מכונת הזמן כותשת. או, התגרמנתי?

לפני שבועיים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, במקום אחר, בעיר אחרת – עיר בה השמים כחולים ועננים לבנים רכים שטים בהם והטמפרטורות דו ספרתיות – עמדתי במעבר חצייה. הייתי צריכה לחצות את הרחוב, וכשהגעתי אל הקצה של המדרכה הרמזור התחלף לאדום ואני נעמדתי. הסתכלתי על הרחוב והוא היה ריק. הסתכלתי על הגדה השניה, זאת שאליה רציתי להגיע. הסתכלתי אל השמים. נהנתי ממזג האוויר. לא מיהרתי. עמדתי על המדרכה ולא עשיתי כלום, שום דבר שאפשר לספר עליו ולכתוב עליו, ואז הגיעה מאחורי אשה מבוגרת – כלומר, אשה מבוגרת ממני. כלומר, אשה זקנה – היא עברה אותי והמשיכה אל הכביש ורק כשהיתה באמצע הכביש אני התעוררתי: היא חוצה באדום! האשה חוצה את הכביש באדום! ואני עומדת כאן קפואה כמו איזה גרמניה טובה. מיהרתי לעזוב את המדרכה וחציתי את הכביש, מהר מהר, בעקבות הגב של האשה החוצה. הצלחתי להגיע אל הגדה השנייה קצת אחרי האשה ולפני שהתחלף הרמזור לירוק.

IMG_20170503_131809_977

ברלין, השבוע. שאר התמונות בפוסט יהיו מתל אביב.

הייתי בתל אביב. למשך חודש. כל אפריל הייתי בתל אביב. והייתי צריכה לנסוע בה, לכאן ולשם, סידורים, אז השתמשתי בתחבורה ציבורית. אני לא מומחית לתחבורה הציבורית בתל אביב. במשך שנים, בשנים האחרונות לפני שעזבתי, לא השתמשתי בה בכלל. כשרק הגעתי אל העיר והתחלתי ללמוד באוניבריסטיה, התחבורה הציבורית היתה הדרך שלי להכיר את העיר. הדירה הראשונה שלי היתה ליד תחנה של קווים 61 ו-62 ואת הדרך לאוניברסיטה עשיתי בקווים 24 או 25. קווי דן תחמו את עולמי וביצרו את קווי התנועה שלי, מהבית אל האוניברסיטה ובחזרה. אבל זה היה אז, מזמן, ומאז גדלתי ובגרתי ונטשתי את התחבורה הציבורית לטובת רכב פרטי.

היא חזרה אלי, התחבורה הציבורית, בשנים האחרונות, כשעברתי להיות מבקרת בעיר. לא דיירת. לא תושבת. מבקרת. באפריל ביקרתי. והיו לי משימות במהלך הביקור, משימות בירוקרטיות ברובן, משימות לבצע. וגם היו לפי חברים לפגוש. מקומות להיות בהם. אז נעזרתי בתחבורה הציבורית. יום אחד נסעתי בקו 63. אני מכירה את הקו הזה, יחסית, מהתקופה שגרתי ברמת גן ועבדתי ברחוב טשרניחובסקי. גם אז הייתי סטודנטית. גרתי עם בן זוג ברמת גן. עבדתי במשרדים של תנועת רץ בטשרניחובסקי. קו 63 הביא אותי אל העבודה ובחזרה. אני מכירה את הקו הזה ואת התחנות שלו וידעתי שהוא עוצר, שיש לו תחנה, קרוב לאיפה שרציתי להגיע. עליתי על האוטובוס והתיישבתי והסתכלתי דרך החלון על העיר וראיתי את התחנה שלי מתקרבת וראיתי את התחנה שלי חולפת בחלון וראיתי את התחנה שלי מתרחקת והאוטובוס לא עצר.

IMG_20170411_083917.jpg

בתל אביב הקירות מדברים. העיר מלאה בגרפיטי. הרבה ממנו טקסטואלי. מילים מילים ועוד מילים

זה קרה לי פעמים, שישבתי בתוך אוטובוס וראיתי את התחנה בה התכוונתי לרדת חולפת על פני.נהג,  לא הבנתי את זה. אני יכלה להבין בילבול, אני מתבלבלת כל הזמן, אבל זה לא היה המצב, הייתי על הקו הנכון והוא עשה את המסלול אותו ציפיתי שיעשה. זה היה משהו אחר. בפעם השנייה שזה קרה נסעתי בקו 4 של דן לאורך בן יהודה, מדרום לצפון. ידעתי איפה אני צריכה לרדת. היתה שם תחנה. הנהג לא עצר. האוטובוס המשיך לנסוע. הלכתי לנהג ואמרתי לו, נהג, נהג, התחנה (הצבעתי על התחנה שעברה עם היד שלי. זה יצר תנוחה משונה להפליא של הגוף, הראש מדבר אל הנהג, הידיים מנפנפות אחורה).

צלצלת, אמר הנהג והצביע על לחצן מחובר לעמוד אחיזה בתוך האוטובוס.

לא צילצלתי.

למה שאצלצל? יש שם תחנה. מי בכלל יכול לעלות בדעתו שצריך לצלצל באוטובוס? ואיזה מין סידור זה, שיש תחנות קבועות והאוטובוס לא עוצר בהן? לא צילצלתי. מיה קולפה, מיה קולפה, מיה קולפה. לא צילצלתי.

IMG_20170411_083540.jpg

נחלת בנימין. מוות לעננים. מוות לעננים

עמדתי על אלנבי ורציתי לעלות על קו 4. לא היה אכפת לי אוטובוס או מונית שרות. אין לי רב-קו. זה לא משנה לי. מה שיגיע קודם. מונית שרות הגיעה קודם והאטה ליד התחנה והמשיכה לנסוע. מונית שרות נוספת התקרבה. הפעם הסתכלתי על הנהג. הוא הסתכל עלי. הוא המשיך לנסוע. הסתכלתי מסביבי. עמדו שם עוד אנשים, בתחנה. עם אחת מהנשים שעמדו שם נוצר לי קשר עין. עשיתי לעברה תנועה של השתוממות. היא חייכה בהבנה. מונית שרות נוספת התקדמה לעברנו. הסתכלתי עליה. ראיתי את הנהג. הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא מסתכל עלי. הוא לא האט. תעשי לו סימן, אמרה לי האשה שחייכה אלי בהבנה. תעשי לו סימן!

פאק. איך שכחתי. יש תחנות ויש סימנים. לעמוד בתחנה זה לא מספיק. לעמוד בתחנה זה לא נחשב. שכחתי. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. שכחתי שצריך לעשות סימנים לנהג בשביל שיעצור. שכחתי שצריך לסמן לו.

IMG_20170425_093540_641.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

בריטריט

נסעתי לריטריט. שבוע שלם. בקיבוץ בין עפולה והתבור. שדות ירוקים, מעובדים, חיטה צהובה, פריחה צבעונית, עזה, אדמה ריחנית, אביב מתפרץ. כל היופי של ימים אחרי הגשם. כל היופי של האביב. אבל ריטריט. שתיקה. לא צילמתי כלום. אין לי מה להראות. אז רק זה: כולם כל כך צעירים בריטריט הישראלי. בריטריט שעשיתי בגרמניה הייתי אני בקבוצת הצעירים. בריטריט בישראל אני לגמרי בקשישים. 75% ממאה המשתפים היו לדעתי, וזאת הערכה שמובססת על התבוננות בלבד, מתחת לגיל 30. 35, גג.

הריטריט התקיים במה שאני משערת היתה שכונת "הנעורים" של הקיבוץ. לגמרי לחזור אל אזור האסון. לחטט בפצע. המבנים נראו לי כאילו ננטשו בשנות השמונים ומאז אף אחד לא לקח מטאטא ביד וסילק את קורי העכביש מהפינות בתיקרה. בארוחת הבוקר ובארוחת הערב אכלנו מצות. שבוע שלם. מצות. והיו גם פריכיות. מי הבן אדם שהמציא את הדבר הזה ולמה? כבר עשיתי ריטריט במקום הזה, בחול המועד פסח, איכשהו את העניין עם המצות לא זכרתי.

IMG_20170424_172505_284.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

ביום הראשון של הריטריט ראיתי אנשים הולכים על הדשא. זה הכה אותי בתדהמה. לא הבנתי את זה. הרי יש שביל. הנה השביל. רואים את השביל. אי אפשר שלא לראות את השביל. כל האזור בו היינו הוא דשא מפוסק על ידי שבילים. אז למה למה למה הולכים על הדשא למה? (ברברים, חשבתי בראש שלי, זאת המילה שעלתה לי במוח. ברברים. הולכים על הדשא. איזה מין אנשים אלה? איזה מין ברבריות זאת?).

ואז, כמו במשל החץ השני, נתקפתי הלם שני. קודם הייתי בהלם מזה שאנשים הולכים על הדשא, כמה דקות אחר כך הייתי בהלם מהתגובה שלי לזה שאנשים הולכים על הדשא. זה באמת כזה ברברי? ממתי אני חושבת שללכת על הדשא זה ברברי? מה קרה לי? (סיפרתי את האנקדוטה הזאת לאחותי. היא אמרה: טוב, לא כולם גדלו בקיבוץ. כלומר, היא יחסה את התגובה שלי, כמו גם את ההבדל בין ההולכים על הדשא להולכים על השביל, לחינוך הקיבוצי. יתכן. אני חשבתי שזאת גרמניה אבל יתכן וזה הקיבוץ. הקיבוץ שגדלנו בו היה מאוד גרמני. גם האנשים, גם התרבות. יתכן).

IMG_20170407_133638_936.jpg

מוות לעננים. מוות לעננים

במשרד הפנים

הייתי במשרד הפנים. 3 פעמים הייתי במשרד הפנים. לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה להחליף את הכתובת בתעודת הזהות שלי. לפני שנסעתי החלפתי את הכתובת לכתובת של אחותי. מאז אחותי ומשפחתה החליפו כתובת (חזרו אל העיר, תודה לאל. הם גרים עכשו בתל אביב, כרם התימנים. יש אלוהים. יש). אין כל כך טעם שאני אמשיך לקבל דואר אל הכתובת הישנה של אחותי. לפיכך הייתי חייבת להגיע למשרד הפנים. לבצע פעולות.

הכנתי את המסמכים: תעודת זהות שלי. מכתב חתום מאחותי המאשר שביתם התל אביבי יהיה הכתובת הרשומה שלי. תצלום תעודת זהות של אחותי. נסעתי בקו 23. קו שעובר דרך שנקין אבל אין לו תחנות. או שיש לו אבל אי אפשר לראות אותן. צריך להמר. הימרתי. בפעם הראשונה שהגעתי המקום היה סגור. מיה קולפה. מיה קולפה. מיה קולפה. לא בדקתי. אשמתי. פעם שניה הגעתי בשעות הנכונות, עברתי את הבידוק הבטחוני, קיבלתי מספר, חיכיתי בתור, התור שלי הגיע, הלכתי לפקידה ואמרתי לה מה אני רוצה. לשנות כתובת. היא הסתכלה על תעודת הזהות שלי והינהנה בחיוב. היא הסתכלה על המכתב שלי והנהנה בחיוב. ואז היא הסתכלה על תצלום תעודת הזהות של אחותי ויצא ממנה "פססס" כזה, צליל שלא מבשר טובות. אי אפשר עם תצלום, אמרה, את צריכה לבוא שוב עם תעודת הזהות של אחותך, לא תצלום. הסתובבתי והלכתי משם. הלכתי והלכתי כל הדרך בחזרה אל כרם התימנים, אל אחותי. אני צריכה את תעודת הזהות, אמרתי לה, תצלום לא מספיק. לנשום עמוק, היא אמרה ונתנה לי את תעודת הזהות שלה, ככה זה, צריך סבלנות. זאת אני הסטואית, אמרתי לה והלכתי משם. שנקין. קו 23. פספסתי את התחנה הראשונה ונעצרתי בשניה. משרד הפנים. בידוק בטחוני. מספר. תור. אותה פקידה. היא זכרה אותי. היא היתה מתוקה. היו שתי פקידות. בזמן שחיכיתי הפקידה השנייה שלחה שני אנשים שונים להביא תעודת זהות מקורית, לא תצלום. אחד מהם ניסה לרשום את עצמו בבית הוריו. הארוננה עלי, אמר והראה לה. ארנונה זה לא נחשב, אמרה לו הפקידה השנייה. צריך תצלום תעודת זהות מקורית. על הקיר מאחורי שתיהן היה היה מודבק נייר ועליו כתוב: החוזרים לגור בבית ההורים חייבים להציג תעודת זהות של ההורה.

IMG_20170405_173828_796

מוות לעננים. #מוות לעננים

 

בריטריט, ברחוב התל אביבי

בחור שהכרתי והיה בריטריט אמר שלא זיהה אותי. אמר שראה אותי קודם, עומדת בתור, ולא זיהה. אמר שאני נראית גרמניה. בחנות בגדים המוכרת פנתה אלי באנגלית, שאלה אם אני צריכה עזרה. בשוק הכרמל, מול דוכן הבוריקות – מעדן, אוכל אלוהי, תפוח אדמה וביצה בתוך בצק והכל מטוגן ביחד בשמן עמוק ואז נטחב לתוך פיתה. שחיתות אלוהית – המוכר שאל אותי באנגלית אם אני צריכה הסברים.

השתנתי? אני נראית אחרת? אני לא יודעת. אני לא לגמרי מבינה את זה. הבגדים שלי, חצי מהם מישראל. התסרוקת, ספר ישראלי (אמנם בברלין, אבל ישראלי). הסנדלים מישראל. מה בי נראה גרמני?

IMG_20170411_084037

תל אביב, יום אחרי הגשם, ריח של ילדות

לבמהלך הטיסה מברלין אל ישראל קראתי את הסיפור "הנשמה היא לא נפחייה" של דיוויד פוסטר וואלאס (מתוך הספר "מיסטר סקווישי"). סיפור מדכא עד מחריד שמשחזר בדקדקנות פוסטר וואלאסית טראומת ילדות שחווה הגיבור כשהיה בבית ספר יסודי. הוא מתאר את הכיתה ואת השולחנות ואת הסידור הכיסאות ואת החלון שדרכו רואים את מגרש הבייסבול בחוץ והיה מכוסה "סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל".

כשגיבור הסיפור ישב בשיעורי אזרחות של מר ג'ונסון, מקום התרחשות של הטראומה, היה לו שדה ראייה טוב, ולכן "בחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורת פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה".

החלון המחולק לריבועים נפרדים גרם "לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלה גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי…מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים…". ועם המבנה הנרטיבי הזה בראש – ריבועים, תמונות סטטיות, תנועת זליגה מריבוע לריבוע, נרטיב – ירדתי מהמטוס והגעתי אל תל אביב.

IMG_20170403_171354_388

כל פעם שאני מגיעה לביקור בישראל, כלומר בתל אביב, אני משתכנת במקום אחר. בית אחר, רחוב אחר, שכונה אחרת ואזור אחר. זה נהדר. כל ביקור אני חווה את העיר – אותה עיר, העיר שלי, העיר בה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר – קצת אחרת, דרך פריזמה טיפה שונה. מנדשלטם, ריינס, גאולה, שפרינצק, קרית ספר. הייתי במקומות. בביקור הזה אני בכרם. לא ברחוב גאולה, הפעם אני בנג'ארה.

***

נחתתי במוצאי שבת. אמא ואחותי הגדולה חיכו לי בנתב"ג. נסענו אל הקיבוץ ובדרך עצרנו לאכול באזור התעשייה של רחובות המכונה קריית המדע. אחר כך נסענו אל הקיבוץ ונפרדנו מאמא והמשכנו אל תל אביב, שכונת הכרם.

מזג האוויר היה נעים. השכונה הומה. עשינו סיבובים לחפש חנייה. בסוף מצאנו אחת כזאת ממש מתחת לבית. נכנסנו אל הדירה. נפגשתי עם בני משפחה. עלינו אל הגג. הסתכלנו אל הרחוב. הורדתי את הג'קט וקיפלתי אותו. הפשרתי. הלכנו לישון.

באמצע הלילה היה התעוררתי לתוך רעש ורטיבות. לא הבנתי איפה אני. מה זה הרעש הזה. למה אני מרגישה טיפות באוויר. שבר ענן. נזילה מהגג. קר או חם? בבוקר של יום ראשון הלכתי לשתות קפה ב"שלג". נפגשתי עם ידיד שנוסע לברלין. החלפנו מפתחות. חזרתי אל הדירה אבל לא יכולתי לשבת. אני בעיר חדשה! הסתערתי החוצה והלכתי אל הים, הטיילת, אלנבי, רוטשילד, חזרה אל הכרם, הלכתי והסתכלתי והרחתי האוויר המלוח של תל אביב, ים וזיעה וחמימות השמש וקרירות הצל ומזג האוויר כל הזמן השתנה, שמים כחולים התחלפו בעננים אפורים וגשם ירד וגשם הפסיק לרדת והשמש יצאה והשמש נעלמה ואני המשכתי ללכת.

IMG_20170407_134758_075

בית אחד בשכונת הכרם. מימין למעלה, דרך ימין למטה, ואז שמאל

בתל אביב שום ריבוע לא זולג בטבעיות אל הריבוע הבא. שום ריבוע לא מחזיק את אותה שפה ויזואלית כמו הריבוע שקדם לו. כל הריבועים אחרים זה מזה. אחרים זה לזה. אין אחידות. אין רציפות. מבעד לכיול של רשת החלון, דרך שורות הריבועים הנפרדים תל אביב נראתה לי כמו פסיפס שבור. שעטנז. בלגן אטומי. כל ריבוע צויר על ידי מישהו אחר בעל סגנון ציורי אחר. חתימה אישית. חוסר שקט בעיניים. אפילו הוויזואליות של תל אביב מעוררת חוסר שקט. אין לעיניים על מה לנוח. איפה להירגע.

***

הלכתי בעיר וצילמתי דברים כאילו אני תיירת והסנפתי את האוויר והרחתי את הילדות שלי. הריח של העולם אחרי הגשם. הריח של האדמה. בראש שלי צפו גילגולים. כשהייתי קטנה בקיבוץ בימים של אחרי הגשם הייתי הולכת עם החברה הכי טובה שלי אל משטחי הדשא – בגבעת ברנר גידלו משטחי דשא, זה היה מאוד חדשני אז – והיינו עושות גילגולים וגילוגלים וגילגולים עד שלא יכולנו יותר כי הסחרחורת עירבלה אותנו ונשארנו שוכבות על הדשא, מותשות, בוהות בשמים הכחולים, מחכות שהעולם יתצייב שוב. יפסיק לנוע.

ביום הראשון שלי בתל אביב, שהיה גם יום ראשון וגם אולי היום האחרון של גשם לשנה הזאת, תל אביב הריחה כמו הילדות שלי.

חגים שמחים לחוגגים.

IMG_20170405_173828_796

גרפיטי בכרם. גרפיטי לעצלנים. רק טקסט. סיסמאות וסיסמאות

*הציטוטים מתוך הספר: "מיסטר סקווישי", תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת ספרית הפועלים (גרסת קינדל).

 

שני סיפורים על ברלין ואחד על מרסיי

אני הולכת על קאסטאנייהאללי לכיוון רוזנטאלהרפלאץ. לפני הולכת אשה ודוחפת עגלת תינוק. עוד קצת מלפנינו שיפוצים. בניין מכוסה, מדרכה חסומה, מחסומים וסימנים מאולתרים מכוונים אותנו למעבר צר ובטוח מתחת לבניין. האשה עם העגלה מגיעה לפני. באותה שניה ממש צצה משום מקום אשה שלישית. גם היא עם עגלת תינוק. הן הגיעו אל המעבר הצר והמאולתר באותה שנייה ממש. אני הגעתי אחריהן. ועכשו מה, מה עכשו?

מרסיי

בניין טיפוסי, מרסיי. לכל הדירות בקומה הראשונה יש סורגים. התריסים סגורים. מעקה המרפסות מפורזל ויפה. תכף התמונה תהייה רלוונטית גם לפוסט הזה

מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה. עכשו עומדים ומתנהגים כמו גרמנים. לפעמים זה ממלא אותי יסוריים, לראות את האנשים הטובים האלה מנסים להתנהג כמו שצריך. כמו שלימדו אותם. כמקובל. להיות בסדר. לא לקבל החלטה. העיקר, לא לקבל החלטה. אינשולדיגונג ואינשולדיגונג. תות מיר לייד ותות מיר לייד. ביטטא ביטטא ואינשולדיגונג. אף אחת לא עשתה את הצעד הראשון. אף אחת לא תעשה את הצעד הראשון. הרגשתי איך החיוך שלי מתמצק למסכה קריפית. זוזו כבר בנות נימוסיות! שמישהי תקבל החלטה. הן לא. אני נשברתי. חתכתי ביניהן. פשוט עשיתי את זה. נדחקתי בין שתי הנשים ושתי העגלות. הן לא עשו מקום. פיתלתי את הגוף, זזתי מהר, לחשתי התנצלויות לכל עבר ועברתי ביניהן כמו רוח.

מרסיי

מרסיי. רחובות צרים, גרפיטי מהמם. תכף זה יהיה רלוונטי, בחיי

***

ישיבת מנהלי מוצר. לא כולם הגיעו לחדר. ישיבות אף פעם לא מתחילות בזמן במקום הזה. היינו 3. גרמניה, טורקיה, ישראלית. חיכינו שהישיבה תתחיל. היינו צריכות להעביר את הזמן. הגרמניה פתחה בשיחה. היא סיפרה לנו שהיא ובן זוגה ביטלו את החופשה המתוכננת שלהם ביוון. זה לא הזמן לנסוע ליוון, היא אמרה. זה בדיוק הזמן, אמרתי לה אני, זה בדיוק הזמן לנסוע ליוון. הם צרכים את הכסף של התיירים. זה בדיוק הזמן. לא לגרמנים, היא התעקשה, זה לא זמן לגרמנים לנסוע ליוון, שונאים אותנו שם, אני לא רוצה להיקלע לתוך המון זועם, היא אמרה, עוד יעשו בנו לינץ. היתה שתיקה קצרה ואז היא הוסיפה, שונאים את הגרמנים בכל העולם.

מרסיי

מרסיי. צפוף וצר ודחוק וכל שטח מנוצל עד למיקסום

אבל למה, שאלה אותה הטורקיה, למה את חושבת ששונאים את הגרמנים בכל העולם?. כי התחלנו שתי מלחמות עולם, ענתה הגרמניה. אה, זה נכון, אמרה הטורקיה והיה רגע של שקט. ואז היא אמרה, ופניה אורו, גם אותנו שונאים בכל העולם, את הטורקים, היא אמרה. ואז אני אמרתי, נו שוין, אני מישראל, גם אותנו שונאים בכל העולם. הגרמניה לא צחקה. פניה לא זזו. עוד אנשים נכנסו אל החדר. הישבה התחילה.

מרסיי

מרסיי. הרחובות צרים ונגמרים ברחובות אחרים. גרפיטי בכל מקום. אוכלים על הרחוב.

***

ועכשו מה, מה עכשו? מסמרים ונוצות. אני כותבת את הפוסט הזה במטבח של אנשים זרים בדירה במרכז מרסיי. 34 מעלות בצל ואני כותבת ומזיעה. בברלין פחות מעשרים מעלות. אני מקווה שהם, הזוג ממרסי שמתארח אצלי, מסתדרים עם המקינטה. אני לא מסתדרת עם מכונת הקפה שלהם. קפסולות. לא יודעת לתפעל. הלכתי לסופר הקרוב כדי לקנות לי קפה פשוט וגיליתי שקפסולות זה העניין כאן. מדפים שלמים של קפה בקפסולות. קניתי נס קפה והוא דוחה. לא מבינה איך אנשים שותים את זה כל החיים שלהם. תכף אצא החוצה לחפש קפה ברחוב.

מרסיי

מרסיי, צבעוניות אנושית מרהיבה. (mitte זה לא בכלל).

במרסי הרחובות צרים והמכוניות חונות משני הצדדים של הרחוב חצי על המדרכה וחצי על הכביש והמדרכות שבורות ומשובשות ומלאות חורים מסתוריים וקקה של כלבים. לבתים יש חלונות גבוהים וצרים עם תריסים מעץ ובצהריים כל התריסים סגורים. בכל הקומות התחתונות מותקנים סורגים מחודדים שנראים כמו חניתות ולבתים יש צבע של זמן עבר. הרבה רחובות נחסמים בקצה שלהם על ידי רחובות אחרים. מהרחובות שכן פתוחים אפשר לראות את הים, או את ההרים. לכל הבתים ברחוב יש גובה אחר. הירידות תלולות והעליות קשות וברחבי העיר מפוזרים מתקנים להשכרת אופניים אבל לא ראיתי אף אחד נוסע על אופניים. יש תחתית ויש אוטובוסים ויש טראם ולטראם יש צורה חללית מבחוץ ובפנים יש מזגן וחלונות כחולים.

מרסיי

מרסיי. פעם, לפני שנים, חשבתי שאם אהגר יום אחד זה יהיה רק לארץ ים תיכונית. זה לא מה שקרה

במרסי אני מרגישה את הרוח הים תיכונית כאילו היא דבר אמיתי, ממשי, עם ריח וצורה ותוכן. משהו שאפשר להצביע עליו. פריחה של הרדופים ועצי פיקוס והאוויר ספוג לחות מלוחה ומדרכות שפולטות ריח שתן. האור חיוור ובהיר וקשה בעינים. כלום לא מצטלם יפה באור הזה. יש ים אבל אין חופים. המרינה מפוצצת. בבתים אין מזגנים ועל הגגות אין דודי שמש אבל יש מכסים של ארובות. מרסיי מתנדנדת. על התפר בין אירופה למזרח התיכון.

מרסיי

מרסיי. כל העיר גרפיטי. צבעוני, עז, שמח, בוטה.

מרסיי מזכירה לי מקומות בהם לא הייתי. קפריסין, יוון, טורקיה, הדרום של ספרד, הדרום של איטליה. מקומות שנשחקים תחת רוחות הים. רחובות צרים. מדרכות שבורות. כביסה תלויה ליבוש מחוץ לבתים, מתנפנפת ברוח. כמו חלום שהיה לי פעם ושכחתי ממנו. אגם הים התיכון. ההיתכנות של ישראל להתקיים במרחב הגיאוגראפי שלה. עוד אפשרות לחיים שדחינו. דרך בה לא הלכנו. על הקרמיקה במטבח איורים של תפוזים.

מרסיי

מרסיי