הפגנה
בשבת שעברה הייתי בהפגנה נגד נגד ניאונאצים בברלין. הפגנה ראשונה שלי כאן, ובכלל, הפגנה ראשונה שלי מזה שנה וקצת, כלומר, מאז שעזבתי את ארץ הקודש, בה הפגנות שבת של השמאל הנוגה היא חלק מאורח החיים שלי. אל ההפגנה כאן הגעתי כי חברה בעלת מודעות פוליטית שכבר נמצאת כאן 5 שנים ויודעת את השפה סיפרה לי שזה קורה.
כי חלק מהעניין של להיות מעורב פוליטית, ללכת להפגנות, מחאות, לחתום על עצומות, כאלה, זה לדעת שזה קורה, כלומר, להיות באיזהשהו סוג של מגע עם המציאות מסביב. לפחות זאת נקודת ההתחלה, לרצות לדעת מה קורה מסביב ולהיות מסוגל לדעת. אני אולי רוצה לדעת מה קורה מסביבי, אולי, כי בעצם רוב הזמן אני יותר עסוקה בי מאשר בסביבה שלי, ובכל מקרה, אין לי שפה. זה כמו לנסות להיכנס לבית בלי מפתח. אני לא יודעת לקרוא.
כוחות מיוחדים בתחנה. ההפגנה היתה למעלה. אני משום מה נתקפתי פרנויה ולא העזתי לצלם שם כמו שצריך. המדים שלהם מאוד הרשימה אותי. שימו לב למוטת הכתפיים: משהו עצום ממדים. את כל שכבות החימום הם לובשים מתחת לחולצה הצבאית. מנופחים משהו
השמאל הנוגה
הגעתי לברלין, גרמניה, בלי לדעת כמעט כלום על הפוליטיקה העכשווית בברלין, גרמניה. מכירה מרקל, אין לי מושג מה המפלגה שלה. זהו בערך. בהתחלה זאת היתה הקלה גדולה. שקט ירד עלי. בשבילי חלק מהעניין של לא להיות בישראל זה לא לחיות יותר, לא לחוות יותר, את הסיכסוך. או בשמו האמיתי: הכיבוש.
הכיבוש: הבושה הגדולה, הנוראה, הצורבת, המכתימה.
בישראל, כבר הרבה שנים, אני עושה מאמץ מודע לא להיכנס לשיחות פוליטיות. אני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה בלי לאבד את העשתונות. אני לא מסוגלת לשמוע את הצידוקים והתירוצים והנימוקים הביטחוניסטים. אני לא יכלה לסבול שאנשים מבטאים דעות כאלה. העור שורף לי. אני מפחדת, ממש כך, מפחדת, לשמוע את הדעות על בין שיחי, כי אלוהים יודע אם אוכל להמשיך לדבר איתו אחרי כן. ואני אשאר עם הרגשת הבדידות החונקת, תחושת התבוסה, הייאוש הנורא.
אני לא פתוחה פוליטית. אני לא זורמת. אני חושבת שאין נורא מהכיבוש ואין תקומה ממנו ולהערכתי גם אין מחילה. אני לא מבינה: איך אנשים יכלים להיות ימניים? איך אפשר לבחור בימין, להאמין שמחר יהיה גרוע יותר. (אחרי רצח רבין א.ב. יהושע אמר, באחד מאלפי אירועי האבל, שההבדל בין ימין לשמאל זה האמונה בעתיד טוב יותר. אני לא סובלת את א.ב אבל המשפט הזה עשה עלי רושם. הידהד לי כנכון, אפשר לומר. נחקק). איך אפשר לא להאמין באפשרות של עתיד טוב יותר? ולמה לבחור לחיות ככה?
הם – הרעים – שם בצד השני מאחורי השוטרים. הצומת כולו חסום. ושימו לב למדים, טכנולוגית חימום וכו'. כל החיילים נראים כאילו תכף הם ממריאים על טיל לשמים
בישראל הלכתי להפגנות. הרבה מאוד. לפעמים אני מרגישה שגדלתי, התבגרתי והתחלתי להזדקן באותה הפגנה ממשוכת של השמאל, עם שלט של "לצאת מלבנון/עזה/חברון" ביד. אני מזדקנת, הקהל מתדלדל. ובכל זאת הלכתי, כמעט תמיד. כי להיות שמאל זה אורח חיים. כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. ניפגש בכיכר רבין. נצעד למוזיאון. נחסום את אבן גבירול. יצעקו עלינו מכל עבר. אחת ל…יעוף עלינו רימון עשן. אין בעיה, תביאו, אני כאן. הפגנות שמאל בתל אביב הן בית חם לאנשים מיואשים, מרככות טיפה את הלבדיות.
פעם יצאתי עם בחור מאוד שמאלי. הוא הציע לי לנסוע איתו לטיול באפריקה, לא זוכרת בדיוק איזה ארץ. אני אמרתי לו שאני לא מסוגלת. שעבורי חופשה זה לנסוע למקום בלי הכיבוש. אפילו ביקור באפריקה הענייה, ואני, הלבנה, מזכיר לי את הכיבוש. בהודו, בתקופה שגרתי באוורויל, התגוררתי ב"קהילה" שהקים איש נחמד מאיטליה. על הים, חושות מפוארות מוקפות הרבה דשא וירוק, ובמרכז מין מטבח-פתוח-פינת-אוכל-מדיטציה עגולה משיש לבן. כל המתחם מוקף גדר. פותחים את השער כדי לצאת, ולפניו מוטלות גופות המקומיים הישנים. שנאתי את אוורוויל. הרגשתי כמו מתנחלת. מסתובבת עם הדובון שלי בין הילידים לבושי הקרועים.
אז חלק מהצ'ופר של לא לחיות בארץ זה שכואב – פוליטית – קצת פחות. אני לא איפה שהפצע יותר, ואיפה שאני נמצאת, אין לי פצע. לא מכירה. לא יודעת. לא שלי. לא שייכת. בשביל להיות מעורב פוליטית, או חברתית, אולי בכלל בשביל להיות מעורב, צריך איזהשהי תחושה של שייכות. של להיות חלק. ואני, בטח בשנה הראשונה שלי כאן, לא חלק, לא שייכת. ובכלל, חשבתי שארצה להמשיך עם זה, להיות לא שייכת. הזרות נוחה לי.
השמאל האקטיבי
להפגנה נגד הניאונאצים הגעתי כי היתה לי מתווכת תרבותית שעזרה לי למצוא את זה. והגעתי כמו תיירת, כמעט. הנושא, כמובן, קרוב לליבי. אבל לא היה לי ואולי עדיין אין לי מושג אמיתי על כמה זה רלוונטי, כמה זה כאן ועכשו. הגעתי כי הייתי סקרנית. רציתי לראות הפגנה של השמאל במקום אחר. כמו חוקרת אנתרופולוגית. כמו שהלכתי לברגהיין. או להופעה. או למוזיאון. או ליער. כי אני כאן ואני רוצה לראות.
כאמור, לא העזתי לצלם באמת. מה גם שהחברה המתווכת הסבירה לי שכבר היו מקרים בהם המשטרה החרימה מצלמות כדי לתעד ולקטלג פעילי שמאל. זה ניסיון שלי לצלם את המפגינים הטובים, הצד שלנו
היה מרומם נפש.
זאת היתה הפגנה נגד. העילה: הם, הניאונאצים, עשו צעדה בשכונת רודאו למחות נגד התוכנית להקים בשכונה בית מחסה לפליטים פוליטים. בבחינת פגיעה בערך הבתים שלהם וכל הקקה הזה. ההפגנה שלנו היתה נגדם, כלומר, למנוע מהם למחות, לצעוד, לצעוק, להתסיס. הבנתי שזה הפורמט המקובל בברלין, בעשרים פלוס שנים האחרונות. הניאונאצים יומזים פעילות, מולם מתארגנת הפגנת נגד שנועדה למנוע מהם.
העסק עובד כמו מכונה משומנת, מן הסתם עוד עדות לרמת התרגול של כל המעורבים. הם – הרעים – מקבלים אישור מהמשטרה ושומרים בסוד את המסלול. השמאל, איכשהו, משיג את המסלול ונערך מראש לסקל אותו. על הדרך כולם מנסים לתחמן את כולם, לשנות כיוון, לתעתע. באמצע המשטרה. או כוח מיוחד של המשטרה שמתורגל בפיזור הפגנות.
היינו רבים מול מעטים. חמישים להם, בערך 500 לנו. התקבצנו ליד תחנת הרכבת של רודאו. רציף הרכבת היא מלא במשטרה. הם – הרעים – היו מוקפים משטרה איפשהו בכיכר קטנה בצד השני של הצומת. כל הצומת היתה חסומה. הפרדה פיזית, מאסיבית, בין שתי הקבוצות. בקבוצה שלנו היו, ובכן, אני לא בדיוק יודעת כי אני לא באמת מזהה או יכלה לקטלג את האנשים שם. אבל היו מכל הגילאים. צעירים מאוד, הרבה, וגם מבוגרים יותר, כאלה שנראים כאילו היו כבר במאות הפגנות כאלה.
רוב הזמן עמדנו ולא קרה כלום. אותם בקושי היה אפשר לראות. אצלנו היתה הרבה תנועה. מנוקדת המבט שלי זה נראה כאילו אנשים כל הזמן נעלמים. אחר כך הבנתי שזאת תוצאה של שמועות וטיפים שמגיעות מהצד השני. כל תזוזה שלהם מייצרת תזוזה אצלנו, אם הם מסתכלים צפונה איכשהו הדיווח מגיע וקבוצה יוצאת לחסום מצפון, או משהו כזה, ככה הבנתי. בכל מקרה מספרי האנשים אצלנו כל הזמן השתנה.
שוטרים על הגגות: מפקחים על ההפגנה? מגנים על המפגנים? מצלמים את ההפגנה? מתעדים את המפגינים? כל התשובות נכונות?
עמדנו שעות. היה קר. כל פעם שעלה איזהשהו רחש מאצלם התגברו הקריאות אצלנו. "נאציז ראוס" היתה החביבה עלי. כלומר, איך אפשר לא לחייך? "נאציס ראוס, נאציס ראוס!". בכלל חיבבתי את הקריאות שלהם, שתורגמו לי באידבות החברה אפרת. הלהיט לטעמי, אחרי "נאציז ראוס" היה "הפסדתם במלחמה! הם-הפשיסטים"! בגרמנית כמובן. בלי להבין את השפה זה נשמע קרוב ודומה למדי ל"ביבי (אולמרט/ברק/שרון/שמיר/רבין) תתפטר, השלום חשוב יותר" או "גם בעזה גם בשדרות, ילדים רוצים לחיות"!
זה היה מרשים. ופוקח עינים. אני זוכרת הפגנה אחת בארץ, לפני שנים, בגבעתיים, שהיתה עם אותה תמה: לא לתת לכהנא לדבר. התקבצנו מלא מלא מלא מאיתנו, והוא היה מוקף אנשים אבל קבוצה הרבה יותר קטנה. ובאמת לא נתנו לו לדבר. כל פעם שהוא פתח את הפה הצעקות שלנו היו רמות יותר. וזהו. לא עוד הפגנות כאלה. והרעל של כהנא התפשט ונהייה לנורמה הישראלית. אנחנו חיים בשלום, כבר שנים, עם קריאות גנאי נגד מיעוטים. עם גזענות מילולית. עם ביזוי והשפלת האחר.
וזה מה שלא ידעתי, וזה היכה בי פתאום, בהפגנה: הלך הרוח הימני הוא כמו וירוס – הוא יגיע לכל מקום ויכבוש כל חלקה כל עוד לא יתקל בהתנגדות אקטיבית. פאסיביות היא בית גידול עבורו. מה שאנחנו חשבנו בטעות לסובלנות, בבחינת, "או קי, זה קומץ ואנחנו דמוקרטיה חזקה והמילים שלהם לא יפגעו בנו" זה קשקוש, זה שטויות.
(ומה פתאום עשבים שוטים? במקום לקרוא להם בשמם, פאשיסטים וגזעניים, המצאנו שמות. עשבים שוטים. כאילו שזה בסדר. כאילו שמי מאיתנו שיש לו גינה, לא מעשב אותה. עשבים שוטים עוקרים, לא מעלימים עין).
אחרי כמה שעות וכמה ריצות מכאן לשם, פרשנו. כלומר אפרת ואנוכי. בשטח נשארו עוד אנשים. זה מתיש מאוד, להפגין בקור. בסיכומים שקראתי אחרי האירוע זה הוגדר כסוג של הצלחה לנו. הם אמנם היו שם והחזיקו בצומת, אבל לא צעדו לא התסיסו בשכונה. הפגנה של השמאל, וניצחנו. אלוהים גדול.
הפרדה הרמטית. ככה נראה הצומת. הם בצד השני. בתכלס, לא ראיתי ניאונאצי אחד. ככה גדולה היתה ההפרדה
Liraz Axelrad Blog 