ביקור בסאונה

אחרי שיצאנו מהמקלחות והתעטפנו בחלוק מגבת לבן, צעדנו במסדרון שהוא די קצר וצר ואז מתרחב, והלכנו בו בכיוון קדימה, קדימה, ואז לפתע פתאום הגיח גבר נמוך וערום מהצד ואני טיפה נישנקתי, אפעס, ובמאמץ לא להתסכל עליו הסטתי את העינים וככה ראיתי שמאחוריו יש כלוב עם אנשים ערומים בתוכו, שלוש שורות של יושבים ערומים מאחורי זכוכית שקופה. או אז חוויתי רגע טיינאייג'רי קטן ועגול,  שילוב של נבוכות והתרגשות, ואני חושבת שקצת צחקתי וקצת הורדתי את הראש, שלא יראו עלי שאני מסמיקה וגם שאני לא אראה רגע את כל העירום הזה ואתארגן על עצמי מחדש. 

הרגע הזה התרחש כמה דקות אחרי כניסתי הראשונה אל ה – Liquidrom, היכל ספא, סוג של מרחצאות מודרניות שכוללות סאונה, ג'קוזי, בריכה טרמית וכל השאר. מאוד נהנתי בליקווידרום, והופתעתי. כי לא חשבתי שאהנה. חשבתי ששווה לי לנסות. כי אם כבר אז כבר. אז הלכתי בגלל החלטה ולא מתוך רצון להיות. הלכתי בגלל סקרנות. הלכתי כי החלטתי לנסות משהו חדש, משהו שאני לא מכירה ולא אוהבת, ככה חשבתי. אבל לנסות זה טוב ואני בברלין וזה משהו שעושים כאן, אז הלכתי.

תמונה של הכניסה. האמת היא שרציתי לצלם הרבה יותר, כי רציתי שיהיה לי מה להראות ואיך ללוות את הסיפורים שלי, אבל בפנים היה לא נעים לצלם. לא הייתי רוצה שיצלמו אותי ולפיכך, אל תעשה לחברך וכל זה, בקושי צילמתי בסוף

כשרק הגעתי לברלין סילביה, אשת הקשר מטעם העבודה שליוותה אותי בתהליך הקליטה, המליצה לי בחום לאמץ ביקור חודשי בסאונה כאסטרטגיית התמודדות עם החורף הברלינאי. גיחכתי בליבי, גיחוך מתנשא משהו, ופסלתי את האפשות על הסף. אני לא סובלת סאונות. אלוהים, אני לא סובלת אמבטיות, וזה הדבר הכי קרוב לסאונה שניסיתי.

הרביצה חדלת האישים הזאת בתוך מימי האמבט, השיכשוך המתמשך בתוך פלייה של מים תפלים, עומדים, למי יש סבלנות לזה? זה לא נקי (המים הרי עומדים), זה לא מרגיע (אני לא יכלה להירגע, בפקודה, כאשר אני כלואה בתוך חלל קטן עם אוויר עומד). ומי בכלל רוצה להתחמם? לא חם מספיק? בשם אלוהים, אני חיה בתל אביב! המחשבה שאנשים בוחרים לשבת ולהזיע ולא לעשות שום דבר בנוגע לזה נראתה לי מגוחכת, משונה, כמעט מתועבת. איזה נחמה אפשר למצוא בסאונה?

סאונה זה כמו לעמוד ברמזור של דרך פתח תקווה ושדרות יהודית באמצע אוגוסט ולחכות שהאיש האדום יתחלף לירוק. גועל נפש של לחות וזיעה. וגם על ספא אני לא מתה. הייתי, ניסיתי, חזרתי שוב. ברגעים הראשונים אווירת החלוקים הלבנים והחסה עושה לי את זה. אחרי כמה שעות זה נראה לי מגוחך ועלוב. והטיפולים! מעולם לא שרדתי עיסוי רקמות עמוק. הכאב גומר אותי. אז לא, חשבתי לי, אני לא בן אדם של סאונה. שהמקומיים ילכו. והנושא לא שב להטריד את מנוחתי.

הגג של Liquidrom. התמונה צולמה מתוך החצר הפנימית בזמן עישון סיגריה. הצלמת היתה עטופה בחלוק מגבת לבן, בחוץ היה מינוס כך וכך מעלות

עד שפגשתי את ע' ושמעתי ממנה איך פעם היא הלכה לסאונה מקומית ונכנסה בבגד ים, ואיך שני גברים שונים, בסאונה, גברים שכפי הנראה לא היו קשורים אחד לשני, איך כל אחד מהם בנפרד העיר לה, בקול כועס, יש מצב שאפילו תוך הרמת הקול – לפחות באוזניים שלה זאת היתה צעקה, ממש צעקה – שלכאן נכנסים ערומים, ומה זה הדבר הזה שעל הגוף שלה, הבגד ים, ושתלך בבקשה למאיפה שבאה ותחזור ראויה, כלומר, ערומה. היא ענתה לאחד מהם ושילבה את טרבלינקה בתשובה. הדימיון שלי ניצת! שני גברים גרמנים צועקים עלי, אשה יהודיה, להתפשט. שווה ביקור, בהחלט.

ה – Liquidrom נבחר כי אם כבר, אז כבר. והחלטנו על ביקור ממושך של 4 שעות, כי בתכלס יש הרבה מתקנים לנסות ואני לחלוטין חסרת ניסיון, או כמעט לחלוטין. ויום שלג נבחר כי אין ימים אחרים ולכן זה לא נחשב כבחירה אבל יצא מוצלח.

המתקן הראשון שניסינו – ואני משתמשת במילה מתקן בכוונה, המקום הוא מעין לונה פארק של מים חמימים במגוון אפליקציות שונות – היה הבריכה הטרמית. היא היא האור (החשוך) שבקצה המסדרון בו חתרנו קדימה עד לאותו רגע של הסחת דעת בצורת איש קטן ערום. ואת הבריכה בחרנו כנקודת התחלה מכיוון שבאתר המקום נכתב במפורש שרק אליה מותר להיכנס עם בגד ים (בכל שאר המתקנים הוא מהווה סרח עודף).

החצר הפנימית. מאחורי הכסא נמצא הג'קוזי. מאחורי בצד חלון הערומים, אבל ברור שלא צילמתי את זה. אני יושבת בפנים על כסא נוח, מנשנשת. המדרגות מאחורי הג'קוזי הם פינת העישון

לפני הבריכה צריך להתקלח, ולא שלא באנו נקיות מהבית. ולא שהיתה לנו ברירה. אחרי שהתייצבנו במקום וחיכינו קצת ואז הוכנסו ואספנו איתנו מגבת וחלוק מגבת וקיבלנו מפתח קטן (בצורת פלסטיק עגול צהוב) ללוקר, החדר הראשון אליו יכולנו להיכנס היה המקלחות. וכבר שם כולם היו עירומים וערומות. אז התבלבנו לנו והיינו נבוכות ולא הבנו איך להשתמש בלוקר ומה להשאיר בחוץ ועם מה להיכנס ועודדנו אחת את השנייה שיאללה, ברומא כמו ברומא וכל זה, ועלינו על בגד ים והתקלחנו והתעטפנו במגבת ויצאנו וצעדנו במסדרון, מעמידות פנים שכל העסק לא נורא מביך, לתוך הבריכה.

הו, ההקלה! המקום חשוך, אפל וחמים. הבריכה הטרמית היא בתוך מבנה מלא קשתות עם חור בתקרה דרכו אפשר לראות שמים וירח וכאלה (כלומר באותם ימים בודדים שהעננות האפורה לא מכסה הכל). יש שם אווירה בין מתקתקה (בייחוד בשעות המאוחרות יותר אז המקום התמלא בזוגות שהשיטו אחד את השני סביב סביב), קצת סליזית, מאוד סטרילית, אם אפשר לדמיין את כל השילוב הזה ביחד.

יש שם מוסיקה מרגיעה מעל ומתחת למים וריחות טובים ולהיכנס למים מרגיש מאוד מלכותי, יורדים לאט לאט לתוך החמימות הזאת כמו ונוס רק בכיוון ההפוך. החברה שאיתי אמרה שזה כמו במקווה, אבל אני אין לי מושג, מעולם לא הייתי במקווה, או דמיינתי את עצמי במקווה ואין לי שום ויזואליזציה בראש של הדבר הזה.

חוץ מהבריכה המקסימה יש ג'קוזי מחומם בחצר הפנימית ומגוון סאונות שונות שלכל אחת מאיפיינים טיפה אחרים (למשל, מלח  מהאיימאליה) ורמות חום שונות. ויש את המסעדה וכיסאות הנוח שמאפשרים להשקיף על הכל.

כסאות נוח בחוץ, בחצר הפנימית, וכסאות נוח בפנים, מסתכלים על החצר הפנימית. ואני על המדרגות, בחוץ, מעשנת-קופאת-מצלמת-מתביישת.

המבנה כולו הוא מרובע, אני חושבת, אני לא חזקה בכיוונים ומבנים, והחצר הפנימית ממלאת את החלל של הריבוע. אם יושבים על הכיסאות נוח ומנשנשים משהו, ממול רואים את החצר הפנימית על משתכשכי הג'קוזי, מאחוריהם טיפה לצד אפשר לראות את כלוב הערומים, מצד אחד הכניסה לבריכה הטרמית ומהצד השני את מגוון הסאונות הקטנות יותר ואנשים עם ובלי חלוקים לבנים נכנסים ויוצאים.

עשינו הכל: את הבריכה הטרמית עשינו פעמיים, להתחלה ולקינוח. ניסינו 2 סאונות שונות, כולל את כלוב הערומים והיינו, כמובן, בג'קוזי בחצר הפנימית. הוא הכי מרגש כי אין מנוס מלצאת החוצה למינוס משהו הזה רק בחלוק רחצה, להניח אותו על אחד הכיסאות בחוץ ולהימרח בג'קוזי אחרי כמה מהלומות קור מטורפות. זה עובד! הרגע הקריפי של האירוע גם התרחש שם. ישבתי בפנים, על כסא נוח, והשקפתי על המתרחצים. היו שם אמא ובת. הבת שכבה על האם והאם חיבקה אותה מאחורה. הסיטואציה היתה כה ביזארית שלא הייתי בטוחה מה היחסים בין השתיים, אמא ובת. אלוהים, כמה שעות פסיכולוג היא תזדקק בעתיד, הילדה הזאת, מפחיד לחשוב.

תמונה מבחוץ, כלומר, צולמה מהחצר הפנימית, מהמדרגות. ברקע רואים את הכיסאות נוח שבפנים ואת הג'קוזי שבחוץ

וזהו. פחות או יותר. מהמקום יצאתי עליזה וקלילה והעור שלי רך כשל תינוקת. היה נעים. זה נעים לעשות כל כך מעט, לשכשך במים חמים, להתעטף בריחות, להתעלם מהסביבה, לבהות בסביבה. זה דורש מעט מאוד ואחרי כמה זמן גם המוח העצבני שלי עבר לנסיעה איטית ואז איטית קצת יותר. ואז הגיע הזמן לצאת כי הכרטיס הוא ל – 4 שעות ואלוהים יודע מה עושים למאחרים. אני לא רוצה לדעת.

אחרי כן הבנתי שמה שהכי הפתיע אותי בביקור ב- Liquidrom היה כמה קשה לי לכתוב על החוויה אחרי, ואיך אני נבוכה אל מול הנבוכות שלי מכל העירום הזה, ואיך הרגשתי פרובינציאלית וקטנה כי כל העירום הזה מעורר בי אי נוחות, וכמה אני לא רוצה להרגיש פרובינציאלית וקטנה, ואיך אני לא מוצאת את הטון הנכון לתאר את החוויה, ואיך אני לא בטוחה שהיתה בכלל חוויה ועוד מגוון של דאגות, חרדות ונירוזות שקשורות לעירום, כתיבה, תדמית והרצון לשלוט בה. אבל מתחת ומעל ומאחורי כל זה, מה שהכי הפתיע אותי בביקור ב- Liquidrom היה שמאוד נהנתי שם, בביקור שלי ב- Liquidrom.