אשה בברלין: על הספר ועלי. ועל השלג שירד והלך ועל תודעה שמשתנה

ביום שני קמתי לעולם שכולו זוהר. ירד שלג בלילה. כל החוץ היה מכוסה שלג. החצר הפנימית שלי היתה מכוסה שלג, בחלק המגודר וגם בחלק הלא מגודר, העצים היו מכוסי שלג. עצים לבושים, זוהרים, מנצנצים. החושך היה פחות חשוך. השלג, ברגעים הראשונים שלו, הוא עולם כמעט מושלם עבורי: עולם של שקט, דממה, כובד ראש, זוהר, קלילות. אחרי זה הכל מתחרבש, מתקשקש, מתמלא אפר ואדמה ומתערבב בצבעים הגסים של החיים. אבל בראשוניות שלו, בהתחלה שלו, השלג הוא השקט והוא היופי.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. עדיין ירד קצת. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו (טוב, זה לא נכון, יש שני שכנים שאפילו בימי שלג חוצים את החצר דרך הגדר, כלומר, הולכים את החמישים מטר ושני שערים האלה הלוך וחזור. אבל הם היחדים. אני עושה הקפה).

אז שלג בחוץ והעיר ריקה ועבודה איין. ימים של חגים, בין שבתונים לסופי שבוע, ואני פניתי לספרים. והספר הפעם היה "אשה בברלין". קניתי אותו בחנות יד שניה בביקורי האחרון בארץ. הוא יצא בישראל עוד ב 2005 אבל אז פסחתי עליו. אז לא היה לי כוח לשמוע ולהקשיב לספרים שדיבבו את הסבל של הגרמנים בסוף המלחמה. לא היה לי כוח. גם את "לבד בברלין" לא קראתי. זה השתנה אצלי מאז שעברתי לכאן. אני פתוחה יותר וסקרנית יותר וסבלנית יותר לספרים שמציגים את נקודת המבט הגרמנית, כולל את הסבל הגרמני.

מה זה אומר בעצם? האם היום, כשאני חיה בקרבם, אני כן מוכנה להרגיש אמפטיה כלפי הגרמנים? זה ריכך אותי? אני מחפשת נקודת בעדם? אני לא יודעת מה זה אומר.

בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרות זרה, מתורגמת. באוניברסיטה הלכתי ללמוד בחוג לתורת הספרות הכללית, לא בחוג לספרות עברית. אני אוהבת את הגיבורים שלי עם שמות זרים. אני מעדיפה אותם מתקיימים בעולם שאני לא מכירה, עולם שהוא חדש לי. אני אוהבת את אפקט הזרות של קריאה בספרות זרה. אני אוהבת לקרוא ספרים כאילו היו, גם, מסעות. כאילו הם לוקחים אותי למסע. והכי אני אוהבת לגלות שאני וגיבורה עם שם איטלקי שאני לא יכלה לבטא חולקות מחשבות דומות, חלומות דומים. זאת הגדולה של ספרות, לטעמי. וחוץ מזה אני לגמרי בעד אסקפזים.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו. אולי בגלל זה בנו את הגדר הזאת שתוחמת חלק מתוך החצר ויש בה שני שערים נעולים על מפתח

"אשה בברלין" הוא יומן שכתבה אשה (אלמונית, כלומר, לא אלמונית, יודעים מי היא, אבל שמה לא פורסם ברבים) בברלין בחודשים אפריל – יוני 1945. היא כתבה על נפילת ברלין, כניסת הרוסים, כאוס, התחלת החלוקת של העיר. זאת התקופה וזאת העלילה. ואני קוראת את זה בביתי במיטטא, והיא כותבת את זה מביתה הזמני במערב העיר, והיא מתארת את התקדמות הרוסים, יום אחרי יום, רחוב אחרי רחוב וכיכר אחרי כיכר. כמו בספר מתח. ואני על הספה בבית מנסה לשרטט בראש את המסלול, לחבר את הידע שלי על העולם לידע שמגיע מהספר. (זה לא עלה יפה לצערי. או שמבנה העיר מאוד השתנה מאז, או שאני לגמרי בורה בנוגע למבנה העיר. כפי הנראה שניהם. לא הצלחתי לשרטט את המסלול על המפה. רבעים סמוכים אצלה לא נפגשו מעולם אצלי).

הייתי במתח כשקראתי את זה. כאילו הם תכף מגיעים לכאן, מגיעים אלי. כשהם הגיעו לברנאור שטרסה הייתי מכווצת על הספה, בלי אוויר. "באופק עשן ואדמומית. המזרח בוער. כלומר הרוסים כבר בברנאור שטרסה". ודקה אחרי זה, הרוסים כבר בוודינג. קראתי את זה כאילו אני קוראת ספרות זרה שהיא גם ספרות לא זרה. קראתי את זה כאילו אני יודעת. אבל אני לא. אני זרה לזה. זה היה מוזר. התגובה הרגשית שלי למקרא הרחובות המוכרים היתה הפוכה מבקריאת ספרות עברית. זה לא ביאס אותי, זה ריגש אותי. כאילו פתאום הייתי לחלק מהסיפור, מהעלילה. ואני לא.

זה היה מרחק הנכון עבורי. גם מוכר וגם זר. נהנתי לזהות את המסלול ולדמיין אותו והייתי מוגנת, כי זה לא עלי, הספר הזה, זה לא אני. אני במרחק המושלם. "הרוסים הגיעו עד ברנאור שטרסה" הזכיר לי את "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" של אמא שלי. כל אחד סוחב את האימה שלו.

סוף השלג

וככה זה נראה ביום רביעי בבוקר. 48 שעות של שלג, ודי. בכל העיר השלג כבר נמס לגמרי. אצלנו בשמורה הוא נמס לאט יותר, כי זאת שמורת טבע ואף אחד לא דורך שם

כשהרוסים הגיעו והשתלטו וכבשו ושלטו וניהלו הכל נהייה יותר גרוע עבור המחברת, אישה בברלין. עבור כל הנשים שהיו בברלין. אחרי כניסת הרוסים מגיעים תיאורים בלתי נתפסים על אונס סיטונאי של נשים. סיטונאי. וזה המם אותי, גם כי לא חשבתי על זה אף פעם קודם, וגם כי הראש שלי, בחודש האחרון, מלא בסיפורים על אונס ודיונים על מהו אונס ומתי זה אונס וכל זה, אקטואליה טרייה, וגם כי זה פשוט מהמם. המובנות מאליו של מעשה האונס. הקבלה האדישה שלו. כאילו היה פעולה של הטבע. אסון טבע שאין מה לעשות כנגדו. גזרת גורל.

למחברת ברור שזה מה שיקרה, לכל הנשים סביבה ברור שזה מה שיקרה, למעט הגברים שהיו בסביבה היה ברור שזה יקרה. וזה קרה. הקורבנות היו הנשים הגרמניות ואף אחד, אף אחד, לא ניסה להגן עליהן. גם לא מעט הגברים שהיו בעיר. גם לא הגברים שלהם (חברה של המחברת מספרת לה איך באונס הראשון שלה בעלה ישב מעבר לקיר ושמע הכל. במקום אחר היא כותבת: "בתור למשאבה סיפרה אישה אחת שאיזה שכן צעק אליה במרתף שלה, כשהיאיוואנים גררו אותה החוצה: "תלכי אתם כבר, את הרי מסכנת את כולנו!" הערות שוליים קטנות לשקיעתו של המערב" היא כותבת). פאסיביות מוחלטת. קבלת הגורל. אדישות. אטימות. אונס כאסון טבע. אונס כמשהו בלתי נמנע. אונס נשים כברירת מחדל של מנצחים.

זיקוקים בחצר הפנימית

וככה זה נראה בערב של חמישי, ערב אחרי, ערב הכריסמס. 2 גברים ושני ילדים, אורחים, כלומר, לא דיירים קבועים, כאלה שבאו ושכרו דירה ליומיים, נכנסו לחצר הפנימית ועשו שם זיקוקים. מעניין ביותר

כשקראתי את הספר הרגשתי איך התודעה שלי משתנה. כבר לא היה אכפת לי לרחם על הגרמנים. הם היו אז ראויים לרחמים. הרגשתי אמפטיה לחורבנם, לאימתם. אבל במקביל הופיע אצלי משהו חדש ולא נעים. הרגשתי כאילו אני מכירה אותם, כאילו אני מזהה אותם, את האנשים שהיא מתארת, את דפוסי ההתנהגות שהיא כותבת. אני מכירה אותם ולא מהספרות אלה מכאן, מהיום, מהעולם שלי, מהאנשים סביבי.

"בדרך הלכתי לצד החשמלית" היא כותבת ב 21.4.1945 "לעלות היה אסור לי כי אין לי אישור מדרגה שלוש. והחשמלית דווקא נסעה כמעט ריקה, ספרתי שמונה אנשים בקרון. ומאות הלכו לצידה בגשם השוטף, אף על פי שהחשמלית, שבמילא חייבת לנסוע, היתה יכולה לקחת אותם בלי שום קושי. אבל לא – עיין ערך עקרון הסדר. הוא טבוע בנו עמוק עמוק. אנחנו מצייתים". 

במקום אחר היא מתארת תור לחלוקת בשר: "פצצה פגעה בתור לבשר אצל הפטר. שלושה הרוגים, עשרה פצועים – אבל האנשים כבר שוב עומדים בתור" וזה לא הפצצה או ההרוגים או החזרה לשיגרה שתפס אותי, זה התור. העמידה בתור. "כבר אין מי שישלוט עלינו" היא כותבת "ואף על פי כן, שוב ושוב משתרר מעצמו מעין סדר, בכל מקום, בכל מרתף. כשהופצץ הבית שלי ראיתי איך אפילו אלה שנקברו תחת ההריסות, הפצועים, מוכי ההלם, נעלמו בסדר מופתי מהזירה".

יום אחרי הסילבסטר

וככה זה נראה יום אחרי הסילבסטר. סימנתי את מיקומו של בקבוק הבירה. זה לא שהיו חגיגות בחצר, היו שם, למשך פחות מחצי שעה, שני גברים ושני ילדים וציוד הפצצה ובקבוקי בירה. הבקבוק נשאר.

את הסדר הזה הרגשתי שאני מכירה, את הצייתנות. את העמידה בתור. כשסיימתי את הספר חשבתי שאכן, התודעה שלי משתנה, אין לי שום קושי היום, ההפך, אפילו יש לי עניין בלקרוא את הזווית הגרמנית על הימים ההם. הבעיה היא, מה שמטריד אותי הוא, שגם אז, גם כשאני קוראת על הגרמנים כקורבנות, הם יוצאים לא משהו.

על הקריאה

בדרך מתל אביב לברלין איבדתי את הרגלי הקריאה שלי. הם התפיידו לאוויר. קרסו. שבקו חיים על מדרכות העיר החדשה עם השפה הזרה וחנויות הספרים המרווחות שעמוסות בספרים שאני לא יכלה לקרוא. אני אוהבת ספרים ואוהבת לקרוא, והאהבה הזאת היא אולי היסוד הכי יציב בחיי. תמיד אהבתי לקרוא. ולכתוב. תמיד אהבתי ספרים וסיפורים, מאז שאני קטנה, מאז שאני זוכרת את עצמי. מזמן שלמדתי לקרוא ולכתוב, קראתי וכתבתי. אהבת הספרות והקריאה היא הכי חוט הכי קושר ומאחד של חיי.

אהבת הספרים, החשיבות והמרכזיות של ספרים וקריאה בחיי, זה חלק ממה שמגדיר אותי, גם בדיאלוג הפנימי שלי, וגם כלפי העולם. באוניברסיטה למדתי ספרות. בעשר שנים האחרונות כתבתי טקסטים קצרים על ספרים להארץ, ידיעות אחרונות, ווינט. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת ספרים, וספרות, ושיש לי טעם טוב ושווה להקשיב לי.

הפריט היחיד שצברתי לאורך השנים זה ספרים, והרבה. הספרייה הפרטית שלי היא סוג של כדור שלג מתגלגל. היא השמינה לצידי כל הדרך מהקיבוץ דרך שלל דירות שכורות, ערי לווין ומערכות יחסים, וכל הזמן תפחה. ותפחה. ותפחה. כשנסעתי להודו ארזתי אותה בארגזי קרטון קטנים שאיפסנתי בבויידם של דנה. גרתי אז בפיירברג והיא גרה בצד השני ובמשך ימים העברתי את הספרייה, ארגז אחרי ארגז, 3 קומות למטה, לחצות את שנקין, 3 קומות למעלה, סולם ולבויידם.

הספריה שלי

הספריה שלי בימי הפירוק. קודם הזמנתי חברים, מכרים וזרים גמורים לקחת ספרים. מה שנשאר עבר לספרייה בשכונת שפירא

כשחזרתי חילצתי את הארגזים מהבויידם אבל מעולם לא פרקתי אותם. היו יותר מדי מהם, וכבר התחלתי ליצבור חדשים, ותכף המדפים לא מספיקים, וכמה ספרים צריך בן אדם אחד להקיף את עצמו, ובין הדירות והערים והמעברים השארתי את הספרים ארוזים בחדר חשוך וקטן והתחלתי מחדש לצפות את הקירות בספרים. זה היה נוח, הספריה. מי שנכנס אלי הביתה ישר ידע מי אני, או לפחות ידע, יכול היה לדעת, משהו מהותי עלי מתוך המכלול הזה של "מי אני".

הרגלי קריאה

"קריאה זה הרגל" אמרה לי סבתא שלי היקרה, האמא של הרבה הרגלים טובים שלי, והרגלים צריך לטפח, לשמן, לאמן. וגם: "למיטה נכנסים עם ספר". היא אמרה, אני הפנמתי. אני יכלה לקרוא בכל מקום ובכל מיני תנאים, ולמיטה אני נכנסת עם ספר (וכן, עברתי את כל הבדיחות והמוזריות והאי נעימויות בעולם עם שותפים אקראיים יותר או פחות שלא הבינו מאיפה פתאום צץ הקטע הזה, ועוד דווקא עכשו, של שקט, אור קטן, ספר. איך זה נפל עליהם ולמה זה קשור?).

מראש ידעתי שחיים מחוץ לישראל יכניסו סיבוכים מסויימים בהרגלי הקריאה שלי. כבר עברתי את זה בשנים שחייתי בהודו. בטירו, איפה שביליתי את רוב זמני, היתה ספריה קטנה, פרטית, שהקימה אשה מערבית והחזיקה ספרים באנגלית. רובם בנושאים רוחניים, כמו שאומרים. הרבה פילוסופיה הודית, בודהיסטית, מתורגמת או כזאת שנכתבה במערב, קצת פרוזה וגם הרבה ניו אייג' מעצבן. אני הייתי קורא שבוי, אני חייבת לקרוא, וקראתי מה שיש. העדפתי את המאגר הזה על פני חילופי ספרים עם טיילים ישראלים אחרים. לפחות בספרייה היתה לי קצת תחושה של בחירה. החלפות של ספרים עם טיילים ישראלים הרגיש לי כמו לקנות ספרים במבצע (4 במאה): תמיד בסוף אני קוראת משהו שלא באמת רציתי לקרוא.

ואלו דברים שחשובים לי: אני רוצה לבחור את הספרים שלי. אני רוצה לקרוא רק ספרים שאני באמת רוצה לקרוא. אלו חלק מהערכים הסיפרותים שלי, אם יש משהו כזה. אני לא מרשה אדישות בעולם הקריאה שלי, וגם לא ציניות. וזה תמיד התאפשר לי, כי אני חיה בישראל, וישראל (תל אביב זאת אומרת) היא גן עדן לאוהבי ספרות. בלי קשר למצב הנוכחי של החנויות, ההוצאות וכל שאר המצוקות העכשוויות, בישראל, לאורך השנים, התפתחה תרבות סיפרותית עשירה, פתוחה, סקרנית.

ספרים, חנות ספרים בברלין

עיר גדולה, חנויות ספרים יפות בה הרבה, ספרים רבים בתוכן, וכל זה לא זמין לי. מהגרת

בניגוד גמור לחברה הישראלית, התרבות הספרותית העברית משותת על תרגום מאסיבי מהעולם. על פתיחות. על סקרנות כלפי האחר. שפע נפלא נפלא נפלא של ספרים מכל העולם זמין בעברית. ספרות קלאסית, ספרות איכותית, ספרות חרא, ספרות פופולארית ורבי מכר, ספרות שקוראים מאה אנשים במקרה הטוב, ספרות קוראים כולם, ספרות גבוהה, ספרות קשה ("סנובית", אני שומעת אתכם אומרים. סנובית. כן כן כן, ספרות סנובית. אני סנובית של ספרים).

באמת, לקוראי עברית שרוצים לחיות בעולם הגדול והפתוח – עולם בינלאומי, עולם של מולטי קולטי, גיוון, אחרות – יש איך לעשות את זה. העולם הזה מתקיים בתוך הגטו שלנו. שזה מה שאני אוהבת כל כך בקריאה, האפשרות להתקיים ולו לרגע בעולם הפתוח, בעולם הגדול. אף פעם לא הבנתי את הקטע של העדפה לספרות מקומית. מה לספרות וללאום? ולמה שארצה לקרוא דווקא על מה שממילא מולי. הרי הקסם הגדול זה היכולת שלי להתרגש ממה שקרה לדמות שאת שמה אני לא יכלה לבטא בארץ זרה אליה לעולם לא אגיע.

לעזוב את ישראל זה להתנתק מהשפע הזה. בלי חלופה ראויה. כי איך אני יכלה להחליף? נכון שלקרוא ספרים זה משהו שעושים לבד, אבל לקרוא את הספר זה רק חוליה אחת בעולם של קורא ספרים. תהליך הבחירה של הספר, הפיענוח שלו, חווית הקריאה בו שחלק ממנה עבורי זה גם לדבר עליו, כל אלו הם מעשים חברתיים, קהילתיים. בארץ יש לי רשת חברתית ספרותית, מתווכים ספרותיים, הבנה של האקו סיסטם, הכרת הכוחות הפועלים, היסטוריה של קריאה ועיסוק בספרים. אני מכירה את הנפשות הפעולות (הוצאות, מתרגמים, לקטורים, סדרות). אני יודעת לפענח את השדה הסיפרותי. איך אפשר לקחת את כל הדבר הזה ולהמיר אותו? אי אפשר. אני לא חשבתי ולא חושבת שזה אפשרי.

היערכות

אז נערכתי לשינוי. מכיוון שאני לא רוצה לצמצם את עולמי, החלטתי שהכי טוב יהיה לעבור לקרוא באנגלית. זה יאפשר לי, גם בגרמניה, בחירה מתוך מאגר גדול יותר ואני לא רוצה לקרוא ספרים רק כי אם נמצאים, אני רוצה לבחור. וחוץ מזה החלטתי שאני מפסיקה לקנות ספרים. זה חסר טעם. כל הזמן קונה, צוברת, מקשטת את הקיר, אורזת, מאפסנת. די עם זה! אז הקירות שלי לא סיפרו סיפור (במילא זה מה שיקרה אחרי המעבר לארץ אחרת). החלטתי לעבור לקורא דיגיטלי ולקרוא באנגלית. ככה, עדיין, יהיה לי שפע לבחור ממנו. לא אצמצם את עולמי.

חנות ספרים בברלין

חנות ספרים יפה. אפילו להיכנס לחנויות ספרים כאן אני לא סובלת. זה שובר לי את הלב. כל הספרים בעולם הם גן סגור עבורי, לא דוברת השפה. כמו ששפה יכלה להיות ההפך מתקשורת.

רצף של החלטות הגיוניות. אני מתייצבת מאחוריהם גם היום. רק שבפועל כמעט והפסקתי לקרוא.

המצוקה של החודשים הראשונים, הלחץ, תחושת הזרות, הצורך להתייגס נפשית לצורכי הישרדות, העדר הספרים, העדר קונטקסט, העדר רשת חברתית, העדר הקשר, הכל ביחד מתמצה בזה שאני קוראת הרבה פחות, הכי פחות שקראתי אי פעם, מאז שהתחלתי לקרוא. וגם אז, כשאני כבר קוראת, זה בספונטינטיות, לא בהרגל השוטף, לא כמו שלימדה אותי סבתא.

סטונר

ואז בביקור בארץ: כל השפע הזה! ערמות, ערמות של ספרים שאני רוצה לקרוא. ולכולם אני אומרת לא. לא. (הרגל שאימצתי בעקבות אנקדוטה ששמעתי מפרופ' אבן זהר, החוג לתורת הספרות הכללית, אוניב ת"א. הוא תיאר את החוויה שלו בחנויות ספרים כמסע שובר לב: כבר עם היכנסו לחנות הוא מרגיש בושה, צער, כאב, על מה שתכף יקרה. הוא סיפר איך הוא עובר בין ספר לספר, וכל הספרים קוראים לו, מהמדפים או הערמות באמצע או אפילו מהמחסן, הספרים קוראים לו והוא בה, נוגע, ממשש, פותח, קורא עמוד או שניים, סוגר, אומר סליחה לספר, מחזיר למקום).

בביקור הקצר בארץ נכנסתי ל – 3 חנויות ספרים. בפעמיים הראשונות השפע הדף אותי החוצה. בחירתה של סופי היתה קטנה אל מול ההחלטה שאני צריכה לעשות בחנות ספרים! איך אפשר, איך בשם האלים אפשר, לבחור 2 ספרים מתוך שנה וחצי של תנובה (ממוצע של 300 ספרים חדשים בחודש)?

סטונר, כריכת הספר

סטונר, כריכת הספר. ברציצות של לחכות לטיסה, בשעות הבלתי נסבלות בהן המטוסים יוצאים לברלין, סוף סוף הצלחתי לקבל החלטה. סטונר

בשעה 0500 בבוקר, שעה אחרונה לפני המראה, בסטימצקי של הנתב"ג, סוף סוף הצלחתי לקבל החלטה. קניתי את "סטונר". הספר יצא לפני שנה וחצי, כשעוד הייתי בארץ אבל כבר החלטתי שלא להמשיך לקנות ספרים כי אין לי מקום במזוודה במילא. אז וויתרתי. למרות שידעתי שהספר טוב, למרות שהערכתי שאני אוהב אותו, וויתרתי. יותר חשוב עוד בגד אחד במוודה מאשר ספר אחד על העץ, או משהו כזה.

היה שווה להתעקש על "סטונר", ספר נפלא. ספר של כתיבה מדוייקת. כתיבה שמה שאין בה חשוב כמו מה שיש בה. כתיבה שמשאירה מקום, שיש בה אוויר, שניתן לי להיכנס אליה ולייצר לעצמי את הסיפור, הדמויות, העלילה. ספר מהסוג שאני לא קוראת, אני בולעת. ולקראת סופו קצת מאיטה, שישאר עוד.

"סטונר" הוא ספר על אהבת ספרות וספרים ומילים ועל כוחה של אהבה הזאת לשנות אותנו. על הדרמה הגדולה שהיא אהבת ספרות. סטונר היה איש צעיר שלא ידע כלום (גדל בבית חקלאי, עבד בשדות כל הילדות, נשלח לאוניברסיטה על ידי אביו ללמוד חקלאות. "…באדם המוזר הזה, שהיה חום וסביל כמו האדמה ממנה הגיח" הוא נזכר בעצמו הצעיר) ונפל במקרה על שיעור ספרות. על ספר. על טקסט. על מילים. וחייו השתנו.

"אתה לא יודע, מר סטונר?" שאל סלון (דמות המורה הוותיק) "עדיין לא הבנת את עצמך? אתה תהיה מורה"

"איך אתה יודע? איך אתה יכול להיות בטוח" שואל סטונר

"זאת אהבה, מר סטונר" אמר סלון בעליצות. "אתה מאוהב. פשוט מאוד"

זה באמת פשוט. זאת אהבה. צריכה להיות דרך להגר את האהבה שלי.