יוזף פרונק: מהגר. Dong Xuan Center: מרכז של מהגרים

יוזף פרונק נולד בבוסניה וגדל בסרייבו של שנות השמונים. המקום לגדול בו. היתה לו להקת רוק ביחד עם החבר הכי טוב שלו והם ניגנו שירים של הביטלס, חלמו על תהילת עולם ונהנו מפופולאריות אצל הבנות. כשהתחילה המלחמה בסרייבו פרונק עזב את הבית ונסע לקייב שם למד במסגרת תוכנית סטודנטים כשלהי. ברית המועצות התפרקה לו באמצע הלימודים, היתה לו חברה אמריקאית ואיכשהו הוא התגלגל להשתתף בטקס זיכרון שערך הנשיא בוש הראשון לקורבנות השואה בבאבי יאר. בטקס הנשיא הצהיר: "אנחנו נשבעים שרצח כגון זה לא יתרחש עוד לעולם", ואחר כך, בשלב לחיצות הידיים, בוש נעצר ליד פרונק הצעיר ואמר לו: "המקום הזה הוא אדמת קודש, יברך האל את ארצך בני" ופרונק ענה לו: "זאת לא הארץ שלי" והנשיא אמר: "וודאי שכן, תהייה בטוח שכן, היא שלך ככל שתעשה אותה שלך" ופרונק עונה לו: "אבל אני מבוסניה" והנשיא בוש אומר לו, שם, בבאבי יאר, ועל רקע מלחמות הבלקן, "זה הכל משפחה אחת גדולה, הארץ שלך. אם יש אי הבנה, אתם צרכים לפתור אותה".

הספר. איש משום מקום, מאת אלכסנדר המון. סופר ענק

פרונק מהגר לארצות הברית. שנות התשעים מוצאות אותו בשיקגו, מנסה ללמוד אנגלית, מנסה להתפרנס, מנסה להשתלב. הוא מתגלגל בין עבודות שכר מינימום. באחת מהן, מתרים מטעם גרינפיס, הוא פוגש את רייצ'ל, יהודיה אמריקאית נכדה לסבא ניצול שואה. הם מתקרבים והיא מזמינה אותו אליה. בבית שלה, "דמיין פרונק את עצמו מדמיין את עצמו בחדר הזה, שאורותיו מעומעמים, ממתין לאישה שאינה יודעת אלא מה שסיפר לה באנגלית המרושלת שלו ובמבטאו המסולף. היטב ראה שמי שהוא חושב שהוא ומי שהיא חושבת שהוא שני אנשים שונים הם. הוא דימה לו את עצמו מוכפל, שני הכפילים יושבים זה לצד זה על הספה המחורבנת".

יוזף פרונק הוא דמות שהמציא הסופר אלכסנדר המון. הוא מככב בנובלה שהופיעה בספר הראשון של המון, "שאלת ברונו", והוא כוכב הספר השני שלו, "איש משום מקום" ("Nowhere man"). פעם ראשונה שקראתי את הספר, לפני שנים, בתל אביב, חשבתי שאני מכירה את פרונק, שאני מזהה אותו. הוא פליט. מהגר. מסכן. איש מחוץ לנרטיב של עצמו. איש מחוץ לחברה. כמו המהגרים הרוסיים בישראל, כמו אלו שראיתי ברחובות של תל אביב, בקושי מדברים עברית, עם מבטא כבד ולא מובן, לבושים חם מדי, ביותר מדי שכבות, עובדים בעבודות שהן הרבה מתחת ליכולת שלהם, ליכולת שהיתה להם לפני שנהיו למהגרים. יוזף פרונק התאים לסטריאוטיפ שהיה לי על מהגרים. אדם בוגר שמעשה ההגירה הגדיר את חייו, שיותר מהכל הוא מהגר, פליט, מחוץ למקום שלו. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה חשבתי שאני מכירה את פרונק, יודעת מיהו. ואהבתי אותו, את יוזף פרונק, וליבי יצא אליו.

מרכז קניות Dong Xuan. מרכז קניות של מהגרים. מרכז קניות אסיה, בלב ברלין. יהיה רלוונטי להמשך הפוסט

אני אוהבת את אלכסנדר המון. סופר נפלא בעיני. הוא לא כתב הרבה ובכל הספרים שלו מככב המהגר. לרוב אותו מהגר, צעיר בוסני שהיגר במלחמה וחי בארצות הברית. שזאת הביוגרפיה של המון עצמו. הוא משתמש בהגירה, במצב הזה של הכרות חלקית עם שתי תרבויות, כמו בזכוכית עקומה, העולם משתקף דרכה מעוות ומדוייק להפליא. אהבתי את המון הרבה לפני שהפכתי בעצמי למי שאינה חיה במקום בו נולדה.

השבוע קראתי את הספר על יוזף פרונק שוב. ולא אהבתי את יוזף פרונק. באמצע הספר שמתי לב שאני לא אוהבת אותו, וזה הפתיע אותי, כי זכרתי שבעבר כן אהבתי אותו. קראתי וקראתי ולא הצלחתי להבין מיהו, פרונק, ולמה הוא ככה, הוא הרי היגר צעיר, איך זה שהוא לא מצליח להשתלב? מה הבעיה כבר ללמוד אנגלית? למה דברים לא מסתדרים עבורו? למה ככה? יוזף פרונק לא נראה לי יותר הסטריאוטיפ של מהגר, אלה מקרה פרטי, מורכב, עקלקל. לא מייצג של כלום. סתם איש ביש מזל. "איש משום מקום" הוא עדיין ספר נפלא בעיני, והגיבור שלו, יוזף פרונק, והיכולת של המון לתאר ולשקף עולמות תרבותיים שונים, ספר נפלא. הרבה דברים יש בספר. מה שאין בו זה שיקוף שלי. כאילו, יש מהגרים, כמו יוזף פרונק, ויש אותי. משהו אחר לגמרי.

. ערמות, ערמות, ערמות, שום פריט לא מגיע בודד. הכל משוכפל. וצבעוני. ועליז. מרכז קניות Dong Xuan

מרכז Dong Xuan

מרכז דונג סואן הוא מרכז קניות של מהגרים. הוא הוקם אחרי האיחוד על ידי מהגר וויאטנאמי והתפתח להיות מרכז של הקהילה האסייתית בברלין. במזרח העיר לשעבר, אחרי פרידריכהיין, בלב השממה של Lichtenberg, מקום בוא רק ה M8 עובר, מאחורי שער מקושט, חי עולם אחר. זר. שונה. מהמם לגמרי. בחוץ זה שטח עצום, לא נתפס, האנגרים ועוד האנגרים, וגם גן שעשועים קטן, סינטתי, צבעוני, ואנשים, מלא מלא אנשים. מבחוץ זה נראה כמו עוד שטח הפקר בעיר. בפנים, מאחורי הדלתות ובתוך האנגרים, אסיה.

הריח של אסיה, הריח של שוק באסיה, ריח של תבלינים זרים, חלב קוקוס, פירות אקזוטיים ופלסטיק, מלא מלא פלסטיק. ריח סינטטי. מעובד. כבד. אורות ניאון. מוסיקה זרה. שפות זרות. עציצים מפלסטיק. והצבעוניות של אסיה, הבלגן של אסיה. במרכז דונג סואן 9 האנגרים, לפחות, וכולם מלאים באסיה ורק אסיה. חנויות על גבי חנויות שמוכרות את אותם הדברים. חבילות בכל מקום. ערמות של בגדים מקופלים יפה על הרצפה. סופרים שאפשר למצוא בהם הכל. חנויות של כובעים וצעצועים ובגדים ותיקים. חנויות אוכל. מסעדות.

סודדרים, סוודרים, סוודרים. מהרצפה עד התיקרה

הכל בריבוי, הכל בכפולות. לכל פריט יש שיכפולים אין סופיים. ערמות של אותו הסוודר בצבעים שונים. דגלים של כל המדינות. אורות צבעוניים. ערמות של הכל. חנויות לא מעוצבות, חנויות מאכסנות, דלתות פתוחות, מוכרים חביבים, לוח מודעות עצום שאין בו מילה בגרמנית, או אנגלית, או עברית. מרכז של מהגרים. בארץ, פעם, הייתי קוראת לזה גטו. על התחנה המרכזית הישנה בתל אביב אנחנו אומרים שהיא גטו, או הארלם, או שטח הפקר. או עוד מילים מבודדות. אבל אולי זה לא חייב להיות ככה? אולי זה לא חייב להיות גטו, להיתפס כגטו? זה לא גטו. זה בחירה. והישרדות. ואורח חיים.

מה, כל האנשים במרכז דונג קואן לא מצאו את מקומם? כל האנשים שעובדים שם, וקונים שם, ומבקרים שם, כל האנשים שעבורם זה לא רק, כמו לי, מרכז קניות, אלה באמת מרכז אמיתי של החיים, הם כולם יוזף פרונק? הם כולם נכשלו במבחן הגדול של המהגר, מבחן ההשתלבות? בארץ, השתלבות, קיבוץ גלויות, קיבל משמעות של להיות כמו כולם. אותו הדבר. אבל אולי אפשר אחרת, ומי בכלל קבע שמטרת ההגירה ותפקידו של המהגר הוא להשתלב? אולי אפשר, בלי להדביק שמות, פשוט לכנות את מרכז דונג סואן "מרכז קניות אסייתי". זה מספיק.

לוח מודעות בלי מילה בעברית. כלומר בגרמנית. כלומר בשפה המקומית.

אני מאוד אוהבת להסתובב שם, במרכז קונג סואן. אני אוהבת להיות שם. הזרות שלי נוכחת שם, פיזית. ברורה וגלויה (לא שאני הלא אסייתית היחידה שם, אבל הזרים, כלומר אנחנו, כלומר הלא אסייתים, הם ספורים ומשתאים). יש משהו בלהיות זר שמנכיח את הזרות שלך, וזה מנחם. במקום להיות יוצא דופן, חריג חברתית, ההגירה נותנת תוקף לתחושת הזרות הפנימית. נוצרת הלימה. ובו בזמן גם נוצרות סתירות חדשות. למשל, המקומיים לא רואים עלי שאני זרה. הם חושבים שאני כמוהם ופונים אלי בגרמנית. במרכז דונג סואן אני זרה כמו שאר הגרמנים. זרה כמו המקומיים. זה מיישר את הקו, איכשהו.

רציתי שלעזיבה שלי תהיה משמעות

לפני שבוע היה יום השנה שלי בברלין. כלומר, יום השנה השלישית שלי בברלין. שלוש שנים מאז אותו היום, בתפר שבין כיפורים לסוכות, 3 ימים אחרי היום הולדת שלי, שבו עליתי על טיסת לילה ונחתתי לבוקר אפור וקר בברלין. תכננתי לציין את היום הזה. חשבתי לפרסם פוסט מיוחד, לשנות את התמונה בבלוג, לעלות תמונה לפייסבוק ולכתוב משהו שנון. תכננתי מלא דברים. בפועל לא עשיתי כלום. לא הייתי מסוגלת. רצף הימים המיוחדים, מועדים וחגים, שהתחיל עבורי שבוע לפני הנסיעה לישראל, עת מרוב התרגשות חדלתי לתפקד, והמשיך בתל אביב, ראש השנה, יום כיפור, יום המילקי, חזרה לברלין, סוכות, יום הולדת תאריך לועזי, שמחה תורה, יום הולדת תאריך עברי ואז יום השנה, מרוב כל אלה, לא נשאר בי כלום. הגעתי אל המועד האחרון ריקה וחלולה. וברקע מזדמזם לי כל הזמן, כל הזמן, ישראלים בברלין, ישראלים בברלין.

קראתי הרבה מהדברים שנכתבו על זה בתקופה האחרונה. אני קוראת את זה כי זה עלי, וזה מרתק אותי. גם עצם זה שכתובים עלי. שהפכתי, שוב, לנושא לדיון, לחלק מקבוצה מובחנת. למשהו שהחברה הישראלית מעסקת בו. אני מרגישה קצת כמו כשהייתי ילדה יחפה בחצר הקיבוץ וראיתי את האוטובוסים המפוארים, הממוזגים, האטומים, של התיירים מגיעים לקיבוץ ועושים סיבוב ופנים של זרים עם שער לבן מסתכלים עלי ומבציעים עלי, ועלינו, הילדים, מהחלונות. מה הם ראו? מה הם קיוו לראות?

הישתנות. שינוי (וגם: תיק, תק, תיק, תק, תיק, תק)

אני קוראת וכל הזמן נדמה לי שאני לא מבינה. לא באמת. מה מסעיר אותם כל כך? למה? כל הזמן נדמה לי שאני מפספסת משהו. לא את התוכן, אני מבינה את התוכן של הדיון, הטיעונים לכאן ולשם. מה שאני לא מבינה זה את הכעס, את הסערה, את החותמת הרגשית שמתלווה לכל הטיעונים האלה. אני לא מבינה אותם, את הצד הישראלי ישראלי שבדיון, למה עכשו, למה דרך המילקי, למה ברלין (ישראלים כל הזמן עוזבים את ישראל, יש הרבה יותר אקס-ישראלים בארצות הברית מאשר בברלין וכו'). אבל זה ניחא, זה הצד שלהם כרגע. העניין הוא שגם את התגובה של הצד שלי, של ישראלים בברלין, אני לא מבינה. על מה הם, שיותר מייצגים אותי בדיון הזה, על מה הם-אנחנו כועסים? למה אנחנו מגיבים לדיון בכזאת עוצמה רגשית, מה אנחנו רוצים להגיד?

לקח לי זמן להבין שהדיון הזה הוא עלי, עלינו. שבגלל זה אנשים נרעשים מהדיון הזה. בגלל זה הסערה. לקח לי זמן להבין שאנשים שחיים כאן, ישראלים בברלין, מתקוממים נגד האופן בו הם נתפסים בישראל, שזה מאבק על התדמית, על הנרטיב, על הסיפור. על מה יחשבו עלינו. על מה הם חושבים עלינו. ואני חושבת שלקח לי זמן להבין את זה כי אני לא מרגישה ככה. כי לא הרגשתי שזה עלי, שזה נוגע בי. לא בתחלה, לא עד שבשיחה עם חברה היא אמרה לי את זה. היא אמרה: עכשו בארץ כולם חושבים שאנחנו אופורטוניסטים. ואני חשבתי, אבל מה אכפת לי מה חושבים עלי בארץ, הרי עזבתי אותה.

***

לעזוב את הקיבוץ היה אקט פוליטי. לא ידעתי את זה אז, כשעזבתי. אז חשבתי שזה טבעי, שזה מה שעושים אנשים בגילי, מנסים חיים אחרים, רואים עולם. אני עזבתי את הקיבוץ כי רציתי מאוד מאוד לעזוב את הקיבוץ. לא להיות שם יותר. לא לחיות יותר את החיים האלה. כשעזבתי את הקיבוץ זה לא היה חדשני או מרדני או דרמטי. כולנו, כל בני הגיל, כל השכבה, כולנו עזבנו. בבום, בבת אחת.

להיות בתנועה. לזוז. לחיות

כמה שנים אחרי שעזבתי, כשכבר חייתי בתל אביב, נודע לי שיש מנהג כזה שבני משק נוסעים לקיבוץ בחגים, או בימי הזיכרון. אני זוכרת את היום הזה בבהירות, הייתי בתל אביב, בשנקין, ופגשתי מישהי כמוני, בת קיבוץ שעזבה, וזה היום הבוקר של יום הזיכרון והיא שאלה אותי אם אני נוסעת לטקס בערב, היא רצתה לדעת אם יש לי טרמפ עבורה. אני לא הבנתי. לא העלתי בדעתי לנסוע לטקס. למה שאסע לטקס? הרי עזבתי את הקיבוץ.

לעזוב את הקיבוץ לא היה רק לעזוב מרחב גיאוגרפי. זה היה הרבה יותר מזה. בגלל שהקיבוץ היה פוליטי, אידיאולוגי, בגלל שעצם החיים בקיבוץ זה הצהרה, לעזוב את הקיבוץ היה הצהרה נגדית. אקט פוליטי נגדי. לעזוב את הקיבוץ, בשבילי, היה לעזוב את הנרטיב של הקיבוץ, להיות לא חלק, להיות לא שותפה. בשבילי, בשנים הקיצוניות, שנות האנטי קיבוץ שלי, לעזוב את הקיבוץ היה במפורש לא להיות בחגים, לא להיות בטקסים, לא לדקלם את הטקסטים, לא לשיר עם המקהלה. לעזוב את הקיבוץ היה לעזוב את השקפת העולם ודרכי החיים והלחנים המיוחדים ומגילת החג הפרטית של הקיבוץ. בדיעבד, זה היה לגמרי אקט פוליטי. אמירת לא.

וגם זה: כשעזבתי את הקיבוץ רציתי שהם ידעו, חברי הקיבוץ, רציתי שידעו שעזבתי. רציתי שידעו שבחרתי לא להיות ביניהם, לא להיות כמוהם. רציתי שיכאב להם. באמת. אני חושבת שעזבתי גם על גל של כעס ורציתי שהם ידעו מזה. שידעו עד כמה אני לא מקבלת, עד כמה אני פוסלת, את אורחות חייהם. כאב לי וכעסתי ורציתי שהם ידעו מזה, רציתי שידעו את הכעס והכאב שלי, ורציתי שיעשו עם זה משהו. רציתי שישתנו. בשבילי, הקטנה, למה לא. רציתי שיהיו אחרת.

הישתנות. בטבע זה כל כך יפה, קל טבעי.

רציתי שלעזיבה שלי תהייה משמעות. ואני חושבת שכולנו היינו קצת ככה, כל העוזבים, רצינו שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. זה לא היה הפסקת הדיאלוג. זה היה תפיסת קול אחר. תראו, רצינו להגיד, תראו מה קורה עם היצירה שלכם, ותלמדו מזה משהו.

אני חושבת שזה מה שקרה לי השבוע, זה מה שפתאום הבנתי: שאנחנו, הישראלים בברלין, קולקטיב אמורפי שמעולם לא חתמתי על הצטרפות אליו, רוצים שלעזיבה שלנו תהייה משמעות. שיקראו ממנה משהו. ובגלל זה אנחנו רוצים לשלוט במסר. בגלל זה אכפת לנו מהנרטיב. בגלל זה העמוד של "עולים לברלין" כל כך מגעיל אותנו, כל כך מעליב. זה לא המסר שאנחנו רוצים, זה לא הנרטיב שלנו, ואנחנו מנסים, כל אחד בדרכו, מן הסתם גם אני בפוסט הזה, לשלוט במסר. אנחנו מנסים לתת משמעות לאומית לעזיבה שלנו ואנחנו רוצים שתקשיבו, זה לא המילקי וכל זה, תקשיבו. ותראו. והלוואי וזה היה אחרת.

ובמובן הזה לא באמת עזבתי את הקיבוץ, את ישראל. הדיון הזה, המגוחך, על המילקי, הוא גם דרך לשמור על קשר, להיות בדיאלוג, להיות שותפים, להיות חלק. זה לא ניתוק. זה ההפך מלנתק. זה להחליף קול, זה רק קול אחר, בדיון המתמשך על הציונות, על ארץ ישראל. אני חושבת שאנשים שבאמת עוזבים לא משתתפים בדיון, לא מרגישים שהדיון הזה הוא עליהם, קשור בהם, שהם חלק ממנו.

עזבנו. אבל לא עזבנו רחוק כל כך!

דם ודמעות. כשייגמר הסתיו, אני אפסיק לצלם אותו

***

אולי בגלל זה לא הבנתי בהתחלה על מה המהומה. אולי כי עבורי, בעצם, היתה רק עזיבה אחת. מאז ומעולם. רק העזיבה של הקיבוץ. כל שאר העזיבות הן רק הד, הידהוד קלוש, של העזיבה ההיא, האמיתית, החותכת. עזיבת הקולקטיב. כל השאר, ישראל לדוגמא, זה כבר לא משנה. אני עזבתי.

***

ואולי לא באמת עזבתי. אולי אני משתהה עוד בצדדים, בשוליים. בשוליים של הדיון הציבורי, בשוליים של החברה. אולי כל זמן שאני בדיון, כל זמן שאני מרגישה, איכשהו, שהדיון הזה עלי, לא באמת עזבתי. אבל אני מבטיחה, יבוא יום, עוד יבוא היום, ואני אצליח. באמת. לעזוב.

***

מה שהביא בסופו של דבר לנפילת הקיבוצים היה העזיבה. גלי העזיבה של הצעירים. לא המשבר הכלכלי, לא זה שהמערך (העבודה) איבד את השלטון, לא הקפטיליזים הקיצוני שהשתלט על ישראל. מה שבאמת שבר את הקיבוצים היה העזיבה הקולקטיבית, הסוחפת, של הבנים. זה מה ששבר את המערכת. וזה מה שהביא לשינוי.

"ועכשו הם פתאום שואלים, איך קרה שנפלו השמים"

***

פתחתי את הבלוג הזה לפני שלוש שנים ושבוע. כמה ימים לפני שעזבתי לברלין. בחרתי לו תמונה שסימלה לי מקום שאהבתי, מראה שאני אוהבת. שקיעה, חוף יפו.

את התמונה החדשה בחרתי בגלל מה שהיא מסמלת לי. שינוי. השתנות. להיות בתנועה.

גרשוני בנוייה גלרי. מי ציוני מי לא. את ה"מי לא" השארתי בחוץ

תל אביב – ברלין. אז למה אנשים זזים בעולם?

את היום האחרון שלי בישראל ביליתי עם אחותי בתל אביב. היו לנו תוכניות ליום הזה, חשבנו ללכת למוזיאון של נחום גוטמן ולהסתובב בנווה צדק וכאלה, אבל כשהיום הגיע הייתי לא תיפקודית לחלוטין. מרוטה וסחוטה, הייתי על אוטומאט נסיעות, מחכה לזמן שיצעד לאחור כדי שאני אוכל לנוע קדימה, ולא התחשק לי לעשות כלום. במקום זה אכלנו ארוחת בוקר ארוכה וטיילנו קצת בעיר ובסוף התמרחנו בבית של חברה לשיחה ארוכה ומדי פעם הצצתי באינטרנט, בפייסבוק, וככה גיליתי את סיפור המילקי.

לא ידעתי איך זה התחיל הפעם, מרוב סהרוריות בתל אביב לגמרי פספסתי את זה, ובאותו בוקר זה כבר היה בכל מקום, תמונות של חשבוניות, בן כספית והפגיעה בכבוד הלאומי, אלדי, אלדי, אלדי, כל הקשקשת על הראש שלי, ואני עוד לפני זה בקושי החזקתי את הראש זקוף. אמרתי לאחותי שאני חושבת ששוב מדברים על ישראלים בברלין והיא אמרה שאוי, למי יש כוח שוב לשטות הזאת. אמרתי לה שאני לא עזבתי בגלל המילקי והיא אמרה שהיא יודעת ודיברנו על הסיבות שלדעתי מביאות אנשים לעזוב את ארץ הולדתם ולחיות במקום אחר.

***

באותו יום, מעשה שטן, פרסמו שלושה אנשים שונים שהכרתי, אנשים שעבדתי אתם בסאונדקלאוד, תמונות מהחיים החדשים שלהם בניכר. אחד מהם, הבכיר, היה VP טכנולוגיות בסאונדקלאוד. עבדנו ביחד והיינו מאוד מיודדים. הוא היה הגרמני הראשון שהזמין אותי לבית שלו, שהכיר לי את משפחתו. אשתו גרמניה ממוצא דני שנולדה בגרמניה. היא סיפרה לי שבימי הכיבוש הנאצי סבתא שלה התאהבה בחייל גרמני. אחרי המלחמה הסבתא התחתנה עם הגרמני וקיבלה צו גרוש, דנמרק שללה את האזרחות שלה והסבתא עברה לגרמניה. בכל מקרה, אחרי שסיים את עבודתו בסאונדקלאוד הוא החליט להצטרף לחברה שפועלת מניו יורק. לפני שבוע הוא, היא ושלושת הילדים שלהם עלו על המטוס. בתמונה שהוא פרסם רואים שניים מהילדים מסתובבים בעיר והוא הוסיף את הכיתוב: "New Yorker". הוא קיבל מלא לייקים וקצת תגובות. בתגובות כתבו "yay" או "cool" וגם "grosse klasse".

ברלין. אפורה וצבעונית. כל שנה בסתיו הבית הזה עושה את הדבר הזה, הפלא הזה.

חברה אחרת מסאונדקלאוד פרסמה תמונה מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו, תמונה של מכונות כביסה בשורה, אחת ליד השניה, ולזה הוסיפה את הכיתוב:  Scary, ואני ישר נזכרתי בימים הראשונים שלי בברלין, בשנה הראשונה, כשכיבסתי את הבגדים שלי במכבסה מהסוג הזה, מכבסה אוטומאטית, וכמה אימה וכמה בושה זה העביר בי. הייתי הולכת אל המכבסה ביום ראשון על הבוקר, בשעה שהרחוב הכי שקט והכי ריק, כי זה יום ראשון על הבוקר, וכל הדרך למכבסה הייתי מתפללת שאף אחד שאני מכירה לא יראה אותי. ככה התביישתי בזה. אבל ממה בעצם התביישתי? מה היה כל כך נורא בזה?

הבחורה הזאת, שמעלה כל השבוע תמונות של בתים פוטנציאליים עבורה בסן פרנסיסקו, היתה האימה שלי בעבודה. היה לה מעמד-על בחברה. היא היתה שם כמעט מההתחלה וכשאני הצטרפתי היא היתה לגמרי המלכה של המקום. עוד לפני שהגעתי ידעתי עליה. היא היתה חלק מהאנשים שערכו איתי ראיון סקייפ. דיברנו יותר משעה. אחרי הראיון אתה חשבתי שהיא נחמדה וחלשה ואני אוכל לעזור לה. במציאות היא התגלתה כמעניינת, מורכבת, קשה, חזקה, ומה זה לא צריכה שום עזרה ממני. היתה לי אתה מערכת יחסים של שנאה אהבה. רציתי שהיא תאהב אותי, תקבל אותי, תעריך אותי. ביני לביני קראתי לה "הנאצית". זה היה סתם אימפולס מכוער. היא היתה גרמניה ובלונדינית עם עינים כחולות וחזקה וזה היה הפחד שלי והחרדה שלי שבגללם כיניתי אותה ככה.

אחרי כמה זמן התיידדנו. היא סיפרה לי שהיא קונה דירה בברלין. היא ביקשה שאשמור את זה בסוד. אני לא יודעת למה, לא הבנתי אז ואני לא מבינה היום, אבל היא לא רצתה שאחרים ידעו שהיא קונה דירה. כאילו היא התביישה בזה. היא אמרה לי אז, בימים של קניית הדירה, שזה הדבר הגדול האחרון שיקרה לה בחיים. היא אמרה שאחרי הלידה ובית ספר, האוניברסיטה ובחירת המקצוע, היא עברה את כל הנקודות ציון הגדולות של החיים. היא אמרה שאין לה כוונה להתחתן ולעשות ילדים ולפיכך זהו זה עבורה, זה מה יש. ועכשו היא מעלה תמונות מתוך מכבסה אוטומאטית בסן פרנסיסקו וכותבת שזה מפחיד אותה.

מדרכות הסתיו. כל שנה בסתיו. לא מבינה איך זה קורה, בחיי, לא מבינה

הבחור השלישי הוא מתכנת IOS שעבד בצוות שלי והוא וזוגתו עברו לסן פרנסיסקו. בחודש האחרון עקבתי אחרי החתונה שלהם (בשביל הויזה שלה, הוא קיבל ויזת עבודה), הירח דבש, פירוק הדירה בברלין. באותו יום, יום המילקי, היום האחרון שלי בתל אביב, הוא פרסם את הסטטוס הבא:

Boarding the plane to a new life in a few hours. Can't express how excited I feel. Also can't express how grateful I am. Moving to this new continent feels easy. Nearly too easy. My parents wouldn't have been able to make such a trip. Times are changing, worlds are moving closer together. Still I'm one of the few lucky ones. Something to meditate over on the plane.

הוא קיבל הרבה לייקים ותגובות, איחולי ברכה לרוב, וביניהם כתבה לו הבחורה מהפיסקה הקודמת, זאת שכל כך הפחידה אותי עד שכיניתי אותה בליבי "הנאצית":

my head is imploding when i actually really think about it.

מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת? זה אחר לגמרי מאשר בראש הישראלי? על מה הם חושבים כשהם מדברים על זה? באיזה מילים הם משתמשים? ולמה ההורים שלהם לא יכלו לעבור גם? האם הגרמנים פחדו לטייל בעולם כי כולם שנאו אותם? האם היום יותר נעים להם בעולם כי העויינות כלפיהם פחתה? אני לא יודעת. אני לא יודעת מה עובר בראש של גרמני כשהוא עובר לחיות בארץ אחרת. יש דבר כזה לרדת מגרמניה?

וזהו. אני לא חושבת שדיברו על זה עוד באמצעי התיקשורת.

דברים משתנים בחיים. כל הזמן דברים משתנים. אנשים עוברים מקום. עלים משנים צבע.

***

"החיים בקרב עם זר עוררו בי תחושה זרה לאופי שלי, תחושה ברורה של השתחררות כמעט חסרת עכבות ומעצורים".

מתוך: פיין ואן ברוקלין, מאת: מיקה ולטרי ("נוף הירח", תרגום רמי סערי). בנובלה מספר הכותב, ממוצא פיני,על התקופה בה חיי מחוץ לארצו, בצרפת.

***

היום האחרון

את הלילה האחרון העברתי בבית של אחותי. בבוקר היא הסיעה אותי לנתב"ג. היתה לי טיסה נוחה, טיסת צהריים, ולפני שיצאנו מהבית בדקתי בנחת את לוח ההמראות והנחיתות של הנתב"ג. היה כתוב שם שהטיסה של איזיג'ט לברלין תצא מטרמינל 1. ממש ברגע האחרון, כבר בתוך שטח הנתב"ג, נזכרתי בזה ואמרתי לאחותי ושתינו היינו קצת נבוכות ולא הבנו, איך זה מטרמינל 1? הרי הטרמינל הישן נסגר והכל.

נלחצתי והרגשתי אומללה ושאלתי את עצמי למה הכל צריך להיות כל כך מסובך, למה פתאום טרמינל 1 ולא טרמינל 3, למה ככה, ובכלל. אחותי, שהיא קרת מזג ממני לא נלחצה, סובבה את הרכב ולקחה אותנו חזרה אל טרמינל 1, הנתב"ג הישן, ושם, בתוך דימעה שקופה וזיכרונות מטיסות של ילדות, נפרדנו. בפנים היו דלפקים של איזיג'ט. רק של איזיג'ט. העסק לקח דקות. כל התהליך, צ'ק אין, בידוק, ביקורת גבולות, נמשך אולי 10 דקות ונכנסתי לתוך החלל הריק של הנתב"ג הישן ושאלתי את עצמי מה נעשה פה שעתיים, אפילו פינת עישון אין. ואז קראו לנו לעלות על השאטל – אוטובוס של הנתב"ג – והאוטובוס הסיע אותנו כל הדרך חזרה לטרמינל 3 ונכנסנו דרך דלת אחורית אל הדיוטי פרי הגדול בעולם, הדיוטי פרי של טרמינל 3.

כסאות ריקים

נחתנו דרך ענן וברלין היתה אפורה וגשומה והיה עדיין אור ואני הרגשתי התרוממות רוח, שמחתי לחזור, והשמחה הזאת הטיסה אותי קדימה. הרגשתי חזקה מספיק ושמחה מספיק כדי להגיע הביתה בתחבורה ציבורית והלכתי אל תחנת הרכבת וקניתי כרטיס ועליתי, כמו מלכה, על ה – RE בדרך אל אלכסנדרפלאץ והדלתות נסגרו מאחורי והרכבת התחילה לנסוע. הייתי בתנופה. באלכנסדרפלאץ החלפתי ל – U8. במדרגות מישהו תפס את המזוודה שלי מאחורי, אמרתי לו שלא צריך אבל הוא התעקש והוריד את המזוודה שלי אל הרציף ואני נכנסתי דרך הדלתות הפתוחות של ה U8 והרכבת התחילה לנסוע ואחרי כמה דקות וכמה תחנות הבחנתי שאני נוסעת לכיוון ההפוך מביתי. בלי לאבד את החיוך ירדתי מהרכבת, חציתי את הרציף ועליתי על הרכבת לכיוון ההפוך. חזרתי.

להיות בישראל

יום כיפור ושקט בחוץ ואני שומעת את המיית המזגנים, וציוצים של ציפורים, ותיקתוק של ברז דולף, טיף, טיף, טיף, אחיד, קצוב, טיפה, טיפה, טיפה, כמו בספירה לאחור. אבל ספירה לאחור לקראת מה? לקראת מה?

עוד כמה ימים אני חוזרת לברלין. או נוסעת לברלין. או נוסעת מכאן. או עוזבת. עוד כמה ימים, ואני לא יודעת איך לכנות את הפעולה הזאת, של לנסוע מכאן לשם, מכאן לשם, מכאן, איפה שחייתי רוב חיי ואני כרגע נמצאת, לשם, איפה שאני חיה עכשו וכרגע לא נמצאת. איך קוראים לפעולה הזאת? וגם, איך מכנים את מה שאני עושה עכשו, מה אני עושה עכשו, אני בחופשה? ביקור? הפסקה?

אני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. באתי בכוונה בתקופה הזאת של החגים, של יום כיפורים. בימים האחרונים, וגם לפני שבאתי, יצא לי להגיד את זה הרבה, שאני אוהבת את יום כיפורים בתל אביב. שזה כל כך מיוחד. עכשו יום כיפורים ועוד כמה ימים אני נוסעת ואני מרגישה את הפרידה מכסה אותי בצבעים חמים ועצובים, שמחה והקלה וצער על מה שלא היה וגעגועים מראש למה שתכף לא יהיה.

הכניסה של יום כיפור. הרחוב כבר התרוקן וטרם נכבש על ידי גדודי ילדים חמושים באופניים. כל הקסם

יש שקט מיוחד ביום כיפור או שזה הכל בראש שלי? השקט הזה, שיש בחוץ עכשו, הוא שונה משקט של שבת רגילה? אני שומעת את המיית המזגנים. כל הימים האלה בתל אביב אני שומעת את המיית המזגנים. השקט של העיר. אתמול, בתפר שבין רגיל וכיפור, הלכתי לבית של חברים לארוחה מפסקת. אחר הצהריים המוקדם, קצת לפני ארבע, הלכתי לאורך דיזינגוף ושדרות בן גוריון והסתכלתי על העיר מתקפלת. זה היה מקסים. בתי הקפה נסגרו והאנשים נעלמו והרחובות עוד לא נכבשו על ידי גדודי הילדים עם האופניים והעיר היתה פשוט יותר ריקה. היו בה פחות אנשים. זה היה אפוקליפטי ומקסים.

אני אוהבת את יום כיפורים בגלל זיכרונות וסנטימנטליות. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים קודמים. גם זיכרונות וגם מאגרי ידע שנותנים לו משמעות עבורי. המלחמה. בן כיתה שאבא שלו נהרג. השנים הפכו את זיכרונות המלחמה ומשמעויות המלחמה לחלק מהיום הזה עבורי, ליום בעל משמעות. והדברים שעשיתי: נסיעות לצפון, שיט אבובים בירדן, רק אנחנו, סוחבים שוב ושוב את עצמנו ואת האבוב שלנו לנקודת ההתחלה כדי להנות מהשיט הקצר. ככה, כל היום. או ימי כיפורים בים. חוף זיקים. חוף פלמחים. או ימי כיפור של מסיבות סמים בעיר. או ימי כיפור על הגג של חברים. יש לי זיכרונות טובים מימי כיפורים. חשבתי שזה יהיה רעיון מצויין, להיות בישראל ביום כיפורים.

דיזינגוף, ערב יום כיפור. כמו דקה לפני האפוקליפטה. כמו רחוב שנכבש על ידי תנועות נוער. כמו חגיגת ילדים. כמו דקה אחרי ההפצצה.

להיות בישראל

זה הביקור השישי שלי בארץ מאז שעזבתי. קצב של שני ביקורים בשנה, ואני בביקור מספר 6. אני חסרה בשפה העברית את המילה לזה, לדבר הזה, לבקר בארץ המולדת בה אני לא חיה. זה לא כמו ולא דומה לשום דבר אחר. לשום חוויה אחרת. זה משהו בפני עצמו. לגמרי מצדיק מילה.

לבקר בישראל* עבורי זה חלק מהמשמעות של לא לחיות בישראל. זה חלק מהזמן, מרצף הזמן של החיים שלי מחוץ לישראל. זה לא חופשה. אי אפשר לקרוא לזה חופשה. לצאת לחופש זה, יותר מהכל, לצאת לחופש מעצמך, מעצמי. זה לנסוע למקום חדש, להיות טאבולה ראסה, להתענג על חוסר המשמעות, חוסר המעורבות, חוסר המחוייבות. זה להחליף, בבת אחת ולזמן מוגבל, את כל הסרטים בראש. זה לצאת מעצמך. לצאת מעצמי.

היום יום אחרון שלי עם הים. מתנה לא צפויה: טיול יומי מול הים בשעת שקיעה

לבקר בישראל, עבורי, זה ההפך. בדיוק ההפך. לבקר בישראל זה כמו להתנפץ במהירות של מיליון אלף קמ"ש אל תוך עצמי. כמו צפרדע שמטיחים על חלון, אני נמרחת על מידרכות ההיסטוריה של עצמי. על כבישי העבר. על גרסאות קודמות. לבקר בישראל זה כמו לבקר גרסאות ישנות יותר של עצמי. זה לא מוציא אותי מעצמי, זה מכניס אותי בכוח של צנטריפוגה אל תוך מעגלי החיים הקודמים שלי. חיים עליהם וויתרתי.

לבקר בישראל זה לבקר את המקום בו בחרתי לא להיות. זה להיפגש עם אופציות של חיים עליהם וויתרתי. זה להסתכל בעינים על האלטרנטיבה, האלטרנטיבות. תראי, אומרים לי העצים, הבתים, הגינות הגזוזות, שלטי הרחוב, כל זה היה יכול להיות שלך. ראי על מה וויתרת. ראי מה בחרת לא. ובביקור בישראל אני הולכת ברחובות האלה ואומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות. לא, לא, לא, לא. אני לא. אני רק מבקרת.

לבקר בישראל, גם ביקור ממושך, כמו הפעם, ביקור של יותר משבועיים, זה לא כמו להיות בישראל. זה לא כמו לחיות בישראל. זה לבוא למקום שהכי טבוע בי ולהיות בו לא נטועה. זה כמו לשהות במצב של הקפאה עמוקה. לנוע בין הזיכרונות והאופציות. גן השבילים מתפצל סביבי לשני הכיוונים, לעבר העבר המלא, לעבר העתיד הריק. בביקור בישראל הזמן שלי תחום, מוגדר, מגודר. אני תחומה בלוחות זמנים. אין לי זמן ואני דוחסת את כל הוויתי אל תוך האין זמן הזה.

האוכל הטוב בעולם. אכלתי כאן חומוס בכמויות לא סבירות ויצאתי עם כמה תובנות חדשות בנוגע להשפעות דיאטת חומוס על מערכת העיכול.

אני פוגשת את החברות שלי, האהובות, ומסביבינו התיקתוק נמשך, התיקתוק מתקתק. אני מנסה לספר להן את עצמי בזמן הקצר שנותר והזמן שלנו כל הזמן מתקצר. מתחילת הפגישה אני יודעת שיש לי פחות זמן איתן, פחות זמן לתאר את עצמי. אז אני מנסה לדייק, לדחוס, למיין, לבאר. אני רוצה לספר להן את עצמי, שיראו אותי, ואני רוצה להקשיב להן, להיות חלק מהחיים שלהן למרות שאני לא, ואני נזקקת לרמת עריכה ודיוק ותימצות שהופכים את הכל, הזמן, החיים שלי, לעוד יותר דחוס ואני כל הזמן מוצפת רגשות, מותשת מהמאמץ להיות.

השיחות שלנו הן רק ההיילייטס. כאילו יש מיליון אלף שעות שיחה ביננו איפשהו בעולם והשיחה שלנו האמיתית, הממשית, מה שבאמת אמרנו אחת לשניה, זה הקצה ותוצאה של עריכה מטורפת. רק הקטעים הכי חזקים, אמוציונאלים, דרמטיים, נשארים. שיחה שכולה מיצי קיבה. וזה אף פעם לא מספיק. אני אף פעם לא מדוייקת מספיק. כל הזמן אני שוכחת דברים, שוכחת לשאול, שוכחת לברך, שוכחת להגיב. אני לא מספיקה. עוד לפני שאנחנו נפרדות אני כבר מוטרדת ממה שלא אמרתי, לא שאלתי, לא הגבתי. מכל מה שלא הספקנו. בביקור בישראל אני כל הזמן שומעת את השעון מתקתק.

בלי מילים (בגינה הקרובה לביתי)

לבקר בישראל זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר. אני מתהלכת כאן ואני לא אני, אני כמה גרסאות של עצמי וכולנו כאן ביחד, דבוקה של לירזיות, תופסות נפח ובו בזמן שקופות. אני מי שהייתי ומי שאני ומי שבחרתי לא להיות. לבקר בישראל זה כל הזמן לנסח את עצמי. לעולם ולעצמי. זה להגיד, זה להיזכר, שאני לא באמת אומרת לא לעצים, לבתים, לגינות הגזוזות, לשלטי החוצות.

איך אפשר להגיד לא לעצים, לא לבתים, לא לגינות הגזוזות, לא  לשלטי החוצות? איך אפשר להגיד לא לכל זה? אני לא אומרת לא. הכי הרבה שאני אומרת זה לא כרגע, לא עכשו. וגם זה אני לא אומרת. יותר מהכל אני חושבת, ואני רוצה להגיד, יותר מהכל אני רוצה להגיד שזה בכלל לא אתם, זה לא קשור בכם, בבתים, בעצים, בגינות הגזוזות, בשלטי החוצות. זה באמת, באמת, באמת, לא אתם. הפעם זה אני. לגמרי אני. לכרגע.

____

* בפוסט הזה אני כותבת "לבקר בישראל" כי זה נראה לי פחות פרובוקטיבי מ"לבקר בתל אביב". אבל זה גם פחות מדוייק. האמת היא שאני מבקרת בתל אביב. לא בישראל.

לא יודעת גרמנית, לא ישראלית בברלין, לא…

בדרך כלל לא מדברים איתי ברחוב הברלינאי, באובאן, במקומות ציבוריים. מניחים לי. מניחים אחד לשני. מנימום של אינטראקציות במרחב הציבורי, ואלו שכן מתקיימות מאוד פרקטיות: איך להגיע? איפה נמצא? דנקה דנקה וזהו. תל אביב זה לא כאן. לא סתם מדברים אחד עם השני. ומכיוון שידיעת הגרמנית שלי היא, נו, שוין, זה בסדר לי. פחות פעמים ביום להגיד ich nicht spreche deutsch.

מתישהו התפתחה אצלי ההרגשה שאני כן יודעת דויטש. יודעת מספיק כדי לצלוח שיחות רחוב מזדמנות, מפגשים אקראיים באובאן, בירורים בסופר או בחנות הלחם. שיחות עם מבנה בסיסי של שאלה, תשובה, דנקה, guten tag schon, צ'וסי. אפשרי. כל זמן שהמבנה הזה נשמר, שאף אחד לא מפליג פתאום על כנפי סיפור, אני בסדר.

לאט לאט התחושה הזאת, שאני מסתדרת, הפכה ליהירות צרופה, קלת דעת וחסרת קשר למציאות. פיתחתי הרגל של להגיב כאילו אני מבינה גרמנית. מבינה כל מילה. אני מקשיבה ומהנהנת ומחייכת, ואני לא אומרת. אני לא עוצרת את השיחה ואומרת שאני לא מבינה ואם אפשר באנגלית. וזה עובד. עד רמה מסויימת זה עובד. כל זמן שהשיחה שומרת על המסגרת והמבנה זה עובד.

הו, האביב! תמונות מהחצר הפנימית

לאחרונה משהו השתבש וזה פחות עובד. אני לא בטוחה למה, אולי אחרי שנתיים פלוס אני נראית מקומית יותר, בכל מקרה לאחרונה היו לי כמה אירועים בהם גרמנים סתם נכנסו איתי לשיחה סתם. לא משפט או שניים, כמו שאני מצפה, מתורגלת ויודעת להגיב, אלה ממש פרצי דיבור. משפטים שלמים, ברצף. וזה קצת ברוך. זה קצת מתנגש עם ההרגל שהשתלט עלי שלא להודות שאני לא מבינה גרמנית. מה שעבד נפלא בשיחות של כמה מילים, לא עובד בפרצי דברנות ספונטאניים.

לפני כמה זמן קניתי צמח. וכמה יפה הוא היה! צמח קסום עם פריחה כחולה. קניתי אותו בחנות מקסימה בפרנצ-ברג, בחלל של החנות עפו שני תוכים ודיברו ביניהם גרמנית. עמדתי שם שעות כי הייתי שניה בתור. המוכר היה האיטי שבמוכרים – וזאת בארץ שמטפחת איטיות שירותית – הזוג שלפני קנה זר פרחים והמוכר ארז ודיבר, ארז ודיבר. התוכים עפו ודיברו, עפו ודיברו. הזמן חלף בנעימים. ואולי בגלל כל הפיטפוט הנעים הזה שלא קשור אלי לא הייתי ערנית כשהגעתי לראש התור ומסרתי למוכר את הצמח.

הוא לקח אותו וארז אותו ודיבר ואני חייכתי והנהנתי. ואז הוא המשיך לדבר. ועוד דיבר. ופה ושם הבנתי מילה, calt, wasser, כאלה, אבל באופן כללי חיכיתי שזה יגמר והרגשתי איך הלב שלי צונח. הוא לא הפסיק לדבר. הוא דיבר אולי 10 דקות ברצף וברור לי שאמר דברים חשובים, דברי טעם, בייחוד בהקשר של הצמח המרהיב החדש שלי. והייתי משותקת. לא הצלחתי להגיד כלום. לא עצרתי איתו, לא התנצלתי, לא אמרתי. עמדתי שם וחייכתי והנהנתי כאילו אני מבינה הכל ולא הבנתי כלום.

זה הצמח. פרחיו כחולים ומקסימים. מישהו יודע איך קוראים לו ומה הוא רוצה? הוא לא פורח יותר, אגב

הגעתי הביתה וניסיתי לאתר את הצמח באינטרנט. כשלתי. החיפוש המתקדם של גוגל אימג'ס לא עשה את העבודה. ניסיתי חברים, שלחתי תמונות, וכלום, יוק. אני בורת הצמח הזה, שבטח יש לו שם וצרכים שאני לא יודעת ולא מכירה. הצעד האחרון שנותר לי זה ללכת לחנות, לקנות את הצמח שוב והפעם כן להגיד: !ich nicht spreche deutsch! ich nicht spreche deutsch

ישראלים בברלין

השבוע התראיינתי לכתבה על ישראלים בברלין. פעם בחודש בערך, לפעמים יותר, אני מקבלת פניה להתראיין על ישראלים בברלין לסרט, כתבה, טלוויזיה, דקומנטרי. הכל. אני מניחה שזה בגלל הבלוג, שפונים אלי. שאני קצת פתחתי את הדלת הזאת. לפעמים אני אומרת כן ולפעמים לא ותמיד משתדלת לענות יפה ולהיות חביבה.

הפעם זה היה לכתבה באנגלית והכותבת הגיעה אלי דרך חברה. היא לא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא את הבלוג בעצמה, אז היא בדקה כמה פוסטים דרך גוגל טרנסלייט. נורא. בכל מקרה, דיברנו. היה משעמם לגמרי. היה לי משעמם מהרגע שהתחלנו לדבר והיא אמרה את זה, "ישראלים בברלין". שאלתי אותה למה זה מעניין אותה בכלל, ישראלים בברלין, והיא אמרה משהו על חידוש החיים היהודים בברלין וזה. קישקוש, אמרתי לה, קישקוש גמור.

הו האביב! תמונות מהחצר הפנימית

אנחנו מחדשים משהו? משחזרים? אנחנו בכלל המשך רציף של החיים היהודים חילונים שהיו כאן פעם? לא חושבת, אמרתי לה, תרבויות שונות, עולמות אחרים. שום רצף. השיחה המשיכה משם והיא לא  היתה אסון או משהו ואחרי שעה נפרדנו ואני נשארתי עם הרגשת תפלות, תערובת של שיעמום והתנגדות. למה זה כל כך מעצבן אותי, הנושא הזה, "ישראלים בברלין"?

• כי זה מכליל, ואני לא אוהבת הכללות ולא אוהבת להיות חלק מקבוצה ושמתייחסים אלי כאל חלק מקבוצה.
• כי זה לא מכיר ביצירת המופת שהיא האינדווידואליות שלי.
• כי זה מייצר דרמה ואני רק רוצה לייצר חיים.
• כי זה מרדד, זאת רדוקציה של אוכלוסיה מגוונת ושונה עם סיבות ומניעים וסיפורים שונים. ובגלל שזה כל כך מרדד זה בהכרח משעמם. לא מבחין בפרטים. לא עמוק. רצף אנקדוטות ולא יותר.

וגם כי זה מלא נרקיסיזים, חשיבות עצמית, מנופחות. ישראלים בברלין! כמה אנחנו יכלים לעשות סיפור מעצמנו! יש ישראלים בכל מקום בעולם וברלין עיר מלאה במהגרים. ומה כל כך שונה בנו, הישראלים, ממהגרים אחרים? זה שסבא וסבתא של חלקנו נרדפו ונרצחו כאן לפני 70 שנה? זה מספיק, הייחוד הזה? זה מאבחן משהו? אנחנו בכוונה שומרים על הבידול שלנו, נמנעים נירמול? (כן). ומצד שני, נירמול זה מה שאני רוצה? (לא).

לא הכל אביב! תמונות לא מהחצר הפנימית (יש המון דימיון בין מראה הטבע בקיץ הישראלי והחורף הברלינאי: אפור, חסר עלים, נטול ירק, קודר)

אבל יותר מהכל, יותר מהכל, אני לא אוהבת את זה כי זה הסתכלות על העולם דרך הפריזמה של לאום ולאומיות. וזאת פריזמה שלא משמשת אותי. מתי בכלל, חוץ מבברלין, אני ישראלית? אני לא מגדירה את עצמי באמצעות הלאום. אני מגדירה את עצמך דרך השפה, אני דוברת עברית ואוהבת עברית, ואני מגדירה את עצמי דרך איפה שנולדתי ואיפה שחייתי, אני תל אביבית ואני בת קיבוץ במקור, אבל ישראלית? מתי בדיוק אני ישראלית? רק כשאני מחוץ לישראל אני ישראלית. והישראליות שלי לא משמשת אותי בדיאלוג הפנימי, במשחק הזהויות שלי. הישראליות שלי היא ממילאית.

אני בברלין יכלה להיות חלק מסיפור הרבה יותר רחב מאשר "ישראלים בברלין", סיפור על מהגרים והגירה בעת המודרנית והגירה של עולם ראשון והגירה מבחירה, מלא סיפורים שבעיני הם הרבה יותר מעניינים ומדוייקים ורלוונטים. והם גם סיפורים שהופכים אותי לחלק מתופעה רחבה הרבה יותר, בינלאומית. הם לא מבודדים. הנרטיב של "ישראלים בברלין" כתופעה יחודית הוא נרטיב מבודד. מבדל. מי רוצה בידול? בשביל בידול יש את מדינת הלאום. כאן מעניין אותי הרבה יותר לנסות אחרת. להיות חלק מסיפור אחר.

אנקדוטה

ישבתי באובאן והאיש שישב מולי קרא את "סיפורו של גרמני" של הפנר. אותה תמונה, אותה כריכה, רק בגרמנית. יום אחר נכנסתי לחנות ספרים גרמנית וראיתי את הספר מונח בתצוגה במקום בולט. לרגע הרגשתי פחות לבד בעולם.

הספר. אם הם קוראים אותו ואנחנו קוראים אותו אז…לא יודעת מה אז. אבל זאת מחשבה אופטימית בעיני. (מצד שני, כמה באמת קראו אותו אצלנו וכמה אצלם? לא יודעת)

כל המתיקות הזאת. על פריחת הזוטות החמודות בגרמניה, 1933

כשארזתי את החיים בארץ לקראת המעבר לברלין נדרשתי לשאלת הספרים. בגלל בעיית המשקל, כלומר בעיית ה-יש-יותר-מדי-דברים-להעביר-ופחות-מדי-משקל-מותר, שאלת הספרים נהייתה קריטית. איזה ספרים להביא איתי? ביחסי עם ספרים אני תמיד בצד המופסד: הם כה רבים, אני רק אחת. בעיית המשקל היא מטאפורה מרושעת לבדידותו של הקורא.

השקעתי הרבה זמן ומחשבה באקציה הפרטית שלי עד שקיבלתי החלטה: אקח איתי עד 4 ספרים ורק ספרי שואה שעדיין לא קראתי. תחת ההגדרה של ספרי שואה אני מכניסה את הספרות ההיסטורית והבדיונית שעוסקת ביחסי יהודים גרמנים עם עדיפות קלה לשנות השואה.

עברתי כמה סבבים ביחסי לספרות שואה. בשנות הנעורים היתה לי תקופה של סופרים גרמנים כמו מאן, לנץ, גראס, רמארק, וגם צוויג (אוסטרי אמנם) ועוד. באוניברסיטה היתה לי תקופה ארוכה וקשה של ספרי שואה מכל וכל, כל מה שתורגם. ומתישהו זה דעך. או שהספקתי להתעניין בנושא, או שתחומי העניין של התרחבו, לא יודעת בדיוק, אבל זה דעך. לברלין הבאתי איתי ספרים טובים, מומלצים, שעוסקים בנושא, מהשנים האחרונות שעדיין לא קראתי. לתוך ההגדרה הזאת ולתוך המזוודה שלי נכנסו: "יומנים" של קלמפרר, "רקוויאם גרמני"של עמוס אילון וחוברת "המעורר" 3 שמוקדשת לפאול צלאן.

זאת לא שקיעה, זאת זריחה. 0900 בבוקר בערך. זריחה חורפית של חודש דצמבר בו החורף לא מגיע, החורף לא בא! (טפו טפו טפו)

מאז הם שוכבים לצד המיטה. למרות שהרעיון לקרוא אותם דווקא פה עדיין נראה לי רעיון מעולה ונכון, טרם הספיקותי. אני יכלה לספר מלא הסברים לזה, ומעדיפה שלא. בנוגע לקריאה מותר לי להיות לא הגיונית ולא לפעול לפי תוכנית ואפילו להיות קפריזית. זה רעיון מעולה, הספרים ישנם, מתישהו. והנה, איכשהו, לתוך התסבוכת הזאת, הסתנן הספר "סיפור של גרמני 1914 – 1933" של סבסטיאן הפנר, ספר שלא הכרתי והגיע אלי דרך המלצה של חבר. המלצה פלוס להניח את הספר הפיזי ביד.

הספר מתחיל ב 1914 ומגיע עד סופה של 1933 אז עזב הפנר את גרמניה. הוא נכתב ב 1939 ופורסם בתחילת התשעים, אחרי מותו של המחבר. בספר הפנר מתאר חייו, חיים של נער ברלינאי בורגני בשנים ההם, והוא מתרחש לגמרי לגמרי ברחובות ובכיכרות בהן אני חיה. זה מייצר אינטימיות מסויימת עם הטקסט, להכיר בדיוק, לא רק בדימיון, את המקומות בהם הוא מתרחש.

בהתחלה, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הרגשתי שאננה ומוגנת. הקריאה היתה פשוטה ומעניינת  ומדי פעם צהלתי למקרא שם של מקום שאני מכירה. קצת כמו תיירת נרגשת, הייתי כאן! הייתי כאן! אמרתי לעצמי. אבל לקרוא על השנים ההן זה תמיד קצת כמו להיכנס עמוק לתוך חור שחור. כמה שהתקדמתי בספר, והספר התקדם בשנים, נהייה לי יותר קשה. לא רציתי להגיע לשם. לרגעים אפילו שקלתי לעזוב אותו באמצע. למי יש כוח, כל הכובד הזה, זה כל כך מדכא. הנה 1933 מגיעה. הנה הס"ס נכנסים לבית המשפט ופוקדים על כל היהודים לצאת. הנה כולם עולים על מדים חומים עם סרט זרוע. למי יש כוח, אני הרי יודעת איך זה יסתיים.

טוב, אז יש מוטיב חוזר. אכן. ותודה לאינסטאגראם והפילטרים השונים

לא עזבתי, לפחות לא פיזית, המשכתי לקרוא. ומתישהו באותה שנה ארורה, 1933, סבא וסבתא שלי עדיין כאן, בברלין, במיטטא, ברחובות בהן אני חיה, הפסקתי לחשוב על הכאן ועברתי לחשוב על ישראל. על השם שהוא גם, עבורי, אצלנו, עלינו. מתי הפכה ספרות שואה לספרות אקטואליה עבורי? אני לא זוכרת. וזה לא שספרות אקטואליה אני קוראת, ממש לא.

אני חושבת שהספר הפוליטי האחרון שקראתי היה "הזמן הצהוב" של גרוסמן. אני שמחה שמוצאים ספרים שעוסקים במצב ולא מסוגלת לקרוא אותם. היאוש גדול מדי. ספרות עבורי זה גם בריחה, גם אסקפיזים, ואלוהים, אני מעריכה מאוד את עמירה הס אבל לא מסוגלת, לא מסוגלת לקרוא את "לשתות מהים של עזה". נדמה לי שאני מודעת למצב, נדמה לי שאני יודעת מה קורה, ואני מעדיפה לצרוך את המצב דרך הפריזמה המפגינה. לפחות עושים משהו, עומדים, צועקים, נושאים שלטים, כאלה, לא לבד עם הספר והבושה.

את הספר של הפנר קראתי כספר שמתאר מה קרה שם, כלומר כאן, ואז, עד פרק 29. בפרק הזה, שנת 1933, הפנר כותב על הפיתוי הגדול להתנתק מהמצב. ואז המחשבה שלי עברה פנימה, לשם, כלומר ישראל, ולעכשו. אקטואליה. הרי גם הגירה היא צורה של התנתקות.

אה, לא שוב! לא שוב! לא שוב! כן שוב. באחד הפעלולים המשעשעים של הגורל התמונה הזאת זכתה להפוך וויראלית בטוויטר

הפנר מנסה להסביר איך, בשנת 1933, במהלך כמה חודשים, הפכו חלקים גדולים מן הציבור הגרמני לנאצים, ומה עשו האחרים. איך התרחשה התבוסה האנושית הזאת, שאיפשרה את מה שבא אחר כך. הוא כותב: "רבים מן החיים שם היום מצויים במצב נפשי שכל מתבונן שפוי היה מכנה מחלת נפש, או לפחות מקרה של היסטריה קשה". הוא מדבר על ההפתעה שבהשתלטות הנאצים על המרחב הציבורי ועל הטוטאליות שלה. "בו בזמן נדרשנו לא רק להיכנע" הוא כותב "אלא לעקור ממש. עסקה קטנה עם השטן – ושוב לא השתייכת עוד לכלואים ולנדרפים, אלא למנצחים ולרודפים". החזקים תמיד גדלים, תמיד צוברים עוד כוח. הימין רק גדל, כל השנים הימין רק גדל. למה זה?

בפני מי שסירב לערוק נמצאו כמה אופציות, או פיתויים בלשונו של הפנר. למשל הפיתוי לבחור ב"יאוש גמור וללא מוצא". הדרך להתמודד עם זה, הוא כותב, הדרך שבחרו רבים מהמבוגרים בגרמניה, למשל, היא בריחה לעולם האשליות, ו"בראש ובראשונה אל אשליית עליונתם". הסנובים, אני חושבת, אלו הסנובים שקוראים עיתונות זרה, תומכים בחרם ומחכים לכישלון הגדול. "את כניעתם ואת חוסר האונים המוחלט שלהם הסוו אפילו מעצמם, כדי שיוכלו לשמר את מעמדם כצופים מלמעלה ומהצד…".

פיתוי אחר הוא להתמלא מרירות ושנאה. "…להרים ידיים אחת ולתמיד ולשלוח לעזאזל את העולם כולו מתוך אדישות סבילה הגובלת בהתרפסות, לבצע התאבדות מוסרית מתוך כעס והתרסה". המחלה של השמאל, שנאה עצמית, מחלה אוטואימונית. "למרבה הצער" כותב הפנר "אלו האנשים שהיוו את עיקר האופוזיציה הגלויה בגרמניה, ולכן אין פלא שהיתה זו אופוזיציה חסרת מטרה, ללא כל שיטות פעולה, ללא תוכנית וללא מבט ברור לעתיד"

יש ברווזים באגם. תמונה מטיול שבת. חמידות ומתיקות ופוצי מוצי ומהמם, מקסים, מרגש

ויש את הדרך השלישית, הדרך בה הוא ולטענתו רוב הגרמנים בחרו. הפיתוי להישאר טהור ונקי. "לא רק להימנע מכל שיתוף פעולה, אלה גם להישמר מן ההרס שמביא עמו הכאב ומן החורבן שמביאה עמה השנאה". ועוד: "בניגוד לשתי צורות ההתנתקות האחרות מצאה לה דרך זו בהמשך סוג של ביטוי פומבי…בין השנים 1934 – 1938 התפרסמו בגרמניה כל כך הרבה זכרונות ילדות, רומנים משפחתיים, אלבומי נוף, שירת טבע וזוטות חמודות מכל המינים…"

הו יא, זוטות חמודות. הטרנד של ימינו. אנחנו חיים בעידן של זוטות חמודות. חתולים ואוכל, שקיעות צבעוניות ושימוש חסר בקרה במילים כמו חמידות, מתיקות, יקרה, מהמם, אהובה, אהבה על כל נגזרותיה, ועוד חתולים, שקיעות, אוכל. אולי כל המאמי והמהממת הזה של פייסבוק ושאר רשתות חברתיות זה הדרך שלנו לא לראות? ולא רק שלנו הישראלי, שלנו המערבי, מסתכלים על חתולים כדי לא להסתכל על עצמנו, עולמנו, ערכינו, שקיעתנו. כמה קל לאהוב חתולים, כמה קשה לאהוב בני אדם.

בסוף כל משפט של יאוש יושבת אופציית ההגירה. טרפת האזרחות הכפולה. כולם כולם רוצים דרכון זר, שיהיה, על כל צרה. "כן, בגרמניה של אז תלינו איזה תקווה מעורפלת בהגירה…מאחר שקשה לאדם לחיות ללא תקווה, נותר רק לקוות למשהו מבחוץ".

שקיעות נוגות. בברלין ימים של אור יפהפה. שנת 1933 היתה מצויינת ליין המקומי, כותב הפנר, שנים אחר כך עוד התגעגעו אליה

אני לא חשבתי על המעבר שלי לברלין כעל הגירה, ולא שהמצב הביא אותי לרצות לעזוב. חשבתי על תקופה, מעבר, ניסיון, הרפתקאה. אם זאת, לנוכח שהותי המתמשכת כאן והמחיר שהיא גובה והשינויים שאני עושה בחיי כדי לאפשר אותה, אולי שגיתי, אולי אני לא כנה? אולי זאת כן הגירה? מתי יודעים? ולמה לעזוב? אני עדיין חושבת שאני, ורובנו, לא עזבנו בגלל המצב. מהגרים מסיבות הרבה יותר אישיות, יחסים בין אנשים, משפחה, כאלה. אבל אולי אני טועה?

פגשתי כאן מספיק אנשים שטוענים שעזבו את ישראל בגלל המצב. גם יאיר לפיד, בעצם, זה היה הנרטיב של הדברים שלו, המצב קשה, אז אתם בורחים, ידה ידה. אולי זה לא, כמו שחשבתי, מין תירוץ עלוב כזה של השמאל הרפוי, אני לא יכול לסבול את הכיבוש והבושה אז עזבתי, אולי זה כן אמיתי? הפנר מציע את האופציה שזה אמיתי.

ולמה אני קוראת את הספר הזה כאן וחושבת על ישראל? אולי גם זה גם סוג של בריחה, הדחקה, כי שם לא הייתי מסוגלת לקרוא על המצב וכאן אני קוראת על המצב בגרמניה בשנות השלושים וחושבת על שם כי אני מפחדת להסתכל כל כאן? מה אני מדחיקה ועל מה אני לא מסוגלת להסתבכל? הדחקה על הדחקה, אללי, איזה ברוך!

אנקדוטות:

• קראתי את הספר בכל מיני מקומות בחוץ, בתי קפה, אובאן, וכל פעם שהוצאתי אותו הרגשתי אי נוחות. פחדתי שיזהו את הספר, אולי לפי התמונה בכריכה של הפנר הצעיר, יזהו וידעו שאני קוראת ספר נגדם. ספר שמבקר אותם. אבל למה זאת אני שמרגישה אי נוחות?
• פעם אחת קראתי את הספר באובאן. לידי התיישב ילד מקומי, בהיר שער ועינים ופנים, עם אוזניות עליו, מקשיב למוסיקה. הוא ראה את הספר שלי ולא הפסיק להסתכל, כל פעם העינים שלו חזרו לספר. קיוויתי שהוא ישאל אותי, שיהיה סקרן מספיק כדי לשאול אותי. הוא לא היה, ואני לא הייתי נדיבה מספיק כדי להגיד לו: זאת עברית. למה לא אמרתי? למה התעקשתי שהוא ישאל?
• בשנת 1933 היו להפנר יחסים רומנטים עם צ'ארלי, בחורה יהודיה. הוא מתאר אפיזודות משעשעות כגון שניהם יושבים בגרונוולאד, מתמזמזים, ומדי פעם קבוצת ילדים עוברת לידם וצועקת "מוות ליהודים" וכאלה. וכל פעם שהוא כותב על צ'ארלי, כל פעם, הוא מכנה אותה "ידידתי הקטנה צ'ארלי". הקטנה. כל פעם.

שקיעות, נו פילטר