קורס MBSR בברלין

חברים יקרים,

באמצע חודש אוקטובר 2019 יפתח קורס MBSR בהנחייתי בפרנצלאוורברג, ברלין. הקורס יתקיים בשפה האנגלית. אני שמחה וגאה להציע את הקורס לכל מי שרוצה, לכל מי שאי פעם שאל את עצמו “מה זה מיינדפולנס”, לכל מי שניסה וזה לא תפס, לכל מי שחשבה שאולי פעם – כשהיא תהייה גדולה ויהיה לה מלא זמן פנוי – היא תנסה. לכל מי שטיפה סקרן, או חקרן, או סתם רוצה לדעת ולהכיר יותר טוב את עצמו – בגוף, בראש, באיך הקומפלקס הזה שמורכב מבשר ודם ומחשבות ורגשות, איך הוא פועל, איך הוא עובד, איך הוא משפיע עלי ואיך אני יכול ויכלה, אולי, להשפיע עליו – לכל מי שמתמודד עם מתחים ולחצים ודאגות וחרדות וחושב לעצמו שבטח אפשר לעבור את זה, את החיים האלה, קצת אחרת. לכל מי שעדיין מחפש, לכל מי שלא בטוח. לכל מי.

הקורס MBSR – Mindfulness based stress reduction, או בשמו העברי: “מיינדפולנס – שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי, תרגול יומיומי להפחתת לחצים ושיפור איכות החיים”, מציע 8 שבועות של חקירה, לימוד ותירגול מגוון טכניקות של מדיטציית מיינדפולנס מתוך הקשר רחב יותר של להכיר, להתבונן ולעבוד עם לחצים נפשיים, מתחים, דאגות וחרדות בחיי היומיום שלנו. לא בדרמה, או לא רק בדרמה. בשיגרה. בקטנה. בפקק תנועה, בתור בסופרמרקט, באסיפת הורים, בדד ליין, בשוטף של החיים.

הקורס, שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין, מציג מודל חילוני (ולא רוחניקי בכלל) להתבוננות והבנה של מתחים נפשיים משפיעים עלינו ועל הבריאות הכללית שלנו ומציע כלים ודרכים להתמודדות מיטיבה יותר עם לחצים נפשיים. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו.

בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

תאריכים ושעות: שבת אחרי הצהריים, 1715 – 1945.
שיעור ראשון: 12.10.
יום תירגול מלא: 1.12 (שימו לב, זה יוצא יום ראשון)
שיעור אחרון: 14.12
פירוט מלא של הימים והשיעורים.
שפה: אנגלית
מחיר: 250 יורו

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190530_093742_150.jpg

הרמוניה (בית קברות, ברלין)

 

מודעות פרסומת

נאצי באובאן

ביום ראשון שעבר קבעתי עם חברה שיטוט של אחר הצהריים לאורך התעלה בקרויצברג. אני גרה במזרח העיר, היא במערב. התחנה של U8 על Schönleinstraße היא נקודת מפגש קבועה עבורנו.

קבענו בשלוש. יצאתי את הבית שלי ב – 1430 והלכתי לתחנה של U8 ב – Bernauer Straße ושם עליתי על האובאן.

יום ראשון, האובאן לא מלא ולא ריק.

"כולם כאן כל כך מכוערים", עברה בי מחשבה.

"עזבי אותך לירז", עברי בי עוד מחשבה, המחשבה שאחרי הקודמת, "הם רק נראים לך מכוערים כי את מדוכאת".

"יום ראשון", צירצר המוח שלי, "נסיעה קצרה".

באלכסנדרפלאץ נכנס אל הקרון בו ישבתי גבר גבוה עם שער ארוך וקעקועים על הפנים. על הפנים שלו היה קעקוע של גולגולת. עצמות הלחי, מבנה הלסת, הסנטר, הכל היה מקועקע לו על הפנים. כאילו הפנים שלו היו שיקוף רנטגן. הפנים היה על החוץ. הוא הזכיר לי את הזומבים ב"מתים המהלכים". הוא נעמד בקצה של התא, בחלל שמול הדלת.

נסענו. עברנו את התחנות של יאנוביץ והנריך-היינה ומתי שהוא בין הנרייך-היינה ומוריץ פלאץ שמתי לב למשהו, מין מלמול שהגיע מקצה הקרון. הסתכלתי לשם וראיתי שהבחור המקוקע מדבר. הקול שלו התגבר. הוא הסתכל, ככה היה נראה לי, על הפרנסטר – המסך – שתלוי מהתקרה של האובאן. אני ישבתי ליד הקצה של אחד משני ספסלים הארוכים בקרון. התרוממתי קצת כדי שאוכל לראות על מה הוא מסתכל. על המסך היתה תמונה של ג'יימס בולדין ולצידה כיתוב בו זיהיתי את המילה Negro. צנחתי חזרה למושב. חשבתי שאני מבינה מה קורה. חשבתי שאני לא רוצה להבין מה קורה. חשבתי שאולי אני לא מבינה, אולי אני טועה. אולי זה לא מה שאני חושבת. הקול שלו התגבר. כל הזמן הקול שלו התגבר. הסתכלתי מסביבי והיה נראה לי שאני לא היחידה שזזה על הכסא באי נוחות. שמרגישה מבוכה. שתוהה מה בדיוק קורה. ואז הבחורה שישבה לצידי, הבחורה שישבה בקצה הקרוב אליו של הספסל, אמרה לו להפסיק לדבר ככה. היא דיברה ישירות אליו. היא הסתכלה עליו ודיברה אליו ואני הסתכלתי עליה ועל הבחור המקוקע ושוב עליה ושוב על הבחור המקוקע וראיתי שהוא הפסיק להסתכל על הטלוויזה ועבר להסתכל ישירות עליה. היא אמרה לו שוב, תפסיק לדבר ככה במקום ציבורי. הוא עשה צעד לכיוון שלה וענה לה משהו שלא הבנתי. הגוף שלי התרומם קצת וחזר למושב. הבחור הצעיר שישב בצד השני שלי התרומם ונעמד לידי וליד הבחורה, מול המקוקע. המקוקע התקרב אלינו. הבחורה לצידי התרוממה ונעמדה מולו. הוא אמר לה דברים והיא ענתה לו. היא לא צעקה. היא דיברה יפה וברור ואני הבנתי הרבה ממה שאמרה אבל לא את הכל.

האובאן עמד בתחנה של מוריץ פלאץ והדלתות היו פתוחות והבחורה אמרה לו לרדת מהרכבת או שהיא תתקשר לדווח עליו. היא עשתה לו סימנים בידיים, סימנים של "רד" ושל "לך מפה" וסימנה על הדלת וסימנה על הטלפון חרום שליד הדלת. המקוקע חצה את הקרון בכיוון שלה שהיה גם הכיוון שלי והכיוון של הדלת אבל הוא לא ירד, הוא נעצר ליד הלדת והסתובב אליה ודיבר, הוא כל הזמן דיבר, ובשלב הזה אני התרוממתי ונעמדתי בינה לבין הבחור הצעיר שכבר עמד והמקוקע דיבר ודיבר והדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת נסעה.

בחור מבוגר שיש על הספסל מולנו התרומם ועקף אותנו ונעמד קרוב ומול המקוקע. הוא היה נמוך ממנו בהרבה, בעל מראה אסייתי וקוקו קטן. הוא אמר למקוקע שהוא גזעני ומגעיל ושישתוק והמקוקע אמר לו שישתוק הוא כי הוא לא גרמני והוא ענה לו שהוא כן גרמני, שהוא נולד בגרמניה, שלא יגיד לו שהוא לא גרמני והמקוקע צעק עליו משהו שלא הבנתי ועשה צעד לכיוון שלו וככה סגר את כל המרחב שהיה ביניהם ואני והבחורה והבחור הצעיר שלחנו ידיים קדימה בניסיון להפריד ביניהם ובחור אחר תפס את המבוגר מאחורה וניסה להרחיק אותו והבחורה לצידי צעקה על המקוקע שהוא נאצי, והוא צעק בחזרה נאצי, נצאי, מה זה נאצי, הוא דיבר ודיבר, ואני הרבה מזה לא הבנתי וחלק כן הבנתי, למשל את המילה Jüdische שחזרה כמה פעמים זיהיתי בלי בעיה וגם את המילה ישראל וגם, דו מאגסט Jüdische, את כל זה כן הבנתי, והיא אמרה לו שוב ושוב שהוא נאצי והוא צעק שוב מה זה נאצי? מה זה נאצי? והיא אמרה לו שנאצי זה מישהו שחושב שהוא יותר מאחרים ושהוא מלא בשנאה, hasse, היא חזרה על המילה הזאת כמה פעמים, וגם, במקביל, חילקה הוראות לאחרים בתא, שיפעילו את האזעקת חירום, יתקשרו לדווח, ובשלב הזה היו כמה מאיתנו שעמדנו מסביב למקוקע בחצי מעגל שהלך ודחק אותו אל הדלת ומלמול של נאציס ראוס מילא את הקרון וגם אני, גם השפתיים שלי לחשו "ראוס, ראוס", והרכבת נעצרה בקוטבסור והדלתות נפתחו ובחור גבוה מאוד שעד אז ישב בקצה הספסל התרומם פתאום והוריד את האוזניות שלו ושאג "פאשיסמוס ראוס" וכולנו ביחד דחפנו את המקוקע החוצה, דרך הדלת, אל מחוץ לקרון, רק שילך כבר.

כשעמדנו בתחנה, אחרי שהמקוקע נהדף החוצה, הדלת של הקרון לפנינו נפתחה ומישהו במדים רשמיים הציץ דרך הדלת ושאל אותנו מה קורה והבחורה הצביעה על המקוקע שעמד על הרציף והצביעה על המצלמות בתוך הקרון ואמרה לו שיעצרו את האיש, שהכל מתועד, שחייבים לעצור אותו, והיו עוד דיבורים שלא את כולם הבנתי, אבל הדלתות של הרכבת נסגרו והרכבת חזרה לנסוע וכולנו חזרנו לשבת ובתחנה הבאה, שהיתה שונליין, אני התרוממתי שוב וירדתי מהרכבת ובדרך החוצה החלפתי רבע חיוך עם הבחורה שישבה לידי וחצי חיוך עם הגבר המבוגר שלא חזר לשבת אלה עמד ליד הדלת, וירדתי מהרכבת ועליתי במדרגות של התחנה ויצאתי אל הרחוב והחברה שלי עוד לא היתה שם, הגעתי מוקדם בכמה דקות, אז הלכתי לאורך הרחוב ובחזרה, להעביר את הזמן עד שהיא תגיע, וידעתי שאני הולכת, שאני על הרגליים, אבל הרגשתי את עצמי כאילו אני זוחלת על המדרכות של קוטבוסרשטרסה, בגובה אחד עם השטן והקיא, ולא מצליחה להתרומם, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לנשום.

למה למה למה שנאה כל כך יותר מכשפת מאהבה?

ג'יימס בולדין (הגדול) נפטר לפני למעלה משלושים שנה. ביום אחר, במצב רוח אחר, אולי הייתי מרגישה אופטימיות אחרי התקרית הזאת. באותו היום ובאותה השעה לא הרגשתי שום דבר כזה. אילו הייתי יכלה לחזור אל האירוע הזה צלולה יותר, הייתי צועקת "נאציס ראוס" במקום ללחוש את זה כמו תפילה, והייתי מתעכבת להגיד תודה לבחורה הצעירה שדיברה, תודה תודה תודה, וגם לבחור הצעיר שנעמד, וגם לאיש המבוגר שצעד קדימה, וגם לאיש הגובה שצעק פאשיסמוס החוצה, פאשיסמוס החוצה.

****

ובימה אופטימית יותר, כי אין מה להישאר בתוך הקקה.

****

IMG_20190209_105729.jpg

משהו אחר לגמרי מתחת לתמונה

מצאתי סטודיו, סגרתי תאריכים, והקורס הראשון שאלמד: "Mbsr – minfulness based stress reduction" יפתח באמצע אוקטובר 2019.

הקורס ימשך על פני 10 שבועות, ויכלול 8 פגישות של 3 שעות במוצאי שבת ויום אחד של תירגול ביום ראשון.

מיינדפולנס – "מודעות קשובה", או "קשיבות" בתירגום לעברית – היא סוג של תשומת לב שאפשר לפתח על ידי אימון ותירגול. זו מודעות לא שיפוטית, שמופנית באופן עקבי למה שקורה כאן ועכשיו. בקורס נלמד, נכיר ונתרגל טכניקות מיקוד והתבוננות המסייעים בהרגעת הגוף, השקטת התודעה, חיזוק היציבות הנפשית ושיפור ההתמודדות עם מה שהחיים מביאים.

MBSR – אימון מוחי במיינפולנס בגישת

מיינדפולנס בגישת MBSR הנלמדת בקורס הינו תרגול מנטאלי הניצב בחזית המחקר המדעי בשנים האחרונות נבדק קלינית בלמעלה מ-4000 מחקרים ונמצא מועיל במגוון רחב של התמודדויות פיסיות ופסיכולוגיות. תכלס בקורס נלמד את הגישות הכי מבוססות מחקר הקיימות היום בשוק לתירגול ושילוב מיינדפולנס בחיינו החילונים, ביומיום שלנו.

הקורס בנוי על פי מודל תכנית ה – MBSR – הפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס (Mindfulness Bases Stress Reduction), שפותח בארה"ב בסוף שנות ה 70 על ידי פרופ' ג'ון קבט-זין. זהו מודל שנחקר מדעית בארה"ב ובאנגליה ונמצא כעוזר להתמודדות עם מתח, חרדה, כאב כרוני ודכאון.

בקורס בין השאר נלמד ונתרגל:

  • מהו מיינדפולנס ואיך תגובה מבוססת הקשבה יכולה להיות יעילה ומיטיבה יותר.
  • דרכים להתמודד עם כאב, רגשות לא נעימים, מחשבות טורדניות, תסכול, שחיקה, ועוד.
  • כיצד משלבים מיינדפולנס בפעילויות שבשגרה, בזמן משבר, בשחיקה.
  • כיצד להתאמן במדיטציית מיינדפולנס ביומיום.

כל מפגש יכלול תירגול מונחה (בישיבה, הליכה, שכיבה ותנועה), הרצאה קצרה ושיחה.

הקורס הוא דרך מצויינת למודט המתחיל, או למסתקרן, למי שרוצה לבדוק, מה זה לכל השדים מיינפולנס ומה לי ולזה והאם זה יכול לעזור לי.

אם במקרה זה איכשהו טיפה מעניין אותכם, צרו קשר, ונדברה.

IMG_20190224_160647.jpg

שיטוט לאורך התעלה בקרויצ. אחרי האובאן

סיכום שנה, ערוצים מצטלבים, דלתות נפתחות, קצף לבן מכסה את הכל, התחלת שנה. התחלות

לקראת סוף יום הלימודים הראשון בתוכנית להכשרת מורי Mindfulness בגישת MBSR עשינו את המעגל. כל אחד סיפר משהו על עצמו. המנחה ביקש שנתמקד. לא סיפור חיים, הנחה, כמה מילים על ההווה. התלמיד שישב לצידו התחיל והתנועה נעה בכיוון השעון. אני ישבתי באמצע. עד שהתור הגיע אלי התגבש תחביר: שם, מקום לידה, מקום מגורים נוכחי, למה תוכנית להכשרת מורים בגישת MBSR, איך זה מרגיש להיות כאן, ביום הראשון של התוכנית.

זה שימח אותי, הקונסטרוקציה התחבירית הזאת. זה חימם לי את הלב. גם גם אני נולדתי איפהשהו אחד וכיום חיה באיפהשהו אחר. גם אני שמחה מאוד להיות כאן. חיכיתי לזה הרבה זמן.

כביש ביער

דרכים חדשות, דרכים פתוחות

***

איך יודעים מתי תוכנית היא אמיתית ומתי היא לא? מתי תוכנית לעתיד היא פנטזיה, חלום, ומתי היא תוכנית אמיתית וריאלית? אני לא תמיד יודעת, לא בהתחלה, אז אני בודקת. בשנתיים האחרונות בדקתי הרבה תוכיות כאלה. שיחקתי איתן במחשבות שלי. מדדתי אותן, כמו שמודדים בגדים. זה מתאים לי? זה יכול להתאים לי? דיימנתי בראש שלי איך יהיה, איך ארגיש, אם אממש תוכנית זו, או תוכנית אחרת.

תוכניות שהתחילו מרעיון, ממחשבה חולפות, ממשהו ששמעתי, או קראתי, או ממשהו שמישהו אמר לי. רעיון שאיכשהו מצא את דרכו אלי, או שאני מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא תמיד ברור לי מאיזה כיוון הרעיונות נעים, מאיפה הם התחילו, איך הם נכנסו ויצאו מתוך התודעה שלי.

***

באחד הימים של דצמבר לפני שנה שכבתי על הספה האדומה בסלון שלי והרגשתי די אומללה. היה קר ואפור וגשום והמוח שלי שר לי מבפנים שזוהי רק ההתחלה לה לה לה. מחשבות על השנה החדשה איימו עלי. סיכומים. החלטות לקראת. לא רציתי לסכם ולא רציתי להכריז על החלטות לקראת. אפילו לא בפני עצמי. אפילו לא בתוכי.

הרגשתי שאין בי מהחגיגיות הנדרשת לרגע כזה, לסיכום כזה. שהסתכלות אחורה היא עגומה והסתכלות קדימה היא מאיימת. שאני לא רוצה לסכם. לא כרגע. כרגע אני קפואה בתנועה, קפואה בין לבין. בין המקום בוא אני נמצאת למקום אחר, אותו לא ידעתי להגדיר. קפואה בתוך הרצון לשינוי. יודעת שרוצה שינוי ולא יודעת איך להביא אותו.

תחנת אוטובוס, בנדנבורג ברלין, גרמניה

ויש תחנות בצד הדרך

***

זה היה מפגש של שני ערוצים נפרדים של מחשבות, אותו יום בדצמבר שעבר על הספה האדומה בסלון שלי. ערוצים שוצפים, אקטיבים, מוכרים, שזרמו אחד לצד השני בחופשיות ולאורך זמן לפתע הצטלבו. בום! פוף! אח, רעיונות חדשים.

אחד הוא הערוץ המקצועי. הפרנסתי. מחשבות על פרנסה ומקצוע, מקצוע ופרנסה. נושא עתיק. ערוץ רדוד, שחוק מרוב שאני מהלכת בו. האם מה שאני עושה הוא הדבר היחיד שאני יכלה לעשות? כל כך הרבה שנים של לעשות אותו הדבר? עברתי ארץ ואותו הדבר, ככה זה אמור לעבוד? ואם לא, אז מה כן, מה עוד אני יכלה לעשות?

רציתי לשנות – להרחיב או לגוון, להתאים מחדש, למצוא עניין מחודש  – במקצוע שלי. בדבר הזה שהוא גם מקצוע וגם פרנסה ובייחוד בייחוד תופס וממלא חלקים נרחבים, שעות רבות, מהיומיום, מהחיים שלי.

הערוץ השני הוא התירגול. העניין שלי בבודהיזים, במדיטציה, בתירגול, בלשבת על הכרית ולא לצפות לכלום. כבר שנים שאני מסתובבת סביב התחום במידות משתנות של רצינות ומסירות. איכשהו, בהסתכלות לאחור, התירגול שלי ומד הרצינות שבו עלו מדרגה עם או במקביל למעבר אל ברלין. ועוד מדרגה. ועוד מדרגה. סוג של: מריטריט לריטריט. המקום של התירגול בחיי גדל, צמח, תפח, תפס ומילא חלקים נרחבים יותר ויותר במחשבות שלי.

איך אני מתרגלת יותר? איך אני מתרגלת עוד? לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לתרגל מינימום של חודש בשנה. איך אני עושה את זה? איזה אורח חיים יאפשר לי את זה? ולמה רק חודש? למה שאני לא אקח שלושה חודשים ואסע לבורמה ואתרגל שם, למשל? בדקתי את האפשרויות. זה הכל נראה ראלי, יחסית, אם ארצה מספיק. אבל איך אני מלשבת שלושה חודשים אוף עם עבודה ופרנסה? עם העבודה והפרנסה שלי?

***

ואז זה קרה, הבום. שני הערוצים נפגשו, הצטלבו, עלו אחד על השני, קצף לבן צף לשמים וכיסה הכל, ואז התפוגג לאיטו. למה בעצם שני ערוצים? למה נפרדים? ככה זה בא לי: אולי אני אלמד קורסי MBSR? אה, אה, אה. אולי באמת?

עץ עם לב וחור

ויש עצים שיש להם לב. וחור. עץ עם לב וחור

***

כמעט שנה אחרי אותו היום, באמצע נובמבר 2018, התחלתי את הלימודים. גם זאת דרך לדעת שרעיון הוא יותר מרעיון, שרעיון הוא תוכנית. משך הזמן שהוא, הרעיון, דבק בי, הבהיר לי שהוא רציני, או שאני רצינית כלפיו, לא תמיד ברור לי מי מקדים את מה. מהרגע שהתחלתי לברר על הלימודים ועד שהתחלתי ללמוד בפועל עברה כמעט שנה.

***

MBSR זה קיצור של Mindfulness based stress reduction, תוכנית או קורס של 9 פגישות (8 פגישות של 3 שעות פלוס יום תירגול) במסגרתו לומדים לפתח ולטפח קשיבות (mindfulness) בחיי היומיום ובמדיטציה. התוכנית פותחה על ידי ג'ון קבט-זין, פרופסור לרופאה בדימוס באוניברסיטת מסצ'וסטס בה הקים וניהל את ה – Stress Reduction Clinic, והיא התוכנית הכי נבדקת ונחקרת באופן מדעי על השפעה של מדיטציית מיינפולנס עלינו, על המוח שלנו ועל האיכות החיים הכללית שלנו.

במסגרת התוכנית לומדים ומתנסים בכמה סוגים של מדיטציות, בלי לשמוע כלום על הבודהה או בודהיזם. זאת תוכנית חילונית ומערבית לעילא שמאפשרת התנסות או הצצה אל החוויה של מדיטציה ומיינדפולנס.

אני ראיתי בתוכנית דלת כניסה. דלת סיבובית שמאפשרת כניסה ויציאה וכניסה מחודשת. כניסה אל העולם של מיינדפולנס עבור מי שמעולם לא התנסה בזה, הצצה בטוחה יחסית אל התריגול המדיטטיבי. ועבורי כניסה אל העולם של הוראה, הדרכה, לימוד. כניסה אל עולם חדש עבורי שיאפשר לי, כך אני מקווה, להעמיק את התירגול שלי, לתרגל עוד. ואולי גם, ככה, על הדרך, באגף החלומות, לחשוף בפני אחרים, לשתף אחרים, בשמחת המדיטציה שלי, בשמחה שהעיסוק הזה – שהוא עיסוק לא עיסוק, עשייה לא עשייה – בתחום הביא לי.

****

אז זהו. דלת כניסה. שנה עברה. שנה חדשה מתחילה. ואם הכל ילך כשורה, טפו טפו טפו, ואין סיבה שלא, אני אלמד את הקורס MBSR הראשון שלי החל מאוקטובר 2019. פרטים נוספים יבואו, ויפורסמו וכו, ברגע שאדע אותם. בנתיים פתחתי אתר. כי אני בחורה רצינית שחיה בעולם בו כל צעד קטן מתחיל באתר. lirazaxelrad.com. ואם במקרה זה מעניין אותכם, מוזמנים ליצור קשר בפרטי. אשמח ביותר לשתף ולעדכן.

שנה טובה שתהייה. שנה של רגעים גדולים ורגעים קטנים, תובנות גדולות ותובנות קטנות, התבננות שקטה, השתתפות ערה, ושמחה בלב.

אגם בחורף, לא קפוא

מים רבים. התחלות

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה (סיום)

ההתחלה

הדומה, השונה

הסדרי גודל שונים, בישראל הכל גדול יותר. יותר משתתפים, יותר מורים. בריטריט שאני השתתפתי היינו 100 אנשים, אולי קצת יותר, והיו כמה מורים ביחד, ולצידם צוות מארגן, עוזר, מסדר. והיה רוב נשי מובהק, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, כזה שחייבים, קצת, לתהות עליו ועל הסיבות לו, המון המון נשים, וגם הרבה צעירים, רוב לצעירים, קבוצה הגיל הגדולה ביותר היתה של צעירים, וזה הלך והתמעט ככל שהגיל עלה למעלה.

בגרמניה הקבוצה היתה בערך 40 אנשים ומורה אחד. מספר שווה של נשים וגברים, ופריסת גיל מרתקת: כל קבוצות הגיל. המבוגר ביותר היה כומר בן 86. הוא ישב בכל המדיטציות, לפעמים על כסא, הרבה על הכרית. היו צעירים, שנות העשרים וזה, והיו בכל העשורים, כל קבוצות הגיל. היתה קבוצה מקסימה של נשים בנות 60 פלוס, פנסיונריות. ובעוד שהנשים באירועים כאלה בארץ תמיד נראו לי נזקקות, חלשות, מחפשות (כן, מחפשות בן זוג בייחוד), כאן הן נראו לי עצמאיות, לא מחפשות כלום, כאלה שבאו בשביל עצמן. זאת אני שהשתנתי? זאת נקודת המבט שלי שרואה דברים אחרת?

בישראל את האוכל הכין צוות של מתנדבים שזה היה הריטריט שלו, קוראים לזה "ריטריט התנדבות" או "ריטריט עבודה", אני לא זוכרת בדיוק, וכדי לדרבן אנשים להתנדב מדגישים גם את החשיבות של זה וגם נותנים להם גישה חופשית יותר למורים. בגרמניה היה טבח עם כובע טבח וחולצת טבח לבנה ומדי פעם, בעודי פוסעת מדוד מדוד בחוץ במסגרת מדיטציה בהליכה, קלטתי אותו מעשן מתחת לעץ.

וזה העניין: בישראל, לאורך כל הריטריט ובכל אספקט שלו, היתה אווירה דביקה של חיבוקי-חיבוקי. לדוגמא הפתקים הקטנים עם הסמיילים והלבבות שהציפו את לוח המודעות אחרי כל ארוחה עם מסרים לצוות המטבח: אתם נפלאים! אוכל שהוא אהבה! מרגישים את האהבה באוכל שלכם! וכאלה שטויות (באמת, ויסלחו לי כולם, אבל אולי די? האם אנחנו לא בשלים מספיק להודות שמצרכים טובים חשובים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהמנעד הרגשי של המבשלים? אפילו לחומוס יותר חשוב איכות הגרגירים מכמויות האהבה. מתי מתי תעבור השטות הזו מהעולם?). בגרמניה היתה אווירת נו בולשיט. באנו לעבוד.

חדר השינה

שימו לב לחלונות. הם בכל מקום. כמו הקור, שגם הוא בכל מקום

הדיבורים, השיחה

ביום הרביעי היתה לי פגישה אישית עם כריסטופר. One on One, כפי שהוא מכנה אותם. כל יום הוא תלה על לוח המודעות בכניסה ל HALL רשימה של פגישות אישיות, שם ושעה. ככה, פשוט. לא צריך לבקש, לא צריך להירשם. מיוזמתו, כאילו הוא הרוצה בפגישות, כאילו הוא רוצה לפגוש אותנו. בארץ, בין כמויות המתרגלים וריבוי המורים, צריך להירשם כדי להגיע לפגישה אישית. כל מורה תולה פתק עם שעות פנויות, ואנחנו אמורים להירשם. הפגישות עצמן התקיימו על הדשא. נאמר לנו שאם אנחנו רואים מורה, על הדשא, לבדו, זה סימן שיש לו זמן לפגישה אישית אז שנרגיש נוח להצטרף. אני לא הרגשתי נוח להצטרף ולא הרגשתי נוח לבקש פגישה. חשבתי שאין לי נושאים דחופים באמת, שאין לי מה לשאול או להגיד, שעדיף שאפנה את הזמן לאנשים אחרים, אנשים שמתפוצצים מבפנים.

איכשהו בכל הריטריטים שהייתי בישראל, ויפאסנה ואחרים, קצרים יותר, של סופי שבוע, תמיד מלא דיבורים. בריטריט אז חילקו אותנו לקבוצות וכל קבוצה נפגשה כל יום לשעת שיחה עם אחד המורים (שעת כיתה, שעת חברה, שעת שפיכת קרביים). בכל מסגרות הלימוד בהן השתתפתי בארץ היה את הקטע הזה של לתת לכולם לדבר, ולהגיד לנו, לטעון בתוקף אפילו, שזה לימודי, וכולם מרוויחים מזה, מלשמוע את השאלות של אחרים ואת התשובות של המורים, וכמה זה חשוב, השיתוף הזה, שכולם ירגישו נוח לשתף את כולם, לשאול מה שהם רוצים.

ויש שואלים. והשאלות הן תמיד אותן שאלות, חוזרות לעצמן, שאלות שהן קלישאות, שאלות כתה א': מה לעשות כשכואב? מה עושים עם המחשבות? איך שומרים על השקט של הריטריט בבית? ועוד כאלה עמקויות. אני לא מבינה את זה. זה באמת עוזר, לשמוע, שוב ושוב, את השאלות האלה והתשובות האלה? למי זה עוזר? ויותר מכך, לשואלים, הרי כבר טרחתם והגעתם עד הנה, בטח קראתם קצת, פתחתם ספר, משהו. זה באמת השאלה שלכם, מה לעשות עם המחשבות? לא עדיף פשוט לשתוק?

בית ביער

הבית. יש מצב שהנזל וגרטל גם יצאו מהבית. בערך באמצע הריטריט התחלתי למצוא בו גם יופי

בגרמניה כל  זה לא מתקיים. כאן לא בית ספר ואין שעת חברה ואף אחד לא משתף בכלום. והמורה מצידו מקפיד לפגוש את כולם, פגישות קצרות, אישיות, הרחק מהעינים של הקבוצה. לפני הפגישה שלי התרגשתי מאוד. ניסיתי להתכונן, רשמתי לי במחברת נושאים אפשרים לדבר עליהם (אין לי סנגה בברלין, אני לא מצליחה להפסיק את הדיאלוג הכועס בראשי) ואז החלטתי שאין טעם, במילא אני יודעת את התשובות, וסתם חיכיתי לפגישה.

היה מקסים. איכשהו יצא שסיפרתי את כל מה שרלוונטי בחיי (המעבר לברלין, למה ואיך, מה אני עושה בברלין, אולי שווה שכריסטופר יעביר את קבצי האודיו שלו לסאונדקלאוד? בהחלט שווה ואשמח לעזור בכך, הפסקת התרגול ומה עושים, המחשבות הכועסות שלי ומה עושים, הבית הזה, הנזל וגרטל ואיך הכל מתחבר). הכל מתחבר. והכל בראש שלי. והוא הציע, בעדינות, דרכים לפזר את הפקעת, להפריד את החוטים. וחוץ מזה, הוא סיפר, יש לו חבר פסיכואנליטיקן יונגי, שטוען שכל ההנזל וגרטל הזה זה לא שהם נעלמים ביער לעד, בסוף הם פוגשים מישהו, מורה דרך, שמאיר להם את הדרך החוצה, והם רואים את הדרך ורואים את האור וזה בכלל מטאפורה נפלאה לחיפוש רוחני.

באמצע היום החמישי קלטתי ששכחתי את המחברת שלי למעלה בחדר וכל היום לא כתבתי כלום. ואני לא צועקת על עצמי להפסיק לחשוב. אני רק מסיטה מבט. כמו סרט נע: מחשבה, נשימה, מחשבה, נשימה. העינים זזות. הסטה קלה של המבט.

מה שמחזיר אותי לנושא החלונות

חלל המדיטציה בבית ביער

The meditation hall. רואים את החלונות? חלונות גדולים, טובים, חלונות ליער ולאוויר ולחוץ.

היה קר בשבוע של הריטריט, טמפרטורות חד סיפרתיות. בדרך כלל, חלל המדיטציה הוא מקום להתכרבלות. ביום הראשון כל אחד בוחר את המשטח שלו ומתבצר עליו: הכרית הפרטית מהבית, צעיף ובדים אחרים, תומכים לרגלים, מחזק גב, כל אחד והאקססוריז שלו. והחלל נהייה ציבורי ואישי בו זמנית, מכיל את כולנו על ההתעקשויות הקטנות שלנו להציג אחרות ואינדווידאוליות. בזמן הפנוי, כשכולם במקום אחר, חלל המדיטציה נשאר נעים וחמים ומרגיש בטוח, רחמי, ותמיד יהיו כמה, לפעמים גם אני, שישבו שם ברגעים שבין לבין, להמשיך למדוט או סתם לנוח, במילא הכריות והכל שם.

לא כך היה בבית ביער. כל כניסה לחלל המדיטציה הכתה אותי בהלם קור. הבנתי שצריך להתלבש חם כדי לשרוד (בכלל, עוד רגש נחיתות שתקף אותי בעוז היה עניין הלבוש. הם, המקומיים, כל כך הרבה יותר מדוייקים ממני. הם כולם הגיעו מוכנים לכל מצב, לכל מזג אוויר. בכל רגע נתון לבושים בשלוש שכבות של פול אוורים עם רי'צרצים, כאלה שקל להוריד ולהלביש ומאפשרים מלא קומבינציות שונות. אה, והעניין הזה של מכנסי דייגים או שארוולים צבעוניים ובדי כותנה דקים? לא לא, כאן זה אדידס ונורתרן פייס) ולבשתי את הכי טוב שיש לי. ובתור שכבת על לקחתי שמיכת צמר חומה (יש מאגר גדול שרומז שאני לא היחידה עם בעיות קור ולבוש בבית ביער).

ובהישמע הגונג להתחלת ישיבה יש מישהו הדואג לסגור את החלונות ולהרים את החימום, האוויר בחלל נוצץ וקר ואני מתמקמת על הכרית ומתעטפת בטלית. וכמוני כולם (לא כולל דימוי הטלית). זקיפי אדם עטופים בשמיכות צמר חומות. והזמן עובר. אפילו כשיושבים למדיטציה, הזמן עובר. החלל מתחמם. השמיכות נושרות. (כאילו, בלי שנשים לב כי אנחנו במדיטציה ולא זזים עכשו, ועדיין, השמיכות נושרות). השכבה השנייה נושרת. מתפשטים. ב – 45 דקות של מדיטציה עברנו ממזג אוויר של קוטב צפוני לחום של סאונה. אני מזיעה מתחת לחולצה הקצרה שעלי. ואז הגונג. והופ, מישהו על הרגלים, סוגר את החימום ופותח את החלונות. כמו באוטומאט. כל פעם, כל יום, כמה פעמים ביום, עם הישמע הגונג, סוגרים חימום פותחים חלונות ואני נפלטת החוצה כמו באפקט צנטריפוגה. הקור מתפשט כל כל מהר!

השירותים

השירותים. שימו לב לחלונות, אני מבקשת, שימו לב לחלונות. ולחימום שמתחת לחלון גם.

על חלל המדיטציה וויתרתי, לא שהיתה לי ברירה, ישבתי בו באמת רק ברגעים של ישיבה. אבל זה לא נגמר שם, העניין עם החלונות. בחדר שלי, השותפה, כל יום לפני השינה וכיבוי האורות, ואנחנו כבר במיטות (היא בפיגמה!) מתחת לשמיכות, והופ, היא פותחת חלון. למה, בשם אלוהים? ולמה עכשו? לעולם לא אדע. אחרי כמה זמן, דקות, שעות, לא יודעת, נמנמתי, היא סוגרת את החלון. כמו במקצב פנימי שלה. בבוקר, אנחנו קמות, מתארגנות, היא פותחת חלונות, אנחנו בחדר ובחוץ חושך וקר והיא פותחת חלון. נתתי לה, לא התערבתי.

אבל על השירותים התעקשתי. בכל זאת, גם לי צריכה להיות פינה חמה משלי בעולם הזה. גם לי יש קול. בחדר השירותים הקטן, המשותף למספר חדרים, יש חלון ויש גם חימום. וכל פעם שאני נכנסת החימום על אפס והחלון פתוח. מה נהייה אנשים? איך אפשר להשתין בכאלה תנאים? אז כל פעם, כל כניסה לשירותים, ורבותי, נכנסתי הרבה לשירותים (זה קשור לנושא אחר: לתה. כמויות כאלה של תה לא שתיתי מימי. בכל רגע נתון היו במטבח 7 קנקני תה לבחירה: שחור, ירוק, מטנה, לימון, לילה, בוקר, בריאות, אללי) וכל פעם שנכנסתי לשירותים, כולל בשתיים בלילה או ארבע בבוקר, סגרתי חלון ופתחתי חימום, על פול. מגיע לי. מותר לי להרגיש חום איפשהו מתישהו במהלך היום. זאת זכותי.

קשה לדעת מי ניצח במאבק הזה. קביעת המנצח היא בעייתית במיוחד כשמדובר בקרבות המתרחשים במעמד צד אחד ועוד בתוך הראש שלי, אבל אני לא וויתרתי. עד הסוף לא וויתרתי. אני רוצה שתדעו שלא וויתרתי.

בית ביער

כן כן, זה נכון, יש יופי בבית הזה. לא ערמה של חברה על הדשא, על רגלים יחפות על דשא רך, ועדיין, יש יופי, יש אור

והערה אחרונה בנוגע לגונג 

ויש את העניין של הגונג ועשר הדקות האחרונות. הגונג תמיד מאחר, תמיד לא בזמן, כאילו תמיד המורה, ולא משנה מיהו המורה, כבר חוויתי את התופעה הזו עם מגוון גדול של מורים, והם תמיד, איכשהו, בסוף, שוכחים להכות בגונג. שוכחים לסיים את המדיטציה. זה מטריף אותי, זה נורא, זה קשה מנשוא וזה תמיד קורה.

העשר דקות האחרונות האלה, האיומות האלה, הארוכות האלה. תאונת רכבת של מחשבות טרופות. למה הוא לא מכה בגונג? למה? מה קרה? איך הכל השתבש? איפה הוא? איפה הוא? המורה יצא רגע, בטח שכח, בטח היה לו one on one והוא פשוט שכח ועכשו נשב פה לעד, לתמיד! השעון של המורה הפסיק לעבוד, זה קורה, אבל מה נעשה עכשו? קלטתי שהוא בודק את השעון, ראיתי, ועדיין הוא לא מכה בגונג. זה ההסבר היחיד. אנחנו נשב פה עד שנאפיר! הוא הלך לטיול קצר לאורך הירקון, ברור, ושכח לחזור. נעים לו על הגדה והוא לא ממהר לחזור ואנחנו יושבים כאן ולא יודעים שזמננו עבר, שהכל נגמר. אנחנו בחיים לא נזוז מכאן יותר. מילא בישראל, מישהו היה קם ומחזיר את המורה להכרתו, לחדר, לזמנים, אבל כאן, בגרמניה, הרי נשב לעד ואף אחד לא יזוז ולא יעשה כלום והוא, המורה בכלל בחוץ בעניינים אחרים. זה נורא, אויש, כמה שזה נורא, בא לי לתלוש שערות מראשי, וכולם יושבים, למרות שגם הם בטח שמו לב שכבר מזמן הזמן עבר, כולם יושבים, ורק המורה איננו. בשם אלוהים, בשם אלוהים, תכה כבר בגונג! מה עם הגונג?!?

בדרך חזרה

אני ממתינה לרכבת שתיקח אותי משם. אני אחרת? השתנתי?

לסיום: לפעמים אומרים על הבודהיסטים שהם חסרי הומור, ואני מסכימה, יש נטייה לכבדות מסויימת. אז לשם הבהרה, אין בנאמר בכתבה זו כדי לצחוק, להגחיך או להמעיט בערך שאני מייחסת ללימודי התורה הבודהיסטית. אני אסירת תודה לעמותת תובנה ולכל שאר המוסדות והמורים על עצם קיומם וחשה זכות גדולה לחיות בעידן בו התורה הבודהיסטית נגישה עבורי.

ביער. בבית. בקור. בשתיקה. בגרמניה. ריטריט ויפסאנה

כבר לא אכפת לי מכלום, באמת, לא אכפת לי. שהאומה הגרמנית תנהל את העולם. שהאומה הגרמנית תגיד לכל השאר מה לעשות. שהם ינהלו. בבירור, הם יודעים משהו שאנחנו לא. שהם ינהלו הכל וזהו, אנחנו ננסה להתאים ולא להפריע. רק בשם אלוהים, בבקשה, במחילה, בתחינה על ברכי המשופשפות, תעזבו כבר את החלונות! תשאירו לנו את החלונות! אי אפשר ככה יותר, אני לא יכלה יותר, רק את החלונות, בבקשה, רק את החלונות אני מבקשת לעצמי!

אבל לא. הם לא יעזבו את החלונות. הם לא יניחו לי. לא מתוך רעשות חלילה, הם פשוט לא מעלים בדעתם שיש בעיה ואני מצידי לא שיתפתי. לא מצאתי את המילים. וכי איך אפשר? איך אני יכלה להעביר רעיון כזה, יאוש כזה, תחינה כזו, למישהו מחוץ לעולמי הפנימי? וחוץ מזה, הרגע בו המחשבה הזאת חלפה במוחי היה בצהרי יום שלישי שעבר, ואני באמצע של ריטריט ויפאסנה. הדיבור אסור.

ויפסנה, חדר המדיטציה

ה Hall. חלל המדיטציה? היכל המדיטציה?. בכל מקרה, כאן זה קורה. ריטריט ויפסנה

ההחלטה

אחרי הרבה התבלטויות יצאתי לריטריט ויפאסנה בגרמניה. את הריטריט העביר כריסטופר טיטמוס, מורה שאני מכירה ומכבדת. כבר עשיתי ריטריט מסוג זה בארץ, אצל עמותת "תובנה". את הריטריט בארץ העבירו כמה מורי מדיטציה במשותף, ביניהם סטיבן פולדר וכריסטופר טיטמוס. הם, המורים, היו הסיבה שבחרתי דווקא בריטריט הספציפי ההוא. אצלם רציתי לתרגל ואותם רציתי לשמוע. כשגיליתי שכריסטופר מגיע לתת ריטריט דומה בגרמניה, חשבתי, אה, קוסמי! איך שהכל מסתדר לו.

זה לא נכון. האמת היא שחיפשתי דרך לחזור לתרגל. בין הדברים שאיבדתי במעבר מתל אביב לברלין היה, גם, העיסוק והתרגול שלי בבודהיזים. הפסקתי לשבת, הפסקתי לקרוא, איבדתי את הסנגה, לא היו לי חברים לדבר אתם, שכחתי. או לא שכחתי, אבל עזבתי, ולא בטוב. אני חושבת שהלם התרבות וקשיי המעבר שאבו אותי. בשנה האחרונה חיפשתי דרך חזרה. הריטריט הזה עם כריסטופר הוא, כך אני מקווה, היה הדרך שלי להתניע שוב, לחזור לזה.

את הריטריט הקודם, לפני שלוש שנים בערך, עשיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, כדי לציין את אי-עזיבתי את ישראל. כדי לעגן את עצמי. בשנה שלפני כן התעסקתי בניסיון להעביר את חיי למיקום אחר. לונדון או ברלין היו האופציות שבדקתי. האופציות נפלו, ואחרי כמה זמן החלטתי שדי, ככה אין טעם לחיות, כל הזמן עם כל הקלפים פתוחים, כל החוטים ביד, אני כאן וחולמת על משהו אחר. רציתי להתחייב על חיי. התחלתי לימודי תסריטאות, ונסעתי, פעם ראשונה, לריטריט ויפאסנה. חודש אחרי הגיעה הפנייה שהסתיימה במעבר שלי לברלין.

הנסיעה

נסיעה ברכבת

נסעתי ברכבת. הנופים יפים. הדרך ארוכה. היה פחות מלהיב משציפיתי. הרוב הגיעו ברכבים פרטים.

2 רכבות ו – 6 שעות לשם, 3 רכבות ו -7 שעות בחזרה. לריטריט בארץ הגעתי עם הרכב שלי. זה נתן לי תחושת בטחון שאני יכלה לברוח בכל רגע. לפני הריטריט הופעל לחץ גדול על מערך הטרמפים. כל הזמן הגיעו אימיילים שביקשו מבעלי רכב להירשם ולהציע טרמפים לחסרי הרכב. אני לא עשיתי את זה. הרגשתי רע אם עצמי, אבל לא עשיתי את זה. אני אוהבת לנהוג ושונאת לנהוג. אני נהגת אחראית ופחדנית ומבולבלת, לא מכירה את הכבישים בכלל ונוסעת הרבה לאיבוד. בייחוד כשיש אנשים לצידי ושיחה בחלל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוף אחרים, זרים, להרגלי הנהיגה שלי, לנירוזות הנהיגה שלי. מלאת בושה הגעתי באוטו לבדי וחמקתי החוצה, בסוף, לבדי.

כאן איך שהגעתי ראיתי את הרכבים ממלאים את החניה וישר הרגשתי רע שכולם באו ברכבים שלהם ואני המסכנה, לבדי, ברכבת. ובחנייה עמד רכב BMW ספורט עם גג פתוח. כל השבוע עקבתי לראות מי הבעלים. זוג, גבר ואשה, שנות ה 50 אני חושבת, אולי 40. הם הזיזו את הרכב כל יום, מכאן לשם, עשו נסיעות קצרות. ופעם ביום, כשאנחנו יצאנו למדיטציה בהליכה, הם עלו על בגדי ספורט ויצאו לריצות שטח.

המקום

Waldhaus, בית ביער, מרכז ללימוד ותרגול בודהיסטי, ניצב בשולי היער על גבעה ליד אגם. כשראיתי את התמונות חשבתי: מקסים. בית ביער. שמים כחולים. מרחבים ירוקים. נפלא. (התמונה הזכירה לי את משימת הבר מצווה הידועה, "חלוץ בודד בשדה": חילקו אותנו לשלשות. כל שלשה נשלחה ליעד אחר, להעביר בו 24 שעות לבד. להסתדר בשטח. ערב לפני המשימה קיבלתי מחזור ראשון. סיפרתי לאמא. היא נתנה לי חפיסת שוקולד פרה וסיפרה למטפלת של הכיתה שדאגה ליידע את כל השאר. כל שעתיים בערך עצר רכב ליד הקבוצה הקטנה שלנו והמטפלת, הבעה מודאגת על פניה, הסתכלה לי בעינים במבט מלא משמעות נסתרת. עניתי לה בעינים הכי טוב שיכולתי. כן, אני בסדר. כשהכנו ארוחת צהריים נשפך לנו כל השמן ולא יכלנו להכין צ'יפס או לטגן כלום. היינו רעבים כל היום). התמונה עשתה לי מחשבות חיוביות, ריח של חופש ופרי הדר, מרחבי דשא, בריכת שחיה, שמש, רגלים יחפות.

waldhaus, גרמניה

ככה זה נראה לי ביום הראשון. הגעתי בשלוש אחר הצהריים, בין הראשונים, ושנאתי כל רגע. כל שניה. כל פינה. כל אדם.

בזזזז. טעות. לא לא, לא כך הוא בית ביער בגרמניה. במקום רגלים יחפות על דשא רך הנזל וגרטל נבלעים במעבה היער. הבית לבן, מרובע, צנוע, מוקף יער. והיער עמוק ואפל וטחוב. מעלינו שמים אפורים. האור קלוש, וקר. המבנה של הבית דומה ל"הבית הכולל" בקיבוץ. מרובע, פונקצינאלי, מכיל הכל: אולם לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה, מקלחות. ריח של טחב, רצפות עץ מאסיביות, חדרים קטנים, אנשים זרים מדברים בשפה שאני לא מבינה. למה למה למה אני משחזרת חוויות ילדות נוראיות? ואיפה חלל המדיטציה עצמו? מרוב שהייתי קפואה, במשך כמה שעות ביום הראשון פשוט לא העזתי לבדוק. לא העזתי לפתוח דלת.

התחלה. התכנסות

הריטריטים של עמותת תובנה מתקיימים בקיבוץ עין דור, באזור שפעם היה שכונת הנעורים, איפה שגרו בני הנוער בימי החינוך המשותף. האם המקום מכתיב את האופי של האירוע? או בהיפוך, כמה מהאופי של האירוע נגזר מן המקום? עבורי שכונת נעורים היא לנצח טיינר, שכונת הנעורים של קיבוצי. כלומר בית. לא בהכרח אהוב, לא בהכרח מעורר געגוע, בהכרח מוכר ומאוד ישראלי. ערמה של חברה על הדשא. יש ערמה של חברה על הדשא. זאת השפה.

נרשמים. תור, פטפוט עליז, אנשים נפגשים, שלום שלום, מה עשית מאז? מאיפה אני מכיר אותך? מתנדבים רושמים אותנו. צריך להתנדב לשתי תורניות במהלך הריטריט. שיחה ראשונה תתקיים בשעה זו וזו. את צריכה כלי מיטה? את בחדר זה וזה, זאת הדרך לשם, והנה, בשקית חומה זו אנא הפקידי את הסלולר, המפתחות לרכב, הסיגריות.

אחר כך שיחת פתיחה. מרכזות הקורס חזרו על הכללים: מעכשו נכנסים לשתיקה. בבקשה לכבד את השתיקה, זה יעזור לכם ויעזור לחברים שלכם. בבקשה להשתתף בכל הפעילויות. אם אתם כבר פה כדי לכם להשתתף בכל הפעילויות. ולא לקרוא לכתוב, כי זה מסיט את תשומת הלב. שווה להישאר ממוקדים. אם אתם כבר פה אז כדי לכם להישאר ממוקדים. כל החוקים האלה, לזה נועדו, לעזור לכם להישאר ממוקדים.

בית ביער, ריטריט ויפאסנה

הבית, מבט מקדימה. בכניסה שרשרת הדגלים הצבעוניים, קטנים ורטובים. המבנה מזכיר בצורתו ואופיו את הבית הכולל, הבית בו חיינו מכתה א עד ה' בקיבוץ

לריטריט ויפאסנה חוקים ברורים, גלויים, שקופים. כל כך שקופים שהם כמו זכוכית מגדלת, מאירים את השוני. בגרמניה כל זה לא התקיים. אין מרכזי קורס, אף אחד לא אוסף את הסלולר ומפתחות הרכב, אין שיחות הכנה ואין שיחות עידוד. וכולם יודעים איך להתנהג. בערב הראשון היתה שיחה עם כריסטופר על המדיטציה שנתרגל (נשימה), המטרות ומה ניתן לצפות מריטריט של שבוע, ואחר כך התפזרנו לחדרים. השותפה שלי לחדר דיברה איתי וגילתי שהוויפי עובד. נרעשת, כתבתי לארץ: הם לא יודעים כלום, הגרמנים האלה. למחרת ירדה השתיקה. 

אירוע לאנשים מבוגרים, הריטריט ויפאסנה בגרמניה, אירוע לאנשים מבוגרים שבאו לעשות עבודה. בעוד שבארץ זה מרגיש כמו מיני קרנבל קיץ ומישהו כל הזמן מחזיק לך את היד, כאן זה הרגיש כמעט כמו עבודה. (בסוף, ביום האחרון, אחרי שהדיבור חזר, שאלו אותי על ישראל ועל הריטריטים של כריסטופר בישראל ואם זה דומה או שונה. "שונה מאוד", אמרתי. "שם זה שמח ועליז, כאן זה רציני וכבד ראש". איש שיחי, בעל ה BMW, היה נורא מאוכזב. "זה כמו התדמית שלנו"  אמר, "רצינים ובלי הומור").

בימים הראשון והשני נצמדתי למחברת שלי (ספרים ומחברות מותר כאן. כולם, ברגעים של בין לבין, נמצדו לספר או מחברת). כתבתי בכל רגע פנוי, כתבתי את מר נפשי. כתבתי את יאושי. כתבתי כמה קר לי וכמה רע לי וכמה בודד לי. וכמה כל האנשים סביבי מגעילים ודוחים, והבית קודר וטחוב, ואני לא מצליחה לעשות מדיטציה. המחשבות בורחות לי, אני צועקת עליהם להפסיק והן ממשיכות.

And now, for the conclusion, חלק ב'

סדר היום

סדר היום. קימה ב 0600, ישיבה ראשונה ב 0645, ישיבה אחרונה מסתיימת ב 2130, שוקו ולישון. צילמתי בסתר, למרות שאף אחד לא עקב, שאל או התריע, הרגשתי לא נוח לצלם בגלוי

המשך, או, And now, to the conclusion