החורף, פצצה מתקתקת

השבוע חיכינו לסופה. הדיבורים עליה הגיעו לשיא בערך באמצע השבוע, כולל הגדרת הסופה כהוריקן, מתן שם פרטי להוריקן, פרסום תרשימי זרימה צבעוניים כשהאדום באמצע, הבטחה, או איום, לרוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, מם אינטרנטי, כל המערך. היא תוזמנה ליום חמישי, הסופה, יום חמישי בערב.

היה מאכזב.

כמו החורף עצמו. כל הזמן מחכים לו, והוא כל הזמן קצת בא וקצת לא. קצת כן, קצת כבר כאן, אבל גם קצת לא, קצת חכו חכו לו. כמו המלחמה בישראל, כמו שמחכים למלחמה בישראל. למלחמה הגדולה, לא לעוד מבצע כיסוח בעזה. כל הזמן מחכים למלחמה הגדולה, כל הזמן מחכים לחורף, ומקבלים טיפות. טפטופים. משחקים בכאילו. משחק מקדים שאין לו סוף. החורף הוא הפצצה המתקתקת של ברלין.

זה מתחיל עוד בסתיו, בפרה-סתיו, בסימנים של סתיו, איך שהעלה הראשון צונח ברור לאן זה הולך. כשעלה ראשון מרים ידים וצונח, הרי זה כאילו החורף כבר כאן. אחר כך עובר עוד מלא זמן, אבל כולו הכנה מתמשכת, ארוכה, נוגה, לדבר האמיתי, לחורף. נסיגתו של הטבע, התכווצותו, כניסתו פנימה, תהליך שיגמר רק בכניעה כללית. עצים חשופים על רקע שמים אפורים.

חורף, מבט לשמים

אין על החורף בתמונות של יגון קודר

וגם אז ממשיכים לחכות. מחכים לשלג. מחכים לראות אם החורף הזה יהיה ארוך-קשה-קל-קצר כמו החורף שעבר. מחכים שהחורף יעבור. אביב. קיץ. מחכים שהעלה הראשון יצנח. מחכים לחורף. הסופה בחמישי היתה קישקוש. בשישי היא צברה קצת תאוצה, עשתה רוח, עשתה דאווין. אבל זה עוד לא זה. זה לא באמת. חכו חכו. לפני שנה! אה, לפני שנה! חכו חכו. אתם עוד תראו.

יופיו של החורף 

החורף מגיע בהזדחלות, בשקט, בהתגנבות על הימים, כאילו הוא חושב שאם לאט לאט, אם יבוא כל יום קצת, לא נבחין, לא נרתע, לא נקפא. המעבר בין הקיץ לחורף כמעט מורט עצבים. הוא ויזואלי, מוחשי, אפשר לראות אותו, את ההשתנות, את המעבריות, ולספור אותו. אפשר לגעת בו, או כך נדמה, עלים נושרים. עצים מתרוקנים. לא בבת אחת, לא ביום פקודה, לאט, עלה, יום מתקצר, זריחה מתאחרת, לאט, עלה, מתקצר, מתאחרת. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר להפריע לו. אי אפשר לעצור אותו. החורף יגיע. החורף בא. החורף כבר כאן.

הוא מאוד יפה החורף. גם הקיץ כאן מאוד יפה, וגם הסתיו, אולי הכי הסתיו, אבל לא, גם החורף. זה אני שקצת מאוהבת בעיר והכל יפה לה, או שבאמת הכל יפה? החורף, נסיגתו המוחלטת של הטבע, מוציאה את העיר החוצה, חושפת את העיר, הבתים, המבנים, המרובעות של הבתים, החום של המבנים, הפסלי רחוב, החשיפות, הבטון, העיר נעה קדימה, אל קידמת הבמה, הטבע נעלם.

סתכל למעלה! סתכל למעלה!

הכל נראה יפה. רווי במשמעות. קודר ומאיים

והעצים, תמונת זן: גזעים שחורים, ענפים דקים, ריקים, מתפצלים על רקע שמים אפורים. משחקים של שחור ואפור וקווי מכחול עדינים. כמו תמונה שראיתי פעם, שלא היתה תמונה, זה היה בחיים, על אגם גדול במאינמר, אגם עליו מתקיימים חיים, והדייגים, על רקע המים. כזה. ככה החורף. תמונת זן יפה, כואבת, עצובה, ריקה. תמונה של ריקנות. או שלא, תמונה של שקט, בלי חיווי ריגשי. תמונה יפה.

מיאמנמר

מיאנמר. דייג

החורף, שיעור בודהיסטי 

השלג הראשון ירד אתמול. ירד, לא שרד. עוד לא קר מספיק. אבל ירד, עף, השתבלל, עלה לשמים וירד לרצפה והיה רך וסוער ויפה עד בלי. נעמדתי למחוא כפים. כמה יפה! כמה מרגש! כמה מסעיר! ואיך זה שעוד חודשים, איך זה, ואני כבר יודעת, שעוד חודשים בערך אותו מראה, אותו שלג, אותו פתית שעף, משתבלל, נופל, אותו הדבר בדיוק, ימלא אותי דיכאון ויאוש ובדידות?

בתחילת החורף, הקודמים וגם זה בנתיים, הליכה בשלג, ברוח, נגד הרוח, מרגישה לי כמו הרפתקאה גדולה. אני מחייכת וצוחקת. כמה מלהיב! כל כך קר לי שזה מרגיש לא אמיתי, לא באמת קורה. יש תחושת אחווה בין האנשים ההולכים בעיר, אנחנו מחליפים חיוכים, כמה קר! כמה קר! בפברואר לא נשאר כלום מזה. השלג מלוכלך, הרוח מציקה, העליה קשה, האנשים קודרים.

אכן, החורף הזה הוא שיעור בודהיסטי.

שמים בחורף, עצים חשופים

תמונת זן

הדיכאון של החורף

את נובמבר עוברים כי אין ברירה. בנובמבר האור נכבה. הימים מתקצרים. הזריחה עוברת לשבע וחצי בבוקר, השקיעה לארבע אחר הצהרים, ובין לבין אפור ורטוב ומגעיל. את נובמבר עוברים על אוטומאט. מחכים שהוא יעבור. אחרי נובמבר יותר קל. נובמבר ופברואר, הם הכי קשים, הכי קודרים, הכי ארוכים. בנובמבר מחכים לדצמבר.

בדצמבר מגיע הכריסמס, שוקי חג המולד, השלג. את דצמבר עוברים על אורות הכריסמס, עליצות שוקי החג, האורות, הצבעוניות, המסיבה. כל האורות דולקים! באנו חושך לגרש, ולא בנר קטן, בחשמל גדול. בדצמבר יש את הריגוש של השלג, הלובן, החג, הו אירופה! את דצמבר עוברים די בקלות. אני אוהבת את דצמבר.

אבל ינואר, פברואר, מרץ בשנה ממש קשה, מה יש לכם להגיד לזכותכם? במה נותר להאחז אז? חודשים של קור, אפור, אין אור. נורא. אז קניתי כרטיס לארץ בה השמש לעולם זורחת והחום לעולם קודח, ובפברואר אני מגיעה לשבועיים. מחפשים דירה מקסימה בעיר הקרה? ספרו לי. מחפשת חילופי דירות תל אביב ברלין לשבועיים הראשונים של פברואר.

הפצצה המתקתקת של החורף זה ינואר פברואר ומה שמתפוצץ זה הדיכאון. העצב הנוגה והרומנטי של נובמבר דצמבר מתמצק ליציקת דיכאון בינואר פברואר. זה האימה, זה הפחד, איך לעבור את ינואר פברואר? במה להאיחז? זה מרגיש כאילו זה לא יעבור אף פעם, השמש לא תזרח, העור לא יתחמם, השמים לא יכחילו. זה נורא.

(אבל רק למי שחי פה! לא למבקרים! להם זה מרגש ומקסים. דירה בפברואר בברלין! עכשו במבצע!)

תמונות מהגלגל ענק

תמונות מהגלגל ענק. כשעוד העזתי לצלם

המטורפים, גלגל ענק

אם מחכים מספיק זמן יגיע מטורף שישכנע אותך לעלות על הגלגל הענק בשוק הכריסמס של אלכסנדרפלאץ. באמת. חיכיתי והנה זה קרה. אתמול, ביום הסופה, אחרי ששככה. חברה הגיעה לעיר, קבענו לשוק בשישי ערב. בשישי בוקר היא ביטלה, השקיפה על החוץ מדירתה שבקומה 9 ואמרה: לשם אני לא יוצאת. בסיבות 1600 חזרה בה. אמרה: בעצם, הסופה נרגעה. האורות מנצנצים. בואי נלך.

הלכנו. היא לא אהבה גלוויין והיתה מאוד בעניין של הגלגל ענק. בהתחלה אמרתי לא. אני אקפא שם למוות, וגם תראי, כל התאים ריקים. ואז חשבתי, למה בעצם להגיד לא, הנה מישהי שזה מלהיב אותה, שמוכנה לעשות את זה, אני רק צריכה לנוח על ההתלהבות שלה. ואז חשבתי, בשביל הבלוג, יהיה לי סיפור לספר. ואז חשבתי, לא להגיד לא, לא להגיד לא, לא להגיד לא.

עלינו. היה מטורף. הגלגל עשה 5 סיבובים. בסיבוב הראשון היה מפחיד וקר והגלגל עצר בדיוק כשהיינו הכי למעלה. לא העזתי לצלם ובקושי העזתי להסתכל. אחר כך התחשלתי וצילמתי יותר והסתכלתי יותר. במלמעלה הרוח טילטלה את התא שלנו. האוויר היה שקוף וקר. הראות נהדרת. והיה קר, אלוהים, כמה שהיה קר. הצלחתי לצלם כל פעם עד בערך רבע העלייה, ואז הקור, ההתרגשות, החיוך שנדבק לי לפנים החזירו את המצלמה לתיק ואותי להתסכל. רק להסתכל.

ברלין מלמעלה, חורף, גלגל ענק

צד שני. תמונות מהגלגל ענק