יצאתי אל הטבע. פרספקטיבות

אני לא זוכרת איך זה התחיל. רציתי לצאת לטבע. אולי קראתי איפשהו על החשיבות של לצאת לטבע. אולי ראיתי תמונה שהזכירה לי משהו שהביא מחשבה כלשהי. אולי מישהו סיפר לי משהו. לא זוכרת. פתאום זה היה שם, נוכח. אני רוצה לצאת לטבע. לטייל בטבע. לשהות בטבע לטבול בטבע. לעשות מה שעושים בטבע ומרומם את הרוח. פתאום זה היה חי, צורך ממשי, מוחשי. מה עושים מה עושים?

זה מה שרציתי, מה שהיה לי בראש? משהו כזה, כן, להיות בתוך ירוק, להריח ירוק, להיות מוקפת טבע. כן, משהו כזה היה לי בראש, ולא ידעתי איך להגיע לשם. אז הלכתי לאינטרנט. וגיליתי דברים, כמו למשל, שני ספרים שונים שמוקדשים לנושא של טראקים – הליכה, רק , במילה שמעוררת בי אי נוחות – בבנדנבורג, ברלין. שני ספרים.

האינטרנט סיפר לי שיש אפשרויות. שאנשים עשו את זה לפני. יש לאן ללכת. יש מה לראות. והכל במרחק נסיעה מביתי. נסיעה בתחבורה ציבורית. התגבשה לה תוכנית. נוצרה, נוצקה, תוכנית: נקודת התחלה, איך להגיע אליה, איך להמשיך ממנה, נקודת סיום, איך לחזור הביתה. תוכנית.

סיפרתי לכריסטי שאני הולכת לעשות הייק בטבע. בחרתי במילה הייק כי חשבתי שהיא פחות אמביציוזית מטראק, למשל, ויותר אמביציוזית מטיול. רציתי לתקשר לו שזה יותר מסתם טיול עבורי. שזה משהו. כריסטי, עיניו זהרו לרגע ואז כבו. אני תמיד מתאכזב מהטבע בבנדנבורג, הוא אמר לי, מהטבע בגרמניה בכלל, הוא אמר, שנים שמעתי על הטבע בגרמניה, אמר, ואז כל פעם שנסעתי לטבע בגרמניה התאכזבתי. אמר. זה היה קשה. הוא אמר. תביני, הוא אמר, אני מרומניה, אצלנו יש טבע אמיתי, פראי, לא מתורבת, לא מטופל, לא מטופח, טבע, בתוך הטבע, כמו שהוא.

את זה אין בגרמניה, הסכמתי איתו, והשיחה גלשה לה במה שהרגיש כמו טבעיות גמורה לעד כמה הטבע בגרמניה מתורבת. עד כמה אי אפשר ללכת לאיבוד. בכל מקום יש ספספלים לשבת וגשרים לחצות ומעקה לשמור על הבטיחות. בכל מקום. כולם כבר היו שם  לפנינו. אירופה מוצתה. אני מצאתי את עצמי מצטטת את תומאס ברנרד, סופר שכתב הרבה מילים על תירבות היתר, על מהו תירבות וכל זה. קינה שלמה שפכנו שם, כריסטי ואנוכי, על האין טבע פראי בבנדנבורג, עד שהצלחתי להתפקח, להתנער, להתעורר.

אבל כריסטי, אמרתי לו, ובתוכי ניערתי את כל הגוף, כל הגוף, מלמעלה למטה, אבל כריסטי, אמרתי, אני בכלל באתי מהמדבר. עכשיו, גם זה לא נכון, אני לא באמת הגעתי מהמדבר, רק מארץ קטנה שאין בה נהרות ואין בה הרים והיא בנויה עד בלי די. אבל זה מה שיצא ממני בניסיון להחליף פרספקטיבה אחת שהיא לא שלי באחרת, שגם היא לא לגמרי שלי. אני מהעיר, הצלחתי בסוף להגיד, וזה לפחות מדוייק, אני מהעיר ואני כמהה לירוק. אני לא טיילת גדולה, ועדיין, אני כמהה לירוק. אמרתי לכריסטי לאן אני מתכננת לטייל, כלומר לעשות הייק, והוא אמר שהוא כבר היה שם וזה באמת מאוד יפה.

ככה זה מתחיל ככה זה נגמר: הטבע. יום בטבע.

 המסלול הראשון שלי היה מסלול מעגלי סביב Briese.  היה נהדר.

הלכתי לטיול. לא הלכתי לאיבוד. המסלול אכן היה, סלול. הדרכים מתועדות. הירוק ירוק. הריח רענן.

המים שקופים. השמים כחולים. האגמים רבים. רוב הזמן הייתי לבדי

הספסלים במקומות הנכונים. שווה להסתכל מהכיוון של הספסל. אל מה הוא צופה? הספסלים שאני פגשתי הסתכלו על הטבע, אל המיטב. המיקום שלהם היה חכם. ואז, רצף מחשבות: מי מיקם את הספסל בדיוק שם? איך מצאו את הנקודה? איך החליטו?

.המסלול השתנה. התגוון. הנוף נפתח.

ובסוף היה אגם. כל הקסם. כל הקסם.

הלכתי במסלול שמישהו אחר תכנן לפני לא יודעת כמה זמן. ראיתי מים ירוקים, עצים שצומחים מתוך המים, גשרים מעץ להולך יחיד, אגם עם חוף מחול ים, ספסלים שצופים אל הנוף. בזמן שישבתי על אחד כזה עברה במסלול אשה עם הכלב שלה. מה שהוא טבע פראי לאחד הוא טיול בוקר עם הכלב לאחר.

על כנפי ההצלחה המטורפת שהיה ההייק הראשון יצאתי להייק שני. הפעם המסלול שלי היה לאורך הארפה, שהוא, ככה התברר לי, חלקיק נהר שמתפצל מהספריי ואפשר ללכת לאורכו. וזאת עשיתי.

זה די מדהים, עשר דקות אחרי שירדתי מהאובן מצאתי את עצמי לבד בטבע מסתכלת על פרות.

ועל ברווזים

ועל הומור גרמני. בטבע, לאורך הנהר, איפה שאנשים גרים. כן, זה פסל עם מסכה

ועל הארפה, נהר. זה כיף ללכת לאורך נהר. אפילו אני, בעלת חוש כיוון של נמלה, לא הצלחתי ללכת לאיבוד, אפילו לא הצלחתי לדאוג. פשוט, ללכת לאורך הנהר

בדרך חזרה גיליתי את נקודת המקור, ההתחלה של קו האובן U5. הידעתם: האובהן יודע לנסוע גם למעלה אני לא ידעתי

לא סיפרתי לכריסטי על ההייקים שלי. והוא לא שאל. אני חושבת שזאת היתה חמלה. חסכנו את זה אחד לשני. טבע פראי או טבע מתורבת. לא יודעת. היה ירוק, זה הריח לי כמו הטבע. נשרטתי פה ושם. לא הזעתי. לא הלכתי לאיבוד. הבנתי שאי אפשר ללכת לאיבוד. אולי אין מקום כזה יותר באירופה, איבוד. הלכתי שמחה. יום מקום כזה, שמחה?

זה גם טוב לצניעות, לטייל בטבע. כשצילמתי את התמונה הזאת חשבתי שזה בטח מקורי ואני יחידה, כלומר, מי עוד יעצור באמצע המסלול כדי לצלם עץ עקור. גוגל תמונות גילה לי שעוד רבים עשו את זה בדיוק מול אותו השורש. והרי זה, תמונה מקורית שהיא לא מקורית בעליל.

 

 

אביב בברלין

השבוע הלכתי ברחוב Oderberger היפה, רחוב שתמיד חגיגי לי ללכת בו – הרחוב חגיגי ואני חגיגית כשאני הולכת בו – רחוב שכולו יופי אירופאי, מכובדות, איפוק, מהודרות. רחוב של בתים מרובעים ונמוכים בצבעים בהירים עם מדרכות רחבות וכביש רחב מפריד ביניהן ומעט מכוניות וחנויות קטנות ובתי קפה ומסעדות משני צדדיו. רחוב שהוא  "הו אירופה" אמיתי, ואני הלכתי בו לכיוון הגלידה ומשהו תפס אותי בחנות יד שניה בדרך ונכנסתי אל החנות.

המשהו שתפס אותי היה מעיל שחור ויפה ואלגנטי במידה וספורטיבי במידה והכי הכי מתאים לעונה הזאת, לזמן ולשעה, בחומר ממנו הוא עשוי, בעיצוב, ברמת החימום. בזמן שאני מודדת ובודקת ומסתכלת במראה המוכרת התחילה לדבר איתי בגרמנית ואני הגבתי אליה כמו שהגבתי, שזה משהו בלתי ניתן לתיאור ושיחזור, ובעקבותיו היא עברה לדבר באנגלית. אני חושבת שהיא אמרה לי, באנגלית, שזה נחמד שאני מבינה גרמנית ואין בעיה לדבר אנגלית, או משהו כזה, בשלב הזה בשיחה אני בדרך כלל נבוכה מדי בשביל באמת לשים לב.

חדווה אביבית

היא שיבחה אותי על המעיל שבחרתי ושתינו הסכמנו שהמעיל נפלא והוא נראה עלי נפלא ואז היא סיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את המעיל הזה, הוא של חברה טובה שלה שקנתה אותו במלא כסף (באמת מלא, לא אכתוב כמה, והיא קנתה אותו ביותר מזה) בפריז, ועכשו, המצב התהפך, המצב לא טוב, החיים מלאים בהפתעות, ולא כולן נעימות, אז היא מוכרת אותו בסכום לגמרי סביר, ממש חביב אפילו. סיפור עצוב, סך הכל, ואני בתגובה הבעתי רצון לקנות את המעיל ועניין ודאגה לגורל החברה בעלת הטעם הטוב והמצב הכלכלי המשתנה.

"היא תתגבר", אמרה המוכרת לי ולעצמה ולחברה שלא היתה שם, "יהיה בסדר, המצב ישתנה שוב". ואז סיפרה שהחברה כרגע באיזה כנס בליפציג, או עיר אחרת, ויש תקווה ששם תכיר או תפגוש או משהו יקרה שישנה את המצב. "בכל מקרה, אסור לאבד תקווה" סיכמה וארזה לי את המעיל והוסיפה צעיף קל בצבעים שבין וורוד לאפור ואמרה שהיא רוצה לתת לי אותו, שהוא מאוד יתאים לי, שהוא מתאים לז'קט האפור שאני לובשת והיא רוצה שהוא יהיה שלי. אמרתי תודה כמה וכמה פעמים והיא אמרה שזה בסדר, היא שמחה לתת לי אותו. "את נראית מאוד נחמדה", היא אמרה, "אני מאחלת לך שתהני בברלין", אמרה ואני יצאתי עם מעיל חדש בשקית וצעיף חדש שמתאים למעיל האפור שלי על הצוואר.

אני וצעיף חדש על צווארי. המוכרת אמרה שהוא מתאים לי למעיל, ושהיא רוצה לתת לי אותו, שאני נראית לה נחמדה. השבוע היה כל כך יפה שהמוכרים בברלין נהיו אדיבים!

משם המשכתי לגלידה. זה מקום קטן ותמיד יש טור לגלידה והתור חוסם את הכניסה, את הדלת, ולמלצרים אין איך לצאת להביא דברים לאנשים שיושבים בחוץ כי התור חוסם את הדלת ובקיצור, תמיד עומדים ותמיד קצת בלגן וקצת מבוכה וגם הפעם כך היה. כשהגיע התור שלי הזמנתי איין קוגל שוקולד. האפשרות לקנות קוגל היא גאונית. יש את זה ברחבי ברלין והכוונה לגביע וופל אכיל עם כדור גלידה אחד במחיר המלבב של  אחד יורו, או אפילו 90 אגורות במקרה של הגלידה ב – Oderberger.

אז המוכר שאל איזה שוקולד, כי היו שני סוגים, וזיהה את ההיסוס שלי ועבר לדבר אנגלית והציע לי לטעום, ואז הוסיף והציע שאטעם גם את הלא שוקולדים ובסוף בחרתי משהו והוא נתן ושילמתי והוא אמר לי enjoy your day ונפרדנו בחיוכים גדולים ויצאתי חזרה אל הרחוב וישבתי על ספסל ואכן נהנתי מהיום שלי ושמחתי שהעולם נחמד אלי ותהייתי מה עשיתי שככה המוכרים חביבים אלי, איזה קסם יש בי היום, ואז נזכרתי, זה לא אני, זה האביב.

וורוד חדש

השבוע האחרון בברלין היה כה מקסים שפשוט אי אפשר היה להיות במצב רוח רע. אפילו בכוח לא, אפילו בכוח אי אפשר היה לשמור על מצב רוח רע. הזועף והזעוף שבאנשים לא היה עומד בפני החדווה ששטפה השבוע את ברלין. כאילו שרביט קסם נגעה בעיר והכל הפך ניצנוצים וביהוקים וריצודים וקרני אור, שמש, שמים כחולים והתחלות חדשות, מהממות.

זה מהפנט, להסתכל על התחלות חדשות. בחיים, בשוחות הארורות של היומיום, קשה לי לפעמים להבחין בזה, בנקודת ההתחלה, הבקיעה של משהו חדש. השבוע הטבע הראה לנו איך עושים את זה נכון. איזה מאמץ מרוכז ודיוק נדרש כדי לבקוע, מצד אחד, וכמה זה טבעי, הטבע, מצד שני. וכמה זה יפה מכל הצדדים. התחלות חדשות, בקיעות, פקיעות, ניצנים, זה כל כך סקסי, זה כל כך מלא חיים. הנה מנגנון שאני רוצה לאמץ מהטבע, שיש לטבע ולנו אין, מנגנון של מחיקה, קטיעה והתחלה חדשה.

ירוק חדש

הפארקים והגינות התמלאו אנשים שמתענגים על עצמם, על השמש, השמים, היופי. אנשים כמו זיקיות בשמש ואווירה של פסטיבל בכל. פסטיבל או הודו, או חופש גדול. רוח של חופש וריחות של חופש וטעמים של חופש וזה בכלל אמצע השבוע. כזה עמוק היה הקסם. הלכתי במאורופארק והסצינה הזכירה לי את גואה ואת הבריכה של הקיבוץ בחופש הגדול ואת פסטיבל בומבמלה בו אף פעם לא הייתי וגם נזכרתי שבאמת לחופש הגדול היה טעם והיה ריח.

כתום אדום חדש

סימנים של התאקלמות

השבוע קניתי עציצים של פרחים לבית וזר של טוליפים גם ויצאתי עם ספר לשבת בגינה, לקרוא בשמש. אני, במעיל שבפברואר בביקור בישראל היה חם מדי, מתענגת על השמש בגינה עם ספר. 17 מעלות בשיא החום, ואני חושבת, איזה חם, אפשר לצאת החוצה לשבת בגינה, בפארק, עם ספר.

כל כך יפה

השבוע היה כל כך יפה כאן בברלין, ואני בשמש, בפארק, בין האנשים, קוראת ספר על התקופה ההיא. ספר שואה. היה לי לא נעים. הרגשתי כאילו אני מחרבת את כל הזוהר הזה. מלכלכת אותו.

כל גינה נראית כמו הייד פארק (לחצו להגדלה וזה, קולטים יותר את האוויר בגדול)

בתי קברות, מגרשי משחקים

ב – Heinrich-RollerStraße, רחוב קטן שתחוב בין Prenzlauer Allee ו – GreifswalderStraße יש חומה. ובחומה יש שער, אפילו שניים. כשרק הגעתי לברלין  Heinrich-RollerStraße היה במרחב השיטוטים שלי. הייתי הולכת לצד החומה, עוצרת בשער ומשקיפה פנימה. גינה, פארק, יער. והשערים, שניהם, נעולים. מנעולים גדולים וויזואלים על השערים. מה פתאום הגינה נעולה? למה דווקא הגינה הזאת, בעיר מלאת גינות, למה דווקא היא נעולה? לא יודעת. עברתי דירה, התרחקתי מהאזור ועזבתי את זה.

החומה של Heinrich-RollerStraße מבחוץ, מהצד של הרחוב. כמו כל חומה בעיר, גם היא מכוסה גרפיטי וצמחייה

אחרי כן זה קרה לי שוב, ב – LychenerStraße שעברתי ליד חומה עם שער והשער היה נעול. ושם הייתי עוברת פעם בשבוע, במשך תקופה ממושכת בחורף. והשער היה נעול. תמיד נעול. השקפתי פנימה וזה הוסיף על בלבולי. חשבתי שראיתי קברים, מצבות. בטוח שראיתי אזור של משחקים, מגלשה, נדנדות מעץ, מעין ארגז חול, אזור תחום בגדר נמוכה, בתוך האזור התחום של החומה עם השער הנעול. אז מה זה המקום הזה? זה המשיך לסקרן אותי, העירוב הזה, המתחם הלא ברור, למה הוא, מה הפונקציה שלו?

בברלין יש בתי קברות בתוך העיר. בין הבתים, בין הרחובות. כשאני מחפשת שקט אני לרוב מעדיפה את בית קברות ב – InvalidenStraße על פני הגינה הגזומה ומעוצבת  Volkspark am Weinbergsweg. הגינה, יסלח לי האל, אופנתית מדי. בית הקברות מתאים לי. עכשו, זה לא חדש, החיבה שלי לבתי קברות. עוד בקיבוץ היה לי את זה. בנעורים היה שלב בו אם רצית להתבודד עם נער, זה היה בין בית הקברות וגרגירי הכותנה. אני העדפתי את בית הקברות. אבל גם בקיבוץ על בית הקברות החילוני למהדרין – זה שחברה קדישא לא דרכה בו מעולם – גם שם בית הקברות הוא מחוץ לאזור המגורים, מחוץ לחצר הקיבוץ, סמוך, אבל מבחוץ.

בית הקפה בבית הקברות בברגמן שטרסה. ביום שאני הייתי, חוץ ממני כולם היו מצויידים בעגלות וילדים. עושים חיים בבית הקברות

בברלין בתי הקברות הם כמו גינות עירוניות, חלק אינטגרלי מהעיר. מהחלון של המשרדים של סאונדקלאוד נשקף בית קברות. קטן מאוד, קטנטן, אבל בית קברות, קברים ומצבות. היה יכול לעמוד שם עוד בית, במקום זה עומדות מצבות. בתי הקברות הם יומיומיים, בלי הפרדה ובלי מחיצה מהחיים, בית, בית, בית קברות, בית. ופה ושם רואים גם מצבות בלי בית קברות. פשוט מצבות. רחוב, רמזור, מדרכה, עצים, מצבה. בתי הקברות הם טיוויאלים, יומיומיים, בתוך החיים.

בבית הקברות ב – BergmanStraße פתחו בית קפה. נפגשתי שם עם חברה לפני שבוע. הגעתי בכוונה מוקדם, אני מכירה את המוקסמות שלי מבית קברות, ובזה טרם שוטטתי כראוי. הוא צפוף (ביחס לבתי הקברות במזרח) ודי קטן שזה עדיין גדול, אבל רואים את החומות שלו, החומות שמקיפות אותו, מכל עבר, והוא מאוד ירוק ומלא חיים ועליזות כמעט ילדותית. הקומפוזיציה שלו עולצת.

מה זה הדבר הזה? מי צייר את זה? גינה של ילדים. צבע ויצירתיות. קומפוזיציה של שמחת חיים עולצת

יש בו, כמו בבית הקברות ב – InvalidenStraße, צבעוניות עזה, יצירתיות מתפרצת, גיוון אנושי. לפעמים זה נראה לי כמו אזור של גינות שיתופיות קטנות, גינות שילדים מתחזקים. כל קבר הוא אחר, כל חלקה שונה. כמו בחיים, ככה במתים. למה זה שביהדות דווקא במוות משטיחים אותנו להאחדה? בתי הקברות כאן הם אוסף ויזואלי מאוד של סיפורים אנושים, סיפורי חיים. וכמו בחיים כל אחד שונה, כל אחד מספר סיפור שונה. ואלו לא סיפורים עצובים בכלל! בתי הקברות לא שותתי דמע. הם חוגגי חיים.

ובית הקברות היהודי ב – Weißensee, מקום שהוא פלא אמיתי, מקום בו קבורים קברים, גם שם לא נשמרה האחדה היהודית. גם שם גיוון. מצבות שמספרות סיפורים. רסיסי חיים של אנשים, בני אדם, שונים זה מזה, מגוונים. אין שם חיים כמו ב – BergmanStraße, לא בתי קפה אמהות עם עלגות וגינות עליזות וצבעוניות, זה משהו אחר. יש שם נרטיב היסטורי, בני אדם וחיים שהיו ולא עוד, וקסם פראי, משתולל, אפל וגם לא, קודר וגם חי, קפוא בזמן וגם מתחדש. מכיוון שהמקום עמד סגור שנים (שנות הקומוניזם) הטבע שלו גדל פרא, לא מטופח, לא גזום, לא מאורגן. שורשי ענק עוקרים קברים, מצבות מכוסות מטפסים, מבנים שבורים, מפורקים, אחוזות קבר כמו פסלים בטבע, הכל פראי, חזק, משתולל, ובו בזמן מספר סיפור על בני אדם, קהילה, עיר, מה שהיה.

בית הקברות היהודי. כאן צומחים צמחים וקבורים קברים

השבוע עברתי שוב ב – Heinrich-RollerStraße והפעם השער היה פתוח. יש שם שלט שאומר שהשערים יהיו פתוחים כל יום בין השעות כך וכך. בפנים, בית קברות, מגרש משחקים, שלטים של רשות הטבע עם תמונות של עלים או בעלי חיים והסברים בגרמנית. מה זה המקום הזה? מה היעוד שלו? מה התכלית? והגן הנעול שברחוב LychenerStraße, אחרי זמן מה ובעקבות טיפ שקיבלתי על בית קברות יפה ב –   Pappelallee הבנתי שהכניסה היא מהצד השני, ובפנים, אכן, בית קברות, מגרש משחקים. בית הקברות אינו פעיל יותר. יש מצבות. מאוד מאוורר, כנראה חלק מן הקברים הוצאו, וחלק לא. חלק שם. ואמהות וילדים במגרש משחקים, וזוג משתזף על הדשא, בין מצבות. חיים.

ואתם יודעים איך קוראים לו, למקום הזה ב –  Pappelallee? קוראים לו  Spielplatz Friedhofspark, איזה צירוף מילים פנטסטי: מגרש-משחקים-בית-קברות. כי למה לעדן ומה יש להסתיר. זה לא קיטש ומוות, זה חיים ומוות, משחקים ומוות. אותו דבר בגינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich RollerStraße. בבית קראתי עליו. מסתבר שפתחו אותו בשנת 2011 ביוזמת תושבי השכונה.

הקירבה הזאת, בין משחק ומוות

אני יכלה לדמיין את הדיונים שקדמו לפתיחת המקום, נציגי עיריה, אמהות פרנצלאוור-ברג הנמרצות. "כן כן, צריך מקום לילדים"

"ברור, ברור"

"השטח של הבית קברות. במילא כבר לא קוברים שם"

"נוציא כמה קברים, נכניס כמה מתקנים"

"כן כן, אבל לא את הכל, לא את כולם,  תשאירו כמה קברים, מספר מצבות, ככה, בשביל האווירה"

"בטח, ברור, כמה מצבות, בשביל האווירה"

מקום מקסים, הפארק-גינה-מגרש משחקים-בית קברות ב – Heinrich-RollerStraße. מקסים בחוסר התכליתיות שלו. שהיא הצד השני של ריבוי התכליתיות שלו. הוא משמש לכל כך הרבה דברים, מנסה לענות על כל כך הרבה צרכים. שעות שוטטתי בו בניסיון לתפוס את הקירבה הזאת, בין משחק ומוות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.