יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

ב – Olkhon Island, על המים של Lake Baikal

לפני היציאה אל הטיול סיכמתי עם עצמי על תוכנית תקשורת פשוטה: לנחות במוסקבה, לקנות כרטיס סים. בלי להתבלב. בלי להסתבך. לקנות כרטיס סים כבר בשדה התעופה, לפני שאני יוצאת אל העיר, לפני שאני מתחילה. אני מכירה את עצמי, חשבתי, ואני אוהבת להיות מחוברת. סחבתי איתי לטיול מקבוק וקינדל וסלולר, ואין לי שום כוונה לעבור חודש שלם בלי אינטרנט בנייד.

בימים לפני הנסיעה הייתי בציפייה לאיימיל. לא משהו כללי, אימייל אחד, בודד, ספציפי לחלוטין. כל כמה דקות שלפתי את הנייד ולחצתי על המעטפה של ג'ימייל (וזה בגלל שכמה חודשים קודם ביטלתי את כל הנוטיפיקיישנס. די, לא רוצה יותר להיות במצב תמידי של מוכנות להתרעות). ואז נחתתי במוסקבה ולא קניתי סים. לא תכננתי את זה, פשוט הייתי עסוקה. חשבתי, אקנה מחר, או אקנה כשממש שאצטרך, כשלא אוכל עוד שלא לבדוק עידכונים. כרגע זה דווקא בסדר לי, חשבתי, כמעט נחמד, לא לבדוק מייל כל כמה דקות. ובמילא בבית מלון יש ויפי, אבדוק אז.

אחרי מאתיים אלף שעות ברכבת וטנדר הגענו אל האי ונכנסנו אל הגסט האוס של ניקיטה. התקלחתי, אכלתי ולפני שקיעה הספקתי טיול ראשון על המצוק מעל האגם. צילמתי וצילמתי וכל התמונות שלי חיוורות ודהויות ולא מצליחות לתאר

הימים עברו ולא קניתי כרטיס. נהנתי מהשינוי. נהנתי להיות בלי. נזכרתי שלטייל, שחלק מהכיף, חלק מהאושר שבלטייל, זה לעשות דברים אחרת. להיות קצת אחרת. לצאת לטייל זה גם לצאת. לצאת מהבית. לצאת מהשיריון. לצאת מעצמי. לצאת מעורי. לצאת מההרגלים שלי. להשאיר חלק מהם מאחור. להיות קלה יותר. ככה אם כרטיס הסים הארור. שמחתי על כל יום שלא קניתי אותו, על כל יום שלא התחברתי, עד שהפסקתי לזכור שלא קניתי או כן קניתי סים כי הפסקתי להסתכל על המכשיר כל כמה דקות, הפסקתי לבדוק אימיילים. לאורך הזמן, עם התמשכות הימים בהם לא בדקתי אימייל כי אין טעם, המכשיר לא מחובר,הפסקתי גם לחכות לאימייל. הפסקתי לחכות.

עד שהגענו אל האי Olkhon שבלב אגם בייקל, ואל הגסט האוס של ניקיטה היה לי אינטרנט בבית מלון. בערב, לפני השינה, התבצרתי מאחורי מסך המקבוק והרגלי הגלישה שלי. כתבתי שני פוסטים (הראשון ב – Yekaterinburg והשני ב – Krasnoyarsk), העלתי תמונות לאינסטאגרם ופייסבוק, בדקתי לייקים. שיבחתי את עצמי שאני בשליטה, שאני לא מכורה. אני רק בודקת. מדי פעם. תחומה בזמן ובמקום. לא משהו מתמשך כל היום. לא בן לוויה קבוע. ואז הגעתי אל הגסט האוס של ניקיטה והבחירה ניטלה ממני.

אצל ניקיטה אין אינטרנט. כלומר יש, אבל לא חופשי. כלומר יש וחופשי, אחרי שקונים כרטיס עם סיסמא שמספיק ל – 3 שעות גלישה, אבל הוא לא בכל מקום. הוא לא מגיע אל החדר שלנו, למשל. בלובי של המסעדה יש ויפי ומשם אפשר להתחבר, אבל רק משם. לא עוד ללכת לישון תוך בהייה במסך. באיזשהו מסך. אצלי ניקיטה יכולתי לגלוש רק במקום ציבורי ואני לא יכלה לכתוב ככה, ובמילא, ב – Lake Baikal חוויתי תחושה עזה של אין מלים. אין לי מילים.

ביום שהגענו השמיים היו אפורים וקודרים ובאמצע השטח של הגסט האוס היתה ביצה של מים עומדים, קפואים. למחרת היה כחול ויפה ונשאר ככה כל שאר הימים. המים בביצה הפשירו

***

אין לי מילים. אין לתאר. אין לי איך לתאר את זה. אין לי מילים לתאר את זה. זה מה שהרגשתי ומה שחשבתי בימים בהם הייתי על האי. אני לא יכלה לספר עד כמה זה יפה. עד כמה זה מדהים. זה לא ניתן לתיאור. זה לא נתפס בתמונה ולא נכנס אל תוך המילים שאני מכירה. היופי הזה. כל היופי הזה שמסביבי. כל כך יפה וכל כך אחר, לא נראה כמו שום דבר שאני יכלה להשוות אליו. כל כך הוא עצמו. כל כך – Father Baikal. היינו על האי ארבע לילות וחמישה ימים ורוב הזמן הסתובבתי ונענעתי בראשי כאילו אני סובלת, אבל זה לא היה מסבל, זה היה מגודש האין מילים, אין לתאר, אין לי איך לתאר את כל זה.

בסביבות 3000 תושבים חיים על האי, רובם מתפרנסים מתיירות. אנחנו הגענו אחרי העונה ורוב המקומות היו סגורים והרגשת נטישות קלה שרתה על הכפר. בקיץ מעבורת מחברת בין האי והיבשה. בחורף האגם קופא ונוצרת שכבת שלג שמגיעה עד מטר וחצי. או אז יכלים תושבי האי לחצות את האגם ולהתחבר אל היבשה בנסיעת מכונית. התושבים המקוריים של האי (הילידים?indigenous people באנגלית) הם מונגוליים, תת קבוצה מונגולית בשם Buryats. הדת השלטת: שאמניזים. השפה: מונגולית. מקור שם האי, Olkhon, הוא מהשפה של ה – Buryats. שתי פרשנויות למקור השם. האחת מוצאת קשר אל המילה oyhon, שזה עץ, או עצי, ואילו השנייה גורסת שהשם מגיע מהמילה olhan שזה יבש. קשה להכריע בין שתי הפרשנויות כי שתיהן מאוד מדייקות בתיאור המקום. Olkhon Island הוא באמת מאוד עצי, והוא באמת מאוד יבש.

עמודי תפילה שאמאנים על קצה הצוק מעל האגם. לפי המיתולוגיה המקומית 13 ישויות קדושות ירדו אל כדור הארץ כדי לראות איך חיים בני האדם, והחשוב שבהם בחר לו את האי כמקום מגורים. מקום קדוש.

שורה ארוכה ארוכה של פסלים מעץ. כל ראש פסל הוא של חיה אחרת. אמנות מקומית

***

אין גרפיטי כאן, אמרתי לדורין. בכל הכפר ראיתי רק גרפיטי אחד, אמרתי, ואני די בטוחה שהלכתי את כל הכפר.

את דורין פגשנו בטנדר-הסעה אבל היא התחילה לדבר איתי רק על המעבורת. בהסעה בזמן שכל המערביים דיברו היא שתקה. על המעבורת היא ניגשה אלי ואמרה לי, בגרמנית, ששמעה שאני מברלין. הסברתי לה את התרכובת, ישראלית שחיה בברלין ולא יודעת גרמנית, אבל דורין התעקשה לדבר איתי גרמנית כל הימים שהיינו ביחד על האי.

היא בת 49. נולדה במזרח ברלין. מדברת רוסית, קצת. זוכרת מבית ספר. מתביישת שהיא לא זוכרת יותר. בבית הספר גם לימדו אותה על Father Baikal, ועל עוד אגמים ונהרות ברוסיה. מאז היא סוחבת אתה את הרצון להגיע אל המקומות האלה, לראות את המים זורמים. דורין גרושה, שלוש שנים לגירושים, ואמא לבת שגרה איתה. הטיול הזה, שהיא עושה לבדה, הוא הדבר הגדול שלה, הפעם הראשונה שהיא עושה משהו לבדה, משהו בשביל עצמה. הגשמת חלום ילדות. היא אומרת שתמיד רצתה לטייל באמא רוסיה, אבל לא יכלה. הילדה. הבעל. הוא לא הרתפקן. הילדה היתה צריכה אותה. עכשו הילדה בת 20 והבעל לא בעל יותר ודורין יכלה.

הנמל. לא בטוחה מה עובד שם ומה לא. פעם היה מפעל דגים קטן, היום אין. כל יום ראיתי ספינת דייגים בודדת מקיפה את האי. אספקת דגים יומית לכפר

גרפיטי בודד בכל הכפר. בנמל.

הנמל. חלק מהספינות עובדות, לא?

חלק מהספינות לא עובדות, לא?

היא נסעה לטיול של חודש. גילינו שאנחנו חוזרות בטיסה באותו היום, אני בטיסת בוקר והיא בטיסת ערב, ושהיא גרה ממש לידי. כשזה נודע לה דורין אמרה שזה עושה לה צמרמורת. היא הציעה לנו לעשות אתה באנייה, שזה סאונה רוסית. הסכמנו אבל הסברנו לה שלא נוח לנו עם ערום. כל אחת סיפרה משהו על הערום הגרמני. דורין צחקה וצחקה והבטיחה להישאר בתחתוניה. שכרנו את הבאנייה לשעה. הצלחתי לשבת אולי חצי שעה. איזה חום נוראי.

כשאמרתי לה על האין גרפיטי, דורין צחקה ואמרה שאני חושבת כמו ברלינאית. אין כאן מבנים עם קירות, היא אמרה, זאת לא ברלין, ברור שאין גרפיטי.

***

כל הבתים על האי בנויים מעץ. בתים נמוכים, חד קומותיים, צבעוניים ופשוטים. בתים של קווים ישרים ונקיים. כמו בתים שילדים מציירים. מרובע ועליו משולש. כמה סוגים של עץ באותו הבית. כל חלק – הגג המשולש, המבנה המרובע, החלונות – צבוע בצבע אחר. ומסביב גדר עץ. כל הכפר גדרות. כל הבתים מוקפים בגדר. כמה בתים מקובצים יחד, קרובים אחד אל השני, וסביבם גדר.

הרחובות לא סלולים – אין אף כביש סלול על האי – ומאוד מאוד רחבים. רוחב שלא קשור אל כלום ולא מתקשר עם גודל האוכלוסיה או כמות הבתים או תנועת כל הרכב. משני הצדדים של הרחובות הראשיים מסעדות, סוכניות נסיעות, חנויות שמוכרות מזכרות. רובן סגורות. הרחובות ריקים. מדי פעם מוכנית בודדת בעננת אבק ותיירים וכלבים. בייחוד תיירים וכלבים מסתובבים ברחובות באמצע היום.

בתים בכפר. בתים אקראיים. צבעוניות של חוברת צביעה של ילדים. (לחיצה על אחת התמונות הקטנות תפתח גלריה)

בית: מרובע ועליו משולש. 2 חלונות. גדר.

שער וגדר. סוגים שונים של עץ

שערים וגדרות וצבעוניות עליזה ושמים כחולים. החיים במראה חוברת צביעה של ילדים

שלמות. בית ירוק עם חלון כחול. חלון אחד.

רחוב ראשי. הרחובות ברוחב של קשור אל כלום.

הכפר, תמונה מהמצוק מעל האגם.

***

זה לא רוסיה, האי. זה לא דומה בשום דבר לרוסיה. למה שאני ראיתי מרוסיה. רוסיה היא בטון וברזל. בטון מתפורר וברזל מחליד. באי הכל כחול רך ומנצנץ בהשתקפויות של אור וצל. התושבים נראים יותר אסייתים מאשר רוסים. השפה המדוברת היא לא רוסית. האי מנותק מהיבשה פיזית ותרבותית. הוא מתקיים כמו בועה סגורה. עצמאית. שמספקת את צרכיה בכוחות עצמה.

לא ברור לי עד כמה החיים באי כפי שאני ראיתי אותם הם אותנטיים. האם יש שם חיים אותנטיים. האי הרגיש לי כמו בועת תיירות סגורה. בכל שאר הימים ברוסיה הייתי ברוסיה, ממש, בלי תיווך. את האי חוויתי כאילו הוא שמורת טבע ואני תיירת מוגנת, נעה בתוך חלל ותפאורה שנועדה לרצות תיירים מערביים (בגסט האוס היו שירותים מערביים, רק היה צריך למלא מים באופן עצמאי בניאגרה). הגסט האוס של ניקיטה מספק שתי ארוחות ביום, בוקר וערב, סביב שולחנות גדולים שצריך למלא. תיירים יושבים לאכול עם תיירים. אפשר לצאת אל הכפר בכל רגע אבל אין באמת סיבה, יש הכל בפנים, וגם אם יוצאים אל הכפר, לא באמת יוצאים באמת, הכפר הוא הרחבה של הבועה.

אין לתאר

***

קר והאוויר צלול ומלא ניצנוצים והשמים כחולים והמים באגם ירוקים-שקופים וההרים מהצד השני של האגם חומים והאדמה מסביב צהובה ויבשה. פסים של צבע. בלוקים של צבע. חותכים זה את זה. משלימים זה את זה. תמונה נקייה, מינימליסטית. עץ בודד על רקע האגם. מצוק בצבעים קודרים. מדרון אבנים תלול. סלע גדול, כהה ומחוספס עולה מהמים. חוף קטן, חצי קשת של אדמה חול ים בהירה, רכה. עצי אורן דקים באופק. ניצנוצים של אור וסינוור בין המים והשמים.

תמונת נוף מושלמת. ציור של ילדים. קליגרפיה. טבע מצוייר במכחול דק, בציפורן. קווים רזים. ריקים. חללים רחבים. באמצע שקיפות. צבע המים של האגם הוא הרקע של הכל. אור וצל. כל תנועה של ענן משנה את גוון האור, מכהה את צבע המים, מצלילה את ההרים. ביום שהגעתי הלכתי בשעת השקיעה על המצוק מעל האגם וראיתי קרן שמש חודרת דרך קרע ענן ומאירה, כמו ספוט, על אי קטן בתוך האגם. יופי שאין לי איך לתאר במילים ואני יודעת ובכל זאת מנסה. לא מהעולם הזה, כתבתי בסוף לחבר. באנגלית אני אוהבת את זה יותר: Out of this world.

אין לתאר

בפוסט הבא:

סיור בחלק הצפוני של האי, יום הולדת, סלולר מחובר וחוסר שקט

כל הפוסטים על הטיול ברכבת הטרנס-סיבירית

עוד קצת פחות משבועיים

עוד שבועיים אני נוסעת. פחות מזה. עוד שבוע וחצי. תכף זה יהיה עוד שבוע וחצי פחות יום. זה מתקרב ומתקדם והימים של לפני הנסיעה מתקצרים ונעלמים ועוברים לי, או עוברים עלי. זה תכף מגיע. וכמה יפה העולם וכמה נעימה השיגרה כשאני יודעת שהיא תכף נשברת. תכף אחרת. כאילו הטיול מתחיל עוד לפני שהתחיל, הנסיעה יצאה לדרך לפני שאני יצאתי אל הדרך. העולם שלי צבוע בצבעים עזים יותר. השיגרה יקרה לליבי. אני תכף עוזבת אותה. לקצת.

לפני 8 חודשים, פחות או יותר, אולי קצת יותר, קיבלתי מייל מחברה. במייל היה כתוב שהיא מחפשת שותפים לטיול ברכבת הטרנס-סיבירית וכל החברים והחברות שלה אמרו לא ואיזה מבאסים הם ומה דעתי, זה יכול לעניין אותי?

היו לי הרבה ביקורים של חיות השבוע, בחצר הפנימית של הבניין בו אני גרה. זה היה הראשון

אהממ, כתבתי לה בחזרה ברפליי מידי, אהממ, דווקא מעניין, תני לי לבדוק. ואז גיגלתי את The Trans-sibirian train. אהממ. טיול ברכבת הטרנס-סיבירית. אהממ. זה לא שחשבתי על זה קודם. זה לא שהרעיון של הרכבת הטרנס-סיבירית היתה תקוע איפהשהו במוח שלי. הוא לא היה. הרכבת הטרנס-סיבירית לא היתה בשום מקום ברשימת החלומות שלי. לא היתה בשום רשימה. עד הרגע הפכה לתוכנית ממשית.

והנה זה כמעט כאן. עוד שבוע וחצי אני עולה על מטוס ונוחתת במוסקבה ואחרי כמה ימים במוסקבה, עיר בה לא ביקרתי קודם, נעלה אני והחברה על רכבת בתחנה הרכבת המרכזית של מוסקבה ונתחיל את הנסיעה, את הטיול, במסלול של הרכבת הטרנס-סיבירית. כל הדרך ממוסקבה אל בייג'יין, במשך חודש, כולל עצירות לאורך סיביר ומנוגוליה. איזה כיף.

***

הפעם הקודמת שנסעתי לטיול כזה, טיול של חודש, הפעם הקודמת שהיא גם הפעם האחרונה היתה בדיוק שש שנים קודם. גם אז נסעתי במהלך החודש של החגים היהודים. אם החגים מסתדרים כמו שצריך אפשר, בתקופה החגים, לקחת כמה ימים חופש ולייצר רצף של ימים בלי עבודה. אז נסעתי אל בורמה (מיאנמר). טסנו מישראל אל טוריקה ומטורקיה אל בנקוק, תיאלנד, ומבנקוק אל יאנגון, עיר הבירה של בורמה.

וזה האורח השני. מלך החצר!

יום אחד, היינו אז ב – Kalaw, שהיא Hill station שהקימו הבריטים ועזבו, והיא מקום יפה להפליא ממנו יצאנו לטרקים קצרים בשדות האורז, ובו היה נפלא לגמרי, יום אחד נכנסתי אל אינטרנט-קפה כדי להתחבר אל העולם (זאת היתה הפעם האחרונה בה ביליתי חודש שלם בלי הלפטופ שלי. בהסתכלות אחורה אני לא מבינה איך שרדתי. לגמרי מתכוונת לקחת איתי מחשב הפעם. אז מה אם מונגוליה).

ישבתי באינטרנט-קפה ב – Kalaw ובדקתי מיילים ואחד מן המיילים, מייל שהגיע מכתובת שולח שאני לא מכירה, היתה הצעה להתראיין לעבודה ב – T mobile. כן, כתבתי בחזרה, אשמח להתראיין, רק אחזור מהטיול שלי. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום, חוץ מזה שהרעיון לעבור לארץ אחרת נשתל בראש שלי. הצעת העבודה היתה טובה, אבל בשביל לקבל אותה הייתי צריכה לעבור לגור בפרנקפורט או סביבותיה. בראיון עצמו אחד המראיינים הוציא מפה של גרמניה והראה לי איפה אנחנו ואיפה העבודה והקיף בעיגול 4 מקומות בהם לדעתו עשוי להתאים לי להתגורר. אף אחד מהם לא היה ברלין. אז לא יצא מזה כלום חוץ מזה שהרעיון לעבור לחיות בארץ באמצעות העבודה שלי, העבודה שאני כל כך אמביוולנטיות לגביה, הרעיון הזה מצב בי שותפה קשובה.

בדיוק שנה אחרי כן, כלומר בחגים היהודים של לפני חמש שנים, עברתי לחיות בברלין עם חוזה עבודה מחברה מקומית. ידה ידה ידה. והנה אני כאן. ועוד פחות משבועיים הטיול. והימים מתקצרים לי והעולם צבוע בצבעים של סוף, וזה לא בגלל הסתיו. זה בגלל או בזכות ההתרגשות שאני מרגישה, בגלל התחושה של תכף תכף הרפתקאה גדולה.

אני, בבורמה. במהלך יום של הליכה בשדות אורז

***

היה לי הרבה זמן להכין את הטיול הזה. נראה לי שזה הטיול שהתכוננתי אליו הכי הרבה. שקבעתי אותו הכי הרבה זמן מראש. שחיכיתי לו הכי הרבה זמן. הוא צובע את העתיד שלי כבר חודשים. מקובע ביומן. חודש שלם מסומן בסגול של out of office. בסך הכל ההכנות עברו בנעימות. אני אוהבת להתכונן מראש. לקרוא ולחקור וללמוד על המקומות אליהם אני נוסעת. לסמן נקודות על המפה. לתכנן נסיעות. לצייר מסלולים בדימיון. מבחינתי כל אלו, החלקים של לפני, הם לגמרי חלק מהעניין עצמו.

תיקתקנו את ההכנות כמו גדולות, החברה מישראל, אני מברלין, הרכבות ברוסיה, מונגוליה וסין. הסוכנות נסיעות שעזרה לנו להתמודד עם הזמנות הכרטיסים של הרכבות נמצאת בלונדון. בחיי שאני לא מבינה איך אנשים חצו עולם לפני עידן האינטרנט. איך סידרו דברים? אנחנו סידרנו הכל דרך האינטרנט, הכל, את כל המחקר והתכנונים והשאלות והתהיות וקניית הכרטיסים ובחירת המקומות ושיריון מקומות לינה. זה טיול עם הרבה לוגיסטיקה. 3 ארצות. 3 שפות שאני לא מדברת. 7 אזורי זמן שונים. מזג אוויר שהולך ומתקרר. הרבה לוגיסטיקה.

הגעתי אל הישורת האחרונה לפני הטיול והכל מוכן. הכל הכל מוכן. חוץ מדבר אחד. התיק שלי. אני לא מצליחה להחליט איזה תיק לקחת איתי למסע. איזה גודל. איזה סוג. תרמיל של תרמילאים, כזה שסוחבים על הכתפיים? אבל זה כל כך לא אני. לשום טיול שלי לא נסעתי עם תרמיל של תרמילאים. לטיול בבורמה נסעתי עם טרולי שגררתי איתי. אבל בבורמה היה חם. הטרולי הספיק לכל הבגדים שלי. הפעם זה טיול סתיו-חורף. יהיה קר. בגדי חורף תופסים יותר מקום. צריך תיק גדול יותר. אבל כמה גדול? וכמה רחב וכמה גבוה? אני צריכה תיק שידע לדחוק את עצמו לשטחי האכסון המצומצמים ברכבת. תיק גמיש. אבל על גלגלים. אבל גדול. אבל לא גדול מדי. בקיצור, אין לי מושג איזה תיק אני צריכה ואיזה תיק אני רוצה ומה מתאים. ואיך יהיה לי מושג? אף פעם לא עשיתי טיול כזה. אין לי מושג איך יהיה ואיך ארגיש ומה יהיו הצרכים שלי. הניסיון לקנות תיק הוא כמו הניסיון לראות את הנולד. חסר סיכוי. רק שתיק אני ממש חייבת.

תומנה שאני לא שוכחת. גשר להולכי רגל. בנה אותו המלך כשרצה להגיע אל אהובתו בצד השני של האגם. בורמה

העברתי הרבה זמן בשלב התכנונים. ממש נתקעתי בשלב התיכנונים. דיברתי על נושא התיק והלבטים שלי אם כל מי שאני מכירה. העברתי שעות בחיפושים באינטרנט. עשיתי שאילתות משונות כמו: best backpack for trains או recommended bags for travelling in the trans sibirian train ואחרים. זה רק החמיר את הדלימה. האמת היא שיש שם בחוץ מיליוני תיקים שיכלים להיות מתאימים, שהם כמעט מתאימים, שהם אולי מתאימים. איך אני יכלה לדעת?

השבוע, בעקבות הזמן שמתקצר, החלטתי לצאת אל השטח. להיכנס לחנויות. לגעת בתיקים. לנסות אותם. התחלתי קרוב אל הבית, אלכסה, גאלרי, חנות של Jack Wolfskin בשונהאוזראלי, וכל הזמן ידעתי בלב שזה בלתי נמנע, שבסוף אני אצטרך להגיע אל Globetrotter, היכל ה – Outdoors. הבעיה הוא שאני לא אוהבת קניות. כלומר אני מאוד אוהבת קניות אבל של דברים מסויימים. אני אוהבת לקנות ספרים ובגדים. כל השאר הוא בלבול מוח בשבילי. עודף היצע. יותר מדי אפשרויות. מעולם לא רציתי להגיע אל Globetrotter. ברור לי, גם בלי להיות שם, שכל מה שיש שם ישבור לי את הלב ומרוב שפע אני אלך לאיבוד. אני יודעת שיש מלא תיקים בעולם, אני לא באמת חייבת לראות את זה. אבל אלאס! הזמן מתקצר ותיק איין.

הגעתי אל Globetrotter. החנות השמחה. החנות הכי שמחה שראיתי אי פעם. הכל שמח ב – Globetrotter. האור רך ונעים ומאיר פנים. הרצפה חלקה ומעץ. החלל פתוח ומרווח ומאוורר. האנשים שמחים. מחייכים. מצפים. כל האנשים ב – Globetrotter לקראת משהו. מגיעים אל החנות הזאת כי תכף מתחילה הרפתקאה חדשה. בשביל להתחיל הרפתקאה חדשה. אנשים מודדים תיקים ומסתכלים על עצמם במראה ומחייכים בשמחה כאילו הם כבר שם, על החוף, או בקצה ההר, או בלב המדבר הגובי. Globtrotter הוא מקום של אופטימיות שמחה. הסתכלות קדימה. אמונה בעתיד. אפילו המוכרים היו נחמדים וחייכנים, כמה מהם ממש חייכו אלי, גם כשלא קניתי כלום. גם כשרק הסתכלתי.

בדרך אל החנות השמחה גיליתי את תחנת ה Ubahn היפה בברלין, התחנה האחרונה של ה – U9, החלק התחתון, החלק שבשיפוצים