הזמן האחר

חושבים רחוק חושבים קצר

השבוע נסעתי ב – U6. זה לא קורה לי הרבה, שאני נוסעת ב – U6, למרות שמאז אמצע אפריל, מאז המעבר למשרדים החדשים של Babbel, ה – U6 היה יכול להיות הדרך הקצרה שלי לעבודה. אבל הוא לא. זאת מפאת שה – U6 בשיפוצים. בקטע הקו שבין FreidrichStrasse ו FranzosisicheStrasse. והוא בשיפוצים, באותו הקטע המסויים הזה, עד נקודה כשלהי בעתיד שכרגע מסכימים עליה כ"סתיו 2013". מבחינתי ה – U6 בשיפוצים מאז ומתמיד, מאז ימי קדם. הוא בשיפוצים, בקטע הספציפי הזה, מאז שאני בברלין. זאת אומרת, את השיפוץ התחילו לפני אוקטובר 2011 מתוך ידיעה שייקח לפחות שנתיים להשלים אותו, לא כולל איחורים ועיכובים.

מאז שהתחילו השיפוצים את קטע הקו שבין פרידריך שטראסה וצרפת שטרסה צריך לעשות ברגל. בקטנה. משהו כמו 10 דקות הליכה מהירה. כולל חצייה של האונטר דן לינדן, פעם שדרות פאר, היום אתר בנייה מפלצתי. את מסלול ההליכה ריצפו במדבקות בצורה של רגל עם סימון של ה – U6 עליהם. שנדע לאן ללכת. ואנשים הולכים. כל יום. חשופים לאלמנטים. חורף, שלג, קור, גשם, רוח, קיץ. ככה כמה שנים, חלק מריטואל הנסיעות היומי. בצורה מסודרת. כתוצאה מתכנון מוקדם.

בריכת השחייה העירונית, מיטטה

לא יכלתי לנחש  מה יש שם בפנים, בתוך הבניין. בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה

בברלין כל הזמן מתנהלים פרוייקטים שיסתיימו עוד כך וכך שנים. רחובות נחסמים, בתי קומות מתכסים במעטפת בד או פלסטיק חיצונית, התנועה מופנת למקום אחר, מחסומי תנועה צבועים אדום לבן מפנים את התנועה לנתיבים אחרים, שירותים כימים מוצבים ושלט. שלט עם פרטים כללים על השיפוץ ותאריך יעד. שלט שאומר מתי הברבור יגיע, ישן יהפוך חדש, ריק יתמלא, קו U5 יקבל יותר נפח, האונטר דן לינדן יחזרו להיות שדרות. תוכניות לשינוי עם תאריכי יעד עתידיים.

אני מניחה שככה עושים תכנון אורבני. או תכנון, נקודה. תכנון בכלל. הסתכלות קדימה. חשיבה על העתיד. ניסיון להשפיע על העתיד. הרגשה בטוחה כזאת, של הנה אנחנו אומרים לעתיד מה יהיה ומה יתקיים בו. אבל כשצעדתי השבוע במשעולי המעבר המאולתר בין צרפת שטרסה לכיוון פרידריך שטרסה, אני בתוך ההמון שעושה את המעבר הזה יומיום, שלג, גשם, רוח, חשוף לאלמנטים, יומיום, התפעלתי קצת מהנכונות של המקומיים לספוג – בסטואיות, בשתיקה, בקבלה, בנשיאה בעול – את אי הנוחות הזה. או שזה לא אי נוחות עבורם?

פסל בכניסה לבריכה

בכניסה למבנה הבריכה

אצלנו מגיבים באימה לפרוייקטים ארוכי טווח. בארץ אפשר היה לסגור עורק מרכזי לכמה שנים? עשו פעם דברים כאלה? אני זוכרת את הסבל שלנו (והכעס, כמובן, הסבל שישר מתורגם לכעס, לביקורת, לחיפוש אשמים) אל מול השיפוץ של, נניח, הבימה. השיפוץ של הבימה הטריף אותנו, והשיפוץ של הבימה לא עצר שום תנועה ולא אילץ שום אוכלסיה לפסוע בשלג. בתל אביב כל שינוי עירוני יזום ומתוכנן מעורר אצל התושבים גלי עלבון (בעוד ששינויים כתוצאה ממלחמות, טילים ושאר פצצות נתפסים ככוח עליון, וככזה, כמו אנשים דתיים לאורך כל הדורות, הם מתקבלים בשתיקה והכנעה).

בישיבת חברה הראשונה שהשתתפתי ב SoundCloud הציג לנו המנכ"ל את התוכניות של החברה עד לשנת 2017. 2017! שנים אני עובדת בחברות סטארט אפ ישראליות, אף פעם לא שמעתי תוכניות מעבר לשני הרבעונים הקרובים. מי בכלל יכול לתכנן כל כך רחוק? מי בכלל יכול לחשוב כל כך רחוק? מי בכלל רוצה שחברה שלו תתקיים כל כך הרבה זמן (בישראל זה יחשב לכשלון. כי המטרה היא Exit. פשוטו כמשמעו. לצאת. לברוח. לא להיות).

בריכת שחיה

הבריכה, מיטטה. מסביב הכל חלונות, בפנים אור טבעי. בריכה שיש לה מבנה

בזמן שלנו, בזמן הישראלי, לא עושים תוכניות ארוכות טווח. רק הגענו וכבר אנחנו חושבים על הפירוק. בנייה מוצלחת בישראל היא בנייה שמסתיימת מהר. תוכנית שרואים את הסוף שלה. משהו תחום, מוגדר בזמן.  התחלה שכבר בתחילתה ניתן לראות את סופה. אני חושבת שכאן הם בונים בשביל העתיד. והצלחה נמדדת במונחים של Sustainability. המייסדים של סאונדקלאוד או בבל רוצים להזדקן תוך כדי עבודה בחברות שהם הקימו. את ה U6 משפצים בכלל בשביל לעשות דרך לקו חדש, U5, שיעזור לתמוך בעיר הגדלה תמיד. זאת התוכנית. ככה הם עובדים. המייסדים של כל החברות שעבדתי בהם בישראל התנהלו כאילו הדבר שהם הכי מחכים לו זה לא להגיע יותר לעבודה.

זמן אחר

בברלין הזמן עובד אחרת. זמן אחר. זמן שמכיר בקיומו של עתיד. זמן שנשען על עבר ומתכוונן לעתיד. בשקט. בבטחה. בידיעה שהעתיד יגיע בשעתו, כמו ההווה, כמו העבר. מתוך הרצף. זמן שיש לו את כל השכבות של הזמן. עבר, הווה, עתיד. זמן נמשך, רציף, פעיל. זמן לא קטוע. והם מאמינים בהתמשכות של הזמן. בהמשכיות הזמן. העתיד הוא כמו העבר. לא פה, לא ההווה. על העבר אפשר להשקיף, את העתיד אפשר לתכנן. הכל על הרצף.

בריכת שחיה, מיטטה

הבריכה. 50 מטר, 5 מסלולים, הלוך בצד ימין, חזור בצד שמאל. שום דבר נוסף. אין עודפות

כמה רחובות מהדירה שלי יש בריכה עירונית. בניין מרהיב. כולו קווים ישרים, חלונות מרובעים, הוד והדר. מבחוץ לא הייתי מעלה בדעתי שזאת בריכה. בכניסה יש שלט בגרמנית עם תאריכים של סוף המאה התשעה עשרה ותחילת המאה העשרים. בבית בדקתי. זאת בריכה שיש לה ערך בויקיפדיה. על הקמת הבניין והבריכה החליטה בשנת 1880 "הועדה הברלינאית לנושאי מרחצאות", בתרגום חופשי. הבריכה נפתחה לשימוש עירוני ב 1930. הופצצה במלחמת העולם השניה. שוקמה ונפתחה שוב. ומאז ככה, רצף של פתוח, סגור, שיפוץ, פתוח. 2013.

מבחוץ בניין שלא מגלה את ייעודו. בפנים בריכה. 50 מטרים. מבחוץ הכל חלונות ותקרה מזכוכית. בפנים תאורה טבעית. אור רך. ובריכה, 50 מטרים. 5 מסלולים. אין בריכת קטנים. אין כסאות נוח. אין סוכת מציל. אין קיוסק. אין ארטיקים. אין משתזפים וצופים. רק בריכה. לכאן באים לשחות. בריכה שבנו סביבה בניין. 50 מטרים אורך. שוחים. הלוך וחזור. הלוך בימין, חזור בשמאל.

מלחתות, בריכה

הדרך אל הבריכה עוברת במלתחות. ובמקלחות. כי, יודע כל ילד מקומי, לפני שנכסים לבריכה צריך להתקלח. וגם אחרי

פתחו אותה לפני יותר ממאה שנה. מאז ככה. same same. הבריכה של גבעת ברנר, בימי חיי, שינתה טיפוגרפיה לפחות פעמיים. הוסיפו מתקנים והורידו מתקנים. הגדילו את הדשא. הקיפו את הבריכה בגדרות. הקטינו את הדשא. וכאן, 100 שנים פלוס, אותה הבריכה, בניין, תאורה, אור רך. 50 מטרים, 5 מסלולים, הלוך בימין חזור בשמאל.

הכניסה לבריכה עוברת דרך המלתחות. לוקרים, תאים, מקלחות, מראות ומייבשי שיער. שורה של מייבשי שיער תלויים על הקיר. קסדות כאלה, כמו שרואים בסדרות טלוויזיה משנות החמישים. תלו אותם שם הסובייטים. ככה הם נראים. קסדות חלל לבנות, סובייטיות. ומאז הם שם. כמו המעלית במשרדים ברוזנטהלר שטרסה, מעלית בת 101 שנים, עולה יורדת, נתקעת כל יומיים, אבל היא שם, וכל זמן שהיא שם, היא שם, עושה את שלה. דברים – חפצים, מבנים – לא מתייתרים בזמן הזה. מעניין אם יש מסלול יציאה לחפצים, מבנים. מעניין אם יש סוף לדברים. מתישהו על רצף הזמן, דברים יוצאים משימוש? מעניין עד מתי ישארו קסדות החלל הסובייטיות על הקיר במלתחת הנשים.

במלתחת הנשים בבריכה

קסדות חלל סובייטיות. במלתחת הנשים, בדרך אל הבריכה

בסוף המאה התשעה עשרה רצו פרנסי העיר לבנות בריכה לעיר. רצו ובנו. רק בריכה. לא אתר בילויים למשפחות בסופי שבוע. לא פארק שעשועים. בריכה. לשחות. הלוך חזור. הלוך בימין, חזור בשמאל. זה הכל. ככה, שנים. בניין שיש לו פונקציונאליות פשוטה. ברורה. רציפה. בניין שיש לו בריכה או בריכה שיש לה בניין.  בריכה שהיא יותר וותיקה מהקיבוץ שלי, מהמדינה שלי. בריכה שאם היו מעבירים אותה לעיר שלי, לתל אביב, היתה עתיקה מכל המבנים בעיר. בריכה שנבתנה כדי לשרוד.

וזה העניין. זה לא משהו של הגרמנים. זה לא המסודרות שלהם וכל הקישקוש הקלישאתי הזה. זה לא גרמני בכלל, זה אירופאי, זה משהו בזמן, בתפיסת הזמן, בתפיסת העתיד. בבטחון בעתיד. בעתיד שהוא התמשכות ההווה שהוא מצדו התמשכות העבר. ברצף. מה זה שלוש שנות שיפוצים והשבתה לקו רכבת תחתית שחי כבר מלא שנים וצפוי להמשיך לחיות לעד? פסיק בזמן, אי נוחות שבמהרה תישכח, חבטה קלה בכנף.

רק תיקרה

רק תיקרה. אור רך. אור טבעי. אין בפנים תאורה אחרת. מסלול של 50 מטרים וזהו. לשחות. הלוך בימין, חזור בשמאל

זה הזמן האחר, הזמן של אירופה, רצף הזמן של אירופה. זה הרצף. זה ההפך מקטיעה. ממקטעים. מכל הבלגן הזה של תנועות מנוגדות ונדידות עמים והקמות ופירוקים. מהזמן הישראלי. הזמן הישראלי. זמן שמפחד להסתכל על העתיד. זמן שיודע שהוא לא יודע את העתיד. שהעתיד אולי שם ואולי לא שם. הזמן הישראלי מניח קטיעות, שיבושים והשתנויות.

זה לא שאנחנו לא אוהבים לתכנן והם כן. זה לא שאנחנו לא יודעים לתכנן והם כן. זה שאנחנו לא בונים כלום על העתיד. והם כן. זה שאנחנו לא רואים את העתיד, לא מסוגלים לדמיין את העתיד, והם לא מסוגלים לדמיין עתיד שאינו התמשכות של ההווה. זה זמן אחר.