראלים בברלין״ ייצג, ולו קצת, את היכולת להשתנות, יחזק את ההבנה שהכל משתנה, הכל, כל הזמן, כל הזמן, בתנועה, ואין לנו מושג לאן, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד, מה יקרה מחר, מה יקרה עוד שעה, והכל הכל הכל יכול להיות כך אבל יכול להיות גם אחרת, אז דייני.

***

והריטריט, איך היה? עולם ומלואו. ברור. ואני מוצפת בו. המשך יבוא (ויש מצב שכבר מחר).

אני, בחזור. השתנתי?

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה (סיום)

ההתחלה

הדומה, השונה

הסדרי גודל שונים, בישראל הכל גדול יותר. יותר משתתפים, יותר מורים. בריטריט שאני השתתפתי היינו 100 אנשים, אולי קצת יותר, והיו כמה מורים ביחד, ולצידם צוות מארגן, עוזר, מסדר. והיה רוב נשי מובהק, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, כזה שחייבים, קצת, לתהות עליו ועל הסיבות לו, המון המון נשים, וגם הרבה צעירים, רוב לצעירים, קבוצה הגיל הגדולה ביותר היתה של צעירים, וזה הלך והתמעט ככל שהגיל עלה למעלה.

בגרמניה הקבוצה היתה בערך 40 אנשים ומורה אחד. מספר שווה של נשים וגברים, ופריסת גיל מרתקת: כל קבוצות הגיל. המבוגר ביותר היה כומר בן 86. הוא ישב בכל המדיטציות, לפעמים על כסא, הרבה על הכרית. היו צעירים, שנות העשרים וזה, והיו בכל העשורים, כל קבוצות הגיל. היתה קבוצה מקסימה של נשים בנות 60 פלוס, פנסיונריות. ובעוד שהנשים באירועים כאלה בארץ תמיד נראו לי נזקקות, חלשות, מחפשות (כן, מחפשות בן זוג בייחוד), כאן הן נראו לי עצמאיות, לא מחפשות כלום, כאלה שבאו בשביל עצמן. זאת אני שהשתנתי? זאת נקודת המבט שלי שרואה דברים אחרת?

בישראל את האוכל הכין צוות של מתנדבים שזה היה הריטריט שלו, קוראים לזה "ריטריט התנדבות" או "ריטריט עבודה", אני לא זוכרת בדיוק, וכדי לדרבן אנשים להתנדב מדגישים גם את החשיבות של זה וגם נותנים להם גישה חופשית יותר למורים. בגרמניה היה טבח עם כובע טבח וחולצת טבח לבנה ומדי פעם, בעודי פוסעת מדוד מדוד בחוץ במסגרת מדיטציה בהליכה, קלטתי אותו מעשן מתחת לעץ.

וזה העניין: בישראל, לאורך כל הריטריט ובכל אספקט שלו, היתה אווירה דביקה של חיבוקי-חיבוקי. לדוגמא הפתקים הקטנים עם הסמיילים והלבבות שהציפו את לוח המודעות אחרי כל ארוחה עם מסרים לצוות המטבח: אתם נפלאים! אוכל שהוא אהבה! מרגישים את האהבה באוכל שלכם! וכאלה שטויות (באמת, ויסלחו לי כולם, אבל אולי די? האם אנחנו לא בשלים מספיק להודות שמצרכים טובים חשובים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהמנעד הרגשי של המבשלים? אפילו לחומוס יותר חשוב איכות הגרגירים מכמויות האהבה. מתי מתי תעבור השטות הזו מהעולם?). בגרמניה היתה אווירת נו בולשיט. באנו לעבוד.

שימו לב לחלונות. הם בכל מקום. כמו הקור, שגם הוא בכל מקום

הדיבורים, השיחה

ביום הרביעי היתה לי פגישה אישית עם כריסטופר. One on One, כפי שהוא מכנה אותם. כל יום הוא תלה על לוח המודעות בכניסה ל HALL רשימה של פגישות אישיות, שם ושעה. ככה, פשוט. לא צריך לבקש, לא צריך להירשם. מיוזמתו, כאילו הוא הרוצה בפגישות, כאילו הוא רוצה לפגוש אותנו. בארץ, בין כמויות המתרגלים וריבוי המורים, צריך להירשם כדי להגיע לפגישה אישית. כל מורה תולה פתק עם שעות פנויות, ואנחנו אמורים להירשם. הפגישות עצמן התקיימו על הדשא. נאמר לנו שאם אנחנו רואים מורה, על הדשא, לבדו, זה סימן שיש לו זמן לפגישה אישית אז שנרגיש נוח להצטרף. אני לא הרגשתי נוח להצטרף ולא הרגשתי נוח לבקש פגישה. חשבתי שאין לי נושאים דחופים באמת, שאין לי מה לשאול או להגיד, שעדיף שאפנה את הזמן לאנשים אחרים, אנשים שמתפוצצים מבפנים.

איכשהו בכל הריטריטים שהייתי בישראל, ויפאסנה ואחרים, קצרים יותר, של סופי שבוע, תמיד מלא דיבורים. בריטריט אז חילקו אותנו לקבוצות וכל קבוצה נפגשה כל יום לשעת שיחה עם אחד המורים (שעת כיתה, שעת חברה, שעת שפיכת קרביים). בכל מסגרות הלימוד בהן השתתפתי בארץ היה את הקטע הזה של לתת לכולם לדבר, ולהגיד לנו, לטעון בתוקף אפילו, שזה לימודי, וכולם מרוויחים מזה, מלשמוע את השאלות של אחרים ואת התשובות של המורים, וכמה זה חשוב, השיתוף הזה, שכולם ירגישו נוח לשתף את כולם, לשאול מה שהם רוצים.

ויש שואלים. והשאלות הן תמיד אותן שאלות, חוזרות לעצמן, שאלות שהן קלישאות, שאלות כתה א': מה לעשות כשכואב? מה עושים עם המחשבות? איך שומרים על השקט של הריטריט בבית? ועוד כאלה עמקויות. אני לא מבינה את זה. זה באמת עוזר, לשמוע, שוב ושוב, את השאלות האלה והתשובות האלה? למי זה עוזר? ויותר מכך, לשואלים, הרי כבר טרחתם והגעתם עד הנה, בטח קראתם קצת, פתחתם ספר, משהו. זה באמת השאלה שלכם, מה לעשות עם המחשבות? לא עדיף פשוט לשתוק?

הבית. יש מצב שהנזל וגרטל גם יצאו מהבית. בערך באמצע הריטריט התחלתי למצוא בו גם יופי

בגרמניה כל  זה לא מתקיים. כאן לא בית ספר ואין שעת חברה ואף אחד לא משתף בכלום. והמורה מצידו מקפיד לפגוש את כולם, פגישות קצרות, אישיות, הרחק מהעינים של הקבוצה. לפני הפגישה שלי התרגשתי מאוד. ניסיתי להתכונן, רשמתי לי במחברת נושאים אפשרים לדבר עליהם (אין לי סנגה בברלין, אני לא מצליחה להפסיק את הדיאלוג הכועס בראשי) ואז החלטתי שאין טעם, במילא אני יודעת את התשובות, וסתם חיכיתי לפגישה.

היה מקסים. איכשהו יצא שסיפרתי את כל מה שרלוונטי בחיי (המעבר לברלין, למה ואיך, מה אני עושה בברלין, אולי שווה שכריסטופר יעביר את קבצי האודיו שלו לסאונדקלאוד? בהחלט שווה ואשמח לעזור בכך, הפסקת התרגול ומה עושים, המחשבות הכועסות שלי ומה עושים, הבית הזה, הנזל וגרטל ואיך הכל מתחבר). הכל מתחבר. והכל בראש שלי. והוא הציע, בעדינות, דרכים לפזר את הפקעת, להפריד את החוטים. וחוץ מזה, הוא סיפר, יש לו חבר פסיכואנליטיקן יונגי, שטוען שכל ההנזל וגרטל הזה זה לא שהם נעלמים ביער לעד, בסוף הם פוגשים מישהו, מורה דרך, שמאיר להם את הדרך החוצה, והם רואים את הדרך ורואים את האור וזה בכלל מטאפורה נפלאה לחיפוש רוחני.

באמצע היום החמישי קלטתי ששכחתי את המחברת שלי למעלה בחדר וכל היום לא כתבתי כלום. ואני לא צועקת על עצמי להפסיק לחשוב. אני רק מסיטה מבט. כמו סרט נע: מחשבה, נשימה, מחשבה, נשימה. העינים זזות. הסטה קלה של המבט.

מה שמחזיר אותי לנושא החלונות

The meditation hall. רואים את החלונות? חלונות גדולים, טובים, חלונות ליער ולאוויר ולחוץ.

היה קר בשבוע של הריטריט, טמפרטורות חד סיפרתיות. בדרך כלל, חלל המדיטציה הוא מקום להתכרבלות. ביום הראשון כל אחד בוחר את המשטח שלו ומתבצר עליו: הכרית הפרטית מהבית, צעיף ובדים אחרים, תומכים לרגלים, מחזק גב, כל אחד והאקססוריז שלו. והחלל נהייה ציבורי ואישי בו זמנית, מכיל את כולנו על ההתעקשויות הקטנות שלנו להציג אחרות ואינדווידאוליות. בזמן הפנוי, כשכולם במקום אחר, חלל המדיטציה נשאר נעים וחמים ומרגיש בטוח, רחמי, ותמיד יהיו כמה, לפעמים גם אני, שישבו שם ברגעים שבין לבין, להמשיך למדוט או סתם לנוח, במילא הכריות והכל שם.

לא כך היה בבית ביער. כל כניסה לחלל המדיטציה הכתה אותי בהלם קור. הבנתי שצריך להתלבש חם כדי לשרוד (בכלל, עוד רגש נחיתות שתקף אותי בעוז היה עניין הלבוש. הם, המקומיים, כל כך הרבה יותר מדוייקים ממני. הם כולם הגיעו מוכנים לכל מצב, לכל מזג אוויר. בכל רגע נתון לבושים בשלוש שכבות של פול אוורים עם רי'צרצים, כאלה שקל להוריד ולהלביש ומאפשרים מלא קומבינציות שונות. אה, והעניין הזה של מכנסי דייגים או שארוולים צבעוניים ובדי כותנה דקים? לא לא, כאן זה אדידס ונורתרן פייס) ולבשתי את הכי טוב שיש לי. ובתור שכבת על לקחתי שמיכת צמר חומה (יש מאגר גדול שרומז שאני לא היחידה עם בעיות קור ולבוש בבית ביער).

ובהישמע הגונג להתחלת ישיבה יש מישהו הדואג לסגור את החלונות ולהרים את החימום, האוויר בחלל נוצץ וקר ואני מתמקמת על הכרית ומתעטפת בטלית. וכמוני כולם (לא כולל דימוי הטלית). זקיפי אדם עטופים בשמיכות צמר חומות. והזמן עובר. אפילו כשיושבים למדיטציה, הזמן עובר. החלל מתחמם. השמיכות נושרות. (כאילו, בלי שנשים לב כי אנחנו במדיטציה ולא זזים עכשו, ועדיין, השמיכות נושרות). השכבה השנייה נושרת. מתפשטים. ב – 45 דקות של מדיטציה עברנו ממזג אוויר של קוטב צפוני לחום של סאונה. אני מזיעה מתחת לחולצה הקצרה שעלי. ואז הגונג. והופ, מישהו על הרגלים, סוגר את החימום ופותח את החלונות. כמו באוטומאט. כל פעם, כל יום, כמה פעמים ביום, עם הישמע הגונג, סוגרים חימום פותחים חלונות ואני נפלטת החוצה כמו באפקט צנטריפוגה. הקור מתפשט כל כל מהר!

השירותים. שימו לב לחלונות, אני מבקשת, שימו לב לחלונות. ולחימום שמתחת לחלון גם.

על חלל המדיטציה וויתרתי, לא שהיתה לי ברירה, ישבתי בו באמת רק ברגעים של ישיבה. אבל זה לא נגמר שם, העניין עם החלונות. בחדר שלי, השותפה, כל יום לפני השינה וכיבוי האורות, ואנחנו כבר במיטות (היא בפיגמה!) מתחת לשמיכות, והופ, היא פותחת חלון. למה, בשם אלוהים? ולמה עכשו? לעולם לא אדע. אחרי כמה זמן, דקות, שעות, לא יודעת, נמנמתי, היא סוגרת את החלון. כמו במקצב פנימי שלה. בבוקר, אנחנו קמות, מתארגנות, היא פותחת חלונות, אנחנו בחדר ובחוץ חושך וקר והיא פותחת חלון. נתתי לה, לא התערבתי.

אבל על השירותים התעקשתי. בכל זאת, גם לי צריכה להיות פינה חמה משלי בעולם הזה. גם לי יש קול. בחדר השירותים הקטן, המשותף למספר חדרים, יש חלון ויש גם חימום. וכל פעם שאני נכנסת החימום על אפס והחלון פתוח. מה נהייה אנשים? איך אפשר להשתין בכאלה תנאים? אז כל פעם, כל כניסה לשירותים, ורבותי, נכנסתי הרבה לשירותים (זה קשור לנושא אחר: לתה. כמויות כאלה של תה לא שתיתי מימי. בכל רגע נתון היו במטבח 7 קנקני תה לבחירה: שחור, ירוק, מטנה, לימון, לילה, בוקר, בריאות, אללי) וכל פעם שנכנסתי לשירותים, כולל בשתיים בלילה או ארבע בבוקר, סגרתי חלון ופתחתי חימום, על פול. מגיע לי. מותר לי להרגיש חום איפשהו מתישהו במהלך היום. זאת זכותי.

קשה לדעת מי ניצח במאבק הזה. קביעת המנצח היא בעייתית במיוחד כשמדובר בקרבות המתרחשים במעמד צד אחד ועוד בתוך הראש שלי, אבל אני לא וויתרתי. עד הסוף לא וויתרתי. אני רוצה שתדעו שלא וויתרתי.

כן כן, זה נכון, יש יופי בבית הזה. לא ערמה של חברה על הדשא, על רגלים יחפות על דשא רך, ועדיין, יש יופי, יש אור

והערה אחרונה בנוגע לגונג 

ויש את העניין של הגונג ועשר הדקות האחרונות. הגונג תמיד מאחר, תמיד לא בזמן, כאילו תמיד המורה, ולא משנה מיהו המורה, כבר חוויתי את התופעה הזו עם מגוון גדול של מורים, והם תמיד, איכשהו, בסוף, שוכחים להכות בגונג. שוכחים לסיים את המדיטציה. זה מטריף אותי, זה נורא, זה קשה מנשוא וזה תמיד קורה.

העשר דקות האחרונות האלה, האיומות האלה, הארוכות האלה. תאונת רכבת של מחשבות טרופות. למה הוא לא מכה בגונג? למה? מה קרה? איך הכל השתבש? איפה הוא? איפה הוא? המורה יצא רגע, בטח שכח, בטח היה לו one on one והוא פשוט שכח ועכשו נשב פה לעד, לתמיד! השעון של המורה הפסיק לעבוד, זה קורה, אבל מה נעשה עכשו? קלטתי שהוא בודק את השעון, ראיתי, ועדיין הוא לא מכה בגונג. זה ההסבר היחיד. אנחנו נשב פה עד שנאפיר! הוא הלך לטיול קצר לאורך הירקון, ברור, ושכח לחזור. נעים לו על הגדה והוא לא ממהר לחזור ואנחנו יושבים כאן ולא יודעים שזמננו עבר, שהכל נגמר. אנחנו בחיים לא נזוז מכאן יותר. מילא בישראל, מישהו היה קם ומחזיר את המורה להכרתו, לחדר, לזמנים, אבל כאן, בגרמניה, הרי נשב לעד ואף אחד לא יזוז ולא יעשה כלום והוא, המורה בכלל בחוץ בעניינים אחרים. זה נורא, אויש, כמה שזה נורא, בא לי לתלוש שערות מראשי, וכולם יושבים, למרות שגם הם בטח שמו לב שכבר מזמן הזמן עבר, כולם יושבים, ורק המורה איננו. בשם אלוהים, בשם אלוהים, תכה כבר בגונג! מה עם הגונג?!?

אני ממתינה לרכבת שתיקח אותי משם. אני אחרת? השתנתי?

לסיום: לפעמים אומרים על הבודהיסטים שהם חסרי הומור, ואני מסכימה, יש נטייה לכבדות מסויימת. אז לשם הבהרה, אין בנאמר בכתבה זו כדי לצחוק, להגחיך או להמעיט בערך שאני מייחסת ללימודי התורה הבודהיסטית. אני אסירת תודה לעמותת תובנה ולכל שאר המוסדות והמורים על עצם קיומם וחשה זכות גדולה לחיות בעידן בו התורה הבודהיסטית נגישה עבורי.

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת, לא אכפת לי. שהאומה הגרמנית תנהל את העולם. שהאומה הגרמנית תגיד לכל השאר מה לעשות. שהם ינהלו. בבירור, הם יודעים משהו שאנחנו לא. שהם ינהלו הכל וזהו, אנחנו ננסה להתאים ולא להפריע. רק בשם אלוהים, בבקשה, במחילה, בתחינה על ברכי המשופשפות, תעזבו כבר את החלונות! תשאירו לנו את החלונות! אי אפשר ככה יותר, אני לא יכלה יותר, רק את החלונות, בבקשה, רק את החלונות אני מבקשת לעצמי!

אבל לא. הם לא יעזבו את החלונות. הם לא יניחו לי. לא מתוך רעשות חלילה, הם פשוט לא מעלים בדעתם שיש בעיה ואני מצידי לא שיתפתי. לא מצאתי את המילים. וכי איך אפשר? איך אני יכלה להעביר רעיון כזה, יאוש כזה, תחינה כזו, למישהו מחוץ לעולמי הפנימי? וחוץ מזה, הרגע בו המחשבה הזאת חלפה במוחי היה בצהרי יום שלישי שעבר, ואני באמצע של ריטריט ויפאסנה. הדיבור אסור.

ה Hall. חלל המדיטציה? היכל המדיטציה?. בכל מקרה, כאן זה קורה. ריטריט ויפסנה

ההחלטה

אחרי הרבה התבלטויות יצאתי לריטריט ויפאסנה בגרמניה. את הריטריט העביר כריסטופר טיטמוס, מורה שאני מכירה ומכבדת. כבר עשיתי ריטריט מסוג זה בארץ, אצל עמותת "תובנה". את הריטריט בארץ העבירו כמה מורי מדיטציה במשותף, ביניהם סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס. הם, המורים, היו הסיבה שבחרתי דווקא בריטריט הספציפי ההוא. אצלם רציתי לתרגל ואותם רציתי לשמוע. כשגיליתי שכריסטופר מגיע לתת ריטריט דומה בגרמניה, חשבתי, אה, קוסמי! איך שהכל מסתדר לו.

זה לא נכון. האמת היא שחיפשתי דרך לחזור לתרגל. בין הדברים שאיבדתי במעבר מתל אביב לברלין היה, גם, העיסוק והתרגול שלי בבודהיזים. הפסקתי לשבת, הפסקתי לקרוא, איבדתי את הסנגה, לא היו לי חברים לדבר אתם, שכחתי. או לא שכחתי, אבל עזבתי, ולא בטוב. אני חושבת שהלם התרבות וקשיי המעבר שאבו אותי. בשנה האחרונה חיפשתי דרך חזרה. הריטריט הזה עם כריסטופר הוא, כך אני מקווה, היה הדרך שלי להתניע שוב, לחזור לזה.

את הריטריט הקודם, לפני שלוש שנים בערך, עשיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, כדי לציין את אי-עזיבתי את ישראל. כדי לעגן את עצמי. בשנה שלפני כן התעסקתי בניסיון להעביר את חיי למיקום אחר. לונדון או ברלין היו האופציות שבדקתי. האופציות נפלו, ואחרי כמה זמן החלטתי שדי, ככה אין טעם לחיות, כל הזמן עם כל הקלפים פתוחים, כל החוטים ביד, אני כאן וחולמת על משהו אחר. רציתי להתחייב על חיי. התחלתי לימודי תסריטאות, ונסעתי, פעם ראשונה, לריטריט ויפאסנה. חודש אחרי הגיעה הפנייה שהסתיימה במעבר שלי לברלין.

הנסיעה

נסעתי ברכבת. הנופים יפים. הדרך ארוכה. היה פחות מלהיב משציפיתי. הרוב הגיעו ברכבים פרטים.

2 רכבות ו – 6 שעות לשם, 3 רכבות ו -7 שעות בחזרה. לריטריט בארץ הגעתי עם הרכב שלי. זה נתן לי תחושת בטחון שאני יכלה לברוח בכל רגע. לפני הריטריט הופעל לחץ גדול על מערך הטרמפים. כל הזמן הגיעו אימיילים שביקשו מבעלי רכב להירשם ולהציע טרמפים לחסרי הרכב. אני לא עשיתי את זה. הרגשתי רע אם עצמי, אבל לא עשיתי את זה. אני אוהבת לנהוג ושונאת לנהוג. אני נהגת אחראית ופחדנית ומבולבלת, לא מכירה את הכבישים בכלל ונוסעת הרבה לאיבוד. בייחוד כשיש אנשים לצידי ושיחה בחלל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוף אחרים, זרים, להרגלי הנהיגה שלי, לנירוזות הנהיגה שלי. מלאת בושה הגעתי באוטו לבדי וחמקתי החוצה, בסוף, לבדי.

כאן איך שהגעתי ראיתי את הרכבים ממלאים את החניה וישר הרגשתי רע שכולם באו ברכבים שלהם ואני המסכנה, לבדי, ברכבת. ובחנייה עמד רכב BMW ספורט עם גג פתוח. כל השבוע עקבתי לראות מי הבעלים. זוג, גבר ואשה, שנות ה 50 אני חושבת, אולי 40. הם הזיזו את הרכב כל יום, מכאן לשם, עשו נסיעות קצרות. ופעם ביום, כשאנחנו יצאנו למדיטציה בהליכה, הם עלו על בגדי ספורט ויצאו לריצות שטח.

המקום

Waldhaus, בית ביער, מרכז ללימוד ותרגול בודהיסטי, ניצב בשולי היער על גבעה ליד אגם. כשראיתי את התמונות חשבתי: מקסים. בית ביער. שמים כחולים. מרחבים ירוקים. נפלא. (התמונה הזכירה לי את משימת הבר מצווה הידועה, "חלוץ בודד בשדה": חילקו אותנו לשלשות. כל שלשה נשלחה ליעד אחר, להעביר בו 24 שעות לבד. להסתדר בשטח. ערב לפני המשימה קיבלתי מחזור ראשון. סיפרתי לאמא. היא נתנה לי חפיסת שוקולד פרה וסיפרה למטפלת של הכיתה שדאגה ליידע את כל השאר. כל שעתיים בערך עצר רכב ליד הקבוצה הקטנה שלנו והמטפלת, הבעה מודאגת על פניה, הסתכלה לי בעינים במבט מלא משמעות נסתרת. עניתי לה בעינים הכי טוב שיכולתי. כן, אני בסדר. כשהכנו ארוחת צהריים נשפך לנו כל השמן ולא יכלנו להכין צ'יפס או לטגן כלום. היינו רעבים כל היום). התמונה עשתה לי מחשבות חיוביות, ריח של חופש ופרי הדר, מרחבי דשא, בריכת שחיה, שמש, רגלים יחפות.

ככה זה נראה לי ביום הראשון. הגעתי בשלוש אחר הצהריים, בין הראשונים, ושנאתי כל רגע. כל שניה. כל פינה. כל אדם.

בזזזז. טעות. לא לא, לא כך הוא בית ביער בגרמניה. במקום רגלים יחפות על דשא רך הנזל וגרטל נבלעים במעבה היער. הבית לבן, מרובע, צנוע, מוקף יער. והיער עמוק ואפל וטחוב. מעלינו שמים אפורים. האור קלוש, וקר. המבנה של הבית דומה ל"הבית הכולל" בקיבוץ. מרובע, פונקצינאלי, מכיל הכל: אולם לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות. ריח של טחב, רצפות עץ מאסיביות, חדרים קטנים, אנשים זרים מדברים בשפה שאני לא מבינה. למה למה למה אני משחזרת חוויות ילדות נוראיות? ואיפה חלל המדיטציה עצמו? מרוב שהייתי קפואה, במשך כמה שעות ביום הראשון פשוט לא העזתי לבדוק. לא העזתי לפתוח דלת.

התחלה. התכנסות

הריטריטים של עמותת תובנה מתקיימים בקיבוץ עין דור, באזור שפעם היה שכונת הנעורים, איפה שגרו בני הנוער בימי החינוך המשותף. האם המקום מכתיב את האופי של האירוע? או בהיפוך, כמה מהאופי של האירוע נגזר מן המקום? עבורי שכונת נעורים היא לנצח טיינר, שכונת הנעורים של קיבוצי. כלומר בית. לא בהכרח אהוב, לא בהכרח מעורר געגוע, בהכרח מוכר ומאוד ישראלי. ערמה של חברה על הדשא. יש ערמה של חברה על הדשא. זאת השפה.

נרשמים. תור, פטפוט עליז, אנשים נפגשים, שלום שלום, מה עשית מאז? מאיפה אני מכיר אותך? מתנדבים רושמים אותנו. צריך להתנדב לשתי תורניות במהלך הריטריט. שיחה ראשונה תתקיים בשעה זו וזו. את צריכה כלי מיטה? את בחדר זה וזה, זאת הדרך לשם, והנה, בשקית חומה זו אנא הפקידי את הסלולר, המפתחות לרכב, הסיגריות.

אחר כך שיחת פתיחה. מרכזות הקורס חזרו על הכללים: מעכשו נכנסים לשתיקה. בבקשה לכבד את השתיקה, זה יעזור לכם ויעזור לחברים שלכם. בבקשה להשתתף בכל הפעילויות. אם אתם כבר פה כדי לכם להשתתף בכל הפעילויות. ולא לקרוא לכתוב, כי זה מסיט את תשומת הלב. שווה להישאר ממוקדים. אם אתם כבר פה אז כדי לכם להישאר ממוקדים. כל החוקים האלה, לזה נועדו, לעזור לכם להישאר ממוקדים.

הבית, מבט מקדימה. בכניסה שרשרת הדגלים הצבעוניים, קטנים ורטובים. המבנה מזכיר בצורתו ואופיו את הבית הכולל, הבית בו חיינו מכתה א עד ה' בקיבוץ

לריטריט ויפאסנה חוקים ברורים, גלויים, שקופים. כל כך שקופים שהם כמו זכוכית מגדלת, מאירים את השוני. בגרמניה כל זה לא התקיים. אין מרכזי קורס, אף אחד לא אוסף את הסלולר ומפתחות הרכב, אין שיחות הכנה ואין שיחות עידוד. וכולם יודעים איך להתנהג. בערב הראשון היתה שיחה עם כריסטופר על המדיטציה שנתרגל (נשימה), המטרות ומה ניתן לצפות מריטריט של שבוע, ואחר כך התפזרנו לחדרים. השותפה שלי לחדר דיברה איתי וגילתי שהוויפי עובד. נרעשת, כתבתי לארץ: הם לא יודעים כלום, הגרמנים האלה. למחרת ירדה השתיקה. 

אירוע לאנשים מבוגרים, הריטריט ויפאסנה בגרמניה, אירוע לאנשים מבוגרים שבאו לעשות עבודה. בעוד שבארץ זה מרגיש כמו מיני קרנבל קיץ ומישהו כל הזמן מחזיק לך את היד, כאן זה הרגיש כמעט כמו עבודה. (בסוף, ביום האחרון, אחרי שהדיבור חזר, שאלו אותי על ישראל ועל הריטריטים של כריסטופר בישראל ואם זה דומה או שונה. "שונה מאוד", אמרתי. "שם זה שמח ועליז, כאן זה רציני וכבד ראש". איש שיחי, בעל ה BMW, היה נורא מאוכזב. "זה כמו התדמית שלנו"  אמר, "רצינים ובלי הומור").

בימים הראשון והשני נצמדתי למחברת שלי (ספרים ומחברות מותר כאן. כולם, ברגעים של בין לבין, נמצדו לספר או מחברת). כתבתי בכל רגע פנוי, כתבתי את מר נפשי. כתבתי את יאושי. כתבתי כמה קר לי וכמה רע לי וכמה בודד לי. וכמה כל האנשים סביבי מגעילים ודוחים, והבית קודר וטחוב, ואני לא מצליחה לעשות מדיטציה. המחשבות בורחות לי, אני צועקת עליהם להפסיק והן ממשיכות.

And now, for the conclusion, חלק ב'

סדר היום. קימה ב 0600, ישיבה ראשונה ב 0645, ישיבה אחרונה מסתיימת ב 2130, שוקו ולישון. צילמתי בסתר, למרות שאף אחד לא עקב, שאל או התריע, הרגשתי לא נוח לצלם בגלוי

המשך, או, And now, to the conclusion