נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

הכל מתערבב, הכל מעורבב

באיחור לא מכוון קראתי את הספר HHhH של לורן בינה. הספר יצא לאור בשנת 2010 ותורגם לעברית ב 2012 ואני פספסתי אותו לגמרי, לא שמעתי עליו אפילו. הייתי כאן, בברלין, מנותקת ממתווכי התרבות שלי, ובאותה תקופה גם אטומה למה שקורא שם, בישראל. לא קוראת, לא עוקבת, לא יודעת. כשהגעתי לביקור בספטמבר 2013 נכנסתי לחנות ספרים המגדלור ונתקלתי בספר וקניתי אותו. רק אחרי שקניתי אותו שמעתי והבנתי שלא גיליתי את הירח והספר זכה לכל הכבוד וכל התהילה וכל הדיבור שבעולם. וכך ראוי. ספר מדהים.

HHhH הם ראשי התיבות של Himmlers Hirn heisst Heydrich, ובעברית, היידריך המוח של הימלר, שזה, לפי הספר, כינוי שניתן להיידריך, או להימלר, עוד בימים ההם. הספר משחזר את הסיפור האמיתי (והנפלא, וכל הסופרלטיבים שבעולם) של "מבצע אנתרופואיד", מבצע ההתנקשות בהדייריך בפארג של 27.5.1942 על ידי שלושה צנחים צ'כים שהגיעו מלונדון.

אבל הספר מספר הרבה יותר מזה. הוא מספר על היידריך ועל עלייתו לגדולה של היידריך ועל ההתנקשות בהיידריך ועל שני המתנקשים, או בעצם שלושת המתנקשים, צנחנים צ'כים שהתאמנו בלונדון וצנחו בפארג הכבושה וחיו במחתרת ותיכננו והוציאו לפועל את ההתנקשות, והוא מספר על פארג והוא מספר עליו, על בינה, על חייו ונשותיו ואהבותיו והכעסים שלו והאובססיות שלו. למשל האובססיה שלו לסיפור הזה, סיפור ההתנקשות בהיידריך.

ובינה שוזר את כל הסיפורים האלה ביחד וקופץ ביניהם ובין השנים ובין הסיבות והמניעים של הדמויות ותוך כדי כך מערב אותנו, הקוראים, בתהליך הכתיבה שלו, בשיקולים שלו, חושף בפנינו את המנגנון הספרותי שלו, והתוצאה היא שכל הסיפורים השונים והמרכיבים השונים מתערבבים אחד עם השני, אחד בשני.

אביב בברלין, פריחה

ברלין היפה. אני קוראת את הספר בברלין היפה. תמונה לא קשורה. כל התמונות בפוסט הזה יהיו לא קשורות. בכלל לא בא לי לעלות תמונות אבל אני יודעת שאין ברירה: כל פוסט צריך תמונות וזה

***

למשל בהשוואה שהוא עושה בינו, בגיל 33, עם לב שבור בעקבות פרידה מנטשה היפה שקראה לו "חתיכת חרא", ובין איך שהרגיש מיכאיל טוכאצ'בסקי, גנרל רוסי עם קריירה פתלתלה, כשראה את הצבא שלו מובס ב – 1920. והוא משחזר את הסיפור של טוכאצ'בסקי רק בשביל להגיע לרגע חיסולו על ידי סטאלין ולרמוז שידו של היידריך היתה במהלך.

בינה כתב את זה עם לב שבור כשהיה בין 33. טוכאצ'בסקי היה מרשל בצבא ברית המועצות בגיל 42 ומת בגיל 45. היידריך היה בן 36 כשהגיש את התוכנית לפתרון הסופי. העולם שייך לצעירים.

***

למרות שהכוכבים של הספר, של המבצע, של ההיסטוריה, הם שלושת הצנחנים הצ'כים, קוביש, גבצ'יק וולצ'יק, בינה כותב הרבה יותר על היידריך. הרוע מרתק יותר. הזוועה. הבלתי נתפס. גם הגבורה של הצנחנים בלתי נתפסת, אבל הרוע, הזדון, האימה, הפחד שהטיל, כל אלו הופכים את היידריך לבעל אישיות מושכת יותר, מעניינת יותר לעיסוק, בטח לעיסוק ספרותי. הוא דמות כל כך איומה שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, שהיה באמת, שלא המציאו אותו. אבל זה נכון על מלא דברים בשנים ההם.

***

הדמות שלו, של היידריך, כל כך מבעיתה, כל כך נוראה, שבשלב מסויים, ואני קוראת את הספר בברלין היפה, בגינה, באובאן, על ספסל בכיכר שליד ביתי, בשלב מסויים הרגשתי צער, ממש צער, על הגרמנים, שזה מה שקרה להם, שהדבר האיום הזה שלט בהם.

***

זה חוקי לחוש צער עליהם? אני יודעת שהיה קורבן והיה מקרבן. זה ברור. אבל, אולי יש עוד גוונים?

אביב, פריחה

אביב, פריחה, אביב, פריחה, אביב, פריחה. כל העולם אביב, כל העולם פריחה

***

זה ספר על אובססיביות. על דקדקנות, על פרטים. האובססיביות של בינה, הכותב, והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים. וזה ספר על האובססיביות של הרייך השלישי ומנהיגיו, על האובססיביות של היידריך והתחקיר שלו והדיוק שלו והירידה לפרטים, וגם של הצנחנים הצ'כים ששהו במחתרת בפארג כדי לתכנן את הפעולה, ועל האובססיביות שלהם והתחקיר שלהם והדיוק שלהם והירידה לפרטים.

וזה גם ספר של המון רגשות. האם אובססיביות מגיעה תמיד עם המון רגשות? בינה כועס על צרפת, הו, כמה שהוא כועס על צרפת! הוא מגדף את מנהיגיה ואת ההתנהלות שלהם. הוא מאוהב בפראג. הוא מאוהב בגיבורים שלו. הוא נבעת מגיבורים אחרים שלו. הוא מלא רגש. הספר שלו מלא רגש.

***

לקרוא על עלייתו של היידריך זה כמו להציץ לתוך הקקה של הגרמנים, לתוך החצר האחורית שלהם, המטונפת, זאת שתמיד רוצים להסתיר. איך נתתם לזה לקרות? איך נתנו לזה לקרות?

***

קראתי את HHhH ברצפים קצרים. יותר מדי פרטים ויותר מדי אימה ויותר מדי גבורה בשבילי, בשביל שאצליח להתמסר לזה לאורך זמן. אז קראתי קצת, כל יום קצת. וכל פעם כשקראתי היו לי דמעות בעינים ודמעות בגרון ודמעות בבית החזה. דמעות על הגרמנים ודמעות על היהודים ודמעות על הצכ'ים. דמעות על האימה ודמעות על הזוועה ודמעות על הגבורה ודמעות על האנושיות ודמעות על האומץ. וכל הדמעות האלה התערבבו לי.

***

לפני שבוע הלכתי לראות את הסרט "בית לחם". בהזמנה היה כתוב שיהיו כתוביות באנגלית. בפועל היו כתוביות בגרמנית. הבנתי מעט מאוד. כשחיילי צה"ל פורצים לבית של משפחה שלא עשתה להם כלום בחיפוש אחרי מחבל הם צועקים לכל עבר Raus, Raus. את זה כן הבנתי. וגם מזה היו לי דמעות.

כנסיית ציון

ציון קירץ

***

בראיון איתו אמר בינה שהוא שמח שהספר תורגם לעברית, צ'כית וגרמנית, כי זה ספר על שלושתם, על היהודים, הגרמנים והצ'כים.

***

עכשו אני ממש רוצה לבקר בפארג. מקודם לא עניין אותי, עיר של תיירות, חשבתי. עכשו יש לי שם סיפור.

***

הראתי את הספר לידיד גרמני קורא עברית. הוא לא שמע עליו קודם. הוא אמר שאי אפשר לבטא את השם שלו, HHhH, אי אפשר להגיד את זה באף שפה. איך אומרים את השם של הספר?

***

בינה משחזר את "ליל הסכינים הארוכות" ואת החלק של היידריך בו. הוא מתאר את מה שקרה בכוורת של האס אס, את שיחות הטלפון, את הפקודות. אבל אנחנו שומעים רק את הצד של היידריך בשיחה, רק מה שהוא אומר. ואז הוא מתאר את החיסול של שטראסר, איך הוציאו אותו מהבית, איך הביאו אותו לבניין הגסטאפו, איך בודדו אותו, איך ירו בו, איך הוא התכופף שניה לפני היירייה, איך דיווחו לאחראי, היידריך, שהוא עדיין לא מת, ואת התגובה של היידריך: "הוא עדיין לא מת? תשאירו אותו לדמם כמו חזיר שחוט!".

בפרק הבא מספר בינה על התגובה של חבר שלו, חובב היסטוריה כמוהו, על הפרק.  החבר התלהב והחמיא לו אבל, כותב בינה "…בכל זאת מקנן בי חשד, ואני מרגיש צורך לציין: אבל אתה יודע שכל אחת משיחות הטלפון מתייחסת לאירוע אמיתי?" החבר מופתע, הוא בטוח, כמוני, שבינה המציא את זה, שזה לא יכול להיות. לא באמת. "לעזאזל, לא הצליח לי" כותב בינה "הייתי צריך להיות ברור יותר בכל הנוגע להסכם מחבר-קורא".

"לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות "להמציא" את הנאציזם?"

איזה באמת?

עטיפה הספר

עטיפה הספר

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זריחה, אלכסנדרפלאץ

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

אלכסנדרפלאץ

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אלכסנדרפלאץ

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

ברווזים

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

  • קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
  • פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
  • בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעה

שקיעות, נו פילטר