גם זרות זה משהו שאפשר לאבד

אני מאוד אוהבת חומוס. מאוד. חומוס פשוט, בריא, טרי. אני אוהבת לאכול חומוס לארוחת צהריים. אחרי חומוס בצהריים העולם נראה אחרת, יפה יותר, רפוי. חומוס בצהריים זה איכות חיים לדעתי. לפיכך השקעתי זמן ומשאבים בחיפוש אחרי החומוסיה שלי כאן, בברלין. בדקתי מקומות ממולצים ובדקתי מקומות של ישראלים ובדקתי מקומות מפורסמים. אבל תנאי היסוד שלי כדי שמקום יהפך לחומוסיה שלי זה שהוא יהיה במרחק הליכה מהבית, אחרת אין טעם.

בהכללה סצינת החומוס המקומית מתחלקת לשניים: חומוסיות ישראליות וחומוסיות מקומיות. בישראליות אני מתכוונת לחומוסיות בבעלות ישראלים לשעבר. בחומוסיות מקומית הכוונה לכל השאר, כלומר, לבנוניות, פלשתינאיות, ערביות כאלה ואחרות. מקומיות מקומיות. אני לא באמת יודעת מאיזה ארץ מוצא הגיע החומוס ועובדי החומוסיה שאני אוכלת בה. זה לא מעניין ואני לא שואלת. אני מנחשת לפי סימנים ושפה ומוסיקה, אבל לא שואלת. לפיכך כאן אצמד אל החלוקה הגסה של ישראלים ומקומיים.

ברלין, אביב

לבן-ורדרד! אביב

בטווח הליכה ממני נמצאות שלוש חומוסיות ישראליות ועוד לא מעט מקומיות. ניסיתי את רובן. החומוס שלי, עד לפני שבועיים בערך, היה חומוס עכו בוודינג. יותר מדי מיץ לימון בחומוס אבל חוץ מזה אין לי טענות. מנה של חומוס פול או חומוס מסאבחה או סתם חומוס בארבע יורו וכוללת תה שחור חופשי, צלוחית חמוצים, צלחת ירקות, קצת חריף, פיתות דקות בשקית עם דגל לבנון. הפיתות הן בעיה עבורי, באמת, אני מתגעגעת לפיתות השמנמנות שאני מכירה מתל אביב. שניים מהמקומות הישראלים שבדקתי מתגאים בפיתות שמנמנות וראויות. באחת מהן היתה אווירה מפחידה. בשנייה הזמנתי חומוס וירקות וקיבלתי צלוחית חומוס קטנה עם שלושה גזרים, עבניית שרי אחת ו2 פיסות מלפפון תקועים בתוך החומס, עלאק עיצוב אוכל שעשה אותי עצובה עצובה. בשלישית קיבלתי פיתות יבשות. הישראליות יקרות יותר מהמקומיות.

אני יכלה להוסיף, יש לי הרבה מה להגיד על מצב החומוס. אני יכלה לכתוב על זה מלא מילים, לתאר את החוויה, לספר, לדקדק בפרטים, להשוות. כן, כן, להשוות. להשוות בין איכות החומוס והחוויה הכללית בתל אביב וברלין, אבל עוד יותר מזה, בין החומוסיות המקומיות והחומוסיות הישראליות. כל פעם שאני אוכלת חומוס אני מחלטה לכתוב על זה ומשפטים רצים לי בתוך הראש אבל אז אני מפסיקה ועוזבת. למה לי, אני חושבת לעצמי, למה לי הבלגן הזה עכשו. למה לי הרעש. למה לי המהומה.

אביב בברלין

צהוב! אביב.

אבל ממה אני מפחדת? מאיזה, רעש, בלגן ומהומה אני חוששת? אני לא מכירה את האנשים האלה אישית, הישראלים בעלי החומוסיות. אבל אני קצת כן מכירה. אני מודעת לקיום שלהם. קראתי ראיון עם אחד מהם באיזה עיתון. אחר אני מזהה בתור אוואטר בפייסבוק. זאת רמת ההכרות. וזה מספיק כדי להשתיק אותי.

על זרות וחופש

בתקופה האחרונה אני שמה לב שיש יותר ויותר נושאים עליהם אני לא רוצה לכתוב. כלומר, אני כן רוצה לכתוב ומתחילה לכתוב ואז אני מפסיקה כי לא נוח לי, או לא נעים, או משהו אחר מאותה משפחה משתיק אותי. ואני מסתכלת על זה. מה זה שמשתיק אותי? ולמה? ולמה עכשו כן וקודם לא הרגשתי את זה בכלל?

התחלתי את הבלוג כשעברתי לברלין. רציתי לכתוב על החוויה. על המעבר. על המקום החדש. בראש שלי, בתפקיד הקוראות, היו חמשת חברותי האהובות. לא הכרתי ישראלים בברלין ולא הייתי מודעת לקיומם ולא חשבתי עליהם כעל קוראים. לא חשבתי עליהם נקודה. פשוט לא. בדיעבד אני יודעת שזאת הזרות. לא להכיר אף אחד זה המהות של זרות. הרי זאת לא העיר שזרה, זה אני.

אביב בברלין

ורווד! אביב

יש כל כך הרבה חופש בזרות. כל כך הרבה העדר. העדר של כבלים, חסמים, מסגרות, מנהגים, הרגלים. זה סוג של חופש שחי וניזון ממה שאין. ממה שנעדר. כשלא מכירים את הכללים אי אפשר לקיים אותם. כשלא מכירים את האנשים פחות מרגישים את הצורך להתחשב בהם. במובן הזה להיות זר, שזה תמיד חוויה זמנית, זה כמו להיות בגיל ההתבגרות. לעוף על עצמך בלי מעצורים. אגואיסטיות מוחלטת. אני אני אני. מפגש ישיר מאוד, פנים אל פנים, עם עצמך. בלי שום דבר אחר להיאחז בו.

אבל זרות היא לא מצב סטטי, קפוא. אנחנו מדברים כאילו היא כן, אני מוגדרת כזרה ולעד אהייה זרה בברלין. אבל המהות של זרות, ההרגשה של זרות, היא דינאמית לגמרי. היא משתנה כל הזמן. כל יום אני קצת פחות זרה. כל יום אני יותר משולבת, רקומה פנימה, משתדרגת אל תוך המקום. הרחובות נהיים מוכרים. לאנשים יש פנים ושמות ("לא טוב שיש למישהו פנים. לא טוב לפגוש את מבטו ליותר מהרף-עין. פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל, פתאום עומד מולך אדם" – חנוך לוין, הילד החולם).

אביב בברלין

לבן! אביב

היום אני חלק מקהילה. לא כי בחרתי בזה. כי ככה זה. אני חלק מקהילה של ישראלים בברלין בין השאר במובן הזה שאני מודעת לקהילה, לקיומה של הקהילה, לנקודות המגשרות, לזה שאני חלק. וזה לא שאני מכירה את כל האנשים בקהילה, זאת לא קהילה שמובססת על הכרות אישית. זאת קהילה שמובססת על הגדרות ביוגרפיות, מרחב גיאוגרפי, הצורך האנושי להתקהל וטכנולוגיה מודרנית נוסח פייסבוק.

עצם זה שאני קוראת בקבוצות פייסבוק השונות של ישראלים בברלין מביא אותי אל הקהילה ועושה אותי לחלק. ואני לא אוהבת להרגיש, להיות מודעת, לכך שאני חלק מקהילה. אני לא אוהבת את קהילות. אני, עוד מהקיבוץ אני לא אוהבת קהילות. קהילות קטנות הן בית גידול חם לטירוף. פטריות רעל על הנשמה. וזה לא שקהילת הישראלים בברלין היא קיבוץ. אבל יש רגעים, מקומות, חוויות, שזה כן, שזה מזכיר לי כן.

אביב בברלין

אדום! אביב

למשל במנגנון ההשתקה הפנימי. למשל ברשימת הדברים שנוח לי לכתוב עליהם. עכשו כשאני מודעת לקהילה, לקוראים, לאנשים ופרצופים ושמות, אני מצנזרת את עצמי הרבה יותר. כי אני לא רוצה לפגוע ואני לא רוצה להיחשף ואני לא רוצה להעליב ואני לא רוצה להסתבך וכך עוד ועוד. מיליון סיבות ושיקולים שקשורים לחיים בקהילה. לא לכתיבה, לא לכנות, אלה להסדרים של חיים בקהילה.

קהילות קטנות, השתקה גדולה

וזה בסדר הרי, לא? כלומר, זה שאנשים מתחשבים אחד בשני, זה בסדר, זה חיובי, זה טוב, זה חברתי. וזה גם משתיק. זה גם מסרס. זה גם מביא לאיבוד הקול. רשימת הנושאים עליהם אני רוצה לכתוב ובוחרת שלא הולכת ומתארכת ככל שמרבים הימים שאני פה. אני כבר לא זרה. אני כבר לא בת ששעשרה שיכלה להתעסק רק בעצמה, רק בבפנים שלה. אני יותר מדי מודעת לסביבה. מסתבר שגם זרות זה משהו שאפשר לאבד. ולחוש צער על אובדנו.

אביב בברלין

סגול-כחול-לבן! אביב

על החומוס

באחד הימים של האיסטר שוטטתי בוודינג ומצאתי מקום קטן, חומוסיה, על רחוב צדדי, בתוך שכונת מגורים. נכנסתי והזמנתי חומוס-פול. קיבלתי צלחת גדולה ויפה ועליה צלחת החומוס-פול, צלחת ירקות, צלוחית חמוצים, קצת חריף, פיתות דקות וחביבות במידות של הפיתות הישראליות. החומוס היה לימוני מדי אך עדיין טעים. המנה היתה נדיבה. הסביבה חביבה. ברקע מוסיקה ערבית. המחיר זול. 4 יורו להכל.

אכלתי וחשבתי לעצמי איזה פוסט נפלא הייתי יכלה לכתוב על זה, על ההבדלים בין החומוסיות הישראליות והמקומיות ומה זה אומר וכו'. וידעתי שאני לא אכתוב. אני לא אכתוב. זה לא שווה את זה. אז רק את זה אני אגיד: נדיבות זה פיצ'ר נפלא. אני הולכת על נדיבות.

צלחת החומוס היפה בעיר

וזה מה שרציתי להגיד, בעצם. זה כל מה שרציתי להגיד: נדיבות היא פיצ'ר. נדיבות היא ערך. אני ממליצה בחום על החומוסיות המקומיות מקומיות כי נדיבות היא פי'צר בעיני.

וגם זה: עוד 10 ימים אני בתל אביב. שמחה להגיע.

נובמבר הקר

היה לי משהו חשוב להגיד, לפחות חשבתי שהוא חשוב, וכל אתמול עבדתי על לנסח אותו, להעביר אותו מהראש שלי אל הטמפלט של וורדפרס ומשם החוצה. אבל זה לא עלה יפה וכל היום המשכתי לשייף את הטקסט עד שבערב היה לי משהו והייתי צריכה לצאת. אז יצאתי. יצאתי אל ליל נובמבר קר ובבת אחת כל הטקסטים החשובים נשרו ממני. כל הסיפורים לא החזיקו מעמד. איזה דבר חשוב כבר יכול להיות לי להגיד אל מול החוץ הזה של לילה, ברלין, סוף נובמבר? מה כבר יכול להיות חשוב? רק הקור נשאר ממני. כל מה שנשאר לי זה הקור.

אני אוהבת את החורף בברלין. אני לא לגמרי יודעת למה, הוא ארוך וקודר וקר ומדכא ואני לא אוהבת את הפרקטיקה שלו, אבל אני קצת מאוהבת ברעיון של החורף בברלין. בדימוי שלו, בדימוי של חורף אירופאי ושלי בתוכו. זה ציורי ופואטי בעיני. והוא מזכיר לי דברים. הוא מזכיר לי שאני זרה כאן. שגם אם הכל נראה לי מוכר, הבית, הגדר, הרחוב, הפנס, אני זרה כאן. החורף מזכיר לי את זה כי הוא כל כך זר לי, ואני לו. החורף מרגיש לי כמו אגדה. כאילו אני חיה בתוך אגדה שהתפאורה שלה היא חורף קשה וקודר. כאילו אני חיה בתוך טקסטים של מישהו אחר. החורף הוא לא טבעי לי ואני מאוד מודעת לחוסר הטבעיות הזה. אני לא יודעת לכרוך צעיף על צווארי בונשלנטיות אלגנטית. אני מאבדת את תחושת הגוף שלי בתוך המעיל. הכובע הורס לי את הפריזורה. אני מרגישה מחוץ לאלמנטים שלי. החורף מזכיר לי שאני רחוקה מהבית, מאיפה שנולדתי. ובגלל זה יש בו ריח של הרפתקאה עבורי. אני חושבת שהכי בגלל זה אני אוהבת את החורף. הוא מאשש את הזרות שלי.

שקיעה בברלין

ברלין, השבוע, ביום של אפור בהיר, שבניגוד לימים של אפור ככה, בהם לא רואים שום שקיעה. תמונה בלי פילטר

חורף. זרם התודעה. חלקי

  • אני אוהבת את המראה של החורף. את האופן בו ענפים שחורים מצטיירים על רקע שמים קודרים. את העירום. את הקדרות. אני אוהבת את האופן בו ברלין מתרחבת בחורף. בלי העצים והצמחייה והאנשים על המדרכות העיר נראית עצומה וריקה. המבנים זזים קדימה. הטבע נסוג. הרחובות מתמתחים. אני אוהבת את האסתטיקה של החורף.
  • אני מרגישה את התקדמות החורף בהצטמצמות שלי. בחורף לצאת מהשכונה זה לחצות את ים סוף. אללי, בחורף יש ימים שלהגיע לסופר זה לחצות את ים סוף. כל יציאה מהבית מחייבת תכנון והיערכות. כל יציאה מהבית צריכה להצדיק את עצמה. להיתנמק. ההכנות ליציאה, שלבי ההתלבשות, זה כמו לצאת לנשף. זמן ההכנה ליציאה הוא בילט אפ לקראת היציאה עצמה. בחורף לכל יציאה של בילט אפ. כל יציאה היא הרפתקאה. כל הליכה ברחוב היא הרפתקאה. אני הלוחמת ברוח. אני שיכלה לקור. בחורף אני גיבורה טראגית באמצע הנובלה, בשלבים המתמרחים של הנובלה, כשהקורא קצת מיואש אבל לא יכול לעזוב כי הוא יודע שתכף יקרה משהו טוב, תכף יגיע האור.
  • אנשים אומרים לי להתלבש חם. שהכל עניין של לבוש. שאם מתלבשים נכון לא קר. אמא אומרת לי, אבל לירזי, יש לך כבר בגדים חמים לא? כן, יש לי כבר בגדים חמים. האמונה בבגדים חמים היא כמו שאר האמונות, רק אמונה. בגדים חמים לא מבטלים את החורף ולא מטשטשים את הקור. צריך בגדים חמים, ברור, אבל הקור הוא משהו אמורפי הרבה יותר מזה. הוא בכל מקום. הוא טוטאלי. אני לבושה לעילא והעינים של דומעות. אני הולכת ברחוב ובוכה. אני מרגישה את הקור על הפנים שלי, על העור. אני מרגישה את הקור בהליכה שלי, בכיווץ של הכתפיים, בקצב בו אני הולכת. אני רואה את הקור על פני העוברים ושבים. אני רואה אותו בקצב ההליכה שלהם, בתנוחה של הגוף ההולך, בכיווץ של הגוף.
ברלין

ברלין, השבוע, ביום חום. יש ימים שהעיר נראית לי חומה. זה צבע מוזר, חום. אפילו כשכותבים אותו, חום ועיר חומה, זה אומר גם מלא דברים אחרים, לא רק הצבע. צבע לא נטריילי, אולי. למרות שהוא כן נטריילי, הצבע.

  • אני מרגישה את הקור בהליכות שלי. אני מרגישה אותו בקצב ההליכה שלי. בקור אני הולכת לאט יותר, כאילו מנסה להקטין את החיכוך עם האוויר. אני מצמצמת את עצמי, בלי להרגיש, לא בכוונה, אני מצמצמת את עצמי להיות גבעול שנע בין הרוחות, שיודע להתכופף וגמיש מספיק כדי לא להישבר. בקור אני נהיית להלכנית איטית ולהלכנית פרקטית, שזה קצת סותר את עצם היותי הלכנית עירונית. בחורף אני לא מסוגלת לצאת סתם כך לשיטוט. החורף  מחייב פרקטיות. ההפך הגמור של שוטטות. בחורף אני לא משוטטת. החורף עושה אותי פרקטית. קר לי.
  • הקור מעיר אותי. בחורף אני ערה. כל יציאה מהבית היא התעוררות. אי אפשר ללכת מעורפל בקור הזה. יש בו משהו חי, מעורר, בקור. יש בו משהו לא נתפס. מצחיק. אתמול בלילה, בדרך חזרה הביתה, נסעתי בטראם. תחנה אחרי עלו 4 אנשים, שני זוגות. הם התפוצצו מצחוק. הבנתי את הצחוק שלהם. יש משהו לא נתפס בקור, בעוצמה שלו, הוא מעורר תדהמה. העינים שלנו נפגשנו וצחקנו אחד אל השני בחזרה. זה קורה לי הרבה בחורף, צחוקים עם זרים ברחוב. כל כך קר שזה מצחיק, אז צוחקים.
  • בקור הזה אין מקום לרגליים. זאת הבעיה האמיתית, אין איפה להניח את כפות הרגלים. הקור עולה מהרצפה והבעיה היא שכפות הרגלים, במבנה הפיזיולוגי הנוכחי שלי, חייבות להיות על הרצפה. אני לא חושבת שיש לזה פתרון. זה נורא. מכפות הרגלים נפתח הקור ואין פתרון. אני יושבת באובאן ומנסה להחזיק את הרגלים באוויר. באולם הקולנוע אני מניחה את הרגלים על התחת של הכסא מולי. בכל מקום שאני נמצאת אני מחפשת פתרון לכפות הרגלים. איפה להניח את כפות הרגלים?
שקיעה, ברלין

טמפלהוף, השבוע, ביום של שקיעה טובה.

  • ויש את הרגע הזה של היציאה מהאובאן. הו, הרגע הזה. כבר מצאתי אירוע שמצדיק יציאה מהבית ומהשכונה, כבר התלבשתי, יצאתי, הגעתי לאובאן. מרחוב, מהחוץ, תחנות האובאן נראות מחממות, כי הן תחנות, והן מתחת לאדמה, והן בתוך מבנה. והקור הוא כולו גוונים ורבדים. בשניה שנכנסתי לתחנה יש הקלה, ואז היא עוברת, ואז הרכבת מגיעה, ואז אני נכנסת לרכבת ויש רגע של הקלה, ואז הוא עובר, ואז אין לי איפה להניח את כפות הרגלים והקור מחלל ואני רק רוצה לעמוד, לזוז, ואז האובאן מגיע ליעדו ואני יוצאת ממנו וגל קור מכה בי כי בתחנה קר יותר מאשר בתוך האובאן, ואז יש את הרגע של היציאה מהאובאן. לא ממש היציאה, לפני היציאה, כמה שניות לפני היציאה, מתחת למדרגות שמובילות החוצה, שם, שם, זה הרגע, החוץ והפנים מתערבבים, האור מבחוץ מושך החוצה והקור מבחוץ מצליף בפנים. הכי קר זה כמה שניות לפני היציאה מהאובאן!
  • זה החורף הרביעי שלי כאן. צברתי קצת ניסיון. פיתחתי אסטרטגיות. כשמתחיל להתקרר אני עולה על בגדים חמים, לא מתווכחת, אני מנסה להקדים את הקור בלבוש שלי, במטרה שלא יהיה לי קר. אני חושבת שאם פעם אחת קר באמת אז הגוף אוגר את הקור והכל אבוד ואני מנסה לא להגיע לזה ולהקדים את הקור. אבל בו בזמן אני שומרת את התותחים הכבדים לימים שאין ברירה. אני דוחה את מעיל הפוך כמה שאפשר, ואת הטיץ, ואת ה- UGG. כי כן, לפני שנה קניתי UGG ועכשו הם כאן ואין לי איך לברוח מהם. עוד לא עליתי עליהם השנה. הבושה, הבושה גומרת אותי. לאן אפשר ללכת עם הנעלים האלה? אין להם שום צידוק אסטטי. ואני מבינה שזה ילדותי, אבל קשה לי. וזה גם החורף. הוא לא משאיר ברירות. היום, סוף נובמבר, מינוס 2 מעלות, אני אעלה על ה UGG. וויתרתי.
  • חורף בברלין זה, גם, ללכת להופעה בכנסייה ולשבת כל ההופעה עם מעיל וכובע וצעיף ובלי מקום להניח את כפות הרגלים. ועוד מאוד להנות. גם כי ההופעה היתה מקסימה וגם כי זה כל כך הזוי, לשבת להופעה של מקהלה, או קונצרט, בתוך מבנה, ולקפוא מקור. בקור, בחורף, לכל פעילות הכי פשוטה יש ארומה של הפתעה, של הרפתקאה. גם בגלל זה אני אוהבת את החורף.

וחוץ מזה, סוף נובמבר, והנחמה של סוף נובמבר זה שוקי הכריסמס והצייפיה לשלג. אני מתה על השוקים. הם חלק מעולם האגדות שהוא החורף. מוארים, צבעוניים, מנגנים ומריחים מיין חם. וחוץ מזה תכף יבוא שלג. אני אוהבת את הציפייה לשלג.

שקיעת חורף בברלין

אותו רחוב, אותה שקיעה (כמו בתמונה הראשונה בפוסט). יותר מרחוק, עם פילטר

אני המרגלת. על החיים הכפולים שלי

מין שבוע כזה, בו דברים איומים ודברים מרגשים ודברים משמעותיים עבורי התרחשו במקום אחר, במקום בו אני לא נמצאת. במקום בו אני כן נמצאת היה שבוע שקט.

ברלין, מיטטא

שבוע שקט בברלין היפה

לפעמים אני חושבת שאולי בכלל לא עברתי ארץ. אולי מה שקרה זה שהתפצלתי לשתיים. חלק ממני כאן, בלי ספק, אי אפשר להתכחש לעבודות, יש לי מספר במשרד הפיננסים ואני רשומה בעיר, יש עדויות לקיומי. אבל חלק ממני נשאר שם. מקשיב למה שקורה שם. מודע למה שקורה שם. רוצה לחוות את מה שקורה שם. אני מפוצלת. אני דואלית.

בהתחלה הרגשתי את זה באופן פיזי, בגוף. כאב לי בגוף כשהלכתי לעבודה בימי שישי. בראש ניהלתי שיחות עם החברות שלא פגשתי ולא אפגוש גם ביום שישי זה. הסברתי, התנצלתי, סיפרתי שכואב לי הגוף. רציתי לשבת קרוב לסקייפ כי אולי נדבר לפחות ואז נזכרתי שרק אני קרוב לסקייפ, להן שישי, הן בחוץ, בעיר. ביום כיפור הלכתי לעבודה עם התכווצות שרירים בכל הגוף, ואני לא דתיה. זה לא משהו דתי. זאת השבירה של הסדר יום, של השיגרה, של מה שהוא עבורי באופן בלתי מודע, בלי לחשוב על זה בכלל, הסדר הטבעי. התנפצות והתפרקות הסדר הטבעי.

אבל הסדר הטבעי שם. לא כאן. שם ביום כיפור לא הולכים לעבודה. כאן זה יום רגיל. שם בימי שישי יושבים בבתי קפה. כאן זה יום רגיל. ואני כמו השכבות ההיסטוריות של ברלין. אני כאן, חיה כאן ומתפקדת כאן, מעל פני השטח, במקום הזה עם החוקים האלה. וכל הזמן צרימה, לפעמים קלה, לפעמים שואגת, צרימה. מתחת לדברים, לתיפקוד, לחיים, בשכבות התשתית של הנפש, אני מודעת לצרימה. כאילו אני אמורה לעשות משהו אחר בדיוק עכשו.

ברלין, בית קברות

עוד פינה חבויה שרק אני ראיתי. יש בזה גם התגנדרות כזאתי, חיזוק ההרגשה של כמה אני מיוחד ואחר, אני והחיים הכפולים שלי

יש משהו בהגירה, בחיים לא במקום שלך, שמייצר זמניות ודואליות. כל הזמן אני פה ואני גם קצת שם. הגוף פה אבל לא הכל פה, לא רק פה. זה לא חיתוך נקי. המון ממני נשאר שם, הקיום שלי שם לא הסתיים. אני לא יודעת אם הוא חי, אין לי חיים שם, אבל יש לי קיום, זה לא מת. קשרים ויחסים נשמרים, נמשכים, יש להם קיום. וגם המודעות למה שקורה שם נמשכת. כל הזמן, באופן רציף. אני כאן, וכל הזמן מודעת, לפחות חלקית, למה שקורה שם.

התמונות מסוריה, החדשות ממצרים, כל הקקה הזה על מסך המחשב שלי כאן, ואני קשובה, לזה אני מחווטת, לתדרים האלה. וזה מוזר. השבוע למשל, רוב המידע שספגתי על מה שקורה בסוריה הגיע דרך הפיד באמצעות ישראלים שחיים כאן. האם אנחנו יותר רגישים למה שקורה בסוריה כי זה ה"שם" שלנו? או שאנחנו יותר רגישים למה שקורה שם כדרך שלנו להמשיך להתקיים גם "שם"?

אני עוקבת אחרי מה שקורה בישראל, פוליטיקה, חברה, מלחמה, תרבות, הכל. כל הזמן. הרבה יותר ממה שאני עוקבת אחרי הנעשה פה. הסדר יום החברתי של שם מגיע אלי בווליום הרבה יותר חזק  מאשר הסדר יום המקומי. וגם מעניין אותי יותר, איכשהו. אני נחרדת מהמצב שם. אני מסתקרנת לגבי המצב כאן, במקרים בהם אני יודעת עליו משהו.

חנות ספרים

חנות ספרים, יד שנייה וחדשים, אנגלית, בפרנצ-ברג. אני אוהבת מאוד מאוד חנויות ספרים, ועוד עם אופי.  לא כמו המכולות בארץ, צומת וסטימצקי. עדיין מופתעת שהספרים לא בשפה הנכונה

אני הולכת ברחובות ברלין והוגה בבעיות של המזרח התיכון. סוריה, מצרים, בלחסן, לפיד, טרפת ההתנחלויות, האחות שלי חזרה, אני עובדת על פרוייקט עם חברה מהצפון, הנה הם בסקייפ, והנה מאמר פלוס תמונה על חברה שאני חייבת לקרוא, ועוד טקסט מעניין על משהו, מתי האחיינית כבר משתחררת? והשד מה איתו? מה קורה? מה קורה? והרבה פעמים המה קורה שלי הוא בעצם "מה קורה שם?" לא פה, לא כאן, שם. אני כאן והדברים משם מעכירים את רוחי. ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. אני חצויה. האם זה המצב הטבעי של מהגר? האם זה הגרעין של מה שיכול להתפתח ל"נאמנות כפולה" (האם אני בדרך להפוך למרגלת!?! מחשבה קסומה, רק שאין סיכוי שארגל למען ישראל)

זה משתנה כל הזמן, כמובן. יש תקופות שהאינטנסיביות של היומיום מכסה על הכל ואין זמן לרעשי רקע. אבל השבוע הכל היה שקט כאן, שבוע נעים, ותשומת הלב נמשכה לדברים שם, בחדשות, בכותרות, ואני מוצאת את עצמי הולכת ברחובות ברלין וחושבת באין אונים על המזרח התיכון.

ואם הייתי עכשו שם זה היה אחרת? מן הסתם לא, וכן. לא הייתי עושה כלום כמובן, אבל הייתי מדברת על זה יותר, חווה את זה, זה היה הנרטיב מסביבי ואני הייתי חלק. כאן אני חושבת על זה כמו בקופסא שקופה סגורה. אני והמחשבות שלי. לא חלק, לא בשום קולקטיב. גם לדבר על הדברים עם ישראלים כאן לא סוגר את הפער. זה כמו שיחה בין זרים שמנסים להתחבר מהר ומצאו קיצור דרך. מדברים על שם, מכאן.

בית עם חורים בקיר

הפצעים של העיר. אז לא הכל שופץ, יש עוד שרידים של העבר. הבית הזה הזכיר לי את "הנוצרי", הבית הישן והפצוע בשדות גבעת ברנר ששימש בתוך בית לעובדי הפרדס, ואני ביניהם. עוד השוואה כדרך לקלוט ולהסביר את המציאות

השבוע, באחד הערבים של גופות הילדים בסוריה ושאגת העצב של חובבי המוסיקה בישראל, הדלקתי חדשות. כלומר כיוונתי את הדפדפן שלי לאתר שמראה את החדשות בזמן אמת. חדשות בעברית. ככה פתאום, להפתעתי, חדשות ערוץ 10 זה מה שאני רוצה לראות, בדירה שלי ב – mitte, ברלין. אולי זאת היתה הדרך שלי להיות חלק מהאירוע, להיות פחות לבד איתו. ואולי סתם רציתי לשמוע עברית. ואולי אני מתגעגעת. אולי זה חלק מהחוויה של כאן, לצפות בחדשות, משהו שאף פעם לא עשיתי בארץ, כי אלוהים החיים קשים מספיק, פתאום אני עושה כאן. רואה חדשות בעברית.