תספורת חדשה; שכנים, שליחים וחבילות; יום הניצחון

הסתפרתי. בברלין. זה קרה לפני כמעט שבועים ומאז אני מתאוששת. אחרי הפעם האחרונה שהסתפרתי בברלין החלטתי שזהו, לעולם לא עוד. והנה לא חלפה שנה ונשברתי. זה בלתי אפשרי, לתחזק תספורת קצרה כשגרים בברלין ומסתפרים רק בתל אביב. בלתי אפשרי. תספורת קצרה ומתוקתקת, כמו שאני רוצה להתהדר בה, צריך לתקן כל חודשיים או שלושה חודשים. הכי הרבה שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים, כבר בשלושה חודשים ויום, התספורת עוברת ממצב של מתוקתקת למצב של אין תספורת. למצב של שיער בגדילה. זה נורא. אין מצב שערי ארור יותר מאשר שיער בגדילה. זה נראה כאילו שכחתי שיש לי שיער על הראש. שכחתי לעשות איתו משהו.

התוצאה של ההחלטה שלי להפסיק לחפש מספרה הגיונית כאן ולהסתפר רק בתל אביב היתה שחצי שנה מתוך שנה הסתובבתי בעולם עם הרגשה שיש לי פאה על הראש. עם שיער במצב של גדילה. בלי תספורת. לפני שבועיים נשברתי. ידעתי שזה מפגר, שבוע הבא אני בישראל, תנסי להתאפק עוד קצת, אמרתי לעצמי. כשלתי. אביב הגיע אביב בא, ואני עם פאה על הראש. לא עמדתי בזה. ועוד משהו קרה, בלי שארגיש בכלל החלטתי שאני חייבת להמשיך לנסות. שזה לא יכול להיות. שאסור לי לוותר.

גשר, ברלין

אור וצל. מתחת לגשר הסגור מפוסט קודם

אז הלכתי להסתפר. בסופנטאני. ואני מה זה לא בן אדם של סופנטאני. כבר לא נשארו לי טיפים והמלצות על ספרים ומספרות להישען עליהם. את כל ההמלצות שיקבלתי מיציתי. ככה חשבתי. ואז נזכרתי שאחרי אחד מהפוסטים בהם התלוננתי על מצב המספרות בעיר הגיע אלי מייל נחמד מאשה שאני מכירה רק דרך פייסבוק ובו המלצה מיד שניה על מספרה בפרנצלאוורברג. בדקתי שוב ואהבתי את הכתובת. Winsstraße, מעוז הבורגנית הפרנצלאוורברגית. לא ספרית עם קעקועים. לא גנובי מגנובי של קרוייצברג. מעוז הברגנות. כמה גרוע זה יכול להיות? היא הרי חייבת לדעת לחתוך ישר, לכל הפחות, לא?

החלטתי לבדוק. הלכתי אל המקום לראות במו עיני. עמדתי מול המספרה והסתכלתי פנימה. אכן רחוב מקסים. מספרה קטנה. חדר אחד. שני כסאות. ספרית אחת. נראה ביתי. נראה נעים. נראה נטול מאמץ. אהבתי את הלוק של הספרית. קארה באורך נכון. שיער טבעי, כלומר לא צבוע, כלומר אפור. חולצת כפתורים בגווני כחול עדין עם פסים. ג'ינס. אורבניות נעימה, אלגנטי במידה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? מה היא כבר תעשה לי? שיער קצר גדל מהר.

נכנסתי. בלי לחשוב נכנסתי אל המספרה וביקשתי תור. היא הסתכלה עלי במבט של לא מאמינה שזה קורה לה, ואז עברה לסשן ארוך של צחקוקים וחיוכים וחיפושים אחרי היומן, המחברת, הטלפון, רגע היא כבר בודקת וכ'ו וכו'. קבענו למחרת בשעה ארבע.

כנסייה, אביב, פריחה

כנסיית ציון מבצבצת מאחורי האביב. כנסיית ציון פורחת

למחרת הגעתי 10 דקות לפני הזמן. המספרה היתה סגורה וישבתי על ספסל בכניסה וראיתי את הספרית החדשה שלי מגיעה. כמו שחשבתי, היא תושבת השכונה, גרה במרחק הליכה מהעבודה. היינו רק אני והיא. דיברנו על פרנצלאוורברג וקסמיה האין סופיים. הראתי לה תמונות של תספורת עבר שאהבתי. היא התלהבה והראתה לי תמונות מג'ורנליים. אני התלהבתי. היתה תחושה של הסכמה. של הבנה. של שותפות גורל. ואז היא התחילה לספר. וסיפרה וסיפרה וסיפרה. שעה וחצי היא סיפרה אותי, והיא מאוד אהבה את התוצאה. היא אמרה שזאת אחת התספורת הכי יפות שהיא עשתה אי פעם.

הרגשתי מוחמאת, אבל בשבילה. בשבילי חשבתי שזאת אכן תספורת טובה, רק לא מתאימה לי ולא מה שרציתי. נפרדנו כידידות ובליבי י דעתי שלכאן אני לא אשוב. לא נורא. זה קצר, זה מסופר, זה אביבי. סבבה. הלכתי הביתה בתחושה של טוב שניסיתי, אולי בפעם הבאה.

וזהו. בקרב חברותי הנוטות לנשים התספורת התקבלה בצהלות שמחה. חברותי הנוטות לגברים בירכו על האומץ לשוב אל השוק ושילבו את המילה "קשוחה" בתגובה שלהן. כולן אמרו שהיא מאוד ברלינאית, התספורת. אני שמחה שאין לי פאה על הראש ויש לי תספורת. ואני נחושה. אני נחושה למצוא מספרה בעיר הזאת. נחושה למצוא דרך להתחזק תספורת קצרה וששונית בעיר ברלין. אני מבינה שזה חוק המספרים הגדולים. כמו למצוא חתן. צריך לנסות ולנסות ולנסות עד ש. עד  ש אולי.

שבוע הבא אני בישראל. נראה איך התספורת שלי תהדהד במרחב התל אביבי.

ציור קיר

קיר או חומה ועליו ציור קיר של צמח מטפס ועליו צמח מטפס. גרפיטי וטבע, ראש בראש. סלפי לא מוצלח עם התספורת החדשה בסוף הפוסט

***

אני לא לגמרי מבינה למה ואיך זה קרה, אבל נוצר מצב שאני מגיעה לישראל עם מזוודה מלאה בחפצים שהזמינו חברים מהארץ. מה שאומר שכל השבועים האחרונים שליחים באו ויצאו מביתי. ואני לא חזקה בעניין של הזמנות ושליחים. ממש לא. תקלות ופאדיחות בלי סוף, ככה זה עם חבילות ושליחים ואני. אבל עכשו אני עובדת מהבית. אז חשבתי שזה יעבור יותר בקלות. רוב הסיכויים שכאשר השליח יגיע אני אהייה בבית ואקח את החבילה והיא לא תלך לאיבוד בקרב השכנים בבניין.

לשמחתי הטכנולוגיה משרתת את הנירוזות שלי. כל ההזמנות בוצעו מאתרים שיודעים לעדכן מתי, באיזה יום, יגיע השליח. לצערי הם לא יודעים לעדכן שעות, אבל יום כן. אז בסדר, בימים שבהם ידעתי ששליח צריך להגיע תכננתי מראש להתבצר בבית. אני לא אצא עד שהחבילה תהייה בידיים שלי. ואני כן אגיב לצילצולים. אני לגמרי אגיב לצילולים.

חבילה ראשונה עברה בשלום. הגבתי אל הצילול של האינטרקום, השליח הגיע ומסר לי חבילה שהיתה מיועדת עבורי. חלק ופשוט. בימים שאחרי זה קצת כשלתי. מסיבות לא ברורות הגבתי לצילצולי אינטרקום למרות שלא חיכיתי לחבילה. פעם אחת הצלחתי להתחמק. פתחתי את דלת האינטרקום ופתחתי את הדלת של ביתי ולקחתי מהשליח את החבילה והסתכלתי על הכתובת ואמרתי לו, ככה, בפשטות, שזה לא עבורי. והוא הגיב בצורה נורמאלית, לקח את החבילה, אמר תודה ודפק על הדלת של השכנה.

פעם שנייה לא הצלחתי להתחמק. קיבלתי חבילה של שכנה אחרת. ובאותו היום, למרבה הפליאה, הופיעה גלויה צהובה בתיבת הדואר שלי. התפקיד של הגלויה הצהובה, זאת אני כבר יודעת, זה לספר לי שהגיע חבילה והיא מחכה אצל השכן הזה והזה. על הגלויה הצהובה הפעם היה כתוב שם המשפחה שלי בשלוש שגיאות כתיב. ואני לא חיכיתי לחבילה. הנחתי שמדובר בתקלה והדחקתי.

פריחת אביב

הריח של הסגולים האלה עשה לי גל זיכרונות מהודו. גינת הורדים ב-  Volkspark Humboldthain

מאז חלפו שבועיים. שבועיים שאני גרה עם חבילה של מישהו אחר. אחרי שבוע נשברתי והסתכלתי על החבילה. היא הגיעה מוודאפון. היא נראית כאילו יש בתוכה מכשיר נייד חדש. איזה בן אדם לא אוסף את הטפון החדש שלו? מה קורה כאן? והימים עברו, הזמן צעד קדימה. לא נורא, חבילה זרה בכניסה אל הבית. יש דברים גרועים יותר.

לפני יומיים היתה דפיקה בדלת. פתחתי. מולי עמדו השכנה המבוגרת והשכנה המדברת אנגלית. שתיהן דיברו במקביל. השכנה המבוגרת בגרמנית והשכנה המדברת אנגלית באנגלית. התרכזתי בה. היא הסבירה לי שהיא מחכה לחבילה שלא מגיעה ולא מגיעה ולכן היא התקשרה לוודאפון שהם מקור החבילה והם אמרו לה שהם מסרו את החבילה לשכנה בבניין אבל היא לא קיבלה את הפתק הצהוב ולכן לא ידעה והיא מצטערת ומתנצלת ומצטערת ומתנצלת. היא הצטערה והתנצלה בזמן שאני אמרתי לא נורא ולא קרה כלום והלכתי להביא את החבילה וחזרתי והיא עדיין התנצלה והסבירה והשכנה המבוגרת לצידה גם דיברה ודיברה אבל אין לי מושג מה היא אמרה.

אחרי זה התפזרנו. השכנה המדברת אנגלית לקחה את החבילה שלה והיא והשכנה המבוגרת הסתובבו ועלו בחזרה את המדרגות אל הקומה שלהן ואני נשארתי אצלי וניתחתי את המצב. ואלו המסקנות שלי:

  1. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. התקלה עם הפתק, זה לא באחריות שלי.
  2. אני נורא מפחידה. אני פשוט מפחידה אותן. בגלל זה השכנה המדברת אנגלית הגיעה עם חיזוק של השכנה המבוגרת. בגלל שאני כזאת מפחידה.
אביב בברלין

עוד אביב, עוד יופי. כמה יפה היה השבוע האחרון. בלי חגי אביב, רק עם אביב.

***

יום שני בבוקר, עוד מעט שיחת עבודה. אני מתארגנת לקראתה. עוברת על אמיילים. בודקת את slack, מתעדכנת. נ', מנהלת הפרוייקטים, תופסת אותי ב – slack ומעדכנת ששני מתכנתנים, ד' וד' השני, לא יהיו איתנו היום.

למה?, אני שואלת.

Victory day, היא אומרת.

את לא חוגגת ויקטורי? יוצא ממני, בלי מחשבה.

We were not Victories, היא עונה לי. נ' מרומניה. בוקרשט.

Well, אני אומרת לה, they dont celebrate it here as well, ואנחנו מחליפות אמותיקונים צוחקים וקורצים, ואז היא שואלת: Here you mean Israel or Berlin?

אחרי כן היתה לי שיחה עם א' וט' הישראלים. עידכנתי אותם לגבי ד' ו-ד' ו Vicotry day.

אה, אמר א' הישראלי, אז מה לגבי א' ? (הוא התכוון ל-א' השני, זה שעובד מביתו באוקריינה).

הוא עובד, עידכנתי.

אני לא מבין, אמר א' את מה שאני חשבתי, ד' מאלבניה חוגג נצחון ואילו א' מאוקריינה לא?

הלכנו לויקיפדיה. רשימת המנצחים. אוקריינה לא מופיעה, אבל גם אלבניה לא. הן היו כולן תחת ברית המועצות. למה אלו חוגגים ואלו לא?

אין לי מושג. מה שכן, מצאתי עוד משהו שמשותף לישראל וגרמניה: שתיהן לא מציינות את יום הנצחון.

תספורת חדשה

אם כבר אז כבר, קצר ברלינאי וחולצת משבצות אדומה. כן כן

תעלומות ותהיות, דברים בלתי ברורים

החבילה

הזמינו אותי להמבורג לדבר בכנס מקצועי של מנהלי מוצר. לכבוד האירוע וכדי להגיע מתוקתקת ומצויידת כראוי החלטתי להפיק לעצמי כרטיסי ביקור. החלטה שגם בשיחזור לאחור נראית הגיונית, אבל הדרך, תהליך המימוש, היה כרוך במתחים עצומים. קודם כל צריך להתייצב מול סוגית הטייטל. מי אני ומה, לכל הרוחות והשדים, מה אני עושה. ובאופן כמעט מגוחך זאת לא שאלה שקל לי לענות עליה.

המקצוע שלי, מנהלת מוצר, או PM, שזה קיצור של Product Manager, אומר משהו רק למי שהוא בתחום. למי שאינו בתחום זה נשמע קישקוש גמור. הכי הרבה, היצירתיים והסקרנים שבאנשים, ישאלו איזה מוצר? וזאת לא נקודת התחלה טובה להסברים. רוב הזמן אנשים מניחים לי ואני מניחה להם. אנשים שהכרתי דרך העבודה יודעים מה זה או שיש להם איזה מושג, ואנשים שהכרתי דרך החיים לרוב לא יודעים מה זה ולא רוצים לחשוף את אי ידיעתם, ולכן הנושא לא עולה לשיחה. מעטים שואלים, ואני נעתרת ומנסה להסביר, והשיחה הולכת לאיבוד לכמה רגעים ואחרי זה מניחים לזה.

לכנס הוזמנתי אני לדבר, לא כנציגה של שום חברה, ולכן הכרטיס ביקור ראוי שיציג אותי, לא אותי כשלוחה של מישהו אחר. מה שאומר שנאלצתי להתייצב חזיתית אל מול השאלה, מה אני עושה? מה הטייטל שלי? אחרי התייעצויות, התלבטויות, שיחות ודיבורים, או בקיצור, טחינה מאסיבית של הסוגיה, החלטתי על התואר Product Woman. אני יכלה להסביר ולנמק, אבל לא אעשה זאת, זה מתיש אפילו אותי. אסתפק בלהגיד שאנשים שראו את הכרטיס בכנס חייכו בהבנה ואמרו משהו בנוסח, מעולה, עכשו בטוח נזכור אותך.

כרטיסי ביקור

הכרטיס. מטעמי זה שלא רציתי את המספר טלפון שלי מתרוצץ חופשי באינטרנט העמדתי אותו ככה, מתחכם. אבל יש שם מספר טלפון ומייל וכל מה שדרוש, ואם יש לכם צורך בשירותי מנהל מוצר, אני כאן

הרגע בו התחילו הבעיות הוא, באופן לא מפתיע, שלב ההדפסה. מהר מאוד הבנתי שאני לא אצליח להתמודד עם שלל האפשרויות שהרשת מציעה. פשוט לא. כל כך הרבה סיבות יש לכך ובסופן יש את נושא החבילות. המשלוח. בעיות הדואר שלי.

לא לא לא. אני רוצה חנות פיסית. רצה הגורל ונמצאה אחת שכזו ובדקות הליכה מביתי. צעדתי לשם בזריזות וביחד עם הבחורה חביבה מהקבלה, שהיתה גם דוברת אנגלית וגם חביבה באמת, עשיתי הזמנה. ביקשתי להדפיס 100 כרטיסים ונאמר לי, ובביטחה, שהכל יהיה מוכן תוך שבוע, כלומר ביום רביעי, והחבילה תחכה לי בחנות. ברביעי הכרטיסים יהיו מוכנים, חמישי הנסיעה והכנס והכל. נפלא.

ביום שלישי קיבלתי מייל, הכרטיסים הגיעו! הכרטיסים מוכנים! נרגשת מהיום הקדמה הלכתי לחנות. בדרך ראיתי שנכנס עוד מייל בנוגע להזמנה שלי, מספר ההזמנה היה בכותרת, אבל התעלמתי. לא יודעת למה, התעלמתי. המייל השני הגיע דקות ספורות אחרי הראשון והנחתי שהוא מהבחורה החביבה שבעקבות הקשרים שנרקמו ביננו החליטה לפנות אלי אישית עם הבשורה המשמחת. הגעתי לחנות. הבחורה החביבה הפנתה אותי לבחור שישב לצידה, הוא מטפל בהזמנות שכבר בוצעו. הוא מצידו ביקש את מספר ההזמנה, בדק במחשב ונאנח.

הוא שאל אם לא קיבלתי מייל, אישרתי שקיבלתי, והוא שאל אם לא קיבלתי מייל שני, אישרתי שיקבלתי והסברתי שכבר הייתי ממש קרובה לחנות אז התעלמתי ממנו, לא קראתי מה כתוב בו. הוא לא מצא את זה משעשע. מסתבר שמה שהיה כתוב במייל השני זה זה שהכרטיסים מוכנים, הכרטיסים הגיעו, והם מחכים לי בחנות בדרזדן.

אה, בעיה קלה. הבחור התאושש ראשון והבטיח שהכרטיסים יגיעו עוד מחר, רביעי, לחנות הקרובה לביתי בברלין, והכל יהיה בסדר. או קי, חזרתי הביתה. לא מובסת, לא הרגשתי תבוסה, אבל בהחלט עבדתי על ריסון ציפיות. אפשר להגיע לכנס בו אני הדוברת בלי כרטיסי ביקור. כבר היו דברים מעולם. כשהגעתי הביתה הגיע עוד מייל. הפעם מיהרתי לקרוא. המייל הזה התנצל באמת על אי הנוחות הכרוכה בדרזדן והבטיח שהכרטיסים יגיעו לחנות קרובה לביתי ביום חמישי.

מאוחר מדי! כתבתי בתגובה מהירה. מאוחר מדי. רביעי טוב, חמישי מאוחר מדי. חלפו שעות. אני השלמתי עם מר גורלי. אחר הצהריים הגיע מייל שהבטיח, או קי, רביעי בחנות בברלין, רביעי. ברביעי הלכתי לחנות בברלין. הפעם הכל תיקתק. הבחור בקבלה אישר שהחבילה אצלו, ביקש תשלום והלך להביא את החבילה. והנה היא, חבילה של 100 כרטיסי ביקור.

חבילה

זאת החבילה על כל מרכיביה. אם יש תחום בו האנושות לא התקדמה בשיט זה בעניין החבילות והאריזות. אין שום דרך סבירה ואסטטית לפתוח אותן. בסוף זה תמיד אדם לעצמו אל מול הצלוטייפ, עבודה ליידים חשפות ושינים מחודדות. לצד החבילה הלבן שם זה כרטיס הביקור. זה הפרופורציות, מה שאני לא מבינה. הפרופורציות.

הדת הלא רשמית של ברלין זה מיחזור. את הכל ממחזרים כאן וכולם עושים את זה במרץ והקפדה. חוץ מבנושא הדואר. יש איזה טרפת דואר לא ברורה. כל הזמן מקבלים מכתבים בדואר, כל מכתב מגיע בכמה עותקים, והנה, בשביל 100 כרטיסי ביקור הרגו עץ שלם אני לא מבינה את זה, באמת שלא. מיסתורין גמור.

במלון

המלון בהמבורג היה מצויין. היה בו פח אשפה למיחזור

פח אשפה במלון בהמבורג

פח אשפה שמסביר לתיירים המפגרים מה הולך לאן בעזרת אילוסטרציות פשוטות

והיתה בו גם כתובת על הקיר

כתובת על הקיר במלון

גם אני בעד מים לכל האנשים, ואם אפשר מים נקיים אז בכלל. איפה חותמים? ישר חיפשתי איפה חותמים ובאיזה תמונת פרופיל אני צריכה להשתמש עכשו בשביל ההזדהות

תעלומת עץ חג המולד

זהו חג המולד השלישי שלי בברלין ואני עדיין משתוממת אל מול העוצמה והטוטאליטריות של החג. ברלין עיר צנועה יחסית, וחסרת כסף לחלוטין כך חוזרים ואומרים, ועדיין, חג המולד כאן זה פסטיבל של חודש ימים. ביום שאחרי הכנס הסתובבתי בהמבורג וקצת התביישתי בשביל ברלין. בהשוואה להמבורג בברלין עוד לא התחילו בכלל בהכנות לחג. המבורג כולה היא שוק חג מולד אחד גדול ובעשר בבוקר כבר עמדו אנשים ושתו גלוויין ורחובות שלמים היו מוארים. אני חושבת שבכל מה שקשור לחג המולד, הגודל כן קובע.

והשבוע גם בבריכה הופיע עץ:

העץ בבריכה

העץ בבריכה, ומתחתיו המתנות. מי הביא את העץ? מי יקבל את המתנות? אני אמורה להביא מתנה ולהניח מתחת לעץ, או שאני יכלה לקחת מתנה?

תעלומת הגרמניות, תעלומה בלי תמונות

יום אחד הסתובבתי בסופר מלקטת ירקות. ניגשה אלי בחורה צעירה. היא ביקשה טי שו. הבהרתי לה שבלי שפת סימנים זה לא ילך ביננו אז היא סימנה לי ביד על האף שלה, שם ניצנצה לה טיפה. נתתי לה טי שו. אבל אני לא מבינה, היא באמת מעדיפה להסתובב בסופר להדגים טיפת נזלת מהאף לזרים גמורים במקום לנגב אותה בעזרת השרוול? מיסתורין גמור בעיני

חשבתי שאמות שם, בחדר המדרגות

לפני שבוע הגיעה הגלויה הצהובה. היא ציפתה לי בתיבת הדואר. שמחתי לקראתה. חיכיתי לה. והכי חשוב, ידעתי מה לעשות איתה. אחרי שנתיים של חיים בברלין הגיע הרגע בו נזקקתי, ממש לא היתה לי ברירה, לשירותי הובלות. עשיתי הזמנה של מוצר באינטרנט, וההמשך משם ידוע. הובלה. חבילה. גלויה צהובה בדואר. ללכת לשכנה לאסוף את החבילה. אחרי הפיאסקו עם החבילה הקודמת, שבכלל לא היתה עבורי, הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם האתגר. או יותר מזה, הרגשתי שאני on top of things. אני קומפיטנטית. אני יודעת מה לעשות.

אז בדקתי כל יום את תיבת הדואר, שלא חלילה אחמיץ את הרגע, שלא אאחר. יום יום. מה שיצר מצב שבמשך 8 ימים התאכזבתי יום יום. וביום התשיעי הגלויה הגיעה. בלי להתבלבל ובלי להסס לקחתי אותה ועליתי לקומה השנייה, לדירה של השכנה אוספת החבילות. היא לא היתה בדירה. זה איפשר לי להסתכל קצת מסביב, לציין לעצמי שזאת פעם ראשונה, אחרי שנתיים, שאני בעצם עולה לקומה הזאת. אני תמיד נשארת בקומה שלי, נכנסת לדירה שלי וזהו. עד כה לא היתה לי סיבה לטפס במדרגות. מה זה אומר עלי? האם אני אדם נטול סקרנות? עצלנית? סוציופתית? הכל ביחד?

בכל מקרה, הגלויה בידי, השמחה בליבי, נכנסתי לדירה שלי ונתתי לזמן לעבור. בערב אנסה שוב. והערב הגיע, ואני אספתי את הגלויה, טיפסתי במדרגות וצלצלתי בזמזם. התגובה היתה מיידית, רעשים, רחשים, הדלת נפתחת והשכנה המבוגרת והנחמדה בתוכה, יוצאת אלי. נפנפתי בגלויה. החזקתי את הגלויה ביד שלוחה קדימה ונפנפתי בה. וחייכתי, בענק חייכתי. אני חושבת שבתוכי, בתת הכרתי, ציפיתי למחיאות כפיים, אולי קידה או שתייים: איך השתלבת! איך למדת! איך התקדמת!

פרחים

הפרחים לשכנה, לשכנות. תמונה לא קשורה שנהנתי מאוד לצלם השבוע

בפועל הדלת נפתחה ואז התרחשו כמה דברים במקביל: פניה של השכנה התכרכמו, היא אמרה משהו בגרמנית, בעלה הופיעה מאחוריה, הוא התקדם ותפס את מקומה בדלת בעוד היא פסעה החוצה, קדימה, עברה על פני ודפקה על הדלת ממול. הדלת ממול נפתחה. אני ניצבתי נטועה בין שתי הדלתות, גופי פונה פעם לכאן, פעם לשם. מהדלת השנייה יצאה השכנה שאני רואה תמיד משחררת או נועלת את האופניים. נאמרו דברים בגרמנית. הן החזיקו ידים. הבנתי: השכנה החדשה, השכנה עם האופניים, תתרגם. וגם זאת הבנתי: יש בעיה.

אין דרך אסתטית לתאר את ההמשך. זה היה נורא. חשבתי שאני אמות שם, בחדר המדרגות. הם שלושתם דיברו במקביל, טוט מיר לייד, ביטה, ביטה, דנקה, ביטה, טוט מיר לייד. מסתבר שהחבילה לא כאן, לא אצל השכנה, לא בבניין. השכנה המתרגמת אמרה שהשכנה המבוגרת לא לקחה את החבילה. היא השאירה את החבילה אצל הדוור, ורק הפתק הגיע. היא חשבה, המבוגרת, ככה אמרה השכנה המתרגמת, היא חשבה בעקבות ניסיון העבר שאני לא רוצה שהיא תשמור על החבילות. אני רק אמרתי שאני לא יודעת. שלא ידעתי. שלא הבנתי. I didn't know, I didn't know.

והפרטים המשיכו לזרום. השכנה המבוגרת סיפרה הכל, הכל, לשכנה המתרגמת, והיא סיפרה לי, בחלקים שבורים, לאט לאט. "אבל לא פתחת את הדלת" אמרה המתרגמת והמבוגרת חייכה במבוכה והבעל בדלת ממלמל, טוט מיר לייד, טוט מיר לייד. I didn't know אמרתי .מה כבר יכולתי להגיד? שום דבר אחר לא עלה לי בראש. מה יכולתי להגיד? לא ידעתי על הפתק הצהוב. ואכן, לא פתחתי את הדלת. לקח שעה עד שפתחתי את הדלת. I didn't know, I didn't know. ברור שאני רוצה שהשכנה המבוגרת תישמור על החבילות שלי. וכי מי לא ירצה? ברור שאני אפתח את הדלת. לא ידעתי, לא ידעתי.

חבילה

החבילה. או סתם חבילה. זו יכלה להיות כל חבילה. אבל זאת החבילה שלי. מגיע רגע, אחרי שנתיים במקרה שלי, בו כל צרכנית נדרשת להזמין הביתה משהו. לקבל חבילה. הרגע הגיע

חדר המדרגות התכווץ מסביבנו. הסתחרר. הקירות איבדו את מוצקותם. הקירות הפכו נוזליים. עמדנו אוחזים ידים ומתנצלים. You can ask me anything you dont know אמרה השכנה המתרגמת. Thank you, thank you אמרתי אני. השכנה המבוגרת כל הזמן דיברה. גם הבעל. כולנו חייכנו אחד לשני חיוכים גדולים וקריפיים. כאבו לי שרירי הפנים. אני והשכנה המבוגרת באמצע, בין הדלתות. שעווה נשפכה מהקירות, דבש כיסה אותנו, עמדנו כולנו והתנצלנו והתנצלנו והתנצלו. טוט מיר לייד, ביטה, דנקה, טוט מיר לייד. לא יכלנו לזוז. היינו כלואים. הגופות שלנו היו אצורים בתוך הדבש, האברים שלנו כבדים, האוויר עמד. היינו לבובות שעווה.

אני חתכתי ראשונה. הייתי חייבת. הייתי חייבת לשבור את הכישוף. אחרי דקות ארוכות ומייסרות הבנתי שמישהו חייב לשבור את הכישוף. האוויר חייב לחזור לזרום. ביטה, ביטה, דנקה, מלמלתי לכל עבר. טוט מיר לייד, טוט מיר לייד, מלמל חזרה הגבר בדלת, מילמלו הקירות. השכנות עדיין החזיקו ידיים. הרגלים שלי היו כבדות והכרחתי אותם לזוז. ביטה, ביטה, לכיוון המדרגות, רגל אחרי רגל, מתוך השעווה, לפלס דרך בכוח, לשבור את השעווה.

כשירדתי הן עדיין עמדו שם, השכנות, בדלת של השכנה המתרגמת, מחזיקות ידיים, והוא בדלת שלו ושל השכנה המבוגרת. ראיתי בזווית העין שהן עדיין שם, קפואות, ואני מקווה שהתזוזה שלי, לבסוף, הסירה את הכישוף וכולם חזרו לבתים שלהם בשלום.

למחרת הלכתי לדואר. אני והגלויה הצהובה שלי. לדואר הגדול בשונהאוזר אללי 79, בתוך הקניון המכוער. לא היה תור והגעתי ישר לפקיד. הוא לקח את הגלויה והביא את החבילה. ואז ביקש דרכון. חשבתי לבכות. חשבתי לצרוח. חשבתי שמספיק. אמרתי לו שהדרכון בבית. הוא אמר שצריך דרכון. כנראה שהפנים שלי אמרו משהו, כי אז הוא הוסיף, פעם הבאה תבואי עם דרכון. אמרתי טוב, ביטה, ביטה, ולקחתי את החבילה שלי וצעדתי אתה הביתה. לא בגאון, לא בגאווה, אבל כן בידים מלאות.

כרית מדיטציה

התוך של החבילה. כרית מדיטציה. מהרגע שראיתי את הגלויה הצהובה חיכיתי שאוכל לצלם אותה, וטוויט בליבי. הטוויט (ציוץ) אמר: ולפעמים האושר הוא. ותמונה. אף אחד לא הבין מה אני רוצה. שאלו אותי: מה זה. או "זה כרית לאייפאד?". אז לא. זאת כרית מדיטציה

וגם זה קרה השבוע: מנפלאות הסתיו הברלינאי

סתיו, עלים

אנשים ומאבקם הצודק בעלים. מנפלאות הסתיו. אני מבינה שאין ברירה ומדי פעם צריך לאסוף את העלים, אבל זה מה זה סיזיפי. לראות את זה זה כמו לראות חוסר הגיון.