אשה בברלין: על הספר ועלי. ועל השלג שירד והלך ועל תודעה שמשתנה

ביום שני קמתי לעולם שכולו זוהר. ירד שלג בלילה. כל החוץ היה מכוסה שלג. החצר הפנימית שלי היתה מכוסה שלג, בחלק המגודר וגם בחלק הלא מגודר, העצים היו מכוסי שלג. עצים לבושים, זוהרים, מנצנצים. החושך היה פחות חשוך. השלג, ברגעים הראשונים שלו, הוא עולם כמעט מושלם עבורי: עולם של שקט, דממה, כובד ראש, זוהר, קלילות. אחרי זה הכל מתחרבש, מתקשקש, מתמלא אפר ואדמה ומתערבב בצבעים הגסים של החיים. אבל בראשוניות שלו, בהתחלה שלו, השלג הוא השקט והוא היופי.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. עדיין ירד קצת. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו (טוב, זה לא נכון, יש שני שכנים שאפילו בימי שלג חוצים את החצר דרך הגדר, כלומר, הולכים את החמישים מטר ושני שערים האלה הלוך וחזור. אבל הם היחדים. אני עושה הקפה).

אז שלג בחוץ והעיר ריקה ועבודה איין. ימים של חגים, בין שבתונים לסופי שבוע, ואני פניתי לספרים. והספר הפעם היה "אשה בברלין". קניתי אותו בחנות יד שניה בביקורי האחרון בארץ. הוא יצא בישראל עוד ב 2005 אבל אז פסחתי עליו. אז לא היה לי כוח לשמוע ולהקשיב לספרים שדיבבו את הסבל של הגרמנים בסוף המלחמה. לא היה לי כוח. גם את "לבד בברלין" לא קראתי. זה השתנה אצלי מאז שעברתי לכאן. אני פתוחה יותר וסקרנית יותר וסבלנית יותר לספרים שמציגים את נקודת המבט הגרמנית, כולל את הסבל הגרמני.

מה זה אומר בעצם? האם היום, כשאני חיה בקרבם, אני כן מוכנה להרגיש אמפטיה כלפי הגרמנים? זה ריכך אותי? אני מחפשת נקודת בעדם? אני לא יודעת מה זה אומר.

בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא ספרות זרה, מתורגמת. באוניברסיטה הלכתי ללמוד בחוג לתורת הספרות הכללית, לא בחוג לספרות עברית. אני אוהבת את הגיבורים שלי עם שמות זרים. אני מעדיפה אותם מתקיימים בעולם שאני לא מכירה, עולם שהוא חדש לי. אני אוהבת את אפקט הזרות של קריאה בספרות זרה. אני אוהבת לקרוא ספרים כאילו היו, גם, מסעות. כאילו הם לוקחים אותי למסע. והכי אני אוהבת לגלות שאני וגיבורה עם שם איטלקי שאני לא יכלה לבטא חולקות מחשבות דומות, חלומות דומים. זאת הגדולה של ספרות, לטעמי. וחוץ מזה אני לגמרי בעד אסקפזים.

החצר הפנימית, שלג

וככה זה נראה ביום שלישי, יום אחרי השלג. בהרבה מקומות השלג התחיל להינמס. אבל אצלנו בשמורת הטבע לא. אולי זאת המהות של הגדר שלא מגדרת כלום בחצר שלי. אולי היא שמורת טבע. מקום שרגל אדם לא דורכת בו. אולי בגלל זה בנו את הגדר הזאת שתוחמת חלק מתוך החצר ויש בה שני שערים נעולים על מפתח

"אשה בברלין" הוא יומן שכתבה אשה (אלמונית, כלומר, לא אלמונית, יודעים מי היא, אבל שמה לא פורסם ברבים) בברלין בחודשים אפריל – יוני 1945. היא כתבה על נפילת ברלין, כניסת הרוסים, כאוס, התחלת החלוקת של העיר. זאת התקופה וזאת העלילה. ואני קוראת את זה בביתי במיטטא, והיא כותבת את זה מביתה הזמני במערב העיר, והיא מתארת את התקדמות הרוסים, יום אחרי יום, רחוב אחרי רחוב וכיכר אחרי כיכר. כמו בספר מתח. ואני על הספה בבית מנסה לשרטט בראש את המסלול, לחבר את הידע שלי על העולם לידע שמגיע מהספר. (זה לא עלה יפה לצערי. או שמבנה העיר מאוד השתנה מאז, או שאני לגמרי בורה בנוגע למבנה העיר. כפי הנראה שניהם. לא הצלחתי לשרטט את המסלול על המפה. רבעים סמוכים אצלה לא נפגשו מעולם אצלי).

הייתי במתח כשקראתי את זה. כאילו הם תכף מגיעים לכאן, מגיעים אלי. כשהם הגיעו לברנאור שטרסה הייתי מכווצת על הספה, בלי אוויר. "באופק עשן ואדמומית. המזרח בוער. כלומר הרוסים כבר בברנאור שטרסה". ודקה אחרי זה, הרוסים כבר בוודינג. קראתי את זה כאילו אני קוראת ספרות זרה שהיא גם ספרות לא זרה. קראתי את זה כאילו אני יודעת. אבל אני לא. אני זרה לזה. זה היה מוזר. התגובה הרגשית שלי למקרא הרחובות המוכרים היתה הפוכה מבקריאת ספרות עברית. זה לא ביאס אותי, זה ריגש אותי. כאילו פתאום הייתי לחלק מהסיפור, מהעלילה. ואני לא.

זה היה מרחק הנכון עבורי. גם מוכר וגם זר. נהנתי לזהות את המסלול ולדמיין אותו והייתי מוגנת, כי זה לא עלי, הספר הזה, זה לא אני. אני במרחק המושלם. "הרוסים הגיעו עד ברנאור שטרסה" הזכיר לי את "הפאדיונים הגיעו עד רחובות" של אמא שלי. כל אחד סוחב את האימה שלו.

סוף השלג

וככה זה נראה ביום רביעי בבוקר. 48 שעות של שלג, ודי. בכל העיר השלג כבר נמס לגמרי. אצלנו בשמורה הוא נמס לאט יותר, כי זאת שמורת טבע ואף אחד לא דורך שם

כשהרוסים הגיעו והשתלטו וכבשו ושלטו וניהלו הכל נהייה יותר גרוע עבור המחברת, אישה בברלין. עבור כל הנשים שהיו בברלין. אחרי כניסת הרוסים מגיעים תיאורים בלתי נתפסים על אונס סיטונאי של נשים. סיטונאי. וזה המם אותי, גם כי לא חשבתי על זה אף פעם קודם, וגם כי הראש שלי, בחודש האחרון, מלא בסיפורים על אונס ודיונים על מהו אונס ומתי זה אונס וכל זה, אקטואליה טרייה, וגם כי זה פשוט מהמם. המובנות מאליו של מעשה האונס. הקבלה האדישה שלו. כאילו היה פעולה של הטבע. אסון טבע שאין מה לעשות כנגדו. גזרת גורל.

למחברת ברור שזה מה שיקרה, לכל הנשים סביבה ברור שזה מה שיקרה, למעט הגברים שהיו בסביבה היה ברור שזה יקרה. וזה קרה. הקורבנות היו הנשים הגרמניות ואף אחד, אף אחד, לא ניסה להגן עליהן. גם לא מעט הגברים שהיו בעיר. גם לא הגברים שלהם (חברה של המחברת מספרת לה איך באונס הראשון שלה בעלה ישב מעבר לקיר ושמע הכל. במקום אחר היא כותבת: "בתור למשאבה סיפרה אישה אחת שאיזה שכן צעק אליה במרתף שלה, כשהיאיוואנים גררו אותה החוצה: "תלכי אתם כבר, את הרי מסכנת את כולנו!" הערות שוליים קטנות לשקיעתו של המערב" היא כותבת). פאסיביות מוחלטת. קבלת הגורל. אדישות. אטימות. אונס כאסון טבע. אונס כמשהו בלתי נמנע. אונס נשים כברירת מחדל של מנצחים.

זיקוקים בחצר הפנימית

וככה זה נראה בערב של חמישי, ערב אחרי, ערב הכריסמס. 2 גברים ושני ילדים, אורחים, כלומר, לא דיירים קבועים, כאלה שבאו ושכרו דירה ליומיים, נכנסו לחצר הפנימית ועשו שם זיקוקים. מעניין ביותר

כשקראתי את הספר הרגשתי איך התודעה שלי משתנה. כבר לא היה אכפת לי לרחם על הגרמנים. הם היו אז ראויים לרחמים. הרגשתי אמפטיה לחורבנם, לאימתם. אבל במקביל הופיע אצלי משהו חדש ולא נעים. הרגשתי כאילו אני מכירה אותם, כאילו אני מזהה אותם, את האנשים שהיא מתארת, את דפוסי ההתנהגות שהיא כותבת. אני מכירה אותם ולא מהספרות אלה מכאן, מהיום, מהעולם שלי, מהאנשים סביבי.

"בדרך הלכתי לצד החשמלית" היא כותבת ב 21.4.1945 "לעלות היה אסור לי כי אין לי אישור מדרגה שלוש. והחשמלית דווקא נסעה כמעט ריקה, ספרתי שמונה אנשים בקרון. ומאות הלכו לצידה בגשם השוטף, אף על פי שהחשמלית, שבמילא חייבת לנסוע, היתה יכולה לקחת אותם בלי שום קושי. אבל לא – עיין ערך עקרון הסדר. הוא טבוע בנו עמוק עמוק. אנחנו מצייתים". 

במקום אחר היא מתארת תור לחלוקת בשר: "פצצה פגעה בתור לבשר אצל הפטר. שלושה הרוגים, עשרה פצועים – אבל האנשים כבר שוב עומדים בתור" וזה לא הפצצה או ההרוגים או החזרה לשיגרה שתפס אותי, זה התור. העמידה בתור. "כבר אין מי שישלוט עלינו" היא כותבת "ואף על פי כן, שוב ושוב משתרר מעצמו מעין סדר, בכל מקום, בכל מרתף. כשהופצץ הבית שלי ראיתי איך אפילו אלה שנקברו תחת ההריסות, הפצועים, מוכי ההלם, נעלמו בסדר מופתי מהזירה".

יום אחרי הסילבסטר

וככה זה נראה יום אחרי הסילבסטר. סימנתי את מיקומו של בקבוק הבירה. זה לא שהיו חגיגות בחצר, היו שם, למשך פחות מחצי שעה, שני גברים ושני ילדים וציוד הפצצה ובקבוקי בירה. הבקבוק נשאר.

את הסדר הזה הרגשתי שאני מכירה, את הצייתנות. את העמידה בתור. כשסיימתי את הספר חשבתי שאכן, התודעה שלי משתנה, אין לי שום קושי היום, ההפך, אפילו יש לי עניין בלקרוא את הזווית הגרמנית על הימים ההם. הבעיה היא, מה שמטריד אותי הוא, שגם אז, גם כשאני קוראת על הגרמנים כקורבנות, הם יוצאים לא משהו.

סוף השבוע האחרון של השנה, ואין לי על מה לכתוב. רשימה לא מסכמת

סוף השבוע האחרון של השנה, ואני אין לי על מה לכתוב. הגעתי אל הסוף שבוע האחרון בלי משהו בהיר, ברור, בוער. הגעתי מעורפלת. אני לא יודעת מה זה אומר. אני לא יודעת אם זה אומר משהו בכלל. אני מתבוננת בזה ועולות בי השערות שונות.

בכל מקום רשימות סיכום. זוהי שעתם הגדולה של המסכמים, ושל הרשימות. ואני אין לי מה לסכם, אני בתנועה, לא רוצה לסכם כלום, אבל רשימות אני אוהבת. כלומר, אני לא אוהבת, הן פשטניות ועושות רדוקציה של המציאות ויש בהן קורטוב דידקטיות. אבל יש להן פורמט. טמפלט. מבנה קבוע. ובזה לכשעצמו יש מימד של בטחון. אז אני הולכת ליפול על הפורמט, שהרי לזה פורמטים נועדו. לייצר סדר בכאוס. אולי הפורמט יעזור לי לטשטש את העירפול, או להבהיר את העירפול, או אפילו רק לכתוב את העירפול.

ערב כריסמס בברלין

ערב כריסמס, או בעברית, ערב הכריסמס, כמה שעות לפני, שעות הדימדומים, בין קודש לחול

  1. מה זה אומר, אין לי על מה לכתוב? זה כמו להגיד שהכל משעמם אותי? זה נורא בעיני, אני מתחלחלת כשאני מרגישה את זה, את הריק, את האין, את ה"על מה אכתוב השבוע, מה כבר קרה לי" המשתמע מזה. אני אוהבת להגיע לסוף השבוע, לזמן שאני מפנה ומקדישה רק לכתיבת הבלוג, כשיש לי משהו, חוט, מחשבה, בערה. משהו רודף אחרי. משהו אני רוצה לברר. יש לי התחלה. יש לי משהו להתעסק איתו. בשר לנעוץ בו שינים (אלוהים, מאיפה המטאפורה הזאת הגיעה? אני צמחונית בכלל. בטח מהקיבוץ, בית חם למטאפורות לא רלוונטיות).
  2.   אין מה לכתוב זה כמו לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום? לא התנסחו בתוכי מחשבות? זה הפחד שלי. מזה אני נבעתת. בגלל המחשבה הזאת אני מתעקשת כן לנסות לכתוב. כי לא יכול להיות שלא קרה כלום, לא הרגשתי כלום, לא חשבתי כלום. אין דבר כזה. זה מוות. ואני בחיים. ואני מתרגלת. והתירגול (בודהיזים, מדיטציה) מלמד, בין השאר, שאם אסתכל טוב, אסתכל מקרוב, אסתכל שוב, אראה. אמצא. אין משהו אחר. התחושה שאין כלום, שלא קרה כלום, היא כישלון ההתבוננות. היא קוצר ראות. אם אין לי על מה לכתוב זה אומר שלא התבוננתי מספיק. בגלל זה זה מבעית אותי.
  3. אני יודעת: אם אסתכל מקרוב, לעומק, אם אסתכל שוב, אמצא, אראה, השמש שינתה זווית, הדשא גדל, עלה נשר, הבית הזה נראה נפלא על רקע האפור, התחילו לבנות כאן, איך לא שמתי לב, מתי זה קרה?
  4. זה האתגר הגדול: למצוא את השינוי בשיגרה. לשים לב לפרטים. לראות את ההבדלים בין ענן לענן. לא להאמין שכל הימים האפורים הם אותו הדבר. ללמוד את השפה של האפור, אם צריך, לזהות את הפרטים הקטנים, אור וצל, אלף מאתיים ושתיים עשרה גוונים של אפור.
  5. ברלין

    אלכס ברקע, אפור מסביב. עוד יום אפור

  6. בגלל שנובמבר הוא החודש האפור ודצמבר החודש הזוהר – לבן, אורות – אני מרגישה כאילו נתקעתי בנובמבר. כאילו עונות השנה נתקעו בניוטרל, והתקדמות איין. כבר אמור להיות לבן עכשו, אני רוצה לצעוק על החצר הפנימית שלי. תנו לי שינוי, תנו לי התרגשות, תנו לי משהו שאוכל לכתוב עליו!
  7. הנה, עכשו, ברגע זה, יש קרח על הדשא (הדשא הלבין. הזדקן. במשך הלילה!). ברגע הזה. שעבר. ורגע אחר. ועוד רגע.
  8. ועוד רגע, כלומר, עוד 3 ימים, יגמרו גם החגים. וגם השנה, אבל גם החגים. גם רצף החגים יגמר. השנה הייתי בחגי ישראל, ראש השנה, יום כיפור, ובחגי הגויים, בכריסמס. והמסקנה שלי: חגי ישראל אמנם נמשכים חודש שלם אבל מחליפים שם, יש שם אוסף חגים. הכריסמס גם הוא נמשך חודש, אבל הוא רק חג אחד. איזה חג שמן, בחיי, כמה הוא חושב את עצמו. הכריסמס בברלין נמשך חודש. אני חושבת שהיום הוא היום הראשון של לא כריסמס, או לפחות פחות כריסמס.
  9. הכריסמס הוא כמו עונה בשנה. עונת הכריסמס. בנובמבר מתחיל החורף והעולם לובש אפור. דצמבר הוא המשכו של נובמבר וגם סטייה ממנו. בדצמבר נדלקים האורות, שוקי הכריסמס, מוסיקה, יין, והשיא מגיע בסילבסטר, יום שכולו אש ואור. ואז האפלה הגדולה. ינואר פברואר. זה כאילו בני האדם מצאו דרך להקל על עצמם את החורף, לטשטש אותו, לעמעמם אותו באורות אנושיים. אולי אפילו, להראות לו. בבחינת, אתה אומר חורף ואפור, אנחנו אומרים חורף ואור.
  10. צמרות העצים, יום שלג

    המפגש של צמרות העצים, מכוסות שלג, והשמים. אחרי חודשיים של אפור, השלג הביא לי הקלה גדולה ללב, וגם שמחה. שמחה מהסוג של רינה

  11. בארץ הייתי אורחת בחגים. כאן אני אורחת בחגים. אני יכלה לבחור להיות אדישה כלפי כל החגים האלה, כל הרצף. אני יכלה לבחור חג אחד מהם ולעשות אותו ליקר לי. אני יכלה להתרגש מכל החגים. אני יכלה להתבאס מכל החגים. אני יכלה לבחור לאיזה מהם להתייחס, מאיזה להתעלם.
  12. לפעמים זה מתנה, זכות הבחירה, ולפעמים זה עול, חובת הבחירה. מול החגים אני מרגישה עד כמה החיים שלו לא נכנסו לשיגרה. אין לי אוטומאט לחגים. אולי זה בגלל שאין לי משפחה, ילדים הם מוטיבציה גדולה לייצר הרגלים, כך שמעתי, ואולי זה בגלל ששיניתי מקום. מעבר לארץ אחרת, הגירה, זה שבירה טוטאלית של הרגלים. זאת הזדמנות גדולה לבדוק את ההרגלים, להסתכל עליהם, לייצר חדשים. לפעמים זה מתיש אותי, הצורך כל הזמן להמציא את עצמי. אבל לרוב אני אסירת תודה על זה. עדיף, בעיני, על חיים באוטומאט. מה אני אעשה הפעם ביום האחרון של השנה? באיזה אפשרות אבחר?
  13. הלכתי לשוק כריסמס עם בת דודה שלי. הזמנו גלו-ווין והצטרפנו לשולחן, לעמוד ולשתות. מאיפה אתן, שאלו אותנו בני הזוג שהיו בשולחן, מה זאת השפה הזאת? עברית, אמרנו, אנחנו מישראל. איזה יופי, הם אמרו, ברוכים הבאים. תודה, אמרנו, והפי כריסמס. הפי הפי כריסמס. מרי כריסמס, תיקנה אותנו האשה והרימה את הכוס שלה בתנועה של לחיים, מרי כריסמס. השקנו כוסות.
  14. עץ, שלג

    העץ העצוב, ביום של שלג. אני אוהבת אותו בכל יום, את העץ העצוב

  15. השנה, לראשונה, קיבלתי יותר ברכות Email סטנדרטיות לרגל הכריסמס והשנה החדשה מאשר לרגל ראש השנה. זה בטח אומר משהו.
  16. שעה של שלג אחרי חודשיים של אפור זה אושר גדול. זה הקלה. זה רינה.
  17. החורף בברלין לימד אותי על הקירבה בין תכלת ואפור.
  18. לא מפסיק להדהים אותי: הציפורים מצייצות בשלג. יש ציוצי ציפורים כאן, אמא, הציפורים מצייצות!
  19. יש אור בין שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים. בשעה שלפני החושך יש את האור היפה בעולם.
  20. אני לא מאמינה לעניין הזה של היום הקצר בשנה, ה-21 לדצמבר. זה כמו הסיפורים על הכנרת. זה כמו האמונה שהקיץ התל אביבי מסתיים בסוף אוגוסט, שבספטבמר יהיה נעים יותר. זה עורבא פרח. לא קונה. הימים קצרים והאור מועט וזה יהיה ככה עד סוף מרץ, לכל הפחות.
  21. תצלום מסך, חושך בברלין

    התלבטתי אם להעלות תצלום מסך שמראה את הירח בשמונה בבוקר, או בארבע אחר הצהריים. הלכתי על סוף היום. בסוף. ארבע אחר הצהריים.

  22. אני מתקרבת ל – 1000 מילה, שזה האורך האופטימאלי לפוסט. עלי לסיים.
  23. תמונות לא משתלבות טוב בתוך רשימות. הן מתעקשות לקבל מספר. אני מתעקשת עליהן.
  24. אם אתחיל לכתוב, תמיד אמצא על מה לכתוב. אם רק אושיב את עצמי ואכתוב, אמצא על מה. זאת ידיעה מנחמת. זאת גם ידיעה מטרידה.

שנה טובה טובה טובה לכל ולכולם!

שנה טובה.

תצלום מסך, אפליקצית מזג אוויר

תצלום מסך, מהצד השני. אור מאחרי שמונה בבוקר

משחקים של אש ועשן. ליל סוף השנה

אחרי החגים והעיר מטונפת, בפינות הרחובות מוטלות גוויות עצי כריסמס, עצים עצובים שלא נבחרו ועצים מנוצלים שעשו את שלהם ועכשו היידה, לרחוב, מספיק אתכם. ערמות ועננים של פתיתים וורודים או לבנים, שאריות אבק שרפה, פחיות ובקבוקים ושברי בקבוקים, אריזות קפצונים ואריזות של זיקוקים, סלילים, קונפטים, מצתים, דברים לא מזוהים בצבעים לא טבעיים ועוד בקבוקים ושברי בקבוקים. ברלין של תחילת ינואר. המון המון ליכלוך.

ביום שני החיים אמורים לחזור למסלולם ואני מניחה ששאריות החגיגות יטוטאו וייאספו ויסולקו מהרחובות. לפני שנה היה שלג שכיסה הכל. השנה אין שלג ויש התחלה של דיבורי דאגה מהאין שלג. יש סימנים של ליבלוב, פריחה, נביטה, דברים שלא אמורים לקרות עכשו ומבטיחים יציאה מן המחזור, שיבוש בסדר הטבעי.

הטבע צריך את השלג, זה חלק מהמחזור שלו, חלק מהטבע והאין שלג המתמשך מתחיל להרגיש כמו שיבוש. כמו שהרגיש השלג במרץ לפני שנה והציפורים שלא קיבלו עידכון ולא קראו את המיזכר והגיעו לפני הזמן לעיר הקפואה. ככה זה מרגיש עכשו עם הפריחה. אם יש פריחה עכשו, תחילת ינואר, מה יקרה במידה וכן ירד שלג? איך הטבע יגיב אז?

פריחה

פריחה בסוף דצבמר. זה לחלוטין לא טבעי ומשבש סדרים. ואם עכשו פריחה, מה יהיה עוד חודש? חודשיים? באביב?

הסילבסטר של לפני כמה ימים היה הסילבסטר השלישי שלי בברלין ואני לחלוטין לא מבינה מה זה הדבר הזה, מה זה החג הזה, למה חוגגים אותו ככה. אני לחלוטין זרה, לחלוטין משתאה. יש לי מלא תיאוריות אבל אין לי מושג. מה זה בעצם הדבר הזה, הקדחת שתוקפת את העיר, ה 24 שעות שגעת זיקוקים ורעשים ואורות צבעונים וריח של אבק שרפה. מה זה? למה זה? איך זה התפתח? אני באמת באמת באמת לא מבינה.

בשנה הראשונה שלי אחותי הגיעה לביקור. את ערב החג העברנו במועדון ג'אז ב Mitte. קצת לפני 1200 הלהקה הפסיקה לנגן והזמינה את כולם לצאת לרחוב, להשתתף בחגיגות. יצאנו ועמדנו על רחוב רוזנטהלר במשך 45 דקות, אולי שעה, כוס יין ביד אחת, מצלמה ביד השניה, שתינו וצילמנו מבעד לערפל ורדרד אנשים מעיפים זיקוקים. צילמנו וצילמנו וצילמנו. אחר כך ההופעה התחדשה וחזרנו פנימה. בסוף הערב עשינו את הדרך חזרה לדירה ברגל. שמעתי סיפורים קשים על הנעשה בתחבורה ציבורית ולא העזתי לנסות בעצמי.

עטיפות של זיקוקים

ההצטיידות. זה לא התפרצות ספונטאנית של שמחה. זה אירוע שמתכוננים אליו

לפני שנה התעלמתי. עבדתי אז בסאונקלאוד וחברה שעבדתי אתם, מקומיים או וותיקים ממני בעיר סיפרו לי שזה מה שהם מתכננים לעשות, לא לעשות כלום כלומר, להישאר בבתים ולדבוק באלכוהול והתעלמות וזה היה נשמע לי הדבר הנכון. כך עשיתי. הצצתי על הזיקוקים מהחלון שלי וראיתי אנשים מעיפים אותם אפילו מתוך ה hoffe הקטן שלנו, הגינה הפרטית, ושמעתי את הרעשים וחשבתי שזה משוגע לגמרי ואחרי כמה שעות מזה הייתי על סף דמעות. רציתי להתחנן בפני היקום שדי, מספיק, רוצה לישון, תפסיקו כבר עם ההפצצות. איכשהו דווקא בבית זה הציק לי הרבה יותר.

השנה הצטרפתי לחברים עם ילדים. הילדים הצטיידו מראש בכמויות מרשימות של משחקי אש מסוגים שונים בעטיפויות פלסטיק צבעוניות. הם שיחררו לעולם חלק קטן מהם במהלך הערב וקצת לפני שתיים עשרה התכנסנו ותפסנו פינה על ברגמן שטרסה והם התחילו בהרעשה מרוכזת. מולנו היתה עוד קבוצה (חרא של סחורה היתה להם, יותר רעש מאש) וככה בכל שאר פינות הרחוב, קבוצות קבוצות.

לא בכל הקבוצות היו ילדים. זאת לא פעילות של ילדים דווקא, יש גם צעירים, יש מבוגרים. בשלב יותר מוקדם של הערב ראינו סבתא קשישה מטיחה דברים לארץ ולעולם מבעד לחלון קומה 3 שלה. מראה שאי אפשר לטעות בו, היא בהחלט נראתה כמו סבתא, והיא זרקה קפצונים מהחלון שלה, זרקה קפצונים עלינו ועל הרחוב. זאת חגיגה משפחתית, הסילבסטר? נדמה לי שברחובות רואים יותר גברים. אבל לא רק. בהחלט לא רק.  כולם משתתפים? יש מורדים? יש מקומיים שמבריזים לזה?

זיקוקים בעיר

תמונת הסילבסטר שלי. ברגמן שטרסה, עם פילטר. תפסנו את אחת מפינות הרחוב וכל הזמן חשבנו שהקרחנה האמיתית מתרחשת שם, בפינה ההיא, ברחוב ההוא. כלומר, בין השאר, היה נראה לנו שקט בהשוואה לשנים עברו

בשביל לתאר את הסילבסטר בברלין אני נזקקת לדימויים מלחמתיים. כל הישראלים שאני מכירה שואבים מאותו עולם דימויים. קאסמים. בומיים. טילים. הפגזות. הרעשות. הבליץ על לונדון. ברלין של 1944. המלחמה לא נגמרה. יאסר בבונקר בלבנון בזמן הפגזה של צה"ל. עזה בזמן הפגזה של צה"ל. כאלה. זה החיבוט התרבותי שלנו.

דיברתי על המנהג הזה של הסילבסטר עם חברים גרמנים. הם הביעו מלא סלידה בלי להיזדקק לדימויים מלחמתיים. הם דיברו על הרעש והליכלוך וכמה שזה מסוכן וכמה שזה יותר גדול כל שנה ועל הוונדליזים והשיכרות וכמה מסריח בתחבורה הציבורית וכמה קשה לתפוס מוניות. שום מלחמה לא עלתה אצלם, גם לא המלחמה ההיא.

זיקוקים

הזיקוקים ברחוב האחר גדולים יותר. תמיד. זה סוד בריאה כזה.

עמדנו בפינה של ברגמן שטרסה וראינו את הילדים מפגיזים והשוונו להפגזות של אחרים (האם זה מה שעושים? האם זה תחרות? האם זה עוד היבט של למי למי יש גדול יותר?) וזה נמשך ונמשך ואחרי כמה זמן פרשתי ונסעתי חזרה הביתה. האובן היה פחות גרוע ממה שחשבתי ובשכונה שלי היה אותו הדבר. עשן וערפל סמיך בגוונים משתנים של אדום וירוק וכחול. ריח שאני מזהה מהפגנות השמאל בארץ, ריח של אבק שריפה ותכף המשטרה תבוא ותיכנס בנו. ליכלוך בכמויות לא  נתפסות, הדברים האלה הוורדים ולבנים שלא נשרפים ונשארים אחרי הרעש ואחרי האור ויוצרים שטיח צבעוני על מדרכות העיר. והמון המון המון רעש. המון רעש. מכל מקום רעש.

ואני עדיין לא מבינה. שנה שלישית ואני לא מבינה. למה ככה? מה זה? החג הזה, זה כאילו בכמה שעות של לפני כניסתו הוחלפו כל תושבי ברלין בכפילים שנראים בדיוק כמוהם רק מתנהגים אחרת לגמרי. בלי מעצורים ובלי ברקסים. ילדותים וגחמתיים. אחרי 24 שעות חוזרים התושבים המקורים, כולם מתעוררים מאיזה כישוף, אבל למשך 24 שעות זה פשוט אנשים אחרים שמרשים לעצמם להתנהג באופן אחר לגמרי בהתאם לנורמות חברתיות אחרות וחוקים שונים.

זיקוקים

עוד צבעים. הבעיה היא שזה לא רק יפה, הבעיה זה ברעש. אם לא היה את הרעש גם אז הם היו נהנים כל כך? ממה בעצם נהנים, מהרעש או המראה או אולי זה הריח?

מה יש ברעש הזה שמצהיל אותם כל כך? מה ברעש ובעשן ובליכלוך מעורר כזאת שמחה? מה בזה בכלל קשור לשמחה וחגיגה? מה עושה את ההתרגשות, האורות, משחקי האור? הצבע? המראה של הזיקוקים על רקע הלילה? או שזה בכלל ברעשים, זה הבומיים? זה הפתאומיות של הבומים? תגובה לפחד לא רציונאלי? וגם, זה טעם נרכש? אם אחיה פה שנים אבין את זה? הילדים של החברים, ילידי הארץ שגדלים כאן, נראו לגמרי שותפים להנאה. אנחנו, המבוגרים, חלקנו ביננו שותפות בהשתאות, אני חושבת, לא בהכרח בהנאה.

ולא שזה לא מהנה, זה כל כך ביזארי שחיבים לחייך, לפחות לגחך קצת. זה כל כך הרבה מעבר להגיוני, לטעם הטוב, למקובל, לסביר. כבר שנה שלישית שמה שהכי מפתיע אותי הוא שזה אמיתי, כמו שמספרים ומזהירים, כמו שאני זוכרת משנה לפני, זה באמת קורה! כל העיר זיקוקים ועשן ותמרות עשן! זה אמיתי! גם השנה זה אמיתי!

היום של אחרי

היום של אחרי בגינה שליד ביתי. חרא צף על המים. ומישהו אכן פינה את הברווזים

וזהו, עכשו נשארנו רק עם הדיכאון של החורף. כבר אין למה לצפות. אין אורות ואין שוקי כריסמס ואין אווירה עליזה וכל התיירים עזבו. רק החורף נשאר.

לכתוב ולשכוח. סיכום שנה

כשמתעדים את החיים מקרוב כל כך, כל שבוע בבלוג למשל, יש טעם לעשות סיכומים?אני תוהה, כי סוף השנה וזה, ונורא מפתה אותי לעשות סיכומים, כמו כולם, ואלו סיבותי:

  • זה קל.
  • אני אוהבת רשימות, תמיד
  • זה מסודר, ואני אוהבת סדר, תמיד
  • אין לי שום נושא אחר לכתוב עליו כרגע
  • זה מפתה. זה זמין. זה סטנדרטי. זה מתבקש. זה אפילו נעים

או קי, חשבתי לעצמי, מדי פעם מותר לי להיכנע לשררה התרבותית ולכתוב סיכום שנה. הבה אכתוב סיכום שנה. הנה סיכום השנה שלי!

אבל מה אסכם: שנה של פעילות הבלוג? (יש בזה עניין מסויים, מן הסתם הכי בשבילי. אני בודקת את הנתונים של הבלוג מקרוב. הייתי יכלה להוציא מזה כמה פסקאות משעשעות). שנה של חיי (מה הטעם בזה? הרי כל שבוע אני כותבת משהו, האם הסיכום לא נוצר ממילא? יש טעם לסכם את המסוכם כבר? לאחד את כל הסיכומים לסיכומון על? זה מרגיש כמו עבודה לאוניברסיטה). שנה ראשונה של חיים בברלין (ראו פסקה קודמת).

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין האפורה. ברלין, אלכסנדרפלאץ (ספר גאוני). תמונה שצילמתי בשנה האחרונה, אינסטהגראם. בחרתי לפוסט הזה תמונות שאני אוהבת, מתוך התמונות שמצאתי כמובן, הרבה הלכו לאיבוד

איך מסכמים פיסת חיים מתוך מציאות מתועדת כל כך ואיזה ערך יש לזה? היומיום שלי נפרט לחלקיקי תעודיים המופצים ברשתות החברתיות השונות. הן – הרשתות החברתיות – ארכיון ענק, מתעדכן תדיר, של פתיתי חיים. פיסות. סטטוסים ודאחקות. תמונות. אני משתמשת בפייסבוק, טוויטר, אינסטאגרם וסאונדקלאוד באופן שוטף, ואני כותבת בלוג. כל האמצעים האלה משמשים אותי לתיעוד ושיתוף. בתיעוד יש חלקיקים של אמת. גרעינים. אפשר לייצר מכל פיד בכל רשת חברתית טיימלין וכל אחד יספר סיפור חלקי, צר וממוקד אבל לא שקרי, על חיי.

זה כמו שאסכם את השנה החולפת באמצעות סקירה וסיכום הספרים שקראתי, לדוגמא, או העוגות שאפיתי, או המסעדות שביקרתי בהן. כל סיפור כזה יהיה בו נגיעה של אמת, קצת עניין והרבה חלקיות. משתקף מזה נארטיב אחד, בודד, לינארי, די משעמם ומוגבל, מתוך אין סוף הצמתים והתפצלויות שעושים חיים. רק בלי הצמתים וההתפצלויות. בלי העניין.

אני מתעדת את חיי הרבה יותר שנים משיש רשתות החברתיות בכלל. מתעדת, אבל לא משתפת. אני כותבת יומן. תמיד, כל השנים. לא סדיר, לא במשמעת נאצית, אבל מתי שאני רוצה, וזה קורה כמה פעמים בחודש, אני שופכת מחשבות, בלבול וסתם אומללות בריאה ביומן (דיגיטלי. מזמן נטשתי את המחברות הם הכריכות והדפים הריחנים שפרחים מיובשים משובצים בתוכם. שום רומטניקה. evernote.com במקום כריכות עור). אני יצרנית חרוצה ביותר של נארטיבים אפשריים, חלקיים.

מכוניות, ברלין

מכונית יפה! צילמתי את זה בקרויצברג איפשהו, במהלך שיטוט סוף שבוע נעים עם חברים. פילטר שחור לבן. בטח ככה נראתה ברלין בשנות הששים. או לפני. וגם אחרי

היומן הראשון שכתבתי היה בטיול הגדול אחרי השנים בקוסטה-ריקה. וככה אני זוכרת את זה: מסיבת סיום השנה בבית ספר. אחותי בשמלה מקומית, אותנטית עלאק, שמלת שכבות עם חלק עליון לבן וכתפים חשפופות וחלק תחתחון צבעוני, מלא שכבות ויפה. אחרי המסיבה אנחנו פוגשות את ההורים וכולנו הולכים לרכב. הרכב עמוס בדברים על הגג. אנחנו נוסעים לטיול ואף פעם לא נחזור. שלום שלום והרבה דמעות עם החברות המקומיות ונוסעים, נוסעים, נוסעים. איפשהו עצרנו לצהריים. אכלנו דגים. ואז אבא שלף מחברות עבות עם כריכה קשה ושורות מרווחות ונתן לנו ואמר שהטיול יהיה חוויה של פעם בחיים וכדי שנכתוב יומן. כתבתי. גם הוא כתב, כל יום. פעם הצצתי בשלו: הוא כתב, כל יום, כמה קילומטרים נסענו, כמה דלק הוצאנו, כמה זה עלה. כל היומן היה מספרים. התאכזבתי נורא. היומנים מהטיול מאופסנים אצל אמא. הם כתובים בספרדית. אני לא יודעת לקרוא ספרדית כבר הרבה הרבה שנים.

מאז אני כותבת. יש לי מלא פורמטים. אני מנהלת רשימות מסודרות של הוצאות. מדי פעם, כשתחושת הכאוס משתלטת עלי, אני כותבת רשומון, מתעדת לעצמי ביובש קליני את מה שעשיתי באותו היום. אני כותבת חלומות ובכלל, מנסה לתעד את רצף מחשבות ההתעוררות שלי. מדי פעם נולדים לי פורמטים חדשים, בהתאם לצורך. עם השנים עברתי ממחברות לעולם הדיגיטלי. ואיבדתי מלא דברים באחד ממעברי הדירות איבדתי ארגז מלא במחברות ויומנים. בכל מעבר בין מק לPC איבדתי דברים. צורות הגיבוי שלי ומקומות הגיבוי השתנו במקביל להתפתחות האינטרנט והענן. הארד דיסק. פלופי דיסק. יאהו. גוגל. דרופבוקס. היום EVERNOTE. דיסק און קי. הארד דיסק נייד. אין לזה סוף. ואני לא עושה ייבוא וייצוא ואני לא מגבה כלום. כבר מזמן איבדתי את הרצף והתרגלתי לאבד מקטעים שלמים. ניחא, הרי אני חייתי את זה, אחרי הכל. אני מנסה לשמור מה שאני יכלה בלי להפוך את זה לדת ובלי להשתגע מזה שהרבה נאבד ("טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות" אמר מאיר אריאל. אני בהחלט מנסה).

מה יוצא מכל הכתיבה אובססיבית הזאת? מה זה נותן לי, כל התיעוד הזה, רישום המחשבות, תיוק החוויות שלי, צבירת הזיכרונות הזאת? אני חושבת שזה קשור בשליטה, בניסיון להשיג תחושה (או אשליה) של שליטה. כאילו עצם כתיבת הדברים נותנת להם ממשות (שמתי לב שאני כותבת הרבה יותר כאשר מתחילה לי מערכת יחסים, לדוגמא), עוזרת לי להאמין להם, למצב אותם, לראות אותם. הכתיבה כדרך להתמודד עם תחושת הכאוס.

תמונה של ברלין

הבלוק, כחלחל בהיר, צבע השמים, הכביוש. סימרטיה ברלינאית

(למה צריך להתמודד עם הכאוס? מה רע בכאוס? למה הצורך הזה לארגן את החיים. למה לא להניח להם וזהו? יש תקופות שאני מנסה את זה: חיים בלי כתיבה. זה קצת כמו חיים בלי לדבר שיחות נפש עם חברותי. יש בזה שקט, אני מכירה בכך שיש בזה שקט. שהדיבור התמידי, פנימי או חיצוני, וכתיבה בהקשר הזה היא כדיבור פנימי, כל הפטפטת הזאת עושה ההפך משקט. עושה רעש. אולי בלי תיעוד, בלי כתיבה, יהיה לי יותר שקט, יותר קל?).

במובן הזה הכתיבה מקבעת. תופסת רגע והופכת אותו לנצח. מתעדת מחשבה שאילולא תועדה, היתה כמו עננים בשמים, תכף עוברת, מתחלפת, משתנה. הכתיבה מקפיאה אותה, נותנת לה חיי נצח, הופכת אותה לבת אלמוות. החלום הרטוב של כולנו, נצח, אלמוות. אבל באמת? אני רוצה חיי נצח, רק לא אם אותן המחשבות כל הזמן.

זאת דילמה רוחנית שמלווה אותי כבר שנים: הכתיבה היא ההפך מלשחרר. ההפך מלא להתעסק בדברים, ההפך מלהמשיך הלאה. כשהייתי בהודו חייתי בשולי האשראם של רמנה מהרישי. רמנה היה מאוד קיצוני באמירות שלו נגד עיסוק אומנותי ונגד כתיבה. הוא טען שהכתיבה, או כל יצירה אמונתית, היא הסחת דעת והכנסת בלבול למוח, בעוד שאנו בכלל ייטב לנו אם נשתיק אותו קצת, או הרבה, את המוח. הוא עודד עד ביקש עד דרש מכל מאמיניו שלא יכתבו, לא ייצרו, אלה ישיקעו במה שחשוב (לגלות מי הם. "מי אני"? זאת השאלה היחידה שראויה להישאל, ששווה להתעסק בה).

ברלין, רחוב, שקיעה

שקיעה נוצצת, רחוב לידי, ברלין

יש סיפור על להקה של מוסיקאים שהגיעה לנגן באשראם. בסוף ההופעה מישהו ניגש לרמנה ושאל אותו עם נהנה. רמנה אמר שכן, בייחוד מההוא עם התוף שניגן צליל אחד חוזר כל ההופעה. "צליל אחד מספיק", אמר. ויש סיפור על מאמינה שלא הצליחה להסתדר עם המדיטציה (שאצל רמנה היא בכלל לא מדיטציה אלה "חקירה עצמית")  אז היא ביקשה ממנו אישור לכתוב. הוא הסכים בתנאי שתכתוב אך ורק על מה שקורה באשראם. שאלות ותשובות. כלומר, אם את כבר מתעקשת לעסוק בפעילות כל כך מועררת חוסר שקט, לפחות תתמקדי במשהו אחד (ותודה לאל על כך, בגלל ששני הכרכים שהיא כתבה הפכו בסופו של דבר לאחד המקורות החשובים לתורתו של המהרישי. היא ישבה שם באשראם שנים ורשמה שאלות של מאמינים ואת התשובות שלו).

גם הבודהיזים (שבישראל יותר זמין מאשר תורתו של המהרישי, ובכלל, בודהיזים!) לא פותר לי את זה. איך גם כותבים (מתעדים) וגם שוכחים (זזים הלאה)? לכתוב את הדברים זה למצק משהו שמשתנה כל הזמן. אם לפחות הכתיבה היתה פעולה כמו הורדה או הוצאה, כזאת שאחריה יש פחות בפנים, הייתי מבינה את זה. במקום ליזכור הכל נתעד, נשמור, נעלה, נמשיך הלאה. התיעוד יחליף את הצורך ליזכור. הזיכרון האנושי יעבור לענן, והראש שלנו יתנקה קצת.

רק שלא כך הוא, ובכל זאת אנחנו, אני, מתעדים, מתעדת, את עצמנו לדעת. בטירוף. כאילו מה, לא נזכור אחרת? כן נזכור אחרת? אנחנו רוצים לזכור אחרת? אנחנו בכלל רוצים לזכור? יש קשר בין התיעוד שלנו לזיכרונות שלנו, לסיפורים שלנו?

ברלין, סתיו, רחוב

יום סתוי, אזור טור שטראסה, אני חושבת, מראה טיפוסי

סיכום 

הגעתי לברלין עם חוזה עבודה בסאונדקלאוד. ביני לביני חשבתי: קצת שינוי, שנתיים שלוש, איזה כיף לי. אז חשבתי.

חשבתי שתהייה לי יותר יציבות השנה (זה הקבוע שלי. אני תמיד חושבת שאוטוטו חיי יתבגרו כראוי ויהפכו  למישור צחיח של יציבות והמשכיות). אז חשבתי.

זה לא קרה.

בסוף השנה אני מסיימת לעבוד בסאונדקלאוד, חברה מקסימה שלא היה לי בה רגע קל, ככה שזה מאוד לטובה. זה אומר שאין לי עבודה ואין לי ויזה להישאר כאן. להיות לבד, בארץ זרה בלי עבודה ובלי אישור שהייה, זה לא מה שתכננתי, זה ברור. אני מאוד שמחה בברלין ורוצה להישאר כאן.  אז זהו, בנתיים אני מחפשת. במקום מישור צחיח ים של אי וודאות.

שנה טובה

שמש שמש ופרחים

החלון בסלון ביתי, פונה לחצר הפנימית, פרחים וצנצנת השמש