ברלין – פראג

בחדר שינה של הדירה בה אני מתאכסנת יש חלון תיקרה ומרפסת קטנה. במרפסת יש שתי כורסאות נצרים, שולחן, ונוף מהמם. בעלי הדירה השאירו לי מסמך של שלושה עמודים עם הנחיות והסברים על הדירה ואיך להסתדר בתוכה. במסמך יש סעיף לכל חדר או אזור בדירה: מטבח, חדר שירותים תחתון, סלון, גלריה, חדר שינה, מרפסת בחדר השינה. בסעיף המרפסת הם מפרטים את הנוף, משמאל לימין: גבעת פטרין, האצטדיון, מגדל פטרין, במרכז המבצר, מימינו כנסיית St. Vitus, בניין העירייה, כנסיית הבתולה ומגדל הטלוויזיה.

פראג אחרי שקיעה

הנוף מהמרפסת של חדר השינה. המאורים זה אטרקציות תיירותיות. המואר הרחוק זאת המצודה.

הדירה היא בפראג 2. העיר החדשה. בעלי הדירה הסבירו לי שהעיר הישנה, העתיקה, היא בת 1000 שנים, ופראג 2, העיר החדשה, רק בת 100. אני תוהה אם לפני 100 שנה בנו דירות דו-פלקס עם חלונות בתיקרה. אין לי מושג. כשהגעתי היה מזג אוויר חמים ושמים כחולים. בעלי הדירה חיכו לי בדירה. בחדר שינה ישנה הילדה שלהם. ישבנו, דיברנו, החלפנו שמות של בתי קפה ומסעדות אהובות ואחר כך הם העירו את הילדה, ארזו אותה ואת עצמם אל המכונית שלהם ונסעו.

אל החלון תיקרה בחדר שינה השאירו פתוח. גם אני. יצאתי לשוטט בעיר ולא חשבתי על חלונות בכלל. התחיל גשם. כשחזרתי הביתה היתה שלולית קטנה על המיטה. מאז אני מחזיקה את החלון סגור וכל פעם שמתחיל גשם – כמה פעמים ביום, כל יום, כל הימים שאני כאן – אני רצה למעלה בדאגה, מוודאת שחלון סגור.

***

אני בפראג. עשיתי חילופי דירות עם זוג מפראג. נפגשנו דרך האתר Home Exchange. זאת פעם שלישית שאני עושה חילופי דירות דרך האתר הזה. קדמו להם חילופים עם דירות עם קופנהגן ו – מרסיי. אחלה שיטה. וזה לא חופשה, זה חילופי דירות. את העבודה הבאתי איתי ברכבת, בתיק הגב. בבוקר, יום אחרי שהגעתי, אחרי לילה ראשון מתחת לחלון תיקרה סגור הרמטית, היתה לי הרבה עבודה. התיישבתי מול המחשב בסלון של הדירה ועבדתי ועבדתי ולא שמתי לב לזמן שעובר ולמקום בו אני נמצאת. עבדתי עד שהרגשתי רעבה מדי בשביל להמשיך. או אז יצאתי מהדירה וירדתי לרחוב וגיליתי, כמעט בהפתעה, כמעט להפתעתי, שאין לי מושג איפה אני, שאני לא מכירה כאן כלום, שאני במקום אחר, חדש, זר.

פראג

יפה פראג. ורציפה. לא מופצצת. רצפים של בתים ישנים, לא משופצים, לא צבועים בפסטל עדין. בתים ישנים מלאים בפיתוחים, שפיצים, מלאכים ועמודי מרפסת מעוטרים.

***

הגעתי אל פראג ביום רביעי ברכבת מברלין. ארבע וחצי שעות נסיעה. העדפתי רכבת על טיסה. בחישוב כולל של הזמן שייקח לי מהבית לשדה תעופה, שעות הבטלה והחיכייה בשדה, טיסה, נחיתה, איסוף כבודה וכל זה, הרכבת יוצאת קצרה יותר. ואני מחבבת רכבות. מאז הטיול הגדול לא הייתי על רכבת. הרכבת שנסעתי בה היתה מלאה בתיירים. לא שמעתי גרמנית על הרכבת. שמעתי הרבה שפות אחרות. מולי ישב בחור שנראה לי ישראלי – כמעט קרח, משקפיים עגולים, זיפים, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו דהויה. רק החגורת מכנסיים שלבש הסגירה אותו כלא ישראלי. אלו רק השערות. לא דיברנו ואין לי מושג מי הוא ומאיפה הוא.

איתנו בתא ישב זוג אמריקאי, חלק מקבוצה של ארבעה, שני זוגות. שני מכשירי קינדל, אחד סמרט ואחד גיים בוי. בחוץ התחלף הנוף, השמים התבהרו, מתישהו עברנו ארץ, חצינו גבול. הבחנתי בזה כי השפה בשלטי החוצות התחלפה. לא עוד אומלאווטים, במקומם הרבה פסיקים קטנים מעל האותיות.

מסכים והשתקפיות ברכבות

מסכים והשתקפיות. תיירים ברכבת

***

ויש את ההתלבטויות הרגילות שלי: אני צריכה ללכת לרובע היהודי? אני חייבת לבקר בבית הקברות היהודי? בית הגולם מעניין אותי? במדריך שבעלי הדירה השאירו עבורי הרובע היהודי מופיע שני בסידור החשיבות של האטרקציות המקומיות, פרק שני בספר, אחרי הפרק הפותח על העיר הישנה.

זה אומר משהו? זה מחייב אותי? הלכתי אל St cyril and St Methodius Cathedral, ראיתי את החריץ בקיר דרכו הזרימו הגרמנים מים אל תוך הכנסייה בניסיון להטביע את הצנחנים הצ'כים שהתחבאו בפנים. נכנסתי אל המוזיאון, דמעתי. איזה גבורה מטורללת. איזה אנשים. מאז שקראתי את "HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך" של לורן בינה היה לי בראש מקום אחד שרציתי לבקר בו בפראג, דבר אחד שרציתי לעשות ולראות, משהו שחיבר אותי. רציתי לתת כבוד לגיבורי מבצע אנתרופואיד. כמעריצה. בתור מעריצה. רק שאני חילונית. בחיי שאין לי מושג איך לתת כבוד. להביא פרחים? להדליק נר?

יצא שהקתדרלה נמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהדירה בה אני משתכנת. הגעתי לשם כמה שעות אחרי שהגעתי אל פראג.

החריץ דרכו ניסו להטביע את הצנחנים. מבצע אנתרופואיד

מרכינה את הראש, מורידה את הכובע. זה החריץ, וזאת אני מצלמת, מרכינה את הראש, מורידה את הכובע

***

הלכתי לראות תערוכה של גרהרד ריכטר בגלריה הלאומית, במרכז העיר הישנה. התערוכה בקומה השנייה. מעל המדרגות שמובילות אל הקומה השנייה היה אוסף של תמונות שחור לבן. פרופילים. הבחנתי בהם כשעליתי במדרגות. זיהיתי את פרנץ קפקא. אמרתי לו שלום, ולעצמי אמרתי שקודם אכנס פנימה, אל עומק התערוכה, ובדרך החוצה אתעכב על העבודה הזאת, אקרא, אזהה פרצופים.

חזרתי אל המדרגות אחרי כמה דקות והסתכלתי שוב, תמונות בשחור לבן, כמו תמונות פספורט אל לא, תמונות דיוקן. דיוקנאות. זיהיתי עוד פרצופים. תומאס מאן. אינשטיין. חזרתי פנימה. ושוב חזרתי אל המדרגות. רק בפעם השלישית שחזרתי אל חדר המדרגות ובהייתי בתמונות שתלויות על הקיר הבנתי מה אני מחפשת: פרצוץ של אשה. תמונה של אשה. תמונת דיוקן של אשה. ואין. זה רק גברים בתמונות.

48 פורטרטים, עבודה של גרהרד ריכטר

חלק מהעבודה. חלק מהפורטרטים. חלק מהגברים שעיצבו את תרבות המערב.

48 פורטרטים, ככה קוראים לעבודה של ריכטר, והיא הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה בשנת 1972. ריכטר היה הנציג הגרמני היחיד שהציג באותה ביאנלה. הוא ניסה, כך קראתי במקורות כאלה ואחרים, להציג עבודה שמתייחסת אל ומבארת את הרוח והתרבות של מערב אירופה. הוא הביא עבודה עם ערך לאומי. אוסף דיקנאות של גיבורי תרבות – הוגים, יוצרים, אמנים, פילוסופים. אנשים חשובים, אנשים מרכזיים בתרבות המערבית, מעצבי דרך, מעצבי מחשבה  – גברים, 48 תמונות של גברים. רק תמונות של גברים.

פאק פאק פאק פאק באמת? רק גברים? גברים גברים וגברים? בשנת 1972 זה היה בסדר לאפיין ולדבר ולסכם את תרבות המערב רק באמצעות גברים? בשנת 1972 אי אפשר היה למצוא אשה אחת  ראויה להיות מוצגת בתערוכה של דיקנאות חשובים בתרבות המערבית? אפילו לא אחת? והיום מה? היום הוא, ריכטר (גדול ציירי וכו') היה מוצא מקום לתמונת אשה בתערוכה כזאת? אחת? יותר מאחת? והכי מפחיד, הכי מפחיד – כל כך מפחיד שאפילו המחשבות שלי על זה נעשות בשקט, בלחישה – זה באמת מה שהוא חשב? זה באמת מה שגברים חושבים? אם אני אעצור גבר מקרי ברחוב ואבקש ממנו לספר על דמויות מרכזיות בגיבוש תפיסת עולמו, רק גברים יהיו שם? פאק פאק פאק פאק, נשים זה חצי מאוכלוסיית העולם, מאז ולעד, פאק פאק פאק פאק, חצי מהאנושות. יוק ופאק.

אפור, עבודה של גרהרד ריכטר

Grey. It makes no statement whatever; it evokes neither feelings nor associations: it is really neither visible nor invisible. Its inconspicuousness gives it the capacity to mediate, to make visible, in a positively illusionistic way, like a photograph. It has the capacity that no other colour has, to make 'nothing' visible. From a letter to Edy de Wilde, 23 February 1975 SOURCE

הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

אביב בברלין, פריחה

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

כנסיית ציון

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר

עטיפה הספר