בית על יד הים, גן על יד הים

נסענו אל בית ליד הים. אחד משני בתי עץ אקולוגים שמיועדים להשכרה ונמצאים במרחק של 200 מטר מהחוף. למקום של שני הבתים קראו "הבית החדש", בגרמנית. נסענו על האוטובאן ובדרך ראינו ולא עצרנו בתחנות עצירה קטנות שמשתלשלות מהכביש ואין בהם כלום, רק פיתול קל שיוצא וחוזר אל הדרך הראשית. אילו היה לנו גזייה במכונית, היה טעם לעצור בהן, אולי, אבל לא היתה לנו גזייה, לפיכך עצרנו בתחנת עצירה גדולה יותר, כזאת שיש בה תחנת דלק ומסעדה-מזנון ושירותים. אכלנו סנדוויצים ושתינו קפה. בחוץ היה אפור ומלא ברוח. במגרש החנייה של המסעדה-מזנון אחת מאיתנו נתקלה, במקרה, במכרה שלה מברלין.

הבית ששכרנו היה בית עץ שחור מבחוץ. שתי קומות. הרבה חלונות. בקומה העליונה חדרי שינה. בקומה התחתונה מטבח פתוח וסלון ויציאות לשתי מרפסות. מרפסת קדמית בה לא ישבנו אפילו פעם אחת, מין דק עץ על דשא שמשקיף אל חניית המכוניות, ומרפסת אחורית שמאחוריה גבעת חול קטנה ואז הים. לא ראו את הים מהמרפסת האחורית אבל הרגישו אותו, בריח, ברוח, ברחש. הכי שימח אותי הרחש. צליל של גלים בים ורוח בין עצים. לא רעש, צליל. המייה. כאילו לאוויר יש – בנוסף לאוויר, תנועה, זרימה, – ש לו גם אקפט צלילי.

IMG_20170612_173514.jpg

הדרך אל הים. בספר "הגן על יד הים" מסופר על קבוצה של צעירים שמבלים כל קיץ בבית על יד הים. אחד מהם הוא צייר. הוא מצייר רק את הים: "הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים."

המרפסת האחורית ישבה על חול של ים. מאחוריה היתה גדר נמוכה בלי שער ומאחורי הגדר גבעות חול עם קצת עצים. ומאחוריהם הים. אני בטוחה שיש שביל רשמי להגיע אל הים, אבל אנחנו פשוט הלכנו מאחורה, דרך המרפסת האחורית ומעל הגדר ועל הגבעה ואז הגענו אל שביל אפר מסודר שעלה ואז ירד אל הים, והרגע הזה, הרגע הזה בו הים פתאום נפתח, הים מתגלה, הים נחשף – קודם לא היה, היתה רק דרך ושביל וחול ים ופתאום, בבת אחת, כל האופק רוקד, כל האופק רוטט, והנה הוא הים. אין על הרגע הזה. הוא נשאר אצלי טהור כמעט כמו בילדות, לא נגוע, לא מתעייף, הנה הים! הנה הים! הנה הים! שמחה פראית, שמש מסנוורות, ילדים משתוללים, ריצודים מנצנמצים בעיניים, הנה הים, הנה הים! איזה פלא. איזה חג.

שני הבתים הם חלק ממה שנראה לי כמו כפר תיירות. אני לא יודעת בדיוק שזה מה שזה היה, אני לא מקומית והפרשנות שאני נותנת למה שאני רואה נשענת על חוקים של עולם אחר. אולי זה לא היה כפר תיירות. אולי גרו שם אנשים כל השנה. אבל כשטיילנו בין הבתים חשבנו שלא, שרוב הבתים היפים להפליא שברחוב היפה להפליא שבשכונה היפה להפליא היו בתים להשכרה. במרחק של כמה דקות נסיעה היה מרכז קניות עם סופר ודוכן למככר תותים ובית קפה ועוד כמה חנויות, ובהליכה קצרה משם היה נמל ישן ויפה להפליא בו עגנו כמה סירות עץ יפות להפליא. ואת הכל הקיף יער עם עצים גבוהים ושבילים דרוסי עלים ומסלולי נסיעה לאופניים ומסלולי רכיבה לסוסים. יום אחד טיילנו ביער כולנו, חמש נשים ושני כלבים. עצרה לידינו מכונית. פקחית. אחד הכלבים היה לא קשור. קיבלנו הערה, או אולי זאת היתה נזיפה. כלב לא קשור זה אסור. המשכנו את ההליכה בשביל של הסוסים. לא עברו שם סוסים באותו הזמן.

IMG_20170612_153317

הבית, תמונה מקדימה. בספר, הצייר אומר למספר, הגנן של הבית: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני (הגנן) הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן…"

כשראיתי את הים בפעם הראשונה, כשהים והחוף נפתחו בפני מאחורי הגבעה והשתערו מולי שטוחים וגלויים והחוף נמשך מאופק אל אופק, לכל כיוון שהסתכלתי היה חוף וים, מימין ומשמאל, הרגשתי כאילו אני רואה משהו מאוד מוכר. מראה שצרוב אצלי בזיכרון. נשמתי כאילו חזרתי הביתה. אל מקום מוכר ואהוב, מקום שלא הייתי בו הרבה שנים וכבר הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת אותו, הפסקתי לשים לב כמה אני מתגעגת. חוף ים. המראה של חוף ים. החיים על החוף. תמונות של חיי חוף. אני כל כך אוהבת.

כסאות חוף כמו כורסאות במושב האחורי בכרכרת סוסים, כסאות לבנים, שתי וערב לבן, מרופד, ממסוגר, מפוזרים כל כמה מאות מטרים על החוף. לידם מבנה מעץ לבן, קיוסק או בית קפה שיפתח בימים של מזג אוויר נאה יותר. מתנפח צבעוני. אנשים הולכים על החוף. לבד. עם כלב. בבגדי ספורט או עטופים בתוך מעילי רוח. זוג מבוגר לבוש בצבעי בז'. ספסל עץ, בעמדת תפצית אסטרטגית מעל החוף, קשור בשרשראות עבות אל עץ. המשפחה מהבית לידינו, הבית השני במתחם של הבית החדש, בנתה מתחם שלם של ארמוני חול. הירידה אל החוף המרכזי מרוצפת דוכנים לממכר אוכל. ומעל הכל שמים אפורים. תעתועים של אור חיוור, שמש שקרנית ועננים כבדים מגשם.

IMG_4581 (2).JPG

הכיסאות בים. הגנן מספר על ימי הקיץ, על בעלי הבית הצעירים וחבריהם, אורחים של קיץ: "וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה כסף…וכל כך הרבה מהכול…שאני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אאוז'ני"

לרגע, חזרה אלי, ברורה וצלולה, התהייה שלי מאז, מהילדות, כשראיתי תמונות וסרטים של חוף ים אירופאי: למה אנשים הולכים לים עם השמים אפורים וקודרים, מה הם עושים שם? ואז היא התחלפה בידיעה צלולה וברורה של למה אני הולכת לים: כי הוא נמצא, והוא שם, והוא נפלא, והוא ים. ואני אוהבת ים. מאוד אוהבת ים.

לא הייתי קודם בחוף ים אירופאי ביום חורפי. נשימת ההקלה שהרגשתי, כאילו אני חוזרת הביתה, לא התבססה על שום זיכרון שלי, לא על זיכרון אמיתי, אותנטי. חוף ים אירופאי ביום אפרפר ומלא ברוחות זה משהו שראיתי בסרטים וקראתי בספרים. כמה מהיצירות הספרותיות שאני הכי אוהבת בעולם התרחשו שם, מול הים: "אביב בפיאלטה" מאת נבוקוב ("הגלים עצלים מכדי להתנפץ לקצף", מתוך הספר "תריסר רוסי"). "נוכח הים" של פוגל. ו"גן על יד הים" של מרסה רודורדה, ספר שקראתי באותו הבית ליד הים, והוא מקסים ונפלא, כולו כתוב בצבעים כל כך שקטים שהוא כמעט, אבל לא, נטמע בצבע הים, אבל הוא לא, הוא מרחף מעליו, שקוף כמו בלון סבון שילדה מעיפה ביום נאה בפארק.

IMG_4576.JPG

זוג בבז'. "האביב הגיע, ובבואו שם כל דבר ודבר במקומו: החזיר את הוורד למשוכה והשיב את הציפור לענף". מתוך הספר "גן על יד הים".

וגם זה היה:

עשינו הליכה ביער. עשינו קניות בסופר המקומי. שלוש פעמים העירו לנו. פעם אחת הפרופסור (כך הוא הציג את עצמו), אב המשפחה מהבית השני. הוא לא אהב כלבים. פעם שנייה הפקחית במכונית שעצרה לידינו. פעם שלישית, אנחנו חושבות, השכן בא להתלונן על האש שהבערנו. כי גם זה עשינו, הבערנו אש במקום המיועד לכך במרפסת האחורית. כיבינו את האש. עשינו הרבה עשן. ראינו את מזג האוור מתחלף, את הרוחות מפסיקות, האוויר נעמד, חזינו בבוא היתושים. נעקצנו. בעלות הכלבים נאבקו בפרעושים. ראינו את הים מתחת לשמים אפורים וראינו את הים מתחת לשמים כחולים וביום האחרון, ביום בו נסענו בחזרה, היה ממש חמים ובמכונית חזרה אל העיר לבשנו כולנו חולצות קצרות.

IMG_4614 (1)

תמונת שקיעה. "כשהייתי קטן הייתי מתיישב לפני פרח ומחכה שהוא ייפתח" מספר הגנן על עצמו.

חופשה עם חברים, חופשה בים הבלטי, חופשה

חופשה: במילון

חופשה – נקבה

  1. הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים. פגרה
  2. טיול בן כמה ימים המיועד בעיקר למנוחה. נופש. "בפסח אנחנו יוצאים לחופשה בקפריסין".

ויש גם הרחבות, כגון: חופשה שנתית, חופשה ברומא, קסם של חופשה.

(מתוך: מילוג, המילון העברי החופשי ברשת)

IMG_20170612_185904_052 (1).jpg

הדרך אל הים. תמונה מתוך חופשה עם חברים, החופשה עליה תכננתי לכתוב בפוסט הזה, אבל לא הספקתי, אז רק תמונה כרגע ויהיה פוסט המשך

חופשה: בילדות

לא הכרתי. לא ידעתי. לא היה. בילדותי בקיבוץ לא היו חופשות. היה חופש. ב"ה" הידיעה. החופש. החופש הגדול. חודשים לפי חוקי מדינת ישראל. חודש לפי החוקי הקיבוץ. בחודש הראשון של החופש הגדול עבדנו. החודש השני הוקדש לחופש. בחודש הזה, החופשי, היתה הקייטנה. לחמניות עם שוקולד ושקית שוקו יוטבתה לארוחת בוקר. בשבועיים שלא היתה קייטנה היינו חופשיים. באמת חופשיים. כלומר, בלי תוכנית ובלי סדר יום. חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. ימים שלנו. כשהייתי ממש קטנה ההורים היו שולחים אותי לבלות אצל סבא וסבתא באשקלון. הם גרו בקומה רביעית בבית דירות בלי מעלית, מהמרפסת שלהם אפשר היה לראות פיסה של ים ולסבתא היה קרפיון באמבטיה. כשגדלתי הספקתי עם זה. הימים החופשים בחופש הגדול היו ימים של עשיית כלום. ימים ארוכים של שיטוט בטל בין הבריכה וחדר האוכל והחדר הפרטי והחדר של ההורים.

חופשה: בחו"ל

בשנות העשרים שלי הדרך היחידה לחשוב על חופשה היתה חופשה בחו"ל. או בשמה העברי דאז, נסיעה לחו"ל. אני לא זוכרת שהיו לי רעיונות אחרים לגבי חופשות. אם לקחנו ימי חופש הדרך היחידה הראויה לממש אותם היה לנסוע לחו"ל ולהספיק דברים. היינו נוסעים עם רשימה של מטלות, איפה להיות, מה לראות, באיזה תור לעמוד, על מה אסור לוותר. תכלס היה אסור לוותר על כלום. זה היה מתיש.

החופשה הראשונה שלי בחו"ל היתה עם בן זוגי דאז, עירוני עם הרגלים של נסיעות דו- או תלת -שנתיות לארצות אחרות. ההורים שלו החליטו שהגיע הזמן ובשלו התנאים בשבילנו לצאת לחופשה בחו"ל. אמסטרדם ופריז. אמסטרדם אנחנו רצינו, בגלל הסמים, פריז ההורים אמרו שחייבים. תוכנית החופשה נקבעה ביניהם. כמה ימים בכל עיר. איפה לשכור רכב. איך לנסוע. את הרכב ובתי המלון שכרה עבורנו – מבעוד מועד, עוד בארץ – סוכנת הנסיעות של ההורים. לא עשיתי כלום. לא הייתי שותפה בהכנות. אנשים שידעו יותר ממני – שהיו בחו"ל, יצאוו לחופשות, שידעו איך עושים את זה – תכננו עבורנו הכל. נסענו כמו בני מלכים. מאוד נהננו באמסטדרם ואני זוכרת את הנהיגה מאמסטרדם אל פריז. מפריז עצמה אני כמעט לא זוכרת כלום. לא חזרתי אליה מאז.

בדרך אל החופשה. קלאסיקה אירופאית

בדרך אל החופשה. קלאסיקה. זה מה שהרגשתי. קלאסי. התרחב לי הלב. ככה בדיוק דימינתי את הדרך אל חופשה אירופאית בים. 

חופשה: משפחתית

לא מקושרת בעולם האסוציאציות הפרטיות שלי עם כלום. אין לי זיכרונות ילדות של חופשות משפחתיות. חיינו בקיבוץ. לא עשינו חופשות. פעם אחת נסענו כולנו ביחד לחו"ל ושהינו באותו הזמן ביחד בחו"ל, אבל זאת לא היתה חופשה, זאת היתה שליחות, או יותר מדוייק, נסיעה של כל המשפחה בעקבות העבודה של אבא. נסענו, חיינו שנתיים בחוץ לארץ וחזרנו. לא חופשה. עבודה.

ופתאום, בשנים האחרונות, שנות ברלין שלי הביאו אתן גם חופשות משפחתיות. הייתי בשתיים כאלה עד כה. אחת בדרום ספרד ואחת באמסטרדם. חופשה משפחתית. לא בדיוק חופשה של המשפחה שלי, יען כי אני אין לי משפחה משלי, אבל חופשה משפחתית. חופשה עם המשפחה של אחותי הגדולה.

אולי זה הגיל וההכרה, או התבססות ההכרה שאין לי משפחה משלי וככה זה, זה לא אומר שאסור לי לצאת לחופשה, ואולי זה בכלל השינויים הגיאוגרפיים, הנוכחות הקבועה שלי באירופה. פתאום זה נראה לנו הגיוני, שכשהם מגיעים לאירופה לחופשה אני אצטרף.

חופשה: כשעובדים בהייטק בישראל

לפני ברלין עבדתי כמה שנים בחברת סטארט-אפ מצליחה יחסית בישראל. רמת גן. בחוזה קיבלנו משהו כמו 12 ימי חופשה שגדלו, למתמידים, ל – 14. עובד אחד, בכיר ממני, סיפר לי שביקש, בעת ההתמקחות על החוזה לפני תחילת העבודה, הוא העז וביקש תוספת של ימי חופשה. 16 ימים תמימים ביקש. כאן זה לא ההסתדרות, אמר לו בתגובה הבוס. הוא חתם על החוזה, אלה מה, בטח חתם. 14 ימי חופשה, ולבוס שמורה הזכות לאשר אותה. עדיף לא לקחת את כל הימים ביחד, הבוס אמר, זה יעשה בעיות בעבודה.

 

img_4372.jpg

תמונה מתוך חופשה משפחתית בספרד. כפר הדרדסים

חופשה כשעובדים בהייטק אצל הגויים 

בעצם, חופשות מעולם לא הטרידו אותי, לא העסיקו את המחשבה שלי, עד שהגעתי אל ברלין והתחלתי לעבוד בחברה מקומית בין אנשים אירופאיים. כמה הרבה הם מדברים על החופשות שלהם! וכמה זמן מראש הם מתכננים את החופשות שלהם! בשבוע הראשון בעבודה החדשה מינו עבורי אשת HR שעזרה לי בסידורים ובבירוקרטיות ובכל מה שדרוש כדי להתחיל לעבוד ברצינות. בין השאר היא שאלה אותי מתי אני מתכננת לצאת לחופשה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי מה לענות לה. רק הגעתי! מה חופשה עכשיו?

וגם, לאן אני אסע לחופשה? הרי אני כבר באירופה. מה יש לי לנסוע עכשו? בשנה-שנתיים הראשונות לא הבנתי, לא רציתי, לא הרגשתי צורך לנסוע לחופשה כי הרי חופשה זה רק חופשה בחו"ל, ואני כבר בחו"ל. אין יותר חו"ל כשחיים בחו"ל. זה הכל היה מאוד מבלבל, אבל הפנמתי את החוקים: חופשה זה משהו שחייבים לעשות. חייבים לקחת את ימי החופש, לנצל אותם, אחרת מאבדים אותם. חופשה זה משהו שמתכננים הרבה זמן מראש. וחופשה זה משהו שמדברים עליו. הרבה. לפני שנוסעים ואחרי שחוזרים. עבדתי בשלושה מקומות עבודה שונים כאן, הכרתי עשרות אנשים, יותר מהכל אני זוכרת סיפורים שלהם על החופשות שעשו.

img_8880.jpg

תמונה מתוך: חופשה? (חילופי דירות) עם קופנהגן. חוף הים. 

חופשה: כשפרינלסרים

מורכב ביותר. אני עוד לא פיצחתי את זה. איך יוצאים לחופשה כשאתה המעביד של עצמך. מי מממן? מי סופג? מי ישלים? הכל עלי. איזה ברוך. מאז שאני עובדת מהבית, כלומר, העבודה שלי היא אני והיא איתי כל הזמן, לא באמת יצאתי לחופשות. בנסיעות לישראל – שהן ממילא לא חופשה, הן נסיעות לישראל, ז'אנר עצמאי, ז'אנר בפני עצמו של נסיעות – אני לוקחת את העבודה איתי. בנסיעות בתוך אירופה, ועשיתי כמה כאלה, מתוך ז'אנר חילופי הדירות, אני לוקחת את העבודה איתי. איך יוצאים לחופשה ככה?

נוסעים לריטריט או נוסעים לטיול ברחבי סיביר ומונגוליה. זה מה שאני עשיתי. זה מה שגיליתי. או טיול בעולם שלישי או ריטריט ויפאסנה בשתיקה. זאת הדרך. לפני שש או שבע שנים, בתל אביב, עבדתי יותר מדי שעות בסטראט אפ ורציתי ללמוד בודהיזים עם פסיכודרמה. הקורס היחיד שיכולתי להגיע אליו היה בימי שישי. וזה כאב לי מאוד. כי ימי שישי היו הימים שלי. היום היחיד בשבוע בו יכולתי לשבת בבית קפה בשעות הבוקר. לפגוש חברות. ללכת לקניות. להסתובב. להתבטל. לעשות כלום. כאב לי להקריב את זה בשביל לימודים. לא האמנתי באמת שזה יכול להשתלם, להצדיק את עצמו. ובכל זאת, נרשמתי.

מונגוליה

חופשה במקום בו אין אינטרנט. הדברים שראיתי במונגוליה. כמו להיות על הירח

ביום האחרון של הלימודים, 9 חודשים אחרי, כל אחד אמר משהו לתאר, לסכם, להגיד. ואני הייתי זאת שהרימה יד רועדת ודיברה על – בקול שאולי, בהחלט יכול להיות, רעד קצת – על ההקרבה הגדולה שלי בוויתור על ימי שישי, הקרבה שחשבתי שעשיתי, עד שגיליתי, עד שחוויתי בעצמי, שבעצם ימי שישי, ימי הלימודים שלי, היו לגמרי ימי חופש. גיליתי שכשאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמסב לי הנאה, זה כמו חופש. זה חופש. זה החופש. אותו דבר קרה לי בריטריט. הכי חופשה שאני מכירה היום היא חופשה מעצמי. לא משנה מה עצמי עשה קודם. היכולת להתנתק קצת מעצמי – משהו שקורה לי במפגש מול עולם שלישי, מפגש שתמיד מהמם אותי ומוציא אותי מעצמי, או משהו שאני חווה בריטריטים – היכולת, האפשרות, החוויה של לא לשאת את עצמי כל היום – כמו גבנון, על הגב והכתפיים – זה חופש.

חופשה: עם חברים

לפני שבועיים נסעתי לחופשה עם חברים. חברות, ליתר דיוק. 5 נשים, שניי זוגות ואנוכי. זה המצב עכשיו. אולי עכשיו אני בכלל מתעקלת חופשות. אולי יש ז'אנר כזה, פרופיל חברתי. ניחא. חופשה עם חברות. בבית על יד הים הבלטי. חופשה שתוכננה ונסגרה כמעט חצי שנה מראש. בסילבסטר שבין 2016 ו-2017 עשינו פיילוט. נסענו כולנו, שזה אומר, חמישתנו, שני זוגות ואנוכי, פלוס 2 כלבים, לכל זוג יש כלב, כן כן, נסענו כולנו אל מחוץ לעיר, כלומר אל מקום כלשהו בבראנדנבורג, להעביר את ערב החג ושעות הרעש. היה מוצלח, והראייה, חזרנו משם והצלחנו להתחייב לחופשה ממושכת יותר, 3 ימים, עוד חצי שנה. העוד חצי שנה הגיע באמצע יוני. נסענו. תכלס בגלל זה אני כותבת וכותבת וכותבת על חופשות.

חופשה: סיכום זמני 

בעצם רציתי לכתוב על החופשה עם חברות בים הבלטי. חופשה טרייה, החופשה נוסח פרינלנסרים  שעשיתי לפני שבועיים. אבל ההקדמה התארכה לי, וכבר עברתי את קיצבת ה – האלף מילה המותרת לפוסט, אז אפסיק כאן ואחזור לזה בפוסט אחר. הייתי בחופשה בים הבלטי, עם חברות, והיה נהדר. בהמשך.

IMG_4608 (1).JPG

מתוך: חופשה עם חברים, וגם, חופשה בים הבלטי. על כך אכתוב בפוסט הבא.

 

 

ברלין – ישראל. לקראת ביקור

It’s all about identity. Lets not learn how to actually do anything, lets just sit and contemplate the glory of me, in all my complexity. Who am I? i’m a black jewish woman, hear me roar (הדמות של ג׳ון גודמן ב – Treme, עונה ראשונה, פרק שני)

עוד כמה ימים אני נוסעת לישראל ואני מאוד מתרגשת. הרבה יותר מתרגשת ממה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות קולית: ישראל. ברלין. מה הסיפור. ככה זה אצלי. ככה אני חיה. גרה בברלין, פעמיים בשנה נוסעת לישראל. הנסיעה הזאת תהייה השמינית שלי. לכאורה שיגרה. אפשר היה להניח שזה יכנס לשיגרה. אבל לא ככה אני מרגישה. אני מתרגשת כאילו זה משהו שלא עשיתי אף פעם. מתרגשת כאילו אני נוסעת למשהו לא מוכר. כאילו אני נוסעת לטיול שנתי ואלוהים יודע אם אחזור ומה יהיה אחר כך.

הנסיעה הזאת היא השמינית שלי. חציתי את קו ארבע השנים כאן. כלומר לא שם. לא בתל אביב. לא בנרטיב של חיי. לא בנרטיב ההוא של חיי. לא ליד החברים שלי. לא ליד המשפחה. ואני מרגישה את הזמן שעובר. אני מרגישה אותו כמו חול ים שנשאר על העור גם אחרי המקלחת. כמו אחרי שטיפה בים כשכל העור צורב ומגורה. הפצעים שנשארים איתי. הדברים שאני מאבדת. החברות שלי. מערכות היחסים שלי. המרחק שנוצר. המרחק מהאנשים שלי. מאהבות שלי. מחיים שהיו לי.

ברלין בחורף

חורף ירד. החורף עוד לא התחיל. לא יהיה חורף השנה. יהיה חורף מאוד קשה השנה. כל הגרסאות אפשריות. בכל הגרסאות נשאר האפור

שום דבר לא נשאר אותו הדבר. כלום. הכל משתנה. זה לא שאני מאבדת את החברות שלי, אני אומרת לעצמי, זה רק שהיחסים משתנים. ואז בא לי לבכות. אבל היחסים היו טובים, אני רוצה לצעוק. לא בגלל זה נסעתי. לא את זה רציתי לשנות.

***

לפני כמה ימים הלכתי להפגנה. הפגנת ״לא בשמנו״. בעד קליטת פליטים, נגד דבריו של ראש הקהילה היהודית בגרמניה שפרסם בקשה ממשלת גרמניה לא לקלוט פליטים מוסלמים כי הם מגיעים עם רגש אנטי יהודי בילט-אין, או משהו כזה. בעד קליטת פליטים. לא בשמנו. כמה חברים אמרו לי שיגיעו. המיקום היה קרוב לבית, ליד בית הכנסת הגדול באורניינבורגר שטראסה, השעה נוחה. הפגנה של השמאל המפונק במונחים השאולים מעולם אחר.

הגעתי לפני הזמן ועמדתי לבד. היה אזוטרי. יהודים נגד יהודים קראתי להפגנה בלבי. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטר של אנה פרנק. זיהיתי בחורה שפגשתי בהפגנה אחרת, הפגנה נגד מתווה פאוור בקוטבוסר טור. אפילו כשאני כותבת את זה זה נשמע לי אזוטרי לגמרי. ובכל זאת, היה. הייתי. אחר כך הגיעו כמה ידידים ונהייה משעשע יותר. היו שם יותר דוברי גרמנים מעברית. סך הכל היינו בערך 50 אנשים והיה אפס מעלות. אחר כך צילמנו את הירח והלכנו לקפה ועוגה.

הפגנה

יהודים נגד יהודים. סמל השלום מנרות זיכרון ופוסטרים של אנה פרנק והילד הקטן שמרים ידיים

באותו ערב היתה גם הופעה של המקהלה העברית בברלין. תכננתי ללכת אבל לא הלכתי. הרגשתי שבעה מאיידשקייט לערב אחד. ההופעה התקיימה בכנסייה באחד הרחובות העתיקים ביותר בברלין, ממש מול מרכז מחקר יהודי שמסונף אל האוניברסיטה. הייתי שם ערב קודם, לערב של הגמנסיה על "רפובליקת העברית בין וינה לברלין". היה מרתק. למדתי דברים שלא ידעתי על ברדיצ׳בסקי, ז׳בוטינסקי, פוגל וקניוק. אלוהים יהודי אולי יש רק אחד, אבל עמים נבחרים רבים ומשונים לו.

***

במקום שהנסיעות החצי-שנתיות לארץ יקבלו אצלי מימד של שיגרה, הן מתנפחות למשהו כמעט מיסטי. אני שומעת את תופי התם תם והם יוצאים לי מתוך הבטן. נדמה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לפני נסיעה לארץ. אבל אני גם זוכרת: תמיד אני מרגישה ככה. לפני כל נסיעה לארץ הרגשתי ככה. כאילו אף פעם לא התרגשתי כל כך. כאילו הפעם זה הכי.

אני מסתבכת אפילו בהגדרה ובשם של הדבר הזה – נסיעה לארץ. ביקור בארץ. ביקור בישראל. נסיעה לישראל. נוסעת לתל אביב. ביקור. נסיעה. חופשה. עבודה. מחוייבות. עול. מה זה הדבר הזה, שאני עושה פעמיים בשנה?

חורף, ברלין

החורף, צבעים יפים לו

בפעם הקודמת הגעתי ישר אחרי מלחמת עזה השלישית. ההתרגשות שלי קיבלה פנים של חשש ממה אני אמצא. חשבתי, הכל יהיה אחרת. גדודים של הצל ישטפו את תל אביב, ינקו את מדרכותיה משמאלנים. זה נראה מצחיק עכשו, אבל ככה חשבתי. המצב נקלט אחרת מכאן. אין בו את תחושת החיים, היומיום, הלב הפועם. יש רק את המצב. אני לא נוסעת לבקר את המצב. אני נוסעת לבקר אנשים אהובים.

לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי להגיד שאני נוסעת כי אני רוצה. להגיד את זה גם לעצמי. זה כאילו שצריך לספק הסבר רציונאלי לנסיעות האלה. סיבה. תירוץ. הנמקה. לרוב, כשאני אומרת לחברים שלי כאן שאני נוסעת לארץ, הם מסתכלים עלי בצער, בהשתתפות. שואלים אותי למה. למה אני נוסעת. למה אני עושה את זה לעצמי. כאילו שיש למה. כאילו שאני יכלה אחרת. בהתחלה הייתי אומרת שאני חייבת. יש לי הורים. מגיע להם לראות אותי פעמיים בשנה. ככה נכון בעיני. השתמשתי במילים כמו צריכה, חייבת, מחוייבות.

זה לא נכון. היום אני יודעת שזה קשקוש פחדני. אני נוסעת כי אני רוצה. אני רוצה לנסוע לישראל. אני רוצה לראות את תל אביב ואני רוצה לראות את עצמי ולחוש את עצמי בתל אביב. אני נוסעת כי אני רוצה לבקר את החברים שלי. כי אני רוצה להסתכל בעינים של האנשים שאני אוהבת. לראות אותם ושהם יראו אותי. יש משהו בחיים של מהגרים שזה כמו יתומים. אנשים בלי עבר ובלי היסטוריה. אנשים שלא רואים את החיים שלהם עליהם. רואים רק את העזיבה. אני לא רוצה את זה. יש לי עבר ויש לי היסטוריה ואני קשורה אליה, היא חלק ממני. אני נוסעת כי אני רוצה לשמור את הקו, להיות על הרצף. זאת לגמרי בחירה. אני לא חייבת לנסוע. אני נוסעת כי אני רוצה.

חורף בברלין

עוד חורף. עוד חצי שנה חורף.

מרסיי-בריסל-ברלין. לבקר באירופה מתוך אירופה

חזרתי ממרסיי אל ברלין דרך בריסל. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בבריסל. ביליתי שעה וחצי בהליכה בדיוטיפרי הענק שלהם. את מרסיי יצאנו בשש בבוקר. הגענו אל הדיוטיפרי של מרסיי בסוף הלילה והכל היה סגור וראינו את המקום מתעורר ונפתח. הדיוטיפרי של מרסיי לא משהו מבחינת היצע והוא גם הולך לישון בלילה. ציינו לעצמנו שרק בישראל יש דיוטיפרי שלא הולך לישון אף פעם.

אל הדיוטיפרי של בריסל הגעתי באמצע היום והוא היה מלא. זה דיוטיפרי ענק, מרווח ומלא באפשרויות קנייה של מותגים ידועים. יש בו מעט חדרי שירותים והם קטנים וצפופים ומרוחקים זה מזה. בחדרי השירותים של הנשים היה תור וריח לא נעים. כל מקומות הואכל היו מלאים ועמדתי בתור כדי לקנות קפה וקוראסון. הדיוטיפרי הוא גם שיקוף של המקום, הארץ, בו הוא ממוקם. הדיוטיפרי של בריסל מתוכנן לקניות מאסיביות, לא להירגעות. בריסל היא צומת מרכזית בעניין של החלפת טיסות ומעברים. הרבה נוחתים שם כמוני, כדי לעשות כלום, והדיוטיפרי הוא התוכן היחיד.

מרסיי

ה – view מחלון העישון בבית הזמני במרסיי

בבריסל עליתי על טיסה של אייר בריסל לברלין. המטוס היה יותר מחצי ריק וישבתי לבד בשורה של 3 כסאות. לטיסה היתה קפטנית ואת הנחיות הבטחון אמרו בשפה שאני לא מבינה אבל זה לא משנה, זה לגמרי אוניברסאלי. בכל הטיסות ובכל השפות אומרים את אותו הדבר. לכבות מכשירים אלקטרונים. להישאר חגורים. הטיסה הזו היא טיסה ללא עישון. למה הם ממשיכים להגיד את זה? מתי בפעם האחרונה היה כן מותר לעשן בטיסות? למה מייצרים מטוסים חדשים עם הסימן אסור לעשן מוטבע בהם? זה כאילו הזמן קפא שם אצלם, אצלי ייצרני המטוסים וכותבי הטקסטים של הקפטנים. ולמה, בעצם, צריך לעבור בבריסל כדי להגיד ממרסיי לברלין? אין שום דבר הגיוני באופן בו מתנהל עולם הטיסות.

כשאני מגיעה למקום חדש המוח שלי נכנס למוד של השוואה. אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל הנטייה הראשונה של המוח שלי כשהוא נפגש עם משהו חדש זה לחפש נקודות אחיזה. להשוות. לפני שעברתי לחיות בברלין הייתי משווה כל מקום חדש אל מול ישראל. עכשו נוספו לי נקודות על המפה. אני משווה אל מול ברלין, אל מול ישראל.

אני במטוס ריק

זה כל כך נעים לטוס בטיסה ריקה

הטראם במרסיי חדש מזה של ברלין. לקרונות יש צורה של חללית ובפנים חלונות כחולים, נגד השמש.
האור של מרסיי מזכיר את תל אביב. לברלין אור טוב יותר. הכל מצטלם יפה באור של ברלין. אין דודי שמש על הגגות במרסיי וכן יש ארובות ובחוץ 34 מעלות. מרסיי חושבת שהיא באירופה ומרגישה כמו תל אביב. בקופנהגן יש יותר אופניים מאשר בברלין ויותר שבילי אופניים ורוכבים על אופניים. במרסיי יש יותר גרפיטי מאשר בברלין והוא נגיש, נמוך, בקיר מולי, בעוד שבברלין הוא לרוב גובה ומרוחק. בלונדון התחתית הכי צפופה ואין טראמים. בלונדון וקומפנהגן יש שיטת כירטוס דומה לתחבורה הציבורית. במרסיי כרטיס מחזיק רק לשעה. בברלין שעתיים. אני יכלה להמשיך ככה כל היום, אבל מה זה נותן?
מרסיי

תמונת פרידה ממרסיי. הרחוב בו גרנו

לבקר באירופה מתוך אירופה שינה את האופן בו אני חווה את אירופה. לפני כן אירופה היתה גוש אחד, אמורפי. עכשו היא מפורקת בתודעה של לחתיכות וליחידות ואני יודעת שיש בתוך הגוש שלה טווח גדול של אפשרויות והבדלים.  קופנהגן היא כמו ברלין אבל יותר. אמסטרדם היא כמו ברלין אבל פחות. לונדון היא לונדון, אחות בכורה לכולם. ברצלונה איפהשהו באמצע. מלגה ואסטפונה בדרום ספרד מזכירות לי את תל אביב יותר מאשר את ברלין.
מרסיי

היופי של מרסיי

המעבר לברלין הרחיב את נקודת המבט שלי. את הטווח שאני מסוגלת לקלוט. זה נתן לי יותר נקודות התייחסות, יותר נקודות השוואה. כאילו יש לי יותר צבעים על המפה, יותר גוונים במפת הצבעים. כאילו התעדנתי ביכולת ההתבוננות שלי. כאילו נוספה לי פרספקטיבה, או הפרספקטיבה שלי התרחבה. האופקים שלי התרחבו. שזה כל העניין בעצם, הרחבת אופקים.
הפגנה בוודינג, ברלין

הפגנה בוודינג, ברלין, תמיכה במהגרים או נגד מדיניות ההגירה של אירופה. משהו כזה. גם במרסיי ראיתי הפגנה סביב אותם תכנים. בשני המקרים צילמתי ורצתי הביתה כדי לתרגם לעצמי מה אני רואה. בברלין היו פי מאה יותר שוטרים

בקיבוץ של ילדותי השתמשו בביטוי ״הרחבת אופקים״ כדי לנמק ולהצדיק לימודים אקדמאיים, למשל. מימוש עצמי והרחבת אופקים. ביובל החמישים של הקיבוץ העלו הצגה וכל הילדים של הקיבוץ השתתפו בה. המשפט שלי בהצגה היה: ״גבעת ברנר זה העולם. כל השאר זה חוץ לארץ״. כשבגרתי הקלו קצת על החוקים שהגדירו את תהליך ההצטרפות של הבנים אל הקיבוץ. לפי החוקים שהיו בתוקף בשנים הרלוונטיות אלי כל בן קיבוץ היה רשאי לחיות כמה שנים מחוץ לקיבוץ לפני שנדרש להצטרף לחברות. אמרו על השנים האלה שהן שנות התנסות, שהבנים יחיו קצת במקום אחר ויקבלו פרספקטיבה רחבה יותר ואז יחזרו הביתה, משופרים ובוחרים. בכיתה שלי הרוב בחר לא לחזור.
מתכון מפלסטין

מתכון מפלסטין. מצאתי במכולת בוודינג. ברור שקניתי

 לפעמים, כשאני נעה בתוך אירופה, מאירופה לאירופה, אני מרגישה כאילו ניצלתי מכת סגורה. לחיות במקום אחר באמת משנה את השקפת העולם. באמת פותח ערוצי חשיבה חדשים. באמת מאפשר לתודעה להתרחב, ולו בקצת. לא פלא שישראל הרשמית שמה על הכוונת את העוזבים אותה. פעם שמעתי שבאוסטרליה מעודדים את הבנים לקחת שנה לטייל בעולם. לפני הלימודים. לפני ההתבגרות. לפני ההתישבות. ככה סתם, כדי שיראו דברים אחרים. מאז שאני חייה בברלין כל המקומות החדשים מתמקמים אצלי על הציר שבין ישראל לברלין. מרסיי יותר קרובה לתל אביב מאשר אל ברלין.

 

חופשה בתל אביב

מוסיקה לאוהבי העיר

הייתי בביקור מולדת. שבוע. בין השאר:

יצאתי מהבית בלי מגפיים, כובע צמר וצעיף ❊ אכלתי חומוס קומפלט אצל הסורי (גאוני) ❊ אכלתי פלאפל אצל ג'וני (פלאפל בנין, יו נו. הפלאפל הטוב בעיר) ❊ אכלתי בורקס אצל עמיקם, ואז – כעבור כמה שעות – לא התאפקתי ואכלתי חומוס כולל הכל (מסבחה, פול וגרגירים) אצל אבו-אדהם ❊ ראיתי הופעה של "עבודה עברית – חנוך לוין" בהיכל התרבות של ראשון לציון. היה מרומם נפש. ממש ❊ הייתי בהיכל התרבות בראשון לציון. למדתי שיש היכל תרבות בראשון לציון (מי יכול היה לשער?) ❊ לא ראיתי את הים, אפילו לא ניצנוץ שלו ❊ נזכרתי שאמורים לשלם על תחבורה ציבורית ואי אפשר סתם כך לעלות. והכרטיס יוצא ממכונה ליד הנהג. וכרטיס ל 4 או 5 עולה מעל שש שקל ❊ גיליתי שגם בארץ נועלים UUG, וגם בארץ זה מכוער נורא ❊ פגשתי את יעל ודנה ואורה ועינבי ורות ודניאלה, רשימה חלקית ❊ עישנתי נובלס ❊ נפגשתי עם המשפחה ❊ עישנתי את עצמי לדעת על הבר של "מיט בר בר" אחרי שאיכשהו הצלחנו למצוא חלקת ישיבה ❊ ביקרתי בקיבוץ (גבעת ברנר) ❊ אכלתי ארוחת ערב שישי עם עוף (לא אכלתי עוף. היה שם עוף) ❊ התווכחתי על פוליטיקה (יאיר לפיד זה טוב ליהודים או סתמי ומיותר ליהודים? אני טוענת שסתמי ומיותר), איבדתי את העשתונות, כעסתי, נשבעתי לעצמי, שוב, לא לדבר על פוליטיקה ❊ התמוגגתי ממזג האוויר ❊ התמוגגתי מהאוכל ❊ שקלתי דרכים שונות לייבא בורקס תפוחי אדמה איתי לברלין, לא מצאתי פתרון הולם, ויתרתי ❊ הבאתי שקדי מרק (לא מספיק) ❊ לא קניתי בגדים (!!!) ❊ הסתפרתי ❊ הבנתי שהקטע כרגע זה לעבור מאייפון לאנדרויד ❊ פרסמתי תמונות של תל אביב באינסטהגראם. הן קיבלו מעט מאוד לייקים ❊ הלכתי את העיר ברגל. לרגעים נזכרתי כמה תל אביב יפה (בזווית מסויימת, בשעה מסויימת, עם הרגש הנכון) ❊ הייתי בגינת לוינסקי. התגאתי באחותי שמגיעה לשם פעם בשבוע בידים מלאות. אמרתי "תודה לכם, תודה לכם" למארגנים במקום ❊ אכלתי ב"אורנה ואלה" מנה של טורטליני ארטישוק ירושלמי, ולא נפלתי ❊ קניתי חומוס אצל "הסולטן" בלוד (נפלא. חומוס נפלא) ❊ שוטטתי בין הרחובות "נגב", "שומרון", "גליל" ועוד שמות שכאלה בתחנה המרכזית של תל אביב, שם ראיתי אנשים מעשנים קראק בצהרי שישי ❊ אכלתי במסעדה איתופית בשם "חבש" ❊ דיברתי בשבוע יותר משדיברתי כל החודשים האחרונים. דיברתי יותר מדי. הקול שלי הצטרד ❊ הרגשתי עייפה ולאה ובודדה מרוב דיבורים ❊ נזכרתי למה רציתי להיות רחוק

תספורת חדשה

הסתפרתי. צילמה החברה היקרה והיוצרת הנפלאה דנה רונן (AKA בלה דנה)

תספורת, מאחורה

מאחורה. את התמונה הזאת צילמה דניאלה היקרה. שתהייה לי למזכרת, ולהראות לספרים כאן ("ככה, ככה אני רוצה"!). התמונה צולמה בדרך לאורנה ואלה

חומוס

חומוס אצל הסורי. האוכל האהוב עלי בעולם

גינת לוינסזקי

גינת לווינסקי, מתארגנים לארוחה היומית

תל אביב

צילמתי מלא תמונות של תל אביב היפה, תל אביב שאני אוהבת. אין לי מה לעשות בכל התמונות האלה

כיכר הבימה

כיכר הבימה החדשה. נולדה לה כיכר כשאני הייתי בניכר! חינני. המקום נראה חינני. לא נכנסתי פנימה

עבודה עברית, חנוך לוין

עבודה עברית, חנוך לוין. הופעה נפלאה. היכל התרבות של ראשון לציון. מי היה מאמין? (בחניה, האחראי אמר לנו שאחרי ההופעה הוא נותן לנו בדיוק 20 דקות לאסוף את הרכב, אחרת יוק. רצנו, אלה מה)

בורקס עמיקם

בורקס עמיקם. למה למה למה אוי למה אין כזה בברלין. וכן, אני יודעת, יש, אבל אני לא אוהבת את הגרסא הטורקית, וכן אוהבת תפוחי אדמה בבורקס. הא לכם!

תל אביב

עוד תל אביב. מהכיכר היפה בתבל (עוד כיכר היפה בתבל)