הרחוב שלי, הרחוב בו אני גרה, החלקים האחרים

הרחוב שבו אני גרה הוא רחוב מרווח וארוך ולא מפותל בכלל. ארוך וישר. הוא מתחיל ב mitte ומגיע כל הדרך ל wedding. כלומר, בשבילי הוא מתחיל ב mitte, כי זה החלק בו אני גרה, ומשם הוא נמתח עד ל wedding. אני מניחה שעבור אחרים, תושבי wedding למשל, הרחוב, אותו רחוב, מתחיל ב wedding ונמרח עד ל mitte. בכל כיוון זהו רחוב שעובר בשתי שכונות שונות. הוא חולק פעם. חלק קטן, החלק שלי, היה במזרח, החלק הארי היה במערב. החומה חצתה אותו. יש סימנים וכיתוב על המדרכה, איפה שהחומה עמדה פעם. היא חצתה את הרחוב.

חומה

בהתחלה הכרתי רק את החלק שלי ברחוב. החלק שבין הכנסייה והכיכר. בונבוניירה אירופאית. ממש הו אירופה! לגמרי. אירופה הקלאסית, או לכל הפחות, קלאסית לייט. בתים נמוכים, משופצים, צבועיים בגוונים בהירים, רכים לעין, כביש רחב, מרוצף, עם מקומות חנייה, עצים עצומים, צל, ירק, מדרכות בשני הצדדים והמון שטח פתוח, מרחב, בין הבתים, בין שני הצדדים של הרחוב. החלק הזה של הרחוב נגמר ב bernauer str ולקח לי הרבה זמן עד שחציתי אותו. לא יודעת למה, לא נדרשתי לכך.

הרחוב בו אני גר

הרחוב בו אני גרה, החלק שלי. המערבי. שהיה פעם מזרחי. מרחבים, בתים בצבעים בהירים (לא בתמונה, ככה רחב הרחוב הזה), כביש מרוצף, מכוניות, מקומות חניה

כשחציתי אותו לבסוף זה לא היה כי הייתי צריכה אלה כי הייתי סקרנית ורציתי לשוטט. שיטוט אורבני.  כשרק עברתי לכאן מרחבי השיטוט שלי היה מצומצמים. הכל היה לא נודע. לא רציתי להתרחק מהמרכז שלי, מהבית. עם הזמן ותחושת ההתרבחות מרחבי השיטוט שלי התרחבו גם. חציתי את הכביש ועברתי אל עולם חדש. חציתי את הכביש ועברתי לעיר אחרת.

ממזרח למערב. ללכת מהבית שלי את הרחוב לצד השני שלו זה ללכת ממזרח למערב. לא הגיאוגראפי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה, הפוליטי. המדיני. לחצות את הרחוב זה ללכת ממה שהיה פעם מזרח העיר אל המערב של העיר. מהאזור הסגור לאזור הפתוח. החלק המזרחי של הרחוב, החלק בו אני גרה, לא הופצץ במלחמה. החלק השני, המערבי, כן, הופצץ לגמרי ונבנה מחדש אחרי המלחמה. בחלק המזרחי לא נגעו. לא היה כסף. הוא הוזנח והוזנח עד אחרי נפילת החומה, עד שהתחיל השיפוץ הגדול.

הרחוב בו אני גרה

דלת הכניסה לצד השני של הרחוב. השער. ככה זה נראה המכביש, מאיפה שהיתה החומה, ממש לפני הכניסה לחלק המערבי של הרחוב. הוא כל כך רחב שלא הצלחתי להכניס את הבתים לתוך התמונה

היום כל החלק המזרחי משופץ וממורק ומפונפנן ונוצץ והחלק המערבי נשאר כמו שבנו אותו אחרי המלחמה, מהר מהר ובמטרה לייצר הרבה מקומות דיור. היום לעבור את הכביש זה לעבור ממערב למזרח. לא הגיאוגרפאי, אני לא מבינה בגיאוגרפיה. התרבותי. העירוני. העדכני. החלק שב mitte הוא "הו אירופה!" והחלק המערבי הוא הו, בת ים.

את החלק המערבי בנו כאזור מגורים. אין שם מכוניות. אין תנועה. אסור לנהוג (רק למשטרה ומכבי אש מותר). החלק המערבי הוא מרווח ורחב, בשני הצדיים בתי דירות, רצף של בתי דירות, לא בניינים אלה רכבות של בניינים, בשני הצדדים מדרכות רחבות מאוד ובאמצע של הרחוב, כל החלק המרכזי שלו, הוא גינה ארוכה שמשתנה כל הזמן. זה האזור הפחות נחשב של הרחוב. החלק הלא סקסי שלו. החלק היותר עני.

הרחוב בו אני גרה, הגינה

הכניסה לרחוב, הכניסה לגינה. כי זה רחוב שבאמצע שלו גינה. בליבו גינה. והגינה היא ארוכה כמו הרחוב ופתלתלה, לא כמו הרחוב שהוא דוך ישר

איך יודעים שאזור מסויים הוא פחות נחשב? אני כמובן יודעת את זה מהתורה שבעל פה. wedding פחות נחשבת מ mitte. אבל בפועל, במקום עצמו, במציאות שלו, יודעים את זה שם? מרגישים את זה? רואים את זה? החלק הזה ברחוב מספר סיפור אחרי לגמרי מהחלק שלי. לא סיפור על מזרח וחומה ושיפוצים נרחבים והחזרת עטרה ליושנה. החלק המערבי מספר סיפור על משפחות, פועלים, זקנים, מגורים, חיים בעיר. שכונת מגורים.

יש שם, בחלק המערבי-עני של הרחוב, יש שם שכונת מגורים. כל העיצוב והסגנון של הרחוב אומר, אנחנו שכונת מגורים. כאן לא מגניבים. כאן לא קוליים. כאן גרים. חיים. יש שם אפילו שלטים שאומרים, אנחנו שכונה. שכונת מגורים. רק עניים חיים בשכונות, בקהילות?

שלט, שכונה

ויש שלטים על הציפורים ועל הצמחים שחיים וגדלים בשכונה. השלטים מייצרים תחושה של קהילה. מייצרים רצף ואחדות.

שלט, ציפורים

יש שם רכבות בניינים, לא בניינים כמו בחלק המזרחי-עשיר, רכבות של בניינים צבועים בצבעים חזקים. ויש שבוע בערך בשיא האביב של ברלין, בו צבע העצים משתלב ונבלע בצבע הבתים.

ברחוב בו אני גרה

יש שם את בית שלושת הצבעים, בניין בשלושה צבעים. בניין שהוא כמעט רובע. המכוניות החונות זה בצד אחר, לא על הרחוב.

בניין בשלושה צבעיםלמה הצבעים של עושר הם פסטלים בהירים ושל עוני צבעוניות גסה וילדותית? צובעים את זה ככה לעניים כדי שיהיו עליזים, כדי לשמח אותם? (כי עניים הם מפגרים?)

בניינים צבעוניים יש שם מכולת שאין בה שום דבר לקנות, רק עזרה ראשונה כזה, עם נתקעת בלי ניירות טואלט. ויש שם מתקן להשכרת אופניים. ויש שם בניין מהמם לגמרי וסגור לחלוטין, הבניין הכתום, בניין הבריכה לשעבר.

בניין הבריכה הסגורה

ויש את הגינה, באמצע ולכל האורך. גינה שמשתנה כל הזמן. גינה שמתרחבת ומתכווצת. גינה עם פינות. פינות משחקים לילדים ופינות ישיבה, פינת הפינג פונג ואזור הורדים. גינה שהיא ממש גינת הרפתקאות.

גינה, פינת ישיבה

והגינה הזאת והתכנון שלה, עם הפינות, עם אזורים ציבוריים ואזורים יותר פרטים, הגינה הזאת מייצרת שכונה, חיי שכונה. תמונות של קיבוץ ורגעים של ערמה של חברה על הדשא.

גינה, החלק הציבורי

ויש שם אנשים זקנים. ממש. לא מבוגרים. זקנים, קשישים. אנשים שבחלק שלי של הרחוב לא רואים. יושבים על ספסלים שפונים אל שום מקום.

שכונת מגורים

איך יודעים שהמקום עני ולא נחשב? גם הגינה מספרת את אותו סיפור. סיפור של כוונות טובות והזנחה. יש גינה. אבל היא לא גינה גזומה. כאן לא צפון תל אביב. העשבים נאבקים במרצפות. הגינה גדלה פרא.

גינה לא גזומה

לא גזום ולא נקי. לא "הו אירופה!"

לא נקי

ובסוף הרחוב יש שער. כלומר, גשר. תחנה סופית.

גשר

גשר על פני ים מסילות הרכבת. נקודה ממנה אפשר לצפות על האופק.

מסילות רכבת

ואחרי הגשר יש Gesundbrunnet, שם אני מסתובבת וחוזרת. כאן wedding.

ספסל

הספסל החביב עלי בגינה. הספסל הבודד

 

Invalidenstrase, רשמים וחוויות מרחוב בו אני לא גרה

Invalidenstrase. אני לא יודעת למה דווקא Invalidenstrase, אבל בלי ספק הוא. יש לי יחסים עם הרחוב הזה, וזה לא שאני גרה בו, אני אפילו לא חייבת לעבור בו. הוא קרוב אלי אבל לא חלק משיגרת יומי. ובכל זאת, יש לי יחסים איתו. לא עם כולו, Invalidenstrase כמו רבים מרחובות בברלין הוא ארוך עד אין סופי. החלק שלי ב Invalidenstrase מתחיל ב Brunnenstrase ומגיע עד Berlin Hauptbahnhof. אני יודעת שיש המשך, הרחוב ממשיך עוד ועוד עד Moabit אבל מעולם לא הגעתי.

בחורף שלפני שעברתי לברלין הגעתי אל העיר לצורך ראיון עבודה. שיכנו אותי במלון ב – Invalidenstrase. חשבתי לעצמי, קלי קלות, שום  בעיות שפה לא יהיו לי כאן. הרגשתי שאננה, איזה שם רחוב פשוט, איך אפשר לשכוח אותו בכלל? בין שאר מעלותיו וסגולותיו של Invalidenstrase מצוי השם שלו. אינוואליד. איך אפשר שלא לזכור? לצערי שאר רחובות העיר לא קיבלו שמות זכירים כל כך.

Invalidenstraße

בין השאר זה שם הרחוב. ברור. איזה שם פלאי. אולי השם רחוב הראשון שהצלחתי לזכור כאן בברלין. אינואליד שטרסה, כמעט

ברחוב נמצא הסופר היפה בעיר, הסופר בו אני בדרך כלל לא קונה כי הוא לא הסופר הקרוב לביתי, ואם זאת הוא בלי ספק היפה בעיר, סופר מופת, סופר שכל שאר הסופרים בעולם צרכים להסתכל עליו בתור דוגמא ללאן סופר יכול להגיע ולחקות אותו וללמוד ממנו, הסופר הזה נמצא ב – Invalidenstrase. סופר rewe. הדרך אל היפה בבריכות העיר עוברת ב – Invalidenstrase. בגלל זה יש לי תירוץ וסיבה והזדמנות להיכנס אל הסופר היפה בעיר.

סופר יפה

הסופר היפה בעיר. סופרים אחרים ופשוטים: ראו ולימדו!

כיכר קטנה ונחמדה ובמרכזה פסל של גבר כורע ברך, שמזכיר לי מאוד את הפסל של לוחם פצוע בלב גן הזכרון בגבעת ברנר, הפסל עליו חקוק "יאבל על זיו העלומים וקדושת הרצון", המילים האלמותיות של ברוך כצנלסון, ושהקירבה בין זיו למשהו אחר עוררה בנו גיחוכים נבוכים רבים בשנות הילדות.

ולצד הכיכר הקטנה בית הקברות היפה בעיר, או אחד היפים בעיר, בית הקברות Friedhof der Sophiengemeinde. צד אחד שלו ושער כניסה נמצאים על Invalidenstrase. אם חוצים את בית הקברות עד סופו אפשר לראות מגדל שמירה אותנטי של החומה ולצאת אל תוך האתר הנצחה יפה שבונים שם, אתר הנצחה לחומה.

הספל

הגבר הדואב. או הגבר הכורע. או הגבר המזדקף

בחודש יולי לפני שנתיים שכרתי דירה באחד הבניינים ברחוב, בניין שהוא אחד מארבע שנראים בדיוק כמו בתי הסוכנות בקיבוץ, רק צבועים הרבה יותר יפה ומאחוריהם יש פינת משחקים עם שולחן פינג פונג. גרתי בקומה חמישית שזה הכי גבוה שגרתי בברלין.

לאורך  Invalidenstrase תערובת של בניינים ישנים, הוד והדר אירופאי, בניין מוזיאון  Naturkunde או בניינים של האוניברסיטה, בתים סובייטים באופיים כמו בתי הסוכנות ובתים חדשים, זכויות אטומות ולבנים נוצצות. ישן, משופץ וחדש. לפעמים אני רואה ברחוב מאטפורה לכל ברלין, האורך האין סופי שלו, זה שהוא עובר בין 2 שכונות, תערובות הסגננות שבו, וגם העובדה שהוא תמיד ולעד ולנצח בשיפוצים. מאז שאני מסתובבת בו, כבר שנתיים וחצי, הוא משתפץ. בשום שלב לא ברור מה משפצים, אף פעם לא התגלה משהו חדש בעקבות הסרה של איזה לוט, שום דבר כזה, פשוט משפצים.

שיפוצים

שיפוצים. שם השיפוצים. כל הזמן ותמיד משפצים

מנקודה מסויימת הרחוב הופך לבלגן מסחרר של כבישים הפוכים, גדרות וסימונים, שלטי הכוונה, תעלות, תמרורים, מדרכות חלופיות, מסלולי הליכה אלטרנטיבים, סולמות וחבלים ומשחקי ניחוש והגיון של איפה ללכת ואיפה לחצות ואיפה לא לעמוד לרגע. בלגן מטורף, ואין דרך אחרת, חייבים לעבור דרכו.

באמצע ים הפיגומים נמצא Invalidenpark, שרק אלוהים יודע למה קוראים לזה פארק. זאת רחבת בטון גדולה, מאוד סובייטית באופיה עם פסל משולש באמצע שלה. נעים לשבת שם ולקפוא ביום קר ולתהות לגבי הפיגומים ומתי השיפוצים יסתימו ומה יהיה אחרי.

פארק

לא ממש פארק

ואז מגיעים אל הגשר. נקודת תפצית נפלאה על הנהר והעיר, מצד אחד, ונקודת תצפית נפלאה על אתרי שיפוצים מהצד השני. תמיד כשאני עוברת על הגשר אני עוצרת לצלם.

ואחרי הגשר, מוזיאון Hamburger Bahnhof המעולה. לחברים שמבקרים אני תמיד ממליצה ללכת להמבורגר מוזיאון, תמיד קצת מסמיקה כשאומרת את השם, כי בכל זאת, וככה יוצא שכל חברי וחברותי עשו את הויה דלה רוזה הקסומה הזאת של הליכה דרך ההוד וההדר, הבנייה הזולה והכעורה וים הפיגומים של Invalidenstrase.

תמונה מהגשר על הנהר

תצפית מהגשר על הצד של הנהר. צד שני – שיפוצים

ובסוף, תחנת הרכבת. Berlin Hauptbahnhof. התחנה. כשאני רוצה לצאת מהעיר בעזרת רכבת עלי להגיע לשם, עניין של 3 קילומטר מהבית, אולי. אבל אין איך להגיע לשם. אין שום תחבורה ציבורית שלא כוללת חצי שעה נסיעה ו 2 החלפות מינמום. אז אני הולכת ברגל, חוצה את מהמורות הרחוב, עוצרת לקפה, מתבוננת בשיפוצים ובמשפצים, מצלמת בגשר, עושה שלום לשרה ויינר ובסוף אני בתחנה. שם לדעתי היה אמור הרחוב להסתיים. הוא ממשיך, אני יודעת, ויום אחד גם אגלה למה הוא ממשיך ולאן הוא מגיע.