ברלין – תל אביב – ברלין (שוב)

אתמול חזרתי אל הרמן אייקה, בית הקפה החביב עלי על ברונן שטרסה. לפני שנסעתי הרמן אייקה היה סגור. שיפוצים. כל ינואר היה סגור והפתיחה המחודשת נקבעה ליום בו נסעתי. אז רק שלשום, כמה ימים אחרי שחזרתי, ושבועיים פלוס אחרי שנפתח מחדש, נכנסתי והזמנתי קפה ופתחתי את הלפטופ והתיישבתי לעבוד.ישבתי בחדר הגדול, בצד ימין של הספסל, ובצד שמאל שלי ישבה מישהי והתעצבנה בעברית. או לפחות ככה זה היה נשמע לי.

היא הרימה את הקול שלה. אני הרגשתי אי נוחות. למה היא חייבת לצעוק? למה אני מרגישה אי נוחות?

היא לא צועקת. האי נוחות שלי לא עוברת, אבל אני מבינה: היא לא צועקת. היא פשוט מדברת בעברית. ורוצה להיות ברורה. היא מדברת עם לקוח או משהו כזה. שיחת עבודה. וזה לא שהיא צועקת, היא מדגישה מילים. היא מדברת בעברית, במובן הכי מלא שלא זה, כלומר היא מדברת כמו ישראלית, במילים בעברית ואנרגיה של ישראלית. היא מרימה את הקול אבל לא בכוונה, זה פשוט, העברית שלנו היא קולנית, חדה, חותכת, חותרת לאיזה בהירות, כמו השמים הבהירים עד שקופים של תל אביב.

IMG_20180208_125245.jpg

קודם כל רצתי לים. לראות את הים. היא אפור. הרבה מהימים שלי בתל אביב השמים היו אפרפרים, משהו בין זיהום וחיוורון.

***

בביקור הזה שלי בישראל חזרתי אל שכונת הכרם. זה מוזר, האופנים שבהם אפשר להכיר עיר. יש הרבה מהם. שכונת הכרם תמיד היתה שם אבל לא בשבילי, לא שלי. במשך הרבה שנים עבדתי ליד, היו לי שתי עבודות שונות, לאורך עשור, על רחוב טשרניחובסקי. אכלתי המון פלאפל ג'וני. יש לי זיכרונות מרחוב טשרניחובסקי. יש לי חיבורים.

משכונת הכרם אין לי. הכי הרבה הגעתי אל הכרם בשביל לאכול חומוס קומפלט אצל הסורי. משוק הכרמל נמנעתי. היתה תקופה קצרה שחיבבתי את הקפה הצרפתי בגאולה. הוא לא קיים יותר וגם אז אי אפשר היה לראות ממנו הים, אבל היתה לי הרגשה טובה לדעת שהוא שם. ואז, לפני שנתיים, אחותי ובעלה ובני ביתה עברו בחזרה אל העיר, אל שכונת הכרם, ואני באתי לביקור בתל אביב והשתכנתי אצלם, ומאז זה כמעט מסורת, כלומר, לפני כמה ימים חזרתי מביקור בישראל ופעם שניה שלי בכרם.

IMG_20180207_104620_902.jpg

הכרם. אם מסתכלים על שכונת הכרם בלי לדעת שזה שכונת הכרם, היא נראית קצת כמו ערים עתיקות אחרות, מרסי נניח. חוסר סדר קאוטי. בתים בגבהיים שונים. רעפי עץ ישנים. אילתורים.

זה מוזר לחזור למקום שהוא גם זר וגם לא זר לחלוטין. כמו ביקור שני בארץ זרה. הזרות מרגישה מוכרת יותר. יש הבהובים של מוכרות. הזיכרון נאבק בעצמו, הנה, כאן עשיתי, כאן שתיתי, או שכאן, זה הכל כל דומה כשלא מכירים, אבל זה מרגיש מוכר. הזיכרון משווה בין דברים שהוא לא מכיר, מחפש משהו להיאחז בו.

ככה הרגשתי כשהסתובבתי בכרם. המוח שלי השווה בין דברים שהתרחשו לפני 10 חודשים, בביקור הקודם, ובין ההווה. הסתובבתי במקום מוכר בו ההיסטוריה שלי קצרה. זה לא היה עוד החוטים העבים שמחברים אותי אל תל אביב. לא השתי וערב של זיכרונות כמו בנסיעה אל הקיבוץ או ביקור בשכונה בה אני גרתי. לא הייתי צריכה לחצוב לי דרך. זה היה חוטים דקים, רפויים. הם אפשרו לי לראות דברים חדשים. למשל, הבתים. צילמתי הרבה בתים בימים שלי בכרם.

הסתובבתי בשכונה וצילמתי בתים וראיתי איך אנשים, עוברים ושבים, מסתכלים עלי מצלמת בתים ומסובבים את הראש שלהם לכיוון אליו אני מכוונת את הנייד, מחפשים מה אני מצלמת, למה אני מצלמת את הבית הסתמי הזה, בטח תיירת, מסתובבת עם מצלמה, כל דבר נראה לה אקזוטי.

IMG_20180209_084508_971.jpg

הבית היפה הזה על אלנבי. הוא תמיד היה שם? כי אני לא הבחנתי. לא ידעתי.

***

ואז קמנו ביום שבת בבוקר והחדשות עבדו, אולפן פתוח. מטוס הופל בצפון. שני טייסים נפגעו. מלחמה בפתח. נספיק לנסוע לקיבוץ לפני פרוץ הקרבות?

אני לא רוצה לראות, אני יוצאת אל הרחובות, הולכת לאט, מחפשת קפה פתוח, מסתכלת על הבניינים. הבניין הזה בפינה של אלנבי והשוק, הוא תמיד היה כל כך יפה? והטייס שצנח, הוא ראה, לפני שנגע בקרקע, שאין מצב שהוא נופל טוב? הוא הבין שזה הולך לכאוב? הוא יצא מזה?

IMG_20180210_091909_527.jpg

בכניסה לשוק. הבית היפה הזה תמיד היה שם? שבת בבוקר, יום יפה, כולם רואים חדשות, או בורחים מחדשות. הרחוק ריק, אני משוטטת

אז ישבנו וראינו חדשות. כלומר לא ישבנו ולא ראינו, שבת בבוקר, עוד מעט נוסעים אל הקיבוץ, כל אחד עשה את שלו, אבל ברקע היתה הטלוויזיה, ועווית של התרגשות, מה קורה, זה קורה, זה באמת? זה לא אמיתי, לא כזה שמבטל ביקור בקיבוץ, זה סתם, בקטנה, אבל מטוס ננטש, ומשהו הופל, וזה לא קרה מאז שנות השמונים, ואולי זה כן אמיתי, והטייס שנפצע, ומה פתאום צונחים. המשפחה שלו כבר יודעת?

הייתי רוצה לא להתרגש מכל זה. זיהיתי את ההתרגשות שלי ולא אהבתי אותה. זה כל כך מרגש, אולי תכף הסוף, או המלחמה הגדולה, או מה קורה, אבל התחושה הזאת שמשהו גדול קורה והוא תכף יגיע אלינו, ולמה זה כל כך מרגש. אחר כך נסענו לקיבוץ. מה שלא קורה לא היה גדול מספיק לעצור את התוכנית הזאת. וגם בקיבוץ דיברנו קצת על הטייס הפצוע, ואיך נפצע, למרות שלא אמרו, ואני כל הזמן חשבתי עליו, על הרגעים האחרונים שלו, לפני הנגיעה בקרקע, האם ידע שהוא עומד להיפצע? האם ראה את הרעה שתכף תיפול עליו? מה חשב? מה הרגיש?

ולמחרת, יום ראשון. ביום ראשון לא שמעתי כלום על הטייס שנצח. ביום ראשון כבר היה נושא אחר. ביום ראשון בצהריים היתה תקלה של הוט והאינטרנט הפסיק לעבוד בשכונת הכרם ולמי אכפת מגורלו של טייס שצנח כשאין אינטרנט? אחר הצהריים נסעתי לאזור השרון והקשבתי לרדיו וכל הזמן היה נדמה לי שהם שכחו להגיד משהו. אה. הטייס. הם שכחו לעדכן אותי על מצבו של הטייס. בערב היה גואל רצון בטלוויזיה. דרמות אחרות. נושאים חולפים. השיח לא עוצר לרגע. לא על שרה. לא על הטייס הפצוע. לא על הפליטים שתכף מגורשים. לא על כלום. השיח נע מסנקדל לשערוריה.

IMG_20180210_090022_239.jpg

אסתטיקה של הזנחה, של מוזנחות.

***

כשרק עברתי אל ברלין, בשנה הראשונה, כל הזמן היה נדמה לי שאני מזהה אנשים ברחוב. שההוא, או ההיא, זה מישהו שפעם הכרתי. אולי בתיכון. אולי בקיבוץ. אולי אחרי. חברי ילדות צצו מולי באובאן. הפנים של המוכרת בחנות בגדים נראו לי מוכרות. וגם של האיש שישב בשולחן אחר בבית קפה. כל הזמן היה נדמה לי שאני מכירה את האנשים. אני חושבת שחיפשתי קשר. הקשר. חיבור כל שהוא.

בתחילת הביקור אמרה לי אחותי משהו על זה שיש לה חברות, כמוני למשל, שהולכות בעיר וכל הזמן אומרות "שלום", "שלום", לעוברים ושבים. כל הזמן פוגשות מכרים על מדרכות תל אביב. היא חזרה לגור בעיר אחרי 20 שנה. אני עזבתי את העיר אחרי 20 שנה של מגורים בה. מהרגע שהיא אמרה את זה כל הזמן חיפשתי בעינים מכרים. קיוויתי לפגוש מישהו שאני מכירה באופן בלתי מתוכנן. הסתכלתי על פרצופים בשוק, בבית קפה, ברחוב, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו מכירים, שהכרנו בעבר, שיש לנו היסטוריה. אבל יוק, זה לא קרה. דווקא בביקור הזה לא נתקלתי באף מכר שלי באופן ספונטאני, ככה סתם, ברחוב.

IMG_20180209_190357_934.jpg

אסתטיקה של התפוררות. אפילו מבעד לזמן ולחסימות ולקשקושים באדום הבניין הזה מהמם

***

להגיע לישראל, לאותו מקום בו הייתי לפני 10 חודשים, הרגיש לי קצת כמו להצטרף לנרטיב באמצע, אני הדמות שמופיעה אחת לכמה פרקים ומתנהגת כאילו היתה כאן כל הזמן. אני הדמות השתולה. הדמות שאין לה רקע. שמופיעה פתאום. לפרקים. לרגעים. מהבהבת על המסך וכבה.

כי גם זה: להסתובב ברחובות תל אביב עבורי זה ההוכחה הקרה, החותכת, שהעולם ממשיך בלעדי. כל הזמן שאני כאן, כל הזמן שאני חיה בברלין והולכת על המדרכות של ברלין ואוכל בבתי הקפה והמסעדות של ברלין וצוברת זכרונות בברלין, כל הזמן הזה, הזמן שאני לא בתל אביב, כל מה שהשארתי שם ממשיך. רק בלעדי.

לבקר בתל אביב מהחיים שלי בברלין, לחזור אל תל אביב, הרגיש לי כאילו הושתלתי בחזרה ברצף שאינו שלי עוד. לחזור אל ברלין, אחרי ביקור בתל אביב, היה כמו לחזור אל מקום אותו הרגע עזבתי, הרצף נשמר. הזמן לא נקטע. בברלין חורף.

IMG_20180213_104023.jpg

כשהייתי קטנה נהגנו להגיד על שקל לזהות ישובים ערבים, כי הבתים בהם לא גמורים. זה היה מין מאפיין כזה, בנייה לא גמורה, בתים צבועים באופן חלקי, ישוב ערבי. אחר כך ראיתי את זה הרבה במזרח, בהודו. בונים עד שנגמר הכסף, לא הפרוייקט.

מודעות פרסומת

ברלין, ביירות, סאלם עליכום, יום העצמאות, יום הולדת

בערב יום העצמאות דיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא שאלה אם אני מציינת את יום העצמאות ואם יש מסיבות עצמאות סביבי, אם אנחנו חוגגים את החג הזה. אמרתי לה שאני לא, שאין לי שום תוכניות שקשורות לעצמאות, אבל שזה לא אומר, שבטח יש ישראלים שכן חוגגים, שבטח איפהשהו ברחבי העיר יש קבוצות שחוגגות ומציינות והכל, אבל אני לא. אני הולכת למסיבת יום הולדת של חבר, אמרתי לה, ויהיו שם עוד ישראלים לשעבר, אמרתי, ובטח, או אולי, מתישהו מישהו יגיד את המילים יום העצמאות, או יום הזיכרון, וזהו, אמרתי לה. אני לא צופה יותר התייחסות לזה, אמרתי.

אמא אמרה לי שזה עושה אותה מאוד עצובה ואני שאלתי אותה מה אמא, מה עושה אותך עצובה והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת ומתנתקת ואני שאלתי ממה והיא אמרה שמהכל, מישראל, מהקיבוץ, מזה שהיו ויש גם דברים טובים. אחרי זה אמרנו עוד כמה דברים וסיימנו את השיחה וניערתי מעלי את העצב הקל שדבק בי והתלבשתי ויצאתי לערב מסיבת יום הולדת. ובאמת בערב, מתישהו, בהרמת כוסית זו או אחרת, מישהו אמר, אולי אפילו אני, את המילים "יום העצמאות", וזהו. היינו שם כל מיני אנשים מכל מיני מוצאים ומלא שיחות שהתייקמו במקביל ובשיחות שאני קיימתי עם האנשים שאני דיברתי יום העצמאות לא עלה יותר. דיברנו על עצמנו ועל החיים שלנו ויום העצמאות שנחגג במדינת ישראל אינו חלק כרגע. אבל ישראל כן. קשה מאוד לדבר על החיים שלנו בלי שישראל תעלה.

אביב בברלין

גם בפוסט הזה תמונות של אביב. אני לא יכלה אחרת. הוא כל כך יפה, האביב בברלין

לפני חודש בערך הלכתי לתערוכה של "Young Persian Atisits"  שהוצגה בבריכת שחייה לשעבר בוודינג, ברלין. קראתי על התערוכה איפשהו באינטרנט והסתקרנתי. בתערוכה הוצגו עבודות של 4 אמנים שחיים בטהרן. Rising stars from Tehran, כתוב עליהם באתר. באותו זמן, אולי אפילו באותה כתבה, קראתי על סרט דקומנטרי חדש שמתמקד בקהילת המהגרים האיטלקים שחיים בברלין. גם זה סיקרן אותי. לתערוכה של YPA הלכתי. לאיטלקים לא. אני חושבת שזה גם בגלל שאני ישראלית. אני חושבת, אולי זאת הישראליות שלי כיום.

****

אלו ימים מאוד יפים בברלין ואני מרבה לשוטט בחוץ. אני משוטטת כמו מי שהרגע יצא מהסגר, או כמו מי שיודע שזמנו קצוב. תכף יגמר האביב. תכף יגמר לי הזמן. באחד הימים עצרתי לשתות קפה בבית קפה שאני תמיד עוברת לידו ולא עוצרת בו. זה בית קפה שנמצא, אולי, 100 מטר מהבית שלי, אבל בעולם אחר. הבית שלי, הכתובת, המיקוד, הוא של מיטטא. אבל הרחוב של הבית שלי נמשך ונמשך. הוא חוצה את החומה לשעבר ונכנס לוודינג. לשכונת מגורים בוודינג. שכונה שיש בה בית קפה אחד ואין בה חנויות ויש לה מדרחוב ארוך, שהוא ההמשך של הרחוב שלי, ועל הספסלים בו יושבים אנשים מבוגרים עם שער לבן או נשים עם ילדים. שכונת מגורים. no היפסטרים. מאוד נעים לי לשוטט שם.

אביב בברלין

עוד אביב

בית הקפה נראה מבחוץ כמו בית קפה בעיר שינה פרברית. לא מקום שאני ברגיל אתעכב עליו. אבל באחד הימים השבוע עברתי שם וראיתי שהשולחנות בחוץ ומעליהן שמשיות אדומות ושיש שולחן אחד פינתי, קטן, שולחן לבודד, שיושב בפוזיציה נפלאה מתחת לשמש. נכנסתי לבית הקפה, אמרתי גוטן מורגן והזמנתי קפה קרמה וקורסאון. בזמן שחיכיתי לקפה שלי נכנס גבר עם שתי ילדות ואמר סאלם עלייכום.

הסתובבתי להסתכל מי זה, מי זה, מה אמר. ישר הסתובבתי. לבדוק. סתם איש עם שתי ילדות. הוא קנה קפה טייק אווי והמשיך, בטח הלך לפזר את הילדות לגנים שלהן או משהו כזה. לקחתי את הקפה-קורסאון שלי לשולחן הפינתי והתיישבתי מתחת לשמשיה האדומה ולשמש החמימה והזכרתי לעצמי שזה לא שוודינג היא שכונה טורקית או ערבית או השכונה האחרונה בעיר שטרם עבר ג'ניפיקציה וכל זה. זה פשוט שאני חיה בעיר בינלאומית. זה מה שזה. סאלם עליכום. אין מה להיבהל. זה כמו גוטן מורגן רק בשפה אחרת ואני חיה בעיר בינלאומית. יש בה מלא מהגרים. כמוני. הוצאתי את הספר שלי, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית" וישבתי לקרוא. יום יפה, סאלם עלייכום, גוטן מורגן. בוקר טוב. אני ממליצה בחום לכל בן אנוש לקרוא את הספר הזה, "ספינת העבדים, היסטוריה אנושית".

בית קפה בברלין

2.10 יורו לקפה וקוראסון. בצד השני של הכביש, כלומר במיטטא, אי אפשר למצוא קפה בפחות מ 2.20. ככה עולם אחר זה וודינג. אפילו הכיסוי של הכריות כסא מזכיר לי פריפריה

***

אני לא חושבת שאני יכלה להתנתק מהישראליות שלי. אני יכלה לא לחגוג את החגים. אני יכלה להתעלם מיום השואה-זכרון-עצמאות. אבל אני לא יכלה להתנתק מהישראליות שלי. היא מציצה אלי מכל פינה. היא הסיבה שהגוף שלי מתכווץ טיפה כשמישהו נכנס לבית קפה ואומר סאלם עלייכום. היא הסיבה שנעצרתי, ממצמצת בשמש, אל מול חלון ראווה חדש ברחוב ברנאור, מנסה להבין מה אני רואה. חשבתי שאני רואה תמונות, תצלומים, גלויות של תל אביב, רק קצת אחרת. תל אביב אחרי הפצצה. חשבתי, בטח תערוכה של עוד אומן ישראלי. נכנסתי פנימה, הערתי את הבחורה שישנה ליד שולחן הקבלה, והסתכלתי על התמונות מקרוב. לא תל אביב. ביירות.

בין הקישקושים שהיו לי בראש על אירופה, לפני שעברתי בפועל לחיות באירופה, היתה גם התיאוריה שבאירופה בתי הקפה והחנויות הם נצחיים. לא כמו אצלנו בלבנט שכל שבוע מקום משנה את פניו. כל שבוע מסעדה נפתחת, נסגרת, משנה שם, משנה בעלים. באירופה יש המשכיות והכל יציב והמקומות נשארים על מקומם.

הכי אביב

הכי אביב. וגם הקדמה לקיץ. ככה נראה הקיץ בברלין

חחח גדול. אני הולכת את ברנאור שטרסה כל יום וכמעט כל יום אני מסמנת לעצמי שהו, הנה מקום חדש, או הנה מקום שנסגר, או הנה מקום שהתחלף. מרוב שזה יומיומי זה כמעט לא מורגש. כאילו זאת פשוט השיגרה בעיר. מקומות כל הזמן זזים. בייחוד מאז שקונספט חנויות הפופ-אפ הגיע אלינו. אז בהתאם, כשעברתי בברנואר שטרסה לא טרחתי להתעכב על חלון הראווה החדש רק בגלל שהוא חדש. זאת היתה התמונה שראיתי בתוך החלון שבגללה התעכבתי. היא הזכירה לי את תל אביב, או יפו. הים. הצבע של השמים. המדים. הבעת הפנים של הגבר-חייל. בית הבאוהאוס שבפינה.

התרחקתי מחלון הראווה כדי שאוכל להסתכל עליו טוב יותר, לנסות להבין מה אני רואה. זאת היתה חנות מהסוג שיש בה הכל ולא ברור מה יש בה. ראיתי גלויות וראיתי תיקים קטנים מבד בשחור לבן וראיתי פוסטרים על הקירות ובסוף קלטתי מה כתוב על החנות, מה כתוב על חלון הראווה: Berlin Beirut Multiples, או בקיצור, B/BM.

חלון ראווה בברלין

חלון הראווה שתפס אותי. בהגדלה מטורפת. Berlin – Beirut

אז מסתבר שגם זה קיים. בית הוצאה לאור שמתמחה באמנים מברלין, ביירות. נכנסתי לחנות. מצאתי את העבודה שתפסה לי את העין. שתי שורות של תמונות מודפסות על גלויות, שורה של גלויות בשחור לבן, שורה של גלויות בצבע, אותם דימויים. עצרתי את עצמי מלהתפעל מכמה שאנחנו דומים. זה נדוש מדי, לירז, אמרתי לעצמי.

לעבודה קוראים Civil War ועשה אותה בשנת 1982 אמן לבנוני בשם Fouad Elkoury. בגלריה מוכרים עותקים שלה בפורמט של גלויות. את כל זה גיליתי כבר לפני כמה ימים. מאז אני חוזרת אל החנות כל יום. חשבתי לקנות עותק של העבודה הזאת ולהביא מתנה לחברה בארץ. אבל החנות סגורה. סגורה. כל יום, כל היום היא סגורה. ועל הדלת, או על חלון הראווה, לא כתוב באיזה ימים ואיזה שעות היא תהייה פתוחה. ברלין הזאת, גם כן.

עבודה של Fouad Elkoury

עבודה של Fouad Elkoury

לא יודעת גרמנית, לא ישראלית בברלין, לא…

בדרך כלל לא מדברים איתי ברחוב הברלינאי, באובאן, במקומות ציבוריים. מניחים לי. מניחים אחד לשני. מנימום של אינטראקציות במרחב הציבורי, ואלו שכן מתקיימות מאוד פרקטיות: איך להגיע? איפה נמצא? דנקה דנקה וזהו. תל אביב זה לא כאן. לא סתם מדברים אחד עם השני. ומכיוון שידיעת הגרמנית שלי היא, נו, שוין, זה בסדר לי. פחות פעמים ביום להגיד ich nicht spreche deutsch.

מתישהו התפתחה אצלי ההרגשה שאני כן יודעת דויטש. יודעת מספיק כדי לצלוח שיחות רחוב מזדמנות, מפגשים אקראיים באובאן, בירורים בסופר או בחנות הלחם. שיחות עם מבנה בסיסי של שאלה, תשובה, דנקה, guten tag schon, צ'וסי. אפשרי. כל זמן שהמבנה הזה נשמר, שאף אחד לא מפליג פתאום על כנפי סיפור, אני בסדר.

לאט לאט התחושה הזאת, שאני מסתדרת, הפכה ליהירות צרופה, קלת דעת וחסרת קשר למציאות. פיתחתי הרגל של להגיב כאילו אני מבינה גרמנית. מבינה כל מילה. אני מקשיבה ומהנהנת ומחייכת, ואני לא אומרת. אני לא עוצרת את השיחה ואומרת שאני לא מבינה ואם אפשר באנגלית. וזה עובד. עד רמה מסויימת זה עובד. כל זמן שהשיחה שומרת על המסגרת והמבנה זה עובד.

פריחה, אביב, סגול

הו, האביב! תמונות מהחצר הפנימית

לאחרונה משהו השתבש וזה פחות עובד. אני לא בטוחה למה, אולי אחרי שנתיים פלוס אני נראית מקומית יותר, בכל מקרה לאחרונה היו לי כמה אירועים בהם גרמנים סתם נכנסו איתי לשיחה סתם. לא משפט או שניים, כמו שאני מצפה, מתורגלת ויודעת להגיב, אלה ממש פרצי דיבור. משפטים שלמים, ברצף. וזה קצת ברוך. זה קצת מתנגש עם ההרגל שהשתלט עלי שלא להודות שאני לא מבינה גרמנית. מה שעבד נפלא בשיחות של כמה מילים, לא עובד בפרצי דברנות ספונטאניים.

לפני כמה זמן קניתי צמח. וכמה יפה הוא היה! צמח קסום עם פריחה כחולה. קניתי אותו בחנות מקסימה בפרנצ-ברג, בחלל של החנות עפו שני תוכים ודיברו ביניהם גרמנית. עמדתי שם שעות כי הייתי שניה בתור. המוכר היה האיטי שבמוכרים – וזאת בארץ שמטפחת איטיות שירותית – הזוג שלפני קנה זר פרחים והמוכר ארז ודיבר, ארז ודיבר. התוכים עפו ודיברו, עפו ודיברו. הזמן חלף בנעימים. ואולי בגלל כל הפיטפוט הנעים הזה שלא קשור אלי לא הייתי ערנית כשהגעתי לראש התור ומסרתי למוכר את הצמח.

הוא לקח אותו וארז אותו ודיבר ואני חייכתי והנהנתי. ואז הוא המשיך לדבר. ועוד דיבר. ופה ושם הבנתי מילה, calt, wasser, כאלה, אבל באופן כללי חיכיתי שזה יגמר והרגשתי איך הלב שלי צונח. הוא לא הפסיק לדבר. הוא דיבר אולי 10 דקות ברצף וברור לי שאמר דברים חשובים, דברי טעם, בייחוד בהקשר של הצמח המרהיב החדש שלי. והייתי משותקת. לא הצלחתי להגיד כלום. לא עצרתי איתו, לא התנצלתי, לא אמרתי. עמדתי שם וחייכתי והנהנתי כאילו אני מבינה הכל ולא הבנתי כלום.

פרח כחול

זה הצמח. פרחיו כחולים ומקסימים. מישהו יודע איך קוראים לו ומה הוא רוצה? הוא לא פורח יותר, אגב

הגעתי הביתה וניסיתי לאתר את הצמח באינטרנט. כשלתי. החיפוש המתקדם של גוגל אימג'ס לא עשה את העבודה. ניסיתי חברים, שלחתי תמונות, וכלום, יוק. אני בורת הצמח הזה, שבטח יש לו שם וצרכים שאני לא יודעת ולא מכירה. הצעד האחרון שנותר לי זה ללכת לחנות, לקנות את הצמח שוב והפעם כן להגיד: !ich nicht spreche deutsch! ich nicht spreche deutsch

ישראלים בברלין

השבוע התראיינתי לכתבה על ישראלים בברלין. פעם בחודש בערך, לפעמים יותר, אני מקבלת פניה להתראיין על ישראלים בברלין לסרט, כתבה, טלוויזיה, דקומנטרי. הכל. אני מניחה שזה בגלל הבלוג, שפונים אלי. שאני קצת פתחתי את הדלת הזאת. לפעמים אני אומרת כן ולפעמים לא ותמיד משתדלת לענות יפה ולהיות חביבה.

הפעם זה היה לכתבה באנגלית והכותבת הגיעה אלי דרך חברה. היא לא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא את הבלוג בעצמה, אז היא בדקה כמה פוסטים דרך גוגל טרנסלייט. נורא. בכל מקרה, דיברנו. היה משעמם לגמרי. היה לי משעמם מהרגע שהתחלנו לדבר והיא אמרה את זה, "ישראלים בברלין". שאלתי אותה למה זה מעניין אותה בכלל, ישראלים בברלין, והיא אמרה משהו על חידוש החיים היהודים בברלין וזה. קישקוש, אמרתי לה, קישקוש גמור.

ליבלוב, פריחה חדשה

הו האביב! תמונות מהחצר הפנימית

אנחנו מחדשים משהו? משחזרים? אנחנו בכלל המשך רציף של החיים היהודים חילונים שהיו כאן פעם? לא חושבת, אמרתי לה, תרבויות שונות, עולמות אחרים. שום רצף. השיחה המשיכה משם והיא לא  היתה אסון או משהו ואחרי שעה נפרדנו ואני נשארתי עם הרגשת תפלות, תערובת של שיעמום והתנגדות. למה זה כל כך מעצבן אותי, הנושא הזה, "ישראלים בברלין"?

  • כי זה מכליל, ואני לא אוהבת הכללות ולא אוהבת להיות חלק מקבוצה ושמתייחסים אלי כאל חלק מקבוצה.
  • כי זה לא מכיר ביצירת המופת שהיא האינדווידואליות שלי.
  • כי זה מייצר דרמה ואני רק רוצה לייצר חיים.
  • כי זה מרדד, זאת רדוקציה של אוכלוסיה מגוונת ושונה עם סיבות ומניעים וסיפורים שונים. ובגלל שזה כל כך מרדד זה בהכרח משעמם. לא מבחין בפרטים. לא עמוק. רצף אנקדוטות ולא יותר.

וגם כי זה מלא נרקיסיזים, חשיבות עצמית, מנופחות. ישראלים בברלין! כמה אנחנו יכלים לעשות סיפור מעצמנו! יש ישראלים בכל מקום בעולם וברלין עיר מלאה במהגרים. ומה כל כך שונה בנו, הישראלים, ממהגרים אחרים? זה שסבא וסבתא של חלקנו נרדפו ונרצחו כאן לפני 70 שנה? זה מספיק, הייחוד הזה? זה מאבחן משהו? אנחנו בכוונה שומרים על הבידול שלנו, נמנעים נירמול? (כן). ומצד שני, נירמול זה מה שאני רוצה? (לא).

רחוב, בית, ברלין

לא הכל אביב! תמונות לא מהחצר הפנימית (יש המון דימיון בין מראה הטבע בקיץ הישראלי והחורף הברלינאי: אפור, חסר עלים, נטול ירק, קודר)

אבל יותר מהכל, יותר מהכל, אני לא אוהבת את זה כי זה הסתכלות על העולם דרך הפריזמה של לאום ולאומיות. וזאת פריזמה שלא משמשת אותי. מתי בכלל, חוץ מבברלין, אני ישראלית? אני לא מגדירה את עצמי באמצעות הלאום. אני מגדירה את עצמך דרך השפה, אני דוברת עברית ואוהבת עברית, ואני מגדירה את עצמי דרך איפה שנולדתי ואיפה שחייתי, אני תל אביבית ואני בת קיבוץ במקור, אבל ישראלית? מתי בדיוק אני ישראלית? רק כשאני מחוץ לישראל אני ישראלית. והישראליות שלי לא משמשת אותי בדיאלוג הפנימי, במשחק הזהויות שלי. הישראליות שלי היא ממילאית.

אני בברלין יכלה להיות חלק מסיפור הרבה יותר רחב מאשר "ישראלים בברלין", סיפור על מהגרים והגירה בעת המודרנית והגירה של עולם ראשון והגירה מבחירה, מלא סיפורים שבעיני הם הרבה יותר מעניינים ומדוייקים ורלוונטים. והם גם סיפורים שהופכים אותי לחלק מתופעה רחבה הרבה יותר, בינלאומית. הם לא מבודדים. הנרטיב של "ישראלים בברלין" כתופעה יחודית הוא נרטיב מבודד. מבדל. מי רוצה בידול? בשביל בידול יש את מדינת הלאום. כאן מעניין אותי הרבה יותר לנסות אחרת. להיות חלק מסיפור אחר.

אנקדוטה

ישבתי באובאן והאיש שישב מולי קרא את "סיפורו של גרמני" של הפנר. אותה תמונה, אותה כריכה, רק בגרמנית. יום אחר נכנסתי לחנות ספרים גרמנית וראיתי את הספר מונח בתצוגה במקום בולט. לרגע הרגשתי פחות לבד בעולם.

הספר "להיות גרמני" בגרמנית

הספר. אם הם קוראים אותו ואנחנו קוראים אותו אז…לא יודעת מה אז. אבל זאת מחשבה אופטימית בעיני. (מצד שני, כמה באמת קראו אותו אצלנו וכמה אצלם? לא יודעת)

ישראליות. אני מישראל

"מאיפה את?"

"אני מישראל"

צלחת ראש השנה

שנה טובה. תפוח, דבש, רימון

****

הויפי פיתוח מהעבודה הזמין אותי לארוחת ערב, הוא ואשתו ועוד זוג חברים. בורגנות פרנצלאוורברג הוותיקה. היה מאוד נחמד והשתכרתי. דיברנו על ישראל. הם ידעו שאני מקיבוץ ושאלו על זה מלא שאלות. אחר כך הם שאלו אותי על המצב. המארח צידד באיומים של נתניהו על איראן. אחר כך כל אחד מהם בתורו סיפר  אם היה בישראל, כן, לא ולמה. היא היתה, הוא לא כי הוא חושש מתגובות כלפיו כגרמני, בני הזוג החזיקו כרטיסי טיסה לעוד כמה חודשים, תיכננו טיול של שבועיים, היו מוטרדים מאם בדיוק תפרוץ המלחמה. כל מה שדיברנו עליו, כל הערב, היה נגוע בישראליות שלי. כל הארוחה. הכי אני זוכרת את המבוכה הפיזית שלי, את האי נוחות בגוף. הרגשתי כאילו מדברים עלי.

יצאתי לדייט עם בחור גרמני שהגדיר את עצמו אקטיביסט. הוא נתן לי הרצאה סדורה על עמדת השמאל הגרמני כלפי ישראל לאורך השנים מאז המלחמה ועד היום. הוויכוחים, הפיצולים, תתי הקבוצות. לא הצלחתי לעצור אותו. לא הצלחתי לשנות נושא. זה היה מעניין ולחלוטין לא קידם את העניין שלשמו התכנסנו. ואם לא הייתי מישראל, על מה אז היינו מדברים?

וזה נמשך. אין לזה סוף. הלכתי לטיפול אצל השיננית. הפקידה בקבלה שאלה אותי מאיפה אני. אמרתי. היא אמרה "אוי, אבל השם שלך נשמע גרמני", משכתי בכפתיים, הרגשתי את הייאוש "זה בסדר" שמעתי את עצמי אומרת לה "הם עזבו לפני".

אני שונאת את השאלה הזאת, מאיפה את. היא הורסת את השיחה. היא מחרבת את מצב הרוח. אני מישראל. עכשו דיון. אי אפשרי לי להגיד "אני מישראל" ולהמשיך הלאה. זה כמו חבטה בגונג. כולם מזדקפים, אהמ, אהמ, ישראל, השיחה תעבור לדום. עם הגרמנים זה הכי גרוע. אבל גם אם זרים אחרים זה לא הליכה בפארק.

צומת רחובות, ברלין, שמים

ימים של צבעוניות עזה

****

מסיבת חברה, בני הזוג מוזמנים. משחקי שולחן מפוזרים בגינה של וילה פרטית שנשכרה לצורך האירוע. אני ועוד שלושה על שולחן הכדור רגל. אני בצד המנצח. בן הזוג של אחת העובדות, אמריקאי, פולט "ישראל תמיד מנצחת".

דניאל, בחור גרמני שעובד איתי כבר כמה חודשים, מבקש לדבר איתי בפרטיות. הוא שיכור. אני תוהה מה הוא רוצה, מה פיספסתי. "את חושבת שאני יכול לנסוע לישראל" הוא שואל אותי בפינה, בפרטיות, בשקט. "לא יכעסו עלי שם?"

תרסה, מנהלת ה HR השבדית, ממהרת אלי מהצד השני של הדשא. "יש כאן אוכל לא כשר" היא אומרת לי בקול רועד "זה בסדר", אני מנסה להרגיע, יודעת שאי אפשר באמת. היא עוד תתייסר על זה כל הערב. מעולם לא שמרתי כשרות.

ואם לא הייתי מישראל, מה הייתם אומרים, על מה אז היינו מדברים?

****

ארקונהפלאץ

תמונה מהגינה הקטנה שבארקונהפלאץ, היפה בכיכרות. ביום טוב זה מרגיש לי כמו ג'ונגל

השבוע ישבתי לעבוד בקומה השניה של סנט הוברהולץ, באחד השולחנות הבודדים, אלו שמבטיחים שאשאר לבד גם עם המקום יתמלא. בשולחן בודד לצידי התיישבו שני צעירים, מראה של 20 וקצת. היא בצד שלי, הוא מול. היא עם אייפון, הוא עם אייפאד. ראשים רכונים. אני מול המסך שלי, מתרכזת במסך, לא מקשיבה, אני רגילה לא להקשיב, האינסטינק להקשיב קהה אצלי מזמן. במילא אני לא מבינה כלום.

הם ישבו ושתו מהכוסות שלהם והעבירו את המכישרים ביניהם. הם ניסו לעשות משהו, כל אחד מהם בנפרד, אני חושבת שהם ניסו לעשות את אותו הדבר אבל כל אחד בנפרד, עם המכשיר שלו. לעדכן משהו אני חושבת. לא רציתי להתעסק בהם אבל לא הצלחתי לא לשים לב אליהם, ולא הבנתי למה, לא הבנתי למה אני לא אטומה כלפיהם, לקח לי זמן להבין למה הם חודרים אלי. זאת השפה, כמובן, זה בגלל השפה. הם דיברו עברית.

חשבתי שאולי אני צריכה להגיד להם משהו. אבל מה, ולמה? הם ישבו לידי בבטחון של מי שאף אחד לא מבין אותו. להרוס להם את הבועה? הם היו על סף ריב. היא התקשתה לעשות את המשהו שהם עשו, והוא רצה לעזור לה, והיא כעסה עליו, שהוא רוצה לעזור לה ולא נותן לה לבד, והוא לא הבין על מה היא כועסת, והיא אמרה לו שהיא כועסת על עצמה. רציתי לחזק אותה, הוא באמת מטריד ברצון שלו לעזור, ותפסיקי לכעוס על עצמך בגלל המכשיר המפגר הזה, רציתי להגיד לה, אבל לא אמרתי, אסור, אי אפשר להתפרץ ככה לזוג שבטוח שאף אחד לא שומע את המתח שלו.

למחרת ישבתי בקפה פלורי עם חברה ישראלית. מולנו עברו זוג עם עגלת תינוק. היא זיהתה אותם ואמרה שלום. "לא ראיתי אותם 10 שנים", סיפרה לי. כמה דקות אחרי הגיע זוג ישראלים ובדקו את הכסאות לידנו, הם רטובים או לא? רטובים, אמרתי להם בחיוך, רטובים, שידעו שאנחנו מבינות עברית. הם קפצו והתבלבלו וצחקו והיו נבוכים. היא ידעה גרמנית, אני מניחה שהיא חיה כאן והוא, אני חושבת, מבקר בעיר. הם באו בשביל לדבר. היא אמרה שהם באו בשביל לדבר. הוא היה משועשע ונינוח. הרבה להתבדח עם שומעיו. היא היתה בלחץ. אחרי כמה דקות של צחוקים-איזה-מבוכה-מה-עושים-עכשו הם עברו לשבת בצד השני של הקפה.

ברלין

הבית בפינת הרחוב. מאוד ברלינאי

***

ישבנו שולחן ישראלי בחומוס עכו הלבנוני. החומוס היה טעים על הצד הלימוני והפיתות הגיעו בתוך שקיות פלסטיק שקופות שדגל לבנון מודפס עליהם. לפני סיום ציינו אחד בפני השני שהם היו מאוד נחמדים, בעלי המקום, מאוד נחמדים איתנו, למרות שברור לנו שברור להם שאנחנו ישראלים. ככה אמרנו אחד לשני, ככה דיברנו. כמה ימים אחרי הלכו למקום זוג חברות ישראליות. הן היו מרוצות מהחומוס וסיפרו שהרגישו שם לא נוח לדבר עברית. שכולם חוץ מהן דיברו שם ערבית.

פגשתי ישראלית פלסטינית מאום אל פאחם. היא באה לחודש לברלין. היא סיפרה לי שהתקבלה בחומוס כבת שחוזרת הביתה, ישר דיברו אתה ערבית והכל היה נעים וחמים עד לרגע שהיא הבהירה להם שזה מה שהיא, פלסטינית, מישראל. "האווירה השתנתה", היא אמרה, "חשבתי שתכף ירביצו לי".

אין לזה סוף. יש לזה אלף גרסאות ואין לזה סוף.

בופה אנטיפסטי

בופה ראש השנה

****

כל הברכות שנות טובה שקיבלתי היו מיהודים גרמנים. כל הגרמנים שידעו על ראש השנה בירכו אותי. אם פגשתי ישראלים איחלתי להם שנה טובה, אבל לא שלחתי ברכות ולא פרסמתי פוסט. בערב ראש השנה התכנסנו אצל חברים לארוחת ערב. 2 זוגות מעורבים, השאר ישראלים. אכלנו תפוח בדבש ותהיינו למה התפוחים משחירים כל כך מהר והסברנו לילדים שנולדו כאן למה רימון, למה תפוח ולמה דבש.

****

תכף, עוד קצת יותר משבוע, אני נוסעת לישראל. איך להגיד, נוסעת לארץ או נוסעת לישראל? נוסעת לארץ זה יותר אינטימי. זה מניח שהשומע שלי ואני חולקים משהו במשותף, לכל הפחות את ההבנה האינטואטיבית מה היא אותה "ארץ". נוסעת לישראל זה יותר אובייקטיבי, קר, תיאורי. אני אכן נוסעת לישראל. זה לא משקף בכלום את המהומה שאני מרגישה מזה שתכף אני נוסעת לארץ. אני שומעת את רעש התופים.

זה לא מקום לחלשים

כולם נגד כולם. כולם נגד כולם. טבעונים נגד צמחונים. תומכי חד"ש נגד תומכי מרצ. שמאל קיצוני נגד כולם. מזרחים נגד אשכנזים. אשכנזים שמכירים באפליית המזרחיים נגד אשכנזים שלא מכירים באפליית המזרחיים. שכונת ההרחבה נגד הקיבוץ והקיבוץ נגד שכונת ההרחבה. מצדדי המלחמה עכשו מול מצדדי המלחמה תכף. כל הזמן מדברים על ישראלים בברלין. אלוהים, כמה שנמאס לי לדבר על ישראלים בברלין.

****

לפעמים אני מרגישה את הישראליות שלי מבחוץ, על הגב, כמו גבנון.