לונדון, יום בלונדון

בתחילת השבוע נסעתי ללונדון. נסיעת עבודה. נסעתי כדי להשתתף בישיבה. נסיעה לצורך ישיבה. בכל מקרה. נסעתי באחר הצהריים של היום לפני הישיבה וחזרתי למחרת בטיסה היומית האחרונה שיוצאת מלונדון אל ברלין. פעם קודמת שעשיתי את הנסיעה הזאת, לאותה מטרה, ישיבת עבודה, עשיתי אותה ביום אחד. זה היה מאוד חסכוני בזמן ובהתרגשות, ומאוד מאוד מתיש.

בבוקר של הנסיעה התעוררתי עם ידיעה וודאית שכבל ההטענה של המחשב שלי הולך להיקרע. זה לא קרה בהפתעה. אני עוקבת אחרי התפרקות הכבל כבר כמה שבועות. עוד כשהייתי בישראל הבחנתי בסימני הקריעה הראשונים. ועשיתי כלום. מניסיון העבר אני יודעת שתהליך ההיקרעות של הכבל לוקח זמן. את הזמן ניצלתי לדילמה: לקנות כבל אורגינגלי חדש, ובמקרה הזה כבל של מק שעולה הרבה יותר ממה שמתחשק לי לשלם על כבל מחשב ארור, או לקנות כבל לא אוריגינגל ולהסתכן בהכעסת המק שלי. טרם התקבלה החלטה.

IMG_20180313_170413_009.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מהשיבה אל תחנת הרכבת שתיקח אותי אל שדה התעופה

ביום שלפני הנסיעה העלתי את נושא הכבל עם חברות חובבות מק, והן הציעו לי דרכים לחזק את הכבל במקום להחליף אותו. למשל להשתמש בחומר שהוא כמו פלסטלינה רק מיועד באמת לכבלים של מחשב, או בסוג של נייר דבק מיוחד. את שני הדברים היה להן בבית והייתי יכלה לעבור אצלן ולקחת, רק שבאותו הבוקר, ביום שלפני הנסיעה שלי, זה בכלל לא נראה לי דחוף, אז לא עשיתי עם זה כלום.

אבל בבוקר של הנסיעה זה הפך לדחוף ביותר. הרגשתי שאני יודעת שהכבל יתפרק עוד היום. שאני אגיע ללונדון ואגלה שהכבל לא עמד בכיפופים ובקיפולים של הנסיעה. ואיזה פאדיחה זאת תהייה, להגיע כל הדרך מברלין אל לונדון עם מלא מצגות על המקבוק שלא עובד כי אין לו חשמל כי הכבל נקרע.

במשך כמה דקות ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזה לא הכבל, זאת החרדה. ישבתי למדיטציה. קמתי מהמדיטציה ועדיין לא היה לי אוויר. משכתי עוד קצת וכמה דקות לפני 0900 בבוקר יצאתי מהבית נחושה למצוא פתרון. דבר ראשון הלכתי אל הסופר הגדול של רווה באינוואלידין שטרסה. יש לי אמונה בסיסית שכל צרכי החיים נמצאים ברווה של אינוואלידין שטרסה. אם יש בו את הכבל המתאים אני לא מצאתי אותו. הלכתי משם אל חנות ניירות. היה להם משהו, אני לא בטוחה שהמשהו הנכון, אבל קניתי אותו ועם המשהו החדש בתיק שלי הלכתי לכיוון הבית ועל הדרך נכנסתי לחנות של חומרי אמנות שפתאום, משום מה, נראתה לי רלוונטית לחיפושים שלי. בחנות היתה אשה מקסימה ששמחה לדבר איתי אנגלית ואחרי שסיפרתי לה על הבעיה אמרה לא לדאוג, לקחה סולם, הורידה משהו ממדף קרוב לתקרה, משהו שנראה כמו מסקינטייפ אבל לא היה, והיא אמרה לי שאני צריכה רק חתיכה ממש קטנה, וחתכה בעצמה חתיכה באורך של 10 ס"מ ונתנה לי וביקשה בתמורה 20 אגורות. יצאתי משם שמחה ונינוחה, איזה יום נחמד, איזה עיר מקסימה, איזה אנשים נפלאים, פגשתי מוכרת והיא עזרה לי, ואז, פוף, הרגל שלי התקפלה מתחתי.

IMG_20180312_175323_021.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מרציף תחנת הרכבת אל בית המלון

פאק, פאק, פאק, פאק – עבר לי במוח בזמן שניסיתי לאזן את עצמי, רק לא לקרוס באמצע הרחוב, רק לא קריסה מלאה – פאק, זאת רגל ימין, זאת שוב רגל ימין, זאת אותה הרגל מאז, מכמה ימים לפני שנסעתי לקופנהגן והרגל התקפלה לי בבית ואחר כך שכבתי שבוע עם הרגל על הר כריות ומאז יש לי תחושה שהרגל חזרה לעצמה אבל לא, לא כמו שהיתה לפני, לא אותה עוצמה בטוחה שהיתה בה לפני הקיפול הראשון והנה שוב אבל לא, אולי לא, כי אז אחרי הצעד המכריע עשיתי עוד כמה צעדים והתקפלתי על הספה בבית ביאוש נורא והנה עכשיו אני עומדת, אפילו הולכת, ברחוב, אז אולי זה לא כזה נורא, זאת אותה הרגל אבל לא אותה עוצמה, לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום, אני אסתדר. עד שחזרתי הביתה שכחתי מהרגל.

בבית עשיתי דברים, או ניסיתי לעשות דברים, ונכשלתי, ואז הודתי בפני עצמי שגם הפעם אני לא אצליח לנסוע בקוליות, ושקצת חבל על המאמץ, וחצי שעה לפני הזמן המתוכנן יצאתי מהבית  ולקחתי U8 לאלכסנדרפלאץ ושם נתקעתי על הרציף לכמעט שעה כי הרכבת האזורית לה חיכיתי כדי שתיקח אותי אל שונפלד התעכבה מאחורי שתי רכבות שהגיעו מפרנקפורט, או היו אמורות לנסוע לפרנקפורט, ובכל מקרה היו באיחור נוראי. תודות ל – BVG הגעתי אל שנופלד קצת פחות משעתיים לפני הטיסה, עברתי מהר את כל שלבי הבידוק, והלכתי את אזור הדיוטיפרי הלוך וחזור בחיפוש אחרי exchange. פאק השונפלד הזה, בדיחה של שדה תעופה, אין בו שום אקסצ'יינג ולי אין כסף אנגלי. לא נורא, לא נורא, נשאר עלי שטר של 10 פאונד מהנסיעה הקודמת, נחליף כבר שם, יהיה בסדר.

היתה לי טיסה טובה, עד כמה שטיסות של ryanair יכולות להיות טובות. תכלס, הטיסות האלה של ryanair זה סוג של עינוי מודרני. אכן, הכרטיסים זולים, ואכן, יש 4 טיסות כאלה ביום, אבל התמורה היא שעה וחמישים דקות, הזמן שלוקח למטוס להגיע מברלין אל לונדון, של אור ישר בפנים, אוויר עומד, צפיפות, רעש ואין סוף דיבורים, דיבורים, דיבורים. נדמה לי שבטיסות ryanair הטייס ומנהל הטיסה כל הזמן מדברים אל הנוסעים, כל הזמן מישהו עם מבטא מזעזע מדבר ברמקול, משדל, מפציר, מאיים, רק תקנו משהו, בשם כל השדים, בשמים, סנדוויצים יבשים, קפה במחיר מופקע, הכל הכל הם מוכרים שם, רק תקנו משהו קמצנים ארורים שכמותכם, מתקמצנים על כרטיס טיסה, רק תקנו משהו. ישבתי ליד החלון והכסא שלידי היה ריק. ריק. כסא ריק בטיסת ryanair. היתה לי ממש טיסה טובה. סיימתי את "עשרה ימים ברה" של סרחיו ביסיו וחשבתי לעצמי איזה יופי ביסיו מתאר מערכות יחסים של מבוגרים.

IMG_20180312_163726.jpg

לונדון, השבוע. ליברפול סטריט סטיישן, ברציף ליד הרכבת שתיקח אותי מהתחנה אל בית המלון

נחתתי בלונדון ב – stansted airport, ירדתי מהמטוס, מילאתי את הטופס המטופש שהבריטים מחייבים כל מי שאינו נושא דרכון אירופאי למלא, עברתי את כל השלבים והבידוקים, יצאתי אל החלל הפנימי של שדה התעופה והלכתי להחליף כסף. כל המחשבים של הכספרים קרסו. לא נורא, יש לי כרטיס אשראי, הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת שתביא אותי אל מרכז העיר וכמעט קניתי כרטיסים לאוטובוס שיעשה את אותו הדבר רק יותר לאט. תפסתי את הטעות בזמן, הצלחתי להזדכות על כרטיסי האוטובוס והלכתי לחפש את הדוכן הנכון. בדרך ראיתי שהאקסציינג' חזר לפעול אז החלפתי 50 יורו – כי תכלס הכל ממומן לי, לא חשבתי שאצטרך יותר מזה – וקיבלתי 30 פאונד בתמורה ואז הלכתי לדוכן הרכבות, הפעם הנכון, וקניתי באותם 30 פאונד כרטיסים הלוך וחזור אל ליברפול סטריט סטיישן.

ירדתי אל קומת הקרקע, מצאתי את הרכבת ועליתי עליה. בשלב הזה לא מיהרתי. בשלב הזה הייתי נינוחה. מה כבר יש לי לעשות. הגעתי ואני בלונדון והישיבה רק מחר. ישבתי ברכבת רגועה, הסתכלתי על הנופים, בהחלט לא משהו, לא משהו בכלל, למה כולם כל כך אוהבים את לונדון הזאת? וגם אפור וגשום, הלוואי ויפסיק הגשם כי התוכנית שלי מליברפול סטריט סטיישן היא ללכת אל המלון ברגל, לפי גוגל מפס זה עניין של חצי שעה הליכה ב – Shoreditch, וזאת בערך ההזדמנות היחידה שלי לראות פיסה של לונדון בנסיעה הזאת.

הגענו אל ליברפול סטיישן. התרוממתי מהכסא והעמסתי את התיק על הגב ופאק, פאק, פאק, הרגל שלי, אני לא יכלה לעמוד על הרגל, אני קורסת, אני קמה, אני צולעת, גוררת רגל, לא יכלה להתיישר, הרגל שלי, אין ספק שזאת הרגל שלי, אני מרגישה אותה נפוחה ומתנפחת, ממלאת את הנעל באופן לא טבעי, אני מרגישה אותה חמה וקודחת, פאק, הרגל.

IMG_20180313_083500.jpg

לונדון, השבוע. בדרך מבית המלון אל ה – co working space בו התקיימה הישיבה

מה אני עושה, מה אני עושה? צלעתי לאורך ליברפול סטריט סטיישן והבנתי שאין מצב שאני הולכת על הרגל הזאת חצי שעה, אפילו שאין גשם, אין מצב, אז מה כן? מה עושים, מה עושים? הנה מכונת כרטיסים, וגוגל מפס תמיד עלי וגוגל מפס טוען שאם אקח רכבת תחתית זאת וזאת אגיע לרחוב כך וכך וממנו זה רק שלוש דקות הליכה אל המלון. בחרתי בכרטיס הנכון ודחפתי אל תוך המכונה את השטר של ה – 10 פאונד שהיה איתי  מאז הביקור הקודם, ואיזה מזל שהיה, אבל המכונה לא הסכימה לקבל אותו אז פניתי לבקש עזרה מגברת שעמדה ליד המכונה לבושה במדים של חברת הרכבות והיא הסבירה לי שהשטר הזה הספציפי בדיוק יצא משימוש ואני יכלה להחליף אותו בבנק. אמרתי לה שהוא נשאר לי מביקור לפני חודש והיא אמרה כן, הוא יצא משימוש בתחילת מרץ. נפלא. מזל שהמכונות מקבלות כרטיסי אשראי. כמה חבל שאני לא זוכרת את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלי. אה, אבל לא נורא! המכונות לא מבקשות קוד סודי. נפלא ביותר. קניתי כרטיס ומהירתי עד כמה שיכולתי אל הרכבת כי הגברת הסבירה לי שהרכבת הדרושה יוצאת ממש תכף. איחרתי לרכבת. ראיתי את התחת שלה עוזב את התחנה. עמד שם מישהו לבוש בבגדי חברת הרכבות, הוא אמר לי לא נורא, תכף תבוא אחרת, לאן את צריכה, אמרתי לו והוא אמר איזה מזל שלא הגעת בזמן! הרכבת הזאת נוסעת למקום אחר.

הגעתי אל המלון. נרשמתי. שאלתי על אקסציינג'. אין במלון. יש בדואר. הדואר נסגר בחמש וחצי. שוין, אין עלי כסף. מי בכלל צריך כסף עליו בעיר זרה. מזל שיש כרטיס. נאכל במלון, נשלם בכרטיס. רק שלא יבקשו קוד. עליתי אל החדר שלי. צלעתי. הורדתי את הנעליים והסתכלתי על הנזק. הרגל שלי התנפחה יפה יפה. שום דבר טוב לא יצא מזה. הלכתי להתקלח. במקלחת היו מלא כרמים שונים ולא היתה משחת שינים. שיט. דווקא על משחת שינים בניתי. חסכתי מקום באריזה. משחת שינים זאת שפורפרת גדולה. כנראה שכבר מלא לא הייתי בבית מלון. יכול להיות שכבר מלא זמן לא הייתי בבית מלון? איך זה שאני לא זוכרת?

הבית מלון הקודם שאני זוכרת היה במונגוליה, בלילה בו נשברתי ואמרתי למדריך שלנו שאני לא יכלה, פשוט לא יכלה, לישון באוהל הזה שמשפחה של nomad's פינתה בשבילנו, אז הוא הביא אותנו אל המלון הכי קרוב שמצא, וזה היה בית מלון חדש, שרק נפתח, ככה הוא סיפר לנו, אבל בעינים שלי הוא היה מפורר וריק ומוזנח ובלובי הענקי שלו, שהיו בו רק שולחנות וכסאות מעץ לארוחת הבוקר, כל הקירות היו מכוסים בתמונות של וונציה. וונציה!

IMG_20180313_083808.jpg

לונדון, השבוע. מה – co working space אל ליברפול סטריט סטיישן

ירדתי בחזרה אל קומת הקרקע, הלכתי אל המסעדה של המלון, הזמנתי משהו לאכול, סיימתי, שילמתי ויצאתי החוצה כדי לעשן. הכאב ברגל וחוסר הרצון להשתמש בה עשו אותי מאוד יעילה. היה עלי ג'וינט. נעמדתי בפתח של המלון ועישנתי. ניגשה אלי קבצנית. היא הסבירה לי שהיא קבצנית, הומלסית. שאלתי אותה איך ולמה. היא אמרה שזה בגלל אמא שלה, שהיא מכורה ולכן אין להן כסף, ושהיא עצמה בת 24 ולא רואה תקווה. שאלתי אותה על shelters במזג אוויר כזה והיא אמרה שכן, אבל הם עולים כסף. אני צריכה לקבץ נדבות כדי שיהיה לי מספיק ללכת אל shelter, אמרה, ושאלה אם אני יכלה לתת לה משהו. התנצלתי ואמרתי שאין עלי כלום כרגע, אבל אם אראה אותה בבוקר אתן לה. אז היא ביקשה סיגריה. גם זה לא היה עלי, אז נתתי לה את הג'וינט שלי והיא אמרה תודה תודה והלכה משם ואני עליתי בחזרה אל החדר שלי ועשיתי הר של כריות על המיטה והנחתי עליו את הרגל ונרדמתי. וזהו.

למחרת היתה הפגישה, שהתקיימה ב co working space בשם סוהו ב – Shoreditch ונראה כמו co working space בכל מקום אחר. הפגישה עצמה היתה מוצלחת למדי ואחריה הלכתי 10 דקות עד לליברפול סטריט סטיישן, נסעתי ברכבת שהביאה אותי אל שדה התעופה, עמדתי בתורים, קניתי ואכלתי אוכל מחורבן, טסתי והפעם לא היה לידי מקום פנוי, קראתי סיפורים מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר" והתפעלתי מאיזה יופי יצאו לו הטקסטים האלה שלא היו מיועדים ולא נכתבו בשביל קריאה, ועוד לפני שסיימתי נחתנו בשונפלד ושוב כל הטררם מחדש. יש מצב שאני לא אוהבת נסיעות עבודה.

IMG_20180313_162102_704.jpg

לונדון, השבוע. אני משתקפת בחלון של קיר מכוסה גרפיטי עומדת לפני קיר אחר מכוסה גרפיטי כמה דקות לפני שהישיבה התחילה

מודעות פרסומת

ברלין – לונדון – ברלין. רשומון

השבוע היתה לי נסיעת עבודה ללונדון. אפילו המשפט הזה מרגיש לי קצת מזוייף, העובדות נכונות אבל משהו בטון חורק לי באוזניים. זאת לא באמת אני, המישהי הזאת שיש לה נסיעת עבודה של יום אחד ללונדון. מברלין. קמתי בחמש בבוקר, בחושך מלא, כדי להספיק לטיסה של שבע, ובמקום להרגיש יאוש מהקור והשעה והיום הארוך בהיסטוריה, הרגשתי כמו כוכבת קולנוע. אני ושערי המתנפנף והמקבוק הלא נקי שלי נוסעים ליום לונדון. נקראתי ללונדון. נתבקשתי להגיע ללונדון. לונדון זקוקה לי, לארבע שעות מהזמן שלי, ויש מי שיממן את העסק. רוצים אותי. רוצים. לגמרי חיים של אחרים.

מישראל אין נסיעות של יום לשום מקום. אולי לאילת, אבל מבחינתי זה לא נחשב, גם כי זה בתוך ישראל וגם כי מי נוסע לאיילת ולשם מה? ישראל מחייבת יותר מאשר יום אחד. אבל ברלין, בברלין זה אחרת. ברלין קלילה, קוסמופוליטית. ברלין זה העולם. מברלין אפשר להגיע למקומות אחרים, בירות אירופאית, בשעה אחת של טיסה. אז קמתי בבוקר מוקדם ותיקתקתי את היום כמו שדיימינתי לעצמי שאנשים יותר משופשפים ופחות נרגשים ממני היו עושים.

לקחתי מונית לטגל והגעתי לא מוקדם מדי, הישג ראשון ליום הזה, הגעתי ממש לקראת פתיחת שער הטיסה. הייתי על הסרט הנע. בידוק. ביקורת גבולות. עליה למטוס. German wings, פעם ראשונה. עד כמה שעות לפני כן בכלל לא ידעתי שהם קיימים. הם היו מצויינים. הם היו כמו טיסה במנהרת הזמן. הם חילקו ארוחת בוקר בשקית קטנה לכולם, הודו או גבינה, וקפה או תה, בלי תשלום נוסף, ממש כמו פעם, לכולם.

טיסה

אלכס מלמעלה, אלכס מהשמים. או אלכס בשמים

נחתנו בלונדון לתוך שמים כחולים ומרחבים אין סופיים של היתרו ואחרי הליכה והליכה והליכה הגענו לביקורת גבולות ושם התנופה שלי נבלמה. היינו מעטים בתור של "כל הדרכונים" ומולנו פקידה אחת ומסדרת תור אחת. הסתבר, כי מסדרת התור אמרה לנו, שאנחנו צרכים למלא גלויה ולהראות לה. שאלתי למה, והיא אמרה כי אני רוצה להיכנס לבריטניה. היא שאלה למה לא עשיתי את זה עוד ועניתי לה שלא היה לי מושג מזה. היא שאלה מאיפה באתי. מברלין, אמרתי. הגרמנים הארורים, היא צעקה לכיוון של פקידה היחידה, שכחו לחלק את הגלויה. כולנו, כל האנשים בתור והפקידה הנהנו בראש להסכמה, אכן, גרמנים ארורים, והתפזרנו למלא את הגלויה שלנו ועד שחזרתי למקומי בראש התור עם הגלויה ביד התברר שהפקידה לקחה את ההפסקה שלה, ואחרת אין. עמדנו שם וחיכינו. התיידדנו. קיטרנו על האנגלים. על השלומיאליות שלהם. על מה זה הדבר הזה, רק פקידה אחת, ומה יהיה איתנו עומדים פה תקועים, ולי בכלל יש פגישות חשובות, לא הפסקתי למלמל, פגישות שאני חייבת להיות בהם.

יצאתי בסערה מהיתרו וחיפשתי לי מונית שחורה. כמו בסרטים. מונית שחורה גדולה. עמדתי בתור, הגעתי לראש, שודכתי עם מונית. יש לך פאונדס, שאל אותי הנהג, לא, אמרתי, יורו. הסתובבתי וחזרתי לתוך הנמל תעופה ומצאתי אקסציינג' והחלפתי כסף וחזרתי לתור של המוניות והגעתי לראש התור וקיבלתי מונית, שחורה, גדולה, ובתוכה נהג חביב. הראתי לו את ההזמנה שלי עם הכתובת של המשרד עליה. הוא לא הכיר. הוא אמר שאין מה לדאוג, הוא יזין את הכתובת למכשיר שלו. אבל הוא לא הצליח להחליט עם האות האחרונה במילה החמישית היא L או I, והסדרן של התחנת מוניות קרא לו להתקדם כי הוא יצר תור אז הנהג נסע כמה מטרים ואמר לי שתכף הוא יעצור ויברר הכל ובאמת, די קרוב, הוא נעמד על אי תנועה וחזר להתעסק במכשיר שלו.

שוטרת דפקה על החלון של הנהג. היא אמרה לו שאסור לעמוד כאן והוא אמר שהוא יודע, זה רק לשנייה, עד שהוא ימצא את הכתובת, כי עדיף בעיניו, ככה אמר, שידע לאן הוא נוסע ולא יתקתק במכשיר בכביש המהיר. I reckon you are right, היא אמרה לו, we wouldn't want that, והם נפרדו כידידים והנהג מצא את הכתובת, זאת בכלל היתה J האות הסוררת,  ונסענו משם והגענו.

בתוך המונית בלונדון

שמחה במונית השחורה. אני לא רואה איך מישהו יכול להרגיש משהו אחר, חוץ מהתרוממות רוח, בתוך המונית השחורה

היו מתוכננות לי 4 שעות עבודה בלונדון, ובשעה 1500 בדיוק הם הסתיימו ואני יצאתי לחופשי. היה לי קצת זמן עד לטיסה חזרה והחלטתי לשוטט ברגל. המשרדים היו בתוך חצר פנימית עם ארבע כניסות. יצאתי מהחצר דרך הכניסה שהיתה מול המשרד וכמעט נפלתי לתוך התמזה. מעבר לכביש היתה ירידה תלולה וגינה קטנה ובית קפה גדול עם שולחנות בחוץ בקו המים. התיישבתי על ספסל בגינה ועישנתי סיגריה והיה לי רגע.

ואחרי שהרגע עבר אמרתי שלום לנהר, לגינה, למשרדים, והתחלתי ללכת. היה יום כחול ומצב הרוח שלי היה מרומם וכולם נראו לי כל כך נחמדים, נגישים, ששים לעזור. ויודעי אנגלית. הו, כמה זה קל כשכולם יודעים אנגלית. אני חושבת שכבר שכחתי את ההרגשה הזאת, של להבין הכל, להבין כל מילה, לדעת מה אומרים. זה היה כל כך מרענן. הלכתי, נכנסתי לחנויות, צילמתי פינות רחוב, אכלתי וכשנגמר לי הזמן לקחתי מונית חזרה להיתרו ובבת אחת, בתוך המונית הגדולה, יצא ממני האוויר והרגשתי כמה אני עייפה.

היתה שעת שקיעה והמונית נסעה בין נופים אורבאניים זרים ואני הסתכלתי על החוץ וחשבתי לעצמי שבחצי שנה האחרונה ביקרתי בארבע ערים אירופאית מרכזיות, ברלין, אמסטרדם, קופנהגן, לונדון, וכרגע הכל היה נראה לי קצת דומה. לא הבנתי פתאום את כל המהומה שלי, בתים חומים כאן, בתים חומים שם, מה זה משנה בכלל. למה כל המעברים האלה. מה אני מחפשת. מה אני חושבת שיש שם, בכל המקומות הזרים האלה.

היתרו, לונדון

מבט אחרון ופרידה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך גדר שקופה, וכל זה. גרסת לונדון

בטיסה חזרה לברלין היתה לנו טייסת ושוב חילקו אוכל, כולל, אחרי הארוחה, בקבוקים קטנים של בירה או יין או קולה, ממש כמו פעם, ובביקורת הגבולות בטגל שמתי לב שאולי בפעם הראשונה בחיים אני בתור הקצר, כי התור של "all passports" היה זניח בהשוואה לתור של ה EU. אחד אפס לטובת הזרים ובטגל נגמר יום הקסם שלי, יום סינדרלה, אז הלכתי ליציאה של האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לאלכסנדרפלאץ .

באלכסאנדרפלאץ החלפתי ל U8. הרציף של ה U8 היה די מלא והיו עוד כמה דקות לחכות. עבר שם בחור צעיר עם הופעה רגילה לגמרי, גבוה עם שער בהיר וקפוצון אפור, ובכל זאת, בחור צעיר שראו עליו שאינו בסדר. הוא הלך, מעוקם משהו, לאורך הצריף אבל ממש מעל הפתח של הרכבת, ממש בקצה, וההליכה שלו היתה עקומה והוא כל כמה שניות הסתכל אל הפתח ופסי הרכבת ולי היתה הרגשה וודאית שהוא תכף קופץ פנימה. עוזב הכל וקופץ.

הסתכלתי מסביב. מה עושים? החלפתי מבטים עם כמה אנשים, אמרנו אחד לשני בעינים שכן, ראינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, ובזמן הזה בחורה צעירה ניגשה אליו ונכנסה איתו לשיחה. היא משכה אותו בעדינות מעל הפתח והוציאה את הארנק שלה והם עמדו דיברו. הוא נראה שמח. ה U8 הגיע ועליתי עליו. אחרי שהתיישבתי ראיתי שגם הבחורה עלתה, וגם הבחור, ושהם עומדים, ושהוא טוחן לה את המוח בתוך הרכבת. היא ירדה ברוזנטהלרפלאץ. הוא עמד ליד הדלת של האובאן והסתכל אחריה. הייתי בטוחה שהוא יצא אחריה אבל הוא לא. הרכבת התחילה לנסוע. הוא הסתובב לתוך הקרון והתחיל לדבר בקול רם. הוא דיבר ודיבר וכולם התעלמו ממנו והשתדלו לא להסתכל עליו. כשירדתי בברנואר הוא עוד עמד ודיבר.

דמיאן רייס

ואתמול בערב הייתי הופעה (חינמית, סודית עלאק) של דמיאן רייס. אני ועוד 100 אנשים, אולי. #onlyinberlin