תעלומות ותהיות, דברים בלתי ברורים

החבילה

הזמינו אותי להמבורג לדבר בכנס מקצועי של מנהלי מוצר. לכבוד האירוע וכדי להגיע מתוקתקת ומצויידת כראוי החלטתי להפיק לעצמי כרטיסי ביקור. החלטה שגם בשיחזור לאחור נראית הגיונית, אבל הדרך, תהליך המימוש, היה כרוך במתחים עצומים. קודם כל צריך להתייצב מול סוגית הטייטל. מי אני ומה, לכל הרוחות והשדים, מה אני עושה. ובאופן כמעט מגוחך זאת לא שאלה שקל לי לענות עליה.

המקצוע שלי, מנהלת מוצר, או PM, שזה קיצור של Product Manager, אומר משהו רק למי שהוא בתחום. למי שאינו בתחום זה נשמע קישקוש גמור. הכי הרבה, היצירתיים והסקרנים שבאנשים, ישאלו איזה מוצר? וזאת לא נקודת התחלה טובה להסברים. רוב הזמן אנשים מניחים לי ואני מניחה להם. אנשים שהכרתי דרך העבודה יודעים מה זה או שיש להם איזה מושג, ואנשים שהכרתי דרך החיים לרוב לא יודעים מה זה ולא רוצים לחשוף את אי ידיעתם, ולכן הנושא לא עולה לשיחה. מעטים שואלים, ואני נעתרת ומנסה להסביר, והשיחה הולכת לאיבוד לכמה רגעים ואחרי זה מניחים לזה.

לכנס הוזמנתי אני לדבר, לא כנציגה של שום חברה, ולכן הכרטיס ביקור ראוי שיציג אותי, לא אותי כשלוחה של מישהו אחר. מה שאומר שנאלצתי להתייצב חזיתית אל מול השאלה, מה אני עושה? מה הטייטל שלי? אחרי התייעצויות, התלבטויות, שיחות ודיבורים, או בקיצור, טחינה מאסיבית של הסוגיה, החלטתי על התואר Product Woman. אני יכלה להסביר ולנמק, אבל לא אעשה זאת, זה מתיש אפילו אותי. אסתפק בלהגיד שאנשים שראו את הכרטיס בכנס חייכו בהבנה ואמרו משהו בנוסח, מעולה, עכשו בטוח נזכור אותך.

כרטיסי ביקור

הכרטיס. מטעמי זה שלא רציתי את המספר טלפון שלי מתרוצץ חופשי באינטרנט העמדתי אותו ככה, מתחכם. אבל יש שם מספר טלפון ומייל וכל מה שדרוש, ואם יש לכם צורך בשירותי מנהל מוצר, אני כאן

הרגע בו התחילו הבעיות הוא, באופן לא מפתיע, שלב ההדפסה. מהר מאוד הבנתי שאני לא אצליח להתמודד עם שלל האפשרויות שהרשת מציעה. פשוט לא. כל כך הרבה סיבות יש לכך ובסופן יש את נושא החבילות. המשלוח. בעיות הדואר שלי.

לא לא לא. אני רוצה חנות פיסית. רצה הגורל ונמצאה אחת שכזו ובדקות הליכה מביתי. צעדתי לשם בזריזות וביחד עם הבחורה חביבה מהקבלה, שהיתה גם דוברת אנגלית וגם חביבה באמת, עשיתי הזמנה. ביקשתי להדפיס 100 כרטיסים ונאמר לי, ובביטחה, שהכל יהיה מוכן תוך שבוע, כלומר ביום רביעי, והחבילה תחכה לי בחנות. ברביעי הכרטיסים יהיו מוכנים, חמישי הנסיעה והכנס והכל. נפלא.

ביום שלישי קיבלתי מייל, הכרטיסים הגיעו! הכרטיסים מוכנים! נרגשת מהיום הקדמה הלכתי לחנות. בדרך ראיתי שנכנס עוד מייל בנוגע להזמנה שלי, מספר ההזמנה היה בכותרת, אבל התעלמתי. לא יודעת למה, התעלמתי. המייל השני הגיע דקות ספורות אחרי הראשון והנחתי שהוא מהבחורה החביבה שבעקבות הקשרים שנרקמו ביננו החליטה לפנות אלי אישית עם הבשורה המשמחת. הגעתי לחנות. הבחורה החביבה הפנתה אותי לבחור שישב לצידה, הוא מטפל בהזמנות שכבר בוצעו. הוא מצידו ביקש את מספר ההזמנה, בדק במחשב ונאנח.

הוא שאל אם לא קיבלתי מייל, אישרתי שקיבלתי, והוא שאל אם לא קיבלתי מייל שני, אישרתי שיקבלתי והסברתי שכבר הייתי ממש קרובה לחנות אז התעלמתי ממנו, לא קראתי מה כתוב בו. הוא לא מצא את זה משעשע. מסתבר שמה שהיה כתוב במייל השני זה זה שהכרטיסים מוכנים, הכרטיסים הגיעו, והם מחכים לי בחנות בדרזדן.

אה, בעיה קלה. הבחור התאושש ראשון והבטיח שהכרטיסים יגיעו עוד מחר, רביעי, לחנות הקרובה לביתי בברלין, והכל יהיה בסדר. או קי, חזרתי הביתה. לא מובסת, לא הרגשתי תבוסה, אבל בהחלט עבדתי על ריסון ציפיות. אפשר להגיע לכנס בו אני הדוברת בלי כרטיסי ביקור. כבר היו דברים מעולם. כשהגעתי הביתה הגיע עוד מייל. הפעם מיהרתי לקרוא. המייל הזה התנצל באמת על אי הנוחות הכרוכה בדרזדן והבטיח שהכרטיסים יגיעו לחנות קרובה לביתי ביום חמישי.

מאוחר מדי! כתבתי בתגובה מהירה. מאוחר מדי. רביעי טוב, חמישי מאוחר מדי. חלפו שעות. אני השלמתי עם מר גורלי. אחר הצהריים הגיע מייל שהבטיח, או קי, רביעי בחנות בברלין, רביעי. ברביעי הלכתי לחנות בברלין. הפעם הכל תיקתק. הבחור בקבלה אישר שהחבילה אצלו, ביקש תשלום והלך להביא את החבילה. והנה היא, חבילה של 100 כרטיסי ביקור.

חבילה

זאת החבילה על כל מרכיביה. אם יש תחום בו האנושות לא התקדמה בשיט זה בעניין החבילות והאריזות. אין שום דרך סבירה ואסטטית לפתוח אותן. בסוף זה תמיד אדם לעצמו אל מול הצלוטייפ, עבודה ליידים חשפות ושינים מחודדות. לצד החבילה הלבן שם זה כרטיס הביקור. זה הפרופורציות, מה שאני לא מבינה. הפרופורציות.

הדת הלא רשמית של ברלין זה מיחזור. את הכל ממחזרים כאן וכולם עושים את זה במרץ והקפדה. חוץ מבנושא הדואר. יש איזה טרפת דואר לא ברורה. כל הזמן מקבלים מכתבים בדואר, כל מכתב מגיע בכמה עותקים, והנה, בשביל 100 כרטיסי ביקור הרגו עץ שלם אני לא מבינה את זה, באמת שלא. מיסתורין גמור.

במלון

המלון בהמבורג היה מצויין. היה בו פח אשפה למיחזור

פח אשפה במלון בהמבורג

פח אשפה שמסביר לתיירים המפגרים מה הולך לאן בעזרת אילוסטרציות פשוטות

והיתה בו גם כתובת על הקיר

כתובת על הקיר במלון

גם אני בעד מים לכל האנשים, ואם אפשר מים נקיים אז בכלל. איפה חותמים? ישר חיפשתי איפה חותמים ובאיזה תמונת פרופיל אני צריכה להשתמש עכשו בשביל ההזדהות

תעלומת עץ חג המולד

זהו חג המולד השלישי שלי בברלין ואני עדיין משתוממת אל מול העוצמה והטוטאליטריות של החג. ברלין עיר צנועה יחסית, וחסרת כסף לחלוטין כך חוזרים ואומרים, ועדיין, חג המולד כאן זה פסטיבל של חודש ימים. ביום שאחרי הכנס הסתובבתי בהמבורג וקצת התביישתי בשביל ברלין. בהשוואה להמבורג בברלין עוד לא התחילו בכלל בהכנות לחג. המבורג כולה היא שוק חג מולד אחד גדול ובעשר בבוקר כבר עמדו אנשים ושתו גלוויין ורחובות שלמים היו מוארים. אני חושבת שבכל מה שקשור לחג המולד, הגודל כן קובע.

והשבוע גם בבריכה הופיע עץ:

העץ בבריכה

העץ בבריכה, ומתחתיו המתנות. מי הביא את העץ? מי יקבל את המתנות? אני אמורה להביא מתנה ולהניח מתחת לעץ, או שאני יכלה לקחת מתנה?

תעלומת הגרמניות, תעלומה בלי תמונות

יום אחד הסתובבתי בסופר מלקטת ירקות. ניגשה אלי בחורה צעירה. היא ביקשה טי שו. הבהרתי לה שבלי שפת סימנים זה לא ילך ביננו אז היא סימנה לי ביד על האף שלה, שם ניצנצה לה טיפה. נתתי לה טי שו. אבל אני לא מבינה, היא באמת מעדיפה להסתובב בסופר להדגים טיפת נזלת מהאף לזרים גמורים במקום לנגב אותה בעזרת השרוול? מיסתורין גמור בעיני

החורף, פצצה מתקתקת

השבוע חיכינו לסופה. הדיבורים עליה הגיעו לשיא בערך באמצע השבוע, כולל הגדרת הסופה כהוריקן, מתן שם פרטי להוריקן, פרסום תרשימי זרימה צבעוניים כשהאדום באמצע, הבטחה, או איום, לרוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, מם אינטרנטי, כל המערך. היא תוזמנה ליום חמישי, הסופה, יום חמישי בערב.

היה מאכזב.

כמו החורף עצמו. כל הזמן מחכים לו, והוא כל הזמן קצת בא וקצת לא. קצת כן, קצת כבר כאן, אבל גם קצת לא, קצת חכו חכו לו. כמו המלחמה בישראל, כמו שמחכים למלחמה בישראל. למלחמה הגדולה, לא לעוד מבצע כיסוח בעזה. כל הזמן מחכים למלחמה הגדולה, כל הזמן מחכים לחורף, ומקבלים טיפות. טפטופים. משחקים בכאילו. משחק מקדים שאין לו סוף. החורף הוא הפצצה המתקתקת של ברלין.

זה מתחיל עוד בסתיו, בפרה-סתיו, בסימנים של סתיו, איך שהעלה הראשון צונח ברור לאן זה הולך. כשעלה ראשון מרים ידים וצונח, הרי זה כאילו החורף כבר כאן. אחר כך עובר עוד מלא זמן, אבל כולו הכנה מתמשכת, ארוכה, נוגה, לדבר האמיתי, לחורף. נסיגתו של הטבע, התכווצותו, כניסתו פנימה, תהליך שיגמר רק בכניעה כללית. עצים חשופים על רקע שמים אפורים.

חורף, מבט לשמים

אין על החורף בתמונות של יגון קודר

וגם אז ממשיכים לחכות. מחכים לשלג. מחכים לראות אם החורף הזה יהיה ארוך-קשה-קל-קצר כמו החורף שעבר. מחכים שהחורף יעבור. אביב. קיץ. מחכים שהעלה הראשון יצנח. מחכים לחורף. הסופה בחמישי היתה קישקוש. בשישי היא צברה קצת תאוצה, עשתה רוח, עשתה דאווין. אבל זה עוד לא זה. זה לא באמת. חכו חכו. לפני שנה! אה, לפני שנה! חכו חכו. אתם עוד תראו.

יופיו של החורף 

החורף מגיע בהזדחלות, בשקט, בהתגנבות על הימים, כאילו הוא חושב שאם לאט לאט, אם יבוא כל יום קצת, לא נבחין, לא נרתע, לא נקפא. המעבר בין הקיץ לחורף כמעט מורט עצבים. הוא ויזואלי, מוחשי, אפשר לראות אותו, את ההשתנות, את המעבריות, ולספור אותו. אפשר לגעת בו, או כך נדמה, עלים נושרים. עצים מתרוקנים. לא בבת אחת, לא ביום פקודה, לאט, עלה, יום מתקצר, זריחה מתאחרת, לאט, עלה, מתקצר, מתאחרת. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר להפריע לו. אי אפשר לעצור אותו. החורף יגיע. החורף בא. החורף כבר כאן.

הוא מאוד יפה החורף. גם הקיץ כאן מאוד יפה, וגם הסתיו, אולי הכי הסתיו, אבל לא, גם החורף. זה אני שקצת מאוהבת בעיר והכל יפה לה, או שבאמת הכל יפה? החורף, נסיגתו המוחלטת של הטבע, מוציאה את העיר החוצה, חושפת את העיר, הבתים, המבנים, המרובעות של הבתים, החום של המבנים, הפסלי רחוב, החשיפות, הבטון, העיר נעה קדימה, אל קידמת הבמה, הטבע נעלם.

סתכל למעלה! סתכל למעלה!

הכל נראה יפה. רווי במשמעות. קודר ומאיים

והעצים, תמונת זן: גזעים שחורים, ענפים דקים, ריקים, מתפצלים על רקע שמים אפורים. משחקים של שחור ואפור וקווי מכחול עדינים. כמו תמונה שראיתי פעם, שלא היתה תמונה, זה היה בחיים, על אגם גדול במאינמר, אגם עליו מתקיימים חיים, והדייגים, על רקע המים. כזה. ככה החורף. תמונת זן יפה, כואבת, עצובה, ריקה. תמונה של ריקנות. או שלא, תמונה של שקט, בלי חיווי ריגשי. תמונה יפה.

מיאמנמר

מיאנמר. דייג

החורף, שיעור בודהיסטי 

השלג הראשון ירד אתמול. ירד, לא שרד. עוד לא קר מספיק. אבל ירד, עף, השתבלל, עלה לשמים וירד לרצפה והיה רך וסוער ויפה עד בלי. נעמדתי למחוא כפים. כמה יפה! כמה מרגש! כמה מסעיר! ואיך זה שעוד חודשים, איך זה, ואני כבר יודעת, שעוד חודשים בערך אותו מראה, אותו שלג, אותו פתית שעף, משתבלל, נופל, אותו הדבר בדיוק, ימלא אותי דיכאון ויאוש ובדידות?

בתחילת החורף, הקודמים וגם זה בנתיים, הליכה בשלג, ברוח, נגד הרוח, מרגישה לי כמו הרפתקאה גדולה. אני מחייכת וצוחקת. כמה מלהיב! כל כך קר לי שזה מרגיש לא אמיתי, לא באמת קורה. יש תחושת אחווה בין האנשים ההולכים בעיר, אנחנו מחליפים חיוכים, כמה קר! כמה קר! בפברואר לא נשאר כלום מזה. השלג מלוכלך, הרוח מציקה, העליה קשה, האנשים קודרים.

אכן, החורף הזה הוא שיעור בודהיסטי.

שמים בחורף, עצים חשופים

תמונת זן

הדיכאון של החורף

את נובמבר עוברים כי אין ברירה. בנובמבר האור נכבה. הימים מתקצרים. הזריחה עוברת לשבע וחצי בבוקר, השקיעה לארבע אחר הצהרים, ובין לבין אפור ורטוב ומגעיל. את נובמבר עוברים על אוטומאט. מחכים שהוא יעבור. אחרי נובמבר יותר קל. נובמבר ופברואר, הם הכי קשים, הכי קודרים, הכי ארוכים. בנובמבר מחכים לדצמבר.

בדצמבר מגיע הכריסמס, שוקי חג המולד, השלג. את דצמבר עוברים על אורות הכריסמס, עליצות שוקי החג, האורות, הצבעוניות, המסיבה. כל האורות דולקים! באנו חושך לגרש, ולא בנר קטן, בחשמל גדול. בדצמבר יש את הריגוש של השלג, הלובן, החג, הו אירופה! את דצמבר עוברים די בקלות. אני אוהבת את דצמבר.

אבל ינואר, פברואר, מרץ בשנה ממש קשה, מה יש לכם להגיד לזכותכם? במה נותר להאחז אז? חודשים של קור, אפור, אין אור. נורא. אז קניתי כרטיס לארץ בה השמש לעולם זורחת והחום לעולם קודח, ובפברואר אני מגיעה לשבועיים. מחפשים דירה מקסימה בעיר הקרה? ספרו לי. מחפשת חילופי דירות תל אביב ברלין לשבועיים הראשונים של פברואר.

הפצצה המתקתקת של החורף זה ינואר פברואר ומה שמתפוצץ זה הדיכאון. העצב הנוגה והרומנטי של נובמבר דצמבר מתמצק ליציקת דיכאון בינואר פברואר. זה האימה, זה הפחד, איך לעבור את ינואר פברואר? במה להאיחז? זה מרגיש כאילו זה לא יעבור אף פעם, השמש לא תזרח, העור לא יתחמם, השמים לא יכחילו. זה נורא.

(אבל רק למי שחי פה! לא למבקרים! להם זה מרגש ומקסים. דירה בפברואר בברלין! עכשו במבצע!)

תמונות מהגלגל ענק

תמונות מהגלגל ענק. כשעוד העזתי לצלם

המטורפים, גלגל ענק

אם מחכים מספיק זמן יגיע מטורף שישכנע אותך לעלות על הגלגל הענק בשוק הכריסמס של אלכסנדרפלאץ. באמת. חיכיתי והנה זה קרה. אתמול, ביום הסופה, אחרי ששככה. חברה הגיעה לעיר, קבענו לשוק בשישי ערב. בשישי בוקר היא ביטלה, השקיפה על החוץ מדירתה שבקומה 9 ואמרה: לשם אני לא יוצאת. בסיבות 1600 חזרה בה. אמרה: בעצם, הסופה נרגעה. האורות מנצנצים. בואי נלך.

הלכנו. היא לא אהבה גלוויין והיתה מאוד בעניין של הגלגל ענק. בהתחלה אמרתי לא. אני אקפא שם למוות, וגם תראי, כל התאים ריקים. ואז חשבתי, למה בעצם להגיד לא, הנה מישהי שזה מלהיב אותה, שמוכנה לעשות את זה, אני רק צריכה לנוח על ההתלהבות שלה. ואז חשבתי, בשביל הבלוג, יהיה לי סיפור לספר. ואז חשבתי, לא להגיד לא, לא להגיד לא, לא להגיד לא.

עלינו. היה מטורף. הגלגל עשה 5 סיבובים. בסיבוב הראשון היה מפחיד וקר והגלגל עצר בדיוק כשהיינו הכי למעלה. לא העזתי לצלם ובקושי העזתי להסתכל. אחר כך התחשלתי וצילמתי יותר והסתכלתי יותר. במלמעלה הרוח טילטלה את התא שלנו. האוויר היה שקוף וקר. הראות נהדרת. והיה קר, אלוהים, כמה שהיה קר. הצלחתי לצלם כל פעם עד בערך רבע העלייה, ואז הקור, ההתרגשות, החיוך שנדבק לי לפנים החזירו את המצלמה לתיק ואותי להתסכל. רק להסתכל.

ברלין מלמעלה, חורף, גלגל ענק

צד שני. תמונות מהגלגל ענק