יוזף פרונק: מהגר. Dong Xuan Center: מרכז של מהגרים

יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".

יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.

מרכז קניות Dong Xuan

מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט

אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.

השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.

מרכז קניות Dong Xuan

. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan

מרכז Dong Xuan

מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.

הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.

מרכז קניות Dong Xuan

סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה

הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.

מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.

מרכז קניות Dong Xuan

לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.

אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.

רציתי שלעזיבה שלי תהיה משמעות

לפני שבוע היה יום השנה שלי בברלין. כלומר, יום השנה השלישית שלי בברלין. שלוש שנים מאז אותו היום, בתפר שבין כיפורים לסוכות, 3 ימים אחרי היום הולדת שלי, שבו עליתי על טיסת לילה ונחתתי לבוקר אפור וקר בברלין. תכננתי לציין את היום הזה. חשבתי לפרסם פוסט מיוחד, לשנות את התמונה בבלוג, לעלות תמונה לפייסבוק ולכתוב משהו שנון. תכננתי מלא דברים. בפועל לא עשיתי כלום. לא הייתי מסוגלת. רצף הימים המיוחדים, מועדים וחגים, שהתחיל עבורי שבוע לפני הנסיעה לישראל, עת מרוב התרגשות חדלתי לתפקד, והמשיך בתל אביב, ראש השנה, יום כיפור, יום המילקי, חזרה לברלין, סוכות, יום הולדת תאריך לועזי, שמחה תורה, יום הולדת תאריך עברי ואז יום השנה, מרוב כל אלה, לא נשאר בי כלום. הגעתי אל המועד האחרון ריקה וחלולה. וברקע מזדמזם לי כל הזמן, כל הזמן, ישראלים בברלין, ישראלים בברלין.

קראתי הרבה מהדברים שנכתבו על זה בתקופה האחרונה. אני קוראת את זה כי זה עלי, וזה מרתק אותי. גם עצם זה שכתובים עלי. שהפכתי, שוב, לנושא לדיון, לחלק מקבוצה מובחנת. למשהו שהחברה הישראלית מעסקת בו. אני מרגישה קצת כמו כשהייתי ילדה יחפה בחצר הקיבוץ וראיתי את האוטובוסים המפוארים, הממוזגים, האטומים, של התיירים מגיעים לקיבוץ ועושים סיבוב ופנים של זרים עם שער לבן מסתכלים עלי ומבציעים עלי, ועלינו, הילדים, מהחלונות. מה הם ראו? מה הם קיוו לראות?

סתיו בברלין

הישתנות. שינוי (וגם: תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק)

אני קוראת וכל הזמן נדמה לי שאני לא מבינה. לא באמת. מה מסעיר אותם כל כך? למה? כל הזמן נדמה לי שאני מפספסת משהו. לא את התוכן, אני מבינה את התוכן של הדיון, הטיעונים לכאן ולשם. מה שאני לא מבינה זה את הכעס, את הסערה, את החותמת הרגשית שמתלווה לכל הטיעונים האלה. אני לא מבינה אותם, את הצד הישראלי ישראלי שבדיון, למה עכשו, למה דרך המילקי, למה ברלין (ישראלים כל הזמן עוזבים את ישראל, יש הרבה יותר אקס-ישראלים בארצות הברית מאשר בברלין וכו'). אבל זה ניחא, זה הצד שלהם כרגע. העניין הוא שגם את התגובה של הצד שלי, של ישראלים בברלין, אני לא מבינה. על מה הם, שיותר מייצגים אותי בדיון הזה, על מה הם-אנחנו כועסים? למה אנחנו מגיבים לדיון בכזאת עוצמה רגשית, מה אנחנו רוצים להגיד?

לקח לי זמן להבין שהדיון הזה הוא עלי, עלינו. שבגלל זה אנשים נרעשים מהדיון הזה. בגלל זה הסערה. לקח לי זמן להבין שאנשים שחיים כאן, ישראלים בברלין, מתקוממים נגד האופן בו הם נתפסים בישראל, שזה מאבק על התדמית, על הנרטיב, על הסיפור. על מה יחשבו עלינו. על מה הם חושבים עלינו. ואני חושבת שלקח לי זמן להבין את זה כי אני לא מרגישה ככה. כי לא הרגשתי שזה עלי, שזה נוגע בי. לא בתחלה, לא עד שבשיחה עם חברה היא אמרה לי את זה. היא אמרה: עכשו בארץ כולם חושבים שאנחנו אופורטוניסטים. ואני חשבתי, אבל מה אכפת לי מה חושבים עלי בארץ, הרי עזבתי אותה.

***

לעזוב את הקיבוץ היה אקט פוליטי. לא ידעתי את זה אז, כשעזבתי. אז חשבתי שזה טבעי, שזה מה שעושים אנשים בגילי, מנסים חיים אחרים, רואים עולם. אני עזבתי את הקיבוץ כי רציתי מאוד מאוד לעזוב את הקיבוץ. לא להיות שם יותר. לא לחיות יותר את החיים האלה. כשעזבתי את הקיבוץ זה לא היה חדשני או מרדני או דרמטי. כולנו, כל בני הגיל, כל השכבה, כולנו עזבנו. בבום, בבת אחת.

עלים בסתיו

להיות בתנועה. לזוז. לחיות

כמה שנים אחרי שעזבתי, כשכבר חייתי בתל אביב, נודע לי שיש מנהג כזה שבני משק נוסעים לקיבוץ בחגים, או בימי הזיכרון. אני זוכרת את היום הזה בבהירות, הייתי בתל אביב, בשנקין, ופגשתי מישהי כמוני, בת קיבוץ שעזבה, וזה היום הבוקר של יום הזיכרון והיא שאלה אותי אם אני נוסעת לטקס בערב, היא רצתה לדעת אם יש לי טרמפ עבורה. אני לא הבנתי. לא העלתי בדעתי לנסוע לטקס. למה שאסע לטקס? הרי עזבתי את הקיבוץ.

לעזוב את הקיבוץ לא היה רק לעזוב מרחב גיאוגרפי. זה היה הרבה יותר מזה. בגלל שהקיבוץ היה פוליטי, אידיאולוגי, בגלל שעצם החיים בקיבוץ זה הצהרה, לעזוב את הקיבוץ היה הצהרה נגדית. אקט פוליטי נגדי. לעזוב את הקיבוץ, בשבילי, היה לעזוב את הנרטיב של הקיבוץ, להיות לא חלק, להיות לא שותפה. בשבילי, בשנים הקיצוניות, שנות האנטי קיבוץ שלי, לעזוב את הקיבוץ היה במפורש לא להיות בחגים, לא להיות בטקסים, לא לדקלם את הטקסטים, לא לשיר עם המקהלה. לעזוב את הקיבוץ היה לעזוב את השקפת העולם ודרכי החיים והלחנים המיוחדים ומגילת החג הפרטית של הקיבוץ. בדיעבד, זה היה לגמרי אקט פוליטי. אמירת לא.

וגם זה: כשעזבתי את הקיבוץ רציתי שהם ידעו, חברי הקיבוץ, רציתי שידעו שעזבתי. רציתי שידעו שבחרתי לא להיות ביניהם, לא להיות כמוהם. רציתי שיכאב להם. באמת. אני חושבת שעזבתי גם על גל של כעס ורציתי שהם ידעו מזה. שידעו עד כמה אני לא מקבלת, עד כמה אני פוסלת, את אורחות חייהם. כאב לי וכעסתי ורציתי שהם ידעו מזה, רציתי שידעו את הכעס והכאב שלי, ורציתי שיעשו עם זה משהו. רציתי שישתנו. בשבילי, הקטנה, למה לא. רציתי שיהיו אחרת.

סתיו בברלין

הישתנות. בטבע זה כל כך יפה, קל טבעי.

רציתי שלעזיבה שלי תהייה משמעות. ואני חושבת שכולנו היינו קצת ככה, כל העוזבים, רצינו שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. זה לא היה הפסקת הדיאלוג. זה היה תפיסת קול אחר. תראו, רצינו להגיד, תראו מה קורה עם היצירה שלכם, ותלמדו מזה משהו.

אני חושבת שזה מה שקרה לי השבוע, זה מה שפתאום הבנתי: שאנחנו, הישראלים בברלין, קולקטיב אמורפי שמעולם לא חתמתי על הצטרפות אליו, רוצים שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. שיקראו ממנה משהו. ובגלל זה אנחנו רוצים לשלוט במסר. בגלל זה אכפת לנו מהנרטיב. בגלל זה העמוד של "עולים לברלין" כל כך מגעיל אותנו, כל כך מעליב. זה לא המסר שאנחנו רוצים, זה לא הנרטיב שלנו, ואנחנו מנסים, כל אחד בדרכו, מן הסתם גם אני בפוסט הזה, לשלוט במסר. אנחנו מנסים לתת משמעות לאומית לעזיבה שלנו ואנחנו רוצים שתקשיבו, זה לא המילקי וכל זה, תקשיבו. ותראו. והלוואי וזה היה אחרת.

ובמובן הזה לא באמת עזבתי את הקיבוץ, את ישראל. הדיון הזה, המגוחך, על המילקי, הוא גם דרך לשמור על קשר, להיות בדיאלוג, להיות שותפים, להיות חלק. זה לא ניתוק. זה ההפך מלנתק. זה להחליף קול, זה רק קול אחר, בדיון המתמשך על הציונות, על ארץ ישראל. אני חושבת שאנשים שבאמת עוזבים לא משתתפים בדיון, לא מרגישים שהדיון הזה הוא עליהם, קשור בהם, שהם חלק ממנו.

עזבנו. אבל לא עזבנו רחוק כל כך!

סתיו בברלין

דם ודמעות. כשייגמר הסתיו, אני אפסיק לצלם אותו

***

אולי בגלל זה לא הבנתי בהתחלה על מה המהומה. אולי כי עבורי, בעצם, היתה רק עזיבה אחת. מאז ומעולם. רק העזיבה של הקיבוץ. כל שאר העזיבות הן רק הד, הידהוד קלוש, של העזיבה ההיא, האמיתית, החותכת. עזיבת הקולקטיב. כל השאר, ישראל לדוגמא, זה כבר לא משנה. אני עזבתי.

***

ואולי לא באמת עזבתי. אולי אני משתהה עוד בצדדים, בשוליים. בשוליים של הדיון הציבורי, בשוליים של החברה. אולי כל זמן שאני בדיון, כל זמן שאני מרגישה, איכשהו, שהדיון הזה עלי, לא באמת עזבתי. אבל אני מבטיחה, יבוא יום, עוד יבוא היום, ואני אצליח. באמת. לעזוב.

***

מה שהביא בסופו של דבר לנפילת הקיבוצים היה העזיבה. גלי העזיבה של הצעירים. לא המשבר הכלכלי, לא זה שהמערך (העבודה) איבד את השלטון, לא הקפטיליזים הקיצוני שהשתלט על ישראל. מה שבאמת שבר את הקיבוצים היה העזיבה הקולקטיבית, הסוחפת, של הבנים. זה מה ששבר את המערכת. וזה מה שהביא לשינוי.

"ועכשו הם פתאום שואלים, איך קרה שנפלו השמים"

***

פתחתי את הבלוג הזה לפני שלוש שנים ושבוע. כמה ימים לפני שעזבתי לברלין. בחרתי לו תמונה שסימלה לי מקום שאהבתי, מראה שאני אוהבת. שקיעה, חוף יפו.

את התמונה החדשה בחרתי בגלל מה שהיא מסמלת לי. שינוי. השתנות. להיות בתנועה.

גרשוני בברלין

גרשוני בנוייה גלרי. מי ציוני מי לא. את ה"מי לא" השארתי בחוץ

לא יודעת גרמנית, לא ישראלית בברלין, לא…

בדרך כלל לא מדברים איתי ברחוב הברלינאי, באובאן, במקומות ציבוריים. מניחים לי. מניחים אחד לשני. מנימום של אינטראקציות במרחב הציבורי, ואלו שכן מתקיימות מאוד פרקטיות: איך להגיע? איפה נמצא? דנקה דנקה וזהו. תל אביב זה לא כאן. לא סתם מדברים אחד עם השני. ומכיוון שידיעת הגרמנית שלי היא, נו, שוין, זה בסדר לי. פחות פעמים ביום להגיד ich nicht spreche deutsch.

מתישהו התפתחה אצלי ההרגשה שאני כן יודעת דויטש. יודעת מספיק כדי לצלוח שיחות רחוב מזדמנות, מפגשים אקראיים באובאן, בירורים בסופר או בחנות הלחם. שיחות עם מבנה בסיסי של שאלה, תשובה, דנקה, guten tag schon, צ'וסי. אפשרי. כל זמן שהמבנה הזה נשמר, שאף אחד לא מפליג פתאום על כנפי סיפור, אני בסדר.

לאט לאט התחושה הזאת, שאני מסתדרת, הפכה ליהירות צרופה, קלת דעת וחסרת קשר למציאות. פיתחתי הרגל של להגיב כאילו אני מבינה גרמנית. מבינה כל מילה. אני מקשיבה ומהנהנת ומחייכת, ואני לא אומרת. אני לא עוצרת את השיחה ואומרת שאני לא מבינה ואם אפשר באנגלית. וזה עובד. עד רמה מסויימת זה עובד. כל זמן שהשיחה שומרת על המסגרת והמבנה זה עובד.

פריחה, אביב, סגול

הו, האביב! תמונות מהחצר הפנימית

לאחרונה משהו השתבש וזה פחות עובד. אני לא בטוחה למה, אולי אחרי שנתיים פלוס אני נראית מקומית יותר, בכל מקרה לאחרונה היו לי כמה אירועים בהם גרמנים סתם נכנסו איתי לשיחה סתם. לא משפט או שניים, כמו שאני מצפה, מתורגלת ויודעת להגיב, אלה ממש פרצי דיבור. משפטים שלמים, ברצף. וזה קצת ברוך. זה קצת מתנגש עם ההרגל שהשתלט עלי שלא להודות שאני לא מבינה גרמנית. מה שעבד נפלא בשיחות של כמה מילים, לא עובד בפרצי דברנות ספונטאניים.

לפני כמה זמן קניתי צמח. וכמה יפה הוא היה! צמח קסום עם פריחה כחולה. קניתי אותו בחנות מקסימה בפרנצ-ברג, בחלל של החנות עפו שני תוכים ודיברו ביניהם גרמנית. עמדתי שם שעות כי הייתי שניה בתור. המוכר היה האיטי שבמוכרים – וזאת בארץ שמטפחת איטיות שירותית – הזוג שלפני קנה זר פרחים והמוכר ארז ודיבר, ארז ודיבר. התוכים עפו ודיברו, עפו ודיברו. הזמן חלף בנעימים. ואולי בגלל כל הפיטפוט הנעים הזה שלא קשור אלי לא הייתי ערנית כשהגעתי לראש התור ומסרתי למוכר את הצמח.

הוא לקח אותו וארז אותו ודיבר ואני חייכתי והנהנתי. ואז הוא המשיך לדבר. ועוד דיבר. ופה ושם הבנתי מילה, calt, wasser, כאלה, אבל באופן כללי חיכיתי שזה יגמר והרגשתי איך הלב שלי צונח. הוא לא הפסיק לדבר. הוא דיבר אולי 10 דקות ברצף וברור לי שאמר דברים חשובים, דברי טעם, בייחוד בהקשר של הצמח המרהיב החדש שלי. והייתי משותקת. לא הצלחתי להגיד כלום. לא עצרתי איתו, לא התנצלתי, לא אמרתי. עמדתי שם וחייכתי והנהנתי כאילו אני מבינה הכל ולא הבנתי כלום.

פרח כחול

זה הצמח. פרחיו כחולים ומקסימים. מישהו יודע איך קוראים לו ומה הוא רוצה? הוא לא פורח יותר, אגב

הגעתי הביתה וניסיתי לאתר את הצמח באינטרנט. כשלתי. החיפוש המתקדם של גוגל אימג'ס לא עשה את העבודה. ניסיתי חברים, שלחתי תמונות, וכלום, יוק. אני בורת הצמח הזה, שבטח יש לו שם וצרכים שאני לא יודעת ולא מכירה. הצעד האחרון שנותר לי זה ללכת לחנות, לקנות את הצמח שוב והפעם כן להגיד: !ich nicht spreche deutsch! ich nicht spreche deutsch

ישראלים בברלין

השבוע התראיינתי לכתבה על ישראלים בברלין. פעם בחודש בערך, לפעמים יותר, אני מקבלת פניה להתראיין על ישראלים בברלין לסרט, כתבה, טלוויזיה, דקומנטרי. הכל. אני מניחה שזה בגלל הבלוג, שפונים אלי. שאני קצת פתחתי את הדלת הזאת. לפעמים אני אומרת כן ולפעמים לא ותמיד משתדלת לענות יפה ולהיות חביבה.

הפעם זה היה לכתבה באנגלית והכותבת הגיעה אלי דרך חברה. היא לא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא את הבלוג בעצמה, אז היא בדקה כמה פוסטים דרך גוגל טרנסלייט. נורא. בכל מקרה, דיברנו. היה משעמם לגמרי. היה לי משעמם מהרגע שהתחלנו לדבר והיא אמרה את זה, "ישראלים בברלין". שאלתי אותה למה זה מעניין אותה בכלל, ישראלים בברלין, והיא אמרה משהו על חידוש החיים היהודים בברלין וזה. קישקוש, אמרתי לה, קישקוש גמור.

ליבלוב, פריחה חדשה

הו האביב! תמונות מהחצר הפנימית

אנחנו מחדשים משהו? משחזרים? אנחנו בכלל המשך רציף של החיים היהודים חילונים שהיו כאן פעם? לא חושבת, אמרתי לה, תרבויות שונות, עולמות אחרים. שום רצף. השיחה המשיכה משם והיא לא  היתה אסון או משהו ואחרי שעה נפרדנו ואני נשארתי עם הרגשת תפלות, תערובת של שיעמום והתנגדות. למה זה כל כך מעצבן אותי, הנושא הזה, "ישראלים בברלין"?

  • כי זה מכליל, ואני לא אוהבת הכללות ולא אוהבת להיות חלק מקבוצה ושמתייחסים אלי כאל חלק מקבוצה.
  • כי זה לא מכיר ביצירת המופת שהיא האינדווידואליות שלי.
  • כי זה מייצר דרמה ואני רק רוצה לייצר חיים.
  • כי זה מרדד, זאת רדוקציה של אוכלוסיה מגוונת ושונה עם סיבות ומניעים וסיפורים שונים. ובגלל שזה כל כך מרדד זה בהכרח משעמם. לא מבחין בפרטים. לא עמוק. רצף אנקדוטות ולא יותר.

וגם כי זה מלא נרקיסיזים, חשיבות עצמית, מנופחות. ישראלים בברלין! כמה אנחנו יכלים לעשות סיפור מעצמנו! יש ישראלים בכל מקום בעולם וברלין עיר מלאה במהגרים. ומה כל כך שונה בנו, הישראלים, ממהגרים אחרים? זה שסבא וסבתא של חלקנו נרדפו ונרצחו כאן לפני 70 שנה? זה מספיק, הייחוד הזה? זה מאבחן משהו? אנחנו בכוונה שומרים על הבידול שלנו, נמנעים נירמול? (כן). ומצד שני, נירמול זה מה שאני רוצה? (לא).

רחוב, בית, ברלין

לא הכל אביב! תמונות לא מהחצר הפנימית (יש המון דימיון בין מראה הטבע בקיץ הישראלי והחורף הברלינאי: אפור, חסר עלים, נטול ירק, קודר)

אבל יותר מהכל, יותר מהכל, אני לא אוהבת את זה כי זה הסתכלות על העולם דרך הפריזמה של לאום ולאומיות. וזאת פריזמה שלא משמשת אותי. מתי בכלל, חוץ מבברלין, אני ישראלית? אני לא מגדירה את עצמי באמצעות הלאום. אני מגדירה את עצמך דרך השפה, אני דוברת עברית ואוהבת עברית, ואני מגדירה את עצמי דרך איפה שנולדתי ואיפה שחייתי, אני תל אביבית ואני בת קיבוץ במקור, אבל ישראלית? מתי בדיוק אני ישראלית? רק כשאני מחוץ לישראל אני ישראלית. והישראליות שלי לא משמשת אותי בדיאלוג הפנימי, במשחק הזהויות שלי. הישראליות שלי היא ממילאית.

אני בברלין יכלה להיות חלק מסיפור הרבה יותר רחב מאשר "ישראלים בברלין", סיפור על מהגרים והגירה בעת המודרנית והגירה של עולם ראשון והגירה מבחירה, מלא סיפורים שבעיני הם הרבה יותר מעניינים ומדוייקים ורלוונטים. והם גם סיפורים שהופכים אותי לחלק מתופעה רחבה הרבה יותר, בינלאומית. הם לא מבודדים. הנרטיב של "ישראלים בברלין" כתופעה יחודית הוא נרטיב מבודד. מבדל. מי רוצה בידול? בשביל בידול יש את מדינת הלאום. כאן מעניין אותי הרבה יותר לנסות אחרת. להיות חלק מסיפור אחר.

אנקדוטה

ישבתי באובאן והאיש שישב מולי קרא את "סיפורו של גרמני" של הפנר. אותה תמונה, אותה כריכה, רק בגרמנית. יום אחר נכנסתי לחנות ספרים גרמנית וראיתי את הספר מונח בתצוגה במקום בולט. לרגע הרגשתי פחות לבד בעולם.

הספר "להיות גרמני" בגרמנית

הספר. אם הם קוראים אותו ואנחנו קוראים אותו אז…לא יודעת מה אז. אבל זאת מחשבה אופטימית בעיני. (מצד שני, כמה באמת קראו אותו אצלנו וכמה אצלם? לא יודעת)

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זריחה, אלכסנדרפלאץ

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

אלכסנדרפלאץ

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אלכסנדרפלאץ

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

ברווזים

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

  • קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
  • פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
  • בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.
שקיעה

שקיעות, נו פילטר