מזג האוויר. מצב הרוח

נזיר אמר ל – Dongshan (בתרגום חופשי, זורם וספונטאני שלי), "חום וקור יורדים עלינו ומקיפים אותנו. איך אנחנו יכלים להימנע מהם"?

ענה לו Dongshan, "למה שלא תלך אל מקום בו אין חום ואין קור"?

***

IMG_20180304_143734_945.jpg

תמונה מלפני שבוע. קור אימים ושמיים כחולים. יש לי מעט תמונות מהשבועיים האחרונים של פברואר, יען כי היה לי קר מדי בשביל להוריד את הכפפות ולצלם.

***

בוקר מוקדם, שמים קודרים, אור קלוש.

בוקר מוקדם, שמים אפורים, אור קודר.

ימים רבים.

ימים רבים, בוקר מוקדם, שמים קודרים. ימים רבים. חורף ארוך.

חורף ארוך.

***

כך שמעתי: מתרגלים אל החורף.

הרי אנחנו בני אדם, מתרגלים אל הכל.

אני בת אדם. יכול להיות שאני לא מתרגלת? שזה הבאג שלי, מה שעושה אותי לשונה ומיוחדת מכל השאר, אני הלא מתרגלת?

***

IMG_20180304_151452.jpg

קור שמצטלם נהדר. וילדה והכלב שלה. אנשים הולכים על קרח.

***

פברואר, בישראל: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות כך וכך, לראות את זה וזה, או אולי בשביל משהו אחר לגמרי. אני הולכת בעקבות המחשבה. הגוף הולך בעקבות המחשבה. זה פשוט. הנה אני בבית, הנה אני לא בבית, אני בחוץ. שום טכס לא היה כרוך בזה. שום ריטואל. קמתי, יצאתי המבית, סגרתי את הדלת מאחורי. נעים לי.

שבועיים אחרי כן, עדיין פברואר, ברלין: אני בדירה. עולה בי החשק, עולה המחשבה, אצא החוצה לרגע, לעשות קניות, לפגוש מישהו, אולי הליכה קצרה. ואז עולה עוד מחשבה, לא!, אומרת המחשבה השנייה, לא!. כי קר בחוץ. אי אפשר לתת למזג האוויר להכתיב לי את החיים, אני עונה למחשבה הקודמת במחשבה חדשה. ויש גם זיכרון:

פעם, לפני שנים, בתקופה שגרתי בטירוונאמאלי בדרום הודו, מתישהו במהלך תקופת המונסון, הלכתי אל המכולת המקומית לקנות עוגיות. בזמן שהייתי בתוך המכולת התחיל גשם. ולא סתם גשם, שכבה עבה של מים ירדה מהשמים וניתכה על שבילי העפר ובזמן שאני התלבטתי בין שני סוגי העוגיות שהמכולת הציגה, דרכי העפר שהובילו אותי אל המכולת הפכו לביצות ואחרי עוד כמה דקות לנחלים של בוץ. יצאתי מהמכולת ונעמדתי מתחת לפרגולה של הכניסה והסתכלתי על המהומה שבחוץ ואמרתי בקול רם, אויה, איך אחזור הביתה?

לא רחוק ממני עמד גבר לבוש בלבן. הכרתי אותו ממראה בלבד. בקיטלוגים הפניימים שאני עושה לאנושות הוא נפל תחת התווית רוחניק. אין לי כוח. אבל הוא עמד שם והוא שמע אותי מתלוננת שגשם ואין לי איך להגיע הביתה והוא אמר לי שחבל לתת למזג האוויר המשתנה תדיר להשפיע עלי ושהדרך היחידה בה הגשם מפריע לי להגיע לאנשהו זה בגלל שאני החלטתי שהוא לא צריך להיות שם, הגשם, ושזה שטותי מצידי, אמר ויצא מתחת לפרגולה והלך בתוך בתוך הזרם והמכנסיים הלבנות שלו התכסו בוץ.

***

IMG_20180304_140825.jpg

מהומה גדולה בתעלה, בחלק שלא קפא

***

ככה הרגשתי כשחזרתי אל ברלין באמצע פברואר (אפס מעלות ויותר מתחת לקור של האפס) מביקור של שבועיים בישראל (18 מעלות, שמים כחולים, שלמות מזג אווירית).

התקוממתי על הקור. התקוממות פנימית, נוטרת, מתמשכת. התקוממות שלא עברה. לא הצלחתי להפסיק להתקומם על הקור. רבתי איתו. הגוף שלי רב איתו. כל פעם שיצאתי מהבית הגוף שלי התכווץ. הרגשתי בזה ואמרתי לעצמי לשחרר, להתרווח, זה לא עוזר, הכיווץ הזה, זה לא משפיע על מזג האוויר בחוץ, זה לא עושה שיהיה לי פחות קר. את יודעת יותר טוב מזה, אמרתי לעצמי, אין מה לריב עם החיים, נימקתי, אז קר בחוץ, אז קר, זה רק מזג האוויר, שחררי כבר, אמרתי לעצמי, שחררי, תפסיקי להגיד לעולם איך הוא צריך להיות. וכלום לא קרה.

***

החלטתי לפרק את זה. מה זה החורף בשבילי? מה זה הקור? על מה אני מתקוממת?

***

IMG_20180220_123353_873.jpg

חלון הראווה החביב עלי. צולם בפברואר. אין לי משהו יותר רלוונטי לפוסט הזה

***

חורף. פרגמנטים

אחד.

לצאת מהבית. להתלבש לפני יציאה מהבית. כי אם יוצאים מהבית צריך להתלבש. בהתאם. גרביונים מצמר. מכנסיים (צמודות מדי, כי גרביונים מצמר). חולצה קצרה. חולצה ארוכה או סוודר. מעיל. צעיף. כובע. כפפות. שתי זוגות גרביים. נעלים שאני לא סובלת. הנה אני: עטופה, שמנה, כבדה, מוגנת. הפרסומת של חד"ש: קליל קליל קליל. הנה אני, מתנחלת של חורף. מוכנה ליציאה.

שתיים.

להיכנס אל בית של חברים. הגעתי. אין לי אוויר. קר לי. אני חייבת להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על האינטרקום. פתחו לי. נכנסתי. בפנים קר כמו בחוץ. איפה לכל השדים הדירה שלהם? אין מספרים על הדירות. צריך לזכור, או לנחש, או להוריד את הכפפות ולשלוח וואטסאפ. מצאתי! אני נכנסת. החברים בפנים. חם ונעים להם. אנחנו מתחבקים בכניסה ואז הם חוזרים אל הסלון שלהם ואני נשארת בכניסה. מורידה נעלים. צעיף. כובע. כפפות. דוחפת את הכפפות בתוך הכיס של המעיל, הכובע בכיס השני, והצעיף מחור של היד. תולה את המעיל או מניחה אותו איפה שיש מקום בכניסה. בודקת את הגרביים. הם יצוגיים מספיק? יש לי ברירות?

אין, אין כניסות קלות בחורף הברלינאי. כל כניסה היא דרמה.

שלוש.

הצללית שלי. אני הולכת על המדרכה ואיפשהו לצידי הולכת הצללית שלי. אני לא מזהה אותה כשלי. זאת צללית של אשה עם מידות גוף אחרות ממני. אבל זאת אני, בחורף. זאת הצללית שלי.

ארבע.

יציאה מהבית. בכל יציאה מהבית יש את רגע המפגש הראשון. אני והחוץ נפגשים. החוץ אדיש. אני בוכה. דמעות יוצאות לי מהעיינים וקופאות על עצמות הלחיים. נוזלים יוצאים לי מהאף. אני נוזלת. ביציאה ראשונה, כל יציאה, אפילו רק כדי לקנות סיגריות או ללכת אל הסופר, אני דומעת ואני נוזלת. הפנים שלי רטובות. הרטיבות מוסיפה לתחושת הקור. לפעמים, דווקא בימים הכי קרים, השמים כחולים והשמה חזקה ומסנוורת אותי. אז אני בוכה מהשמש.  בחורף הגרמני למדתי את החשיבות של טישויים.

חמש.

מחשבות על גרביים. פה ושם אני תופסת את עצמי חושבת על גרביים. ועל גרביונים. ועל החומרים מהם הם עשויים. בחיי.

שש.

שיא החום באמצע היום. בבוקר הכי קר. אחר כך היום מתחמם. לאט לאט. שיא החום יגיע בשעות הצהריים המאוחרות. שלוש עד חמש. אחר כך מתקרר שוב. זה לא סדר יום שמסונכרן עם הלו"ז הפנימי שלי.

שבע.

שיטוט. אני אוהבת לשוטט. אני משקיעה בשיטוטים. בשנים האחרונות – מאז שאני עובדת מהבית ושולטת בזמן שלי, ובמקביל הבנתי שאני פשוט מתעבת מכוני כושר וסוגים אחרים של פעילות ספורטיבית שעושים בקבוצה – אני עוד יותר משקיעה בשיטוטים שלי. יש לי אפלקיציה שסופרת צעדים ואני מנסה לעמוד במינימום יומי של 10000 צעדים. מינימום. זה יוצא 70000 צעדים לשבוע. מינימום. זה יוצא שעה וחצי של הליכה בקצב מדוד – לא מהיר ולא איטי, בין 4.7  – 4.9 ק"מ לשעה.

האפליקציה, בסימביוזיה המאוד מיוחדת שיפתחתי אתה, מהווה שיקוף ותיעוד של מזג האוויר הפנימי שלי. מד מצב-הרוח. בחודש פברואר לא עמדתי במכסת הצעדים. נראה לי שהייתי מדוכאת. התרשלתי. זה מה שהאפליקציה מראה.

Screenshot_20180310-102844

***

"איפה יש מקום בו לא קר ולא חם"? שאל הנזיר את Dongshan בתגובה

"כשקר" ענה Dongshan "תן לקור להרוג אותך. וכשחם, תן לחום להרוג אותך"

מראה מקום לציטוט הנ"ל:

http://www.bowzwestchester.org/2017/11/blue-cliff-record-43.html

http://www.abuddhistlibrary.com/Buddhism/C%20-%20Zen/Modern%20Teachers/John%20Daido%20Loori%20-%20Dharma%20Talks/DISCOURSE%20Dongshan%92s%20Heat%20and%20Cold.htm

ובעוד הרבה מקומות.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

ברלין בסקסאפיל של חורף

קר. פאקינג קר.

כל הזוהר של החורף, השלג, היופי של הלבן, כל ה"הו אירופה!" שזה עשה לי, הכל פג. פקע. עבר. רק הקור נשאר. קרררר לי. כל הזמן קרררר לי.

ברלין בסקסאפיל של חורף

השבוע הרגשתי כאילו החורף הארור הזה תוקף את העיר, דוחף אותה אל הקצה, מביא אותה לקריסה. התחבורה הציבורית למשל. והאסבאניים הארורים. השבוע ניסיתי להגיע מביתי לשונברג. הנסיעה דרשה אסבאן. התחנות של האסבאניים חשופות לאלמנטים, והאלמנטים קשים. בפנים, בתוך האסבאן, לא הרבה יותר טוב. מלוכלך, הרצפה מחזה אימה של בוץ-אבנים קטנים-שאריות שלג-ושלוליות קטנות, הצפיפות בתוך הקרונות רבה כי אפילו משוגעי האופניים הפנימו סוף סוף את תנאי מזג האוויר, ועדיין די קר בפנים וההתקדמות איטית.

רכבת תחתית, ברלין

קריסת הרכבות: השעון הספיק לעבוד, תגיע כשתגיע (זה מסיפור אחר, נסיעה אחרת, אחת שלא זכתה להכינס במלואה לפוסט)

ואז עצירה. הודעה ברמקול, בגרמנית. המון רב יוצא. המון רב נכנס. תנועה והמולה. אני יושבת בשקט, מה אני מבינה? גרמנית בטח לא. אמהמה, מכיוון שבגרמניה גם תקלות ועצירות לא מתוכננות מתנהלות לאט ונמשכות הרבה, אחרי קצת זמן של בהייה עלה בדעתי שאולי אני צריכה להגיב על המצב, לעשות משהו, בכל זאת, הרכבת עומדת, האנשים התחלפו, וכמה וכמה שאלו אותי – אותי! – מה קורה. עניתי להם שאין לי מושג, אני לא מדברת גרמנית, אבל מתישהו הבנתי שההודעה הזאת שנאמרה לפני כמה דקות ברמקול אולי מיועדת גם לי.

לקחתי הימור מטורף ויצאתי לרציף. אכן, כל הסימנים מעידים על משהו. בחושי הבלשיים המדהימים הבנתי שעלי להחליף רכבת. למה ומדוע, לעולם לא אדע. האסבאן שלי שינה כיוון באמצע ואם אני רוצה להגיע ליעד עלי להגיב למצב. הגבתי. הגעתי ליעד. ג' שגם הוא הצליח להגיע סיפר שגם אצלו האסבאן השתגע. במקרה שלו זה היה עצירה, נהג נוטש, ישיבה שקטה, נהג חדש עולה, התחדשות נסיעה.

לילה אחד חזרתי הביתה בטראם, נסיעה שברגיל לוקחת 20 דקות. הפעם היא נמשכה כמעט שעה, וזה אחרי שחיכיתי לה, פנים קפואות, עינים דומעות, אף נוזל והכל, רבע שעה!  עליתי עליו בלי תחושה בפנים וברגלים, רק בעזרת רצון, הד קלוש למה שפעם היה יצר הישרדות. הגעתי הביתה אומללה עד בלי די ולא הצלחתי לפתוח את דלת הכניסה לבניין. חשבתי שאמות שם, על המדרגות לפני דלת הכניסה. אצנח ואמות.

היידים רעדו לי, המפתח קיפצץ לי ביד, המוח קפא לי, אולי בכלל הקור משנה את המכניזים המנעולי שם בפנים? כמו שחלונות העץ הישנים בדירות הבאוהאוס הישנות בתל אביב מגיבים לקיץ בהתכווצות, התנפחות והתפוצצות שלאחריה הם לא ייסגרו עוד לעולם, אולי ככה גם בחורף בברלין? ובכל מקרה, מה אני עושה, מה עושים כשהמפתח לא פותח את הדלת? לכתוב סטטוס? להצטלם לאינסטאגרם?

התחלתי ללחוץ כמשוגעת על כל הכפתורים של כל הדירות בבנין. אבל כאן ברלין מותק, מי יפתח לי סתם ככה? אף אחד, ברור! הם לא סתם ישמעו צילצול ויפתחו את האינטרקום. כולם התעלמו. רק שכנה אחת, הקשישה, הגיבה אחרי כמה ציצולים ואמרה משהו בגרמנית. עניתי משהו באנגלית והיא פתחה. כשלתי לתוך דירתי אסירת תודה לעולם ועד. לא, לא אמות כאן על מדרגות ביתי, לא היום לפחות!

רצפת האובאן או האסבאן

האובאן או אסבאן, תמונה מבפנים. וגם שמתי לב שהנעליים של כולם יותר נקיות משלי, ויש מצב שהנוהג המקומי הוא להבריש את הנעלים כל יום. אני חוככת בדעתי

אנשים נופלים

אנשים צונחים להם באמצע הרחוב! ולהיות אשה נופלת באמצע הרחוב זה הפחד הכי גדול שלי בחורף. זה הכל בגלל הקרח וקשיי ההליכה שהוא מייצר. אני רואה את זה מבעד לעיני הדומעות תדיר, וזה נראה כמו חיים בסלואו מושן. כולם זזים לאט, בצעדים מהוססים. אפילו אני. עד כה המגפיים שלי עומדות בעומס. השבוע ראיתי שני משתטחים. אחד קרס על מדרגות בתחנה של ברנוארשטרסה, בדרך החוצה.

כניסות, כניסה, מרבצי קרטונים

כל המקומות האלה בחוץ שהם חלק מהחיים כמו מסעדות, בתי קפה, קיוסקים סופרים ופרפומריות, כולם כולם מתהדרים להם בריצוף רצפה חדש: שטיחים של קרטונים מפורקים מקבלים את פני מכל עבר, בכל עבר, לכל מקום שאני הולכת. שטיחי קרטונים. הם הפתרון המקובל לבעיית הנעלים-מלאות-בשלג-שתכף-ימס-ויהפך-למים-חומים שמגיעות במחוץ. מרבצי קרטונים למלחמה ברטיבות.

2000 שנות קור אימים (או יותר אבל אני יהודיה ו"2000 שנות" זה מה שאני מכירה) וזה הכי טוב שמצאתם? למחוץ קרטונים על הרצפה? זה גרמני זה? זה כמעט מעליב! בכל זאת גרמניה כבר הצליחה להתמודד עם אתגר או שניים, למצוא פתרונות, להקים מחנות השמדה וכל זה, אבל קרטונים פחוסים זה הפתרון לבעיה שחוזרת כל חורף?

קרטונים, חורף ולכלוך

משטחי קרטונים כשטיח כניסה לקיוסק

ההתפשטות

ויש את העניין הזה של התפשטות והתלבשות. כבר הגעתי ליעד כלשהו, מצאתי את הרחוב והפתח הנכון והכל, לחצתי על השם הנכון באינטרקום, מצאתי איכשהו את הדירה (כי להשתמש במספרי דירות זה כה פאסה), נכנסתי פנימה, המארחים פתחו את הדלת, שלום שלום, נשיקות וכל זה.

ואז הם חוזרים לסלון שלהם החמים והנעים ואני נשארת תקועה ליד הדלת, מתפשטת: כובע, כפפות, צעיף, מעיל, דוחפת את הצעיף לתוך השרוול של המעיל, מפנה מקום על מתלה המעילים ומתפללת שלא יקרוס מעודף משקל, הכובע והכפפות לתיק, מקום לתיק, ואז נעלים, כלומר מגפיים, כלומר רצף התנועות המביך הזה שכרוך בהסרת מגפיים, עמידה על רגל אחת, קפיצות קלות, משיכות והתנשמויות, עמידה על רגל שניה, שליפה, ניצחון: הריני, הגעתי!

כל כניסה לכל סלון מרגיש לי כמו לדפוק כניסה, ואין כניסות צנועות. הנה אני, כוכבת שכמותי, משתהה רגע לפני העלייה לבמה, רק שבמקום לסדר את האיפור אני מתפשטת. מורידה, מסירה וחולצת. הגעתי, התפשטתי, אפשר קפה בבקשה?

קרטונים בכניסה לאנשהו

שוב הקרטונים. בחיי שאני מרגישה עצובה בשבילם

בחירתה של סופי 

השוואה

הקיץ התלאביבי השנוא אל מול החורף הברלינאי המדכא

המשותף

רגע של היסוס שמצטבר לרגעים רבים והיסוסים רבים לפני כל יציאה מהבית. לפני כל תזוזה.

(לדוגמא: טוב, אז רק הגעתי הביתה והשעה שבע בערב ואין לי כלום במקרר ומרוב שמיהרתי הביתה כי מגעיל בחוץ לא התעכבתי לאכול. טוב, אז מה עכשו, אלך לסופר? בעצם, אני לא נורא רעבה, ואכלתי רציני בצהריים, וכן, בטח, אני ממש לא רעבה, יש לי אפילו בחילה קטנה מרוב כמה שאני לא רעבה, והנה יש לי תה בבית, זה יספיק, שתי ארוחות ביום זה כל כך אובר דוייניג איט).

השונה

המנעד הרגשי.

הקיץ התל אביבי מוציא ממני תיעוב. זעם. אפילו שנאה. אני שונאת אותו! הלחות התמידית, המודעות שלי לזיעה, הרטיבות של הגוף, החלקלקות של הגוף. הלחות שפורצת מכל מקום, שמגיעה מבפנים. החום שעולה מבפנים ואין לו לאן לצאת, המכוניות, הרעש, לאוויר יש נוכחות רעה, מוחשית.

הקיץ התל אביבי עובד עלי כמו מכבש, משפריץ ממני את חדוות החיים, מקריס את גאוותי על המדרכה המטונפת. הקיץ מבחינתי הוא תהליך איטי של פשיטת רגל פנימית. בתחילתו אני אומרת לעצמי שזה לא נורא, הרי הכל ממוזג, וממשיכה כתמיד. אבל ככך שהקיץ מתמשך אני קורסת מבפנים: יוצאת פחות ונראית רע יותר, זורקת זין יותר. בעצם אסרטגיית ההישרדות שלי לקיץ היא שפיכת לאגר.

ביוני אני עוד יוצאת לרחוב שגאוותי לצידי, לבושה, מאופרת, מתוקתקת. באוגוסט אני רוח רפאים אורבנית עצבנית לבושה בגדים שלא נוגעים בגוף עם כפכפי אצבע וגומיות דוחות בשיער. זריקת זין וסלידה כללית מהעולם, זה אוגוסט בתל אביב.

החורף הברלינאי עובד עלי אחרת. הוא מכווץ אותי. דוחק אותי חזרה אל תוך הבית והעור. החורף הארוך הזה הוא תהליך איטי וממושך של שקיעה: שקיעה לתוך הספה, שקיעה בתוך שכבות בגדים, שקיעה של המצב רוח. זה מפעיל אצלי מנגנוני הישרדות שונים.

  • בשביל לצאת אל הקיץ התל אביבי אני צריכה לגייס זעם וייאוש
  • בשביל לצאת אל החורף הברלינאי אני צריכה לגייס אומץ וקור רוח

סיכום

הקיץ התל אביבי גורם לי לשנוא את העולם. החורף הברלינאי מביא לי דיכאון. אני חושבת שכרגע אני מעדיפה את הדיכאון. מצד שני, מזל שאני תכף נוסעת לביקור קצר בארץ. מקווה למזג אוויר יפה.

חגים של אחרים

ושוב כריסמס הגיע, כמו לפני שנה רק הרבה פחות מרגש, הרבה פחות מחדש, הרבה יותר מרגיש כמו תחילתה של מסורת חגים נוראה נוספת: מה עושים בכרימס. הרוב – המקומיים, האירופאיים, וגם האמריקאים אוסטרלים וכל השאר בתכלס, וגם, להפתעתי, ישראליים – נוסעים למשפחות שלהם, מתפזרים מהעיר אל מרחבי הילדות (ככה, בעקבות הרבה שיחות של "פניך לאן בכריסמס" למדתי שמות חדשים של מקומות בגרמניה. ועל כל מקום אני שואלת, כדי באמת לנצל את הרגע: "זה מערב או מזרח?").

כשבני שיחי נזכרים שאני יהודיה או מישראל או אחרת, אני לא יודעת בדיוק במה הם פתאום נזכרים אבל יש את השניה שאני כבר מזהה, משהו נתקע בפנים שלהם, אחריה מתחיל גמגום קל: "את נוסעת?" או "את בטח לא נוסעת?" או "אצלכם לא עושים כריסמס" וכאלה. לרוב נדמה לי שהם בכזאת מבוכה, ברגע הזה שכל כולו הבנה ובלבול ביחד, ואני רוצה ומנסה להקל על המצוקה שלהם, שנראית לי אמיתית. אבל לצערי אין לי תשובה טובה, מרגיעה ומנחמת כמו שהגרמנים היו רוצים לשמוע בתשובה ל"אז מה את עושה בכריסמס?"

אני לא יודעת.

וגם: מה העניין הזה עכשו, פתאום נוסף לי עוד חג שאני צריכה להתארגן לקראתו, לעשות איתו משהו, לדאוג ממנו, להתבאס בגינו, להילחץ, כל העסק הזה של לחגוג חגים. אף פעם לא עבד איתי טוב.

כריסמס

כריסמס. חג האורות. והקיטש. והעצים בכל פינה. ונכון לרגע זה, האין שלג

לחגוג את החגים בארץ

תיאור פשטני של חווית החגים שלי בארץ: הקדחת של לפני – אני מודעת לכך שזה מגיע, תכף קורה; מכרים רחוקים שואלים אותי: "מה את עושה בחג?" ואני נחנקת בניסיון לתת להם תשובה במקום להגיד להם את אשר על ליבי: "לא עניינכם! ואני שונאת חגים"; שיחות ייאוש ארוכות עם החברה האהובה א' על איך נשרוד את החג השנה, ואצל מי קשה יותר (אצלי – תמיד – קשה – יותר); לחץ כי במשפחה שלי מביאים מתנות קטנות לכולם וגם אני צריכה ואלוהים מה להביא וכמה זה יעלה לי השנה ואיך אני יוצאת מזה; להעמיד פנים שאני לא שומעת איך אחותי מארגנת הפסח מחלקת משימות לכולם ולהודות בלבב פנימה שממני לא מצפים לכלום; לראות ולהרגיש איך הזוועה משתלטת על העיר כענן של לחץ, קדחת ואימה של מסעות קניות המוניים; לחשוב על ההסעות ולחשב זמן שהייה על הכבישים (אני נוסעת דרומה כדי לאסוף נוסעים ואז להסתובב ולנסוע צפונה, שם מתקיים הסדר המשפחתי שלנו. ערב החג תמיד מתחיל שעות לפני ערב החג); להתבונן ביאוש על מפת הפקקים; להקשיב לגלגלץ כאילו משם תבוא ישועה; לקוות שאף אחד מבאי הסדר לא משוגע מספיק כדי באמת לנסות לעשות את כל ההגדה; להילחץ לפני, להילחץ תוך כדי, להתפלל שזה יגמר; לשתות מלא יין בינוני עד מחורבן ולקוות שסוף סוף אשתכר כבר; ליפול על המיטה ולרצות למות, או לכל הפחות לישון 24 שעות ברצף. זה החג בשבילי.

בגבעת ברנר היו שני חגים גדולים, חשובים, חגיגים: פסח ויום העצמאות. שניהם נחגגו במצרנה, שזה אומר יותר מהכל שאלו היו החגים שלנו. המצרנה זה אולם הספורט הישן של גבעת ברנר. המהדרין שמדקדקים בפרטים ידעו לספר שהמצרנה הוא מגרש הכדורסל הנכון (כלומר, במידות הנכונות) הראשון בישראל. או שזה היה מסלול הריצה באורך 400 מטר שהיה הנכון והראשון להיות נכון בישראל, אני לא מהמדקדקים ולא זוכרת בדיוק. אבל בכל מקרה, המצרנה היה מגרש הספורט שלנו והמבנה היחיד בקיבוץ שיכל להכיל את המון חוגגי הפסח, או העצמאות. (וכל שנה, כל שנה, בשידורי הרדיו או הטלוויזיה, היה הקריין מציין שהסדר הציבורי הגדול ביותר מתקיים בגבעת ברנר. יה! "גבעת ברנר זה העולם, כל השאר זה חוץ לארץ" היה המשפט שלי בחגיגות החמישים לקיבוץ).

לפני החג כל משפחה היתה מצהירה על כמה נפשות יגיעו לחג ואיזה ועדה עלומה היתה אחראית על סידורי הישיבה. משפחות עם זמרים במקהלה (אנחנו!) היו מקבלות שולחן קרוב לבמה. משפחות קטנות מדי (אנחנו!) היו מאוחדות עם משפחות אחרות וחולקות אותו שולחן. אנחנו, בני הנוער, היינו מגוייסים לערוך את המצרנה. כל משטחי העץ וכל הרגלים (חמורים) שבעולם היו נאספים שם, ואנחנו היינו פורסים עליהם מפות לבנות ושמים שלט עם שם המשפחה על כל שולחן ועורכים את הצלחות, כוסות, בקבוקי שתיה, מנות ראשונות. אחר כך היינו הולכים להתקלח בבתים המשותפים שלנו וללבוש את החולצות הלבנות שהיכנו לנו מראש לערב חג, החולצות החגיגיות.

הגדת פסח

הגדת פסח המקורית של הקיבוץ. צביון יחודי

ואז בית ההורים. שם התחיל הלחץ האמיתי. קודם כל צריך להיאסף שם, ועל בטוח מישהי תאחר. ואז צריך לצאת לכיוון המצרנה: "אבל למה עכשו? למה? נגיע ראשונים ונתייבש שם"!

"עכשו, כי שצפוף לסבתא יהיה קשה למצוא את השולחן!"

באמצע הדרך למצרנה כבר היינו כולנו רטובים מזעה מרוב כל הבלגן והצעקות והוויכוחים, והערב עוד לא התחיל. הכניסה לאולם תמיד היתה חסומה על ידי מלא זוגות אופניים, באולם עצמו היה לוקח שעות למצוא את השולחן ועוד שעות להגיע אליו פיזית, ולסבתא יש אסטמה וקשה לה לנשום! למה שוב שמו אותנו רחוק מהדלת? כי הדודה שרה וצריכה קרוב לבמה! איזה רעש! ולמה אנשים מביאים תינוקות לערב חג? הרי הוחלט באספה שילדים בני פחות מכתה א' נשארים בבית! לא היה לזה סוף.

הערב עצמו היה ארוך ומלא מופיעים, ואחרי הארוחה היו ממשיכים עם ההגדה. השיא כמובן היה "חד גדיא" בסוף (שירה המונית, קולנית, צווחנית, נרגשת. בטח נרגשת, אם רק נעבור כבר את זה הערב יסתיים. וגם, כל שנה כתה ו' ממחיזה את חד גדיא. כל הבנות רוצות להיות האש או המים, בגלל השמלות וזה. לי נתנו להיות הנבוט. בחיי. כלומר המקל. אני וחברתי הרזה ממני קיבלנו טייץ חום וגופיה חומה ומקל (נבוט ארוך) ולמדנו לעשות קפאפ שזה, למי שלא יודע, משהו עם מקלות שעשו בפלמ"ח. מבוגרים אוטנטיים של הפלמ"ח לימדו אותנו. אוף, מה יש לדבר, האכזבות שבחיים).

חד גדיא

האיור של המקל מההגדה. חד גדיא וקפאפ ביחד. יציאה לחרות ופלמ"ח. הגנה עצמית ומסורת יהודית. קיטש ומוות. וכל הבנות לבשו שמלות חוץ ממני

כשגדלנו קצת והקיבוץ גדל בהרבה בנו אולם ספורט חדש והחגים עברו לשם, אבל אנחנו לא עברנו אתם. במשפחה שלנו עברנו לחגוג את הפסח עם סבא וסבתא הרחוקים, כלומר, אלו שבאשקלון. תמיד קצת ריחמתי עליהם כי לנו היו סבא וסבתא שלנו, בקיבוץ, שהיינו רואים כל יום והולכים לארוחת ארבע כל יום. את אלו מאשקלון ראינו הרבה פחות. בשלב מסויים, אנחנו גדלנו והם הזדקנו ואבא ואמא החליטו שאת פסח עושים אצלם. זה היה סיוט לא נוראמלי. בדרך כלל היינו רבים בצעקות רמות עוד לפני העלייה לרכב, בשלב היציאה מחדר ההורים. לשם היינו מגיעים בלי יכולת להסתכל אחד לשני בעינים. נורא. ולסבתא שלי, עליה השלום אשה נפלאה והכל, היו קרפיונים באמבטיה. הגפליטהפיש שלנו. זה לא עזר בכלום.

ציביון שלנו

בכל מקרה, החגים בקיבוץ היו בית כלא מסוג מאוד מסויים, ועדיין בית כלא. אי אפשר, לא היתה דרך, לא להשתתף בהם (השתתפות פעילה: רוב שנות הילדות היה לי גם תפקיד, בנוסף לעריכת המצרנה. רובנו הילדים היינו משובצים איכשהו גם בחלק התרבותי של החג, כלומר, על הבמה). לחגים בקיבוץ היה, מה שאהבנו לכנות, ציביון יחודי. זאת היתה הדרך של הדורות מעלינו להסביר לנו שאת החגים שאנחנו חוגגים הם המציאו. לא ככה חגגו בבתים שלהם עם המשפחות שלהם בארצות האירופאיות מהן באו. הם – צעירי הנצח, החלוצים, הממציאים של הכל – הם המציאו מסורת, הם המציאו חגים. את ההגדה שקראנו בפסח הם כתבו. וגם את זאת של יום העצמאות. הן היו מלאות בציורים מקסימים ושירי אביב-חופש-עצמאות וכאלה. שירים שהם חשבו מתאימים למסורת שלנו.

אבל כשאני הייתי ילדה ההגדה הזאת כבר שימשה 2 דורות לפני והמסורת הזאת, המותאמת לנו, לא הרגישה מתאימה בכלל. כמו כל סט הרעיונות והערכים שגדלנו עליו קיבוץ, גם מסורת וציביון החגים היו גרוטאות ישנות מוטלות בחצר הקיבוץ, גוויות לא רלוונטיות עוד של אידיאולוגיה פוליטית שהתרוקנה מתוכן והן רובצות, מוטלות כאבן שאין לה הופכין וזה בחצר הקיבוץ, מעיקות, מסמיכות את האוויר שנשמנו. ככה יצא שפספסנו משני הכיוונים, גם את החגים היהודים וגם את החגים החדשים, המותאמים לנו, האדם החדש. את המסורת היהודית לא הכרנו, והמסורת החדשה הכבידה עלינו, גרמה לנו לאי נוחות. גם החגים שלנו הרגישו כמו חגים של אחרים. חגים של זרים.

חלק מהעניין של לעזוב את הקיבוץ היה ל ע ז ו ב את הקיבוץ. כלומר, לעזוב. ואת הקיבוץ. לא רק במובן הפיזי-גיאוגרפי של הקיבוץ. גם במובן הנפשי. גם במובן התרבותי. מבחינתי לעזוב את הקיבוץ היה גם להפסיק לקיים את המסורות, המנהגים, ההרגלים וההסכמות שקיימתי בקיבוץ. להפסיק לשמור על הערכים, להפסיק לרקוד סביב מדורת השבט, להפסיק לחיות את החגים. או אפילו :לעזוב את הקיבוץ היה גם הצהרה שאני לא רוצה לשמר את המסורת, לקיים את המנהגים, לשמור על הציביון. לא רוצה.

הגדה של פסח

ועוד מתוך ההגדה של פסח, תוצרת גבעת ברנר

אז אף פעם לא נסעתי חזרה לקיבוץ כדי להשתתף בטקסי יום הזיכרון או השואה, שזה משהו שהרבה אחרים כן עושים, שומרים ככה על המסורת, על המנהגים. אני לא. אני פיתחתי – בהשפעה ברוכה של החברה י, בת קיבוץ אחר מהצפון – את המנהג של להיות האחרונות שיוצאות מבית הקפה לפני הצפירה. פעם ישבנו ב"שיח קפה" עד ממש שעה לפני, הם לדעתי האחרונים לסגור בעיר. גם בחג המשק לא הייתי מאז כתה י"ב, כלומר מאז שהייתי על הבמה בחג המשק. ואני חושבת, לא מוכנה לחתום על זה אבל חושבת, שמעולם לא הייתי שוב בסדר הקיבוצי, לא סדר פסח ולא עצמאות. אני והאולם החדש זרים זה לזה.

כשהגעתי לעיר התברר לי, לתדהמתי, שכולם חוגגים את החגים (ושיש פתח תקווה בעולם, אבל זה עניין אחר). וכשהתחלתי לחגוג עם משפחות של אחרים – למשל המשפחה של בן זוגי דאז מגבעתיים – הבנתי שהם חוגגים משהו אחר לגמרי. לא הכרתי כלום מהחג שלהם. לא את השירים (מדי פעם הכרתי את המילים, אבל היו להם לחנים שונים לגמרי). לא את האוכל. לא את ההגדה שהם מקריאים. לא הכרתי את הצלחת של הפסח מצה מרור ולא הבנתי מה היא קשורה ולמה היא שייכת. אני לא בטוחה שהיום אני מבינה, אגב. הרגשתי זרה ונבוכה ולא שייכת. הרגשתי, אפילו, טיפה בורה. רצף שנאת החגים שלי נשמר. התחלתי לחפש פתרונות אחרים.

לאורך השנים ניסיתי כמעט הכל. פעם שכנעתי את בן זוגי ששניינו נבריז למשפחות שלנו ועשינו פסח פרטי, קטן, רק שנינו ואוכל מוזמן. עם בן זוג אחר ניסינו לארח פסח. בשנה בלי בן זוג נפגשתי עם חברים ביועזר (סיפור מהתחת לתפוס מונית בערב פסח בתל אביב). פעם אחרת חגגתי עם חברה את ערב ראש השנה אצל דיטה. ושנה אחת, קסומה, כשחזרתי מהודו והייתי כולי זורמת-ספונטאנית-עולצת, או במילים אחרות, לא מסונכרנת בעליל, שמרתי על חיות בבית של אנשים שלא הכרתי והעברתי את ערב  החג מכורבלת במיטה שלהם עם אחד מספרי הארי פוטר.

העניין הוא שלא מצאתי דרך חילונית באמת להתמודד עם החגים. חילונית במובן של שלוות נפש, חסרת דרמה, בלי פומפוזיות, קולית. גם כשאני מתמרדת ולא הולכת לחג המשפחתי, ואני מרבה להתמרד, ככה זה מרגיש: כצעד מחאה, כתגובה למשהו, כדרמה. גם לא לעשות את החג בכלל מרגיש כמו מהומה עצומה. עדיין לא מצאתי את האזור הנטרלי שלי.

שוק כריסמס

עוד שוק כריסמס. לפני שנה ביקרתי במאות מהם, השנה פחות מרגש, הייתי בשלוש בערך, היין זה הדבר הכי טוב בהם. והאורות. והאווירה העליזה. בתכלס אני מחבבת שוקי כריסמס

כריסמס

ועכשו הכריסמס הזה. החג שגורם לכל החגים היהודים ביחד להיראות צנועים. חג שיש לו חודש של משחק מקדים. חג שלא אומר לי כלום. מה עכשו, גם עם חגים של אחרים אני אמורה להתמודד? מה, לכל השדים, אני אמורה לעשות בערב כריסמס?

יש לי זיכרון עמום ספוג כאב ממסיבת הכירסמס הראשונה שלי. הייתי בת 9 או 10 והיינו בקוסטה ריקה. בבית ספר האמריקאי שלנו חגגו את הכריסמס. זה היה בערב (אני זוכרת חושך, לכל הפחות) ושיחקנו בכסאות מוסיקאלים (אגב, לא קשור אבל מפתיע וחינני: התברר לי שלאותו משחק שאנו קוראים כסאות מוסיקאלים, קוראים בגרמניה "בדרך לירושלים"). אני ניצחתי. משהו נפתח מלמעלה ומלא ממתקים צנחו עלי וכולם הסתכלו עלי ואני רציתי למות והפנים שלי בערו עוד שעות אחר כך. זה הפחיד אותי מאוד.

לפני שנה, בכריסמס האירופאי הראשון שלי, הייתי די בפניקה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, מסגרת כלשהי, או שהבדידות תכריע אותי. חברה בבריסל הציעה להצטרף אליה ואל בן זוגה, הם יעשו את ערב החג אצל המשפחה שלו אי שם בבלגיה. אמרתי "כן, כן", וגם "תודה". אבל בסוף לא נסעתי. איכשהו איבדתי את החוט, ואיתו את החרדה. "מה לי לנסוע לחגוג חג של זרים עם משפחה זרה?" שאלתי את עצמי, "אין לי מספיק משלי?" והיה איזה רגע שהרגשתי מעל כל זה, פשוט מעל, כאילו אני פטורה. הרי בשביל זה נסעתי מישראל לא? כדי לחיות אחרת, כדי להיות פטורה. למה לי להילחץ עכשו מחגים של אחרים, חגים שלא אומרים לי כלום, למה לי לעשות דרמה גם מהם?

כוסות יין בשוק כריסמס

הדבר הכי טוב בכריסמס, הגלוווין. יין חם. או קי, טוב זה לא, אבל נחמד. ואפקטיבי. וקור אימים בחוץ אז כל דבר חם הולך

אוח, הקלות שבה אני עושה דרמה! הייתי רוצה לבחור בחילוניות גמורה. כזאת שאדישה, אבל באמת, לא במחאה או כנגד, באמת שוות נפש כלפי כל הנושא הזה של החגים. שקדחת ההתרגשות האורבנית, צרכנית, מלאכותית, שתוקפת את העיר, כל עיר בכל חג גדול, שכל הקדחת הזאת פשוט תחליק מעלי, לא תנגע בי. זה מה שהייתי רוצה.

אז הפי הפי כריסמס לכם, וחנוכה, ופורים (כבר, לא?) וסילבסטר, ושנה חדשה, והפי הפי הפי בכלל

"נאציזס ראוס!"

הפגנה

בשבת שעברה הייתי בהפגנה נגד נגד ניאונאצים בברלין. הפגנה ראשונה שלי כאן, ובכלל, הפגנה ראשונה שלי מזה שנה וקצת, כלומר, מאז שעזבתי את ארץ הקודש, בה הפגנות שבת של השמאל הנוגה היא חלק מאורח החיים שלי. אל ההפגנה כאן הגעתי כי חברה בעלת מודעות פוליטית שכבר נמצאת כאן 5 שנים ויודעת את השפה סיפרה לי שזה קורה.

כי חלק מהעניין של להיות מעורב פוליטית, ללכת להפגנות, מחאות, לחתום על עצומות, כאלה, זה לדעת שזה קורה, כלומר, להיות באיזהשהו סוג של מגע עם המציאות מסביב. לפחות זאת נקודת ההתחלה, לרצות לדעת מה קורה מסביב ולהיות מסוגל לדעת. אני אולי רוצה לדעת מה קורה מסביבי, אולי, כי בעצם רוב הזמן אני יותר עסוקה בי מאשר בסביבה שלי, ובכל מקרה, אין לי שפה. זה כמו לנסות להיכנס לבית בלי מפתח. אני לא יודעת לקרוא.

כבר בתחנת רכבת היתה פרושה משטרה, כוחות מיוחדים וכו', בכמויות

כוחות מיוחדים בתחנה. ההפגנה היתה למעלה. אני משום מה נתקפתי פרנויה ולא העזתי לצלם שם כמו שצריך. המדים שלהם מאוד הרשימה אותי. שימו לב למוטת הכתפיים: משהו עצום ממדים. את כל שכבות החימום הם לובשים מתחת לחולצה הצבאית. מנופחים משהו

השמאל הנוגה

הגעתי לברלין, גרמניה, בלי לדעת כמעט כלום על הפוליטיקה העכשווית בברלין, גרמניה. מכירה מרקל, אין לי מושג מה המפלגה שלה. זהו בערך. בהתחלה זאת היתה הקלה גדולה. שקט ירד עלי. בשבילי חלק מהעניין של לא להיות בישראל זה לא לחיות יותר, לא לחוות יותר, את הסיכסוך. או בשמו האמיתי: הכיבוש.

הכיבוש: הבושה הגדולה, הנוראה, הצורבת, המכתימה.

בישראל, כבר הרבה שנים, אני עושה מאמץ מודע לא להיכנס לשיחות פוליטיות. אני לא מסוגלת לנהל שיחות כאלה בלי לאבד את העשתונות. אני לא מסוגלת לשמוע את הצידוקים והתירוצים והנימוקים הביטחוניסטים. אני לא יכלה לסבול שאנשים מבטאים דעות כאלה. העור שורף לי. אני מפחדת, ממש כך, מפחדת, לשמוע את הדעות על בין שיחי, כי אלוהים יודע אם אוכל להמשיך לדבר איתו אחרי כן. ואני אשאר עם הרגשת הבדידות החונקת, תחושת התבוסה, הייאוש הנורא.

אני לא פתוחה פוליטית. אני לא זורמת. אני חושבת שאין נורא מהכיבוש ואין תקומה ממנו ולהערכתי גם אין מחילה. אני לא מבינה: איך אנשים יכלים להיות ימניים? איך אפשר לבחור בימין, להאמין שמחר יהיה גרוע יותר. (אחרי רצח רבין א.ב. יהושע אמר, באחד מאלפי אירועי האבל, שההבדל בין ימין לשמאל זה האמונה בעתיד טוב יותר. אני לא סובלת את א.ב אבל המשפט הזה עשה עלי רושם. הידהד לי כנכון, אפשר לומר. נחקק). איך אפשר לא להאמין באפשרות של עתיד טוב יותר? ולמה לבחור לחיות ככה?

הצומת חסומה, הפרדה הרמטית כמעט

הם – הרעים – שם בצד השני מאחורי השוטרים. הצומת כולו חסום. ושימו לב למדים, טכנולוגית חימום וכו'. כל החיילים נראים כאילו תכף הם ממריאים על טיל לשמים

בישראל הלכתי להפגנות. הרבה מאוד. לפעמים אני מרגישה שגדלתי, התבגרתי והתחלתי להזדקן באותה הפגנה ממשוכת של השמאל, עם שלט של "לצאת מלבנון/עזה/חברון" ביד. אני מזדקנת, הקהל מתדלדל. ובכל זאת הלכתי, כמעט תמיד. כי להיות שמאל זה אורח חיים. כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. ניפגש בכיכר רבין. נצעד למוזיאון. נחסום את אבן גבירול. יצעקו עלינו מכל עבר. אחת ל…יעוף עלינו רימון עשן. אין בעיה, תביאו, אני כאן. הפגנות שמאל בתל אביב הן בית חם לאנשים מיואשים, מרככות טיפה את הלבדיות.

פעם יצאתי עם בחור מאוד שמאלי. הוא הציע לי לנסוע איתו לטיול באפריקה, לא זוכרת בדיוק איזה ארץ. אני אמרתי לו שאני לא מסוגלת. שעבורי חופשה זה לנסוע למקום בלי הכיבוש. אפילו ביקור באפריקה הענייה, ואני, הלבנה, מזכיר לי את הכיבוש. בהודו, בתקופה שגרתי באוורויל, התגוררתי ב"קהילה" שהקים איש נחמד מאיטליה. על הים, חושות מפוארות מוקפות הרבה דשא וירוק, ובמרכז מין מטבח-פתוח-פינת-אוכל-מדיטציה עגולה משיש לבן. כל המתחם מוקף גדר. פותחים את השער כדי לצאת, ולפניו מוטלות גופות המקומיים הישנים. שנאתי את אוורוויל. הרגשתי כמו מתנחלת. מסתובבת עם הדובון שלי בין הילידים לבושי הקרועים.

אז חלק מהצ'ופר של לא לחיות בארץ זה שכואב – פוליטית – קצת פחות. אני לא איפה שהפצע יותר, ואיפה שאני נמצאת, אין לי פצע. לא מכירה. לא יודעת. לא שלי. לא שייכת. בשביל להיות מעורב פוליטית, או חברתית, אולי בכלל בשביל להיות מעורב, צריך איזהשהי תחושה של שייכות. של להיות חלק. ואני, בטח בשנה הראשונה שלי כאן, לא חלק, לא שייכת. ובכלל, חשבתי שארצה להמשיך עם זה, להיות לא שייכת. הזרות נוחה לי.

השמאל האקטיבי

להפגנה נגד הניאונאצים הגעתי כי היתה לי מתווכת תרבותית שעזרה לי למצוא את זה. והגעתי כמו תיירת, כמעט. הנושא, כמובן, קרוב לליבי. אבל לא היה לי ואולי עדיין אין לי מושג אמיתי על כמה זה רלוונטי, כמה זה כאן ועכשו. הגעתי כי הייתי סקרנית. רציתי לראות הפגנה של השמאל במקום אחר. כמו חוקרת אנתרופולוגית. כמו שהלכתי לברגהיין. או להופעה. או למוזיאון. או ליער. כי אני כאן ואני רוצה לראות.

הקהל - הצד שלנו - בהפגנה

כאמור, לא העזתי לצלם באמת. מה גם שהחברה המתווכת הסבירה לי שכבר היו מקרים בהם המשטרה החרימה מצלמות כדי לתעד ולקטלג פעילי שמאל. זה ניסיון שלי לצלם את המפגינים הטובים, הצד שלנו

היה מרומם נפש.

זאת היתה הפגנה נגד. העילה: הם, הניאונאצים, עשו צעדה בשכונת רודאו למחות נגד התוכנית להקים בשכונה בית מחסה לפליטים פוליטים. בבחינת פגיעה בערך הבתים שלהם וכל הקקה הזה. ההפגנה שלנו היתה נגדם, כלומר, למנוע מהם למחות, לצעוד, לצעוק, להתסיס. הבנתי שזה הפורמט המקובל בברלין, בעשרים פלוס שנים האחרונות. הניאונאצים יומזים פעילות, מולם מתארגנת הפגנת נגד שנועדה למנוע מהם.

העסק עובד כמו מכונה משומנת, מן הסתם עוד עדות לרמת התרגול של כל המעורבים. הם – הרעים – מקבלים אישור מהמשטרה ושומרים בסוד את המסלול. השמאל, איכשהו, משיג את המסלול ונערך מראש לסקל אותו. על הדרך כולם מנסים לתחמן את כולם, לשנות כיוון, לתעתע. באמצע המשטרה. או כוח מיוחד של המשטרה שמתורגל בפיזור הפגנות.

היינו רבים מול מעטים. חמישים להם, בערך 500 לנו. התקבצנו ליד תחנת הרכבת של רודאו. רציף הרכבת היא מלא במשטרה. הם – הרעים – היו מוקפים משטרה איפשהו בכיכר קטנה בצד השני של הצומת. כל הצומת היתה חסומה. הפרדה פיזית, מאסיבית, בין שתי הקבוצות. בקבוצה שלנו היו, ובכן, אני לא בדיוק יודעת כי אני לא באמת מזהה או יכלה לקטלג את האנשים שם. אבל היו מכל הגילאים. צעירים מאוד, הרבה, וגם מבוגרים יותר, כאלה שנראים כאילו היו כבר במאות הפגנות כאלה.

רוב הזמן עמדנו ולא קרה כלום. אותם בקושי היה אפשר לראות. אצלנו היתה הרבה תנועה. מנוקדת המבט שלי זה נראה כאילו אנשים כל הזמן נעלמים. אחר כך הבנתי שזאת תוצאה של שמועות וטיפים שמגיעות מהצד השני. כל תזוזה שלהם מייצרת תזוזה אצלנו, אם הם מסתכלים צפונה איכשהו הדיווח מגיע וקבוצה יוצאת לחסום מצפון, או משהו כזה, ככה הבנתי. בכל מקרה מספרי האנשים אצלנו כל הזמן השתנה.

הפגנה נגד ניאונאצים, הערכות המשטרה

שוטרים על הגגות: מפקחים על ההפגנה? מגנים על המפגנים? מצלמים את ההפגנה? מתעדים את המפגינים? כל התשובות נכונות?

עמדנו שעות. היה קר. כל פעם שעלה איזהשהו רחש מאצלם התגברו הקריאות אצלנו. "נאציז ראוס" היתה החביבה עלי. כלומר, איך אפשר לא לחייך? "נאציס ראוס, נאציס ראוס!". בכלל חיבבתי את הקריאות שלהם, שתורגמו לי באידבות החברה אפרת. הלהיט לטעמי, אחרי "נאציז ראוס" היה "הפסדתם במלחמה! הם-הפשיסטים"! בגרמנית כמובן. בלי להבין את השפה זה נשמע קרוב ודומה למדי ל"ביבי (אולמרט/ברק/שרון/שמיר/רבין) תתפטר, השלום חשוב יותר" או "גם בעזה גם בשדרות, ילדים רוצים לחיות"!

זה היה מרשים. ופוקח עינים. אני זוכרת הפגנה אחת בארץ, לפני שנים, בגבעתיים, שהיתה עם אותה תמה: לא לתת לכהנא לדבר. התקבצנו מלא מלא מלא מאיתנו, והוא היה מוקף אנשים אבל קבוצה הרבה יותר קטנה. ובאמת לא נתנו לו לדבר. כל פעם שהוא פתח את הפה הצעקות שלנו היו רמות יותר. וזהו. לא עוד הפגנות כאלה. והרעל של כהנא התפשט ונהייה לנורמה הישראלית. אנחנו חיים בשלום, כבר שנים, עם קריאות גנאי נגד מיעוטים. עם גזענות מילולית. עם ביזוי והשפלת האחר.

וזה מה שלא ידעתי, וזה היכה בי פתאום, בהפגנה: הלך הרוח הימני הוא כמו וירוס – הוא יגיע לכל מקום ויכבוש כל חלקה כל עוד לא יתקל בהתנגדות אקטיבית. פאסיביות היא בית גידול עבורו. מה שאנחנו חשבנו בטעות לסובלנות, בבחינת, "או קי, זה קומץ ואנחנו דמוקרטיה חזקה והמילים שלהם לא יפגעו בנו" זה קשקוש, זה שטויות.

(ומה פתאום עשבים שוטים? במקום לקרוא להם בשמם, פאשיסטים וגזעניים, המצאנו שמות. עשבים שוטים. כאילו שזה בסדר. כאילו שמי מאיתנו שיש לו גינה, לא מעשב אותה. עשבים שוטים עוקרים, לא מעלימים עין).

אחרי כמה שעות וכמה ריצות מכאן לשם, פרשנו. כלומר אפרת ואנוכי. בשטח נשארו עוד אנשים. זה מתיש מאוד, להפגין בקור. בסיכומים שקראתי אחרי האירוע זה הוגדר כסוג של הצלחה לנו. הם אמנם היו שם והחזיקו בצומת, אבל לא צעדו לא התסיסו בשכונה. הפגנה של השמאל, וניצחנו. אלוהים גדול.

הצומת המפונה, הפגנה

הפרדה הרמטית. ככה נראה הצומת. הם בצד השני. בתכלס, לא ראיתי ניאונאצי אחד. ככה גדולה היתה ההפרדה

חודש בברלין, ביקור בקולנוע בכיכר פוטסדאמר, ביקור בצד הלא נכון של השוק, וקצת חג מולד

 בערב שבת יצאתי לסרט. ביחד עם דגנית היקרה הלכתי לראות את contagio של סטיבן סודרברגהסרט, בהקרנה ללא תרגום, הוצג בקולנוע CineStar בכיכר פוטסדאמר, ברלין. אה, כיכר פוטסדאמר! מופת של פאר והדר, ויוקרה, טונה של יוקרה.

התמונה לא משקפת את זה. הבניין המשולש ממול. הכיפה הסגולה למעלה. פוטסדאמר

הייתי שם לפני שנים, ב – 1999, ובמקום לא היה כלום. מגרש שטוח, ענק, תחום בגדרות שמונעים את הכניסה אליו. הכנות לבנייה. היה שם רק ביתן קטן, אדום, ובו תצוגה של מה שהולכים לבנות, מוזיאון קטן  לעתיד.

הגעתי לשם ב- U-bhan, שטופת גאווה על עצם יכולתי לתמרן בברלין בכזאת מומחיות, כלומר לאתר את התחנה הנכונה, לעלות לרכבת הנכונה, לנסוע בכיוון הנכון ולרדת במקום הנכון. בדרך עלתה להקה עליזה של נגנים. הם היו מלאי שמחה. אפילו בסוף, כשאחת מהם עברה וביקשה כסף, זה היה מחויך ונעים ולא התמלאתי רגשות אשמה כהנהנתי בשלילה. הם גם ניגנו יפה. (תלחצו על הנגן. זה של סאונדקלאוד. החברה שמאפשרת להקליט קולות, צלילים, הרמוניות, להפיץ ולשתף בהן. וזה היה רגע של פרסומת).

כיכר פוטסדאמר. בדרך בין התחנה והקולנוע היה שוק כריסמס. עצים נוצצים. מגלשות קרח. הרבה לבן, הרבה אנשים צוחקים והרבה ריחות שאני לא מזהה.

מגלשות קרח. כי בחוץ לא קר מספיק. שוק כריסמס בכיכר פוטסדאמר

המשכתי לכיוון הקולנוע ורק כשהגעתי קרוב, אבל ממש, יצא ממני מין WOW. אני חושבת שלזה התכוון  סטיב ג'ובס כשאמר על הגרסא הראשונה או השנייה של אייפון, שהוא רוצה שמי שנוגע במכשיר יהיה לו WOW כתוצאה מאפקט ויזאולי. כזה היה לי. WOW של ויזאול אפקט. יש שם בניין משולש וכיפה סגולה והמון כסף, רואים את הכסף, אבל זה לא מגעיל, זה מהנודס מדי בשביל להיות מגעיל, זה ארכיטקטוני, זה מתקדם, זה פאר של קידמה. וכסף.

זה מטוס? זה ציפור? לא! הכיפה הסגולה

ביום ראשון יצאתי לעוד שיטוט בשכונה. פ-ברג, שכונה בורגנית (לשם הולכים לעשות ילדים, אמר לי בחור בעבודה שגר עם זוגתו והילדה בקרויצברג). הלכתי בלי מטרה ובלי מדריך וגם, קצת לבושתי, בלי הרבה ידע. הגעתי למקום שאין לי שם בשבילו. הוא בדרך בין הבית הנוכחי שלי לבית אליו אעבור עוד מעט. בתוך השכונה. מין שדה ענק שאין בו כלום, או שיש בו משהו שלא היה לי מושג מהו. הרבה דשא, וגבעה, ומדרגות, וילדים שרצים בין לבין, וכמה נדנדות ראיתי על הגבעה, ובצד מין צריפים קטנים (לא מעץ, אבל עדיין הזכירו לי צריפים) ביניהם מוכרי נקניקיות וקפה ושולחנות (כן מעץ) וכסאות ומלא אנשים, יושבים, אוכלים. וכאמור, זה לא פארק, זה היה פחות מדי מסודר לפארק, אבל זה גם לא עיר. לא יודעת.

הפארק שהוא הגב של השוק שלא הייתי בו

ברלין מכילה את הניגודים האלה (וכשאני אומרת ברלין אני מתכוונת למעט ממנה שראיתי עד כה). יש בה ישן, ויש חדש, ויש פאר, ויש פשוט (לא מוזנח. וגם לא פשוט בעצם. נקי? מסודר? משהו כזה). ויש הרמוניה גדולה בין הניגודים. כמו שהבתים נוגעים אחד בשני, העולמות השונים נוגעים אחד בשני. בלי הנגדה, בישירות, בגלוי ובהמון יצירתיות.

יום שמש קר, שותים קפה בפארק. או בירה. ולא פארק בעצם

היצרתיות הזאת נגלית ברחוב, בפארק שהוא לא פארק, בבתים הצבועים, בציורי הקיר, בשוקים העירונים הקטנים. אלתור מסודר, או אולי זאת מסגרת שמאפשרת לאלתר בתוכה.

ציורים על הקיר של הסופר השכונתי. יצירתיות, כבר אמרתי?

אחרי שחזרתי הביתה והתחברתי לאיטנרנט התברר לי שהמקום בו הייתי הוא הגב של שוק היד שניה הגדול בברלין. אני לא ראיתי כלום ממנו. שזה מעולה, כי עכשו יש לי תוכנית לראשון הקרוב.

עצים זורחים בפוטסדאמר

נ.ב. הסרט היה מאכזב. במאי שאני אוהבת, וירוס שמאיים על האנושות, ובכל זאת, מאכזב. קיוותי לאפוקליפסה טובה יותר. ובסוף הסרט לא הדליקו את האור עד שהכתוביות הסתיימו.