בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.

 

 

ח.פ.ש (וגם: חופשה, חיפוש, חופש)

ביציאה מהפיתול ראינו את הכפר הכחול מתקרב אלינו והמשכנו בנסיעה ישר אל תוך הכפר הכחול והדודה אמרה שזה "הכפר הכחול", ובאמת רואים, כל הבתים צבועים בכחול, אותו כחול, אותו גוון כחול בדיוק, ובבת אחת אנחנו בתוך פקק תנועה, אנחנו הפקק, מזדחלים, בכבישים הצרים של הכפר הכחול. מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה? היינו לבדנו לפני הכפר הכחול, נוסעים בין ההרים, כבישים מתפתלים, צהוב של קיץ וירוק של עצים ולבן ואפור וכל גווני החום של הרים קרחים והרים מסולעים והרים חשופים.

אנחנו, בתוך הרכב המשפחתי הגדול של הדודה, בדרך אל המעיין. אנחנו נוסעים בדרך אל המעיין, והדרך אל המעיין עוברת בכפר הכחול ופתאום תנועה, צפיפות של רכבים, עצירה. הגענו לאטקרציה תיירותית. הכפר הכחול.

הכפר הכחול, אנדלוסיה, ספרד. כפר הדרדרסים.

בדרך ראינו כפרים לבנים. בין ההרים, בעמקים, או לא, או דווקא על פינה של הר, גוש בתים, מיצבור של בתים קטנים, מרובעים, לבנים. רואים אותם מרחוק. הם דומים אחד לשני. במבט רחוק, בתנועה, אי אפשר להבדיל ביניהם. אי אפשר להבחין בייחודיות שלהם. הם תוחמים שטח, מסמנים גבול אנושי. יער, אדמה, הר, גיא, כפר. הם משתלבים מאוד בנוף. הם לא משתלטים על הנוף בכלל. הם חלק מהנוף, בתוך הנוף, מעשה ידי אדם אמבדד בתמונת נוף. התוספת האנושית לטבע, לנוף, למה שהיה ומה שיש.

הדודה אמרה לנו: "תראו, הכפרים הלבנים". אבל הם לא היו. החבר בן המקום שהיה איתנו, זה שחי שם את כל החיים שלו ולכן העדות שלו אמינה יותר משל כולנו ביחד, הוא אמר לנו שאלו לא "הכפרים הלבנים". כלומר, ברור שהם כפרים והם לבנים. אבל הם לא מה שמכנים "הכפרים הלבנים". יש מושג כזה, בעולם התיירות של אנדלוסיה, "הכפרים הלבנים", ואלו לא הם. אלו סתם כפרים, לבנים, בדרך אל המעיין. אז ראינו אותם מתוך הרכב ולא התעכבנו. היה לנו יעד, המעיין. והדרך אל המעיין עברה בכפר הכחול.

הכפר הכחול. לא חסו על כל בית. אני חשה צער מסויים על שלא השתתפתי בישיבה בה החליט הכפר על המהלך. מה הניע אותם? זה הכל שיקול כלכלי?

חיפוש.זהות

הדודה ציינה מראש שתכף נגיע לכפר הכחול. היא סיפרה שבכפר הכחול צילמו את הסרט הדרדרסים 2. לפני כן הוא היה כפר לבן. עוד כפר לבן. הגיעו אנשי הסרט וצבעו את הכפר. בית בית. כל הבתים של הכפר. ואז צילמו. ואחרי הצילומים רצו להחזיר את הכפר ללבן. או אז באו אנשי הכפר ואמרו לא לא, תשאירו. אולי הם עשו ישיבה על זה. אולי כשבאו אנשי ההפקה אל נציגי הכפר לסכם את הפרוייקט, אנשי הכפר אמרו להם רגע רגע, אנחנו צרכים לחשוב על זה. וכינסו את הכפר כולו בבית הכפר. ואולי התקיים שם דיון. על צבעים, על תיירות, על ההיסטוריה של הכפר והאתוס שלו ואיך מתאימים את הכפר לשנות האלפיים. ואולי לא, אולי הם פשוט אהבו את הכחול, או רצו שאנשי ההפקה יעופו להם כבר מהכפר. בכל מקרה הם אמרו לא, עזבו, אל תחזירו עטרה ליושנה ואל תלבינו לנו את הבתים.

הכפרים הקטנים האלה בהרים של אנדלוסיה, גושי התיישבות, פטריות לבנות צומחות מאדמת פרא, הכפרים האלה יש להם, מן הסתם, היסטריה, תרבות, אתוס, סיפור. הם חלק ממשהו, ארוגים לתוך התמונה הכללית. ואז כפר אחד אמר לא. אני אחר. אני שונה. אנשי הכפר, כשאמרו כן לכסף של ההפקה האמריקאית, הם ידעו שהם בחיפוש אחרי זהות חדשה? צבע זה זהות?

וזהות, זהות של כפר, כל המרכיבים שיוצרים זהות, שנצברים ומתלכדים לאורך זמן, השם, שנת הקמה, סיפור ההקמה, האתוס המכונן, הגדילה, כל הפכים הקטנים שיוצרים סיפור, אפשר ביום אחד לשנות אותם? בהחלטת אסיפה? וכל זה למה בעצם? כדי למשוך עוד תיירים? כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם? בשביל הבידול?

תמונת נוף, מבט מלמעלה, מתצפית מסודרת. אנדלוסיה

זהות. הגדרה עצמית. בידול. שונות. יצאו לחפש משהו, אנשי הכפר, או שלא יצאו ולא חיפשו, ועדיין, מצאו, ירד עליהם משמים, דאוס אקס מכינה, זהות חדשה, סיפור חדש. הכפר הכחול. אין לי מושג מה השם של הכפר. זה גם לא חשוב. זהו הכפר הכחול. הכפר של הדרדסים. כל הבתים כחולים. ציורי דרדסים מעטרים את הקירות. זה הסיפור של הכפר עכשו. זה מה שאנשים באים לראות. זה מה שיכתבו עליו במדריכי הטיולים. הכפר הכחול. אל תפספסו, בין הים וההרים והאוכל והמנוחה, אל תפספסו את הכפר הכחול. אטרקציה תיירותית.

(יש מצב שכל הסיפור תמויי עוד יותר ואנשי הכפר סתם נאחזים, שלא בצדק ולא בזכות, בסיפור הדרדסים. יש מצב שהכל עורבא פרח. הרי הדרדסים, כפי שהאחיינית שלי ציינה וכפי הנראה יודע כל בר דעת, חיים בכלל בפטריות. מה להם ולבתים מרובעים קטנים בכפר שפעם היה לבן והיום כחול בין ההרים בדרך אל המעיין באנדלוסיה?).

אחרי הכפר הכחול הגענו, אנחנו ועוד משפחות עם ילדים כחולי פנים, אל המעיין

אירופה.הו

הגעתי לאנדלוסיה מברלין. חופשה באירופה, מאירופה. פגישה באירופה, מאירופה. הרגשתי כאילו נסעתי אחורה בזמן ומזרחה במרחב והגעתי ללבנט. להגיע לאנדלוסיה מברלין זה לצאת את אירופה ללבנט. כשנסעתי מישראל לספרד זה היה לנסוע לאירופה, שפירושו לנסוע קדימה, קדימה, אל האור, הדמקורטיה, התקווה, העתיד. מהלבנט לאירופה.

הו, אירופה! איפה את באמת? ככל שאני יותר זמן באירופה אני פחות מזהה, מבינה ויודעת מה זה  אירופה. זה קיים בכלל?

פעם האמנתי, או רציתי להאמין, בהתקיימות המרחב הים תיכוני. אנחנו, יוון, ספרד, איטליה, אנחנו, ואנחנו חלק. תפיסת המרחב הים תיכוני מאפשרת שייכות, אנחנו חלק מרצף, מסיפור, מנרטיב. הייתי מאוהבת בקונספט. מצאתי שיש בו תקווה. המרחב הים תיכוני מציע דרך החוצה מהגטו, מאפשר חיבור לתרבות רחבה יותר מאנחנו אנחנו אנחנו, מאפשר קיום.

כמה יפה אתה, הים התיכון! תמונת זריחה ביום מעונן. השמש זורחת בים, שוקעת בהרים! פרוע ומטורף לחלוטין

אבל המרחב הים תיכוני נשאר רק קונספט. לא חלק מהיומיום, לא רלוונטי לשיגרה. אנחנו בדיאלוג עם אמריקה, המזרח התיכון, אירופה. הגושים הכהים. שונים זה מזה, מנוגדים זה לזה, מתמקמים זה כנגד זה. כשאני חושבת על אירופה, כשחשבתי על אירופה לפני המעבר לברלין, זה היה על כיכר עם מזרקה, שולחנות מסביב, מדרכה מרוצפת, אופניים קשורים בפינות הכיכר, קרירות.

כשעברתי לכאן הדימוי שהיה לי על ברלין נפגש עם המציאות, הראייה, החיים ביומיומיות שלהם. זאת לא היתה תאונת דרכים. הפערים לא היו גדולים ולכן תהליך הסינכרון היה טבעי, לא כואב. הרבה פעמים אני מגיעה בברלין למקומות וחושבת, מרגישה, אה, נכון, ככה זה בברלין, ככה זה נראה ומתנהג בברלין. גם אנדלוסיה נראתה והתנהגה כמו אנדלוסיה. אבל לא כמו אירופה. זה לא.

חופש.חופשה

לא הצלחתי בנושא החופשות. כשלתי. במקום חופשה אחת ממושכת, חופשה תקנית, כמקובל, אני יוצאת לשלוש פאזות, כמה ימים בכל פעם, בתפזורת על פני אוגוסט, ספטמבר ואוקטבר. לא חופשה, חופשות. חופשונת. ואחת מהן, האמצעית כמובן, היא בכלל "ביקור בישראל". וזה בסדר. בכמה ימים באנדלוסיה, ספרד, נזכרתי שהאורך בכלל לא קובע, ושחופשה וחופש זה לא בהכרח אותו הדבר, או אפילו יותר מזה, חופשה היא לא הדבר, זה לא חופשה שאני מחפשת, זה חופש. 

הים התיכון מהכיוון השני. הים אותו ים, המים קרים הרבה יותר, הלחות אותה לחות, ועל הערבים אין צורך לחשוב, אנחנו הרי בחופשה

חופשה זה  מסגרת, זה פורמט תקין ומקובל ואגור לתוך המבנה החברתי. חופשה זה מה שהכלכלה הקפטיליסטית נותנת לנו עבור עצמנו. כמה ימים שבהם מותר לנו לחיות אחרת, להרגיש אחרת, להיות אחרת. חופשה היא המאפשר. לא המטרה. המטרה היא להרגיש חופש, להרגיש חופשיה. חופשיה ממה? מעצמי כמובן, או לכל הפחות, מחיי. חופשה מאפשרת לנו חופש מסודר מחיינו. חופשה היא הפוגה.

הפוגה מעצמנו, מהחיים שלנו, מהשיגרה שלנו, מהיומיום, מהבנאליות, מהאכזבות, מהצורך וההכרח לחיות. חופשה אמורה לאפשר לנו להרגיש בחופש מעצמנו. וכל הקסם זה הרגע הזה שאנחנו מפסיקים להיות אנחנו, אפילו לשניה, אפילו קצת. לפני כמה שנים הלכתי ללמוד בודהיזים. הלימודים, לצערי, היו בימי שישי. ואני כל השבוע שלי עבודה, שישי מוקדש לחופש, לחיים, לפגישות עם חברות, למה שאני מזהה עם כיף, עם אפשרויות ובחירה. השישי שלי. היום החופשי שלי (חופשי ממה? ממני. מהחיים שלי. אבל איך זה יכול להיות?).

אהבתי את הלימודים ונהנתי מהם מאוד ולא הרגשתי את מה שהדאיג אותי, את הקרבת השישי שלי. ההפך בדיוק. בוקר שישי היה היום החופשי שלי. כל בוקר שישי רוח של מחשבות ורעיונות שטפה ממני את השבוע. החלפתי את גלגל הסרט. זה חופש. להספיק את מה שהיה קודם, זה חופש. בגלל זה אני מאוד אוהבת לנסוע למזרח. ההזרה הטוטאלית שהמזרח כופה עלי, זה חופש. הלא לדעת מה קורה, זה חופש. לא להבין, לא לשלוט, לא לתקן, לא. זה חופש.

Ronda, אנדלוסיה, גשר עתיק, גשר עמוק, הגשר העתיק העמוק, צוק, בתים, תמונת גלויה. חופשה

האינטנסיביות של הכמה ימים בספרד, הטוטאליות שלהם, החליפו אצלי את הגלגל, וזה הכל, הופ, אני בחופש. אני בחופשה. ולא משנה המקום, התוכנית, הימים, הסכומים המוקצים לכך, כל זה, כל התיכנון והפיטפוט והכל, זה שטויות, זה לא העניין. היכולת, ולו לכמה ימים, לחיות, לנשום, לחוות, לחשוב אחרת, זה החופש האמיתי.

והכי טוב, לעשות את הכמה ימים האלה עם אנשים אהובים אהובים.