בספר שקראתי, ״מייסטרים דגולים״ מאת תומס ברנהרד, היו קיפולים. את העותק שבידי קניתי בחנות יד שניה של האחים גרין שבכיכר רבין, ציון, והוא הגיע עם קיפולים. הרבה קיפולים. יש בו סימנים נוספים, מוטבעת עליו החותמת ״קריאה בלבד״ ובאותיות קטנות יותר ״לא למכירה״, חותמת שרומזת שהעותק הספיציפי הזה היה במקור עותק לעיתונאים, לביקורת, ולא נמכר בחנויות. יש עליו גם מחיר, 45 ש״ח כתוב בפינת הדף הראשון בעפרון, ויש גם שם, שם עברי שמזכיר שמות של טייסים ורשום בעט כחולה, גם הוא בעמוד הראשון.
״מי שקורא הכל לא מבין דבר. לא חייבים לקרוא את גתה כולו, את קאנט כולו, גם לא חייבים לקרוא את שופנהאואר כולו, עמודים אחדים מ״יסורי ורתר״, דפים אחדים מ״קרובים מתוך בחירה״ ובסוף נדע על שני הספרים האלה יותר משנדע אם נקרא אותם מההתחלה ועד הסוף, בכל מקרה צפוי לנו תענוג צרוף. אבל לצורך ההגבלה העצמית הקיצונית הזאת צריך כל כך הרבה אומץ וכוח רצון שקשה לגייסם לעתים קרובות, ואנחנו עצמנו מגייסים אותם רק לעתים רחוקות.״ (מייסטרים דגולים, עמ׳ 25)
אני גם משאירה סימנים בספרים שאני קוראת. אני מסמנת קטעים. משפטים. שורות. אני לא תמיד יודעת למה אני מסמנת אותם. כלומר, אני גם לא בטוחה למה אני מסמנת, וגם לא תמיד ברור למה למה אני מסמנת דווקא את זה ולא משהו אחר. כבר מזמן הספקתי להדאיג את עצמי עם זה. אני מרשה לעצמי לסמן וזהו, בלי להבין. אני מניחה שיום אחד המשמעות של הסימונים שלי תתגלה לי. או שלא, זה לא משנה לי. אני מרשה לעצמי לסמן וזהו.
כשהייתי קטנה סימנתי עם מרקר. או מרחתי קו של עט מתחת למילים. אבל כשהייתי קטנה הספרים שקראתי היו שייכים לספרייה של הקיבוץ ומתישהו הפנמתי שאסור לסמן בלורדים על ספרים שהם לא רכוש פרטי שלי. כשגדלתי והתחילו להיות לי ספרים שהם כן רכוש פרטי, פרטי לגמרי, ממש שלי, ניסיתי לחזור לסמן בספרים אבל כבר לא יכלתי, הפנמתי מדי את האיסור, הוא כלא אותי. אז התחלתי לסמן באמצעות קיפולים.
״הרעב של האנושות הנאורה לתרבות הוא עצום, הפרברטיות שגלומה בעובדה הזאת חובקת עולם. וינה היא מושג תרבותי, אמר רגר, אף שכבר אין כמעט תרבות בווינה, ויום אחד באמת לא תהיה בווינה תרבות כלשהי, גם אז תישאר וינה מותג תרבותי. וינה תהיה תמיד מותג תרבותי, היא תהיה מותג תרבותי עיקש ככל שהתרבות תתמעט בה.״ (עמ׳ 101)
אני עושה את זה כבר שנים אבל בלב חצוי. מתישהו שמעתי או קראתי או נאמר לי, אני באמת לא זוכרת, שלעשות קיפולים בספר – כמו גם לכתוב בספר או לצייר בספר, להשאיר איזהשהו סימן אישי בספר – זה אקט של חוסר כבוד כלפי הספר. זה השחתה. אני לא לגמרי מסכימה עם זה ולא לגמרי מצליחה לא להסכים עם זה. ואני מזכירה לעצמי תמיד שהספרים שלי הם פרטיים, ועדיין, אני מקפלת בלב חצוי.
אז למצוא סימני קיפולים של מישהו אחר בספר תמיד משמח אותי. עוד מישהו כמוני! וגם, זה מסקרן. מה הוא סימן? למה הוא סימן? אם אני אקרא את העמודים המקופלים אצליח להבין? זה כמו לנסות וללכת בצעדים של מישהו אחר אבל בלי מפה, בלי לדעת לאן הולכים. ב״מייסטרים דגולים״ היו לפחות עשרים קיפולים. לפחות עשרים מקומות בהם הקורא לפני מצא לנכון לעצור לרגע ולסמן. זה נורא מסקרן! בייחוד כי זה בטקסט של ברנהרד, אחד הסופרים האהובים עלי ביותר.
״בחורף אני חושב שהאביב יציל אותי, ובאביב אני חושב שהקיץ יציל אותי ובקיץ אני חושב שהסתיו יציל אותי ובסתיו החורף, וחוזר חלילה, בכל עונה אני מייחל לעונה הבאה. אבל זו כמובן תכונה אומללה, אומללה מלידה, איני אומר כמה טוב, עכשיו חורף, החורף ממש נועד לך, כפי שאיני אומר האביב ממש נועד לך, או הסתיו ממש נועד לך וכך הקיץ, וחוזר חלילה. אני תמיד מאשים באומללותי את העונה שבה אני חייב לחיות, זה האסון. איני שייך לאנשים שנהנים מההווה, זה הדבר, אני שייך לאומללים שנהנים מהעבר, זו האמת, שחשים שההווה אינו אלא עלבון, זו האמת״ (עמ׳ 148)
אני כל כך אוהבת את ברנהרד שהיו שנים שהיייתי שומרת במחשב קובץ ובו משפטים מתוך ספרים של ברנהרד שאני הקלדתי. בייחוד מהספרים ״אחיינו של ויטגנשטיין״, ״הטובע״, ו״ילד״ (וכל החמישה של הממואר). זה היה שיא חוסר האונים שהרגשתי מול הכתיבה של ברנהרד. פשוט העתקתי משפטים שלמים לקובץ שאף אחד לא יראה ושאין לו שום מטרה בחיים, רק להכיל את ההתרגשות שלי. זה התחיל כשכתבתי ביקורת על ״הטובע״, ואז היה לזה צידוק, אבל זה המשיך משם. אחרי שקראתי את ״הטובע״ חזרתי לספרים קודמים שלו שקראתי ומהם יצרתי את הקובץ.
״מייסטרים דגולים״ יצא בעברית כבר ב – 2010, אבל אני שמרתי אותו. ידעתי שזה הספר האחרון של ברנהרד שיתורגם לעברית ושמרתי לי אותו (יש עוד מלא מחזות ושירה וטקסטים אחרים שלו, שטרם תורגמו. אבל בפרוזה, זה הספר האחרון). לא קראתי אותו כשיצא כי ידעתי שלא יהיו לי יותר ושמרתי לי אותו. באחד הביקורים בארץ קפצתי לחנות יד שניה ומצאתי את הספר וקניתי אותו. יד שניה עם קיפולים. הבאתי אותו לברלין והנחתי בערמה.
מוזר, אבל הדור של היום כבר אינו מציג למוזיקה תביעות גבוהות ביותר, תביעות שהוצגו למוזיקה עוד לפני חמש-עשרה ועשרים שנה. והסיבה היא שבעקבות הטכניקה הפכה ההקשבה למוזיקה לעניין שגרתי יומיומי. ההקשבה למוזיקה כבר אינה אירוע מיוחד, בכל מקום שומעים מוזיקה, בכל בית מסחר, בכל מרפאה, בכל רחוב, היום כי אי אפשר להימלט מהמוזיקה, אתה רוצה לברוח ממנה אבל אינך יכול לברוח ממנה, התקופה הזאת מוצפת במוזיקת רקע, כל הזמן, זה האסון, אמר רגר. בתקופתנו פרצה המוזיקה הטוטאלית, בכל מקום בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי חיייבם לשמוע אותה, בעיר או בכפר, בים או במדבר, אמר רגר (עמ׳ 152. הספר, אגב, נכתב ב – 1985 בוינה).
לפני שבוע בערך הגיע הרגע שלו. יצאתי מרצף קריאה של ספרים אמריקאים נפלאים ביותר (ג'ורג' סונדרס, תומס וולף הענק) עם ההרגשה שעכשו אני רוצה לקרוא משהו מלוכלך, משהו שבור, משהו לא בסדר. ובחרתי בברנהרד ו״מייסטרים דגולים״ שלו. הספר עם הסימנים. קראתי אותו ותוך כדי קריאה ניסיתי לפענח את הסימנים שהשאיר הקורא לפני. מה הוא סימן? על מה הוא התעכב? מה מעניין אותו?
לא הצלחתי למשמע את הקיפולים בספר. קראתי ברצף וכל פעם שהגעתי לעמוד מסומן התעכבתי עליו וניסיתי לקרוא בו משמעויות שלא בטקסט ואם הצלחתי השארתי את הקיפול ואם לא מצאתי סיבה הורדתי את הקיפול. וגם הוספתי תוך כדי קריאה את הקיפולים שלי. כשגרמתי את הספר נשארו רק הקיפולים שלי ורמז, בצורת דפים שישרתי, לקיפולים של קודמי. כבשתי את הספר. כמו כלב, סימנתי אותו בצבעים שלי.
כל הספרים והכתבים שאספתי בימי חיי, והבאתי לדירה בזינגרשטראסה, כדי למא עד אפס מקום את הכונניות האלה, לא הועילו בסוף, אשתי הותירה אותי לבד וכל הספרים והכתבים האלה היו מגוחכים. אנחנו מאמינים, שבבוא הזמן נוכל להיאחז בשקספיר או בקאנט, אבל זו מסקנה מוטעית, שייקספיר וקאנט וכל האחרים, כל הגדולים, כביכול, שיצרנו לנו כל חיינו, ייעזבו אותנו במצוקתנו בדיוק ברגע שנזדקק להם, אמר רגר, הם אינם פתרון, ואין בהם נחמה בשבילנו, פתאום הם דוחים אותנו, הם זרים לנו, כל מה שהגדולים והחשובים, כביכול, חשבו ואחר כך כתבו, מותיר אותנו אדישים, אמר רגר. אנחנו מאמינים תמיד, שברגעים המכריעים, כלומר ברגעי החיים המכריעים נוכל תמיד לסמוך על הגדולים והחשובים, כביכול, אבל זו טעות, דווקא ברגעים המכריעים בחיים, הדמויות החשובות והגדולות האלה, הנצחיות, כמו שאומרים, משאירות אותנו לבד, ברגע מכריע כזה הן אינן מעניקות לנו דבר מלבד העובדה, שגם איתן וביניהן אנחנו לבד, מופקרים במובן הכי איום של המילה, אמר רגר.״ (עמ׳ 157)
עכשו אני עוברת על הקיפולים שלי ומנסה לחלץ מתוכם משמעות. קיוויתי למצוא משהו, משהו רלוונטי, משהו שאוכל להשתמש בו בבלוג, למשל. הרי אני חיה בלב ליבו של העולם שברנהרד חי בו ותקף אותו וסבל ממנו ומת לתוכו. חשבתי שיצא לי סיפור. לא יצא. מה שכן יצא זה קובץ של משפטים מסומנים, כמו פעם, רק בצורת קיפולים בספר. איורים לתמונות בפוסט הזה. תומס ברנהרד, מייסטר דגול. הוא בטח היה שונא את זה.
Liraz Axelrad Blog 