לונדון, יום בלונדון

בתחילת השבוע נסעתי ללונדון. נסיעת עבודה. נסעתי כדי להשתתף בישיבה. נסיעה לצורך ישיבה. בכל מקרה. נסעתי באחר הצהריים של היום לפני הישיבה וחזרתי למחרת בטיסה היומית האחרונה שיוצאת מלונדון אל ברלין. פעם קודמת שעשיתי את הנסיעה הזאת, לאותה מטרה, ישיבת עבודה, עשיתי אותה ביום אחד. זה היה מאוד חסכוני בזמן ובהתרגשות, ומאוד מאוד מתיש.

בבוקר של הנסיעה התעוררתי עם ידיעה וודאית שכבל ההטענה של המחשב שלי הולך להיקרע. זה לא קרה בהפתעה. אני עוקבת אחרי התפרקות הכבל כבר כמה שבועות. עוד כשהייתי בישראל הבחנתי בסימני הקריעה הראשונים. ועשיתי כלום. מניסיון העבר אני יודעת שתהליך ההיקרעות של הכבל לוקח זמן. את הזמן ניצלתי לדילמה: לקנות כבל אורגינגלי חדש, ובמקרה הזה כבל של מק שעולה הרבה יותר ממה שמתחשק לי לשלם על כבל מחשב ארור, או לקנות כבל לא אוריגינגל ולהסתכן בהכעסת המק שלי. טרם התקבלה החלטה.

IMG_20180313_170413_009.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מהשיבה אל תחנת הרכבת שתיקח אותי אל שדה התעופה

ביום שלפני הנסיעה העלתי את נושא הכבל עם חברות חובבות מק, והן הציעו לי דרכים לחזק את הכבל במקום להחליף אותו. למשל להשתמש בחומר שהוא כמו פלסטלינה רק מיועד באמת לכבלים של מחשב, או בסוג של נייר דבק מיוחד. את שני הדברים היה להן בבית והייתי יכלה לעבור אצלן ולקחת, רק שבאותו הבוקר, ביום שלפני הנסיעה שלי, זה בכלל לא נראה לי דחוף, אז לא עשיתי עם זה כלום.

אבל בבוקר של הנסיעה זה הפך לדחוף ביותר. הרגשתי שאני יודעת שהכבל יתפרק עוד היום. שאני אגיע ללונדון ואגלה שהכבל לא עמד בכיפופים ובקיפולים של הנסיעה. ואיזה פאדיחה זאת תהייה, להגיע כל הדרך מברלין אל לונדון עם מלא מצגות על המקבוק שלא עובד כי אין לו חשמל כי הכבל נקרע.

במשך כמה דקות ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא הכבל, זאת החרדה. ישבתי למדיטציה. קמתי מהמדיטציה ועדיין לא היה לי אוויר. משכתי עוד קצת וכמה דקות לפני 0900 בבוקר יצאתי מהבית נחושה למצוא פתרון. דבר ראשון הלכתי אל הסופר הגדול של רווה באינוואלידין שטרסה. יש לי אמונה בסיסית שכל צרכי החיים נמצאים ברווה של אינוואלידין שטרסה. אם יש בו את הכבל המתאים אני לא מצאתי אותו. הלכתי משם אל חנות ניירות. היה להם משהו, אני לא בטוחה שהמשהו הנכון, אבל קניתי אותו ועם המשהו החדש בתיק שלי הלכתי לכיוון הבית ועל הדרך נכנסתי לחנות של חומרי אמנות שפתאום, משום מה, נראתה לי רלוונטית לחיפושים שלי. בחנות היתה אשה מקסימה ששמחה לדבר איתי אנגלית ואחרי שסיפרתי לה על הבעיה אמרה לא לדאוג, לקחה סולם, הורידה משהו ממדף קרוב לתקרה, משהו שנראה כמו מסקינטייפ אבל לא היה, והיא אמרה לי שאני צריכה רק חתיכה ממש קטנה, וחתכה בעצמה חתיכה באורך של 10 ס"מ ונתנה לי וביקשה בתמורה 20 אגורות. יצאתי משם שמחה ונינוחה, איזה יום נחמד, איזה עיר מקסימה, איזה אנשים נפלאים, פגשתי מוכרת והיא עזרה לי, ואז, פוף, הרגל שלי התקפלה מתחתי.

IMG_20180312_175323_021.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מרציף תחנת הרכבת אל בית המלון

פאק, פאק, פאק, פאק – עבר לי במוח בזמן שניסיתי לאזן את עצמי, רק לא לקרוס באמצע הרחוב, רק לא קריסה מלאה – פאק, זאת רגל ימין, זאת שוב רגל ימין, זאת אותה הרגל מאז, מכמה ימים לפני שנסעתי לקופנהגן והרגל התקפלה לי בבית ואחר כך שכבתי שבוע עם הרגל על הר כריות ומאז יש לי תחושה שהרגל חזרה לעצמה אבל לא, לא כמו שהיתה לפני, לא אותה עוצמה בטוחה שהיתה בה לפני הקיפול הראשון והנה שוב אבל לא, אולי לא, כי אז אחרי הצעד המכריע עשיתי עוד כמה צעדים והתקפלתי על הספה בבית ביאוש נורא והנה עכשיו אני עומדת, אפילו הולכת, ברחוב, אז אולי זה לא כזה נורא, זאת אותה הרגל אבל לא אותה עוצמה, לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום, אני אסתדר. עד שחזרתי הביתה שכחתי מהרגל.

בבית עשיתי דברים, או ניסיתי לעשות דברים, ונכשלתי, ואז הודתי בפני עצמי שגם הפעם אני לא אצליח לנסוע בקוליות, ושקצת חבל על המאמץ, וחצי שעה לפני הזמן המתוכנן יצאתי מהבית  ולקחתי U8 לאלכסנדרפלאץ ושם נתקעתי על הרציף לכמעט שעה כי הרכבת האזורית לה חיכיתי כדי שתיקח אותי אל שונפלד התעכבה מאחורי שתי רכבות שהגיעו מפרנקפורט, או היו אמורות לנסוע לפרנקפורט, ובכל מקרה היו באיחור נוראי. תודות ל – BVG הגעתי אל שנופלד קצת פחות משעתיים לפני הטיסה, עברתי מהר את כל שלבי הבידוק, והלכתי את אזור הדיוטיפרי הלוך וחזור בחיפוש אחרי exchange. פאק השונפלד הזה, בדיחה של שדה תעופה, אין בו שום אקסצ'יינג ולי אין כסף אנגלי. לא נורא, לא נורא, נשאר עלי שטר של 10 פאונד מהנסיעה הקודמת, נחליף כבר שם, יהיה בסדר.

היתה לי טיסה טובה, עד כמה שטיסות של ryanair יכולות להיות טובות. תכלס, הטיסות האלה של ryanair זה סוג של עינוי מודרני. אכן, הכרטיסים זולים, ואכן, יש 4 טיסות כאלה ביום, אבל התמורה היא שעה וחמישים דקות, הזמן שלוקח למטוס להגיע מברלין אל לונדון, של אור ישר בפנים, אוויר עומד, צפיפות, רעש ואין סוף דיבורים, דיבורים, דיבורים. נדמה לי שבטיסות ryanair הטייס ומנהל הטיסה כל הזמן מדברים אל הנוסעים, כל הזמן מישהו עם מבטא מזעזע מדבר ברמקול, משדל, מפציר, מאיים, רק תקנו משהו, בשם כל השדים, בשמים, סנדוויצים יבשים, קפה במחיר מופקע, הכל הכל הם מוכרים שם, רק תקנו משהו קמצנים ארורים שכמותכם, מתקמצנים על כרטיס טיסה, רק תקנו משהו. ישבתי ליד החלון והכסא שלידי היה ריק. ריק. כסא ריק בטיסת ryanair. היתה לי ממש טיסה טובה. סיימתי את "עשרה ימים ברה" של סרחיו ביסיו וחשבתי לעצמי איזה יופי ביסיו מתאר מערכות יחסים של מבוגרים.

IMG_20180312_163726.jpg

לונדון, השבוע. ליברפול סטריט סטיישן, ברציף ליד הרכבת שתיקח אותי מהתחנה אל בית המלון

נחתתי בלונדון ב – stansted airport, ירדתי מהמטוס, מילאתי את הטופס המטופש שהבריטים מחייבים כל מי שאינו נושא דרכון אירופאי למלא, עברתי את כל השלבים והבידוקים, יצאתי אל החלל הפנימי של שדה התעופה והלכתי להחליף כסף. כל המחשבים של הכספרים קרסו. לא נורא, יש לי כרטיס אשראי, הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת שתביא אותי אל מרכז העיר וכמעט קניתי כרטיסים לאוטובוס שיעשה את אותו הדבר רק יותר לאט. תפסתי את הטעות בזמן, הצלחתי להזדכות על כרטיסי האוטובוס והלכתי לחפש את הדוכן הנכון. בדרך ראיתי שהאקסציינג' חזר לפעול אז החלפתי 50 יורו – כי תכלס הכל ממומן לי, לא חשבתי שאצטרך יותר מזה – וקיבלתי 30 פאונד בתמורה ואז הלכתי לדוכן הרכבות, הפעם הנכון, וקניתי באותם 30 פאונד כרטיסים הלוך וחזור אל ליברפול סטריט סטיישן.

ירדתי אל קומת הקרקע, מצאתי את הרכבת ועליתי עליה. בשלב הזה לא מיהרתי. בשלב הזה הייתי נינוחה. מה כבר יש לי לעשות. הגעתי ואני בלונדון והישיבה רק מחר. ישבתי ברכבת רגועה, הסתכלתי על הנופים, בהחלט לא משהו, לא משהו בכלל, למה כולם כל כך אוהבים את לונדון הזאת? וגם אפור וגשום, הלוואי ויפסיק הגשם כי התוכנית שלי מליברפול סטריט סטיישן היא ללכת אל המלון ברגל, לפי גוגל מפס זה עניין של חצי שעה הליכה ב – Shoreditch, וזאת בערך ההזדמנות היחידה שלי לראות פיסה של לונדון בנסיעה הזאת.

הגענו אל ליברפול סטיישן. התרוממתי מהכסא והעמסתי את התיק על הגב ופאק, פאק, פאק, הרגל שלי, אני לא יכלה לעמוד על הרגל, אני קורסת, אני קמה, אני צולעת, גוררת רגל, לא יכלה להתיישר, הרגל שלי, אין ספק שזאת הרגל שלי, אני מרגישה אותה נפוחה ומתנפחת, ממלאת את הנעל באופן לא טבעי, אני מרגישה אותה חמה וקודחת, פאק, הרגל.

IMG_20180313_083500.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מבית המלון אל ה – co working space בו התקיימה הישיבה

מה אני עושה, מה אני עושה? צלעתי לאורך ליברפול סטריט סטיישן והבנתי שאין מצב שאני הולכת על הרגל הזאת חצי שעה, אפילו שאין גשם, אין מצב, אז מה כן? מה עושים, מה עושים? הנה מכונת כרטיסים, וגוגל מפס תמיד עלי וגוגל מפס טוען שאם אקח רכבת תחתית זאת וזאת אגיע לרחוב כך וכך וממנו זה רק שלוש דקות הליכה אל המלון. בחרתי בכרטיס הנכון ודחפתי אל תוך המכונה את השטר של ה – 10 פאונד שהיה איתי  מאז הביקור הקודם, ואיזה מזל שהיה, אבל המכונה לא הסכימה לקבל אותו אז פניתי לבקש עזרה מגברת שעמדה ליד המכונה לבושה במדים של חברת הרכבות והיא הסבירה לי שהשטר הזה הספציפי בדיוק יצא משימוש ואני יכלה להחליף אותו בבנק. אמרתי לה שהוא נשאר לי מביקור לפני חודש והיא אמרה כן, הוא יצא משימוש בתחילת מרץ. נפלא. מזל שהמכונות מקבלות כרטיסי אשראי. כמה חבל שאני לא זוכרת את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי. אה, אבל לא נורא! המכונות לא מבקשות קוד סודי. נפלא ביותר. קניתי כרטיס ומהירתי עד כמה שיכולתי אל הרכבת כי הגברת הסבירה לי שהרכבת הדרושה יוצאת ממש תכף. איחרתי לרכבת. ראיתי את התחת שלה עוזב את התחנה. עמד שם מישהו לבוש בבגדי חברת הרכבות, הוא אמר לי לא נורא, תכף תבוא אחרת, לאן את צריכה, אמרתי לו והוא אמר איזה מזל שלא הגעת בזמן! הרכבת הזאת נוסעת למקום אחר.

הגעתי אל המלון. נרשמתי. שאלתי על אקסציינג'. אין במלון. יש בדואר. הדואר נסגר בחמש וחצי. שוין, אין עלי כסף. מי בכלל צריך כסף עליו בעיר זרה. מזל שיש כרטיס. נאכל במלון, נשלם בכרטיס. רק שלא יבקשו קוד. עליתי אל החדר שלי. צלעתי. הורדתי את הנעליים והסתכלתי על הנזק. הרגל שלי התנפחה יפה יפה. שום דבר טוב לא יצא מזה. הלכתי להתקלח. במקלחת היו מלא כרמים שונים ולא היתה משחת שינים. שיט. דווקא על משחת שינים בניתי. חסכתי מקום באריזה. משחת שינים זאת שפורפרת גדולה. כנראה שכבר מלא לא הייתי בבית מלון. יכול להיות שכבר מלא זמן לא הייתי בבית מלון? איך זה שאני לא זוכרת?

הבית מלון הקודם שאני זוכרת היה במונגוליה, בלילה בו נשברתי ואמרתי למדריך שלנו שאני לא יכלה, פשוט לא יכלה, לישון באוהל הזה שמשפחה של nomad's פינתה בשבילנו, אז הוא הביא אותנו אל המלון הכי קרוב שמצא, וזה היה בית מלון חדש, שרק נפתח, ככה הוא סיפר לנו, אבל בעינים שלי הוא היה מפורר וריק ומוזנח ובלובי הענקי שלו, שהיו בו רק שולחנות וכסאות מעץ לארוחת הבוקר, כל הקירות היו מכוסים בתמונות של וונציה. וונציה!

IMG_20180313_083808.jpg

לונדון, השבוע. מה – co working space אל ליברפול סטריט סטיישן

ירדתי בחזרה אל קומת הקרקע, הלכתי אל המסעדה של המלון, הזמנתי משהו לאכול, סיימתי, שילמתי ויצאתי החוצה כדי לעשן. הכאב ברגל וחוסר הרצון להשתמש בה עשו אותי מאוד יעילה. היה עלי ג'וינט. נעמדתי בפתח של המלון ועישנתי. ניגשה אלי קבצנית. היא הסבירה לי שהיא קבצנית, הומלסית. שאלתי אותה איך ולמה. היא אמרה שזה בגלל אמא שלה, שהיא מכורה ולכן אין להן כסף, ושהיא עצמה בת 24 ולא רואה תקווה. שאלתי אותה על shelters במזג אוויר כזה והיא אמרה שכן, אבל הם עולים כסף. אני צריכה לקבץ נדבות כדי שיהיה לי מספיק ללכת אל shelter, אמרה, ושאלה אם אני יכלה לתת לה משהו. התנצלתי ואמרתי שאין עלי כלום כרגע, אבל אם אראה אותה בבוקר אתן לה. אז היא ביקשה סיגריה. גם זה לא היה עלי, אז נתתי לה את הג'וינט שלי והיא אמרה תודה תודה והלכה משם ואני עליתי בחזרה אל החדר שלי ועשיתי הר של כריות על המיטה והנחתי עליו את הרגל ונרדמתי. וזהו.

למחרת היתה הפגישה, שהתקיימה ב co working space בשם סוהו ב – Shoreditch ונראה כמו co working space בכל מקום אחר. הפגישה עצמה היתה מוצלחת למדי ואחריה הלכתי 10 דקות עד לליברפול סטריט סטיישן, נסעתי ברכבת שהביאה אותי אל שדה התעופה, עמדתי בתורים, קניתי ואכלתי אוכל מחורבן, טסתי והפעם לא היה לידי מקום פנוי, קראתי סיפורים מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר" והתפעלתי מאיזה יופי יצאו לו הטקסטים האלה שלא היו מיועדים ולא נכתבו בשביל קריאה, ועוד לפני שסיימתי נחתנו בשונפלד ושוב כל הטררם מחדש. יש מצב שאני לא אוהבת נסיעות עבודה.

IMG_20180313_162102_704.jpg

לונדון, השבוע. אני משתקפת בחלון של קיר מכוסה גרפיטי עומדת לפני קיר אחר מכוסה גרפיטי כמה דקות לפני שהישיבה התחילה

מודעות פרסומת

חלל עבודה משותף, עיצוב להיפסטרים, שיחת עבודה

השבוע נסעתי לעבוד בחלל העבודה המשותף של hub:raum בשונברג. יושבת שם חברה ששכרה אותי לעשות לה פרוייקט. סטארט אפ מקומי, קטן, בתחילת הדרך. ארבע עובדים. חצי שולחן בשולחנות המשותפים בחלל העבודה המשותף. לפני שהתחלתי לעבוד איתם ניהלנו משא ומתן. הבחור שגייס אותי ואנוכי. התכתבנו במייל. דיברנו בטלפון. נפגשנו. שני דברים היו חשובים לו: שאני אתחיל כמה שיותר מהר, ושלפחות חלק מהזמן אני אבוא לעבוד איתם. הסכמתי. מאז שאני עובדת מהבית עולמי הצטמצם לטווחה ההליכה סביב הבית. שמחתי על ההזדמנות לבקר בשכונה זרה, להיזכר שאני חיה בעיר גדולה.

hub:raum זה לא סתם משרדים משותפים, ברור, זה בכלל חממת השקעות שמשקיעה במיני חברות ובין השאר מספקת להם חללי עבודה וחללי התרגעות והזדמנויות להיפגש אחד עם השני ועוד כל מיני דברים שלדעתם יזמים ומייסדי סטראט אפיים צריכים. באתר שלהם כתוב שיש להם 3 שלוחות: ברלין, קראקוב, תל אביב.

וטרינת הכניסה ל hubraum

הוטרינה בכניסה אל המשרדים של hubraum. אני קוראת לזה עיצוב להיפסטרים

המשרדים נראו בדיוק כמו שדיימנתי. בכניסה ויטרינה מעוצבת עם תמונות שחור לבן ומיני חפצים ממתכת שיצאו משימוש. בית קפה בקומת קרקע. חלל הרצאות וישיבות גדול עם מגוון ספות וכיסאות ושולחנות יד שנייה, כל פריט אוריגינל ולא מתאים לפריט שלידו. חצר פנימית למעשנים. סטיקרים צבעונים עם סיסמאות וסלוגנים על הקירות. שירותי בנים ושירותי בנות. המשרדים המשותפים בקומה שנייה. חלל גדול, שולחנות ארוכים ועליהם שלטים עם שמות על חברות, חדרי ישיבות שקופים, תא טלפון ישן, סלסלת פירות, כבלים ומטענים וחוטי חשמל וחיבורים ותקעים ושקעים בכל מקום. בלגן מעוצב.

קבענו להתחיל ביום שני, תשע בבוקר. הגעתי ראשונה והייתי לבדי. רבע שעה אחר כך הגיע בחור שלא הכרתי. הציג את עצמו בתור אחד משני היזמים. התנצל מאוד על האיחור ואמר לי שהבחור המגייס בכלל לא יגיע היום, אולי הוא יגיע רק לכמה דקות, להגיד לי שלום, אחרי הצהריים, אבל לא יותר מזה. אחר כך הוא שאל אם שריינתי את חדר הישיבות. אמרתי לו שלא, לא שריינתי כלום, והוא אמר שנלך לשבת שם כי יש שם מקרן ואני חייבים כזה.

חלל עבודה משותף

חלל עבודה משותף. הלוק הנכון.

המקרן לא עבד, ואחרי רבע שעה של ניסיונות הצעתי שנסתכל על מסך המחשב שלי והוא הסכים. רבע שעה אחרי שהתחלנו לעבוד הוא סיפר לי שסבא שלו היה מתנגד המשטר הנאצי. הוא סיפר שהסב היה עיתונאי שפרסם ביקורות על המשטר. אז המשטר גייס אותו בכפייה לצבא ושלח אותו להילחם בצרפת. הוא הסביר שזה היה יחס ששמור למתנגדי המשטר, כי הסבא היה אז אבא לשני ילדים קטנים ולפי החוקים היבשים הורים לילדים לא נשלחו לשרת בארצות אחרות. הסבא נהרג בצרפת והשאיר אחריו אשה ושני ילדים קטנים, אחד מהם הוא האבא שלו.

אחר כך הוא סיפר לי שאבא שלו ואמא שלו היו בישראל בשנות השישים. הוא אמר עליהם שהם היו היפים. הם טיילו בישראל ובאיראן ובעוד כל מיני מקומות. הוא שאל אותי מאיפה אני בישראל וכשאמרתי שאני מקיבוץ – יש לי נוסח קבוע לזה, אני מצמצת עינים ואומרת בכאילו מבוכה, אני מקיבוץ, אתה יודעת מה זה קיבוץ? אם הפנים מולי מהנהנות בזיהוי אני עוזבת את זה, אם המבט מולי לא מתבהר אני מוסיפה משהו מעורפל צורת חיים אחרת, חווה חקלאית סוציאליסטית גדולה – אבל במקרה הזה הפנים שמולי פשוט נאורו. הוא הכיר טוב את הקיבוצים כי ההורים שלו היו מתנדבים בכמה קיבוצים שונים בשנות השישים, לפני שהוא נולד.

תא טלפון בתוך משרד

תא טלפון. כי כל חלל עבודה צריך אחד

אחר כך הוא אמר שבשנים האחרונות ההורים שלו לא נוסעים יותר לישראל. כי מסוכן. וכי הם קצת קשה להם עם המצב. והם חוששים. הנהנתי בהבנה. ואז הוא שאל אותי מה יהיה. מה יהיה עם כל זה. מה יקרה עם ישראל. עכשו אני, משלמים לי לפי שעה, ובאמת לא אכפת לי לדבר על מה יהיה עם ישראל, רק שאין לי מושג, ועוד יותר אין לי שום דבר חיובי או אופטימי להגיד. אמרתי לו שיהיה רע יותר. שאני מניחה שיהיה קשה יותר ורע יותר. הפנים שלו נכמרו בצער.

אחר כך הוא אמר לי שהוא יודע שבישראל יש סצינת סטראט-אפים טובה. ושהוא יודע שהרבה ישראלים עברו לחיות בברלין בשנים האחרונות. הוא שאל אם בישראל מוטרדים מזה, מהעזיבה של אנשים צעירים. הוא קרא לזה בריחת המוחות ואמר שהוא בטוח שבישראל נורא מודאגים מזה. הוא אמר שמה שלדעתו קורא זה שכל האנשים הטובים עוזבים ובגלל זה ביבי יכול להמשיך לשלוט. הוא אמר שלדעתו אם כל הישראלים שעזבו את ישראל יגידו שהם עזבו בגלל הכיבוש והמשטר הנוכחי, אז הממשלה תיפול, או לכל הפחות תשנה דרכיה.

חלל עבודה משותף

זה בית קפה? זה חנות יד שנייה? זה co working space?!? זאת ברלין ילדה וכו', זאת ברלין

כשהגיע הזמן לארוחת צהריים הוא הציע ללכת לאכול במסעדה מזרח תיכונית קרובה. הוא אמר שיש להם סדנוויץ חלומי מעולה. הלכנו אל המסעדה והוא הזמין לעצמו סנדוויץ חלומי ואני הזמנתי פלאפל. קיבלתי פיתה דקיקה עם כמה כדורים בתוכה ואת התוספת הכנסתי אל הפיתה בעצמי. בדרך חזרה אל המשרד הוא תהה למה כל הישראלים המעולים שעזבו את ישראל לא מתארגנים ומתאחדים יחדיו כדי להקים ממשלת צללים ולתבוע ממשלת ישראל לשנות דרכיה ולהראות לעולם איך מתנהגים כמו שצריך. הוא אמר שהוא בטוח שהיהודים יכולים לעשות את זה, להראות לכל העולם איך להתנהג כמו שצריך. הוא אמר שברור לו שאם כל האנשים הטובים האלה, שעזבו את ישראל, יתארגנו, הם יראו לעולם מה זה היהדות האמיתית ומה התפקיד של היהודים בעולם. הוא דיבר על זה ודיבר על זה ודיבר על זה והיה נראה לי שהוא באמת לא מבין. אז בסוף אמרתי לו שאני חושבת שאחד הדברים שמשותפים לישראלים שעזבו את ישראל זה שהם לא רוצים להתעסק בישראל, והוא הסתכל עלי כאילו הרגע גיליתי לו שהכדור הוא עגול. הוא אמר שהוא מבין את זה.

אחר כך הגיע הבחור השני, המגייס, זה שפגשתי בעבר. היה לו בדיוק 10 דקות והוא ביקש לראות כל מה שעשיתי. הבחור עם הרקע המשפחתי האנטי נאצי אמר לו שכבר סיכמנו שלקראת סוף השבוע ניפגש כולנו, כלומר ארבעת היזמים ואני, ואני אציג את הכל. המגייס אמר שזה רעיון מצויין ושהוא עכשיו כאן לכמה דקות והוא רוצה לראות מה כבר עשיתי, ואז היה מתח בגרמנית לכמה דקות והמגייס ניצח. דיברנו כמה דקות רק שניינו והראתי לו כל מיני מסכים ותרשימי זרימה ואז הוא אמר שהוא מאושר והוא חייב ללכת ושאל מתי ניפגש לקראת סוף השבוע. הצעתי את יום שישי אבל שניהם הגיבו בתדהמה. הם אמרו לי שיום שישי זה חופשת איסטר ולא עובדים. אז הצעתי את חמישי אחר הצהריים. אז הם אמרו שחמישי זה יום לפני חופשת האיסטר והם נוסעים, האחד לצרפת, השני לארמניה. חופשת איסטר. אז קבענו ליום חמישי בבוקר, כמה שעות לפני הטיסה שלהם. ואז שניהם הלכו. קודם הבחור שגייס אותי, ואחר כך היזם שאיתו הייתי כל היום.

ג'ניפיקציה

כתובת קיר. הופיעה השבוע בכניסה אל החצר הפנימית בבית שלי, מיטטא פינת פרנצלאוורברג. נראה לי איחור של עשור, פחות או יותר

בשעה ארבע אחר הצהריים מצאתי את עצמי לבדי בחלל העבודה המשותף. רק אני. בכניסה אל האולם המשותף תלויה מפה ענקית ועליה מסומנים השולחנות והלוגאוים של החברות השונות ששוכרות אותם. לפי המפה כרגע כל השולחנות בחלל העבודה המשותף מאויישים ותפוסים. ביום שני השבוע בשעה ארבע המקום היה ריק. בחיי שאני לא מבינה למה דווקא סטארט אפיים בברלין. מאיפה הגיע הקונספט הזה ואיך הוא התגבש וכמה זמן הוא עוד יחזיק. זה כל כך לא מתאים לעיר.

איסטר

איסטר שמח! הבן של השכנה מלמעלה הגיע לגיל המתאים. עץ מקושט בחצר הפנימית, בחלק המגודר

וגם: אני מגיעה לביקור בישראל ב – 20 במאי עד ה -4 ביוני. מחפשת להחליף את דירתי המקסימה במיטטא גבול פרנצלאוורברג עם דירה תל אביבית. פרטים ותמונות וכל השאר בפרטי. שאו ברכה.

להיות בחוץ

ליד דלת הכניסה אל המשרד בעבודה החדשה, על הקיר החיצוני, תלוי שלט. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, עוד בשלב הראיונות, העפתי מבט. ד״ר חוסה ריזאל, 1861 – 1896. שם לא מוכר, שנים לא רלוונטיות. ברלין מלאה בשלטים והנצחות. לא התעכבתי על זה.

***

חזרתי לעבוד בחוץ, בעבודה מסודרת, אחרי תקופה של עבודה בבית. זה מרגיש לי כמו להחליף חיים. כמו להגר לארץ אחרת. כמו לעבור, בבת אחת, מכביש חד סיטרי לאוטובאן רב מסלולי. הרחבה מטורפת של העולם. כשעבדתי מהבית נקודות המגע שלי עם העולם היו מצומצמות, מבוקרות, נשלטות על ידי ומבחירה. לעבוד מחוץ לבית זה לעבוד בעולם. להיות בעולם. אין לי בחירה ואין לי יכולת סינון. אני נפגשת עם מה שמגיע, מתחככת במה שנמצא.

כשעבדתי מהבית הרגשתי שזה מצמצם לי את ברלין. שאני פוגשת את ברלין, את הסביבה שלי, הגיאוגרפאית והאנושית, רק דרך פריזמה אחת, מצומצמת, ישראלית. חיי החברה שלי כאן הם ישראלים, וגם הרבה מחיי התרבות. חוויתי את ברלין דרך נקודות המגע האלה, דרך הפריזמה הזאת. במובן הזה לחזור לעבוד זה כמו לחזור אל העולם, אל ברלין. אל הבינלאומיות של ברלין.

ברלין

אחד הבתים לידם אני משוטטת בהפסקות העישון

***

בחדר שלי בעבודה אנחנו שני גרמנים, שני ספרדים, טורקיה וישראלית שהיא אני. השיחות בחדר נעות בין גרמנית אנגלית וספרדית. לרובנו יש חוויות הגירה לספר. ביקורים במשרד הזרים. הקושי בלמצוא דירה. מתי הגעת? כמה זמן אתה פה? הבחורה מטוריקה רוצה להגיע לסיליקון וואלי. הבחורה מספרד מתכוונת לחזור הביתה, יום אחד. הבחור הספרדי מתכוון להישאר בברלין. זאת התוכנית שלו. לחזור לעבוד בחוץ היה עבורי, גם, לחזור להתקיים בתוך קהילה בינלאומית.

***

פינת העישון שלנו בחוץ היא לרגלי השלט שעל הקיר. השלט שמנציח את ד״ר ריזאל. בשביל לצאת ולהיכנס בדלת צריך מפתח. זה נורא טרחני בעיני, לקחת מפתח כדי לעשן, והרבה אני לא עושה את זה וצריכה ללחוץ על האינטרקום ולגמגם ששכחתי מפתח, בבקשה תנו לי להיכנס.

פעם אחת יצאה איתי החברה הגרמניה לעשן. היא לא מעשנת אבל היא החליטה להתלוות אלי. התלוננתי לה על עניין המפתח והיא הסבירה לי שכבר היו פריצות ודברים נעלמו, בגלל זה חשוב לשמור על הדלת סגורה. היא סיפרה שפעם אחת, בערב, היא והבוס שלנו יצאו אחרונים מהמשרד, היא אמרה שעה מדוייקת אבל אני הדחקתי אותה, גם המידע שהם יצאו אחרונים לא עשה לי טוב. בכל מקרה, היא סיפרה שכשהם יצאו היתה בחוץ קבוצה של תיירים מהפיליפינים שהצטלמו על רקע התמונה והדלת לא היתה סגורה כראוי. הם יכלו להיכנס ולרוקן את כל המשרד! היא אמרה, בגלל זה חשוב לסגור את הדלת.

המשרד

כל המשרדים דומים זה לזה. אבל העובדים האומללים, כל עובד אומלל בדרכו שלו. טבע דומם במשרד

***

כל יום אנחנו מתלבטים מה לעשות עם ארוחת צהריים. סנדוויץ מהיר ליד המחשב. ארוחה מסודרת מסעדה. טייקאווי. כל המשרד מלא בבקבוקים. בפינות מונחות קופסאות מלאות בבקבוקים ריקים. בחצר הפנימית יש ערמות של קופסות עם בקבוקים מלאים. בישראל השתמשו במיני בר. כאן סוחבים קופסאות של בקבוקים פנימה והחוצה, ומי הברז בברלין בכלל טובים לשתייה.

כל בוקר יש לחץ במטבח, תור למכונות קפה, טרוניות בכל מיני שפות על הכוסות שלא שטופות יפה או החלב שחסר. פעמיים בשבוע ממלאים את המשרד בפירות טריים. לחדרי הישיבות יש שמות (עלאק) מגניבים, כמו חוף הים, או הירגעות, או חדר הנוף, וכולם מביאים את הלפטופים שלהם לישיבות. בחצר הפנימית יש שולחן פינגפונג ובצהריים הקהילה הספרדית עושה שם בשר על האש. הריח ממלא את שירותי הנשים שבקומת הקרקע.

***

הקושי המרכזי שלי עם העבודה זה שהיא ממלאת את כל היום. את מיטב השעות. את הנתח המרכזי של החיים. זאת בעיה. אני חושבת שזה טעות בקונספט. כל המערכת הזאת, משולש האימה הזה של פרנסה, עבודה, ופנאי, הכל בו שגוי. כל מערכת היחסים בין המרכיבים. כל האיזונים. שגוי ולא נכון ולא מפרגן לרוח האדם. זה מה שאני חושבת.

האיש הירוק, ציור קיר, ברלין

האיש הירוק. רחוב אחר, תמונה לא קשורה. תמונה שצולמה ביום ראשון.

***

למה הם מצטלמים על רקע השלט, שאלתי אותה באותה הפסקת עישון, ולמה הם מצלמים את השלט, ומי בכלל היה האיש הזה, ד״ר ריזאל. היא לא ידעה. היא עובדת שם כבר חצי שנה, שזה בערך הכי הרבה זמן שמישהו עובד בחברה הזאת, והיא לא ידעה מה כתוב בשלט. היא אמרה שהיא אף פעם לא קראה אותו והציעה לי לקרוא.

היינו בחוץ לא רק שתינו, היו שם עוד כמה, וכולם אמרו, בתשובה לשאלה שלי, שהם לא יודעים מי זה האיש הזה, ובסוף השותפה הגרמניה שלי לחדר אמרה אז מה הבעיה, תקראו. רק שרובנו, במעגל המעשנים, גם לא יודעים לקרוא גרמנית וגם לא ששים להודות בזה. אז כלום לא קרה עד שאני לא עמדתי בזה יותר ושאלתי אותה עם היא מוכנה לקרוא ולהגיד לנו.

***

לפני שבועיים בירכתי את חברי לחדר הספרדיים על תוצאות הבחירות בארץ שלהם. השבוע בירכתי את החברה שהגיעה מאיסטנבול. היא היתה מאושרת. היו לה דמעות בעינים. גם הספרים. go left! קראנו ביחד, go left!

***

בית קברות בברלין

תמונת קיץ. משיטוטי סוף השבוע. החיים מתנקזים לסופי השבוע. התמונה, אגב, צולמה בבית קברות. החיים מתנקזים לבית קברות

לעבוד בחוץ זה לאכול, כל יום, ארוחת צהריים מחוץ לבית. זה לנסוע בבוקר בתחבורה ציבורית. זה אורח חיים ממושטר. מסודר. לכל יום יש התחלה, אמצע וסוף. זה עייפות של בריאות נפשית בסוף היום. זה תחושת קומפיטטניות. זה להיות עסוקה. זה להיות בעולם. זה לעבור ימים שלמים עם מעט מאוד מגע עם עצמי. בלי להרגיש את עצמי כמעט בכלל.

לעבוד מהבית היה עבורי, גם, ימים שלמים של קשב רק לעצמי. לצרכים שלי ולרצונות שלי. זה להיות המלכה של הדומיין שלי. הקובעת היחידה. זה לבשל לעצמי בצהריים את מה שבא לי לאכול וזה לאכול לבד. זה לשתות קפה בבית קפה באמצע היום. זה להזניח את המלתחה (כי מי בדיוק רואה). זה לצאת לשיטוטים באמצע היום. זה להיות מוזרה בלי לנסות להסתיר את זה.

יתרונות וחסרונות. איזונים. זה הכל עניין של איזונים. איך אני שונאת את משפטי החכמה התפלה הזאת. חכמת הברור מאליו. נולדתי במזל מאזניים. אני לא באמת טובה באיזונים.

***

ד״ר חוסה ריזאל מהפיליפינים, לאומן, משורר, סופר, עיתונאי, רופא עינים, מהפכן. כך בוויקיפדיה. גיבור לאומי בפיליפינים. הוצא להורג בשנת 1896 על ידי קבוצה של חיילים מהפיליפינים שהשתייכו לצבא הספרדי. הוא עזב את הפיליפינים בגיל צעיר ויצא להסתובב בעולם ולרכוש השכלה. מדריד, פריז, ברלין. הוא נדד בין אוניברסיטאות. ארצות הברית. יפן. חזרה הביתה. בברלין הוא התמחה באנתרופולגיה. בפרק על הנצחתו בוויקיפידה גיליתי שיש גם פסל שלו בעיר, ושיש אוניברסיטה על שמו בפיליפינים ושהוא מונצח במטבעות כסף ובעוד הרבה צורות ודרכים. בבית הזה בברלין, הבית שהוא היום משרדים, הוא כתב את הביוגרפיה שלו. כל כך הרבה היסטוריות יש לברלין.

ד״ר יוסה ריזאל

השלט

מקומות עבודה לאנשים שלא עובדים

ברלין, עיר גדולה ואנשים חסרי עבודה רבים בה, מלאה במקומות עבודה לאנשים שלא עובדים. כלומר אנשים שלא עובדים "מסודר", במקום קבוע אליו הולכים כל יום בבוקר לבושים וממנו חוזרים בסוף היום ופעם בחודש מקבלים משכורת לבנק ותלוש משכורת שצריך לתייק איפשהו למען הדורות הבאים, כאילו שאין אינטרנט ופתרונות איחסון סבירים בעולם. עבודה מסודרת. כמו שלי יש, רוב הזמן (כרגע לא).

כבר שנים אני חשופה לתופעה האורבנית הזאת, ועדיין אני אני לא באמת מבינה איך זה עובד. המון המון אנשים בעיר לא עובדים. המון. בתי הקפה (בתל אביב, ברלין) מלאים בשעות היום. תמיד. אבל במי במי? ואיך זה? למה הם לא הולכים לעבוד? אני לא מבינה את זה. אני מכירה בזה, כמובן, העדויות אינסופיות ואין מה להתכחש לעובדות, מלא אנשים בעולם הזה לא עובדים, אני רק אומרת שאני לא מבינה את זה.

ממה הם חיים, כל האנשים האלה? מישהו משלם להם משכורות? ואם לא, אז איך באמת זה מתקיים? עבורי יש קשר ישיר בין עבודה ליכולת שלי לכלכל את עצמי. אני יודעת שלאנשים יש כסף, איכשהו, אבל זה מיסתורי בעיני לחלוטין. כמו שלמישהו יש שער בלונדיני ולאחר עינים ירוקות. יש כאלה עם כסף. לא מבינה את זה, כנראה גנטי.

בית קפה הוברהולץ

חלונות גדולים כל זה. תמונה של הוברהולץ קומה 2 בפנים

בקיבוץ זה היה פשוט: כולם עבדו. עבודה היתה הדת שלנו. כל מי שבריא עובד. לא עובד? כפי הנראה חולה. איזה עוד סיבה יכלה להיות לבן אדם לא לעבוד? חולה, המסכן, ינוח יומיומיים ואז יחזור לסידור. לא היה משהו אחר, באמצע. אבל הקיבוץ, היטב אני יודעת היום, היה פפפפלנטה אחרת. בעיר יש חוקים אחרים. החלוקה הזאת אינה תקפה בעיר.

אם הקיבוץ סימן אחדות, דרך אחת, הפרדות ברורות, העיר מציעה ריבוי וריבוד: מורכבות. החלוקה הנוקשה לעובדים ולא עובדים אינה תקפה. אני יודעת את זה, כולנו יודעים את זה, ועדיין, בין השאלות הראשונות שנשאל או נישאל בכל הכרות חדשה היא שאלת העבודה, "מה את עושה"?

היסוס.

"מה אני עושה"? האם הכוונה לעבודה שלי, האם מה שאני עושה זאת העבודה שלי או שאפשר לענות רחב יותר, מהורר יותר, מכיל יותר את ריבוי שכבות החיים שלי? לא, צריך לענות בדיוק. אז אני קצת מגמגמת "לעבודה, כלומר, לפרנסתי, אני מנהלת מוצר של אפליקציות סלולריות".

"אה"…

ברוב המקרים זה לא עוזר בכלום ובן שיחי יגחך, ימשוך בכתפיים ויגיד שאין לו מושג. שזה ממש בסדר, רק אנשים מהתחום שלי מבינים מה זה. אלו, ההגדרות המקצועיות שלנו, נועדו, בין השאר, לפאר אותנו ולבלבל את הצד השני. "אה, מנהלת מוצר, או קי". כאילו, מה זה בכלל אומר? מה זה אומר למי ששומע את זה, מה זה אומר עלי? (כלום, לדעתי זה אומר עלי משהו מאוד קרוב לכלום. אבל גם זה לא נכון).

הוברהולץ

החלונות היפים של ברלין. בחוץ רוזנטהלרפלאץ. כל בוקר עברתי כאן ולא חשבתי להיכנס. יותר מדי אתוס בשבילי. עד שהפסקתי לעבוד ב [ ] והתחלתי לעבוד על [ ]

בשנים שחייתי בהודו, ולראשונה עבורי, התאפשר לי להגדיר את עצמי שלא באמצעות – לא דרך הפריזמה – של העבודה/פרנסה שלי. בחודשים הראשונים, כל זמן שהחזקתי סטטוס של תיירת, השאלה "מה את עושה" התייחסה למה אני עושה כשאני לא תיירת בהודו. אני מצידי נתקלתי, בהשתוממות גדולה, באנשים שחיים בהודו כבר שנים.

"אבל מה אתה עושה פה" שאלתי את יואכים, אז 8 שנים בהודו

"אני חי פה" הוא ענה.

חי פה. מה זה אומר בכלל? "אז מה אתה עושה כל היום" הייתי מקשה, והיו לו תשובות והסברים, כמובן. לכולם יש. אף אחד אף פעם לא עושה כלום. כולם תמיד עושים משהו. עובדים על משהו. בטירו אנשים עובדים על המדיטציה שלהם. על ההתפתחות הפנימית שלהם. אנשים אומרים אחד לשני (הרבה פעמים פלוס נפנוף קטן באצבע) "אז זאת הזדמנות בשבילך לעבוד על זה" ועוד משפטים (איומים) כאלה.

את התשובה החביבה עלי, תשובה שהכתה אותי בהלם אמיתי, שמעתי מדוקטור לכימיה, אמריקאי כבן 50 שחי בהודו יותר מעשרים שנה, מאז הגיע עם גל ההיפים של שנות השבעים ולא הסתכל אחורה. נפגשנו במקום היחיד שסיפק שירותי אינרנט בקאסר-דווי, או בעצם ליד קאסר-דווי (אחד המקומות היפים בעולם).

"למדתי להסתפק במעט מאוד עשייה" הוא אמר לי, יודה חכם שכמותו. הכי אני מאחלת לעצמי שפעם, מתישהו, זאת גם תהייה התשובה שלי: "למדתי להסתפק במעט מאוד עשייה".

רוב האנשים מנסים כן לצקת תוכן, כמו שאומרים, בתשובה שלהם. אין דבר כזה לעשות כלום. כולם עושים משהו. מי שאין לו עבודה מסודרת להתגדר מאחוריה, מי שלא עובד ב[שם מקום] עובד על [ספר/מחזה/תקליט/יצירה/תצוגה/מיזם/מפגן/מיצג/וכו']. רוב החברים שלי עובדים על. רוב האנשים בברלין עובדים על (פעם מישהו זרק לי את הנתון ששים אחוז מתושבי העיר לא מחזיקים בעבודה מסודרת).

הוברהולץ

עובדים על הסטארט אפ הבא שלהם, או לפחות זה מה שהאתוס של המקום גורס. הייטקיסטים במקום מרבצם האופנתי, או ככה אומרים

ברלין מלאה במקומות לעבודה עבור אנשים שלא עובדים ב[ ] אלה עובדים על [ ]. בתקופה האחרונה, מאז שאני לא עובדת ב[סאונדקלאוד] אני עובדת על [הבלוג שלי/מציאת עבודה] ממקום כזה. המקום שאני בחרתי הוא הוברהולץ. או שהוא בחר בי, כמובן. כי את האתוס על הוברהולץ שמעתי עוד לפני שהגעתי למקום: שם, שם, בבית הקפה הקטן שנפתח לפני X שנים (לא יודעת), התכנסו לפני חמש שנים בערך היזמים הצעירים שהקימו את סאונדקלאוד, ומשם הם עבדו, ואחרי כמה זמן הם שכרו את החדרים מעל בית הקפה (גם הם של הוברהולץ איכשהו) ופרצו וכבשו את העולם וכל זה. בכלל, בברלין לפתוח סטראט מבית קפה שיתופי זה "המרתף של ההורים" התל-אביבי.

בהכללה העיר מציעה שני סוגים של מקומות: בתי קפה ידודותיים לאיש העמל, כלומר, עם רשת ויפי פתוחה וחינמית, שולחנות בגובה המתאים, שקעים ותקעים לרוב וצוות שלעולם לא ישאל אותך אם הכל בסדר ואתה רוצה עוד  משהו. הסוג השני הוא Co working spaces, חללי עבודה משותפים בהם כל אחד יכול לשכור שולחן-כסא-פינה למחשב ולהנות משאר שירותי המשרד (מטבח, מדפסות, ויפי ואינטרנט וכו') בכלי הטריחה שבלארגן את זה. יש מלא כאלה בעיר, והרבה סטארט אפיים, בייחוד בשנה הראשונה, בשנה של הכמה חברה עובדים ביחד קשה וחולמים על האקסיט, משתמשים במקומות האלה. לאוברהולץ, לדוגמא, יש את שניהם, בית קפה וחללי עבודה משותפים.

אני אין לי עניין באימוץ אתוסים חדשים, יש לי כבר מספיק מהם במילא, ולפיכך אחרי שנחשפתי לאתוס סאונדקלאוד-הוברהולץ ישר התמלאתי עיונות כלפי המקום, ולמרות העובדה שהמקום ממוקם בדרך אל העבודה, נמנעתי מלהיכנס. במילא אני לא צריכה עוד מקום בו אפשר לשלוף את הלפטופ ולהנות מויפי חינם, כל העולם שלי כזה.

בית קפה

ועוד חלון ועוד אנשים. אותו מקום, יום אחר אבל דומה

לפני כמה שבועות, במסגרת חיפושי העבודה, נקבעה לי פגשה על הבוקר בהוברהולץ, ומכיוון שכך, חשבתי לעצמי, ברומא תהיהי רומאית וכל זה, גררתי את המק איתי לשמש לי חברה אחרי שהפגישה תסתיים. וזה היה נעים, ישבתי שעתיים שלוש, עבדתי על [כל מיני דברים שאני לא אפרט ולא בטוח יכלה לפרט במילא], שתיתי קפה, שקעתי במחשבות, דפדפתי ברידר, קוראת כותרות פה ושם, ומה הון להון נפלתי על כתבה שעסקה בשאלה למה חללי עבודה שיתופיים מצליחים בברלין ולא מצליחים בתל אביב. הסברה שלי: כי ישראלים מדברים יותר מדי ולא יודעים להפסיק לדבר. רק סברה.

מאז אני מחבבת את הוברהולץ ומגיעה כמה פעמים בשבוע, בימים בלי תוכניות אחרות. בקומת קרקע אני מזמינה משהו – המקום, כמו רבים אחרים בעיר, עובד על שרות עצמי ותמיד תמיד תמיד יש שם תור ארוך. בואו לא רעבים – ועולה לקומה השניה. שם מניחים לנו. הקומה השניה נראית כמו מלא מקומות אחרים בברלין: שילוב של ישן ומשופץ ומוזנח ובעל הדר ישן עם מיליון סוגים שונים של כסאות ושולחנות. תקעים ושקעים מכל הסוגים ואף פעם, כמעט, לא רואים מישהו מהצוות שם. כאילו שכחו אותנו שם למעלה, שזה נפלא.

זה גם מאוד חכם, האין לחץ הזה, כי אם אני כבר במילא שם ובחוץ קר והזמן עובר, והופ הגיע הזמן לארוחת צהריים, רוב הסיכויים שאני אזמין לי ארוחה שם, ואשב עוד קצת, וככה הכל מתקן את עצמו וזה מעגלי. החלק העליון הוא כמו סלון ביתי רחב, אנשים נינוחים עם הגאד'טים שלהם וכוסות התה שלהם, שיחות חולין אירופאיות (כלומר שיחה שנפתחת בהתנצלות על זה ההפרעה וכל כמה דקות מתן אפשרות לסיים אותה באופן אלגנטי) שיתופיות אירופאית ("אפשר לקחת את הכבל שלך?" , "למי יש מטען לאייפון?" כאלה), מוסיקה לא מעיקה, נינוחות כללית.

הוברהולץ

זהו, אחרונה ודי. כמה פרסום למקום אחד בפוסט אחד! המקום הוא סתם מטאפורה, יש מלא כאלה, זה לא אישי. זה, במקרה, הקרוב לביתי

כל כך הרבה נינוחות כללית עד שאחרי כמה זמן של ביקורים שבועים אני מתחילה להרגיש כאילו זה המשרד שלי או משהו. היום למשל כשנכנסתי וראיתי מה קורה וכמה צפוף למעלה ממש התקוממתי מבפנים, שואלת את עצמי  איך זה שכל כך מלא כאן היום, בסלון שלי, ומה זה כל העומס הזה.