סתיו. זה הסתיו השישי שלי

אני יושבת מול המחשב ומסתכלת מעל המסך שלו, מסתכלת החוצה אל החצר הפנימית. הנשירה עוד לא משמעותית. העץ המרכזי בחצר, עץ המשכוכית, צהוב לגמרי אבל עדיין די מלא. נשירה קלה. הגזע השחיר אבל רוב העלים עדיין מחזיקים. העץ הגדול שמול החלון של הסלון ירוק ברובו. יש הצהבה קלה בקצוות. מאחוריו ניצב העץ הרזה. העלים שלו בגוון אדום דהוי אבל עדיין מחזיקים, עדיין תלויים. תכף גם זה עוד שתנה. זה אוקטובר הטוב. זה הסתיו. הישתנות נראית. השינוי הוא וודאי.

עץ המשכוכית

עץ המשכוכית בחצר הפנימית שלי. אני חושדת בו שהוא התלבש ככה יפה ומוזהב כי הוא מתכוון לצאת הלילה לקרוע את העיר, או משהו כזה

כל  היום אני מסתכלת על העצים האלה. מסתכלת עליהם על רקע של אור בוקר קלוש וחיוור. מסתכלת עליהם על רקע שמיים אפורים קורדים, מאיימים. מסתכלת עליהם על רקע של עננים לבנים, תכלת בהיר, כחול עמוק של יום סתיו מושלם. אני מסתכלת עליהם כשהשמים מתאדמים ואני מסתכלת עליהם כשחשוך בחוץ והעלים הצהובים של המשכוכית זוהרים-זהביים והעץ נראה כאילו הוא תכף קם, מתרומם ממקומו ויוצא אל העיר, אל הלילה, עטוף בשמלת האוסקר שלו.

אני כל כך אוהבת את הסתיו. הוא כל כך יפה בעיני. יפה באופן שמרגש אותי. מסעיר. שגורם לי להתעכב עליו. שמעורר בי רצון לכתוב. או לשתף. או שזה אותו הדבר אצלי. אני מאוד רוצה לכתוב את הסתיו היפה הזה, ובמקביל אני ובו זמנית אני יודעת שאין לי איך לכתוב את היופי הזה, את מה שהוא גורם לי להרגיש, זה לא יצלח, מה שאני לא יכתוב לא יצליח באמת לתאר את השניה הזאת בה אני הולכת ברחוב ומשהו, משהו קטן, לא חשוב, שולי, מנצנץ או מהבהב או מתעופף ותשומת הלב שלי כמו פגז, בום, נופלת עליו ואני מרגישה משהו בפנים, כאילו איבדתי חצי נשימה, כיווץ בבטן, הזדקפות של הגוף, התרחבות של הלב, משהו קטן אבל מורגש, נוכח, חי, ואני יודעת שזה הסתיו, אלוף הקלישאות, ואני לא רוצה להיות קלישאה אבל הנני. הנני. שוב אני כותבת, עוד פעם אני כותבת פוסט על הסתיו.

עלים צהובים על רקע שמים כחולים

זה גם צבע העלים שמשתנה כל הזמן, וגם צבע השמים

איך זה שלכתוב על הסתיו מרגיש לי כמו אם-כל-הקלישאות, נדוש, כבד, רומנטי, דרמטי, בעוד שלחוות את הסתיו – עונה שמגיעה כל שנה, וגם שנים כבר צברתי די הרבה – מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה ואני רוצה למשוך בשרוולים של העוברים ושבים, לוודא שהם עוצרים רגע, מתעכבים, חווים את הפלא הזה ביחד איתי? לכתוב על הסתיו זה נורא. אני בספק אם יש לי משהו מקורי להגיד. אבל לחיות אותו, לחוות אותו, זה חגיגה של חד פעמיות.

כמה הערות על הסתיו

  • הסתיו הוא מקסים ונפלא, הוא חי וסוער ומקדש תנועה והישתנות, והוא גם הבקרוב של החורף. מבשר החורף. ואל החורף אני לא מצפה. בכלל לא. הסתיו הוא הביהובים של כזה וגם כזה וגם כזה, ואילו החורף הוא מישור רציף של אפרוריות קודרת עם הקלות קצרות בצורה של שלג. במובן הזה הסתיו הוא הכנה לחורף. בין הימים שבו מקופלים גם ימים קודרים ומגעילים.
כל עץ בצבע אחר

איך זה איך זה איך זה שהם יודעים, כל עץ ועץ, להישתנות לצבע אחר?

  • ההפכפכות של הסתיו חושפת את הקיבעונות שלי. הסתיו מזמין גמישות. מזג האוויר משתנה כל כך מהר שבשום שלב של היום אני לא יודעת מהו מזג האוויר, אם הלבוש שלי מתאים, צריך מטריה או לא, יש לי זמן לשיטוט בטל או לא? הסתיו קורא להיערכות אחרת, פרקטית, העירכות שמבוססות על מזג האוויר החיצוני ולא הפנימי. צריך ללכת לסופר כשמזג האוויר מאפשר, ולא כשמתאים לי. לא משנה איך אני מרגישה, אם יפה בחוץ, כמו למשל ברגע זה, אנשים נבונים ופרקטים יוצאים החוצה. כי עכשיו יפה ואחר כך מי יודע.
  • טרור היום היפה, אני קוראת לזה, וגם על זה כבר כתבתי. בסתיו הברלינאי מצאתי עוד סיבה לחוש רגשות אשמה. אם יפה בחוץ, ואני לא יוצאת, זה כאילו סגרתי את הדלת על השמש.
  • הפעולה של הטבע בסתיו – ההישתנות, העלים מזהיבים או מאדימים, גזעי העצים משחירים, ואז הנשירה, כמו פריחה אבל הפוך – זאת פעולה של התירוקנות. היופי והצבעוניות שהסתיו מביא היא חלק מתהליך של התמעטות, של גסיסה. העלים לא רק משנים צבע, הם מאבדים כוח, חיות, הם מתכווצים פנימה, אל תוך עצמם, מתייבשים ובסוף נושרים. קצת כמו שערות שיבה. זה הישתנות שהיא התרוקנות. משהו אובד. האם אני יכלה לראות בהיתלבנות השיער את אותו היופי שאני מוצאת בהיתרקנות העץ?
עצים אדומים

ואיך זה שהם יודעים להגיע לצבע הזה?

חשבון נפש, הסתיו מזמין חשבון נפש

למה אני חושבת שהסתיו מזמין חשבון נפש? בגלל החגים והמחזוריות שלהם? בכלל יום כיפור והמשמעויות הדתיות שלו? בגלל שנולדתי בסתיו? בגלל שקראתי את זה במיליון ספרים אחרים? בגלל שבסתיו לפני שש שנים עברתי לברלין?

זה כבר הרבה ימים שאני הולכת על המדרכות של ברלין ולא על המדרכות של תל אביב, ומתעוררת אל תוך האור של ברלין ולא האור של תל אביב, ומתלוננת על מזג האוויר של ברלין ולא על מזג האוויר של תל אביב, ואני מרגישה את זה. אני מרגישה את הימים שנצברו כאן ולא שם. אני מרגישה אותם דוחפים אותי מאחורה, מהגב שלי, מניעים אותי קדימה, אל הלא ידוע, אבל גם אני מרגישה אותם מרחיקים אותי, מרחיבים את הפער ביני של שם לביני של עכשיו.

זה כאילו הימים שעברו נצמדים אחד אל השני, אחד אל הגב של השני, כמו קוביות דומינו, וכל אחד כזה, כל יום שעובר, כל קוביה שנמצדת אל הגב של קוביה קודמת, מרחיקה אותי יותר מישראל, מההוויה הישראלית, מההוויה הישראלית שלי, ועוד יום, ועוד קוביית דומינו, ואני כבר בנרטיב אחר, אני לא עוד בנרטיב ההוא, לא עוד שורה אחת ארוכה ומתפתלת של קוביות דומינו אלה שני רצפים שונים, שני נרטיבים שונים שרצים במקביל אבל לא נפגשים ואני יודעת שהשטח הריק שביניהם הם הימים הרבים שאני לא שם, ואני יודעת שהתרחקתי.

מזל טוב.

סתיו, ברלין

הכל הכל הכל יפה בסתיו

מודעות פרסומת