מייסטרים דגולים; ספר עם קיפולים

בספר שקראתי, ״מייסטרים דגולים״ מאת תומס ברנהרד, היו קיפולים. את העותק שבידי קניתי בחנות יד שניה של האחים גרין שבכיכר רבין, ציון, והוא הגיע עם קיפולים. הרבה קיפולים. יש בו סימנים נוספים, מוטבעת עליו החותמת ״קריאה בלבד״ ובאותיות קטנות יותר ״לא למכירה״, חותמת שרומזת שהעותק הספיציפי הזה היה במקור עותק לעיתונאים, לביקורת, ולא נמכר בחנויות. יש עליו גם מחיר, 45 ש״ח כתוב בפינת הדף הראשון בעפרון, ויש גם שם, שם עברי שמזכיר שמות של טייסים ורשום בעט כחולה, גם הוא בעמוד הראשון.

תמונה שלי, משתקפת

״מי שקורא הכל לא מבין דבר. לא חייבים לקרוא את גתה כולו, את קאנט כולו, גם לא חייבים לקרוא את שופנהאואר כולו, עמודים אחדים מ״יסורי ורתר״, דפים אחדים מ״קרובים מתוך בחירה״ ובסוף נדע על שני הספרים האלה יותר משנדע אם נקרא אותם מההתחלה ועד הסוף, בכל מקרה צפוי לנו תענוג צרוף. אבל לצורך ההגבלה העצמית הקיצונית הזאת צריך כל כך הרבה אומץ וכוח רצון שקשה לגייסם לעתים קרובות, ואנחנו עצמנו מגייסים אותם רק לעתים רחוקות.״ (מייסטרים דגולים, עמ׳ 25)

אני גם משאירה סימנים בספרים שאני קוראת. אני מסמנת קטעים. משפטים. שורות. אני לא תמיד יודעת למה אני מסמנת אותם. כלומר, אני גם לא בטוחה למה אני מסמנת, וגם לא תמיד ברור למה למה אני מסמנת דווקא את זה ולא משהו אחר. כבר מזמן הספקתי להדאיג את עצמי עם זה. אני מרשה לעצמי לסמן וזהו, בלי להבין. אני מניחה שיום אחד המשמעות של הסימונים שלי תתגלה לי. או שלא, זה לא משנה לי. אני מרשה לעצמי לסמן וזהו.

כשהייתי קטנה סימנתי עם מרקר. או מרחתי קו של עט מתחת למילים. אבל כשהייתי קטנה הספרים שקראתי היו שייכים לספרייה של הקיבוץ ומתישהו הפנמתי שאסור לסמן בלורדים על ספרים שהם לא רכוש פרטי שלי. כשגדלתי והתחילו להיות לי ספרים שהם כן רכוש פרטי, פרטי לגמרי, ממש שלי, ניסיתי לחזור לסמן בספרים אבל כבר לא יכלתי, הפנמתי מדי את האיסור, הוא כלא אותי. אז התחלתי לסמן באמצעות קיפולים.

ברלין, פרנצלאוורברג, בית

״הרעב של האנושות הנאורה לתרבות הוא עצום, הפרברטיות שגלומה בעובדה הזאת חובקת עולם. וינה היא מושג תרבותי, אמר רגר, אף שכבר אין כמעט תרבות בווינה, ויום אחד באמת לא תהיה בווינה תרבות כלשהי, גם אז תישאר וינה מותג תרבותי. וינה תהיה תמיד מותג תרבותי, היא תהיה מותג תרבותי עיקש ככל שהתרבות תתמעט בה.״ (עמ׳ 101)

אני עושה את זה כבר שנים אבל בלב חצוי. מתישהו שמעתי או קראתי או נאמר לי, אני באמת לא זוכרת, שלעשות קיפולים בספר – כמו גם לכתוב בספר או לצייר בספר, להשאיר איזהשהו סימן אישי בספר – זה אקט של חוסר כבוד כלפי הספר. זה השחתה. אני לא לגמרי מסכימה עם זה ולא לגמרי מצליחה לא להסכים עם זה. ואני מזכירה לעצמי תמיד שהספרים שלי הם פרטיים, ועדיין, אני מקפלת בלב חצוי.

אז למצוא סימני קיפולים של מישהו אחר בספר תמיד משמח אותי. עוד מישהו כמוני! וגם, זה מסקרן. מה הוא סימן? למה הוא סימן? אם אני אקרא את העמודים המקופלים אצליח להבין? זה כמו לנסות וללכת בצעדים של מישהו אחר אבל בלי מפה, בלי לדעת לאן הולכים. ב״מייסטרים דגולים״ היו לפחות עשרים קיפולים. לפחות עשרים מקומות בהם הקורא לפני מצא לנכון לעצור לרגע ולסמן. זה נורא מסקרן! בייחוד כי זה בטקסט של ברנהרד, אחד הסופרים האהובים עלי ביותר.

ברלין

״בחורף אני חושב שהאביב יציל אותי, ובאביב אני חושב שהקיץ יציל אותי ובקיץ אני חושב שהסתיו יציל אותי ובסתיו החורף, וחוזר חלילה, בכל עונה אני מייחל לעונה הבאה. אבל זו כמובן תכונה אומללה, אומללה מלידה, איני אומר כמה טוב, עכשיו חורף, החורף ממש נועד לך, כפי שאיני אומר האביב ממש נועד לך, או הסתיו ממש נועד לך וכך הקיץ, וחוזר חלילה. אני תמיד מאשים באומללותי את העונה שבה אני חייב לחיות, זה האסון. איני שייך לאנשים שנהנים מההווה, זה הדבר, אני שייך לאומללים שנהנים מהעבר, זו האמת, שחשים שההווה אינו אלא עלבון, זו האמת״ (עמ׳ 148)

אני כל כך אוהבת את ברנהרד שהיו שנים שהיייתי שומרת במחשב קובץ ובו משפטים מתוך ספרים של ברנהרד שאני הקלדתי. בייחוד מהספרים ״אחיינו של ויטגנשטיין״, ״הטובע״, ו״ילד״ (וכל החמישה של הממואר). זה היה שיא חוסר האונים שהרגשתי מול הכתיבה של ברנהרד. פשוט העתקתי משפטים שלמים לקובץ שאף אחד לא יראה ושאין לו שום מטרה בחיים, רק להכיל את ההתרגשות שלי. זה התחיל כשכתבתי ביקורת על ״הטובע״, ואז היה לזה צידוק, אבל זה המשיך משם. אחרי שקראתי את ״הטובע״ חזרתי לספרים קודמים שלו שקראתי ומהם יצרתי את הקובץ.

״מייסטרים דגולים״ יצא בעברית כבר ב – 2010, אבל אני שמרתי אותו. ידעתי שזה הספר האחרון של ברנהרד שיתורגם לעברית ושמרתי לי אותו (יש עוד מלא מחזות ושירה וטקסטים אחרים שלו, שטרם תורגמו. אבל בפרוזה, זה הספר האחרון). לא קראתי אותו כשיצא כי ידעתי שלא יהיו לי יותר ושמרתי לי אותו. באחד הביקורים בארץ קפצתי לחנות יד שניה ומצאתי את הספר וקניתי אותו. יד שניה עם קיפולים. הבאתי אותו לברלין והנחתי בערמה.

עץ ברלינאי

מוזר, אבל הדור של היום כבר אינו מציג למוזיקה תביעות גבוהות ביותר, תביעות שהוצגו למוזיקה עוד לפני חמש-עשרה ועשרים שנה. והסיבה היא שבעקבות הטכניקה הפכה ההקשבה למוזיקה לעניין שגרתי יומיומי. ההקשבה למוזיקה כבר אינה אירוע מיוחד, בכל מקום שומעים מוזיקה, בכל בית מסחר, בכל מרפאה, בכל רחוב, היום כי אי אפשר להימלט מהמוזיקה, אתה רוצה לברוח ממנה אבל אינך יכול לברוח ממנה, התקופה הזאת מוצפת במוזיקת רקע, כל הזמן, זה האסון, אמר רגר. בתקופתנו פרצה המוזיקה הטוטאלית, בכל מקום בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי חיייבם לשמוע אותה, בעיר או בכפר, בים או במדבר, אמר רגר (עמ׳ 152. הספר, אגב, נכתב ב – 1985 בוינה).

לפני שבוע בערך הגיע הרגע שלו. יצאתי מרצף קריאה של ספרים אמריקאים נפלאים ביותר (ג'ורג' סונדרס, תומס וולף הענק) עם ההרגשה שעכשו אני רוצה לקרוא משהו מלוכלך, משהו שבור, משהו לא בסדר. ובחרתי בברנהרד ו״מייסטרים דגולים״ שלו. הספר עם הסימנים. קראתי אותו ותוך כדי קריאה ניסיתי לפענח את הסימנים שהשאיר הקורא לפני. מה הוא סימן? על מה הוא התעכב? מה מעניין אותו?

לא הצלחתי למשמע את הקיפולים בספר. קראתי ברצף וכל פעם שהגעתי לעמוד מסומן התעכבתי עליו וניסיתי לקרוא בו משמעויות שלא בטקסט ואם הצלחתי השארתי את הקיפול ואם לא מצאתי סיבה הורדתי את הקיפול. וגם הוספתי תוך כדי קריאה את הקיפולים שלי. כשגרמתי את הספר נשארו רק הקיפולים שלי ורמז, בצורת דפים שישרתי, לקיפולים של קודמי. כבשתי את הספר. כמו כלב, סימנתי אותו בצבעים שלי.

סדר בבית הקברות

כל הספרים והכתבים שאספתי בימי חיי, והבאתי לדירה בזינגרשטראסה, כדי למא עד אפס מקום את הכונניות האלה, לא הועילו בסוף, אשתי הותירה אותי לבד וכל הספרים והכתבים האלה היו מגוחכים. אנחנו מאמינים, שבבוא הזמן נוכל להיאחז בשקספיר או בקאנט, אבל זו מסקנה מוטעית, שייקספיר וקאנט וכל האחרים, כל הגדולים, כביכול, שיצרנו לנו כל חיינו, ייעזבו אותנו במצוקתנו בדיוק ברגע שנזדקק להם, אמר רגר, הם אינם פתרון, ואין בהם נחמה בשבילנו, פתאום הם דוחים אותנו, הם זרים לנו, כל מה שהגדולים והחשובים, כביכול, חשבו ואחר כך כתבו, מותיר אותנו אדישים, אמר רגר. אנחנו מאמינים תמיד, שברגעים המכריעים, כלומר ברגעי החיים המכריעים נוכל תמיד לסמוך על הגדולים והחשובים, כביכול, אבל זו טעות, דווקא ברגעים המכריעים בחיים, הדמויות החשובות והגדולות האלה, הנצחיות, כמו שאומרים, משאירות אותנו לבד, ברגע מכריע כזה הן אינן מעניקות לנו דבר מלבד העובדה, שגם איתן וביניהן אנחנו לבד, מופקרים במובן הכי איום של המילה, אמר רגר.״ (עמ׳ 157)

עכשו אני עוברת על הקיפולים שלי ומנסה לחלץ מתוכם משמעות. קיוויתי למצוא משהו, משהו רלוונטי, משהו שאוכל להשתמש בו בבלוג, למשל. הרי אני חיה בלב ליבו של העולם שברנהרד חי בו ותקף אותו וסבל ממנו ומת לתוכו. חשבתי שיצא לי סיפור. לא יצא. מה שכן יצא זה קובץ של משפטים מסומנים, כמו פעם, רק בצורת קיפולים בספר. איורים לתמונות בפוסט הזה. תומס ברנהרד, מייסטר דגול. הוא בטח היה שונא את זה.

על קריאה וספרים ודיבור על ספרות וצייטגייסט ורוח הזמן

השבוע סיימתי לקרוא 1000 עמודים, באנגלית, של Earthsea. לקח לי חצי שנה פלוס הפסקות. בין ספר אחד לשני גיוונתי בספרים אחרים בעברית. קראתי מתוך ספר-קוורטט שמנמן, ספר שמכיל את ארבעת הספרים הראשונים, בעולם שהמציאה ותיעדה אורסולה לה גווין. מצאתי אותו בחנות סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג, חנות ספרים-יד שניה-באנגלית החביבה עלי בעיר.

Eaerthsea Quartet

Eaerthsea Quartet. אין שמחה גדולה משמחת הגילוי והקריאה בספר נפלא

 

שמחתי למצוא אותו בחנות. תמיד תכננתי לקרוא אותו. לעברית תורגמו שלושת הספרים הראשונים מתוך הסאגה, תחת השם "ארץ ים", אבל אני לא הספקתי. בעברית תמיד היה לי משהו אחר לקרוא. משהו חדש יותר. הקריאה שלי בארץ היתה מאוד אקטואלית, במובן של צמודה או לפחות קרובה לצייטגייסט של עולם הספרות הישראלי. קראתי את מה שיצא, מה שחדש. גם כי במשך שנים כתבתי ביקורות על ספרים בעיתונות, ואז במילא הרבה ממשאבי הקריאה שלי הופנו אל ספרים חדשים, וגם כי ככה זה. בארץ המירוץ הוא להספיק את הספרים החדשים. אלו שהרגע יצאו. אלו שמדברים עליהם. ובמילא בחנויות אי אפשר למצוא ספרים ישנים.

אולי זה קשור גם להבדלים שבין לקרוא ספרים מספריה ולקרוא ספרים מחנות. בספריה, לפחות בתיאוריה, אמורים להיות ספרים מכל השנים (אני מתכוונת לשנת היציאה של הספר בעברית, לא לשנת הפרסום). החנויות מחזיקות רק ספרים חדשים, ספרים שיצאו בשנה האחרונה, בכמה חודשים האחרונים. ואולי זה קשור לרוח הישראלית העדרית. לא יודעת. אני בכל מקרה קראתי ספרים מחנות, או ספרים שקיבלתי כדי לכתוב עליהם. כלומר, הקריאה שלי היתה צמודה לתוכניות של ההוצאות לאור, לרוח הזמן.

חנות ספרים

חלון הראווה של חנות הספרים החביבה עלי כרגע, סיינט ג'ורג' בפרנצלאוורברג

מחוץ לישראל אני מחוץ לרוח הזמן שלי. אני לא קרובה מספיק לתרבות המקומית ולא רחוקה מספיק מתרבות האם שלי. אני באמצע. לא חלק בשום מקום. רק משקיפה. אני ממישכה לקרוא על ספרות וספרים בעברית כאילו הייתי בארץ. קוראת "הארץ ספרים" כל שבוע. עוקבת אחרי ביקורת. יודעת מה קורה. אני ממשיכה לדבר על ספרות ועולם הספרות עם חברים שלי שם, ועם חברים חדשים,  ישראלים, כאן. אנחנו יושבים בברלין ומדברים על ספרים לפי סדר היום שמוכתב ומתקיים בציון. אני חושבת שהקריאה שלי זקוקה לצייטגייסט. זקוקה לרוח הזמן. אני זקוקה לזה. ולו כדי להרגיש פחות לבד.

קריאה לא מחנויות ספרים, קריאה מספריות, היא קריאה שיכלה להיות מחוץ לרוח הזמן. היא קריאה שמובססת על מה שיש. ואני חלק גדול משמחת הקריאה שלי קשור לתחושת הבחירה. אני אוהבת להרגיש שיש לי אופציות, שאני בוררת ובוחרת. כשאני יוצאת מחנות ספרים עם כמה ספרים שבחרתי בקפדנות בתיק אני מרגישה שמחה של עושר, של שפע, של אפשרויות. אני זקוקה להרגשה שאני בוחרת. ספריות, וגם חנויות ספרים יד שניה, מבוססות על עקרון אחר. הן בית למה שיש. הן מאפשרות יותר בחירה, או בחירה יותר משוחררת, וגם פחות בחירה. פחות גמישות.

ספרים

פגישה עם חברים וותיקים. ספרים. הצייטגייסט. רוח הזמן. כל חנויות הספרים דומות זו לזו? Infinite Jest לנצח. סטונר ואמון בכריכה זהה, עברית אנגלית וגרמנית

אז מחוץ לרוח הזמן ובלי קשר לכלום קראתי עכשו 4 ספרים מתוך סאגת Earthsea. אלף עמודים באנגלית. פנטזיה. אורסולה לה גווין. גד הקוסם, טנר הילדה. סיפור חניכה. סיפור התבגרות. נהנתי הנאה עצומה. חווית הקריאה בהם הזכירה לי, לפרקים, את החוויה שהיתה לי כשקראתי ספרים בילדות. כשהעולם של הספר הופך לאמיתי יותר ורלוונטי יותר מהעולם שבחוץ. הישאבות טוטאלית. קריאה להוטה, מרותקת, דוחקת. זאת היתה מתנה נפלאה, להיזכר בתחושה הזאת, להיות מסוגלת להרגיש אותה שוב.

ועכשו סיימתי את הספר ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן. זה קורה לי הרבה, אחרי שאני מסיימת ספר שמאוד נהנתי לקרוא, שמאוד הרשים אותי. אני מניחה את הספר בצד ויושבת קצת, מחכה. ממתינה. כאילו אני נותנת לספר מקום, מאפשרת לו להישאר איתי עוד קצת, לרחף בתוכי, לגעת לי במחשבות. אחר כך נהייה לי ריק, ואני לא יודעת מה עושים עכשו, איך מתחילים שוב. בשלב הזה אני בדרך כלל הולכת אל החנויות. להיחשף לשפע. לבחור. לממש את הזכות שלי לבחור.

ספרים

השלל מהביקור האחרון. נגמר! נגמר! מה עכשו?

העניין הוא שעכשו אני בגרמניה, ברלין, וחנויות הספרים הפכו מחברות לסוג של אויבות. כי אני לא קוראת בגרמנית, ולא חלק מרוח הזמן, אני לא יודעת בכלל על מה מדברים ומה חשוב ומה חובה ומה קורה. וחנויות הספרים מלאות בספרים שאני לא יכלה לקרוא. גם ככה, בתמיד, בכל שפה, חנויות הספרים מציגות מלא ספרים שאני לא אספיק לקרוא. אז עכשו, כשרוב הספרים הם לא בשפה שאני מבינה, זה כמעט פארודי. ובכל מקרה, זה מאוד מבלבל.

התוכנית הראשונית שלי, כשעזבתי את ישראל, היתה ללכת דיגיטל. לא לסחוב ספרים בין ארצות, פשוט לעבור לקרוא דיגיטל. התוכנית נכשלה. כתוצאה ממנה לא קראתי בכלל כמה חודשים. אז שיניתי אסטרטגיה. עכשו אני קוראת לפי רשימות. אני ממשיכה לעקוב אחרי עולם הספרים הישראלי, וכשמשהו נראה לי מעניין אני רושמת אותו בפנקס הקטן. ובביקורים בארץ אני רוכשת את הספרים שברשימה. משני הביקורים האחרונים חזרתי עם חבילות ספרים נאות, ואני קוראת אותם אחד אחד, בשיטתיות. רשימת קריאה מסודרת, עם תוכנית.

ברלין עפה על עצמה

ברלין! ברלין! ברלין על ראש שמחתנו. וגם פינת קפה סלאש ספה. מנדטורי

אז לכאורה עכשו זה הרגע ליפול חזרה אל תוכנית הקריאה שלי, אל הרשימה, אל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. רק שסיימתי אותם, את כל הספרים שהבאתי מהביקור האחרון. וגם, על הדרך, עברתי בכמה ספריות נאות של חברים והוצאתי משם מה שרציתי. ועכשו מה? סיימתי ספר נפלא ואני צריכה לעשות משהו, להחליט משהו, להתחיל משהו חדש. אז יצאתי לשוטט בין חנויות הספרים.

גיליתי שלמרות שרוב החנויות מוכרות שספרים שאני לא יכלה לקרוא, אני אוהבת לשוטט בהן. גיליתי שיש לזה עדיין משמעות עבורי. אני נהנית להסתכל על מה יצא בגרמנית. נהנית לנסות לתרגם את שמות הספרים, נהנית לגלות שאני מכירה את רובם, או לפחות שמעתי עליהם, נהנית לראות שזה לא ממש שונה מבארץ, וגם, כמה שזה כן שונה מהארץ. ובכלל, פשוט נהנית מהחוויה, מהשיטוט, מהחנות עצמה.

ספרים

עוד חברים וותיקים. פול אוסטר בכל פינה. פול אוסטר רודף אחרי!

ברלין מלאה בחנויות ספרים מקסימות. שונות אחת מהשניה. בעלות אופי משלהן. לא רשתות. עצם זה שכל חנות נראית קצת אחרת, זה כבר שמחה גדולה עבורי. כמה נמאס לי מהירוק של סטימצקי! כיף לחיות בעולם שיש בו פחות רשתות. זה אומר, גם, פחות אחידות. לכאורה. מאז שאני מסתכלת על ספרים בחנויות במקום לקרוא אותם, אני גם רואה עד כמה ההיצע, בסופו של דבר, דומה. אני רואה את הצייטגייסט. בכל מקום, בכל חנות – בנווה צדק ובדיזינגוף, במיטטא ובפרנצלאוורברג ובקרויצברג – ניבט אלי המבט ההו-כה אינטנסיבי של פול אוסטר.  או התמונה של ג'ניפר טגה על כריכת הספר שלה "אמון: סבא שלי היה יורה בי".

גילתי שאני הולכת לחנויות ספרים לא רק בשביל לקנות ספרים, אלה כי עצם השיטוט בהן נותן לי הרגשה של חופש, של אופציות, של עושר, של שפע. גיליתי שרק מלהסתכל אני לומדת דברים. וגם גיליתי שכל חנות ספרים שמכבדת את עצמה בברלין חייבת ספה מרוטה אחת לפחות, או פינת קפה, או שניהם. ושבכל חנות ספרים יש כמה מדפים שמוקדשים לספרים על העיר. לא על גרמניה. על ברלין. וגם גיליתי שמוכר הספרים בסיינט ג'ורג קרא יותר ספרים ממני והוא ממש משכיל. המוכרת פחות. אזי איכות הביקור שם תלויה, גם, במוכר.

המדף הישראלי

אני מסתכלת תמיד, גם, על המדף הישראלי. מי במתורגמים? שמחתי למצוא את סנד. לא רק א.ב, גרוסמן ועוז.

השבוע הלכתי לשם וקרא לי נס קטן: מצאתי, תוך דקה, שלושה ספרים שהיו ברשימות שלי. כי בנוסף לרשימות של ספרים לרכישה בביקור הבא בארץ, אני מתחזקת עכשו גם רשימת ספרים שלא אכפת לי לנסות באנגלית. לרשימה הזאת נכנסים ספרים באנגלית שקראתי עליהם בעברית, כי אני מעדיפה לקרוא מקור אם אני יכלה, וספרים של סופרים שאני אוהבת או מכירה או סתם שמעתי עליהם דברים טובים ולא תורגמו לעברית. הפעם קניתי את Job של ג'וף רות, את Smut של אלן בנט ועוד ספר של בנג'ימין בלאק, כי במקרה נתקלתי השבוע בביקורת של אילן שיינפלד על ספר שלו ונזכרתי גם שהוא מצויין, וגם שהוא כותב באנגלית.

העניין הוא שאני מתגעגעת לקריאה המשותפת. הקריאה שלי זקוקה לקבוצת התייחסות. לסדר יום כלשהו. לתחושה של רלוונטיות. של רוח הזמן. של אני ברוח הזמן. הנה עכשו סיימתי אלף עמודים של Eaerthsea ואין עם מי לדבר. גם ככה קריאה היא אקט מבודד, משהו שעושים לבד, אז לקרוא מחוץ לצייטגיסט שלך, מחוץ לרוח הזמן, זה לקרוא ממש לבד. זה לסיים ספר מתפקעת מהתלהבות בלי שיהיה לאן להפנות את ההתלהבות הזאת, מישהו לשתף בה, מישהו שיראה ויבין.

ברלין, סימנים של אביב

וחוץ זה, השבוע, ראיתי שמים כחולים. כחולים! כחולים! אפילו עכשו, ברגע זה, השמים בחוץ כחולים. יש אור בקצה המנהרה! גם החורף הזה יעבור!

 

אשה בברלין: על הספר ועלי. ועל השלג שירד והלך ועל תודעה שמשתנה

ביום שני קמתי לעולם שכולו זוהר. ירד שלג בלילה. כל החוץ היה מכוסה שלג. החצר הפנימית שלי היתה מכוסה שלג, בחלק המגודר וגם בחלק הלא מגודר, העצים היו מכוסי שלג. עצים לבושים, זוהרים, מנצנצים. החושך היה פחות חשוך. השלג, ברגעים הראשונים שלו, הוא עולם כמעט מושלם עבורי: עולם של שקט, דממה, כובד ראש, זוהר, קלילות. אחרי זה הכל מתחרבש, מתקשקש, מתמלא אפר ואדמה ומתערבב בצבעים הגסים של החיים. אבל בראשוניות שלו, בהתחלה שלו, השלג הוא השקט והוא היופי.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. עדיין ירד קצת. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו (טוב, זה לא נכון, יש שני שכנים שאפילו בימי שלג חוצים את החצר דרך הגדר, כלומר, הולכים את החמישים מטר ושני שערים האלה הלוך וחזור. אבל הם היחדים. אני עושה הקפה).

אז שלג בחוץ והעיר ריקה ועבודה איין. ימים של חגים, בין שבתונים לסופי שבוע, ואני פניתי לספרים. והספר הפעם היה "אשה בברלין". קניתי אותו בחנות יד שניה בביקורי האחרון בארץ. הוא יצא בישראל עוד ב 2005 אבל אז פסחתי עליו. אז לא היה לי כוח לשמוע ולהקשיב לספרים שדיבבו את הסבל של הגרמנים בסוף המלחמה. לא היה לי כוח. גם את "לבד בברלין" לא קראתי. זה השתנה אצלי מאז שעברתי לכאן. אני פתוחה יותר וסקרנית יותר וסבלנית יותר לספרים שמציגים את נקודת המבט הגרמנית, כולל את הסבל הגרמני.

מה זה אומר בעצם? האם היום, כשאני חיה בקרבם, אני כן מוכנה להרגיש אמפטיה כלפי הגרמנים? זה ריכך אותי? אני מחפשת נקודת בעדם? אני לא יודעת מה זה אומר.

בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרות זרה, מתורגמת. באוניברסיטה הלכתי ללמוד בחוג לתורת הספרות הכללית, לא בחוג לספרות עברית. אני אוהבת את הגיבורים שלי עם שמות זרים. אני מעדיפה אותם מתקיימים בעולם שאני לא מכירה, עולם שהוא חדש לי. אני אוהבת את אפקט הזרות של קריאה בספרות זרה. אני אוהבת לקרוא ספרים כאילו היו, גם, מסעות. כאילו הם לוקחים אותי למסע. והכי אני אוהבת לגלות שאני וגיבורה עם שם איטלקי שאני לא יכלה לבטא חולקות מחשבות דומות, חלומות דומים. זאת הגדולה של ספרות, לטעמי. וחוץ מזה אני לגמרי בעד אסקפזים.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו. אולי בגלל זה בנו את הגדר הזאת שתוחמת חלק מתוך החצר ויש בה שני שערים נעולים על מפתח

"אשה בברלין" הוא יומן שכתבה אשה (אלמונית, כלומר, לא אלמונית, יודעים מי היא, אבל שמה לא פורסם ברבים) בברלין בחודשים אפריל – יוני 1945. היא כתבה על נפילת ברלין, כניסת הרוסים, כאוס, התחלת החלוקת של העיר. זאת התקופה וזאת העלילה. ואני קוראת את זה בביתי במיטטא, והיא כותבת את זה מביתה הזמני במערב העיר, והיא מתארת את התקדמות הרוסים, יום אחרי יום, רחוב אחרי רחוב וכיכר אחרי כיכר. כמו בספר מתח. ואני על הספה בבית מנסה לשרטט בראש את המסלול, לחבר את הידע שלי על העולם לידע שמגיע מהספר. (זה לא עלה יפה לצערי. או שמבנה העיר מאוד השתנה מאז, או שאני לגמרי בורה בנוגע למבנה העיר. כפי הנראה שניהם. לא הצלחתי לשרטט את המסלול על המפה. רבעים סמוכים אצלה לא נפגשו מעולם אצלי).

הייתי במתח כשקראתי את זה. כאילו הם תכף מגיעים לכאן, מגיעים אלי. כשהם הגיעו לברנאור שטרסה הייתי מכווצת על הספה, בלי אוויר. "באופק עשן ואדמומית. המזרח בוער. כלומר הרוסים כבר בברנאור שטרסה". ודקה אחרי זה, הרוסים כבר בוודינג. קראתי את זה כאילו אני קוראת ספרות זרה שהיא גם ספרות לא זרה. קראתי את זה כאילו אני יודעת. אבל אני לא. אני זרה לזה. זה היה מוזר. התגובה הרגשית שלי למקרא הרחובות המוכרים היתה הפוכה מבקריאת ספרות עברית. זה לא ביאס אותי, זה ריגש אותי. כאילו פתאום הייתי לחלק מהסיפור, מהעלילה. ואני לא.

זה היה מרחק הנכון עבורי. גם מוכר וגם זר. נהנתי לזהות את המסלול ולדמיין אותו והייתי מוגנת, כי זה לא עלי, הספר הזה, זה לא אני. אני במרחק המושלם. "הרוסים הגיעו עד ברנאור שטרסה" הזכיר לי את "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" של אמא שלי. כל אחד סוחב את האימה שלו.

סוף השלג

וככה זה נראה ביום רביעי בבוקר. 48 שעות של שלג, ודי. בכל העיר השלג כבר נמס לגמרי. אצלנו בשמורה הוא נמס לאט יותר, כי זאת שמורת טבע ואף אחד לא דורך שם

כשהרוסים הגיעו והשתלטו וכבשו ושלטו וניהלו הכל נהייה יותר גרוע עבור המחברת, אישה בברלין. עבור כל הנשים שהיו בברלין. אחרי כניסת הרוסים מגיעים תיאורים בלתי נתפסים על אונס סיטונאי של נשים. סיטונאי. וזה המם אותי, גם כי לא חשבתי על זה אף פעם קודם, וגם כי הראש שלי, בחודש האחרון, מלא בסיפורים על אונס ודיונים על מהו אונס ומתי זה אונס וכל זה, אקטואליה טרייה, וגם כי זה פשוט מהמם. המובנות מאליו של מעשה האונס. הקבלה האדישה שלו. כאילו היה פעולה של הטבע. אסון טבע שאין מה לעשות כנגדו. גזרת גורל.

למחברת ברור שזה מה שיקרה, לכל הנשים סביבה ברור שזה מה שיקרה, למעט הגברים שהיו בסביבה היה ברור שזה יקרה. וזה קרה. הקורבנות היו הנשים הגרמניות ואף אחד, אף אחד, לא ניסה להגן עליהן. גם לא מעט הגברים שהיו בעיר. גם לא הגברים שלהם (חברה של המחברת מספרת לה איך באונס הראשון שלה בעלה ישב מעבר לקיר ושמע הכל. במקום אחר היא כותבת: "בתור למשאבה סיפרה אישה אחת שאיזה שכן צעק אליה במרתף שלה, כשהיאיוואנים גררו אותה החוצה: "תלכי אתם כבר, את הרי מסכנת את כולנו!" הערות שוליים קטנות לשקיעתו של המערב" היא כותבת). פאסיביות מוחלטת. קבלת הגורל. אדישות. אטימות. אונס כאסון טבע. אונס כמשהו בלתי נמנע. אונס נשים כברירת מחדל של מנצחים.

זיקוקים בחצר הפנימית

וככה זה נראה בערב של חמישי, ערב אחרי, ערב הכריסמס. 2 גברים ושני ילדים, אורחים, כלומר, לא דיירים קבועים, כאלה שבאו ושכרו דירה ליומיים, נכנסו לחצר הפנימית ועשו שם זיקוקים. מעניין ביותר

כשקראתי את הספר הרגשתי איך התודעה שלי משתנה. כבר לא היה אכפת לי לרחם על הגרמנים. הם היו אז ראויים לרחמים. הרגשתי אמפטיה לחורבנם, לאימתם. אבל במקביל הופיע אצלי משהו חדש ולא נעים. הרגשתי כאילו אני מכירה אותם, כאילו אני מזהה אותם, את האנשים שהיא מתארת, את דפוסי ההתנהגות שהיא כותבת. אני מכירה אותם ולא מהספרות אלה מכאן, מהיום, מהעולם שלי, מהאנשים סביבי.

"בדרך הלכתי לצד החשמלית" היא כותבת ב 21.4.1945 "לעלות היה אסור לי כי אין לי אישור מדרגה שלוש. והחשמלית דווקא נסעה כמעט ריקה, ספרתי שמונה אנשים בקרון. ומאות הלכו לצידה בגשם השוטף, אף על פי שהחשמלית, שבמילא חייבת לנסוע, היתה יכולה לקחת אותם בלי שום קושי. אבל לא – עיין ערך עקרון הסדר. הוא טבוע בנו עמוק עמוק. אנחנו מצייתים". 

במקום אחר היא מתארת תור לחלוקת בשר: "פצצה פגעה בתור לבשר אצל הפטר. שלושה הרוגים, עשרה פצועים – אבל האנשים כבר שוב עומדים בתור" וזה לא הפצצה או ההרוגים או החזרה לשיגרה שתפס אותי, זה התור. העמידה בתור. "כבר אין מי שישלוט עלינו" היא כותבת "ואף על פי כן, שוב ושוב משתרר מעצמו מעין סדר, בכל מקום, בכל מרתף. כשהופצץ הבית שלי ראיתי איך אפילו אלה שנקברו תחת ההריסות, הפצועים, מוכי ההלם, נעלמו בסדר מופתי מהזירה".

יום אחרי הסילבסטר

וככה זה נראה יום אחרי הסילבסטר. סימנתי את מיקומו של בקבוק הבירה. זה לא שהיו חגיגות בחצר, היו שם, למשך פחות מחצי שעה, שני גברים ושני ילדים וציוד הפצצה ובקבוקי בירה. הבקבוק נשאר.

את הסדר הזה הרגשתי שאני מכירה, את הצייתנות. את העמידה בתור. כשסיימתי את הספר חשבתי שאכן, התודעה שלי משתנה, אין לי שום קושי היום, ההפך, אפילו יש לי עניין בלקרוא את הזווית הגרמנית על הימים ההם. הבעיה היא, מה שמטריד אותי הוא, שגם אז, גם כשאני קוראת על הגרמנים כקורבנות, הם יוצאים לא משהו.

הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

אביב בברלין, פריחה

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

כנסיית ציון

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר

עטיפה הספר